אלפי ספרים ועשרות אלפי מאמרים נכתבו כדי לתאר וכדי לנסות להבין מה קרה שהביא לעולם את הכבשנים של היטלר. השואה היא היבט מביך מאד בחיי כל יהודי ואנחנו נאלצים לחיות עימו. הפחד שמא זה עלול לקרות שוב חוזר ונשנה. שאלה ידועה בהקשר זה היא: “איפה היה אלהים כשששת המליונים נטבחו? מה משמעות הטבח הזה?”. גם ההסברים הטובים ביותר שמעלים חכמי הדור הם איכשהו לא- מספקים, מעוררים גיחוך משום שהם מותירים בלב השומע שאלה אחרת: “איך תתכן לחיים משמעות כלשהי נוכח השתוללות כזו של סבל ומוות?”.

יתכן שהתשובות לשאלות המתעוררות עקב השואה מפחידות מכדי שניתן לעמוד בפניהן כי, בסופו של דבר, מדובר במשהו שהוא יותר ממקרה אשר בו גזע אחד יוצא נגד אחר, יותר מדת שמנסה להשמיד דת מתחרה, או אפילו יותר מענין של כדאיות פוליטית. פה מדובר בטבעם של כל בני האדם בכל הזמנים.

השואה משמשת דוגמא, אבל אסור להתייחס אליה כאל מקרה בודד, ללא קשר למלחמה, לחמדנות ולכפירה באלהים באופן כללי. עלינו להכיר בעובדה שהתרחשו או כמעט שהתרחשו שואות גם לפני כן. בתולדות עמנו אפשר להזכיר את ימי פרעה או המן. בתקופה האחרונה נרצחו מליוני אנשים חפים מפשע בסומליה, אוגנדה וקמבודיה.

איש אינו מעז להכיר בכך שהבעיה לא נעוצה בדת כלשהי, במערכת פוליטית מסויימת או בפילוסופיה מעוותת ומסולפת עד כדי כך שהיא גורמת לשואה. אולי הדבר המחריד ביותר בשואה הוא בכך שהיא משמשת עדות נוספת לעובדה שטבע האדם מעוות, מסולף ונושא בתוכו את הקללה הגדולה ביותר של האנושות.

מה שמגדיל את הכאב הכרוך בשואה היא העובדה שהיהדות המסורתית לא מסוגלת להסביר כיצד אלהים צדיק, אוהב וחסוד, המכריז על ישראל כעמו הנבחר, יכול להרשות לדבר שכזה להתרחש. היהדות הרבנית קובעת שכולנו נולדנו עם יצר טוב ויצר רע, אבל דעה זו שונה מדרך המחשבה התנ”כית, המלמדת שאדם הוא רע מטבעו ושאנחנו נולדים עם טבע שמעצם מהותו עושה מעשי חטא שאין לנו מנוס מהם. אנו רואים זאת במזמור נ”א 7: “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי”.

במחשבת הרבנים קיימת הנחה שאדם יכול איכשהו לדכא את יצר הרע: תלמוד תורה, קיום מצוות ותפילה נחשבים לאמצעים שיכולים לחזק את אופיו של אדם ולאפשר לו לנצח את יצר הרע שבקרבו. לא זהו מה שלימדו הנביאים, נציגי היהדות המקורית.
ירמיהו כתב: “עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי יידענו?” (ירמ. י”ז 9).

היהדות המקורית מלמדת שאדם, כל אדם כשלעצמו, הוא חוטא חסר-תקנה.
אפילו כשהוא חושב שהוא עושה את הטוב ואת הנכון, ליבו מסוגל להוליך אותו שולל עד כדי כך שיבצע את הזוועות הנוראות ביותר שאפשר, כפי שקרה בשואה.

אחת העובדות המביכות ביותר שקשורות לשואה היא שנאצים רבים היו אנשים שהאמינו בכנות במה שעשו! אבל אמונה כנה של אדם המשוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון פשוט אינה מספקת כדי להבטיח שאכן ייעשה רק מה שטוב וצודק, שכן הזוועות הגדולות ביותר התרחשו תמיד בשם אמת, דת או לאומניות.

משמעות המלאה של השואה לא תוכל אף פעם להיות מובנת בחיים אלה, אבל יש בה כמה לקחים לכולנו.

יכולתו של האדם לעשות רע ולשאת את הרע שנעשה על ידי אחרים היא מעל ומעבר למה שפילוסופיה אנושית כלשהי יכולה להסביר. איש לא מתקשה להבין שהיטלר וקלגסיו הנאצים היו מושחתים לחלוטין. אבל, אנחנו חייבים גם להכיר בכך שנאצים רבים היו כנים לגמרי, כאשר החניקו את רגשי ההתחלחלות שוודאי חשו בראותם עם שלם מתענה ונרצח במטרה להבטיח טוב גדול יותר. מכאן יש להסיק שהאדם מסוכן במיוחד כשהוא מאמין שהוא צודק באופן מוחלט. נאמנות היא שפחה הנאמנה לרע בדיוק כמו לטוב.

צדקה הנמדדת על ידי קני מידה אנושיים ואמונה חזקה לא מספיקות. אנשים בעלי כוונות טובות עלולים להיגרר למעשים רעים, או לפחות לגישה סלחנית כלפי רע, אפילו במימדי השואה, כאשר הם מאמינים בסמכות עליונה של מנהיג, מפלגה או פילוסופיה – השונים מהכתובים.

אנו זקוקים למושיע שכוחו גדול מכל אומות העולם גם יחד.
במלחמת העולם השניה התגלינו כחלשים בצורה מעוררת רחמים. גם בנות הברית טענו שהן חסרות אונים. המוסדות הדתיים שהיו אמורים להתקומם נגד הרע בשם אלהים הסתפקו בביטויי התמרמרות מוסרית ותו לא. כשאנחנו רואים עד כמה גדולה להיטותנו האנושית להגרר אחר פיתוייהם של יופי וכוח, יהיו הדגלים שהם מניפים אשר יהיו, ברור שיש לנו צורך דוחק במשהו הנמצא בהרבה מעל לכוונות טובות ולמעצורים פנימיים. אנחנו זקוקים לכך שהבורא עצמו יתערב כדי להציל אותנו מעצמנו. זהו, למעשה המסר אותו מוסרים הכתובים ושבו הם מזמינים אותנו להשתתף.

העם היהודי ימשיך להתקיים למרות פרעה, המן, היטלר וכל שאר הכוחות הזדוניים שבעולם הזה.
נכון לכאוב על ששת המליונים שהושמדו, אבל צריך גם לזכור שלו יכלו כוחות הרשע לנצח, אזי היה עמנו כבר נכחד לפני שלושת אלפים שנה.

השואה אכן התרחשה, אבל אלוהים גם שמר על העם היהודי, ואנחנו שרדנו כעדות לכך שכתבי הקודש הם אמת ושאלוהים מקיים את דברו.