איוב — פרק יג

 

המשך תשובתו של איוב לרעיו

לאחר נאומו הראשון של צופר

 

מבוא

 

כאמור, נאומו של צופר היה לאיוב כ ‘קש ששבר את גב הגמל’.

על מנת להתרענן ראוי לחזור על סיכום דבריו של צופר, וכך נבין טוב יותר את עצמת תשובתו של איוב וחריפותה.

כמו שכל דברי בלדד כבר היו כלולים או רמוזים בדברי אליפז, כן גם כל דברי צופר רמוזים בדברי קודמיו. כאשר צופר חוזר על אמרי קודמיו, הוא מאשרם.

צופר הוא הצעיר שברעים. הוא אינו מגיע לאיוב כאדם שעברו עשיר בניסיונות שונים כדוגמת אליפז ובלדד:

 

א.       צופר נשען באמרותיו על אמונה תמימה בחכמת אלוהים, שאין האדם

מסוגל לרדת לעומקה. מכיוון שהאדם אינו יכול לרדת לעומק דעתו

של אלוהים, ומכיוון שאלוהים צודק בכול, כל שנותר לאדם הוא להסכים

עם אלוהים, לחזור בתשובה ולהנות מרחמי אלוהים.

 

ב.       אם אדם אינו מבין על מה ומדוע אלוהים הענישו עליו עדיין להיכנע

ולחזור בתשובה, כי אלוהים מן הסתם מצא עוול או חטא שאותו אדם

לא ראה, לא הבין או לא השכיל להסיר מחייו.

 

לאור הבנתו זו, צופר מעודד את איוב ותובע ממנו לחזור בתשובה. אם יעשה כך, יזכה לחוות את ברכות אלוהים.

 

תשובתו של איוב מתפרסת בפרקים יב, יג, יד.

איוב פתח בלעג מר על רעיו החושבים את עצמם כיודעי כול; ומנקודה זו הם באים ללמדו על אודות כוחו ודעתו של אלוהים. איוב מבחינתו מכיר את גדולתו של אלוהים לא פחות טוב מרעיו, ולכן כל דבריהם אינם משרתים דבר ואינם עונים לשאלותיו.

לאורך פרק יב איוב גם כן מתאר את גדולתו וריבונותו של אלוהים ברמות שאינן נחותות מאלו של רעיו; הוא מדגיש איך כוחו, גבורתו ויכולותיו של אלוהים גם מתבטאים בקשיים ובצרות הבאים על בני האדם בעולם.

 

■         מה איוב מנסה לומר?

 

אתם, ידידיי, יודעים היטב שלעתים אלוהים אינו מוכיח או מעניש את הפושעים מיד לאחר שחטאו. לעתים אנו עדים למצב בו הפושע מצליח בפשעיו ואף זוכה להנות מגמול פשעו.

אם כן, מדוע לא תוכלו לקבל את העובדה שאלוהים לעתים מאפשר לצדיק לסבול —ולא בהכרח בגלל פשע שביצע?

יכול להיות מצב בו צדיק סובל, אך לא בהכרח בגלל חטא איום ונורא, אלא מסיבה אחרת השמורה עם אלוהים.

מכאן, אל לחברים של איוב לחרוץ את דינו לשלילה.

 

 

פרק יג

 

כעת איוב ממשיך במילות האכזבה שלו על אודות ידידיו. הוא קובע שאין טעם ללמוד חכמה מידידיו, שהרי חכמתם כמוה כחכמת רופאי אליל.

את כל פניותיו איוב מפנה לאלוהים בלבד, וממנו הוא מבקש: “הודיעני מה הם חטאיי!”

 

פסוקים 2-1:

          1 הֶן כֹּל רָאֲתָה עֵינִי, שָׁמְעָה אָזְנִי וַתָּבֶן לָהּ.

2 כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי. לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם.

 

איוב שוב מזכיר לרעיו כי את כל אשר אמרו לו גם הוא יודע ואף ראה והבין. הוא לא תיאר את גבורות אלוהים ואת כוחו מתוך ידיעה תיאורטית או על בסיס שמועה בלבד, אלא מתוך ניסיון וחוויה אישיים שעליהם מתווסף הלימוד.

איוב מזכיר לרעיו שידיעתם על אודות אלוהים ודרכיו הנפלאות אינה חדשה לו. הוא אומר: “לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם.” — הבנתי על אודות אלוהים אינה פחותה מזו שלכם.

אולם, כל ידיעתו של איוב על אלוהים ודרכיו אינה מספיקה לו כדי להבין את הסיבה והתכלית לאסון שפקד אותו.

ומכיוון שרעיו לא הוסיפו שום מידע חדש ולא האירו שום פינה נסתרת בהבנתו, אך כן הסיקו מסקנות נמהרות וחסרות בסיס, אומר להם איוב במילים נחרצות:

 

פסוקים 12-3:

3 אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר, וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ.

4 וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר, רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם.

5 מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן, וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה.

6 שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי, וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ.

          7 הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה, וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה?

8 הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן? אִם לָאֵל תְּרִיבוּן?

9 הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?

10 הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם, אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן.

11 הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם, וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם.

12 זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר, לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם.

 

פסוק 3:

אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר, וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ.

 

איוב קובע שהכתובת היחידה שנותרה לו כדי לקבל תשובה ראויה היא אצל אלוהים בכבודו ובעצמו: אני רוצה להתווכח עם אלוהים, כי אצלו האמת והחכמה — ולא הניחושים.

איוב משתמש במילים אלו כתשובה לדברי אליפז (ה 8) שהציע לו לשאול את אלוהים.

 

פסוק 4:

וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר, רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם.

 

איוב אומר לרעיו שהם “טֹפְלֵי שָׁקֶר” — ז”א, מוסיפים שקר על שקר ולכן מסיקים מסקנות שגויות (ראה גם בתהילים קיט 69).

ומכיוון שאתם מחברים נתונים לא שלמים ומסקנות שגויות, מן הסתם העצות שלכם שוות ממש כמו תרופות סרק. מכאן, אתם כמו חבורה של רופאי שוא (ראה ירמיהו יד 14). באתם לנחם אותי אך הוספתם מכאוב על מכאוביי.

 

פסוק 5:

מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן, וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה.

 

מכיוון שעצותיכם ומסקנותיכם אינן נטועות באמת, יוצא שאינכם חכמים כפי שאתם חושבים או טוענים. לכן, טוב יהיה אם תחרישו ודברו פחות. כך גם תטעו פחות.

“…וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה.”— ומה יהיה אם תחרישו? — תחשבו לחכמים (הרי גם משלי יז 28 קובע: “גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב; אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן”).

 

פסוק 6:

שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי, וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ.

 

איוב מציע לרעיו שהם ישמעו לתוכחתו ולא הוא להם: הקשיבו ל“רִבוֹת” (טענות) שפתיי!

 

פסוק 7:

          הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה, וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה?

 

האם מדברים אתם דברי רשע בהאשימכם אותי על חטאים שלא חטאתי — ואת זאת אתם עושים בניסיון “להגן על אלוהים” ולהוכיח שהוא צדיק?

“…וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה?” — האם תדברו דברי מרמה וחנופה כדי למצוא חן בעיני אלוהים?

מכאן אפשר להסיק שאיוב יודע שרעיו מבינים שהוא צדיק, אך הם מנסים למצוא חן בעיני אלוהים — יש בהם משוא פנים.

מדוע? — כי הם אינם מבינים שאלוהים איפשר את הרע בחיי איוב כחלק מניסיון שנועד לפאר את שם הבורא. לדעתם, האסון על איוב יכול להתרחש רק בעקבות חטא ופשע של איוב — אך בפועל אין להם כל הוכחות לחטא שכזה.

שלושת החברים, אם כן, “מגינים על אלוהים” בדרך של האשמת איוב.

 

פסוק 8:

הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן? אִם לָאֵל תְּרִיבוּן?

 

האם תעזו להחניף לאלוהים בדרך של משוא פנים? — הרי אלוהים עצמו אינו נושא פנים, והוא מתנגד נמרצות לחטא זה (דברים י 17; יעקב ב 4-1, 9).

“אִם לָאֵל תְּרִיבוּן?” — האם אתם פרקליטיו של אלוהים שאתם רבים עבורו — ועוד בכלים שאלוהים מתעב? האם אלוהים זקוק לעזרה שכזו?

 

פסוק 9:

הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?

 

האם תרצו שאלוהים יבחן את לבכם ויאמר לכם במדויק את המניע של דבריכם ומסקנותיכם (תהילים מד 22: “הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת; כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב”). הרי לא תוכלו לרמות את אלוהים הבוחן כליות ולב.

איוב יודע היטב מהיכרותו את אלוהים שהתנהגות של משוא פנים מבזה את אלוהים, ולכן גם אם רעיו רוצים להצדיק את אלוהים, הרי שהם עושים זאת בדרך ובכלים בזויים שאינם משרתים אלוהים קדוש, צדיק וטהור.

“אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?” — איוב פונה לרעיו ואומר להם: האם תהתלו באלוהים כפי שאתם מהתלים בבני אדם? האם תלעגו לאלוהים כפי שאתם לועגים לבני אדם? (ראה שופטים טז 13; ישעיהו מד 20, ל 10; מל”א יח 27).

 

פסוק 10:

הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם, אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן.

 

אלוהים יוכיח אתכם גם אם תסתירו את כוונותיכם האמיתיות — את משוא הפנים שלכם. אלוהים לא יסבול סנגוריה של רמיה.

 

במילים אחרות: עלינו ללמוד שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. שירות לאלוהים חייב להיעשות בכלים שאלוהים עצמו מספק: צדק, קדושה, טוהר, אמת ואהבה. כל דרך אחרת אינה מקובלת על אלוהים.

שימוש בכלים שאינם קדושים כדי לבצע את “עבודת אלוהים” זהו סימן לחוסר בגרות רוחנית. אלוהים אינו זקוק לכוחו ולחכמתו של האדם על מנת להשלים את פעולותיו.

לא לחינם אמר אלוהים לזרובבל וליהושוע הכוהן הגדול בספר זכריה ד 6: “‘לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי,’ אָמַר יהוה צְבָאוֹת.”

 

פסוק 11:

הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם, וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם.

 

“שְׂאֵתוֹ” = מוראו, רוממותו, התנשאותו. — הלא גדולתו, התנשאותו הריבונית של אלוהים, עוצמת קדושתו והדרו לא יסבלו משוא פנים. וכאשר תשכילו להכיר בגודל רוממותו של אלוהים, מוראו יפול עליכם, ימלא אתכם בפחד כך שלא תשאו פנים שוב (ראה ישעיה ב 10).

מבחינתו של איוב, רעיו מחללים קודש.

 

פסוק 12:

זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר, לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם.

 

רעיי הנכבדים, אתם ציינתם שאתם מצטטים את דברי חכמי הדורות, ועל ה”זכרונות” הללו אתם מבססים את מסקנותיכם:

  •         כך למשל בדברי בלדד בפרק ח 8: “שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן…”;
  •         וגם בדברי אליפז בפרק ד 7, שמדברים על ניסיון החיים של

הקדמונים: “זְכָר נָא: מִי הוּא נָקִי אָבָד?”

 

ובכן, כל המסקנות הללו שקולות ל“מִשְׁלֵי אֵפֶר”. משקלן אפסי כאפר העף ברוח.

“לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם.” — גיבוב דבריכם כערמות חומר מחוסרות כל ערך.

 

פסוקים 16-13:

לאחר שאיוב ביטל את טענות רעיו הוא חוזר אל הנושא העיקרי, אל הויכוח עם אלוהים שבו פתח בפסוק 3 באמרו: “אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר.”

איוב מודה שאינו מפחד למות, ובלבד שיוכיח לפני כן את צדקתו; הוא בטוח שבבוא הזמן גם אלוהים יודה בה.

 

13 הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי, וְיַעֲבֹר עָלַי מָה.

14 עַל מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי?

          15 הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל; אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ.

16 גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא.

 

פסוק 13:

הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי, וְיַעֲבֹר עָלַי מָה.

 

“הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי!” — איוב מבקש מרעיו שישתקו ויקשיבו לדבריו — שלא יפריעו לדבריו.

“…וְיַעֲבֹר עָלַי מָה.” — אני חייב לומר את שעל לבי, ויבוא עליי מה שיבוא במידה שדיבורי יחשב לי לעוון.

 

פסוק 14:

עַל מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי?

 

על שום מה אתאפק מלדבר? מדוע שאנשוך את שפתיי ואסתום את פי? מדוע שאתאמץ בשארית כוחות נפשי להחניק בקרבי את מחאתי הגדולה? אני אדבר — אפילו אם אסכן בכך את נפשי (ראה שופטים יב 3).

 

פסוק 15:

          הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל; אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ.

 

ישנן שתי אפשרויות לפירוש:

 

א.       אם אלוהים ימיתני בזעמו על עזות פניי, יהיה זה מוות שאליו

אני מייחל בכל מקרה. —איוב כל כך סובל, עד כי המוות עבורו

נראה כמשאת נפש.

 

ב.       אפילו אם אלוהים מחליט להמית אותי בגלל עזות פניי, גם אז

“לוֹ אֲיַחֵל.” הוא — אלוהים — ימשיך להיות תקוותי גם במוות.

 

“אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ.”—יהיה מה שיהיה, אני אוכיח לפניו את תום דרכי.

 

פסוק 16:

גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא.

 

ואם אוכיח לאלוהים את צדקתי, הוא עצמו יבוא להושיעני (להצדיקני), כי הרי אדם חנפן לא יוכל לבוא לפניו.

תקוותו של איוב בצדקת אלוהים אינה פוחתת. אדרבה, כאשר איוב חווה יותר ויותר את חוסר יכולתו של האדם להבין את מורכבות הנעשה בבריאה, הוא פונה לאלוהים ביתר שאת — כי הרי רק אלוהים יודע הכל ורק אצל אלוהים יצא הצדק לאור — גם אם לאחר זמן־מה.

 

פסוקים 22-17:

לאחר שאיוב ביקש מרעיו שישמעו את דבריו, הוא מתחיל לערוך את משפטו, וכהקדמה הוא מבקש מאלוהים שלא יטיל עליו פחד:

 

          17 שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי, וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם.

18 הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט; יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק.

19 מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי? כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע.

          20 אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי; אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר:

21 כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק, וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי.

          22 וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה; אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי.

 

פסוק 17:

          שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי, וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם.

 

פתיח לקטע: שמעו את דבריי כשאני אחווה את דעתי לפניכם (טו 17).

 

פסוק 18:

הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט; יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק.

 

סדרתי את טענותיי לפני אלוהים, ואני משוכנע כי השופט העליון יכיר בצדקתי.

 

פסוק 19:

מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי? כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ  וְאֶגְוָע.

 

מי יוכל לריב עמי, ז”א, להשתיק אותי ולהוכיח שטענותיי הן בלתי צודקות?

איוב משוכנע שלא קיים אדם ביקום שיוכל להצביע על סיבה ראויה שבעבורה אלוהים הביא עליו את האסונות.

“כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ  וְאֶגְוָע.”— אם כעת אני אחריש ולא אומר את דבריי הצודקים — אני אמות מצער וכאב!

פירוש נוסף לחלקו השני של הפסוק: לו היה מי שיוכיח את עווני — “אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע.” לא הייתי ממשיך להתאונן על גורלי אלא מת ללא מילה נוספת.

 

פסוקים 21-20:

          20 אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי; אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר:

21 כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק, וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי.

 

מכיוון שאיוב מבין את עזות דבריו — משפט עם אלוהי עולם  הוא מבקש שאלוהים יבטיח לו שני דברים. רק עם הבטחה שכזו הוא יוכל לפרוס את כל לבו וכל משנתו לפני אלוהים.

ומה הם שני הדברים שאיוב מבקש מאלוהים לא לעשות?

 

א.       בבקשה, הרחק מעליי את כובד הייסורים כדי שאוכל להציג את

טענותיי במנוחה (“כַּפְּךָ” = כף במובן יד, סמל הכוח המייסר).

 

ב.       אל אדיר ונורא, בבקשה, אל תפל עליי את אימתך. אני יצור חלש

והפחד ממך יבלבל את מחשבותיי (ראה שפה דומה בפרק ט 35-34).

 

פסוק 22:

          וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה; אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי.

 

איוב מציב שתי אפשרויות:

 

א.       אלוהים, פתח אתה בדברי האשמה, ואז אני אענה לך.

 

ב.       או שאני, איוב, אתחיל בהצגת תומתי ויושר דרכיי לפניך,

ואתה תענה.

 

לדעתי מתוך הבנת הספר והלך מחשבתו של איוב, הוא אינו מנסה “להוציא את אלוהים אשם” או “לדחוף את אלוהים לפינה” עד שיודה שטעה.

איוב לוקח בחשבון שיכולים להיות לאלוהים מניעים נוספים מעבר לעונש עבור חטא — ואת אלה הוא רוצה לשמוע מפיו של אלוהים.

האם איוב באמת ציפה שאלוהים יענה לו, ואפילו בקול גשמי? — אני משוכנע שכן! לא רק הוא אלא גם רעיו ידעו שאפשרות זו קבילה (ראה יא 5: “וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ”).

לבסוף, בפרקים מ, מב, אלוהים אכן מדבר אל איוב וגם אל רעיו.

 

פסוקים 28-23:

איוב מרצה את טענותיו לפני האלוהים ומבקש ממנו שיודיע לו במה חטא ומדוע הוא רודף אותו.

 

          23 כַּמָּה לִי עֲו‍ֹנוֹת וְחַטָּאוֹת? פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי.

          24 לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ?

25 הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ, וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף?

          26 כִּי תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת, וְתוֹרִישֵׁנִי עֲו‍ֹנוֹת נְעוּרָי.

          27 וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי, וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי;

          עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה.

          28 וְהוּא כְּרָקָב יִבְלֶה, כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ.

 

פסוק 23:

          כַּמָּה לִי עֲו‍ֹנוֹת וְחַטָּאוֹת? פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי.

 

איוב טוען: אם אמת בדברי רעיי שסיבת האסונות היא עוון, הרי שחטאתי רבות ועוונותיי גדולים. הודיעני, אלוהים, את מספר חטאותיי ומה הם.

 

פסוק 24:

          לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ?

 

מדוע תסתיר פניך ממני? מדוע תחשיב אותי לאויב שלך?

הסתרת פני אלוהים בכתבי הקודש היא אחת מהתיאורים הקשים ביותר כדי לתאר את ריחוקו של אלוהים מהאדם. הסתרת פני אלוהים משמע:

 

  •         אלוהים אינו מברך את אותו אדם.
  •         אלוהים אינו עוזר לאותו אדם ולא פועל בעבורו.

 

כדי להבין טוב יותר את משמעות הביטוי “הסתרת פני אלוהים”, כדאי להבין את ההפך: הארת פני אלוהים היא הברכה הגדולה ביותר שאדם יכול לאחל למישהו.

 

בספר במדבר ו 27-24 אלוהים מצווה על הכוהנים לברך את עם ישראל במילים הבאות:

24 יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ.

          25 יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. 

          26 יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

          27 וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

 

מכאן, הארת פני אלוהים משמע שהעם זוכה למעורבות ולנוכחות גואל ישראל — המשיח — אל שדי — בקרבם.

 

איוב מרגיש כה נורא, ואסונו כה גדול, עד כי הוא חווה את הגיהנום כבר בחייו בארץ. לכן הוא סבור שאלוהים מסתיר את פניו ממנו.

ואם אנחנו כבר עוסקים בהסתר פנים: עם ישראל מרגיש גם היום את הסתר הפנים של אלוהים — לפחות באופן חלקי. מכיוון שהעם דוחה בגסות את מושיעו ישוע, יוצא שהעם “במו ידיו” מונע מאלוהים להאיר את פניו עליהם (יוחנן ח 19, 42).

בעתיד עם ישראל יחזור בתשובה ויזכה לחוות את הארת פניו של אלוהים — בכניעה לאדון ישוע המשיח (זכריה יב 10; רומים יא 26).

 

פסוק 25:

הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ, וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף?

 

איוב פונה לאלוהים ואומר: ערכי אינו גדול מעלה שנידף ברוח או מקש יבש. וגם אם אני נחשב לך לאויב, מי אני שאתה מקדיש לי כל כך הרבה תשומת לב ומעניש אותי בכל סוגי העונש שברשותך?

 

פסוק 26:

          …כִּי תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת, וְתוֹרִישֵׁנִי עֲו‍ֹנוֹת נְעוּרָי.

 

איוב ממשיך את המשפט הקודם: מי אני שתכתוב עליי פסק דין כל כך מר, קשה? נראה שזכרת את כל עוונות נעוריי, דברים שעברו וחלפו — חטאים אשר, מבחינתו של איוב, הוא התוודה עליהם לפני אלוהים ועניינם נסלח ונשכח.

אך ייתכן שמדובר על עוונות שאיוב אינו מודע להם, ואלוהים מונה כעת את כולם ומציג אותם לפני איוב כמו ירושה: “כל אלה שייכים לך. אתה אחראי על כולם — ועל כולם תשלם!”

 

פסוק 27:

          וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי, וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי;

          עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה.

 

אלוהים, אתה מחזיק בי כדרך שמחזיקים באסיר. “סד” הוא מכשיר עץ כבד לנעילת הידיים והרגליים. הנעילה בו לא רק מונעת בריחה אלא גם מהווה עינוי (לג 11).

“…וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי.” — ואם לא מספיק שאני מרגיש כמו כלוא בסד, אתה משגיח על כל צעדיי כאילו הייתי פושע מסוכן.

 

“עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה.” — משפט קשה, ואלה האפשרויות לפירוש:

א.      אתה חוקק את הסד לפי מידת רגליי או חוקק קו מסביב לרגליי, לבל אוכל להזיזן.

ב.      אתה מהלך בצמוד לפסיעותיי ואינך מניח לי.

במשפטים אלה איוב מתפלא על תשומת הלב שאלוהים מקדיש לו — מבחינת השמירה עליו והענשתו. איוב שואל: מי אני בכלל שכל תשומת לבו של אלוהים עליי? איזה חטאים ועוונות עשיתי שמגיע לי יחס שכזה?

 

פסוק 28:

          וְהוּא כְּרָקָב יִבְלֶה, כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ.

 

“וְהוּא…” — איוב מסכם את גורלו של האדם אשר אלוהים רואה בו אויב או מטרה לעונש. — מה כבר יהיה גורלו ומצבו של אותו אדם?

“הוּא כְּרָקָב יִבְלֶה.” — גופו ירקב וימק כמו דבר שתולעת אוכלת מבפנים ומחסלת (הושע ה 12).

סופו “כְּבֶגֶד” שהעש אכלו. הבד מתפורר והופך לאבק, כאילו לא היה.

איוב מסכם בפסוק זה את גורלו שלו — כי הוא מרגיש כאדם אשר אלוהים מסתיר פנים ממנו.

 

לקורא המודרני, אשר מחזיק בדבר אלוהים השלם, ברור שאלוהים לא הסתיר את פניו מאיוב. אלוהים השתמש באיוב ככלי המפאר את שמו. יחד עם זאת, חלק ממה שאיוב חווה — ולו באופן זמני ביותר — הוא מנת חלקו הקבועה והנצחית של מי שדוחה את פני־אלוהים, את האדון ישוע המשיח.

לאור כל התיאורים הקשים שבספר איוב צריך כל אדם לשאוף לזכות למאור פני אלוהים, ולא להסתר פניו.