איוב פרק יב

 

תשובתו של איוב לרעיו

לאחר נאומו הראשון של צופר

 

מבוא

 

כאמור, נאומו של צופר היה לאיוב כ ‘קש ששבר את גב הגמל’.

על מנת להתרענן ראוי לחזור על סיכום דבריו של צופר, וכך נבין טוב יותר את עצמת תשובתו של איוב וחריפותה.

כפי שכל דברי בלדד כבר היו כלולים או רמוזים בדברי אליפז, כן גם כל דברי צופר רמוזים בדברי קודמיו. כאשר צופר חוזר על אמרי קודמיו, הוא מאשרם.

צופר הוא הצעיר שברעים. הוא אינו מגיע לאיוב כאדם שעברו עשיר בניסיונות שונים כדוגמת אליפז ובלדד:

 

א.       צופר נשען באמרותיו על אמונה תמימה בחכמת אלוהים שאין האדם

מסוגל לרדת לעומקה. מכיוון שהאדם אינו יכול לרדת לעומק דעתו

של אלוהים, ומכיוון שאלוהים צודק בכול, כל שנותר לאדם הוא להסכים

עם אלוהים, לחזור בתשובה ולהנות מרחמי אלוהים.

 

ב.       אם אדם אינו מבין על מה ומדוע אלוהים הענישו, עליו עדיין להיכנע

ולחזור בתשובה, כי אלוהים מן הסתם מצא עוול או חטא שאותו אדם

לא ראה, לא הבין או לא השכיל להסיר מחייו.

 

לאור הבנתו זו, צופר מעודד את איוב ותובע ממנו לחזור בתשובה. אם יעשה כך, יזכה לחוות את ברכות אלוהים.

כאמור, דבריו של צופר נאמרו באופן חד, קשה וישיר. לדעתו, חטאיו של איוב גדולים יותר מהסבל שבא עליו. למיטב הבנתו, איוב שקוע כל כך בחטא עד כי הפך לעיוור לחטאים רבים.

תשובתו של איוב מתפרסת על פני פרקים יב, יג, יד.

איוב פתח בלעג מר על רעיו החושבים את עצמם כיודעי כל, ומנקודה זו הם באים ללמדו על אודות כוחו ודעתו של אלוהים. איוב מבחינתו מכיר את גדולתו של אלוהים לא פחות טוב מרעיו, ולכן כל דבריהם אינם משרתים דבר ואינם עונים לשאלותיו.

 

פרק יב

 

פסוקים 2-1:

          1 וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

2 אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה.

 

איוב מדבר בשנינות: “אַתֶּם עָם.” — אתם אמנם רבים. דעתכם אכן דעתם של שאר בני האדם. חכמתכם מקובלת על כל העם. אתם מרכזים בקרבכם חכמה של עם שלם.

“…וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה.” — אתם התגשמות החכמה, ולכן, כאשר תמותו תחדל חכמה מן העולם.

 

פסוק 3:

          גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם. לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה?

 

גם לי יש שׂכל, הבנה וחכמה כמו לכולכם. איני טיפש או חסר הבנה הזקוק לחכמה בסיסית כפי שצופר טוען (יא 12). חכמתי והבנתי אינן פחותות משלכם.

בחלק האחרון של הפסוק איוב מבהיר את השנינות שבדבריו: “וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה?” — למי אין את החכמה והיכולת השׂכלית להגיע למסקנות שאתם הגעתם אליהן? מי אינו יודע את הדברים שאמרתם? לא חידשתם דבר במילותיכם, שכן כל בר־אנוש יודע ומבין זאת. לא חידשתם לי דבר ולא עניתם לשאלותיי הגדולות.

 

פסוק 4:

          שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה: “קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ.”

          שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים.

 

אתם צחקתם לי באמרכם: האם יענה לך אלוהים כשתקרא אליו?

אתם ניצבים מולי ומציגים את עצמכם כצדיקים תמימים אשר זוכים לתשובה מאלוהים על כל שאלותיהם, ואילו אני נתפס בעיניכם כרשע שאינו ראוי למענה מאלוהים (ראה עוד דוגמה בירמיהו כ 7). כאשר אני מתפלל ומבקש מאלוהים דבר, אני נתפס בעיניכם כבדיחה! הרי איזה סיכוי יש לרשע לקבל תשובת חסד מאלוהים?

 

פסוק 5:

          לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן. נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל.

 

איוב ממשיך לתאר את הבוז לו הוא זוכה מרעיו:

“לַפִּיד בּוּז.” (פִּיד = אסון — ראה איוב לא 29: “אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי.” — ראה גם משלי כד 22).

“עַשְׁתּוּת” = מחשבה (ראה בשפת ההווה: “עשתונות”). “לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן” = לפי מחשבתו של השאנן, הבטוח בעצמו.

לפיכך נראה לבאר: לפי מחשבתו של השאנן, המאושר, הבוטח בעצמו, מגיע לאומלל רק בוז.

“…נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל.” — בעיטת בוז מגיעה לאלה שרגלם מועדת, והם נכשלים ונופלים. זהו תמיד חלקם של עלובי הגורל. אנשים כאלה נחשבים לשנואי אלוהים, ומצווה היא לרודפם ולבוז להם.

 

פסוק 6:

כעת איוב מעיר לרעיו כי המציאות מראה את ההפך מדבריהם. הם הרי טוענים כי הצדיקים מצליחים והרשעים נענשים. — אך מה קורה בפועל?

          יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים, וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל, לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ.

 

“יִשְׁלָיוּ” = יהיו בשלווה, בשקט (ראה תהילים קכב 6 — “יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ”). — שלווים ושקטים הם אוהלי השודדים. מי שלמעשה ראוי לזעם אלוהים חי באושר ועושר.

“…וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל.” — המכעיסים את אלוהים ברשעתם זוכים, משום מה, למנוחה שלמה.

“…לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ.” — מתוך מספר רב של פירושים שניתנו לחלק זה של הפסוק, ישנו אחד שאומר: השודדים ומרגיזי האל הם עובדי אלילים אשר נושׂאים (מביאים) את אלוהיהם בידיהם.

 

■         מה איוב מנסה לומר בפסוק הזה?

 

הרי אתם, ידידיי, יודעים היטב שלעתים אלוהים אינו מוכיח או מעניש את הפושעים מיד לאחר שחטאו. לעתים אנו עדים למצב בו הפושע מצליח בפשעיו ואף זוכה להנות מגמול פשעו.

אם כן, מדוע לא תוכלו לקבל את העובדה שאלוהים לעתים מאפשר לצדיק לסבול, ולא בהכרח בגלל פשע שביצע?

במשפטים אלו איוב מוכיח לרעיו שכל הנחותיהם וקביעותיהם לגביו חסרות בסיס.

 

בפסוקים 10-7 איוב עונה לרעיו ואומר להם שכל מסקנותיהם כל כך פשטניות עד כי אפילו חיות מכירות עובדות אלו.

 

          7 וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ,

          8 אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם.

          9 מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה, כִּי יַד יהוה עָשְׂתָה זֹּאת?

          10 אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ.

 

שאל את הבהמות ואת עוף השמים, והם יאמרו לך! או דבר אל הארץ והארץ תאמר לך, ואפילו דגי הים יוכלו ‘לומר’ לך את גבורות אלוהים.

 

איוב אינו מצפה שרעיו ילכו לשוחח עם הבהמות, העופות והדגים, אלא רוצה לומר כי…

 

א.       לו גורמי טבע אלו היו מדברים, הרי שגם החיות היו יודעות לומר

את הלקחים הגדולים על אודות אלוהים: שאלוהים ברא את היקום,

ושהוא ממשיך לתחזק ולקיים את כל ברואיו.

 

ב.       ניתן להגיע למסקנות אלו בקלות מן המבט על כל עולם החי.

כל הבריאה מפארת את אלוהים ומוכיחה כי הוא קיים,

הוא עצום והוא ריבון (תהילים יט).

 

“…אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ.” — הרי אלוהים הוא זה המחזיק בידו את חיי כל בעלי החיים ואת רוח כל בני האדם.

בהבנה מידית, איוב אומר שחיי כל דבר חי נמצאים בידיו של הבורא.

במבט עמוק יותר על פסוק 10 ניתן ללמוד מעט יותר על אודות ההבדל בין חיי החיות לחיי בני אדם: לחיה נפש, ולאחר מותה מסתיים תפקידה בבריאה. לאדם, לעומת זאת, יש גם רוח חיים, ונפשו לעולם אינה מתה.

 

  • נפש האדם יכולה להיוושע; נפש הנושע תגיע לנוכחות אלוהים

בשמים ותהיה בחברתו לנצח נצחים.

 

  • נפשו של הבלתי נושע תגיע לשאול, ומשם למצב של ריחוק נצחי

מאלוהים — במקום שנקרא “אגם האש” (התגלות כ 15).

 

הכול מותנה באם האדם במהלך חייו ביקש באמונה את סליחת החטאים בדם המשיח ישוע.

 

בפסוק 11 איוב מסכם חלק מדבריו:

          הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן, וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ (ראה גם לד 3)

 

כמו שהחך מבחין בטעם האוכל, וכך בוחר האדם אם לאכול או לדחות את המזון המוצע — באותה מידה האוזן שומעת ומאפשרת לשומע לבחור אם לקבל את שהוא שומע או לדחותו.

 

מסקנתו של איוב:

שמעתי ובחנתי את שאמרתם והחלטתי לדחות את מסקנותיכם לגביי.

 

פסוק 12:

          בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה.

 

איוב מודה ומסכים שלזקנים חכמה וכי חיים ארוכים אכן מוסיפים הבנה: לדעתכם, עלינו לקבל מזקנינו את חכמת המסורת העתיקה מבלי לערער עליה. זה לפחות מה שאמר בלדד: “כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן, וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם” (ח 8); ואליפז גם אמר בפרק טו 10: “גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ.”

אבל, במילותיו איוב גם מבהיר שמן הראוי כל העת לבחון את טיבה של החכמה הזו ומה הן תוצאותיה. עובדה היא שאיוב חולק על מסקנותיהם של רעיו.

 

בפסוקים 25-13 איוב מוכיח לרעיו כי לאור מעשי אלוהים בבריאה ובחיי האדם, אפשר גם להגיע למסקנות הפוכות לגמרי מאלו שרעיו הציעו לגביו.

בפסוקים אלו איוב אמנם מדגיש את גדולתו של אלוהים, את ריבונותו וגבורתו, אך זאת תוך ציון פגעים וצרות שבאפשרותו של אלוהים להטיל על בני האדם ובעלי החיים. כל זאת מבלי לפגוע בצדקתו ובקדושתו של אלוהים.

מכאן, המסר של איוב הוא:

אם אלוהים הריבון אחראי לכל הפגעים המתרחשים בעולם, וזאת לא בהכרח מכיוון שהנפגע עשה מעשה נפשע, אז מדוע שתקבעו כי כל הצרות שבאו עליי מקורם בחטא נפשע בחיי? מדוע שתפקפקו בתומתי?

 

פסוק 13: 

          עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה; לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה.

 

לאלוהים החכמה והגבורה.

 

פסוק 14:

          הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה, יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ.

 

אלוהים מסוגל להרוס מבנים / ערים, ואלה לא ייבנו עוד; ואם הוא מחליט “לאסור” אדם במצב מסוים, אין כוח בעולם שיכול לשחרר אותו (במשפט זה יש רמז לדברי צופר בפרק יא 10).

 

פסוק 15:

          הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ, וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ.

 

אלוהים יכול לשלוט על תופעות הטבע. הוא מסוגל לייבש מקורות מים ולגרום לבצורת ורעב. ואם כך רצונו, אלוהים גם יכול לצוות על המים לשטוף את הארץ ולהרוס ולהחריב את כל שעליה.

 

פסוק 16:

          עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה, לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

 

איוב אמנם מתאר את גבורות אלוהים אך משתמש לעתים קרובות בביטויים ובמילים שרעיו השתמשו לפניו — וזאת כדי להוכיח להם שמסקנותיהם אינן נכונות.

לפעולת אלוהים יש גוונים רבים, ורק אלוהים יודע את הסיבה לכל פעולה המתרחשת ביקום.

אליפז הזכיר את נפלאות אלוהים במים, ועבר לדבר בעניין השגחת אלוהים על עסקי המדינה (ראה פרק ה פסוק 10 ואילך). איוב משתמש באותו סגנון דיבור אך מוכיח את ההפך ממה שקבע אליפז.

“עֹז וְתוּשִׁיָּה” הן שתי מידות הדרושות למנהיגי מדינות. כלומר, עוז ותושיה ניתנות מאלוהים למנהיגים על מנת שינהלו את מהלכי העמים בדרך ראויה.

והנה, בידיו של אלוהים כלים נוספים: “לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.” — אלוהים הוא גם האחראי על מעשיהם של השוגגים והגורמים לשגגות — על מעשיהם של הרמאים ועל מעשיהם של המרומים. אלוהים הוא האחראי הריבוני על מעשיהם של הטובים והרעים כאחד.

לו ירצה, לא יתרחש שום מעשה תחת השמים. — מכאן, גם השוגג והמשגה עושים את מעשיהם בזכות הכוח הניתן להם מאלוהים.

 

פסוק 17:

          מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל, וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל.

 

אלוהים מוליך את יועצי המלכים בשטות כאשר הוא רוצה לבלבל את חכמתם ולהפר את עצתם. ראה לדוגמא את פעולתו של אלוהים בבלבול המדיינים בספר שופטים ז, וכן בבלבול בני מואב ובני עמון כאשר עלו להילחם נגד יהושפט (דברי הימים־ב פרק כ).

אלוהים אף מסוגל להשפיע על מוח השופטים, כך שיחוו חוסר חכמה ודעת, מבוכה ואובדן עצות (שמ”א כא 14; קוהלת ב 12, ז 25).

 

פסוק 18:

          מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ, וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם.

 

“מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ.” — כאן “מוּסַר” = מוסרות, כבלים, אזיקים.

בכוחו של אלוהים להפר את שלטונם ואת ריבונותם של מלכים, והוא מסוגל לשחרר את זה שנמצא תחת מרותם ואת האסור על ידיהם (ישעיהו כח 22; מה”ש יב 11-6). ראו איך אלוהים פעל בלבו של כורש מלך פרס כדי שישחרר את בני ישראל מגלותם (ישעיהו מה, מח).

“…וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם.” — לחלק זה של הפסוק ישנן שתי אופציות לפירוש:

 

א.       אלוהים אף יכול להפוך מלך לעבד או לאסיר.לפי פירוש זה באה

המילה “אֵזוֹר” (חגורה — ירמיהו יג 11) במובן של חגורה מיוחדת

שמאפשרת לקשור עבדים או שבויים (דברי הימים־ב לג 11). —

דוד המלך מציין במזמור קיג את ריבונותו של אלוהים בהורדת

מלכים ובהמלכתם.

 

ב.       לפי הפירוש השני בא האזור במתניים דווקא לסמל את הכוח:

“אלוהים נותן כוח למלכים” — וזאת בניגוד לנאמר בחציו הראשון

של הפסוק.

 

פסוק 19:

          מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל, וְאֵתָנִים יְסַלֵּף.

 

בעת הקדומה שרתו הכוהנים כשׂרים, ראשי עם וגדוליו. הם נחשבו לחכמים ולמלומדים. והנה, אלוהים מסוגל לעוור את חכמת החכמים והיועצים כך שיובלו אחר שקר ותרמית.

“אֵתָנִים” = חזקים. — אלוהים בכוחו משנה את דעתם ודבריהם של האוחזים בשלטון או של השרים. המילה “כֹּהֲנִים” במשפט זה מקבילה למילה “אֵתָנִים”.

 

בנוגע לכוהנים ולמנהיגי עם: אלוהים הזהיר את בני ישראל כי הוא עתיד לבחון את אמונתם ונאמנותם לו. אחת מדרכי המבחן היא שאלוהים מאפשר למורי שקר ולנביאי שקר להפיץ את שקריהם ולמשוך את לב העם (ראה דברים יג 4). מי שיפול בדבריהם, אל לו להאשים את אלוהים! אילו היה נאמן לכתוב בדבר אלוהים, לא היה נופל במלכודת השקרנים.

אם כן, אלוהים יכול גם לאפשר לרע להתקדם, וזאת ככלי כדי לזקק את אמונת ילדיו ולבחון את נאמנותם לו (ראה דוגמתו של המן במגילת אסתר).

 

פסוק 20:

          מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח.

 

פירוש ראשון: אלוהים מסוגל להסיר מילים ראויות מפיהם של “הנאמנים” — של השרים והשליטים שהכל בוטחים באמינותם.

פירוש שני:“נֶאֱמָנִים” = נואמים ­— המנהיגים אשר להם יש זכות דיבור. בכוחו של אלוהים להסיר עצה, שכל ודברים של טעם מזקני העדה שמהווים מקור לחכמה עבור הצעירים מהם.

 

פסוק 21:

          שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים, וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה.

 

אלוהים יכול לשים אצילים לבוז (תהילים קז 40).

“מְזִיחַ אֲפִיקִים” = “מזח” הוא חגורה (ישעיהו כג 10); “אֲפִיקִים” הם ככל הנראה טבעות המהדקות את החגורה (איוב מ 18, מא 7). — פירוש נוסף ל“אֲפִיקִים” = אנשים חזקים.

אלוהים מרפה את החגורה — סמל הגבורה — של החזקים. ז”א, הוא מחליש את החזקים ומסוגל לנטרל אותם מנשקם וכוחם.

 

פסוק 22:

          מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ, וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.

 

אלוהים רואה ובוחן גם את הדברים שנמצאים בחושך. שום דבר אינו נסתר מעיניו (תהילים קלט 12: “גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ”).

“וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.” — פירוש ראשון: מכיוון שדברי איוב מתמקדים בשליטת אלוהים גם על התחומים ה”שליליים” כביכול, יש הטוענים שמשמעות חלק ב של הפסוק היא: “אלוהים מסוגל להחשיך אף את האור.”

פירוש שני: הופך את החושך (“צַלְמָוֶת”) לאור.

 

פסוק 23:

          מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם.

 

“מַשְׂגִּיא” = אלוהים הופך עָם ל”שַׂגִּיא” — נשגב, עצום, כביר.

אלוהים יכול להגדיל ולרומם עמים לגבורה ולשלטון ­— ואז הוא “יְאַבְּדֵם”: הוא משתמש בהם ככלי, ובסיום השימוש מוריד אותם מגדולתם, או אף מוחק אותם כליל. ראה לדוגמא את עמי בבל ואשור (ראה במיוחד חבקוק פרק א).

“שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם…” — אלוהים מרחיב את שטח גבולם, ולאחר מכן “יַּנְחֵם” — הוא מנחה / מוליך אותם לגלות בידי אויביהם.

 

פסוק 24:

          מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ, וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ.

 

אלהים מסוגל להסיר את החכמה ממוחם של השליטים, וכך גורם להם לתעות בדרכם כמו אובד במדבר (תהילים קז 40).

 

פסוק 25:

          יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר, וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

 

האנשים שאלוהים הסיר מהם את החכמה ועיוור אותם מכל הבנה ודעת, מתנהגים כאילו הם הולכים בחושך. אין להם מושג לאן הם הולכים — כמו שיכורים (דברים כח 29; איכה ג 2).

כאמור, בפרק יב איוב ציין אמיתות שכל בר דעת יודע ומבין, אך כולן מתייחסות ליכולתו של אלוהים לא רק לברוא אלא גם להשחית  — ריבונותו גם בתחומים ה”שליליים” כביכול. בדרך זו איוב הוכיח לרעיו שההנחה כי אסון וצרה בחייו של אדם עומדים תמיד ביחס ישיר לחטאו, אינה נכונה בכל המקרים.

כמו שהפושע אינו נשפט תמיד בסמוך לחטאו, ואף זוכה במקרים רבים להנות ממעשיו הנפשעים, כך גם יכול להיות מצב שבו הצדיק סובל, אך לא בגלל חטא איום ונורא אלא מסיבה אחרת השמורה עם אלוהים. — מכאן, אל לחברים של איוב לחרוץ את דינו לשלילה!

 

העובדה שאלוהים שולט בכל, גם על כל הרע שבעולם, יכולה להשקיט את לבם של ילדיו. אלוהים עומד מעל כל הנעשה ביקום ושומר עלינו בכל מצב.

 

בפרק יג איוב ממשיך במילות האכזבה שלו על אודות ידידיו. הוא קובע שאין טעם ללמוד חכמה מהם, שהרי חכמתם כמוה כחכמת רופאי אליל.

את כל דבריו הוא מפנה לאלוהים בלבד.