איוב פרק טז

 

א.  תשובת איוב לאליפז:

     “דבריכם דברי־רוח!”

 

ב.  דברי איוב לאלוהים:

     “אל תשכח את צרתי!”

 

מבוא

 

בתשובתו הראשונה לרעיו איוב קרא לאלוהים שיעמיד אותו למשפט ויבחן את תום לבבו.

זעקתו למשפט הצדק של אלוהים הייתה מבחינתו של איוב כמו דרישת נאשם הבטוח בצדקתו — שיבדקו אותו בו במקום במכונת אמת ויסירו כל ספק לגבי צדקתו.

רעיו של איוב פרשו את זעקתו בדרך הפוכה לחלוטין. הם מבחינתם ראו בכך ניסיון של איוב לכסות את פשעיו, ומכאן, ראיה ניצחת לאשמתו. — והרי אלוהים לא ירד ארצה כדי לנהל משפט ציבורי.

עבור ידידי איוב, האסונות שפקדו אותו בזה אחר זה היוו הוכחה שיד אלוהים בדבר. והסיבה לאסונות: חטאו הגדול של איוב.

 

איוב רואה את עצמו עזוב מאל ומאדם. ממעמד רם של עושר וכבוד בעיני כל, איוב כעת בודד, פגוע, חולה, סובל ונחשב לרשע גדול שיום הצדק של אלוהים פגש אותו לבסוף.

הכרה זו מגדילה את אסונו של איוב שבעתיים.

 

במחזור הנאומים הראשון איוב התלונן ביחוד על זעם אלוהים כלפיו: “כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי, אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי; בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי” (ו 4).

במחזור השני איוב מתמקד בשנאת בני האדם אליו: “פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם; בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי; יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן” (טז 10).

 

נאומו הנוכחי של איוב המתפרס על פני פרקים טז-יז מחולק לארבעה מאמרים:

 

מאמר ראשון: טז 6-2:                  אין כל חדש בדברי הרעים לאיוב;

מאמר שני:    טז 17-7:                 איוב מתלונן לאלוהים על יסוריו הגדולים;

מאמר שלישי: טז 18 — יז 9:         איוב תובע מאלוהים דין צדק בינו לאלוהים

ובינו לרעיו;

מאמר רביעי: יז 16-10:                תנחומי הרעים הינם הבל, שהרי המוות קרוב.

 

 

א.  תשובת איוב לאליפז:

     “דבריכם דברי־רוח!”

 

 

מאמר ראשון:

אין כל חדש בדברי הרעים לאיוב (טז 6-2)

 

איוב מביע את סלידתו מנאומי רעיו, שאינם אלא חזרה על נאומיהם הקודמים: אותה תורה של גמול ועונש לרשע.

איוב כואב על כך שרעיו כביכול באו לנחמו, אך בפועל מוסיפים על סבלו וצערו בכך שרואים בו האשם לכל אסונותיו.

 

1 וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

2 שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת. מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.

3 הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ? אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?

4 גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה: לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי,

          אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.

5 אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ-פִי; וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ.

6 אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי,

          וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ?

 

פסוק 2:

          שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת. מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.

 

רעיו של איוב באו אליו לנחמו לאחר ששמעו על אודות האסונות שפקדו אותו. בשבעת הימים הראשונים ישבו רעיו ושתקו יחד עימו. מן היום השמיני החלו השיחות, אך מאז שפתחו הרעים את פיהם, לא זכה איוב לנחמה כלל.

“שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת.” — “כבר שמעתי מפיכם דברי בוז וביטול. עד כה שמעתי די והותר מילים שופטות שלא בצדק, המתארות אותי כרשע גדול, שכל הצרות אשר באו עליו אינם אלא משפט אלוהים הצודק על חוטאים גדולים.

“מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.” — במקום לבוא ולהקל על משאי הקשה, אתם מנחמים מן הסוג שמוסיפים צער על צער. במקום להקל עליי, אתם באתם להוסיף על הקושי והסבל שלי.

 

פסוק 3:

          הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ? אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?

 

“הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ?” — היבוא פעם קץ לדברי ההבל חסרי התוכן והטעם שלכם?

“אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?” — מהו התמריץ שלכם לדבר כל כך הרבה וכל כך לא לענין? מה המניע הנסתר שלכם לחזור ולומר את אותן הדברים במילים שונות? האם משהו מכריח אותכם לענות? הרי כל דבריכם אינם קשורים אלי ואינם מתארים לא את חיי, לא את מעשיי ולא את אופיי.

 

פסוק 4:

גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה: לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי,

          אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.

 

איוב אומר לרעיו באופן אירוני: גם אני הייתי יכול לדבר בניחותה ובהיתנשאות, אילו אתם הייתם במקומי ואני הייתי במצבכם ובמקומכם. גם אני הייתי יכול לחבר מילים למשפטים יפייפיים הנשמעים כשירים — אך ריקים מכל רגש אמיתי. אז גם אני הייתי יכול להניע את ראשי כמו שאתם עושים: כאילו משתתפים בצערי, אך בתוך ליבכם אתם חושבים: “אוי, מי היה מאמין שהאדם הזה היושב מולינו, העשיר והמאושר מאתמול, אינו אלא פושע גדול שדינו הגיע לבסוף.”

 

פסוק 5:

          אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ.

 

לו הייתי במקומכם ואתם במקומי, כי אז יכולתי גם אני לחזקכם במילותי (אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי), אז גם יכולתם לחוות את “נִיד שְׂפָתַי”, את דבריי המלאים בתוכן, אשר מסוגלים “לחסוך” לכם כאב, דהיינו להקל מעליכם את סבליכם.

 

פסוק 6:

          אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי, וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ?

 

אם אדבר — אל מנת לדרוש משפט מאלוהים, או כדי להודיע את צדקי לבני אדם — כאבי לא ייפחת. ואם אשתוק (אחדל מלדבר) — מה יעבור או מה יגרע ממכאובי?

 

איוב מוכיח כאן את רעיו שאינם חווים את אשר על ליבו ואינם מאמינים לדבריו. תגובתם השלילית גורמת לו כעת להפנות את דבריו כלפי אלוהים.

 

 

ב.  דברי איוב לאלוהים:

     “אל תשכח את צרתי!”

 

 

מאמר שני:

איוב מתלונן לאלוהים

על יסוריו הגדולים (טז 17-7)

 

איוב אינו מסוגל לשתוק. בדברים נוגעים עד הנפש הוא מתאר את בדידותו, את עיצבונו, את הדחיה שהוא חווה מצד בני אדם ואת הרדיפה שהוא חש מצד אלוהים — על לא עוול בכפו.

 

7 אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי, הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי.

8 וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה, וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי, בְּפָנַי יַעֲנֶה.

9 אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו, צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.

10 פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי, יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.

11 יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל, וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי.

12 שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.

13 יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל, יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.

14 יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ, יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.

15 שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי, וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי.

16 פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי, וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.

17 עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה.

 

פסוק 7:

          אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי, הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי.

 

איוב פונה לאלוהים ומציג את מצבו העגום והקורע את לב אלו המבינים נכוחה את מצבו:

 

“אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי.” — כעת אלוהים הוגיע אותי ביסורים שהביא עלי.

“הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי.” — אתה, אלוהים, השמדת (הפכת לשממה) את כל בני ביתי, עבדיי ורכושי (את כָּל עֲדָתִי).

במילים אלו איוב מאשר את דבריו המסכמות של אליפז בפרק הקודם: “כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד” (טו 34). אמנם איוב אינו מסכים שהוא חנף לאלוהים, ואינו מסכים שהאסון בא עליו כי שוחד בידו, אך כל השאר הוא נכון: איוב נותר גלמוד וכל אשר לו הושמד.

 

פסוק 8:

          וַתִּקְמְטֵנִי, לְעֵד הָיָה, וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי, בְּפָנַי יַעֲנֶה.

 

“וַתִּקְמְטֵנִי.” — הכאב, הצער והיגון שבאו עליי בעקבות אסוני גרמו לי להתכווץ, להתקמט.

“לְעֵד הָיָה.” — השחין הרע המכסה את גופו של איוב משאיר את סימניו, ואלו מעידים על כאבו. פניי מהוים עד נאמן למכות שבאו עלי.

פירוש שני: המראה שלי מעיד נגדי. הוא משכנע את רעיי שאני אכן נענש על חטא.

“וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי.” — הרזון שלי הוא עד לכאבי (או, לפי הפירוש השני, לחטאותי). “בְּפָנַי יַעֲנֶה.”— הרזון שלי “מעיד עליי.”

 

פסוק 9:

          אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו; צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.

 

“אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי.” — חרון אלוהים טרף אותי. איוב ממשיל את מכותיו של אלוהים לאריה שטורף את קורבנו. ילדיו, עבדיו, רכושו, מעמדו,בריאותו — לא נשאר לו דבר. הכל “נטרף”.

“…וַיִּשְׂטְמֵנִי.” — אלוהים נוטר לי איבה. איוב מרגיש כאילו אלוהים שומר לו חטא קדמון — דבר שלא נסלח לו. הוא מגיע למסקנה זו בגלל ריכוז המכות והאסונות שבאו עליו.

“חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו.” — המכות והאסונות שבאו עליי מתורגמות בעיני הציבור כאילו הייתי פושע הדור, ולכן כולם מביטים עלייבכעס — חורקים עליי את שיניהם, כאילו גזלתי מהם דבר יקר, כאילו בניתי את הוני ואת רכושי על גזל.

“צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.” — שונאי ואויביי מביטים עליי עם ברק של שנאה בעיניהם. אילו היו יכולים, גם היו מוסיפים מכות על מכותיי.

ומדוע כל אלה? — כי אסונותיי העל טבעיים מהווים עדות — לדעתם ולדעת כל בר דעת — שיד אלוהים בדבר, והרי אלוהים מעניש בצדק ואינו טועה. מבחינתם קיימת סיבה אחת למצבי — חטאים גדולים! ולכן זעם כל יודעי מופנה כלפיי.

 

פסוק 10:

          פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי; יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.

 

אוייבי, מהרגע שהגיעו למסקנה שאלוהים מכה אותי על פשעיי וחטאיי, החליטו גם הם להצטרף למכים אותי:

“פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם.” — הם אמרו לעברי מילים קשות (ראה מילים דומות בתהילים כב 14).

“בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי.” — סמל ליחס של בוז וקלון. אני יוצא מהנחה שהסובבים את איוב לא היכו אותו באופן פיזי, אלא עשו למעלה מזה במילותיהם ומבטיהם אליו (ראה מילים דומות באיכה ג 30).

“יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.” — התאספו והתחברו כדי להכאיב לי.

 

פסוק 11:

          יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל, וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי.

 

אלוהים מסר אותי לידיהם של רשעים — אנשי עוול.

ניתן להבין מדברי איוב שבעקבות דעתם של רעיו עליו, אנשים אחרים, יתכן אספסוף, אימצו את מסקנת הרעים והרגישו חופשיים להתעלל באיוב — במילים וביחס.

עֲוִיל = רשע; יִרְטֵנִי = ישפילני, יורידני (כמו ביירוט מטוס)

 

פסוק 12:

          שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי; וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.

 

“שָׁלֵו הָיִיתִי.” — בהיותי שליו, בימי גדולתי, לא פחדתי, כי ידעתי ששלום לי עם אלוהים. שלוותי לא נבעה מכספי ואוצרותיי אלא מתוך השלום שהיה לי עם אלוהים. ידעתי שאלוהים לא יפגע בי לחינם.

והנה, בהיותי שליו ונהנה משלום עם אלוהים, דווקא הוא עצמו שבר אותי לרסיסים (וַיְפַרְפְּרֵנִי = פורר אותי, שבר אותי לרסיסים, זעזעני). כל אשר בא עלי הגיע בהפתעה גמורה.

הפושע והרשע כל העת מתכוננים למכה שתנחת עליהם. לא כך הצדיק. בטחונו באלוהים שיגן עליו וילחם את מלחמותיו. והנה, בעוד נפשי ומוחי חושבות כצדיק — אלוהים פועל נגדי כאילו הייתי רשע.

“וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי.” — כמו חיה שנתפסה בהפתעה ואינה יכולה לזוז יותר, כך אלוהים תפס אותי בעורפי — בהפתעה — ופיצץ (ניפץ) את חיי (ירמיהו כג 29: “וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע”).

“וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.” — אלוהים העמיד אותי כמו מטרה במטווח שאליה כולם מכוונים את חיציהם.

 

פסוק 13:

          יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל; יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.

 

“רַבָּיו” — הציידים והמורים בקשת אשר, כביכול, מתלווים אל אלוהים, “יָסֹבּוּ עָלַי”. איוב מתלונן על כך שאלוהים הפך אותו למטרה עבור כל מי שחפץ לפגוע בו.

“יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי.” — והציידים מוכשרים ואינם מפספסים את המטרה. חיציהם אינם פוגעים באיברים שאינם חיוניים, אלא בכליות.

“וְלֹא יַחְמֹל.” — ליורים עליי אין רחמים.

“יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.” — הפגיעות כל כך קטלניות עד כי כיס המרה, המחוברת אל הכבד, נקרעת ותכולתה נשפכת החוצה מגופי. בעולם העתיק הכליות, הכבד והמרה, יחד עם הלב, נחשבו למקום מושבו של היי האדם. פגיעה בהם = פגיעה בחיים (ראה איכה ב 11, ג 13; משלי ז 23; איוב כ 25).

 

שים לב: איוב אינו מתכוון לאנשים הבאים עם מקלות ומפלים בו את מכותיהם. כל התיחסותיו הן למילים פוגעות ומבט עיניים. לכן, עלינו להזכיר לעצמנו את שאנו יודעים היטב:

למילים יש כוח רב יותר ממכות. גם מילים יכולות “לפלח לב” ולהרוס חיים. לכן כל כך חשוב לשמור על הלשון.

 

פסוק 14:

          יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ; יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.

 

אלוהים מכה אותי מכה אחר מכה (כשהוא מאפשר זאת לכל החפץ בכך). עוד לפני שהמכה הראשונה מסתיימת, הנה באה לה המכה השנייה, וכך הלאה (פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ = מקביל ל“שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר” (ירמיהו ד 20), מכה אחר מכה.

“יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.” — אלוהים “תוקף אותי” כגיבור הרץ במלחמה. אלוהים מביא עלי את היסורים והמכות באופן כל כך החלטי ונחוש, ממש כמו נחישותם של גיבורי מלחמה לפרוץ לעיר דרך כל סדק אפשרי ולהביא למפלתה.

 

ומכאן שאלתו של איוב: מהי הגבורה להכות עד דק אדם כמוני, שלא עשה עוול ואינו מתכוון להתגונן או להחזיר מלחמה שערה?

 

פסוק 15:

          שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי, וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי.

 

איוב מתאר את מצבו: כמוהו כפצוע אנוש המלקק את פצעיו ומנסה בשארית כוחותיו לשמור על גחלת חיים.

“שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי.” — איוב טוען שכיסה את עורו בשק — כמנהג אבלים, אך במובן אחר: כמכסה על פצע כדי לא לחשוף את העור הפגוע (גִלְדִּי).

“וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי.” — שמתי, נעצתי, השפלתי את כבודי לעפר. הקרן, כידוע, הוא סמל לכוח ולכבוד.

ממקום רם של כבוד, עושר ומעמד, איוב הגיע לשפל המדרגה בה הוא מוכה, מושפל וחסר כל ערך בעיני כל המביטים עליו.

 

פסוק 16:

          פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי, וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.

 

“חֳמַרְמְרוּ” = פני נהיו אדומים. פני התנפכו והפכו לאדומים מרוב בכי והתרגשות.

“וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.” — חשכת המוות יורדת על עפעפיי / עיניי.

 

פסוק 17:

          עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה.

 

ומדוע כל המתואר מעלה בא אליי או מגיע לי? — אינני יודע! הרי הכל בא עליי מבלי שבצעתי פשע או רשע כלשהם.

“וּתְפִלָּתִי זַכָּה.” — בקשתי מאלוהים נקיה וזכה. אין בפי צביעות וחנופה. טהור הייתי במחשבותי ובמעשיי.

 

להזכירנו: איוב אינו טוען שמעולם לא חטא, אלא שתמיד התוודה על חטאיו, הגיש קורבן לאלוהים ושמר על נקיון כפיים כלפי בוראו. בטחונו של איוב בסליחת אלוהים איפשרה לו לומר: “אני נקי כפיים וטהור.”

עקרון זה ראוי שנאמץ לחיינו גם כן. הרי כולנו חוטאים, אך אלוהים מבטיח לנו כי “אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה” (א־יוחנן א 9).

 

 

מאמר שלישי:

איוב תובע מאלוהים דין צדק

בינו לאלוהים ובינו לרעיו (טז 18 – יז 9)

 

איוב מגיע שוב אל הנקודה, שהביאה אותו לידי התמרמרות אין גבול: הכרת צדקתו ותומתו, בעוד שכל סבלו עליו ללא סיבה ידועה, ואלוהים ואדם חושבים אותו לחוטא ופושע.

 

18 אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.

19 גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.

20 מְלִיצַי רֵעָי! אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.

21 וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם-אֱלוֹהַּ; וּבֶן-אָדָם לְרֵעֵהוּ.

22 כִּי-שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ; וְאֹרַח לֹא-אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.

 

פסוק 18:

אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.

 

איוב זועק את אחד מהמשפטים קורעי הלב בכל הספר. הוא מבין שימי חייו על פני הארץ ספורים — מפאת מחלתו וכאבו. איוב יכול להשלים עם מותו, אך אינו מוכן להשלים עם העובדה שדם צדיק יישפך על האדמה על לא עוון. איוב אינו מוכן לעזוב את החיים הללו כאשר כל יודעיו ומכריו חושבים שאסונו בא עליו כגמול צודק מאלוהים על פשעי הרשע. — איוב זועק למען ידע העולם שדם נקי נשפך!

“אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי!” — ארץ, אדמה, אל תכסי את דמי ואת דם ילדיי ותבלעהו. דמי יהי לעד בפני בני האדם שעוול נעשה לי וילדיי. דם הצדיק יזעק עד השמים כדי שהצדק יצא לאור.

כתבי הקודש מלמדים שנפש האדם בדם (ויקרא יז 11). מסיבה זו אלוהים מצווה לכסות את הדם בעפר ולא להשאיר דם אדם או בהמה חשוף על פני האדמה (ויקרא יז 13; ישעיהו כו 21; יחזקאל כד 8-7). ספר בראשית מלמד שדם נקי שנשפך זועק מן האדמה לצדקת אלוהים (בראשית ד 10: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה”).

רעיון דומה אנו גם מוצאים בספר ההתגלות ו 10-9. שם נפשות הטבוחים זועקים לאלוהים: “עד מתי?” ז”א, “הצג את משפטך הצודק בהקדם. אל תיתן לרשע לחגוג ולפושע להצליח.”

בטענתו של איוב שי רמז לכך שאלוהים בעצמו, כביכול, שופך דם נקי. איוב יודע שאין זה כך, אך בזעקתו הוא מנסה להניע את אלוהים לגלות את הקלפים: “מדוע אתה עושה לי את שאתה עושה?”

“וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.” — אדמה יקרה, ארץ יקרה, אל תאפשרי לזעקתי להיבלע בתוכך. ארץ יקרה, אל תשתתפי במעשה הנפשע של שפיכת דם נקי. אנא, אפשרי לדמי לצעוק ולזעוק, כי נעשה לי עוול. לא פשעתי! אני מבקש צדק!

 

פסוק 19:

          גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.

 

איוב בטוח בצדקתו ותומתו, ולכן הוא אומר: “העד האמיתי שלי נמצא בשמים.”

“שָׂהֲדִי” = העד שלי (בארמית — ראה בראשית לא 47).

איוב יודע ששום דבר אינו נסתר מעיניו של אלוהים. לכן הוא בטוח שיש אחד לפחות שיודע את האמת לאשורה.

לאיוב אין ספק בצדקתו של אלוהים. הוא רק רוצה לדעת מדוע אלוהים איפשר את מה שקרה, ומה תכלית האסון.

 

ראוי גם לנו לזכור שיש לנו עד נאמן בשמים. האדון ישוע המשיח הוא הפרקליט שלנו. הוא הודף את תלונות המקטרג ואומר: “אני יודע — סלחתי” (רומים ח 34; א־יוחנן ב 3-2; ראה גם זכריה ג 9-1). לכן תמיד נזכור: “אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ?” (רומים ח 31).

 

בפסוק זה גם טבועה תקוותו של איוב. איוב יודע שהצדק יצא לאור. הוא יודע שלבסוף זה יתרחש בשמים, אך הוא חפץ שהאמת הזו תהיה ידועה גם לכל מאשימיו כאן בארץ.

 

פסוק 20:

          מְלִיצַי רֵעָי! אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.

 

איוב פונה לרעיו ומשתמש במשחק מילים: אתם, רעי, במקום להשתתף בצערי, אתם לועגים לי (ראה תהילים קיט 51: “זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד”). לכן, אל לי לבכות לפניכם ולבקש מכם רחמים. במקום זה “אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.” — את דמעותיי אני מפנה לאלוהים.

עד כמה שהדבר נשמע אירוני, חבריו ו”מנחמיו” הם אלה שגורמים לו לבקש מחסה מפניהם אצל אלוהים.

 

פסוק 21:

          וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ, וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ.

 

איוב מביע משאלה ואומר:

פירוש א: הלוואי שאלוהים היה מוכיח ומעיד ביני לבין שאר בני האדם.

פירוש ב: הלוואי שהיה מישהו שיכול להציג את המקרה שלי לפני אלוהים, כמו שקיימים בני אדם המגשרים בין איש לרעהו.

מכאן, איוב אכן יודע על קיומו של העד, הפרקליט, הסנגור (א־יוחנן ב 3-2).

 

פסוק 22:

          כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ, וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.

 

בפסוק האחרון בפרק זה איוב מנמק את בקשתו למשפט מהיר: “כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ…” — מספר שנות חיי שנותרו לי בעולם הזה הינו מוגבל והולך ומצטמצם. מחלתי ויגוני מבהירים לי שזמני בעולם קצוב.

“…וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.” — אני הולך בדרך שלא אשוב ממנה בחזרה. במילים אחרות, לאחר מותי הקרוב, כבר לא אוכל לזעוק ולבקש את צדקתי בארץ כפי שאני עושה כעת. לכן אלוהים, אנא, גלה את צדקתי לעולם — עכשיו.

 

מדבריו של איוב ברור לנו שהוא יודע שהצדק בסופו של דבר יתגלה. אך כמו כל אחד מאיתנו, אנו רוצים לראות את הפנים של בני האדם שהאשימו אותנו האשמות שוא משתנים ואומרים: “טעינו.” — הלוואי שכולנו נסתפק בגילוי הצדק בתזמון של אלוהים.

 

נאומו של איוב ממשיך לאורך פרק יז.