איוב פרק טו

 

נאומו השני של אליפז: “איוב צדיק בעיניו, אך פיו ירשיעו.”

 

תשובתו של איוב לסדרת הנאומים הראשונה של רעיו לא סתמה את פיהם, ולא שכנעה אותם כי טעו. אדרבה, תשובתו של איוב נתפסה כדברי התנשאות והצטדקות.

כמו במחזור הנאומים הראשון, גם בשני עונים שלושת הרעים לפי הסדר ואיוב נותן מענה אחרי כל אחד.

 

חלוקת הפרק

 

א.       תוכחה לאיוב (פס’ 16-2)

  1. דברי איוב שטות ועוון (6-2)
  2. איוב אינו חכם מרעיו (10-7)
  3. אליפז גוער באיוב על שאינו מתנחם בדברי ידידיו (13-11)
  4. אין אדם צדיק לפני אלוהים (16-14)

 

ב.       דברי החכמים (פס’ 35-17)

  1. ראוי לסמוך על דברי החכמים (19-17)
  2. הרשעים חיים בפחד תמידי (24-20)
  3. תיאור לועג של הרשעים שמתקוממים נגד אלוהים (27-25)
  4. אחריתו המרה של הרשע (30-28)
  5. אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (33-31)
  6. סיום: דברים כלליים על אובדנם של הרשעים (35-34)

 

א.  תוכחתו של אליפז לאיוב

 

  1. “איוב, דבריך שטות ועוון” (פס’ 6-1)

 

          1 וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:

2 הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ?

          3 הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן, וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם?

4 אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל.

5 כִּי יְאַלֵּף עֲו‍ֹנְךָ פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.

6 יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ.  

  

פסוק 2:

          הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ?

 

לאחר שאיוב ענה תשובה ארוכה במשך שלושה פרקים, מחזיר לו אליפז במילים קשות ואומר: “האם ראוי לאדם חכם לענות במילים ריקות חסרות תוכן? האם ראוי לאדם חכם למלא את ריאותיו ברוח חמה ולפלוט דברי שטות כמו אוויר?”

במילים אחרות: “כולנו מכירים את הלך חייהם של החכמים. דבריהם נאמרים לאחר מחשבה עמוקה ולא בדרך שאתה, איוב, עושה. אתה פותח בנאום ארוך ומשתמש בכמות אדירה של אוויר, אך לחינם וללא תכלית” (רוח-“קָדִים”: רוח מדברית חמה ועזה המייבשת את הצמחים — הושע יב 2).

מילים ריקות חסרות תועלת מתוארות כ”רוח” גם בפרקים טז 3, ח 2.

 

פסוק 3:

          הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן, וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם?

 

אליפז ממשיך ואומר: “האם ראוי להוכיח חכם בדברים חסרי תועלת?”

“יִסְכּוֹן”: הפועל סכון מופיע רק כאן במובן “הביא תועלת לעצמו או לאחרים” (ראה כב 2, לד 9, לה 3). “לֹא יִסְכּוֹן” = ללא תועלת. — “האם יש תועלת ותכלית להוכיח במילים שאינן מועילות?”

 

פסוק 4:

          אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל.

 

אליפז טוען נגד איוב שזה מתנהג בדרך של חוסר אמונה או חוסר בגרות רוחנית: “אתה, איוב, אינך מאמין כראוי בשכר ועונש (כפי שטוענים אליפז ושאר הרעים), ולכן אתה ‘מתווכח’ (“תִגְרַע שִׂיחָה”) עם אלוהים.”

“אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה.” — בוויכוח הזה אתה מוכיח שאין בך יראת אלוהים ראויה. ולא רק זה, בהתנהגותך ועדותך אתה עלול לגרום לאחרים לא לירא את אלוהים כראוי.

אופציה שנייה לפירוש  “וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל”: התנהגותך ומספר הטענות שלך מוכיחות שאינך מבלה זמן ראוי בשיחה עם אלוהים — בתפילה. עדותך המושחתת מונעת מאחרים את הלימוד הראוי על אודות תפילה. בגללך אחרים אינם מתפללים כראוי.

 

הערה: ללא קשר אם אליפז צודק או לא, כתלמידיו של ישוע המשיח אנו יודעים שחיינו אכן מהווים עדות לאמונתנו. דבר אלוהים מכנה אותנו “שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ” (קור”ב ה 20). אנחנו אמורים להיות “אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ” — איגרת אלוהים לעולם חסר אמונה — “וְכָל אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא אוֹתָהּ” (קור”ב ב 14 עד ג 3). לכן, בדברינו ובהתנהגותנו אנו מעידים על מקומו המרכזי והריבוני של אלוהים בחיינו. דווקא בעת משבר ומבחן אנשים יכולים לראות אם אמונתנו אכן חיה ופועלת או לאו.

אז מה עושים? הרי בכוחנו אנו לא נוכל להציג עדות ראויה. — אלוהים אינו מצפה מאיתנו להעלות חיוך שאינו נובע מן הלב. לכן, ראוי שנזכור מדי פעם להתפלל ולבקש מאלוהים שיתן לנו כוח, אמונה, ריסון עצמי וסבלנות דווקא בעת משבר מול אנשים. זאת כדי שנוכל לתת עדות שמשנה חיים גם בזמנים הקשים ביותר עבורנו.

 

פסוק 5:

          כִּי יְאַלֵּף עֲו‍ֹנְךָ פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.

 

אליפז אומר לאיוב שהעוון שלו מנחה את פיו לומר דברי שקר כדי להסתיר את חטאו. לטענתו, איוב בוחר להיות מונחה על פי השקר ולא האמת — כלומר, הוא משתמש במילים צדקניות ומתחסדות שכל מטרתן הן להסתיר את עוונו.

מכאן, אליפז מאשים את איוב שלא אמר אמת ואף מנסה להסתיר חטא קיים.

 

פסוק 6:

          יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ.

לאור כל האשמותיו של אליפז עד כה, הוא מסכם: “אני, אליפז, לא צריך לומר דברי האשמה נגדך, איוב. דבריך הפסולים מהווים עדות מרשיעה נגדך. השפתיים שלך הם המאשימים אותך (ראה ט 20)!”

 

  1. אליפז טוען:

      איוב אינו חכם מרעיו (פס’ 10-7)

 

7 הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ?

8 הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה?

9 מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע, תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא?

10 גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.

 

פסוק 7:

          הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ?

איוב, האם נולדת לפני כל שאר בני האדם? האם נוצרת לפני שנוצרו ההרים והגבעות (משלי ח 25; תהילים צ 2; ישעיהו נא 2, מה 10; איוב לט 1) — משמע: האם היית בעולם לפני כל אדם אחר כך שאתה חושב כי אין לך צורך לשמוע לחכמת הצעירים ממך? האם מסיבה זו אתה מזלזל בדעתנו?

 

פסוק 8:

          הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה?

 

האם היית שותף סוד לחכמתו של אלוהים, שם בעת הבריאה, והאם אתה אוחז בחכמה נסתרת השמורה רק עמך? האם אתה חלק ממועצת חכמי אלוהים היושבים בשמים ושותפים למהלכיו של אלוהים? האם אתה אחד מנביאי אלוהים החשובים? האם אתה זוכה למנה של מידע לפני כל השאר (במדבר כד 4)? האם אתה באמת חושב שיש לך מידע וחכמה שלנו ולשאר בני האדם אין גישה אליה?

 

פסוק 9:

          מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע, תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא?

 

מה אתה יודע שאנו, לפי דעתך, לא יודעים? מה אתה מבין ומסוגל לפענח שאנו איננו מסוגלים לעשות גם כן? איזה יתרון אתה חושב שיש לך עלינו? האם אתה חושב שיש לך חכמה מיוחדת שלנו אין?

 

פסוק 10:

          גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.

 

“שָׂב” = בעל שֵׂיבָה, שיער לבן. דהיינו: “יש בינינו זקנים, שהם גדולים בגילם מאביך.”

כבר בפרק יב 12 נאמר כי “בִּישִׁישִׁים חָכְמָה”, והנה אליפז אומר לאיוב: “הבט וראה לנגד עיניך — גם אנחנו מבוגרים. חלקנו אף זקנים יותר ממך ומאביך, כך שלא תוכל לומר שאין לנו חכמה.”

ייתכן שאליפז בדרך זו מצביע על עצמו כמבוגר ובעל ניסיון או שמתייחס לשאר החכמים המבוגרים שאוחזים בדעה כדעת רעי איוב ולא כדעתו של איוב.

 

  1. אליפז גוער באיוב על שאינו

      מתנחם בדברי ידידיו (פס’ 13-11)

 

11 הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ?

12 מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ,

13 כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין?

   

פסוק 11:

          הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ?

 

אליפז באמת ובתמים מאמין שדברי העצה שהוא ושאר הרעים משמיעים הנן מילים שניתנו להם מאלוהים לאיוב כדי לנחמו ולעודדו.

מכיוון שאיוב אינו מתנחם מדבריהם, שואל אליפז: “הַמְעַט מִמְּךָ… — האם מילות התנחומים והעצה שקיבלת מאלוהים (דרכינו) אינן מספיקות לך?”

“…וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ.” — לפי אחד הפירושים: “כשאנחנו (בשם אלוהים) מדברים אתך ‘לְאַט’—בעדינות וברגש — אזי למילים עדינות אלה אין משקל אצלך?”

 

פסוק 12:

          מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ?

אליפז ממשיך ומסיק מהמשפט הקודם: מאחר שאינך מתנחם מדברי האלוהים שנאמרו מפינו, בוודאי אתה מסתיר בלבך מחשבות רעות. — מה באמת מתרחש בלבך? לאן לבך לוקח אותך?

“וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ?” — כשאנו מדברים עמך אנו רואים שעיניך מתמקדות בדברים אחרים. למה בדיוק עיניך רומזות?

מבחינתו של אליפז, שפת גופו של איוב מוכיחה כי עוול בלבו ואינו כן עמם לחלוק את האמת.

 

שימו לב כאן עד כמה אפשר לטעות כאשר אנחנו מסיקים מסקנות משפת גופו של אדם. אנחנו הקוראים מכירים את כל ספר איוב, ולכן ידוע לנו ששפת גופו של איוב לא רמזה על הסתרת פשע או עוול, אלא ביטאה חוסר נוחות ואי הסכמה עם רעיו.

 

פסוק 13:

          …כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין?

 

זהו המשך המשפט שבפסוקים 11, 12: “מה עובר בלבך שגורם לך להפנות את כעסך אל אלוהים ולהוציא מפיך דברים קשים?”

אליפז ציפה מאיוב להיכנע לחלוטין להנחיותיו והנחיותיהם של בלדד וצופר. מצדו, כל מילה נוספת של איוב שאינה מבטאת כניעה והסכמה כי חטא ולכן נענש, כמוה כהפניית מילות זעם כלפי אלוהים.

 

  1. אליפז טוען:

      אין אדם צדיק לפני אלוהים (פס’ 16-14)

 

14 מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?

15 הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו,

16 אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה?

     

פסוק 14:

          מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה, וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?

 

אליפז חוזר באופן עקרוני על דברים שאמר בפרק ד 19-17. הוא שואל את איוב: האם אפשרי שבן אנוש יהיה צדיק בכוחו הוא לפני אלוהים? הייתכן שילוד אישה — בן אדם — יוכל אי פעם לעמוד כצדיק לפני אלוהים בזכות מעשיו או חכמתו שלו?

אליפז אומר זאת כי, לדעתו, איוב רואה את עצמו כצדיק שלא מגיעות לו המכות שספג מאלוהים.

כאמור, לנגד עיניהם של רעי איוב עומדת נוסחה פשוטה: צרות כצרותיו של איוב באות על האדם רק מפאת פשעו. לעומתם, איוב טוען שהצרות אמנם נוחתות עליו אך לא בגלל פשעים מיוחדים שעשה.

בגלל פער הדעות ממשיכים הצדדים להתווכח, וכל אחד אוחז בדעתו.

 

פסוק 15:

          הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו.

  

גם המלאכים ודרי השמים אינם טהורים לפני אלוהים, ואף לא השמים עצמם. הרי אלוהים צדיק וקדוש יותר מיציריו השמימיים.

במילים פשוטות, אין שום דבר טהור כמו אלוהים — לא בשמים ובוודאי לא עלי אדמות.

 

פסוק 16:

          …אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה.

 

אם יצירי שמים אינם טהורים בעיני אלוהים, אז על אחת כמה וכמה לא יהיו זכים וטהורים ברואי הארץ החיים תחת קללת החטא.

אליפז מתאר את רמתו המוסרית והרוחנית הנחותה של הגזע האנושי ומכנה אותו “נִתְעָב וְנֶאֱלָח”. האדם הוא כמו “אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה,” — הוא תמיד שואף לעוולה ועסוק בה כמו הצמא למים שממלא את בטנו.

 

אנחנו עדיין בנאומו השני של אליפז. אליפז אומר: “איוב צדיק בעיניו, אך פיו מרשיע אותו.”

עתה הגענו לחלק…

 

ב.  דברי החכמים (פס’ 35-17)

 

  1. ראוי לסמוך על דברי החכמים (19-17)
  2. הרשעים חיים בפחד תמידי (24-20)
  3. תיאור לועג של הרשעים שמתקוממים נגד אלוהים (27-25)
  4. אחריתו המרה של הרשע (30-28)
  5. אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (33-31)
  6. סיום: דברים כלליים על אובדנם של הרשעים (35-34)

 

בחלק ב של נאומו (35-17), אליפז מתאר במילים ברורות וישירות את גורל הרשעים המתמידים ברשעתם.

הוא לכאורה מפרט נתונים שאמורים להיות ידע כללי, אך עלינו לזכור שבכל מילה הוא בעצם מביע את דעתו לגבי איוב — איוב “הרשע”.

 

  1. ראוי לסמוך על דברי החכמים (פס’ 19-17)

   

          17 אֲחַוְךָ, שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה;

          18 אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם.

          19 לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם.

 

עד פסוק 16 אליפז עמד על כך שאף אדם לא יכול להיות צדיק לפני אלוהים — גם לא איוב. כעת הוא ממשיך:

 

פסוק 17:

          “אֲחַוְךָ, שְׁמַע לִי.”

 

מהמילה הראשונה קיבלנו את הביטוי המודרני “חוות דעת”.

אבל אליפז לא סתם משמיע דעה. הוא מוסיף: “שְׁמַע לִי!” הוא פונה לאיוב בסגנון דיבור של מי שעומד בעמדת יתרון. הרי זה איוב שסובל אסונות ולא חבריו; זה איוב שאלוהים הסיר ממנו את ברכתו, בזמן שהם עדיין מבורכים בעושר, שלווה ובריאות.

במקום הציווי המתנשׂא “שמע לי!”, אם רוצים לפנות למישהו בצורה ענווה יותר — כשווים אל שווים — אומרים “שמע אותי”, או כמו אברהם בפנייתו לעֶפְרוֹן: “שְׁמָעֵנִי”.

 

         יש לנו כאן כבר תזכורת לעצמנו: כמה פעמים זה קורה שאני מתייחס לאדם לפי איזשהו מעמד שאני קבעתי לו:

          ייתכן שהוא במצוקה כלכלית — דהיינו יש לו פחות כסף ממני;

          או שנדמה לי כי הוא פחות משכיל ממני;

          או שהוא שייך לתרבות או לעדה שמשום מה נחשבת בעיניי לפחות איכותית מאחרות;

          או שהוא ביקש את עזרתי, מצב שיוצר תלות מסוימת;

… ו (אוּוּוּפּס) אני כבר לא מסוגל להתייחס אליו כאל שווה, אלא בכל מה שאני עושה אתו, בכל פנייה אליו ואפילו במחשבות עליו מעורב מרכיב של התנשׂאוּת.

 

זהו מצב גרוע ביחס לכל אדם, אבל במיוחד ביחס לאחים ואחיות במשיח. שאול השליח הכיר את הסכנה הזאת, ולכן הוא מצווה:

          “הַקְדִּימוּ לִנְהֹג כָּבוֹד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ” (רומים יב 10),

ועוד יותר חזק בפיליפים ב 3:

          “בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ.”

במילים אחרות: “התרגלו לתת לאח במשיח יותר כבוד ממה שאתם נותנים לעצמכם!” — יש לי הרבה שיעורי בית לעשות.

 

…ואז אליפז ממשיך: “וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה.” — “במה שאני מספר לך, איוב, אני מסתמך על דברים שראיתי במו עיניי. אני מביא לך עוּבדות בדוּקות.”

בפרק ד 13 אליפז אמר שהוא חולק עם איוב את שלמד “מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה”; כעת הוא חולק מניסיוןהחיים.

 

וכמו כל אקדמאי טוב שמציג ביבליוגרפיה כגיבוי למה שהוא אומר, כך מביא גם אליפז אסמכתא לטענותיו: את דברי החכמים — עקרונות שהיו מקובלים על כולם.

 

פסוק 18:

          …אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם.

 

“איוב, אני עומד לספר לך את מה שלימדו חכמי דורות קודמים, אנשים אשר העבירו מהאב לבן את ניסיונותיהם ואת הלקחים שהפיקו בחייהם הארוכים.”

 

פסוק 19:

          לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם.

 

“איוב, דע לך שעדוּת החכמים האלה נאמנה. הרי הם חיו בתקופה מבורכת ומאושרת שבה היה השלטון בארץ רק בידי חכמים; ‘וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם’ — לא היו ביניהם אנשים מושחתים, והם לא הושפעו מתורות זרות או מדעות פסולות.”

במילים פשוטות, אליפז מציג את עצמו ואת רעיו כהמשך לשושלת של חכמים קדומים, והם נושׂאים את ירושת החכמה שנחוצה לאדם כדי לחיות בשלום, בשלווה, בהצלחה ותחת ברכת אלוהים.

אמנם איוב אמר קודם לכן (יג 2): “כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי; לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם,” (ז”א, “אני יודע את כל מה שאתם יודעים, ואני לא פחוּת מכם”), אבל כעת מרגיש אליפז שתפקידו “להעמיד את איוב במקום”. הוא אומר למעשה: “אנחנו ממשיכי דרכם של חכמי העבר — אבל אתה לא! מצבך העגום וסבלך מעידים על כך שאתה חוטא, ובתור כזה אתה לא שייך לחוג שלנו.”

 

         כמה מילים על חכמי העבר: דבריו של אליפז מבליטים את ההבדל בין דבר אלוהים האמיתי לבין האגדות.

          כאשר התנ”ך מתאר את גיבורי האמונה, אנו מיד רואים שמדובר באנשים אמיתיים. — מדוע? — כי יחד עם תיאורי החכמה, הגבורה ויראת האלוהים הם בו בזמן מוצגים כבני אדם עם מגרעות, כשלונות וחטאים.

          לעומת זאת, כאשר אליפז מדבר על חכמים גמורים ש“לֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם”, זה מזכיר לנו את אותם “צדיקים” ו”קדושים” שעליהם אנחנו רגילים לשמוע היום. בני זמננו משתטחים על קברותיהם ומצפים מהם ל”ישועה”, אך חלק מאותם “קדושים” שייכים לדור שישוע קרא לו, “יַלְדֵי צִפְעוֹנִים” ו“דּוֹר רַע וּמְנָאֵף” (מתי יב 34, 39).

אם כן, אליפז מנסה להוסיף סמכות לדבריו בהסתמכו על דברי חכמים, אך הוא בעצם עושה את ההפך כשהוא מתאר את חכמיו כדמויות אידיאליות, וכל אחד מיד יודע שאלה הן דמויות אגדיות.

         בקיצור: זה נכון ללמוד מחכמת קודמינו, אך יש תמיד לזכור שגם הם לא היו מושלמים. המורה המושלם היחיד הוא ישוע המשיח.

 

מצד שני, דברי אליפז מזכירים לנו אמת חשובה:

באחרית הימים הארץ אכן תהיה בידיהם של החכמים. — איזה חכמים? — אלה שממלאים אחר הפסוק: “תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יהוה” (משלי ט 10). הארץ באמת תינתן בסופו של דבר לידיהם של יראי האלוהים, ולא יהיו עליה עוד אלה שחוטאים ודוחים את האדון ישוע.

ומה למד אליפז מחכמי העבר? — הם היו משוכנעים כי…

 

  1. הרשעים חיים בפחד תמידי (פס’ 24-20)

 

20 כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל, וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ.

          21 קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו; בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.

22 לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ, וְצָפוּ (וְצָפוּי) הוּא אֱלֵי חָרֶב.

23 נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם — “אַיֵּה?” יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ.

          24 יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה; תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר.

  

פסוק 20:

          כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל, וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ.

 

הרשע, למרות הצלחתו והתעשרותו על חשבון אחרים בדרך כלל, מפחד תמיד היות והוא חי עם הרגשה שבכל רגע יכול לנחות עליו אסון.

המילה “מִתְחוֹלֵל” באה כנראה מאותו שורש כמו “חִיל כַּיּוֹלֵדָה” (ירמיהו ו 24), ומשמעה “מפחד”, “חי בייסורים”.

“וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ.” — מספר השנים הצפוּנוֹת (= שמורות) לעריץ הרשע הן ספורות, ז”א מעטות.

 

אליפז בהחלט צודק! — הביטו בכמה מהעריצים הרשעים שהקיפו אותנו בשנים האחרונות: חאפז אל־אסד, מועמר גדאפי, סדאם חוסיין, מוחמד חוסני מובארק, וכרגע בשאר אסד. כולם חיים בפחד מתמיד ממהפכה או מהתנקשות בחייהם.

          הם מקיפים את עצמם בצבא של שומרי ראש,

          אוכלים רק לאחר שמישהו טועם לפניהם,

          חיים בתוך ארמונות מוגנים על־ידי חומות, גדרות, מצלמות ומערכות מיגון אלקטרוניות,

          בונים לעצמם בונקרים להגנה, מפני מתקפה גרעינית או אחרת,

          והופכים חצי מאוכלוסיית ארצם למשטרה חשאית שמרגלת תמיד אחר העם והורגת או אוסרת כל אדם שמעז להוציא מילה נגד העריץ.

 

ובכן, אליפז אומר דברים נכונים על הרשעים — אך טועה בכך שהוא משליך את האמיתוֹת האלה על האדם הלא נכון. הוא אומר: “איוב, אתה חי כרגע בפחד, ואתה רואה את סוף חייך מעבר לפינה — ומדוע? — בגלל שהיית עריץ רשע!”

מאוחר יותר, בפרק כב, אליפז אפילו יפרט פשעים של דיכוי וניצול שבהם הוא מאשים את איוב.

 

פסוק 21:

          קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו; בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.

 

עוד תיאור של חיי הרשע: אוזניו תמיד מכוונות ומחודדות לקולות או רחשים שיעידו על כך שהנקמה השיגה אותו. הרי מעבר לחומות ולשערי הברזל שמגנים עליו ישנם הרבה אנשים עם סיבה טובה לשנוא אותו.

“בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.” — גם כשהרשע מרגיש שהוא “חי בשלום”, כשנדמה לו שכל אויביו הפוליטיים נמצאים תחת שליטה, עדיין יכולה לבוא התנקשות בלתי צפויה מצד אלה עם אינטרס חומרי גרידא: מעשה שוד בידי אנשים שקורץ להם עושרו ורכושו הרב של הרשע.

 

פסוק 22:

          לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ, וְצָפוּ (וְצָפוּי) הוּא אֱלֵי חָרֶב.

 

תקוותו היחידה של הרשע היא למנוע או לעכב את נקמת אויביו. הוא יודע: “אני צפוי לחרב. — וכשהחרב סוף סוף תשיג אותי, היא תשלח אותי אל תוך חושך המוות, ומשם לא אשוב.” — “לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ.”

מסכן איוב! אליפז מאשים אותו ואומר: “זכור את כל אלה שעשקת בעבר, כאשר היית עריץ רשע. כולם מחכים לנקום בך, וחרבם עלולה להשיג אותך בכל רגע.”

 

         אליפז טועה לגבי איוב, אך מילותיו מעלות עיקרון חשוב ונכון:

לב טהור הוא התנאי לשלווה ולשלום.

גם אם אינני רשע גמור שהחוק רודף אחרי, גם אם אין לי סיבה לפחד מנקמה של כנופיית פושעים כלשהי, הרי אם עשיתי רע לאחר, כל עוד שאין בינינו התוודות וסליחה לא יהיה לי שלום. לכן עלינו לשאוף להתוודוֹת ולהתנקוֹת — לבקש סליחה ולהעניק סליחה. רק כך נוכל לחיות בשלום הראוי לילדי אלוהים.

 

פסוק 23:

          נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם — “אַיֵּה?” יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ.

 

כעת אליפז מתאר את הרשע אחרי המפולת שממנה הוא תמיד פחד: הרשע נשאר אמנם בחיים, אך נותר בודד ומרושש. רעב הוא מגשש באפלה וזועק: “אַיֵּה?” — “איפה אמצא פרוסת לחם?!”

הוא כל הזמן מודע “כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ” — ז”א המוות (יום החושך) כאילו “לידו” ותמיד“נָכוֹן” (מוכן) לבלוע אותו.

אליפז אומר: “איוב, בדיוק כך אנחנו רואים אותך כרגע: אתה מרושש, אתה חולה, אין לך אפילו אוכל, וכל מי שמביט בך רואה שאתה עם רגל אחת בקבר. — ומה זה מוכיח, איוב? — שאתה רשע!”

 

פסוק 24:

          יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה. תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר.

 

הרשע לחוץ על־ידי צרה ומצוקה (ראה דברים כח 53; ישעיהו ח 22; וההפך בתהילים קיב 8-7). בכל רגע יכולים הלחצים האלה לעלות עליו ולהכריע אותו.

“תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר.” — הצרות מקיפות ותוקפות אותו מכל עבר. אליפז מצייר כאן תמונה של מלך וצבאו האדיר שעומדים לפשוט בכל רגע על עיר נצורה. הרשע דומה לתושב העיר המפוחד שמביט למוות בעיניים (“כִּידוֹר” = כנראה משמעות דומה למילה “כַדּוּר”שבישעיהו כט 3, ופרושה “מצוֹר”).

פסוק זה דומה מאוד לאזהרה לעצלן במשלי ו 11: “וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ, וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן.” — “אם אתה עצלן, דע לך כי העוני והמחסור יעלו עליך כמו חיילים חזקים עם כלי נשק.”

 

כעת אליפז עובר ל…

 

  1. תיאור לועג של הרשעים

      שמתקוממים נגד אלוהים (פס’ 27-25)

 

          25 כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ, וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר;

          26 יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר; בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו.

          27 כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ, וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל.

 

פסוק 25:

          כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ, וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר.

 

אליפז מעביר הילוך בהאשמותיו. הוא אומר: “איוב, כל הפחדים והסבל שתיארתי, כל הייסורים שאתה עובר, הם לא באים עליך בגלל שנהגת ברשעוּת כלפי בני אדם בלבד. אתה סובל מפני שאתה מתקומם נגד אלוהים.”

הרשע נענש “כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ.” — התנ”ך מספר על מספר לא קטן של רשעים שהרימו את ידם נגד אלוהים והאמינו שהם יכולים אף להתגבר עליו.

“סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר” הוא דוגמה טובה: במלכים־ב פרקים יח-יט רשומות מילות האיום והחירוף שביטא נגד אלוהי ישראל — ומה הייתה התוצאה? רוב צבאו מת תוך לילה אחד (185.000 חיילים [יט 35]), וכשהגיע הביתה לנינְוֵה והשתחווה במקדש אליליו נרצח על־ידי שניים מבניו.

 

         חזרה לאחינו איוב. — תארו לכם: כאן יושב האדם שאלוהים עצמו מציין כצדיק ביותר עלי אדמות — אך חברו מביט בו ואומר: “איוב, אתה אמנם שומר על חזות של צדיק, אבל מצבך העגום מוכיח אחרת: מתחת לקליפה ה”קדושה” הזו אתה אדם שמחרף ומגדף את אלוהים.”

 

…ואז אליפז ממשיך ומתאר את יהירותו של הרשע:

 

פסוק 26:

          יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר; בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו.

 

הרשע כל כך בטוח ביכולתו ובחוזקו שהוא מוכן אפילו להתקפה פיזית נגד אלוהים.

הוא “יָרוּץ אֵלָיו (אל עבר אלוהים) בְּצַוָּאר” — זוהי תמונה של שור שרץ אל עבר יריבו בניסיון לדקור אותו בקרניו, וכל שרירי צווארו מתוחים.

הרשע בוטח “בַּעֲבִי (בעוֹבי) גַּבֵּי מָגִנָּיו”, ז”א הוא חושב שבשרו ושריריו העבים יגנו עליו.

 

פסוק 27:

          כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ, וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל.

 

חֶלֶב, פִּימָה וכֶּסֶל הן שלוש מילים נרדפות לשומן, והרשע ממש שואף להתכסות בו: “וַיַּעַשׂ…”— הוא “עושה פִּימָה עֲלֵי כָסֶל“, ז”א “מגדל שומן על גבי שומן”. שלא כמו בימינו, השומן והמשקל העודף נחשבו בעת הקדומה כסימן לעושר ולהצלחה.

אך החֶלֶב, השומן, אינו רק עניין חיצוני:

מי ראה תמונה של קים ג’וֹנג-אוּן, השליט הצפון־קוריאני הצעיר? — הוא דוגמה עכשווית למי ש“כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ”. העיסוק בתענוגות נראה על פניו, אך מה שיותר גרוע היא הקשחת הלב שהולכת בד בבד עם השומן החיצוני. בזמן שהרודן הצעיר משחק עם פצצות אטום ומבזבז מיליונים על פרויקטים שטותיים להאדרה עצמית, נתיניו גוועים ברעב.

דוגמה נוספת יש בדברי משה לעם ישראל: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט — שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ —(והתוצאה) וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ” (דברים לב 15; ראה גם תהילים עג 9-7).

 

אף על פי שבימינו לא כל הרשעים שמנים, ניתן לומר שכל הרשעים סובלים מכפלי שומן על עיניהם הרוחניות:

          יכולת כלכלית, כוח, חכמה ארצית וכשרונות שאין לאחרים בהחלט יכולים לגרום לאדם להרגיש נשגב וטוב יותר.

          הצלחה גדולה בהחלט יכולה לגרום לאדם לחשוב שהוא יותר ממה שהוא באמת.

          עושר בהחלט יכול לגרום לאדם להרגיש שאין לו צורך לשמוע לעצת אחרים או בכלל לקבל תוכחה וביקורת.

הרשע זוקף כל הצלחה לעצמו. הוא ילעג לרעיון כי יכולותיו, הצלחותיו וכל אשר ניתן לו הם בעצם מאלוהים. אליפז והחכמים שעליהם הוא מסתמך בהחלט נותנים תיאור נכון של הרשעים — אך להזכירנו: איוב אינו רשע.

 

         ומה אני עושה עם אזהרות אלו? מה אני עושה בחיי כדי שלא “יגדלו על לבי כפלי שומן”?

          עליי להישמר מגאווה ובו בזמן להתפלל ולבקש מאלוהים ענווה. ענווה היא חלק מפרי רוח הקודש (גלטים ה 23), לכן זוהי תפילה “בטוחה”, תפילה לפי רצון אלוהים;

          עליי לזכור תמיד מה הייתי ואיפה הייתי בעבר — לפני ישועתי — ובזכות מי אני נושע;

          עליי לאהוב את ילדי אלוהים — לא בכוח אהבתי שלי, אלא בעזרת רוח הקודש השוכן בי;

          עליי להיות מעורב בחיי אחרים כדי לעזור ולהועיל;

          עליי להתמיד בקריאת דבר אלוהים כדי לזכור תמיד מה דורש אלוהים ושריבונותו על כל אדם היא מוחלטת. — הוא האדון ששולט על חיי, ואני עבדו.

 

הצלחתו הזמנית של הרשע אמנם גורמת לו לחשוב שהוא אינו תלוי באלוהים ושהוא אף יכול להתקומם נגד בוראו, אך אליפז טוען שמצב זה לא יכול להימשך לאורך זמן. לכן הוא כעת מתאר את…

 

  1. אחריתו המרה של הרשע (פס’ 30-28)

 

          28 וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת, בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ,

          אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.

          29 לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם.

30 לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו.

   

פסוק 28:

          וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת, בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ,

          אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.

 

הרשע השיג עושר רב במרמה ובנה לו בתים ואף ערים, אך אחריתם של ערים אלו היא קללה. בנייניו הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים — ז”א מיועדים מראש להיחרב (גַלִּים כאן הם לא גלי מים, אלא בתים הרוסים — ערימות של פסולת בניין). אלוהים חרץ את גורל אותם ערים לחרבות. — לדוגמה ראה גורלה של העיר הגדולה בבל.

 

         כדאי לנו לרענן את זכרוננו בנאמר בבשורת מתי ו 33:

 

          אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ (של אלוהים),

          וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם.

 

ראוי ששאיפתנו תהיה לקדם את מלכות אלוהים ולהשקיע בתחום הרוחני. פירות ההשקעה במלכות אלוהים — ההשקעה באהבת הזולת, בעזרה, בלימוד דבר ה’ ובבישור — פירות אלה נשארים לנצח נצחים ומפארים את אלוהים.

אין בכך לומר שמאמין עשיר אינו יכול להשקיע במפעל או בבניית עיר. כל הרעיון מתייחס להתמקדות הלב. האם כל תכלית חיי להעשיר? — או שאני מבין כי העושר הוא כלי שניתן לי מאלוהים?

 

פסוק 29:

          לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם.

 

“לֹא יָקוּם חֵילוֹ.” — עושרו של הרשע לא יהיה בחזקתו לעד. לא יהיה קיום נצחי לעושרו שנבע מרשע (ח 15).

“וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם.” המילה האחרונה קשה. טוענים שהכוונה לרכוש או לזרעונים שעל השיבולת, מה שניתן למולל ביד. במילים אחרות: “תבואתו לא תרבה כך שגבעול השיבולת יתעקם ויטה לכיוון האדמה מרוב תבואה.” — העשיר הרשע לא יזכה לברכה ללא גבול.

 

פסוק 30:

          לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ;

          יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו.

 

הרשע לא יוכל להימלט מן החושך — ז”א ממשפט אלוהים ומהשאול המיועד לנפשות הרשעים.

“יֹנַקְתּוֹ” = ענף רך. זהו משל לצאצאיו וממשיכי דרכו של הרשע. זרעו לא יזכה לברכה, אלא ל“שַׁלְהָבֶת” — ללהבות של משפט אש.

“…וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו.” — הרשע יסור (יעלם) מהעולם על־ידי מילתו של אלוהים.

 

כעת אליפז טוען כי…

 

  1. אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (פס’ 33-31)

 

31 אַל יַאֲמֵן בשו (בַּשָּׁוְא) נִתְעָה, כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ.

32 בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה.

33 יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ, וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ.

  

פסוק 31:

          אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה, כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ.

 

אל לרשע לסמוך על ה“שָּׁוְא” שאחריו הוא “נִתְעָה”. עושרו של הרשע הוא “שָּׁוְא” ולא יציל אותו.

“שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ.” — כיום הרשע אמנם בוטח ברכושו, אך בבו העת יתברר לו כי אין תמורה לביטחון הזה. הוא יישאר עם “שָּׁוְא” — ללא שום דבר.

 

פסוק 32:

          בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה.

 

“בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא.” — לפי דעת אליפז, הרשע בדרך כלל אינו זוכה ליהנות מתכנית הפנסיה שלו. חייו מסתיימים בטרם עת, לפני יום המוות הטבעי לעת זקנה.

“…וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה.” — ענף התומר, המלא תמיד רעננות, לא רענן כלל. — מדוע? כי מת גזעו.

 

        לעתים נדמה שהרֶשע משתלם — הרי במבט ראשון הוא נראה “רענן”, אך לא כך אומרים הכתובים. הרֶשע לעולם לא משתלם לטווח הארוך. לכן יראי אלוהים אינם רואים בפשע או ברֶשע דרך לפרנסה. הרי הדרך הזו אינה מכבדת את אלוהים.

 

פסוק 33:

          יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ, וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ.

 

הרשע הוא כמו גפן חולה שאינה יכולה להחזיק את ענבי הבוסר על הענפים וכך אינה זוכה לראות פרי ראוי ובשל, וכמו עץ זית המאבד את פרחיו בכל רוח קלה וכך אינו יכול לעשות פרי.

כך קובע אליפז: כמו גפן ועץ זית חולים, כך נראים חיי הרשע, אחריתו ואחרית זרעו. אמנם העושר הזמני שבידו גורם לו לתכנן תכנונים גבוהים, אך הכול יפול ויהרס ולא יגיע לכלל שלמות או ברכה.

 

  1. סיום:

      דברים כלליים על אובדן הרשעים (פס’ 35-34)

 

34 כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד.

35 הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן, וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.

 

פסוק 34:

          כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד.

 

“עֲדַת חָנֵף”, משפחת הרשע הנוהג בצביעות תישאר גלמודה, ערירית — לא יימצאו בה בנים ובנות.

“וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד.” — מלחמה, אסון, מגפה, וכו’ לבסוף ישמידו את כל אשר אסף וחסך הרשע בדרך משוחדת, במרמה.

 

פסוק 35:

          הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן, וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.

 

שום דבר טוב אינו נובע מהרשעים וממעשיהם. “הָרֹה עָמָל” — מחשבותיהם הוגים ברשע ועוול, כמו “הריון מחשבתי”. “…וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.” — בסוף אותו “הריון” תתרחש “לידה”: מעשיהם המוציאים לפועל את מחשבותיהם, גורמים לאסונות, לשבר, לצער ולכאב.

אליפז ממשיך לתאר את חיי הרשע ואומר: כמו שהבטן שומרת על הוולד עד שיצא, כך מוחו של הרשע שומר על העוול והפשע עד שסיים לתכננו וחושב שהתכנית מושלמת. כשתכנית הרשע יוצאת לפועל — רק רע ו“מִרְמָה” נובעים ממנה.

 

בסיומת הזו אליפז בעצם מצביע שוב על איוב ואומר: “עליך דיברתי לאורך כל הפרק. הרי אתה נשארת ‘גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה’ את אוהלך. לכן אני סבור שתחת המעטה של ‘צדיק’ אתה רשע — והנה, אלוהים ראה את רשעתך והעניש אותך.”

 

שאלה

במהלך השיעור הוצגה השאלה: “ומה לגבי אשתו של איוב? איפה היא במשך כל הדיונים האלה?”

מן הסתם גם היא יכלה לשמוע את כל הנאמר וראתה את בעלה סובל — לא רק מן האסון המשפחתי, אלא גם מחריצת הדין על־ידי רעיו.

אמת היא שאשת איוב אינה מוזכרת רבות בספר.

האזכור הראשון נמצא בפרק ב 9: “וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: ‘עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת’.”

הצעתה של אשתו לא נבעה משנאת אלוהים, אלא מדאגתה ואהבתה לבעלה איוב. היא באמת האמינה שאלוהים צדיק ימית את בעלה אילו זה יאמר מילה רעה נגד אלוהים, וכך ינצל מן הסבל הבלתי נסבל בו שרה.

תשובתו של איוב נכנסה עמוק לתוך לבה של אשתו ומאז היא למדה להכיר את בעלה הצדיק בדרך שלא ידעה לפני כן. איוב ענה לה: “‘כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי. גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?’ בְּכָל זֹאת לֹאחָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו” (ב 10).

אשת איוב אמנם לא מוזכרת עד סוף הספר, אך לאורך כל הספר היא הייתה עדה לביקורת הלא צודקת שבעלה ספג — ואף אל מול ביקורת שכזו היא ראתה אותו עדיין שומר על תומתו; ודרך עדותו היא למדה להכיר את אלוהים ברמות שלא חוותה קודם לכן.

בסוף הספר הזוג זכה לברכה גדולה: הם הביאו לעולם עוד עשרה ילדים.

 

בפרקים טז-יז עונה איוב לאליפז ולרעיו, וכל שנותר לו לומר הוא: “אלוהים עדי!”