ירמיה פרק מ"ו: נבואות אודות תבוסת מצרים
ירמיה מ"ו: נבואות ירמיה על מצרים
תוכן עניינים: ירמיה פרק מ"ו
סדרת נבואות על עמי האיזור: מצרים – נבואה אודות הקרב המפורסם בהיסטוריה: קרב כרכמיש
א. המועד ושמות המשתתפים: (פ. 1-2): מצרים ובבל.
פרעה נכו מובס על ידי נבוכדנאצר מלך בבל על גדות נהר הפרת.
ב. הסיבה לתבוסה – גאווה (פ. 3-4, 7-9): מצרים הובסה בשל יהירותה והכרזתה שתביס כל אויב.
ג. הבהלה (פ. 5-6) [13-18]:
1. פחד ממלא את ליבם של גיבורי החיל של מצרים (פ. 5-6)
2. [חיילי מצרים מאבדים אמון במלכם שיצילם (פ. 13-18). פרעה נכו הוא בסך הכל פה גדול שפספס הזדמנות.]
ד. העונש (פ. 10-12) [19-26]
1. חרב חיילי בבל מלאה בדם צבא מצרים (פ. 10-11)
2. מצרים היא סמל לבושה וקלון. הארץ מלאה בזעקת יאושם (פ. 12)
3. [ערי מצרים נהרסות, ואין ניצול מהעונש (פ. 19-24].
4. [אליליהם נענשים (פ. 25]
5. [פרעה ועמו משתעבדים לבבל (פ. 26), אך אלוהים מציין שמצרים תשתקם].
ה. ההבטחה לישראל (פ. 27-28): אלוהים מבטיח לשקם את ישראל ולהחזירם לארצם.
הערה: כל הכתוב בתוך הסוגריים המרובעים מתייחס לנבואה השניה, פלישת בבל למצרים אחר קרב כרכמיש. המסר בכל אופן זהה.
מבוא:
בחזון הקדשתו נאמר לירמיהו, שהוא עתיד להיות "נביא לגויים" (א 5).
בפרק כ"ה 15-26, אלוהים אמר לירמיה שעמי האיזור (מצרים, פלשתים, עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון, אדום ומואב ובני עמון, עילם – פרס, צור מלכי ערב, מדי, מלכי הצפון – הכוונה לבבל, ועימם גם יהודה), עתידים לשתות את כוס התרעלה מאלוהים, בעבור חטאיהם ופשעיהם. חטאם הגדול היה התעלמות מאלוהים כאל ריבון, אשר לו ורק לו הם חייבים את חייהם והשתחוויתם וכן גם בעבור יחסם העויין כלפי ישראל.
ירמיהו לא היה הנביא היחידי שניבא אודות העמים השכנים לישראל. כמוהו היו ישעיה (פרקים י"ג-כ"ג), יחזקאל (כ"ה-ל"ב), עמוס (א' 3 – ב' 3), צפניה (ב' 5-15), עובדיה, נחום…
נבואות אודות כלל העמים – אשר חלקם התגשם לנגד עיני השומעים, היוו כלי הוכחה לריבונותו של אלוהים. אף לא אחד מאליליהם הראה כוח שכזה. מטרת הנבואות לא הייתה רק להציג את כוחו הריבוני והבלעדי של אלוהים כאחד והיחיד הקובע את התסריט לכל אירוע בבריאה, אלא לגרום לכלל בני האדם מכלל העמים להכיר את אלוהי האמת, להאמין בו ולשים את חייהם בכפו. ראו את פסוק הסיום של שירת האזינו (דברים לב 43: הרנינו גויים עמו). [ראה איך הבין שאול השליח את הפסוק הזה באיגרת אל הרומים טו 10).
[בתרגום השבעים, קיים נוסח שונה והוא כתוב אחר פרק כ"ה]
פרק מ"ו כולל שתי נבואות על מצרים.
הראשונה (פסוקים 3-12) אשר נאמרה טרם הקרב בכרכמיש בין בבל למצרים בשנת 605 לפנה"ס, והשניה (פ. 13-28), בה הנביא ירמיה מנבא אודות מסע נבוכדנאצר למצרים, שהתרחש מספר מאוחר יותר וכן אודות אחריתה של מצרים. [ראה עוד נבואות על מצרים מפי ישעיה בפרק י"ט, יחזקאל כ"ט-ל')
הערה: יתכן שכל דבר הנבואה ניתן טרם קרב כרכמיש וכעת חלקו השני עומד להתגשם, לאחר ששארית יהודה ברחה למצרים, נגד רצון אלוהים.
מדוע שהנביא ירמיה ינבא כעת אודות מצרים, ובמיוחד יציין את שיתרחש בערים: מיגדול, תחפנס ונוף?
פרקים מ"ב-מ"ה תיארו את התהליך בו החליטו שארית יהודה לנטוש את ירושלים וסביבתה ולרדת למצרים – כל זאת נגד רצונו הברור של אלוהים.
שארית יהודה בחרה במיוחד להשתקע ולמצא ביטחון והגנה בערים מצריות אלו, כי שם שכן פרעה וערים אלו היו מרכזי האליליות, מקום מקדשי האלילים המרכזיים של מצרים.
במילים פשוטות, שארית יהודה חשבה שבמצרים, תחת חסות פרעה ואלילי מצרים, יצליחו לברוח מצפורני בבל, ולהמשיך את חייהם ללא חשש ממלחמה ומוות, בעודם מפירים ביודעין את הוראתו של אלוהים להישאר ביהודה.
לכן, כעת כששארית יהודה בוחרת לדחות בהתרסה את רצון אלוהים, ויורדת מצריימה, ירמיה הנביא מזכיר להם את התגשמות הנבואה בעבר שניבא על תבוסת מצרים בכרכמיש, כדי להוכיח שוב שהוא נביא אמת ולא שקרן כפי שכינוהו יוחנן בן קרח ושותפיו, בפרק מ"ג 2, ומעניק להם נבואה חדשה בה הוא מנבא את תבוסת מצרים ושותפותיה.
נבואתו של ירמיה נועדה להבהיר:
א. לשארית יהודה – שגם במצרים לא ימצאו מנוחה, כי אין מנוחה לאלו הבורחים מציות להוראת אלוהים. בטחון ושלום נמצאים רק בשלום עם אלוהים
ב. למצרים – משפט אלוהים עליה בעבור גאוותה ואליליותה.
כותרת השיעור:לפני שבר – גאון![אין שלום לבורחים מרצון אלוהים]
נושא הפרק: נבואות אודות תבוסת מצרים לבבל
נושא השיעור: שארית יהודה בורחת מרצון ה' ביודעין ומאמינה שתחת כנפיו של פרעה מלך מצרים ואליליו הם ימצאו הגנה ושלווה מפני מלך בבל וצבאו.
חלק ראשון: (פסוקים 1-12) נבואת העבר: הנבואה אודות תבוסת מצרים בקרב כרכמיש.
הלקח: ראו והישמרו. כפי שאלוהים הבטיח וקיים את שאמר בעבר אודות גורלה של מצרים, כך יתגשמו דברי הנבואה השניה אודות מצרים ובכלל.
א. המועד ושמות המשתתפים: (פ. 1-2):
א. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל-הַגּוֹיִם.
ב. לְמִצְרַיִם, עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ. אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, מֶלֶךְ יְהוּדָה.
רקע קצר: בשנת 609 לפנה"ס התרחש קרב בין מלך בבל (אביו של נבוכדנאצר) לבין ממלכת אשור.
פרעה נכו השני היה בן ברית של מלך אשור, ולכן עלה צפונה לכיוון נהר הפרת, כדי לעזור למלך אשור נגד מלך בבל. בדרכו צפונה, התערב יאשיהו מלך יהודה בעניין לא לו ונהרג על ידי מלך מצרים במגידו (ראה מל"ב כ"ג 28-30, דבי"ב ל"ה 20-27). מותו של יאשיהו הצדיק ערער עד היסוד את אמונתם של רבים ביהודה, שהרי איך יתכן שיהוה יתן מלך צדיק כיאשיהו למות בידי פרעה מלך מצרים עובד האלילים?
מלך בבל ניצח את האשורים ומאז קמה ממלכה חדשה – ממלכת בבל.
יהואחז בן יאשיהו מלך אחר אביו בירושלים רק לשלושה חודשים. פרעה נכו הורידו מכסאו כי לא ביקש את רשותו למלוך. מלך מצרים אסר את יהואחז והגלהו למצרים וזה לא ראה שוב את יהודה. פרעה נכו העמיד את אחיו אליקים בן יאשיהו במקומו, ושינה שמו ליהויקים (מל"ב כ"ג 31-35, דבי"ב ל"ו 1-4). מאז, יהויקים העלה מס למלך מצרים. יהויקים נחשב למלך אכזר, גאה אשר ניצל את בני עמו לספק את תענוגותיו (ראה פרק כ"ב 13-17).
השנה הרביעית למלכות יהויקים בן יאשיהו היא אם כן שנת 605 לפנה"ס.
מה התרחש בשנה זו?
בשנת 605 לפנה"ס התרחש אחד הקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הקדומה. קרב כרכמיש, על גדות נהר הפרת.
הקרב היה בין מלך בבל נבוכדנאצר לבין מלך מצרים, פרעה נכו.
המצרים הוכו והובסו ומאז איבדו המצרים את השליטה באיזור הפרת והצטמצמו לאיזור מצרים.
בשלב זה, השליטה על יהודה אינה בידי מצרים אלא בידי מלך בבל. מאז, יהויקים מלך יהודה נצטווה לשלם מס למלך בבל ולא למצרים.
ראוי וחשוב לזכור שהמניע הראשי למסעות הכיבושים של אותם מלכים היה להצטייר כ:
1. מלך המלכים – שהרי הם שלטו על מלכים אחרים
2. לקבל מיסים מכל העמים הכבושים וכך לממן את תענוגותיהם והוצאות ממלכתם.
שתי הסיבות הללו היו כצנינים בעיני אלוהים, ועל כך כל אותם מלכים שילמו מחיר כבד לאלוהים.
3. לדכא את עמי האיזור כדי לוודא שלא יקום כוח חדש שיאיים על המשך קיום מלכותם.
ב. הסיבה לתבוסה – גאווה (פ. 3-4, 7-9): מצרים הובסה בשל יהירותה והכרזתה שתביס כל אויב.
ג. עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה.
ד. אִסְרוּ הַסּוּסִים, וַעֲלוּ, הַפָּרָשִׁים! וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִים; מִרְקוּ הָרְמָחִים, לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת.
ז. מִי-זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה, כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו?
ח. מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה, וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם; וַיֹּאמֶר: אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ, אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ.
ט. עֲלוּ, הַסּוּסִים! וְהִתְהֹלְלוּ, הָרֶכֶב! וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים. כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן, וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת.
הנביא ירמיה קורא לצבאות מצרים להתחמש ולהתכונן היטב לקרב העומד בפתח.
הכינו את כל המחסה מפני חיצים וחרב.
קישרו את הסוסים אל המרכבות.
הפרשים, עלו על הסוסים.
חיבשו כובעיכם על ראשיכם. מרקו וצחצחו את הרמחים וליבשו את חליפות השריון שלכם, להגנה מפני חיצים וחרבות.
ירמיה מזרזם ללבוש את כל כלי הנשק המהוללים שבידם.
הנביא מדבר בנימה של זלזול כלפי המצרים ושותפיהם – שהרי הוא יודע שכל כלי הנשק הללו לא יועילו להם ולא ישנו את גורלם להיות מובסים ומתים.
בפסוקים 7-9 הנביא מתאר את הרגשתם ובטחונם של צבא מצרים במספרם הרב ובנשקם.
מלך מצרים וצבאו ראו עצמם חזקים ובלתי מנוצחים כמו נהר הנילוס.
כמו ששום דבר אינו עומד בפני זרם הנילוס, כך אף צבא או עם לא יעמוד לפניהם – כך חשבו.
כמו שמי הנילוס עולים על כל שדה או חבל ארץ בעת גשם רב ואין דבר שעוצר אותם, כך יעלה צבא מצרים על כל עם ויביא את כולם להשתעבד למצרים.
שוב קורא הנביא ירמיה באירוניה – שהרי הוא יודע את סופם המר של מצרים ושותפותיה.
בפסוק 9: עלו על הסוסים שלכם…רוצו הנה והנה כמשוגעים (התהוללו – כ"ה 16, נחום ב 5).
מתברר שעמי פוט (לוב), כוש (אתיופיה וסודן), לודים (עמים אפריקאים), כולם היו שותפים למלך מצרים, או שכירי חרב, כדי להשיג שליטה על כל איזור ארם נהרים, אסיה הקטנה ואפריקה (הם כולם בני חם, בראשית י' 6). כל שהיה לנגד עיניהם זה השותפות בשלל והביזה מעמים כבושים.
הנביא ירמיה מציין את גאוותם הבלתי נלאית של המצרים.
לא היה שמץ של יראת אלוהים במצרים. מן הסתם, כוהני האלילים שלהם הבטיחו להם נצחונות ושלל רב.
שאיפתו של פרעה כמו שאיפתם של כלל מלכי הארץ הייתה לשלוט ולהעמיד עצמם כשליטים בארץ ובעולם אם אפשר.
עצם השאיפה הזו הייתה כהתגרות נגד אלוהים, כמעשה גאווה מתריס, ועל כך הם נענשו.
אלוהים ברא את כלל בני האדם למלא את רצונו ולא לחיות ולפעול בנפרד ממנו.
כל מעשי האדם נועדו לפאר את אלוהים ולא לקדם את ענייניהם הצרים של בני האדם.
אנו ניווכח שאלוהים אינו עומד לעמוד מן הצד ולהחריש נוכח ההתנהגות המרדנית הזו נגדו.
ג. הבהלה (פ. 5-6) [13-18]
1 פחד ממלא את ליבם של גיבורי החיל של מצרים (פ. 5-6)
ה. מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר? וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ, וּמָנוֹס נָסוּ וְלֹא הִפְנוּ. מָגוֹר מִסָּבִיב, נְאֻם-יְהוָה.
ו. אַל-יָנוּס הַקַּל, וְאַל-יִמָּלֵט הַגִּבּוֹר; צָפוֹנָה עַל-יַד נְהַר-פְּרָת, כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ.
חַתִּים: נבהלים
הנביא ירמיה מנבא את מפלתם המבישה של צבא מצרים היהיר בכך שהם התמלאו בפחד והחלו בורחים על נפשם, כבר ברגעיה הראשונים של המערכה נגד הבבלים.
כל גדודי הגיבורים נשברים. ומה ירגישו או יעשו הגדודים הנחותים יותר?
מן הסתם יסתובבו אחור וינוסו על נפשם.
חיילי מצרים כל כך פחדו עד כי לא העזו להביט אחור. כל כוחם ומחשבתם הייתה לברוח…
האם צבא מצרים יכול היה לנוס ולהציל נפשו?
גם קלי הרגלים נכשלו ונפלו על חרבות הבבלים.
ד. העונש (פ. 10-12) [19-26]
1. חרב חיילי בבל מלאה בדם צבא מצרים (פ. 10-11)
י. וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו, וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה, וְרָוְתָה מִדָּמָם! כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, בְּאֶרֶץ צָפוֹן, אֶל-נְהַר-פְּרָת.
יא. עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי, בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הרביתי (הִרְבֵּית) רְפֻאוֹת, תְּעָלָה אֵין לָךְ.
אלוהים מציין את תבוסת חיילי מצרים לבבלים כאילו היה זה יום זבח לה'.
נקמת אלוהים במצרים התבטאה בכך שכל צבאם נמחק, נטבח, כאילו היה צאן המובל לטבח.
מדוע אלוהים יכנה את תבוסתם ומותם זבח לאדוני?
כדי לציין שתבוסתם נבעה מהחלטתו של אלוהים.
ניצחון צבא בבל אינו שייך לו, אלא להחלטתו של אלוהים.
אלוהים הוא זה שהעניק לבבלים את הניצחון, ולכן הזבח הינו לאלוהים – כתודה, ולא לאלילי בבל.
בעת ההיא ועד היום, עמים היו והינם מודים לאליליהם עבור נצחונותיהם…והתודה לניצחון הזה היא ליהוה! הוא ראוי לזבח, והזבחים הם לא אחר מאשר צבא מצרים בכבודו ובעצמו.
מות צבא מצרים סיפק את רצונו של אלוהים עבור גאונם וחטאיהם.
שולם להם כגמולם.
ירמיה מזלזל במצרים ומבהיר להם שאין תרופה ומזור מעונש אלוהים.
שום מרקחת צמחים או תרופה כזו או אחרת לא תסיר את מכת המוות שקבע עליהם אלוהים.
2. מצרים היא סמל לבושה וקלון. הארץ מלאה בזעקת יאושם (פ. 12)
יב. שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ, וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ: כִּי-גִבּוֹר בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ, יַחְדָּיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם.
בושתה של מצרים וקלונה יוודעו לכל העמים.
כל גיבורי מצרים נפלו, ושמה הגדול של מצרים יאבד.
מצרים תיזכר כסמל לקלון ובושה ובטח לא לכבוד, בטחון וחוזק.
חלק שני: הנבואה העתידית – פסוקים 13-28:
יג. הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
יד. הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל, וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס; אִמְרוּ: הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ, כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ.
טו. מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ, לֹא עָמַד? כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ.
טז. הִרְבָּה כּוֹשֵׁל, גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ: קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה.
יז. קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם שָׁאוֹן: הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד.
יח. חַי-אָנִי, נְאֻם-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא.
יט. כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם. כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב.
כ. עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם; קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא.
כא. גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק. כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו, לֹא עָמָדוּ. כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם.
כב. קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ. כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ, וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי עֵצִים.
כג. כָּרְתוּ יַעְרָהּ, נְאֻם-יְהוָה, כִּי לֹא יֵחָקֵר: כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר.
כד. הֹבִישָׁה בַּת-מִצְרָיִם, נִתְּנָה בְּיַד עַם-צָפוֹן.
כה. אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ.
כו. וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו; וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם, נְאֻם-יְהוָה.
כז. וְאַתָּה אַל-תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל-תֵּחַת, יִשְׂרָאֵל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד.
כח. אַתָּה אַל-תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם-יְהוָה, כִּי אִתְּךָ אָנִי. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.
הפרשנים אינם בטוחים אם כלל הנבואה בפרק מ"ו ניתנה טרם קרב כרכמיש, או שירמיה מזכיר להם מה שאמר בעבר ואשר התגשם ב- 100%, ולכן כדאי מאוד לשארית יהודה ולמצרים להקשיב היטב לנבואה נוספת מפיו, אודות העתיד הקרוב של מצרים ועתידה באחרית הימים.
שימו לב שקריאת ירמיה היא ליושבי הערים מיגדול, נוף ותחפנס.
מה מיוחד בערים מצריות אלו?
אלו בדיוק הערים שלשם הגיעו שארית יהודה מבורחם מהוראת אלוהים (ראה מ"ג 7, מ"ד 1)
מדוע ששארית יהודה ישתקעו בערים אלו דווקא?
שארית יהודה סירבה לציית לאלוהים ולחזור לירושלים. זאת למרות שאלוהים הבטיח שישמור עליהם ולא יאונה להם כל רע מהבבלים.
השארית פחדה שצבא בבל יתנקם בהם בשל רציחת נציגו גדליהו בן אחיקם. המציאות לנגד עיניהם גברה על הבטחת אלוהים, והם ירדו מצריימה בחושבם ששם יזכו למנוחה מצרות, רדיפות ומלחמות.
לפיכך, שארית בני יהודה בחרו למצא מחסה בערים בהם נמצא בית המלך פרעה ומקדשי אלילי מצרים הנחשבים ביותר.
במילים פשוטות: שארית יהודה חשבו שמשכן תחת כנפי פרעה ואליליו הם המתכון לבטחונם.
נבואתו של ירמיה נועדה להבהיר להם ולמצרים שההנחה הזו יסודה בטעות גדולה.
השארית של יהודה תוכה עד כלות בגלל מרידתם באלוהים.
מצרים תוכה על כך שהיא מהווה מקלט לנמלטים מאלוהים והיא עצמה חוטאת בגאווה מתריסה במיוחד.
ומה מיוחד בדבריו של ירמיהו בפסוקים 13-26?
– מלך בבל יעלה על מצרים וינצח את צבא מצרים וכל שותפיהם (פ. 13, 24, 26)
– כל ערי מצרים המלאות במקדשי אלילים ומלכים יקרסו ויפלו בידי מלך בבל (פ. 14, 19).
– כל שותפיהם של צבא מצרים עתידים לנטוש את המערכה ולנוס בחזרה לארצותיהם (פ. 16, 21)
– מצרים תיכלם (פ. 22). קולם יידמה ללחישת נחש הזוחל מהר ומנסה לברוח מגרזן חוטבי העצים העומדים לכרות את ראשו.
ירמיה הנביא משתמש בסמלים ודימויים שאנשי מצרים ושארית יהודה הבינו.
פסוק 15: מדוע נסחף אבירך: מדוע נסחב, הופל, אפיס אלוהיך ממקומו? כי יהוה הדפו…
פסוק 21: גם שכיריה בקרבה כעגלי מרבק: העגל, שור , היה סמלו של האל אפיס. והנה, ירמיה מתאר את צבאות השותפים, צבא השכירים כעגלי מרבק. ז"א, כעגלים, שוורים המוכנים לזבח, טבח ומאכל…
חֶרֶב הַיּוֹנָה: חרב האויב
קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: האויב הדוקר יבוא מצפון (הכוונה לבבלים)
כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: עגלים מפוטמים מוכנים לשחיטה למאכל או זבח. עגלים שאינם מיועדים לעמל ומאמץ – רק להפוך לארוחה דשנה…
מה תכלית הפרק?
א. שארית יהודה ברחו מקיום רצון אלוהים להישאר בירושלים וירדו מצריימה כדי למצא הגנה מצבא בבל.
שארית יהודה בחרו לגור בערים מיגדול, נוף ותחפנס כי שם היה משכנו של פרעה מלך מצרים ובתי מקדשי אלילי מצרים.
שארית יהודה דחו בבוז את דבר ה' מפי ירמיה וחשבו באמת שיוכלו למצא הגנה ושלווה בבורחם מקיום רצון אלוהים.
ירמיה הנביא מבהיר להם – בהזכירו להם נבואה מן העבר שדבר אלוהים יקום, ולכן הם לא ימצאו כל הגנה, שלום ושלווה בבורחם למצרים.
מלך בבל עתיד להגיע למצרים, לכבוש ערים אלו ולהכחיד את כל שארית יהודה שבזו להוראת אלוהים.
ב. להעניש את המצרים ולשפוט אותם על – אליליותם, גאוותם, והשתתפותם בחטאיי יהודה. שהרי הם ידעו שהם מעניקים מקלט לנמלטים מרצון אלוהים.
יישומים ולקחים:
לאורך שנותיי כרועה קהילה, פגשתי מספר לא מבוטל של אנשים הנמצאים בירושלים או בישראל מכל הסיבות הלא נכונות.
פגשתי כאלו שברחו מעימות משפחתי, כשל עסקי, חוסר רצון או פחד מהתמודדות עם חטא פתוח.
בקיצור, המכנה המשותף לכל אלו, הינו: אנשים הבורחים מהמקום בו אלוהים דורש שישארו ויפתרו את עניניהם, כי רק כך הם יצליחו לחוות את אלוהים כאל חי הפועל עבורם.
בהיותם בישראל או בירושלים, הם חיים את חייהם בדרך נעימה. בדרך כלל אינם פוגעים בסובבים אותם, אלא אף מנסים להיות לתועלת לאחרים.
אבל מה…הבעיה אשר אותה השאירו מאחוריהם אינה נפתרת, אלא נשארת על צווארם כמשקולת המונעת מהם שלווה, שמחה, שלום ורגיעה.
הסכנה עם אנשים הבורחים מלציית לרצון אלוהים היא: אינם מקור לברכה, אלא, מקור לצרה. הם 'סוחבים' עליהם את כעס אלוהים ולא את מלוא ברכתו.
העיצה הטובה להם היא: תחזרו למקום בו אלוהים דורש שתהיו, כי שם תזכו לחוות את מלוא כוחו וברכתו עבורכם.
שם, במרכז רצונו של אלוהים, אנו חווים שלום ורגיעה.
במרכז רצונו של אלוהים אנו 'רואים' את אלוהים נלחם עבורנו ולא מאפשר לאחרים להביס אותנו. שם במרכז רצונו של אלוהים גדלה אמונתנו ובגרותנו הרוחנית.
אלוהים הינו אל ריבוני השולט על כל הנעשה בבריאה.
אין מקום על פני כדור הארץ אליו אפשר לברוח מעיניו או מאחריותו של אלוהים.
איזור פעולתו הינו כלל הבריאה.
לכן, גם בירושלים חי ופועל אותו אלוהים אשר דיבר אליך בארץ המוצא – והוא עדיין אומר לך – חזור למרכז רצוני – כי שם תחווה אותי.
תחלס: מהם הסיבות בגללם אנשים בורחים מקיום רצון אלוהים?
1. חוסר אמונה ובטחון באלוהים
2. כעס על אלוהים על כך שלא עשה כמצופה ממנו – לדעתם
3. גאווה – דעתם נחשבת יותר, או שאינן מוכנים לסבול מצב בו הם נכנעים לרצונו של אחר. על כאלו נאמר הפסוק: משלי ט"ז 18: לפני שבר גאון.
שלושת הסיבות הללו הן מתכון לאסון! אנא, נרחיקם מחיינו.
המתכון לשלום, רגיעה ושלווה גם בתוך מערבולות החייים הוא:
1. ישועה! כי רק כך אנו נקראים ילדי אלוהים ומהווים היכל לרוח הקודש
2. לימוד דבר אלוהים ובניית רגישות לידיעת רצונו
3. ציות לרצון אלוהים הנובע מאמונה, אהבה ויראת אלוהים.
כל אחד מאיתנו עלול לברוח ל: 'נוף, מיגדול ותחפנס' שלו…
הבה נזכור שמקום השלווה, כוח, בגרות רוחנית ושלום הם רק כאשר אנו חיים ופועלים במרכז רצונו של אלוהים.