ספר יהושוע פרק י"ג

 

ראשית חלוקת הארץ לשבטים 

פרק יג

1 וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיֹּאמֶר יהוה אֵלָיו: אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ. 2 זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת: כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי. 3 מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם, וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה, לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב; חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי, וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים. 4 מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה; עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי. 5 וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי, וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, מִבַּעַל גָּד, תַּחַת הַר חֶרְמוֹן; עַד לְבוֹא חֲמָת. 6 כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן עַד מִשְׂרְפֹת מַיִם כָּל צִידֹנִים, אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. 7 וְעַתָּה, חַלֵּק אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּנַחֲלָה לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים; וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה. 8 עִמּוֹ, הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי, לָקְחוּ נַחֲלָתָם; אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה, כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, מֹשֶׁה עֶבֶד יהוה. 9 מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר מֵידְבָא עַד דִּיבוֹן. 10 וְכֹל עָרֵי סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן; עַד גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃ 11 וְהַגִּלְעָד וּגְבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי, וְכֹל הַר חֶרְמוֹן וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה. 12 כָּל מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי; הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם. 13 וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי; וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 14 רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה; אִשֵּׁי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.  15 וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. 16 וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל, מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא. 17 חֶשְׁבּוֹן וְכָל עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר; דִּיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל, וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. 18 וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת׃ 19 וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה, וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק. 20 וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. 21 וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל מַמְלְכוּת, סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן; אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע, נְסִיכֵי סִיחוֹן, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. 22 וְאֶת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, הָרְגוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם. 23 וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן, הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל; זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם, הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן. 24 וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד, לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם. 25 וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל, יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד, וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן; עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי רַבָּה. 26 וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד רָמַת הַמִּצְפֶּה וּבְטֹנִים; וּמִמַּחֲנַיִם עַד גְּבוּל לִדְבִר. 27 וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן, יֶתֶר מַמְלְכוּת, סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, הַיַּרְדֵּן וּגְבֻל; עַד קְצֵה יָם כִּנֶּרֶת, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. 28 זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם; הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם. 29 וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְהִי, לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם. 30 וַיְהִי גְבוּלָם, מִמַּחֲנַיִם כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר. 31 וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי, עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן; לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. 32 אֵלֶּה אֲשֶׁר נִחַל מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב; מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה. 33 וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה; יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם.

 

"יש עוד עבודה!"

יהושוע מזדקן, הוא כבר בן 100 שנים. ה' פונה אליו ומציין כי העבודה עדיין לא הסתיימה – יש עוד הרבה כדי לרשת בארץ:

"…וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ."

אלוהים מציג ליהושוע את גבולות הארץ – מדרום לצפון, ומציין במפורש את שמות העמים והערים אשר עדיין לא נכבשו, ביניהן נמנות עזה בדרום וצידון בצפון, בלבנון.

אלוהים יודע שיהושוע כבר שבע מלחמות וכיבושים, וכל רצונו בישיבה שקטה של עמו. ולכן בפסוק 6 משקיט אלוהים את עבדו ואומר:

"… אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ".

 

בני ישראל התיישבו בארץ, כנראה במקומות הנוחים להם שכבר נכבשו, ולא ראו לנכון לכבוש את כל הארץ שהבטיח אלוהים.

על מנת לדחפם לרשת את נחלתם, מצווה אלוהים על יהושוע לחלק את הארץ לשבטים, כולל אזורים שעדיין לא נכבשו. באופן זה כל שבט שייווכח כי עם זר שוכן בנחלתו, יתאמץ וישאף לסלקו.

הנחלה

• לוי ושמעון

יהושוע מתחיל במלאכת החלוקה. בפסוק 14 מוזכר השבט הראשון – לוי. שבט זה לא מקבל שום נחלה כי ה' הוא נחלתם:

"רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה; אִשֵּׁי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".

פסוק 33 חוזר על כך:

"וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה; יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם."
יש תוצאות לחטא

ובכן, איזה מאורע קרה בהיסטוריה שבגללו שבט לוי לא קיבל נחלה, ובמקום זאת נבחר לשרת את אלוהים?

גורלו של שבט לוי קשור בגורל שבט שמעון. לכן נסקור את שניהם יחד:

הבה נחזור מספר שנים אחורנית לספר בראשית פרק מט. נקרא את מילותיו האחרונות של יעקב לבניו, שמעון ולוי:

"5 שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים; כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. 6 בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי; כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. 7 אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט 5-7).

אוי לכאלו מילים! במיוחד כאשר הן מילותיו האחרונות של אב גוסס.

מה קרה? מה כבר עשו שמעון ולוי שאביהם אומר מילים כה קשות?

שמעון ולוי היו בני לאה (בראשית כט). יעקב מציין את שניהם באותו משפט ואומר "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים". הוא מציין זאת כנראה בגלל קרבתם זה לזה, ושניהם היו שותפים לפשע. המקרה מתואר בספר בראשית פרק לד 31-1:

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. 2 וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ… 6 וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר אִתּוֹ… 11 וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. 12 הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה. 13 וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ… 15 אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם, אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר…  וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד."

שכם וחמור חוזרים לעירם ומציגים את הדרישה בפני אנשיהם. הם מסכימים וכולם נימולים:

"…וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. 25 וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. 26 וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ."

יעקב שמע על אודות המעשה ונחרד: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי."

ארבעים שנה לאחר המעשה, מזכיר יעקב לשני בניו, שמעון ולוי, את הפשע שביצעו. זעם על אונס אחותם הוא טבעי ונכון! אך רצח עיר שלמה בגלל כעס בלתי נשלט לא יבוא בחשבון.

שמעון ולוי מתגלים כאנשים אכזריים אשר לא יכלו לשלוט על יצרם הנקמני.

יעקב לא רצה כל חלק בסודם ולכן אמר: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי". הוא הוסיף ואמר "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" – הם לא יזכו לנחלה עצמית משלהם (בראשית מט 6, 7).

 

נחלת שמעון

בספר יהושוע פרק יט 1-9 מתואר אזור הנחלה של שבט שמעון. ובכן, מה מיוחד בכך?

פסוק 1:

"וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן, לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם; וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה".

נחלת שבט שמעון הנה אוסף של 17 ערים בתוך השטח של שבט יהודה. במילים אחרות: שבט שמעון יושב על אדמת יהודה, ולא על אדמתו שלו.

ראו את מפת החלוקה ותיווכחו לדעת ששבט שמעון יצא קרח מכאן ומכאן. לא רק שלא זכה בנחלה משלו, אלא גם קיבל אדמה צחיחה.

נחלת לוי

מה קרה לאח השני, לוי?

בספר במדבר לה 1-4 אלוהים מצווה את משה לתת לשבט לוי ערים ברחבי הארץ ולא נחלה משלו:

"1 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ 2 צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. 3 וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל חַיָּתָם. 4 וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם, מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב."

בספר יהושוע פרק כא מתגשמת הבקשה. שבט לוי מקבל 48 ערים המפוזרות בכל הארץ:

"41 כֹּל עָרֵי הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ אֲחֻזַּת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה וּמִגְרְשֵׁיהֶן" (ראה מפה).

לכן נבואתו של יעקב: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", התגשמה מילולית.

אִשֵּׁי יהוה וְנַחֲלָתו

אף־על־פי ששבט לוי לא קיבל נחלה, הוא נבחר לשרת את אלוהים, לייצג את העם לפני אלוהים ולדאוג לארון הברית ולחפצי הקודש.

משבט לוי, ממשפחת אהרון, יצאו הכוהנים אשר רק להם הותר להעלות קורבנות במקדש.

שבט לוי נבחר לשרת את אלוהים; שאר העם צווה לדאוג לכלכלתו. דברים יח 1-5: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל; אִשֵּׁי יהוה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. 2 וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו; יהוה הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.  3 וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה; וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. 4 רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. 5 כִּי בוֹ בָּחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יהוה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים."

בספר דברים פרק לג מברך משה את לוי בצורה יוצאת דופן, בעוד ששבט שמעון בכלל לא מוזכר.

 

איך קרה שנבואה אשר הביאה קללה על שמעון, הייתה לברכה עבור לוי?

התשובה נמצאת בספר שמות פרק לב: משה יורד מהר סיני ורואה את העם חוגג סביב עגל הזהב. הוא שובר את לוחות הברית, ורוצה לטהר את העם מהאלילות שאחזה בהם. משה היה זקוק לאנשים אשר יבחרו באלוהים ויעזרו לו במלאכת הטיהור:

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמות לב 26).

כל בני לוי עמדו לפני משה והחלו במלאכת טיהור העם.

בעבור עמדתם לימין אלוהים, זכו בני שבט לוי לכבוד רב.

בספר דברים פרק י 8 אומר אלוהים: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יהוה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית־יהוה, לַעֲמֹד לִפְנֵי יהוה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

אפילו מלאכי הנביא בפרק ב 4-5 ציין את הברכה שהעניק ה' ללוי בעבור עמדתם:

"4 וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת; לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת. 5 בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא."

בספר במדבר פרק ו אנו קוראים כי בני לוי זכו להיות נושאי הברכה לשאר העם:

"22 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 23 דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם׃24 יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ, 25 יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ;  26 יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. 27 וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם."

עד היום, שנים כה רבות אחרי מתן לוחות הברית, זוכים בני לוי לכבוד יתר משאר בני ישראל (בבתי הכנסת). הם אלו אשר אומרים את ברכת הכוהנים בגמר התפילה.

 

אכן נבואת יעקב התגשמה: שני השבטים, לוי ושמעון, לא זכו לנחלות משלהם.

מה עלינו ללמוד היום מהתנהגותם ומנחלתם של לוי ושמעון?

הם היו קנאים, אך קנאתם לא שרתה את רצון אלוהים.

שמעון לא הראה חרטה על מעשיו. אם תחקרו לעומק את ההיסטוריה של בני שמעון, תגלו שהשבט לא עסק "בעבודת אלוהים בשעותיו הפנויות".

לעומתו, שבט לוי למד מטעותו ותיקן את דרכיו. בתמורה הוא זכה לברכות רבות מאלוהים.

שאול השליח, תלמידו של ישוע המשיח, מתאר באיגרת אל הפיליפים ג 5-8 עד כמה הוא היה קנאי לה' אך לא בדרך הנכונה:

"5 נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; 6 אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֹּפִי. 7 אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; 8 וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֹּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֹלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ."

בפסוק 6 אומר שאול השליח: "אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי;" – בקנאותו הבלתי מנווטת רדף את המאמינים ושמח במותם.

כאשר הכיר שאול במשיחיותו של ישוע, הוא הבין כי קנאותו לאלוהים הייתה בכיוון הלא נכון, ואז תיקן עצמו והפך לשליח הבולט ביותר.

• בואו נבחן את עצמנו ונבדוק אם קיימת בנו קנאה בלתי מרוסנת או אופי אשר אינו מקובל על אלוהים. נזכור כי אלוהים יברך אותנו אם נפעל במרץ אך ורק על־פי דרכו.
• הלוויים תקנו את דרכם והפכו לשליחי אלוהים בקרב העם. היום מוטל עלינו המאמינים את אותו התפקיד. הבה נשרת את אלוהים, נעמוד לצדו ונזכה לנחלה בבית אלוהים.

ספר יהושוע פרק יג, המשך – שיעור מס' 13

פרקים יג ואילך
המשך חלוקת הארץ לשבטים

ראובן, גד, חצי שבט מנשה

בשיעור שעבר למדנו על אודות השבטים לוי ושמעון.

ראינו כיצד התגשמה נבואתו של יעקב (בראשית מט): לוי ושמעון לא זכו לנחלה משלהם.

לוי קיבל 48 ערים שפוזרו בכל הארץ; ושמעון זכה לחלקה בתוך שטח השייך לשבט יהודה.
בהמשך ניווכח בהתגשמות נבואות נוספות המתייחסות לשבטים ראובן, גד ומנשה.

בספר יהושוע יג 7 כתוב:

"וְעַתָּה, חַלֵּק אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּנַחֲלָה לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים, וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה."

מוזר! מדוע לא לחלק את הארץ ל-12 שבטים? מדוע ל-9 וחצי?

בפסוק 8 נאמר:

"עִמּוֹ, הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי לָקְחוּ נַחֲלָתָם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה, כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יהוה."

מתברר שראובן, גד וחצי מנשה קיבלו חלקות אדמה מחוץ לארץ כנען.

מדוע? מהו הרקע לתופעה הזאת?

 

ראובן

התשובה נעוצה באופיו של הבן הבכור, ראובן, ובנבואת אביו יעקב:

בבראשית פרק מט, יעקב אוסף את בניו ואומר לכל אחד מהם מה יהיה עמו באחרית הימים. הבנים מתאספים מסביב למיטת אביהם על מנת לשמוע את מילותיו האחרונות. ראובן הבכור מכיר בזכויותיו כבן הבכור, וככל הנראה מתמוגג מנחת לשמוע ברכות מפי אביו.

כך התחילו דברי יעקב לבנו בכורו ראובן:

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי; יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז…" (בראשית מט 3).

ראובן בוודאי שמח לשמוע מילים אלו מפי אביו. הסיבות הן:

א. הבכור מקבל ירושה כפולה (דברים כא 17: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ; כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ – לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה").

ב. הבכור זוכה להנהיג את אחיו (דברי הימים א ה 1-2: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל; וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה׃ 2 כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו, וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ; וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף").

ראובן היה הבכור ליעקב אשר נולד מלאה (בראשית כט). כאשר נולד אמרה אמו: "ראו בן!" – "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן; כִּי אָמְרָה, כִּי רָאָה יהוה בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי;" ומכאן שמו ראובן.

אביו, יעקב, שמח כל כך בהולדת בנו ולכן כינה אותו "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי".

ראובן עומד עם מבט של סיפוק, ואז חוטף את שוק חייו:

בראשית מט 4:

"פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה."

אוי לבושה! ראובן חשב שאף אחד לא ראה… אך מתברר כי עשרים שנה שחלפו לא הקהו או ערפלו את זיכרון אביו.

 

מה קרה?

בבראשית לה 22 מתואר מעשה חמור שראובן ביצע: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו; וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל." ראובן שכב עם בלהה, אחת מנשות אביו. יעקב שמע, אך לא אמר דבר במשך עשרים שנים.

בגלל אותו מעשה נפשע, ראובן הפסיד את זכות הבכורה. הוא לא קיבל ירושה כפולה מאביו וגם לא את זכות ההנהגה על אחיו.

מי קיבל את הירושה הכפולה וההנהגה?

דברי הימים א ה 1-2:

"1 וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל; וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה; 2 כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו, וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ; וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף".

יוסף קיבל את הירושה הכפולה, ויהודה קיבל את תפקיד ההנהגה על האחים (אולי עכשיו אנו מבינים מדוע בין היתר, אפילו היום, נקראים בני ישראל יהודים).

 

חוסר ריסון עצמי

יעקב מציין כי ראובן, למרות היותו בן בכור, היה אדם לא החלטי, לא יציב, כמו גלי הים – "פַּחַז כַּמַּיִם".

חוסר סבלנותו של ראובן הייתה דומיננטית בחיי השבט כולו, והדבר בלט בחוסר סבלנותם לחכות לקבלת חלקם בארץ המובטחת.

שבט ראובן, בדרכו לכנען, עבר במדינת ירדן של היום. שם הוא ראה אזור המתאים לצרכיו וכבר אץ לנחול את האזור. השבט פנה למשה וביקש את האזור ממזרח לנהר הירדן לו לנחלה (במדבר לב: "…יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה; אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן").

שבט ראובן היה שבט הבכורה ומתפקידו היה להדריך את שאר השבטים לארץ המובטחת ושם ליהנות מאדמתה. אבל במקום זאת הוא בחר לשבת מחוץ לנחלת אלוהים בגין חוסר סבלנותו.

בעקבות חולשת אופיו של ראובן נגררו אחריו שבט גד וחצי המנשה, וגם הם התיישבו מחוץ לגבולות ארץ כנען. אם ראובן היה נוהג כאח בוגר וחכם, אזי מפת החלוקה הייתה נראית קצת שונה!

חוסר החלטיות

הביטו על המפה ותיווכחו לדעת כי טעות של הבכור יכולה לגרור את השאר. חוסר החלטיותו של השבט בלטה לאורך עתידו. אפילו דבורה הנביאה אמרה: "בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים? לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב" (ספר שופטים ה 15, 16) – בני ראובן העדיפו להאזין לשריקת עדריהם והמית צאנם מאשר לצאת ולעזור לאחיהם במלחמה נגד סיסרא.

 

יעקב הוסיף ואמר: "… אַל תּוֹתַר," (בראשית מט 4).

כמה קשה לשמוע אב האומר לבנו: "הלוואי שלא תזכה להתרבות!" ובמילים יותר בוטות: "הלוואי שתמות!"

במפקד שנערך בספר במדבר א 20, שבט ראובן מנה 46500 נפש; בפרק כו 7: 43730 נפש.

אוכלוסיית השבט המשיכה להתדרדר כל כך, עד כי משה פנה לאלוהים והתחנן שהשבט לא יוכחד: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת; וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (דברים לג 6).

ובכן, מה עלינו ללמוד מראובן?

ראובן הניח את עתידו על מזבח המיידיות; חוסר שליטה רגעי על יצרו גרם לו להפסיד את כל עתידו. ראובן, הבכור, טעה ומשך בטעותו את גד וחלק ממנשה.

ראובן מאוד דומה לאנשים היום, החיים על־פי אינסטינקטים בסיסיים. כל מה שמעניין אותם זה החשק והרגש של הרגע – העכשיו!

למעשה, אדם החי על־פי הרגש הרגעי וללא מחשבה או אחריות לטווח הארוך, אינו שונה כל כך מחיה!

אלוהים נתן לנו מחשבה ודעת על מנת שנשכיל להבין את רצונו וכך לדעת מה צופן לנו העתיד. התנהגותנו היום, הדוגמא שאנו מציבים, תיקבע את עתידנו מחר, כאשר נהיה בנוכחות אלוהים.

כמאמינים בישוע אנו נקראים "גוף המשיח". ה' רואה בנו אנשים המייצגים את רצונו ופועלים להראות דוגמא. אם נחזיק בתואר של "נותני דוגמא" ונפשע נגד אלוהים, אנו עלולים לגרום לרבים אחרים להיכשל איתנו.

שאול השליח אומר באיגרת אל הגלטים ו: "אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר."

יום אחד אנו נתייצב לפני אלוהים, ואם אנו רוצים לשמוע רק מילים טובות, אז כדאי שנתחיל לעשות את רצון אלוהים היום:

"כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע" (השנייה לקורינתים ה 10).

הבה נתפלל שאלוהים ישמור אותנו כדי שנהיה דוגמא לכבודו, וביום שנעמוד מולו נשמע רק מילים טובות!