תנ"ך מבואר

ספר עמוס פרק ו

1 הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן, וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן; נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם, וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ 2 עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ, וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה; וּרְדוּ גַת־פְּלִשְׁתִּים, הֲטוֹבִים מִן־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה, אִם־רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם׃ 3 הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע; וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס׃ 4 הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם; וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק׃ 5 הַפֹּרְטִים עַל־פִּי הַנָּבֶל; כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר׃ 6 הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ עַל־שֵׁבֶר יוֹסֵף׃

7 לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים; וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים׃ {פ} 8 נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ, נְאֻם־יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת־גְּאוֹן יַעֲקֹב, וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי; וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ׃ 9 וְהָיָה, אִם־יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ׃ 10 וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ, לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן־הַבַּיִת, וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס; וְאָמַר הָס, כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יהוה׃

11 כִּי־הִנֵּה יהוה מְצַוֶּה, וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים; וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים׃
12 הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים, אִם־יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים; כִּי־הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט, וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה׃ 13 הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר; הָאֹמְרִים, הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ, לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם׃ 14 כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם־יהוה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי; וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל הָעֲרָבָה׃ {ס}
חורבן ישראל
1 אוי לכם השלווים בציון והחשים ביטחון בהר שומרון, אתם, ראשי העם הנבחר מכל העמים, שבני ישראל פונים אליכם. 2 עִברו בכַלְנֵה וראו, לכו משם לחֲמָת הגדולה ורדו לגַת הפלשתית. האם אתם טובים מהממלכות האלה, האם ארצם גדולה מארצכם? 3 אוי למתעלמים מכך שיבוא יום המשפט ובכך מקרבים את שלטון הרֶשע, 4 לשוכבים על מיטות מקושטות שנהב, רובצים על הספות שלהם ואוכלים כבשים שמנים ממיטב הצאן ועגלים מפוטמים מהרפת, 5 למנגנים על נבל כמו דוד וממציאים כלי נגינה, 6 לשותים יין מקערות ומורחים את גופם בשמנים משובחים, אבל אינם כואבים בגלל האסון של שבטי יוסף.
7 בגלל המעשים האלה הם יוגלו בקרוב בראש היוצאים לגלות וחגיגות הרובצים יפָּסקו. 8 אדוני ה', אלוהי צבאות, נשבע בעצמו. הוא אמר: "אני שונא את גאוות יעקב ואת הארמונות שלו. אסגיר לידי האויב את העיר ואת כל מה שיש בה. 9 אם ישארו עשרה אנשים בבית אחד, גם הם ימותו. 10 קרוב המשפחה שיבוא להוציא את גופת המת מהבית כדי לשרוף אותה, ישאל את מי שנשאר בקצה הרחוק של הבית, 'האם יש אתך עוד מישהו?', האיש ישיב, 'אין', וקרוב המשפחה יאמר, 'שקט'. כך הוא יאמר כדי שלא להזכיר את שם ה' ".
11 ה' מצווה: "הבית הגדול ישבר לרסיסים והבית הקטן ישבר לחתיכות".
12 "האם סוסים רצים על סלעים? האם הפרים חורשים שם? אבל אתם הרעלתם את התהליך המשפטי, ותוצאות המשפט מרות. 13 אוי לשמחים על לֹא דָבָר האומרים, 'בכוחנו כבשנו את קַרְנָיִים'. 14 אביא עליכם, בני עם ישראל", אמר ה' אלוהי צבאות, "עַם שיציק לכם מלְבוֹא חֲמָת ועד נחל הערבה".