תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק א

1 וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל, וְדָוִד שָׁב, מֵהַכּוֹת אֶת־הָעֲמָלֵק; וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם׃ 2 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן־הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל־רֹאשׁוֹ; וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל־דָּוִד, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃
3 וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד, אֵי מִזֶּה תָּבוֹא;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי׃
4 וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה־הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד־נָא לִי;
וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָס הָעָם מִן־הַמִּלְחָמָה, וְגַם־הַרְבֵּה נָפַל מִן־הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם, שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ׃
5 וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל־הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ; אֵיךְ יָדַעְתָּ, כִּי־מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ׃
6 וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל־חֲנִיתוֹ; וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ׃ 7 וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי; וַיִּקְרָא אֵלָי, וָאֹמַר הִנֵּנִי׃ 8 וַיֹּאמֶר לִי מִי־אָתָּה; וַיֹּאמֶר (וָאֹמַר) אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי׃ 9 וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד־נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי, כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ; כִּי־כָל־עוֹד נַפְשִׁי בִּי׃ 10 וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ, כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ; וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל־זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל־אֲדֹנִי הֵנָּה׃
11 וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדוֹ (בִּבְגָדָיו) וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃ 12 וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ עַד־הָעָרֶב; עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל־עַם יהוה וְעַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב׃ {ס} 13 וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל־הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי מִזֶּה אָתָּה;
וַיֹּאמֶר בֶּן־אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי׃
14 וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד; אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת־מְשִׁיחַ יהוה׃ 15 וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע־בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת׃ 16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דָּמֵיךָ (דָּמְךָ) עַל־רֹאשֶׁךָ; כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת־מְשִׁיחַ יהוה׃ {ס}

17 וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת; עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ 18 וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת; הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃
19 הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל; אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃

20 אַל־תַּגִּידוּ בְגַת, אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן; פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃

21 הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת; כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃

22 מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃
23 שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃ 24 בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן׃


25 אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה; יְהוֹנָתָן, עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃ 26 צַר־לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃ 27 אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃ {פ}
דוד שומע על מות שאול ויהונתן
1 אחרי מות שאול שב דוד מהמלחמה בעמלק. הוא שהה בצִקְלָג יומיים, 2 וביום השלישי בא איש ממחנה שאול, בגדיו קרועים ואדמה על ראשו. האיש ניגש אל דוד והשתחווה לפניו ארצה.
3 "מאין באת?", שאל דוד.
"ברחתי ממחנה ישראל", השיב האיש.
4 "מה קרה? ספר לי בבקשה", ביקש דוד.
האיש סיפר: "הלוחמים ברחו מהמלחמה ורבים מהם נהרגו וגם שאול ויהונתן בנוֹ מתו".
5 "איך אתה יודע ששאול ויהונתן בנו מתו?", שאל דוד את המשרת שמסר את ההודעה.
6 המשרת השיב: "עברתי במקרה בהר הגִלְבּוֹעַ ולפתע ראיתי את שאול נשען על החנית שלו. המרכבות והפרשים התקרבו אליו מאוד. 7 הוא הביט לאחור, וכשראה אותי קרא לי. 'כן', עניתי לו. 8 'מי אתה?', הוא שאל, והשבתי לו: 'אני עמלקי'. 9 'גש אליי והרוג אותי כי אני פצוע קשה אך עדיין חי', אמר לי שאול. 10 ניגשתי אליו והרגתי אותו כי ידעתי שלא יחיה אחרי שנפל על חרבו. לקחתי את הכתר שהיה על ראשו ואת הצמיד שהיה על זרועו והבאתי אותם לכאן, אל אדוני".
11 דוד תפס בבגדיו וקרע אותם, וכך עשו גם כל האנשים שאתו. 12 הם התאבלו, בכו וצמו עד הערב על שאול, על יהונתן בנו ועל עם ה', על בני ישראל שנהרגו במלחמה. 13 לאחר מכן שאל דוד את המשרת שמסר לו את ההודעה: "מאין אתה?".
"אני בנו של תושב זר מעמלק".
14 "איך לא פחדת להרוג את משיח ה'?", שאל דוד. 15-16 "אתה אשם במותך כי בעצמך אמרת, 'הרגתי את משיח ה' ' ". דוד קרא לאחד מהמשרתים ואמר: "גש והרוג אותו", והמשרת הרג אותו.
דוד מתאבל על שאול ויהונתן
17 דוד חיבר את שיר האבל הזה על שאול ועל יהונתן בנו. 18 הוא ציווה: "יש ללמד את בני יהודה לירות בקשת". שיר האבל כתוב במגילת היָשָׁר: 19 "הדר ישראל! את מותך מצאת על ההרים. איך נפלו גיבורים!
20 אל תספרו בגת, ואל תבשרו ברחובות אשקלון, כדי שבנות הפלשתים לא ישמחו כדי שבנות הערלים לא יעלזו.
21 "הרי הגלבוע, אל יֵרד עליכם טל וגשם, ואל יצמח בשדותיכם יבול לתרומות. כי שם הושלך מָגֵן גיבורים, מגן שאול שלא ימָשַׁח עוד בשמן.
22 "חִצי יהונתן לא נרתעו וחרב שאול לא נמנעה מדם הרוגים ומשומן גיבורים.
23 "שאול ויהונתן, שבחייהם הם אהבו וזה לזה נעמו, גם במותם לא נפרדו. מהירים היו מנשרים, גיבורים מאריות. 24 בנות ישראל, התאבלו על שאול, שהלביש אתכן בבגדים יקרים ובקישוטים, שקישט את בגדיכן בתכשיטי זהב.
25 "איך נפלו גיבורים במלחמה! איך נהרגת, יהונתן, על ההרים! 26 צערי עליך רב, אחי יהונתן, נעים היית לי עד מאוד. אהבתך הייתה נפלאה בעיניי מאהבת נשים. 27 איך נפלו גיבורים ואבדו כלי נשק!".