 |
 |
|
||||||||||||
|
|
|
|
|||||||||||
| שיעורים - נושאים | |
|||||||||||||
|
ישוע בתנ"ך אלוהים אחד – שלוש הוויות / זהותו של משיח ישראל
מאת מנו קלישר כל הציטוטים מספר הברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש, אלא אם כן צוין אחרת. כל הזכויות לתרגום החדש שמורות © 1991 לחברה לכתבי הקודש בישראל, ת”ד 44, ירושלים 91000 מבוא חלק ראשון – אלוהים פרק א – אחדות מוחלטת או אחדות מורכבת? פרק ב – אֵל שַׁדַּי פרק ג – שמותיו של אֵל שַׁדַּי מעידים על תכונותיו חלק שני – ביאת המשיח
חלק שלישי – בן־אלוהים / בן־האדם
אלוהים – שם כה נשגב! שלמות שקיימת מנצח נצחים, ללא התחלה וללא סוף, ואשר כל אוצר המילים הידוע והשגור בפי בני אדם לא יוכל לתאר את מלואה. אלוהים ברא את העולם בדברו, במאמר פיו. הוא ריבון ועליון לכול. הוא ברא כל פרט ביקום לשם תכלית מסוימת. לכל דבר ואירוע יש משמעות, ואלוהים מעורב בחיי ברואיו ובהתפתחויות בעולם על מנת לוודא שהתכלית לשמה ברא הכול אכן תושג. מכיוון שאלוהים קשור לברואיו באהבה נצחית, הוא מצביע ללא הרף על הדרך שבה יכולים בני האדם שחטאו להיוושע. רצונו שישובו אליו וייהנו מקרבה קדושה וטהורה לבוראם לנצח נצחים. אלוהים מוכיח את קיומו בדרכים רבות. הוא נגלה בטבע, אך גם בדרך נוספת וייחודית: באמצעות כתבי הקודש. כתבי הקודש מתעדים את מעשיו של אלוהים, את מידותיו ואת שמותיו. כל מי שילמד על אודותיו מכתבי הקודש יגלה אלוהים רחום, רב חסד, שתכנן מקדמת דנא דרך לישועת בני האדם המאמינים בו, במחיר חייו שלו.
בגיל צעיר יחסית אלוהים עשה עמדי חסד גדול: הוא פקח את עיני לבבי כדי שאוכל להכירו מתוך כתבי הקודש. בעזרת רוחו מצאתי אדון שהוא גואל, מושיע ואב אוהב. את שלמדתי על אודות זהותו של אלוהים העליתי על הכתב בקיצור נמרץ. אין לי ספק שמי שמחפש באמת ובכנות את אלוהים, אכן יכיר אותו מתוך דפי ספר זה.
המונחים "כתבי הקודש", "הכתובים", "דבר אלוהים" המופיעים בספר הם כולם מילים נרדפות המציינות דבר אחד: את אמת האלוהים הכתובה בתנ"ך ובברית החדשה. מובן לי כי עבור חלק מהקוראים, ספר הברית החדשה אינו מהווה סמכות (הרי גם אני הייתי באותו מצב בעבר). להם אני מציע לדלג בינתיים על כל המובאות שאינן מן התנ"ך.
תכליתו היא לזהות את משיח ישראל. "יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד" – כך מוכרז בקריאת שמע. עם זאת, מקריאת התנ"ך מתברר שבאלוהים האחד הזה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, קיים ריבוי ישויות (או, הוויות) מסתורי. למשל, רוח אלוהים הוא שווה ערך לאלוהים עצמו. התנ"ך במובנו המילולי והישיר (פשט) מוכיח שאחת מהישויות של אלוהים לובשת דמות אדם, באה לעולם ומתערבת בחיי בני האדם בכלל ובחיי עם ישראל בפרט. ישות זו נקראת "אֵל שַׁדַּי". כשעוקבים אחר פועלו של אֵל שַׁדַּי במקרא מגלים שהוא הוא המשיח. כל המעמיק בלימוד זהותו מגלה אוצר: אֵל שַׁדַּי הוא לא אחר מאשר ישוע המשיח. אתה, הקורא, מוזמן לבחון את הנתונים ולהגיע למסקנה. אל תסתמך רק על הציטוטים וההסברים המובאים כאן – פתח את ספר התנ"ך עצמו. התנ"ך הוא דברי אלוהים חיים.
בכתיבת ספר זה, כמו בכל פעם שאני קורא בתנ"ך, הנחה אותי עיקרון פשוט:
על דבר אלוהים (התנ"ך) נאמר, "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (מזמור קיט 105). אלוהים, אבינו האוהב, נתן לנו אותו כאמצעי להארה ולהדרכה. הוא אינו רוצה שניפול וניפּגע. הוא רוצה שנחיה!
אחדות מוחלטת או אחדות מורכבת? פרק זה נועד להוכיח, על סמך התנ"ך בלבד, את הימצאותו של אלוהים אחד שקיימות בו שלוש ישויות בדרך מופלאה, כך שבאלוהים קיימים בו־זמנית אחדות וריבוי, ובכל זאת שלמותו המוחלטת אינה נפגמת. שִׂכלנו האנושי אינו יכול לתפוס זאת, אך העובדה עולה בבירור מהראיות שבתנ"ך. אין אנו עוסקים כאן בהשערות, אלא בנתונים שאלוהים עצמו סיפק בכתבי הקודש (משלי ג 8-5: "בְּטַח אֶל יהוה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יהוה וְסוּר מֵרָע; רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"). כמו כן, הפרק נועד לאפשר לקורא להכיר את הבורא ואת המושיע טוב יותר ובאופן אישי – כמו שהכירוהו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. מאז ומתמיד הייתה קריאת שמע הצהרת האמונה הבסיסית של כל יהודי ירא אלוהים. בפסוק אחד קצר הציג משה רבנו אמת גדולה על אודות האחדוּת האלוהית. בימינו, הפסוק כתוב על קלף בכל מזוזה, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד את האלוהים האחד. דברים ו 4:
המילה "אלוהים" (ובהטיה "אלוהינו" = האלוהים שלנו) היא צורת רבים של המילה "אלוה", או "אל". מדוע יהוה מציג את עצמו בצורת רבים, אך מסיים את המשפט במילה "אחד"? כדי להבין טוב יותר את המשפט, עלינו לעמוד על...
לפנינו מספר דוגמאות המבהירות את משמעותה:
בוקר וערב – שני גורמים שבאים בזה אחר זה, וביחד מהווים "יום אחד".
איש ואישה – שני בני אדם נפרדים שהחיבור ביניהם יוצר "בשר אחד", תא משפחתי אחד שאין להפרידו.
בסמוך לפסוק הזה כתוב לנו גם מספר הנפשות שאליהן מתייחסות המילים "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד": 42,360 איש התאספו יחד – כקהל אחד עם מטרה אחת: לשמוע את דבר אלוהים מפי מנהיגיהם (ראה עזרא ב 64). דוגמאות אלה מלמדות שהמילה "אחד" מתייחסת למספר פריטים שחיבורם יוצר שלמות אחת (ראה גם בראשית יא 6, לד 16; יחזקאל לז 17).
גם להבנת נקודה זו ניתן לעיין במספר דוגמאות:
(*) לתשובה מלומדת ומפורטת יותר ראה ספרו של יוחנן רייחרדט: "מאמר האחדות", © 2004, קרן אחוה משיחית, ת"ד 10382, ירושלים 91103. ברור גם כן שאלוהים אינו דיבר עם בני אדם, כי הם טרם נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי הם לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה. התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא שברא את העולם:
אַתָּה הוּא יהוה לְבַדֶּךָ, את (אַתָּה) עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. הביטוי "צְבָא הַשָּׁמַיִם" מתייחס לכוכבים ולמלאכים – לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ. 2. איוב לח 7:
פסוק זה מתאר את מה שהתרחש במרומים בעת בריאת העולם בידי אלוהים: המלאכים היו עדים לבריאת הארץ ורננו לאל כשיסד אותה, אך הם לא היו שותפים במלאכת הבריאה (ראה גם תהילים קמח 5-4). בספר הברית החדשה, באיגרת אל הקולוסים א 17-16, נאמר: "כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ." כלומר, הבריאה היא מעשה האלוהים – מעשהו בלבד! אם כך, בראשית א 26 מתאר את יהוה כמדבר עם ישות או עם ישויות נוספות השוות לו בצלם, בדמות ובכוח לברוא – ולראיה קוהלת יב 1:
שלמה המלך, החכם באדם, סיכם את העיקר בחיי האדם ואמר: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ." המילה "בּוֹרְאֶיךָ" מופיעה כאן בצורת רבים ומצביעה על ריבוי של בוראים. היות שהבורא הוא אלוהים, הרי שזוהי הוכחה נוספת לריבוי הישויות שקיים באלוהים האחד.
הנביא משתמש בצורת הרבים במילים "בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" ומצביע כך על ריבוי ישויות באלוהים האחד. דבר דומה נעשה ב...
(ראה דוגמאות נוספות לשימוש בצורת רבים בבראשית יא 7; ישעיהו ו 8.)
לפיכך, הפסוק מספר דברים ו 4:
מלמד אותנו שהשלמות האלוהית האחת מורכבת ממספר ישויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.
אבן עזרא(*1) פיתח הסבר מדוע אלוהים מדבר בצורת רבים במספר מקומות בכתובים, ורוב הרבנים לאורך הדורות אימצו את דעתו. לדעתם השימוש בצורת רבים של המילה אלוהים היא "לשון רבים של גאון מלכות, כזה אשר המלכים ואנשים במצב גדולה ורוממות רגילים למלל". בפשטות, אלוהים מדבר על עצמו בלשון רבים כדי להאדיר את עצמו. (*1) לפרשנות המלאה של אבן עזרא (הראב"ע / רבי אברהם אבן עזרא 1164-1089) ראה: מקראות גדולות – 'הכתר', הוצאת אוניברסיטת בר אילן. הסבר הריבוי המלכותי אכן מניח את דעתם של קוראים רבים, אך כל ירא אלוהים המבין את הכתובים יודע שהוא אינו משקף נכון את אופיו ותכונותיו הקדושים של אלוהים. הרמב"ם (רבי משה בן־מימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר עיקריו את המילה "אחד" במילה "יחיד"(*2) כדי לתאר את טבעו של אלוהים. מגמתו הייתה להדגיש כי אלוהים אינו אחדות מורכבת, אלא אחדות מוחלטת. רעיון זה מנוגד לתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות הרבנית. (*2) אנציקלופדיה יהודית – דעת, www.daat.ac.il כתבי הקודש, כפי שראינו, מספקים דוגמאות רבות המבהירות כי קיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא "יחיד" במובן שהרמב"ם ייחס לו. יש אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה לו, אך באלוהים האחד הזה קיים ריבוי. ריבוי זה אינו גורע מהיותו אלוהים אחד ואין משמעותו שהוא מתחלק לחלקים ובכך חסר בצורה כלשהי.
י"ג העיקרים להלן שכתוב שלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם, בהם חייב כל יהודי להאמין (הסברי העיקרים המופיעים באותיות קטנות הם של המחבר, אלא אם כן צויין אחרת): 1. שאלוהים קיים ומשגיח על בריאתו.
2. שאלוהים יחיד.
3. שהוא אינו גוף ולא ישיגהו משיג הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
4. שאלוהים קדמון לכול – שהוא ראשון והוא אחרון.
5. לו לבדו ראוי להתפלל, ולא לזולתו.
6. בני אדם יכולים להיות נביאים.
7. נבואתו של משה רבנו גדולה מנבואת שאר הנביאים.
8. שכל התורה המצויה בידינו מקורה מאלוהים, כולל התורה שבעל־פה.
9. שהתורה שניתנה ביד משה לא תשתנה בשום זמן. 10. שאלוהים יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם.
11. שאלוהים גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את הרשעים.
12. האמונה בביאת המשיח. ואע"פ שיתמהמה נחכה לו בכל יום שיבוא.
13. אמונה בתחיית המתים.
חשוב לציין שאף־על־פי ששלושה עשר העיקרים של הרמב"ם התקבלו בכל קהילות ישראל, היו לא מעט רבנים שחלקו על דעתו. הראב"ד (רבי אברהם בן דוד מפושקירה, 1197-1120) חלק על העיקר השלישי, העוסק בגשמיות הבורא. לדעתו מי שמנסה להגשים את הבורא על־פי המתואר בפסוקי המקרא, אינו כופר. עוד לפני הרמב"ם היו מי שקבעו את עיקרי הדת: פילון האלכסנדרוני, רבי סעדיה גאון, רבנו חננאל ואחרים.
סעיפים 2, 3 שוללים מצב בו קיים ריבוי ישויות באלוהים ומצב בו אלוהים נפגש עם בני אדם בדמות גשמית של אדם. אבל, אנו ניווכח להלן שזה בדיוק מה שהתנ"ך מלמד. סעיף 7 מציג את משה רבנו בדרך שונה מזו שבה הוא מתואר בכתובים. משה אכן זכה לקרבה מיוחדת לאלוהים, וייתכן שראה מידה גדולה יותר של כבוד האלוהים משראו נביאים אחרים (במדבר יב 8-6; דברים לד 10), אך הוא לא היה הנביא היחיד שראה אותו פנים אל פנים. גם נביאים אחרים ואפילו אנשים מפשוטי העם ראו כך את אלוהים (בראשית טז 13-7; שמות כד 11-9; במדבר יב 8; שופטים ו 23-11, יג; ישעיהו ו ואחרים). סעיף 8 מעניק לתורה שבעל־פה מעמד שווה ערך לתורה שבכתב. אבל התורה שבעל־פה מקורה אנושי ואסור שתיחשב לבעלת סמכות כתורה שניתנה למשה בסיני (יהושֻע ח 35-34; ישעיהו כט 14-13). סעיף 12 בעניין המשיח. הרמב"ם מציין שהמשיח יהיה מבית דוד ושהוא גדול מכל המלכים. הרמב"ם אינו מתייחס לעובדה שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו (על כך בהמשך).
עליך לבחון את הכתוב בדבר אלוהים! ל"עם הספר", דובר העברית, ניתנת גישה בלתי מוגבלת לספרו של אלוהים בשפת המקור. הבה ננצל זכות זו לטובה. יבוא יום וכל אחד מאתנו יעמוד לפני בוראו וייתן דין וחשבון אישי על אמונתו, על מעשיו ועל יחסו לאמת אלוהים הכתובה. – ובכן... מה אומר אלוהים על אודות עצמו?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו למצוא פסוקים בתנ"ך המצביעים על כל אחת מהן, או פסוק המציין במפורש את מספרן.
בראשית א 2:
רוח אלוהים קיים מאז ומתמיד. הוא היה שותף במעשה הבריאה. הרוח לא נברא מעודו, ומכאן שהוא שווה לאלוהים. העובדה שרוח הקודש מסוגל להיעצב (ישעיהו סג 10: "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם בָּם") מורה על כך שמדובר ביותר מכוח סתמי או "אנרגיה" שנובעים מאלוהים. היכולת להיעצב היא תכונה המאפיינת אישיות. רוח הקודש הוא אישיות בפני עצמו. בתור שכזה הוא מתואר גם בשמואל־ב כג 3-2; ישעיהו יא 2, מ 13, נט 21-19; תהילים נא 13, קלט 12-7, קמג 10; איוב לג 4. גם בספר הברית החדשה רוח הקודש מתואר כישות אלוהית: בשורת יוחנן יד 26-16, טו 26, טז 15-5; מעשי השליחים ה 32, ח 29, יג 4, כח 25; האיגרת אל הרומים ח 11, 26; הראשונה לקורינתים ב 11-10; האיגרת אל העברים ג 7. באיגרת אל הגלטים ה 23-22 מדובר על ה"פרי" שרוח הקודש יוצר במאמין: "פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי." "פרי הרוח" המתואר כאן הוא קובץ תכונות האופייניות לאישיות. ברור לחלוטין כי רוח הקודש אינו כוח בלתי אישי הנובע מאלוהים, אלא אישיות.
שמות לג 20:
לפסוק זה קדמה שיחה בין יהוה למֹשה (פס' 21-17), בה מבטיח לו הבורא לברכו וללוותו במהלך הנדודים במדבר. משה מבקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף הוא זוכה לראות את הצד האחורי של הישות שאִתה דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, כך נאמר לו, היה מת מיד.
מתואר כאן מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך "פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ." לא מדובר בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מהשמים, אלא בשיחה שנערכה ב"ארבע עיניים". מכיוון שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמת, הרי שפסוקים 11 ו-20 המצוטטים לעיל מצביעים על שתי ישויות שונות הנקראות "יהוה".
פרשנים יהודים קדומים בחרו שלא לפרש פסוקים אלה (הן את לג 11 והן את כד 11-9) לפי מובנם המילולי. לפי דעתם, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות שאיננה נאמנה לכתוב. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת, ולא היה מדגיש כי הדיבור נעשה "פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ." בשמות כד 10 משה כותב בברור: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ולמען אלה המתקשים עם האמירה הזו הוא חוזר עליה בנוסח קצת שונה בפסוק הבא, באמרו: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים." ראוי לבדוק כל פרשנות על־פי נאמנותה לדבר אלוהים ולא להסתמך על חכמת אנוש (משלי ג 8-5). אם כך, אין כל ספק שהאחדות האלוהית מורכבת ממספר ישויות. השאלה היא – מכמה?
ישעיהו הנביא פותר את התעלומה ושופך אור על היחס בין הישויות השונות בשלמות האלוהית האחת:
א. ישעיהו מח 16-12:
ישעיהו מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. רק לבורא הזכות לתאר את עצמו כ"ראשון ואחרון" (ראה גם פרק מא 4, מד 6), כמי שיסד את הארץ וטיפח את השמים ואשר הכול מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך ומציין שגם פעילותן של הממלכות והמעצמות בתקופתו של הנביא הייתה כפופה לו. הוא בלבד ריבונו של עולם, המקים ומשפיל מלכים וממלכות. לסיכום הוא אומר בפסוק 16:
1. "מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי." – רק הבורא יכול לומר על עצמו שהוא כבר היה בנמצא מעת תחילת קיומו של כל דבר. אם כן, הדובר הוא אלוהים. 2. "וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ." – שני השמות (אֲדֹנָי יְהוִה) משולבים באישיות אחת: "שלחני", ולא ברבים, "שלחוני". למרות היות הדובר אלוהים בכבודו ובעצמו, ולמרות היותו אותו אלוהים שהדגיש בישעיהו מד 6 את אחדותו ואת בלעדיותו, הוא מציין כאן שנשלח על־ידי יהוה ורוחו.
ב. ישעיהו סא 3-1:
הדובר מציין שהוא זה שמביא חירות ושחרור מחטא לבני ציון. המשימות המתוארות מחייבות את הדובר להיות אלוהים בכבודו ובעצמו (ראה גם ישעיהו פרקים לה, מב 9-1). אם כן, אנחנו רואים גם כאן שלוש ישויות בשלמות האלוהית האחת:
בשלב זה ברור יותר למה התכוון אלוהים כאשר אמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד" (דברים ו 4). כינוייו מופיעים כאן שלוש פעמים והמשפט מסתיים במילה "אחד", ללמדנו שהאלוהות האחת מורכבת משלוש ישויות.
אֵל שַׁדַּי
התנ"ך מתעד מפגשים רבים בין אלוהים לבני אדם. הכוונה למקרים בהם הוא ירד ארצה בדמות אדם גשמי ושוחח עם בני האדם פנים אל פנים. מפגשים אלה תרמו לחיזוק הקשר בין אותם אנשים לבין אלוהים, שכן בדרך זו הכירו אותו באופן אישי. כדי שנוכל גם אנחנו להכיר את הישות האלוהית שנגלתה להם ושוחחה עמם פנים אל פנים, הבה נעיין בחלק מהמקרים:
אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אֵל שַׁדַּי". הוא כרת ברית עם אברם ובמסגרתה הבטיח לתת לו צאצאים רבים, להיות לו ולזרעו לאלוהים, להגן עליהם ולתת להם את כנען לאחוזת עולם. אברם הבין שאלוהים הוא זה שעומד מולו, ולכן נפל על פניו (פסוק 3). הפרק מבהיר שהמפגש היה ממשי, שהוא נערך פנים אל פנים ולא היה בגדר חלום או חיזיון. ועוד נקודה חשובה: לאחר המפגש עם "אֵל שַׁדַּי", אברהם נותר בחיים: "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (פסוק 22). אלוהים הציג את עצמו בשם רב המשמעות "אֵל שַׁדַּי". שם זה מתאר את יהוה המתגלה לבני האדם כאל שאותו צריך כל אדם לירוא. המילה "שַׁדַּי" (עם דגש באות "ד") נובעת מן השורש שדד, ומשמעותה "מנצח, מכריע ותקיף" (על ההבנה הזו מתבסס התרגום God Almighty באנגלית). אֵל שַׁדַּי הוא גם זה הדואג למלא את כל צורכינו, כפי שהחלב משדי האֵם מספק את כל צורכי היילוד (משמעות זו של השם מתורגמת All sufficient באנגלית). השם "אֵל שַׁדַּי" מייצג את התכונות והיכולות של הישות האלוהית שאותה יכולים בני האדם לראות פנים אל פנים. יש בשם זה מסר מאלוהים, לא רק לאברהם אלא גם אלינו: "אני כול־יכול. ביטחו בי, האמינו בי, קרבו אלי ביראה, חיו בטוהר ובקדושה לפניי, שטחו לפניי את כל בקשותיכם ומחסורכם – חייכם תלויים בי!" המילה "שַׁדַּי" מופיעה 48 פעמים בתנ"ך (מתוכן 31 פעמים בספר איוב בלבד). נתון נוסף עולה מפסוק זה: גם כאן – כמו בכל פעם שאֵל שַׁדַּי מוזכר בתנ"ך – הכוונה לישות האלוהית שבני האדם רשאים לראותה פנים אל פנים.
זהו דיווח על מפגש של אֵל שַׁדַּי עם יעקב אבינו. שים לב שהתחלת המפגש וסיומו מתוארים בדיוק באותן המילים שמופיעות בקטע הקודם שציטטנו (בראשית יז 1, 22): אֵל שַׁדַּי...
נושא את דבריו, ולאחר מכן
זאת אומרת שגם כאן מדובר במפגש "פנים אל פנים". יעקב מזהה את אֵל שַׁדַּי עם אלוהים עצמו (ראה גם בראשית כח 5-3, מח 4-3).
אלוהים אומר למשה באופן ברור ביותר: "כאשר התגליתי לאבותיך אברהם, יצחק ויעקב, נראיתי אליהם דרך אֵל שַׁדַּי – הישות אותה יכול אדם לראות ולהישאר בחיים". הפסוק שופך אור על המסופר בשמות פרק לג. כזכור לנו...
לפי דברי יהוה, אֵל שַׁדַּי הנו ישות בשלמות האלוהית האחת – הישות שבני האדם רשאים לראות פנים אל פנים.
לפי בראשית יח, אֵל שַׁדַּי הופיע בדמות אדם. הפרק פותח במשפט שמכין את הקורא להתגלותו של יהוה לעיני אברהם באלוני ממרא (מקום המוזכר גם בבראשית יג 18):
אברהם ישב בפתח אוהלו בשעות הצהריים החמות, והנה ראה שלושה אנשים מתקדמים לעברו. אברהם רץ לקראתם והשתחווה לפניהם. פסוק 3 מתאר את פנייתו של אברהם לאחד האנשים: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ." יש לשים לב לפנייה "אֲדֹנָי" (ולא "אֲדֹנִי", כפי שאנו רגילים לשמוע). בנוסף לכך כל הפסוק מנוסח בלשון זכר יחיד, לא רבים. משמע שאחת משלוש הדמויות הייתה יהוה בכבודו ובעצמו ("אֲדֹנָי" בגוף זכר יחיד = יהוה). אברהם ראה את יהוה פנים אל פנים ונשאר בחיים! מכאן ניתן להסיק שאותו איש היה אֵל שַׁדַּי. מקריאת פרק זה ברור לחלוטין כי אֵל שַׁדַּי הופיע לפני אברהם בדמות אדם רגיל. לא הייתה זו הפעם הראשונה שאֵל שַׁדַּי נראה לאברהם. גם בפרק הקודם (בראשית יז 22-1) מתועדת שיחה ארוכה בין אֵל שַׁדַּי לאברהם. הפעם ידע אברהם לפני מי הוא עומד. תיאור המפגש בפרק יח מאמת את הטענה שיהוה עצמו התגלה לאברהם בדמות אדם. בפסוק 10 יהוה פונה לאברהם ומבטיח לו כי שרה תלד בן. גם שרה שומעת את ההבטחה; היא נמצאת בטווח שמיעה, אך מוסתרת מאחורי יריעות האוהל (פסוק 10). לשמע ההבטחה על הולדת הבן צוחקת שרה "בקרבה" (פסוק 12), זאת אומרת לא היה זה צחוק בקול. שרה צחקה בגלל גילם המתקדם שלה ושל בעלה ובשל העובדה שלא היה לה עוד "אֹרַח כַּנָּשִׁים" . היא הבינה שהתגשמות הבטחה מעין זו כרוכה בנס גדול. אך נעלם ממנה כי אחד משלושת האורחים הוא יהוה בכבודו ובעצמו. לכן דבריו נשמעו לה כמליצה (בשום מקום לפני כן לא נאמר שיהוה נראה גם אל שרה פנים אל פנים). בפסוקים 14-13 יהוה אומר לאברהם: "למה צחקה שרה? האם הדבר הזה גדול מדי לאלוהים? אני מבטיח לך שוב ששרה תלד בן." בפסוק 15 שרה מכחישה שצחקה. כאמור, שרה לא צחקה בקול רם, ולכן חשבה שתוכל להתכחש למה שעשתה, מבלי שהאורח יסתור את דבריה. אך אלוהים יודע כל אשר בלבנו, ולכן אמר לשרה בהחלטיות: "כן צחקת!" כלומר, "פקפקת בהבטחתי". פסוקים 16 ואילך מתארים שיהוה ושני מלוויו מסיימים לאכול, קמים ומשקיפים לעבר סדום. יהוה מסביר שהחליט לרדת ארצה כדי לבחון את מעשיהם של תושבי סדום ועמורה (מקרה דומה מתועד בבראשית יא 5). בפסוק 22 נאמר ש"הָאֲנָשִׁים" הלכו סדומה, ואברהם "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יהוה." היות ששלושה אנשים באו אל אברהם, יוצא מכך ששניים מהם פנו לעבר סדום ועמורה, ואברהם נשאר עם יהוה. עתה החל המשא ומתן המפורסם בין אברהם לאלוהים בנוגע להצלת הצדיקים שבסדום. בסופו נאמר: "וַיֵּלֶךְ יהוה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (פסוק 33).
בראשית יט 1 פותר את התעלומה:
שני האנשים היו "מלאכים". הם נשלחו על מנת להציל את לוט ואת משפחתו לפני החורבן שאלוהים עמד להביא על סדום ועמורה בגלל חטאיהן. המילה "מלאך" בתנ"ך לא תמיד מורה על דמות עם כנפיים! ברוב המקרים מדובר בשליח שמימי שמראהו אנושי לחלוטין, או באדם רגיל שהוא שליח של מישהו.
להלן דוגמאות שבהן אלוהים בכבודו ובעצמו מתואר כ"מַלְאַךְ יהוה".
כשהמילה "מלאך" מצורפת ל"יהוה", היא מציינת כי מראהו כשליח מטעם אלוהים – שליח בעל חזות אנושית – ולאו דווקא דמות בעלת כנפיים. כמו כן, התוספת "מלאך" עוזרת להבחין בין הישות האלוהית שלא ניתן לראותה לבין זו שמותר לבני אדם לראות פנים אל פנים. הבה נכיר את מַלְאַךְ יהוה:
אלוהים ניסה את אברהם. הוא ציווה עליו להקריב את בנו יצחק לעולה על הר המוריה. כאשר אברהם אחז במאכלת ועמד לשחוט את בנו, קרא לו מַלְאַךְ יהוה מן השמים ואמר (פסוקים 12-11): "אַבְרָהָם, אַבְרָהָם!" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי." וַיֹּאמֶר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי." המילים "לֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ ... מִמֶּנִּי" מעידות על כך שמַלְאַךְ יהוה הוא זה שפקד על אברהם להקריב את בנו; ומכאן, הוא יהוה בכבודו ובעצמו. בפסוקים 16-15 מַלְאַךְ יהוה נשבע בשם יהוה:
בקריאת פסוקים אלה מתברר מעל לכל ספק כי מַלְאַךְ יהוה הוא יהוה עצמו.
פסוקים אלה מבהירים מעל לכל ספק מי הוא שיעקב נאבק עמו. יעקב מדגיש כי ראה את אלוהים פנים אל פנים ונשאר בחיים, ומכאן שהוא נאבק בעצם עם אֵל שַׁדַּי – עם אלוהים שהופיע בדמות אדם (ראה גם בראשית לה 15-9; הושע יב 4).
קטע זה מתאר את משה מול הסנה הבוער. בפסוק 2 נאמר שמַלְאַךְ יהוה "נראה" אל משה מתוך הסנה, ופסוק 4 ממשיך:
אם כן, בפסוקים אלה "מַלְאַךְ יהוה" ו"אֱלֹהִים" הם שמות נרדפים.
קטע זה עוסק ביציאת מצריים וחציית ים־סוף. הוא פותח במילים:
ובכן, פסוק 21 מלמד שהיה זה יהוה עצמו שהלך לפני בני ישראל והנחה אותם במדבר. כידוע, הם ברחו מפני המצרים, צבא פרעֹה רדף אחריהם וסגר עליהם בהגיעם לשפת ים־סוף. שמות יד 19 מתאר כיצד הגן יהוה על עמו:
מתברר שהכתוב אינו מבדיל בין מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים (יד 19) ליהוה (יג 21), ורואה בהם ישות אחת. יהוה מתואר בקטע זה כ"מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים", כשליח יהוה. הכוונה היא לישות שבני האדם רשאים לראותה: לאֵל שַׁדַּי (ראה גם ישעיהו נב 12: "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יהוה, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל").
זוהי הוכחה נוספת כי "מַלְאַךְ יהוה" הוא יהוה עצמו.
המצב הביטחוני באותם ימים היה בכי רע, וגדעון ענה במרירות: "וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ?" גדעון זכה לתשובה, ובהמשך העלילה מוצג מַלְאַךְ יהוה פעמיים כ–יהוה בכבודו ובעצמו (פסוקים 14 ו-16). בתחילה גדעון חשב את האורח לאדם רגיל, אך מפסוק 15 ואילך הוא הבין לפני מי הוא עומד וכינה אותו "אֲדֹנָי". גודל המעמד התברר לגדעון במלואו רק לאחר שהאורח הוכיח לו על־ידי אות כי הוא בעצם אלוהים.
שים לב! גדעון מכנה את אלוהים אשר ראה פנים אל פנים בשם "יהוה שָׁלוֹם", וזאת אף־על־פי שבאותו מעמד הוא נשלח למלחמה נגד המדיינים. לבו של גדעון התמלא בשלום. הוא זכה לשלווה ולביטחון מוחלט באלוהים ובהתגשמות ההבטחה לנצח את המדיינים ולהביא רווחה לישראל. זאת אומרת שאפשר ליהנות משלוות נפש ושלום פנימי גם אם מסביבנו ממשיכות להתחולל מלחמות, וזאת במידה ואנו חיים על־פי הנחיותיו של אלוהים (מזמור צא). מנוחה נפשית אמיתית ונצחית נמצאת בהישג ידו של כל אדם. התנאים לקבלת השלום הנכסף מאלוהים כתובים בסוף הספר.
מַלְאַךְ יהוה נגלה לאשתו של מנוח ואמר לה כי היא עתידה ללדת בן (את שמשון), וכי הוא יהיה "נזיר אלוהים" ויושיע את ישראל מיד הפלשתים. היא סיפרה על כך לבעלה, וציינה שראתה את "אִישׁ הָאֱלֹהִים" וכי מראהו "כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד!" מנוח התפלל וביקש ש"אִישׁ הָאֱלֹהִים" ישוב ויסביר להם מה לעשות עם הנער שעמד להיוולד, וכתשובה לתפילתו מַלְאַךְ יהוה אכן חזר. לאחר שבני הזוג קיבלו הנחיות לגבי הילד, הם הכינו לאורח גדי עזים. הלה סירב לאכול והורה למנוח להקריב את הגדי "עולה ליהוה": שופטים יג 22-20:
בעקבות המחזה הבינו בני הזוג שלא היה זה אדם רגיל שהתגלה אליהם, אלא מַלְאַךְ יהוה. היה להם ברור כי ראו את אלוהים פנים אל פנים. הורי שמשון, כפי שידוע, לא מתו כתוצאה מהמפגש. הם ראו את אֵל שַׁדַּי, את הישות האלוהית שבני אדם רשאים לראות (ראה גם: שמות לג 15-14; במדבר כב 35-22; שופטים ב 5-1; מלכים־א יט 15-1; זכריה א 12-11, ג 5-1, יב 8; תהילים לד 8, לה 6-1).
שמותיו של אֵל שַׁדַּי מעידים על תכונותיו
השם "אֵל שַׁדַּי" הנו תואר רב משמעות. כאשר אנחנו קוראים בעיון את כל הקטעים בתנ"ך בהם נראה אלוהים לבני אדם והציג את עצמו בשם זה, אנו מגלים את תכונותיו של אֵל שַׁדַּי. הוא...
היות ששמותיו של אלוהים מעידים על תכונותיו, סקירה של השמות הנוספים של אֵל שַׁדַּי תרחיב את ידיעתנו עליו ועל תפקידיו.
יהושֻע רואה אדם מזוין בחרב. בהיותו איש מלחמה מנוסה, הוא ניגש אל הזר בלי פחד ומבקש ממנו להזדהות. אותו "איש" (פס' 13) מציג את עצמו כ"שַׂר צְבָא יהוה". רק בשלב זה מבין יהושֻע שבן שיחו אינו "איש" רגיל, ומשתחווה לפניו אפיים ארצה. שַׂר צְבָא יהוה מקבל את השתחווּתו של יהושֻע. אילו היה מלאך או אדם הנשלח מאת אלוהים, היה מונע את ההשתחווּת. לדוגמה: כשדניאל נפל על פניו לפני המלאך גבריאל, הלז הרים אותו והעמיד אותו על רגליו (דניאל ח 18-16). גם ספר הברית החדשה מלמד על התנגדות נמרצת של שליחיו ומלאכיו של אלוהים להשתחווּת מצד בני אדם (מעשי השליחים י 26-25, יד 15-11; התגלות יט 10, כב 9). שַׂר צְבָא יהוה לא רק מקבל את השתחווּתו של יהושֻע, הוא גם חוזר על משפט שאלוהים אמר למשה במעמד הסנה הבוער: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (שמות ג 5). לאור עובדות אלה, שַׂר צְבָא יהוה לא יכול להיות אחר אלא אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שבני אדם רשאים לראות. השם "שַׂר צְבָא יהוה" והנסיבות בהן הוא הופיע מצביעים בברור על אחד התפקידים של אֵל שַׁדַּי: הוא מגן על בחיריו.
הגר, שפחתה של שרה, הרתה לאברהם והחלה לזלזל בגבירתה. בתגובה, שרה עינתה אותה, עד אשר הגר מאסה במצב וברחה למדבר. שם פגש אותה מַלְאַךְ יהוה ליד מעיין בדרך שור. הגר לא התפלאה למראה האדם שדיבר אליה, כנראה משום שהופעתו החיצונית הייתה אנושית לכל דבר (כזכור, "מלאך" הוא לעתים שם נרדף ל"שליח"). האיש הורה להגר לחזור לשרה ו"להתענות תחת ידיה". לבסוף ברך אותה מַלְאַךְ יהוה והודיע לה שהיא נושאת ברחמה בן שייקרא ישמעאל. מַלְאַךְ יהוה גם ניבא את עתידו של בן זה. רק אז הבינה הגר שאינה ניצבת מול אדם רגיל, אלא לפני יהוה בכבודו ובעצמו, ולכן נאמר בפסוק 13: "...וַתִּקְרָא שֵׁם יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: 'אַתָּה אֵל רֳאִי'." הצירוף "מַלְאַךְ יהוה" מוזכר כאן ארבע פעמים, ורק בפסוק 13 מתברר שמדובר ביהוה עצמו. הגר מכנה אותו בשם "אֵל רֳאִי" (ראה גם בראשית כב 19-1; שמות ג 1 - ד 17, יג 21 - יד 25). מכך שראתה את יהוה פנים אל פנים ובכל זאת לא מתה ניתן להסיק שבן שיחה היה אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שבני האדם רשאים לראות.
זהו שם המעיד על תכונה נוספת של אֵל שַׁדַּי: הוא רואה הכול. חיי הם כספר פתוח לפניו. כשאני שקוע במחשבות, במעשים ובהרגלים שאותם אני מעדיף להסתיר מאחרים, עליי לזכור שמאֵל רֳאִי לא אוכל להסתיר דבר! אך תכונה זו של אלוהים לא רק באה לעורר את המצפון – היא גם מעודדת מאוד: "אלוהים רואה אותי": הוא אלוהים אישי, אב אוהב שמתעניין בי, מלווה אותי ושומר עליי (ראה גם תהילים קלט).
ג. מַלְאַךְ הַפָּנִים (ישעיהו סג 9-8):
ישעיהו מציג בפני שומעיו, בני ישראל, שתי ישויות:
התשובה נמצאת בספר שמות לג 15-14. משה התחנן בפני אלוהים שילווה אותו במדבר ויעזור לו להנהיג את עם ישראל. יהוה ענה לו: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (אני אנחה אותך)," ומשה השיב: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה." להזכירנו:
מכאן, מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים הנו אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שאותה בני האדם רשאים לראות. השם "מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים" אינו מלמד שאישיות זו פחותה במעמדה מאלוהים עצמו, אף־על־פי שהיא מופיעה בדמות אדם רגיל. כשאנו מביטים בו, אנו בעצם רואים את יהוה (ראה גם דברים ד 37; בשורת יוחנן יד 14-6).
ד. הַגּוֹאֵל [1] (ישעיהו מח 18-17):
בפסוקים אלה יהוה מכריז שהוא גואל ישראל, קְדוש ישראל, וגם מציג את עצמו כמורה שמלמד ומדריך את עמו בדרך אלוהים. התיאורים שהוא מייחס כאן לעצמו מזכירים את בקשתו של משה בספר שמות לג 15-13: "...הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ ... אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה": משה ביקש מאלוהים לדעת את דרכיו, וכי "פניו" ילכו עמו). מכיוון שבישעיהו פרק מח יהוה מצהיר שהוא זה שמלמד ומדריך את ישראל, הרי שהוא הוא "מַלְאַךְ פָּנָיו" של אלוהים – אותו אחד המתואר בישעיהו פרק סג 9 (ראה פסקה ג. לעיל). התוכן גם מזכיר את מה שאמר אֵל שַׁדַּי לאברהם בבראשית יז 1: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". ההליכה לפני אלוהים היא הליכה בדרכי אמת וצדק, ויהוה מבטיח בתמורה את הגנתו ואת ברכתו.
בפסוק חשוב זה מיוחסים לאלוהים שישה שמות שונים:
מכאן שמדובר באֵל שַׁדַּי, בישות האלוהית שבני אדם יכולים לראות. הנביא ישעיהו (נד 5) מציין שקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הוא גם אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ. התיאור המפורט והברור ביותר של הישות האלוהית שאותה אנו מורשים לראות כאֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ נמצא בתהילים ב. הבה נתוודע אליו ונלמד על שמותיו הנוספים של אֵל שַׁדַּי:
משיח: כינוי למלך או לכוהן שנמשח בשמן הקודש. כינוי לגואל המקווה של ישראל.
פסוק 4: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק." – כאן מתואר יהוה כמי ש"שׂוחק" (צוחק) ולועג למעשי העמים. ניתן ללמוד ממספר קטעים בתנ"ך מתי יהוה צוחק, ומה גורלם של אלו שהוא צוחק להם (ראה תהילים לז 13, נט 8). צחוקו של יהוה בא תמיד בעקבות מעשי האיוולת חסרי ההיגיון של הרשעים הדוחים אותו, את דברו ואת רצונו. לאחר צחוקו נענשים הרשעים. הבורא מתואר כ"לועג" לניסיונם חסר הסיכוי של בני האדם להתקומם נגד תכניתו. פסוק 6: "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי." – פסוק זה מציג את תכניתו של אלוהים: הוא מתכנן להמליך את משיחו כשליט ריבון בירושלים. מכאן, שתואר נוסף של משיח יהוה הוא: "מלך" (ראה גם ישעיהו כד 23: "...כִּי מָלַךְ יהוה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד"; תהילים מה 8-7: "כִּסְאֲךָ, אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע; עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ").
בפסוקים 9-7 המשורר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק: יהוה אָמַר אֵלַי: 'בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם'." פסוקים אלה מלמדים שהקשר בין יהוה למשיח, מלך התבל, הוא קשר של אב ובן. הייתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך, או מלך אחר ממלכי ישראל? – לא, כי לבנו של יהוה מובטחת כאן המלוכה על העולם כולו, דבר שמעולם לא הובטח לדוד או לכל מלך אחר.
לדוד יש בעצם תפקיד של משקיף בלבד במערכת היחסים בין אלוהים לבין המלך המשיח. עובדה זו נראית בברור בתהילים קי 1:
דוד המלך מציג בפנינו שתי דמויות בכירות ממנו: "יהוה" ו"אַדֹנִי":
מיד נראה כי ה"אדון" יכול להיות רק אחד:
נלמד זאת מהנביא ירמיהו (יז 5, 7): "כֹּה אָמַר יהוה:
ואז הוא ממשיך לצטט את יהוה, ואומר:
במילים אחרות:
מכיוון שאסור לעבוד אדם בשר ודם, ברור שה"בן" הנזכר במזמור ב הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא כדי לבטא שוני במעמדן של שתיים מהישויות שבאלוהים האחד.
המשיח עתיד לשבת בציון ולמלוך על העמים. ראינו קודם לכן כי האחד ש"לוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת, וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ" הוא אֵל שַׁדַּי. אם כך, שמותיו הנוספים של אֵל שַׁדַּי לאור הכתוב בתהילים ב הם:
מזמור ב מספק נתון משמעותי נוסף: מכיוון שהמשיח נקרא "בן־אלוהים", הרי שהישות אותה אין אנו רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים האב". מפני שהתואר "בן־אלוהים" כה חשוב, הבה נפנה לעוד קטע בתנ"ך המזכיר אותו:
הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר, בנו של יָקֶה ואב חכם. כל פרק ל מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני גברים, אִיתִיאֵל ואוּכָל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ושאין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני האדם? ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות:
אני משוכנע שאתם יודעים (הרי כל השאלות עד כה היו רטוריות, והתשובה לכולן הייתה: 'אלוהים!') – אך האם אתם יודעים גם את שם בְּנוֹ?" "בְּנוֹ" – הוא בן־האלוהים. אבל מאחר שזה לא בדיוק "שם", אנו נשארים עתה עם שאלה שישית, והיא:
בן־האלוהים הוא אֵל שַׁדַּי, המשיח. מי שמכיר את הבן, מכיר את האב. אם אינך מכיר את בן־האלוהים, המשיח, הרי שידיעתך לוקה בחסר, חכמתך אינה שלמה (אנו נלמד בהמשך שבן־האלוהים, המשיח, הוא ישוע. ראה בשורת יוחנן ג 13, יד 14-6; האיגרת אל האפסים ד 10-9). דבריו של אגור מלמדים שחכמה אמיתית מתבטאת בידיעת בן־האלוהים. אין מדובר בידיעה תיאורטית בלבד, אלא בכזו שמוכיחה את עצמה באהבה ובשאיפה לעשות את רצונו. ישנה רק דרך אחת להכיר את הישות האלוהית שאותה אסור לבני האדם לראות: "לנשק את הבן" (בהתאם למזמור ב 12, "נשקו בר"), דהיינו קרבה ואהבה לאֵל שַׁדַּי, לבן־האלוהים, למשיח, לישות האלוהית שאנו, בני האדם, רשאים לראות פנים אל פנים. מי שבאמת חפץ להכיר את המשיח, יתפלל שרוח אלוהים יפקח את עיני לבו להכיר בחטאיו ובעובדה שהוא זקוק למושיע מכפר חטאים. רק רוח אלוהים מסוגל לשנות את חיי האדם ולהעניק לו את היכולת לקבל באמונה סליחה על חטא, להכיר את אלוהים ולחיות את חייו מתוך כניעה אליו (משלי א 7, ט 10; איוב לג 33-12; קוהלת ג 15-5; בשורת יוחנן יד-טז; הראשונה לקורינתים ב 16-6).
חלק שני – ביאת המשיח
מַלְאַךְ הַבְּרִית (מבוסס על מלאכי ב 17 עד ג 5) התבוננות בקומץ פסוקים מספר הנביא מלאכי תשפוך אור נוסף. נפתח במבוא טכני קצר שיעזור לנו להבין את הרקע למסר של הנביא:
האם זהו שמו של הכותב או ציון תפקידו של הנביא – "שְליח אלוהים"? הדעות חלוקות:
הנביא כותב על עבודת הכוהנים בבית המקדש. מכאן שהוא חי בתקופה שלאחר החזרה מגלות בבל ולאחר בניית בית שני. מדבריו אנו למדים כי:
מלאכי מותח ביקורת על העם והכוהנים שמזלזלים בכבודו של אלוהים. מילוי המצוות על־ידם הנו מעטה חיצוני של דתיות, אך לבם ריק מאהבת אלוהים. הכוהנים מקריבים קורבנות פגומים, ובני העם מרמים במעשרותיהם (ראה גם ישעיהו א 20-10). הנביא מציין שהנאמנות בנישואין נמצאת בשפל המדרגה, וכפי שבני העם בוגדים ומזלזלים בתא המשפחתי, כך הם בוגדים באלוהיהם (מלאכי ב 16-13). ריחוקם ממנו מתבטא גם ביחס של ניצול כלפי הגר, היתום, האלמנה והשכיר הנעשק. מלאכי ב 17 מהווה הכנה לפרק ג:
בנימה זו מסתיים פרק ב. מלאכי מבקר את הצביעות, המוסר הירוד והעיוורון הרוחני של בני ישראל. לאור הצלחתם של עושי הרע הם הסיקו כי אלוהים מאשר את דרך החטא. הם שואלים: "אם הוא אכן אלוהי הצדק, מדוע אינו שופט את הרשעים?" הנביא עונה: "מצד אחד אתם מביאים את קורבנותיכם וחלק ממעשרותיכם למקדש, ומצד שני תפיסתכם בנוגע לאלוהים הקדוש מעוותת לחלוטין. אתם שואלים: 'במה הטרדנו את אלוהים?' – בכך שחשבתם כי הוא מסכים למעשיהם של עושי הרע. נכון שהוא עוצר את זעמו על הרשעים, אך זהו רק ביטוי לחסדו הרב!" "אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?" – כך שואלים בני העם בלעג, מכיוון שהם מפקפקים בקדושתו ובצדקתו של אלוהים ומזלזלים במצוותיו. אלוהים עצמו משיב על שאלתם בפסוקים הבאים: הוא עתיד לשפוט את הרשעים, ובו זמנית לטהר ולברך את הנאמנים לו כדי שימשיכו לשרתו בקדושה וטוהר (ג 18: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ").
מלאכי ג 5-1:
פסוק 1: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי." – אלוהים מודיע כי ישלח את מלאכו (שליחו) ושתפקידו להכין את בואו של "הָאָדוֹן". בעת הקדומה היה נהוג להכין את הדרך כאשר מלך, או אישיות חשובה אחרת, עמד להגיע למקום מסוים. האישיות במקרה שלנו כה חשובה שאלוהים עצמו דואג להכין את דרכה (ראה גם ישעיהו מ 5-1).
"הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא." – מאחר שנבואת מלאכי ניתנה בסביבות השנה 438 לפנה"ס, חשוב לנו היום לדעת: האם "הָאָדוֹן / מַלְאַךְ הַבְּרִית" בא בינתיים "אֶל הֵיכָלוֹ", או האם עלינו להמשיך ולייחל לביאתו? על מנת לקבל תשובה, הבה נבין למי בעצם אנו מחכים – מי הוא "מַלְאַךְ הַבְּרִית"? נוכחנו לדעת שזהו אחד משמותיו הרבים של אלוהים עצמו. שמות אלה מצביעים על אופיו, תכונותיו ותפקידיו. העובדה שהוא מציג את עצמו בשם "מַלְאַךְ הַבְּרִית", מורה על הברית שכרת עם עמו ישראל, או על הברית החדשה שהוא עתיד לכרות עמם, או על שתיהן גם יחד. "מַלְאַךְ הַבְּרִית" הנו אחד משמותיו של אֵל שַׁדַּי – של המשיח. הוא שליח האלוהים לשם כריתת הברית החדשה אותה הוא מכונן בדמו.
ניתן לקבוע בביטחון שמלאכי ג 1 התגשם בהופעתו של ישוע המשיח בארץ. הוא אכן כונן את הברית החדשה והציע כפרת חטאים וישועה לכל המאמין בו.
פסוק 2: "מִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ?" – עתה מתוארת הופעתו השנייה של ישוע המשיח, העתידה להתרחש לאחר תקופת צרת יעקב.(*) הוא יבוא כדי להעמיד את הדוחים אותו למשפט הצדק של אלוהים. אל לנו להתפלא שמלאכי מחבר את שתי הופעותיו של המשיח ב"חבילה" אחת. נביאים אחרים כבר עשו זאת לפניו:
שים לב: אף־על־פי שרוב שומעיו של מלאכי לא בהכרח הבינו שמדובר על חזרתו של המשיח, אחת ממטרות הנבואה הייתה להבהיר לעם: מי שימשיך ללכת בדרך הרעה עתיד לתת דין וחשבון לפני "הָאָדוֹן" שעשוי לבוא בכל רגע!
"מִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ?" – תענוגותיהם והצלחותיהם של הרשעים הם זמניים. זו תשובתו המידית של הנביא לשומעיו. מי שלא מכין את לבו לקראת בואו של המשיח, לא יוכל לעמוד לפניו. בשובו, הוא ישמיד את כל אלה שדחו אותו ואת דברו, את אלה החיים לפי נטיות לבם ולא על־פי מצוות אלוהים. בפסוק 2 הנביא שואל: "איזה אדם מסוגל לעמוד מול אלוהים בשובו?" זו שאלה רטורית, והתשובה הברורה היא: "אף לא אחד!" חוטאים לא יכולים לעמוד לפני האלוהים. לכן הוא עתיד לטהר את עמו מהחוטאים, כפי שהצורף מזקק את המתכת והכובס מלבין את הכביסה – "כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים":
תמונות אלה מבהירות כי מלאכת הטיהור של אלוהים תהיה כואבת והחלטית.
נאמר כאן שאליהו הנביא יבוא כדי להחזיר בתשובה אבות ובנים. פסוקים אלו מתארים את אשר יתרחש בארץ ממש לפני תום צרת יעקב וחזרתו של המשיח ארצה. עם שובו, שארית עם ישראל תיוושע (ראה זכריה יב 10 - יג 1, יג 9-8). לאחר שעם ישראל יחזור בתשובה ויאמין בישוע המשיח, העם יתחיל למלא את ייעודו המקורי: הוא יהיה "ממלכת כוהנים" (שמות יט 6-5), וכל יהודי ישמש כמורה דרך רוחני לגויים (זכריה ח 23, יד 21-16).
פסוק 5: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי." – התקרבותו של אלוהים בפסוק זה היא לצורך משפט. אלוהים יהיה קרוב כדי להעיד נגד החוטאים. הכוונה היא לא רק למשפט האלוהי נגד הכוהנים והשופטים בזמנו של מלאכי, אלא גם נגד עובדי עבודה זרה בכלל.
הנביא קורא לעמו לחזור בתשובה, כי יום משפטו של אלוהים יכול לבוא בכל רגע – "וּפִתְאֹם יָבוֹא..." האם אתה מוכן בכל רגע לראות את פני "הָאָדוֹן"?
עד כה ראינו כי...
פרק ה עִמָּנוּ אֵל ישעיהו ז 16-1
כתבי הקודש גדושים בנבואות המצביעות על זהותו, אופיו, תכונותיו ופעולותיו של המשיח. כל נבואה היא חשובה ומרתקת כשלעצמה. יחד עם זאת ישנן נבואות חשובות במיוחד, כמו נבואת ישעיהו המתועדת בפרק ז. בספר ישעיהו פרקים ז-ט כלולות נבואות על אודות לידתו של המשיח מבתולה, אלוהותו וביאתו לעולם כדי לשבת על כיסא מלכותו לנצח נצחים.
ישעיהו ז 2-1:
אחז בן־יותם בן־עוזיהו מלך ביהודה (734 לפנה"ס). בניגוד לאביו, אחז לא הלך בדרכי אלוהים באמונה אלא היה שליט רשע ועובד אלילים. הוא הקטיר לבעל והעלה את בניו קורבן לאלילים (דברי הימים־ב כח; מלכים־ב טז). שכניו של אחז לא היו טובים ממנו. בארם (סוריה) מלך רצין, ובשומרון שלט מלך ישראל, פקח בן־רמליהו. שני מלכים אלה רצו לצרף את ממלכת יהודה לברית הגנה מול מלך אשור שבאותה עת החל במסע כיבושים. אחז סירב להצטרף אליהם, ובתגובה איימו מלך ארם ומלך ישראל לצאת למלחמה נגד יהודה. כוונתם הייתה להפיל את אחז ולהמליך תחתיו את בן־טבאל כ"מלך בובה" הנשלט על־ידם (מלכים־ב טו-טז; ישעיהו ז 6). אחז ויושבי ירושלים פחדו מאוד. מכיוון שאחז לא בטח באלוהים, הוא ידע שלבד אין לו סיכוי מול שני יריביו. הוא פנה למלך אשור, תִּגְלַת פְּלֶסֶר השלישי, והתחנן לעזרה: "... עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי. עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי!" יחד עם הבקשה הוא שלח למלך אשור כסף וזהב (מלכים־ב טז 9-7; דברי הימים־ב כח 21). אחז, כמלך מבית דוד, היה מצוּוה לבקש עזרה קודם כל מאלוהי אבותיו, אך לא עשה כן. כמו במקרים דומים המתוארים בתנ"ך, ניתן לראות גם כאן כי מי שבוטח בבני אדם ולא באלוהים – סופו להתאכזב (ישעיהו ז 17; ירמיהו טז 7-5; תהילים ב 12). "...וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ." – צבאות ארם וישראל אכן עלו על יהודה וצרו על ירושלים, אך התקשו בכיבוש העיר בגלל הביצורים שנבנו בימי עוזיהו, סבו של אחז (דברי הימים־ב כו 15-9). בזמן המצור שלח אלוהים את ישעיהו עם בנו שְׁאָר יָשׁוּב אל אחז מלך יהודה, ובפי הנביא דברי עידוד. מטרת הנבואה: להזכיר לאחז ולעמו כי חיי כל בני האדם נתונים בידיו של אלוהים, וכי על כולם – גויים כיהודים – להאמין בו ולבטוח בו (ראה גם דניאל ד 34).
ישעיהו ז 7-3:
"צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס." – ישעיהו נשלח לפגוש את המלך אחז בשעה שהלה עמד לבחון את מקורות אספקת המים והמחיה נוכח המצור, והשקיף לעבר האויבים הצרים עליו (המקום התאים ליצירת קשר עין עם האויב, כפי שמתברר מישעיהו לו 2). בעוד המלך בא לבחון את משאביו הארציים, בא אליו הנביא כדי להזכיר לו שמקור חייו, הגנתו וביטחונו הם בידי אלוהים בלבד. "אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ." – אלוהים ציווה על הנביא להביא את בנו שְׁאָר יָשׁוּב לפגישה עם המלך. מדוע? כי השם "שְׁאָר יָשׁוּב" מביע מסר של תקווה: "למרות המצוקה הנוכחית, שארית מן העם תשוב" – כלומר, המשך קיומו של העם מובטח. בפרק ח 18 מסביר ישעיהו את פשר שמותיהם של בניו: "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יהוה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם יהוה צְבָאוֹת, הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן." אם כן, "שְׁאָר יָשׁוּב", בנו של הנביא ישעיהו, נועד להיות אות חזותי למלך אחז. "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט!" (פסוק 4) – המסר בפי הנביא היה פשוט וברור: "הִשָּׁמֵר" – פעל נכונה ואל תעשה מעשים פזיזים! דאג להגנת העיר, ואל תעז לפנות לעזרת מלך אשור כאילו הוא יכול להצילך! "הַשְׁקֵט" – אל תפחד! אם תניח בידי אלוהים את המצב, לא יישאר זכר מאויביך.
שים לב!
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: 'לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה'." (פסוק 7) – אלוהים מתייחס לתכניתם של מלך ארם ומלך ישראל להרוג את אחז ולהמליך את בן־טבאל במקומו, ונותן הבטחה גורפת: "זה לא יקרה!"
ישעיהו ז 8-9:
להוכחת הבטחתו של אלוהים כי "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה", ישעיהו מתנבא לפני אחז המלך: "...וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" – כלומר, המלכות הצפונית, ממלכת ישראל, לא תיקרא יותר "עם". בפועל, האשורים כבשו את שומרון והגלו רבים מבני עשרת השבטים לאזור בבל בשנת 722 לפנה"ס (מלכים־ב יז 24). בנוסף לכך, בשנת 669 לפנה"ס הובאו זרים רבים לשומרון כדי ליישב את האזור במקום הגולים, וכך נסתם הגולל על קיום עשרת השבטים כעם בשומרון (עזרה ד 10), בדיוק 65 שנים לאחר מתן הנבואה (669 = 65 - 734). "אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ." – הנביא מסיים באזהרה: "אם לא תאמינו לנבואותיו ולאזהרותיו של אלוהים, לא יהיה לכם קיום אלא תיפלו" (ראה שמואל־ב ז 16: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם"; ישעיהו כב 23). מי שלא מאמין באלוהים, לא יזכה לביטחון ויציבות. מי שיאמין להבטחות הבורא וייתן לכך ביטוי מוחשי בחייו, יזכה להגנה ולביטחון מאלוהים (דברי הימים־ב כ 20).
הבה ננסה לדמיין מה מתרחש בשלב זה במוחו של אחז מלך יהודה: הוא רואה לנגד עיניו את צבאות ארם וישראל המתכוננים להשמידו. מול עובדות אלה, ישעיהו הנביא מבטיח לו שעצת האויבים לא תקום ומעודדו עם נבואה שתתגשם בעוד 65 שנים. אני משער שתגובתו הטבעית של המלך הייתה: "...אבל ישעיהו, מי יכול לחכות 65 שנים? נו, באמת!... צבאות אויבינו נמצאים עכשיו מעבר לחומה. אנו זקוקים לפתרון מיָּדי!"
אלוהים ידע את מחשבות המלך, ועל מנת לעודדו הציע לו הצעה נדיבה מאין כמוה: "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יהוה." ישעיהו ז 13-10:
אחז קיבל זכות ייחודית: "שאל לך אות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשות. אין הגבלה, בקש נס שעניינו בשאול, בארץ או בשמים... רק שאל!" אלוהים היה מוכן לתת למלך אות על מנת לגרום לו להאמין ולבטוח במסר שבפי הנביא ישעיהו – דהיינו, "צבאות ארם וישראל לא יפגעו בך." חשוב לזכור: האות חייב להיות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשותו.
"לֹא אֲנַסֶּה אֶת יהוה." (פסוק 12) – המלך סירב לבקש אות בטענה שהתורה אוסרת לנסות את אלוהים (דברים ו 16), אף־על־פי שאלוהים הוא זה שהציע לו את האות. תגובת אחז הצבועה הוכיחה את עומק רשעותו וזלזולו באלוהים (ראה דברי הימים־ב כח). הוא ידע שכאשר האות יתקיים, הוא יצטרך לציית לכל דברי ישעיהו ולחזור בתשובה. את זאת הוא לא רצה לעשות! תגובתו של אחז העלתה את חמתו של אלוהים. עתה פנה הנביא לכל בית דוד ואמר: "לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת." (פסוק 13) – "לא מספיק שאתם מַלְאים אנשים? אתם גם מַלְאים את אלוהיי! אם אינכם מוכנים לקבל את הצעתו הנדיבה לבקש אות – אזי אלוהים מיזמתו ייתן אות לבית דוד."
ישעיהו ז 15-14:
הבה נבין את מרכיבי ההבטחה ותכליתה:
בפסוקים הנדונים המילה "אות" מורה על פעולה על־טבעית, נס בסדר גודל שרק אלוהים מסוגל לחולל. האות ניתן על־ידי אלוהים ונעשה בכוחו. כל ניסיון לפרש את המילה "אות" בדרך אחרת, כמוה כניסיון להגשים את הבטחותיו של אלוהים בכוח אנושי. לא נשכח כי מעבר לחומות חונים צבאות ארם וישראל המוכנים בכל רגע לכלות את המלך אחז. "אות" בסדר גודל של קוסם המוציא ארנבת מהכובע, לא היה משכנע אותו שאלוהים לצדו.
כותב שורות אלו מאמין בלב שלם שאלוהים אינו תלוי בעזרים טבעיים. הוא אמנם יכול להשתמש באמצעים אלה, אך באפשרותו גם לברוא ולעשות במוצא פיו בלבד, וזאת בדיוק בזמן הנכון.
כעת נלמד על גודל האות שאלוהים עתיד לתת. ישעיהו הנביא אמר שהעלמה תהיה הרה ותלד בן אשר ייקרא "עִמָּנוּ אֵל". המילה "עַלְמָה" (פסוק 14) משמעותה אישה צעירה בגיל המתאים לנישואין ושלא קיימה יחסים עם גבר, כלומר – בתולה. אילו היה מדובר באישה נשואה כלשהי, או באשת הנביא ישעיהו (ישנם מפרשים הטוענים כי הכוונה אליה) הרי שלא הייתה כל משמעות למילה "אות". אם כל אדם היה יכול למלא את הבטחת הנביא, אז מדוע שלבו של אחז יתמלא בשלווה לנוכח הצבאות העומדים לכלותו?
על מנת להיות בטוחים למה התכוון ישעיהו באמרו "עַלְמָה", הבה נבחן איך השתמשו במילה זו בספר בראשית ואיך פרשו אותה חכמים יהודים במאה השלישית לפני הספירה. בספר בראשית כד מתוארת רבקה במילים הבאות: בראשית כד 16: "וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל." בראשית כד 43: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: 'הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ'..." רבקה מתוארת במילים ...
במאה השלישית לפני הספירה תורגם התנ"ך על־ידי חכמים יהודים ליוונית. תרגום זה לשפה השגורה בפי היהודים תושבי מצריים נערך בעיר אלכסנדריה, לפי המסורת – על ידי כשבעים חכמים. כך נוצר "תרגום השבעים" (הספטואגינטה, או LXX), בו מתורגמת המילה "עַלְמָה" – הן בבראשית כד 43 והן בישעיהו ז 14 – ל"בתולה" (פרת'נוס), וזאת על בסיס ההבנה שמדובר ב"אות" שרק אלוהים יכול לחולל.
שם הילד שייוולד לבתולה ייקרא "עִמָּנוּ אֵל". הוא אמנם ייוולד מאישה, אך בו־בזמן הוא יהיה "אלוהים עמנו" (ראה ח 10-9). גודל האות הוא בשילוב הנתונים שהנבואה מספקת:
מלכי יהודה וישראל נדרשו לדעת את הכתוב בתורה. אילו אחז היה עומד בדרישה זו, היה יכול לקשר בין הנבואה בבראשית ג 15 לאות שהובטח לו. הרי עוד בגן־עדן אמר אלוהים לשטן:
"זרע האישה" עתיד לרוצץ את ראש השטן ולהביא גאולה לכלל האנושות.
האות הובטח כהוכחה ...
ראינו כי הוא "אלוהים עמנו", והנה פסוק 15 מכיל מידע נוסף: "חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל." – למה הכוונה? – בפסוקים 25-21 אנו למדים שארץ יהודה תסבול מהאויבים הבאים עליה. יושביה יאבדו את שדותיהם ואת אדמתם, וכל שיצליחו להציל יהיה מעט צאן ובקר. חמאה הנה מוצר לוואי של החלב, ואת הדבש מצאו בתקופה ההיא ביער בכוורות דבורים. אף־על־פי שאנו רגילים לשייך חמאה ודבש לימי שפע, עלינו להבין את הנתונים כפי שעשו זאת בני התקופה בה נכתבו הפסוקים. מאכלים אלה דווקא מעידים על תקופת מצוקה ומחסור. חורבן בקנה מידה שכזה בא על הממלכה הצפונית מידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס, ועל יהודה מידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. יוצא מכך שהנביא אומר: "התקופה בה יופיע עִמָּנוּ אֵל תהיה קשה במיוחד." מדובר על תקופה הדומה לימי אחז, קרי – לחץ של אויבים, גלות וכיבוש על־ידי צבאות זרים.
עִמָּנוּ אֵל יבוא לעולם כתינוק. בכל יום שיגדל הוא ישכיל בתחומי החיים השונים. למרות תהליך הלמידה הזה, הטבעי לכל אדם, הוא יעשה כל דבר בשלמות וללא טעות (בשורת לוקס ב 40).
בבשורת מתי פרק א פסוקים 23-18 מתוארים המאורעות שקדמו להולדת ישוע מהבתולה מרים שהרתה דרך רוח הקודש. הכתוב מציין במפורש שלידה זו הייתה התגשמות דברי הנביא ישעיהו בפרק ז 14:
אף־על־פי שמרים לא הרתה ליוסף אלא דרך רוח הקודש, שייכותו של ישוע המשיח לבית דוד מתבטאת במוצאם הן של מרים והן של יוסף. על־פי רשימות היוחסין בבשורת מתי א 16-1 ובבשורת לוקס ג 38-23, שניהם באו משבט יהודה ומבית דוד שהמלוכה הובטחה לו על־ידי אלוהים. נבואתו של ישעיהו התגשמה מילולית בהולדת ישוע המשיח ממרים הבתולה. ישוע הוא "אלוהים עמנו".
לאחר שהנבואה הקודמת, הצפויה להתגשם תוך 65 שנה, לא השקיטה את לבו, מה כבר יכולה להועיל נבואה שניתנה ללא מועד התגשמות? לנוכח הצבאות המאיימים עליהם מחוץ לחומות, המלך ויושבי ירושלים זקוקים לפתרון מיָּדי! והנה אלוהים הנצחי נותן...
"...כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ." (פסוק 16) – עתה ישעיהו מוסיף הבטחה שעומדת להתגשם עוד במהלך חיי הנוכחים: "בְּטֶרֶם" יגיע הנער לגיל שבו פיתח הבחנה מוסרית – כלומר, עוד לפני שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע – יסורו מעל האדמה שני המלכים, מלך ארם ומלך ישראל, שאחז ותושבי יהודה מפחדים מהם.
על איזה נער מדובר בפסוק 16? האם הנביא מתכוון לעִמָּנוּ אֵל או לאחר? פסוק 15 מתאר את עִמָּנוּ אֵל כאחד הבוחר בטוב ומואס ברע תמיד, מיום לידתו, בעקביות מושלמת. אל נשכח שמדובר בעִמָּנוּ אֵל! בפסוק 16, לעומת זאת, מצביע הנביא על "נער" אשר לומד לבחור בין טוב לרע, להבדיל מעִמָּנוּ אֵל. בשלב זה מפנה ישעיהו את תשומת לבם של שומעיו אל בנו הקטן שְׁאָר יָשׁוּב שעומד לידו. שְׁאָר יָשׁוּב הנו ילד רגיל אשר נולד באופן טבעי. כמו כל ילד הוא טועה, ולעתים הוא דווקא בוחר ברע ומואס בטוב. עליו אומר הנביא: "לפני ששְׁאָר יָשׁוּב יגיע לגיל שבו מצפים ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב, יסור האיום מעל מלך יהודה ויושבי ירושלים." אם פסוק 16 אינו מתייחס לשְׁאָר יָשׁוּב, אזי...
אלוהים השתמש בשְׁאָר יָשׁוּב כדי להגדיר את טווח הזמן בו עתידים מלכי ארם וישראל להסיר את האיום מעל יהודה. האמירה "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר..." לא מגדירה גיל מדויק, אלא תקופה קצרה יחסית בהתפתחות הילד. יוצא מכך שעל המלך לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים בכל יום.
דברי הנביא ישעיהו בפרק ז נאמרו בשנת 734 לפנה"ס ואכן התגשמו במהרה.
ישנם הטוענים שהנבואה המבטיחה את "עִמָּנוּ אֵל" לא התגשמה רק בהולדת הבתולין של ישוע המשיח, אלא ייתכן שהתגשמה גם בזמנו של הנביא ישעיהו וגם במועד מאוחר יותר. הטוענים כך מאמינים ב"התגשמות כפולה" של נבואות מסוימות. זוהי דעה מוטעית מיסודה. נוכחנו לדעת שהנבואה על עִמָּנוּ אֵל מתייחסת ללידת הבתולין של המשיח, וכזה יש רק אחד. אם הייתה קיימת "התגשמות כפולה", איזו מניעה הייתה להתגשמות משולשת, מרובעת, וכן הלאה? לו אלוהים היה פועל בשיטה זו, הרי הוא היה שולל מאתנו כל דרך לעקוב אחרי התגשמות הבטחותיו. נבואות התנ"ך היו מאבדות כל משמעות.
רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש? שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:
לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).
נבואתו של ישעיהו מחולקת למספר חלקים:
בעקבות כך יכלו בני יהודה ושאר המאמינים לבטוח שהנבואה על אודות הולדת עִמָּנוּ אֵל אכן תתגשם גם היא. אלוהים העניק לנו תקווה וביטחון שיהודה תמשיך להתקיים לפחות עד להולדתו של עִמָּנוּ אֵל. ישוע המשיח אכן בא לעולם בלידת בתולין. הוא היה חייב לבוא בלידה "עוקפת חטא" כדי שיוכל לכפר על חטאינו בהקריבו את חייו (נטולי החטא) בעדנו. המאמין כי ישוע הוא אכן המשיח המובטח שבא לכפר על חטאיו, הריהו נושע ורוח אלוהים שוכן בו. אדם נושע באמת שואף לדעת את רצון אביו שבשמים ולחיות על־פי רצונו.
פרק ו משיח
להזכירנו:
עד כה למדנו שאחד משמותיו של אֵל שַׁדַּי הוא "משיח". מכאן שאֵל שַׁדַּי עתיד להופיע בעולם ולמלא את התפקיד המיועד של המשיח. התנ"ך עשיר במידע הקשור לזהותו, לתכונותיו ולתפקידו של המושיע, הקורבן המכפר, עבד יהוה – הוא המשיח. בנוסף, ישנו ציון ברור של המועדים בהם הוא עתיד להיות בעולם ולפעול כמושיע. כל הנבואות המתייחסות למשיח ניתנו על מנת...
התנ"ך מבהיר שהמשיח יבוא פעמיים:
מכתבי הקודש עולה בברור שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. לאור הפסוקים שנבחן, ניווכח שאֵל שַׁדַּי הוא המשיח האחד והיחיד אשר כבר בא כדי לכפר על חטאי האנושות. בהמשך נראה כי הוא גם ישוב כמנצח ויכונן את מלכותו. חשוב לזכור את אשר התברר לנו בפרקים הקודמים: אֵל שַׁדַּי התגלה בעבר בפני אבותינו בדמות אדם.
לפני שנלמד את מה שכתבי הקודש מלמדים על אודות המשיח, נציין בקיצור את דעת היהדות הרבנית בנוגע לזהות המשיח ופועלו. אתה, הקורא, תיווכח שדעתם של הרבנים אינה תואמת את הכתוב בתנ"ך בנוגע לזהותו ולפועלו של המשיח. הרבנים בתקופות הקדומות הבינו שהתנ"ך מתאר שני סוגים של משיח: האחד שסובל עבור עמו, והשני מנצח:
אך אותם רבנים נכשלו בנקודה חשובה: לא מדובר בשני משיחים, אלא במשיח אחד שבא פעמיים. תפיסת היהדות הרבנית נוגדת את כל מה שלמדנו לגבי אלוהותו של המשיח. הרבנים אוחזים בדעה שהמשיח הוא אדם בלבד (לא אלוהים), שהנו צדיק הדור בהליכותיו. לדעתם, אדם צדיק הראוי להיות משיח חי בקרב עם ישראל בכל דור, אך התגלותו כמשיח והאצלת כוח אלוהים עליו תתרחש בשני תנאים בלבד: מצב א: עם ישראל מקיים את מצוות התורה בדרך המקובלת על אלוהים ולכן נמצא ראוי לקבל משיח – מצב המתואר בישעיהו ס 21: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ." מצב ב: עם ישראל סוטה באופן קיצוני מקיום מצוות התורה וזקוק למשיח למען לא ייכחד – מצב המתואר בישעיהו נט 20-15: "...וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ." במילים פשוטות, היהדות הרבנית טוענת שבכוחו וביכולתו של העם לגרום לביאת המשיח.
במידה שהעם יזכה למשיח, אותו אדם צדיק יפעל בכוחו של אלוהים המואצל עליו כדי...
זכור! זו דעתם של רוב הרבנים. בנוסף, ישנן דעות כמו זו של הגר"א) הגאון רבי אליהו, המכונה גם הגאון מווילנה, בן המאה ה-18) הטוען שהמשיח אינו חייב להיות גבר, ושאסתר המלכה הייתה משיח בן־יוסף בדורה.
פרק ז המלך נפתח בנבואות המתארות את אֵל שַׁדַּי כפי שיבוא בעתיד – משיח מנצח שימלוך על העולם מציון:
ירמיהו מביע דברי נחמה ותקווה בתארו תקופה בה יחיה עם ישראל בבטחה. באחרית הימים יופיע "צֶמַח צַדִּיק" ממשפחת דוד המלך. בכל פעם שכתבי הקודש מכנים אישיות כלשהי בשם "צמח", מדובר במשיח (ישעיהו ד 2; זכריה ג 8, ו 13-12. במקומות אחרים, כמו ישעיהו יא 1, מופיעים שמות נרדפים: "חוֹטֶר" ו"נֵצֶר"). ירמיהו מלמד שהמשיח המיוחל אשר בבואו יביא שלום, הנו צאצא של דוד המלך (עלינו לזכור נקודה זו כאשר נבדוק נבואות נוספות העוסקות במשיח). הנביא מציין כאן נתון מדהים: הצמח הצדיק, קרי המשיח, הנו...
במילים אחרות:
שילוב זה מחייב לידה מיוחדת שמערבת את אלוהים. לידה כזו מובטחת בספר הנביא ישעיהו פרק ז: לידת הבתולין של עִמָּנוּ אֵל. בירמיהו לג 16-14 מתוארת התקופה שבה ישכון המלך המשיח בציון. העיר ירושלים עוטה כבוד כה רב עד כי גם היא נקראת "יהוה צִדְקֵנוּ" (ראה ישעיהו ד 6-2).
ג. יהוה נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהילים קב 17-16):
(ראה גם שמות כג 21-20; במדבר ו 27; ישעיהו מב 8.) מחבר המזמור מתאר את מלכות המשיח עלי אדמות. כבר ראינו במזמור ב שהמשיח – מלך התבל, בן־האלוהים – עתיד למלוך על העולם מציון. בפסוקים אלה אומר המשורר:
והוא מוסיף כי
בשמות כג 21 כתוב:
קטע זה מדבר על מַלְאַךְ יהוה שהולך לפני בני ישראל ומנחה אותם במדבר. ידוע לנו שאותו "מַלְאַךְ יהוה" הוא אֵל שַׁדַּי. אם כן, הדמות ש"שֵׁם יהוה" בקרבה היא אֵל שַׁדַּי, משיח ישראל. על־פי תהילים קב, הגויים עתידים לעלות לירושלים כדי להשתחוות למשיח מתוך יראה. כך יוכלו גם הם לראות את "שֵׁם יהוה", כי בציון הוא "נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ" (ראה גם זכריה יד 17-16).
גם מיכה מתאר את ימות המשיח, את התקופה שבה ישרור בעולם שלום אמיתי. מיכה מציין כי
כזכור, למדנו ממזמור ב כי
הנביא ישעיהו מגלם בשמו הפרטי את המסר המרכזי של ספרו: ישועת אלוהים. בפרקים יא-יב הוא מתאר שני דברים חשובים:
הברכות שהנביא מפרט יהיו מנת חלקה של שארית ישראל שתאמין בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ישוע המשיח, ותכרע ברך לפניו (זכריה יב-יד). לפנינו נבואה משיחית מרשימה, הכוללת בתוכה פרטים רבים וחשובים. ראוי להרחיב ולהתעמק בפסוקיה, דבר שיעזור לנו בהרכבת התַצְרֵף ההולך ומתהווה של תמונת המשיח:
ישעיהו יא 5-1, 10:
ישעיהו מכנה את הדמות המיוחדת שהוא מתאר "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי". במילים אחרות, הוא יצמח משבט יהודה וממשפחת דוד המלך (בראשית מט 10; שמואל־א טז; ירמיהו כג 6-5, לג 16-14). בפסוק 2 מפרט הנביא תכונות של המשיח בן־דוד: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה." במקום לומר בפשטות שהמשיח "מלא ברוח אלוהים", הוא מונה את מאפייניו של רוח הקודש. כך הוא מדגיש את מעלות המשיח ואת שלמותו בהשוואה לכל דמות אנושית אחרת. לרוח אלוהים מיוחסות כאן שבע תכונות (במקרא המספר שבע מסמל שלמות). מדובר ברוח יהוה (1), ושלמותו מתבטאת בחכמה (2), בינה (3), עצה (4), גבורה (5), דעת (6) ויראת יהוה (7). הדמות שהרוח נחה עליה היא אדם מושלם. הוא הכתובת לכל בקשותינו.
"וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יהוה" – משמע שהוא יתענג על כבוד יהוה ועל רצונו. כל אישיותו תהיה חדורה בדעת אלוהים והוא יזדהה באופן מושלם עם רצון הבורא. זאת גם הסיבה לכך שכל משאלותיו יתגשמו (תהילים לז 4). "וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט." – כל אדם קולט ושופט את המתרחש סביבו בעזרת שני החושים המוזכרים בפסוק 3: ראייה ושמיעה. המשיח, לעומת זאת, אינו צריך לראות את האירוע או לשמוע עדים. הוא ניחן ביכולת נעלה יותר, הוא הרי "אֵל רֳאִי". המשיח הוא יהוה הרואה את עמקי הנפש. הוא יודע הכול, ולכן משפטו הוא משפט צדק מוחלט. "וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע." – הנביא מוסיף שני נתונים המרמזים על אלוהותו של המשיח: אף מלך בשר ודם, ריבון וסמכותי ככל שיהיה, אינו יכול להכות ארץ בשבט פיו ולהמית ברוח שפתיו. יכולות אלו של המשיח מדגישות את אלוהותו בנוסף לאנושיותו. התיאור מזכיר את דמותו של המלך המשיח, בן־האלוהים, המצטיירת במזמור ב (ראה גם התגלות ב 27, יב 5, יט 15-11). "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו." (פסוק 5) – כאן מתואר באופן ציורי חלק מלבושו הרוחני של המשיח. חיילים ומלכים נהגו לחגור את נשקם על המותניים, אך המשיח, לעומתם, אינו זקוק לכלי מלחמה אלה. הוא שולט בעולם בעזרת כלים אחרים: צדק ואמונה (כלומר אמת ונאמנות). המאמינים בישוע נדרשים ללבוש "מדים" דומים כדי להתגונן מפני נכלי השטן (האיגרת אל האפסים ו 18-10).
פסוק 10 מוסיף להוכיח את אלוהותו של המשיח: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (דברים אלה דומים לנאמר בבראשית מט 10). הנוסחה "בַּיּוֹם הַהוּא" בתנ"ך מתייחסת תמיד לאחרית הימים, ובמיוחד לתקופה שבה תיכון מלכות המשיח. בעתיד, אותו איש שמוצאו משבט יהודה ומבית דוד המלך יהיה "לְנֵס עַמִּים". להלן פסוקים נוספים בספר ישעיהו בהם הדובר משתמש ברעיון ה"נס" (דגל) ומתאר את יהוה כמוקד התעניינותם של העמים:
המשיח יהיה מוקד ההתעניינות של כל העמים (זכריה ח 23, יד). "נֵס עַמִּים" – משמע: אות, סימן, עמוד, דגל שכל העמים מביטים אליו. מכיוון שאלוהים לבדו הנו האחד אותו צריכים כל העמים לדרוש, ואליו הם אמורים לקוות, הרי שאיש מסתורי זה – שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים – המשיח – חייב להיות לא רק בן אדם, אלא גם אלוהים בכבודו ובעצמו (זכריה יב-יד).
כאשר מרכזים את כל הנתונים על אודות המלך המשיח מישעיהו ז 14, ט 6-5, יא 5-1, 10, מגיעים למסקנות חשובות:
הדמות היחידה בתולדות האנושות שמתאימה לנתונים אלה היא זו של ישוע.
ישוע הסביר לנקדימון, מנהיג יהודי בעל שם, את סיבת בואו לעולם. בבשורת יוחנן ג 15-14 הוא אומר: "וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ משֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן־הָאָדָם, לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ." כמו שנחש הנחושת הורם על "נס" – ומכל אלה שרצו להירפא מהכשת נחש נדרש להביט אליו באמונה – כך ישוע המשיח הוא ה"נס" שיוּרם ("יּוּרַם" = ימות, רמז למותו על הצלב.) ושאליו עלינו להביט באמונה כדי להירפא מארס החטא ולזכות לחיי נצח (במדבר כא 9-4).
ישעיהו יא 9-6:
ישעיהו מתאר כאן את החיים בתקופת מלכות המשיח עלי אדמות. תיאורי התנהגותם של בעלי החיים מדגישים איזו השפעה תהיה למשיח על כלל הבריאה באותם ימים. שוב בולטת כאן אלוהותו (ראה ירמיהו כג 6-5, לג 16-14; מיכה ד 6-1). ברור שאדם רגיל אינו מסוגל להשפיע על עולם החי באופן המתואר כאן: זאב יגור עם כבש, נמר עם גדי, ילד קטן ינהג בעגל ובכפיר, פרה תרעה עם דוב, אריה יאכל תבן, תינוק יניח ידו על חור וממנו יצוץ נחש ארסי שלא יעלה על דעתו להכיש... התנהגות בני האדם ובעלי החיים כיום היא זו שמנוגדת לדרך הטבע (לא זו המתוארת בישעיהו יא). אורח החיים המצטייר בפסוקים אלה היה קיים בבריאה מלכתחילה, לפני חטאם של אדם וחווה. אם כך, כשהמשיח ימלוך על העולם מציון, החטא ירוסן ואורח החיים יהיה דומה לזה שרווח בגן־עדן לפני כניסת החטא לעולם. בספר ההתגלות שבברית החדשה, יוחנן השליח מלמד שבתקופת מלכות אלף השנים של המשיח, השטן יהיה כבול ב"תהום" (התגלות כ 6-1). החזרה בתשובה של כלל בני האדם, יחד עם ריסון השטן והגבלת השפעתו על הבריאה, יאפשרו חיים נוחים ומבורכים ביותר הדומים לאלו של אדם וחווה לפני שחטאו. ישעיהו מאפשר לנו "לטעום" מהם (ראה ישעיהו סה 17 - סו 23). "אבי השקר" (השטן) יהיה כבול בזמן שהמשיח ימלוך על העולם בצדק, בקדושה ובאמת. אם תיאורים אלה נשמעים מושכים ונפלאים, נסה לדמיין איך ייראה הנצח לאחר שהחטא ייכחד ולא יהיה לו עוד כל זכר (התגלות כא-כב)!
כל הרוצה לטעום היום מהתענוג והשמחה של מלכות אלוהים, ראוי שילמד את כתבי הקודש, יפנה לאלוהים בתפילה ויבקש שיפקח את עיניו, כך שיוכל להכיר בישוע המשיח כמושיעו האישי.
פרק ח המשיח שנכרת
הפרק הנוכחי מתבסס על מבחר פסוקים מספר דניאל הנביא פרק ט.(*) (*) ללימוד מעמיק של ספר דניאל מומלץ לעיין באתר זה תחת שיעורים / תנ"ך / כתובים / דניאל. כמו כן, ניתן להזמין עותק ללא תשלום של ספר דניאל בתרגום עברי.
דניאל ט 27-22:
פרק ט בספר דניאל מכיל נבואה שהיא מהחשובות שבתנ"ך: היא חוזה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח עלי אדמות. זוהי אחת ההוכחות החותכות לכך שישוע הנו אֵל שַׁדַּי, המשיח היהודי המובטח. הנבואה היא תשובת אלוהים לתפילת הנביא דניאל בפרק ט 19-1. ראוי ללמוד את תוכן התפילה לפני שמפענחים את הנבואה.
בשנה הראשונה למלכות דריווש נדהם דניאל ממידע שמצא בנבואותיו של ירמיהו. הוא גילה שאלוהים הבטיח כי גלות בבל תימשך שבעים שנים (ירמיהו כה 12-11, כט 14-10). דניאל ייחס משמעות רבה למידע זה, כי השנה שבה הוא קרא את דברי ירמיהו הייתה 538 לפנה"ס (השנה הראשונה למלכות דריווש). מכיוון שהגלות החלה בשנת 605 לפנה"ס, דניאל חישב ומצא שהיא עמדה להסתיים. דניאל כיוון את לבו לאלוהים בחרטה כנה: ראשית, הוא פנה לבורא בשם "אֲדוֹנָי" (פסוק 3). פנייה זו מביעה הכרה בשלטונו על עם ישראל ועל גורלו, גם בהיות העם בשבי. שנית, הוא חזר בתשובה – הכה על חטא וביקש את סליחת האלוהים בשם עם ישראל. את המהלך הפנימי הזה ביטא גם בסימנים חיצוניים שליוו באותם ימים חרטה ואבל: צום, שק ואפר. תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים:
לא קל להבין את פסוקים 27-24 בדניאל ט. מן הראוי לקרוא את הפרק מספר פעמים כדי להבין את משמעות הנבואה. היא מציינת את המועד שבו ייכרת המשיח כדי לכפר על חטאינו. כאמור, זוהי אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך. היות שהפסוקים דורשים לימוד מפורט ומעמיק, נפתח בהסבר כללי: על־פי הנבואה, המשיח "ייכרת" (ייהרג) לפני חורבן בית שני. בית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, מכאן שהמשיח היה חייב להופיע ולהיכרת לפני שנה זו. כאשר מחשבים את הזמנים שהמלאך גבריאל מציין באוזני דניאל, מתברר כי המשיח נכנס לירושלים כנגיד בחודש ניסן (חג הפסח) של שנת 32 לספירה ונכרת לאחר מכן. ההיסטוריה מכירה רק אחד שטען באותה תקופה להיותו משיח ונכרת בעקבות כך מארץ החיים: ישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה (מיכה ה 1) וגדל בנצרת.
אלוהים מסביר בנבואת דניאל שהוא יוסיף לייסר את עם ישראל לפחות עוד שבעים "שָׁבֻעִים" של שנים אחרי תום גלות בבל. כאמור, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ"ך שמציינת את המועד המדויק בו יופיע המשיח בפעם הראשונה. המלאך גבריאל היה זה שמסר לדניאל את המידע, ואותו גבריאל גילה למרים מאות שנים מאוחר יותר כי היא נושאת ברחמה את מושיע ישראל (בשורת לוקס א 38-26; בשורת מתי א 21). כדי להבין את ההתגלות הזאת במלואה עלינו לתת את הדעת על מספר פרטים:
הנבואה מדברת על עמו של דניאל ועל עיר הקודש (פסוק 24) – כלומר, יש לייחס אותה...
הנבואה מדברת על פרק זמן המורכב מ-490 יחידות זמן (פסוק 24). גבריאל אמר ששבעים "שָׁבֻעִים" (שבעים פעמים שבע, או 490) "נחתכו" על ישראל ועל ירושלים בידי יהוה. האם הכוונה ל-490 ימים, 490 שבועות, 490 חודשים או 490 שנים?
אותן 490 שנים נדרשות להשלמת שישה דברים הקשורים בעם ישראל ובירושלים: 1. "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע." – המילה "הַפֶּשַׁע" בהא־הידיעה הנה שם קיבוצי המציין את המרד של עם ישראל באלוהים. מרד זה הוא שורש החטא, וממנו נבעו כל החטאים האחרים של העם. גבריאל אמר שעם ישראל לא יחדל ממריו נגד יהוה עד שיחלפו 490 השנים. גם מקומות אחרים בכתובים מבהירים שהעם לא יחזור בתשובה וייוושע לפני שיבוא המשיח – בתום 490 השנים האלה (ירמיהו כד 7-5, לא 34-31; זכריה יב 10 - יג 1; האיגרת אל הרומים יא 27-25). 2. "לְהָתֵם חַטָּאת." – המילה "חַטָּאת" היא כינוי לחטאים בחיי היום־יום (בלשון רבים). 490 שנים יעברו לפני שעם ישראל יחדל מלחטוא. מכיוון שכל החטאים נובעים ממרד העם ביהוה, הם לא ייתמו כל עוד לא ייעקר חטא המרד מן השורש. זה יקרה רק עם שובו של המשיח. 3. "לְכַפֵּר עָוֹן." – ישוע כיפר חטאים כאשר נצלב. כל המאמין בו, בין אם הוא יהודי או גוי, זוכה לסליחת חטאים. את כפרת החטאים הזו יבקשו ויקבלו כל עם ישראל (השארית שנותרה מצרת יעקב) לאחר שובו של המשיח בתום 490 השנים. זאת אומרת, העם יקבל את ישוע כמשיח וגואל (ראה זכריה יב 10; האיגרת אל הרומים יא 26). 4. "לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים." – ישנן שתי אפשרויות לפירוש:
5. "לַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא." – כאשר ימוגר החטא בישראל אחרי 490 השנים, ניתן יהיה לחתום את כל ההתגלויות המזהירות מעונש והקוראות לתשובה, הן באמצעות חזון והן על־ידי נביאים. החטאים שהביאו את העונש על העם ייפסקו, ולכן לא יהיה עוד צורך בנבואות תוכחה. עם ישראל יקבל אז באמונה את "הנביא" המובטח בספר דברים יח – הלא הוא המשיח. 6. "לִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." – בתקופת התנ"ך היה נהוג למשוח ליהוה אנשים או חפצים (שמות כח 41, כט 36, מ 15-9). הביטוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" שמופיע כאן, מתייחס בדרך כלל לכלי הקודש של המשכן או המקדש (שמות כט 37), או לכל אזור המקדש (יחזקאל מג 12). בהקשר של פרק ט בדניאל, נראה שהמלאך גבריאל אומר: "כאשר ישוב המשיח, אזור המקדש בירושלים יימשח ויוקדש מחדש לשירות יהוה." הכתובים מציינים שהמקדש ייבנה מחדש במהלך מלכות אלף השנים של המשיח עלי אדמות (יחזקאל מ-מח; זכריה ו 12). לפיכך, אזור הר הבית יימשח כהכנה לבניית מקדש אלף השנים.
פסוק 25:
המלאך גבריאל מבהיר ש-490 השנים מחולקות לשלוש תקופות:
אנו ניווכח ונראה ששני החלקים הראשונים עוקבים והחלק השלישי עומד להתגשם בעתיד. נקודה חשובה בהתגלות שקיבל דניאל היא מועד תחילתן של 490 השנים (פסוק 25). המלאך גבריאל ציין שתקופה זו תתחיל עם הוצאת הצַו לבנות מחדש את ירושלים עם "רְחוֹב וְחָרוּץ". במבט ראשון מהווה קביעה זו בעיה, כי מלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים לבניית חלקים שונים של ירושלים:
על איזה מארבעת הצווים דיבר גבריאל בדניאל ט 25?
איזה מהצווים אִפשר לבנות "רְחוֹב וְחָרוּץ"? המילה "רחוב" מתארת רחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים־ב לב 6) – אזור שהיה מרכזי לחיי העיר. אך לעיר ללא חומה אין שערים, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת את קיומה של חומה עם שערים, או את בנייתה. "חרוץ" הוא תעלת מגן או חפיר, המשמש כחלק ממערך ההגנה של עיר. בתקופת התנ"ך היה נהוג לחפור או לחצוב תעלה עמוקה סביב החומות, דבר שהקשה על הצבת אילי ברזל והתקרבותם לחומות בעת מצור. מכאן, שבניית "רְחוֹב וְחָרוּץ" כוללת חומה עם שערים ותעלת מגן, משמע – בנייה של מערך הגנה כולל. דברי דניאל בפרק ט 25 מחייבים אישור לביצורה של ירושלים ללא מגבלות.
איזה מהצווים ניתן במועד שהוא נקודת מוצא הנכונה לחישוב הזמן עד לביאת המשיח הראשונה? במילים אחרות: אם סופרים שישים ותשעה "שבועים" ( 483=7X69 שנים, זאת אומרת שני החלקים הראשונים מתוך השלושה) ממועד מתן כל אחד מארבעת הצווים, לאיזו נקודה בהיסטוריה כל חישוב מביא אותנו?
הצווים שפרסמו כורש (538 או 537 לפנה"ס) ודריווש (519 לפנה"ס), וגם הצו הראשון של ארתחשסתא (458 לפנה"ס) לא עומדים במבחן של "רְחוֹב וְחָרוּץ". חומות ירושלים לא נבנו בעקבות אף אחד מהצווים האלה. בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות עירו עדיין הרוסות (נחמיה א-ב). יתר על כן, מאורע שנרשם מספר שנים לאחר שפורסמו שלושת הצווים הראשונים מבהיר מעל לכל ספק שחומות ירושלים טרם שוקמו עד אז: זמן מה לאחר פרסום הצו של ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס, החלו היהודים שישבו בארץ לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם. מלאכה זו לא הושלמה, שכן אויביהם התריעו על כך בפני המלך (עזרא ד 16-8). לטענתם, מתן היתר ליהודים לבניית החומות, כמוהו כעידוד מרד נגד שלטון המלך. בתגובה למכתב התלונה ציווה ארתחשסתא להפסיק לאלתר את עבודת הבנייה, עד שיפורסם היתר לחידושה (עזרא ד 21-17). פרט אחרון זה הוא חשוב ביותר: ניסוח צו הפסקת הבנייה השאיר פרצה שאפשרה מתן צו נוסף המתיר את בניית החומות. אין ספק שאלוהים התערב בניסוח שלושת הצווים הראשונים. הרי בדניאל פרק ו נאמר שחוקי פרס ומדי לא ניתנו לביטול. החוק אסר על מלך לבטל צו שהוא עצמו נתן, או שניתן על־ידי אחד מקודמיו (אסתר א 19, ח 8; דניאל ו 9, 13, 16). כלומר, אילו התיר אחד הצווים הקודמים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, ארתחשסתא היה מנוע מפרסום צו איסור. אם כך, הצו שהנבואה בדניאל ט 25 חוזה מראש חייב להיות האחרון מבין הארבעה: הצו שנתן ארתחשסתא לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א-ב).
הבה נעיין תחילה בדיווח שבדבר אלוהים: נחמיה ב 9-1:
השנה העשרים למלכות ארתחשסתא היא שנת 445 לפנה"ס. אם כך, 490 השנים שעליהן מדבר דניאל בפרק ט החלו "בְּחֹדֶשׁ נִיסָן" של שנת 445 לפנה"ס. המלאך גבריאל אמר שמעת פרסום הצו ועד "מָשִׁיחַ נָגִיד" יעברו שישים ותשעה "שָׁבֻעִים" של 7 שנים כל אחד ( 483=7X69 שנים). במילים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם.
גבריאל חילק את שישים ותשעה השבועים לשתי תקופות:
חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו פירושה שבניית ירושלים (עם כל ביצוריה כמפורט בנבואה) תושלם 49 שנים אחרי הצו של שנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה רב, כי היהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה (נחמיה ד, ו 1-ז 4). חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שניבא המלאך גבריאל באמרו כי "רְחוֹב וְחָרוּץ" ייבנו "בְּצוֹק הָעִתִּים".
כאשר מחשבים את הזמן על יסוד המידע שנתן גבריאל, יש לזכור שבשנה תנכית יש 360 ימים. לדוגמה...
בעת העתיקה, חישוב השנים לפי שיטה זו היה מקובל גם במצריים, פרס, בבל, יוון, איטליה, הודו, סין ואף במרכז אמריקה. אם כך...
הוספת מספר הימים הזה לחודש ניסן של שנת 445 לפנה"ס יביאנו לחודש ניסן של שנת 32 לספירה.
פסוק 26:
שני מאורעות חשובים אירעו בחיי ישוע המשיח בחודש ניסן, שנת 32 לספירה:
היחיד בהיסטוריה היהודית שהציג את עצמו כמשיח ישראל ובשל כך נידון למוות בצליבה בחודש ניסן של שנת 32 לספירה, הוא ישוע. השתלשלות המאורעות המתועדים בברית החדשה חופפת את לוח הזמנים של דניאל פרק ט, מאשרת את דיוקה של הנבואה, ואף מוכיחה מעל לכל ספק שישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה וגדל בנצרת הוא המשיח שעליו דיבר המלאך גבריאל. אם כך, המסקנה ההגיונית היא כי על כל יהודי להאמין בישוע המשיח כמושיעו וכגואלו.
לא! כל זמן שאדם חי, מעניק לו אלוהים רב החסד את ההזדמנות לפנות למשיח. מי שמאמין שישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי, כיפר על חטאיו – אמונתו נחשבת לו לצדקה והוא נושע מהחטא ומהמצב האיום של ניתוק נצחי מאלוהים בגיהינום. למאמין בישוע יש חלק בנחלת אלוהים ובברכה המובטחת לזרע אברהם המבורך, אבי כל המאמינים. האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא היא תכלית כל האמור בתנ"ך. זהו המסר שכל בני האדם – יהודים וגויים – חייבים לשמוע, וזוהי האמת שעלינו לקבל באמונה.
עתיד פסוקים 27-26:
השבוע האחרון שבנבואה יתחיל בעתיד, כאשר צר המשיח (נָגִיד הַבָּא) "יגביר ברית לרבים". צר המשיח הנו מנהיג רב כוח שיעלה לגדולה עולמית בעתיד בכוח שהשטן יאציל עליו (ראה דניאל פרקים ב, ז; בשורת מתי כד 44-15; השנייה לתסלוניקים ב 12-1; התגלות ו-כ).
עובדות אלה, יחד עם עיוורונו הרוחני של עם ישראל, יגרמו להם לקבל את צר המשיח כמשיח המובטח. באמצע תקופת צרת יעקב, הוא יכריז על עצמו כאל וידרוש שיסגדו וישתחוו לו. את אלה שיסרבו להיכנע לדרישתו ירדוף עד חרמה. בשלב זה תזהה שארית עם ישראל את תרמיתו של צר המשיח ותברח למדבר. שם תינצל השארית בחסד אלוהים. שבע השנים האחרונות שבנבואה מכונות בפי הנביא ירמיהו "צרת יעקב" (ירמיהו ל 7). זו תקופה שבה אלוהים יסיר מעל פני תבל את מתנגדיו ויצרוף את עמו ישראל. בסיום שבע שנות הצרה יחזור ישוע המשיח ארצה כדי להקים את ממלכתו בת אלף השנים עלי אדמות. עם תום תקופת מלכותו זו, אלוהים יסלק באופן סופי את מתנגדיו מהתבל. הוא יברא שמים חדשים וארץ חדשה הנקיים לחלוטין מהחטא ומהשפעותיו. אז יתחילו ימות המשיח הנצחיים.(*) (*) ללימוד מעמיק יותר על אירועי העתיד ניתן להזמין את הספרון "בוא נלמד יחד את אשר עתיד להיות" דרך אתר זה ללא תשלום (לחץ על "חינם").
פרק ט עבד יהוה
דניאל, כאמור, נקב בתאריך בו ישוע המשיח בא ונכרת לפני חורבן בית שני. הנביא ישעיהו משלים את התמונה כשהוא מפרט את הסיבה שבגללה נכרת המשיח. הוא עושה זאת בפרק נב מפסוק 13 עד סוף פרק נג. כאן מתואר באופן ברור ומצמרר איך עבד יהוה הטהור מכל חטא יישא את חטאי עם ישראל ויקריב את חייו כקורבן לכפרת חטאים; כמו כן, מתוארים אופיו, תפקידו וזהותו של עבד יהוה (ראה גם ישעיהו מב 9-1, מט 6-1, נ 11-4 – עבד יהוה כישות אלוהית). עבד יהוה שנגלה בפסוקים אלה, שונה מתיאורים של עבדי אלוהים אחרים בספר ישעיהו (שם, הכינוי ניתן לעם ישראל: מא 9-8, מב 25-18, מג 10, מד 2-1, 21, מה 4, מח 20, מט 3; ולכורש מלך פרס אף ניתן התואר "משיח", והכוונה לאישיות שנבחרה על־ידי אלוהים לתפקיד מסוים – מה 1). עבד יהוה זה מקריב את חייו כקורבן כפרה שבזכותו תוענק סליחת חטאים לעם ישראל ולאנושות בכלל. פסוקים אלה עוסקים במסר החשוב ביותר שבכתבי הקודש: הם מלמדים על ישועת האדם ועל תיקון הקשר הקדוש והנצחי שלו עם אלוהים.
מאז שנכתב פרק נג בספר ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה, ועד למאה האחת עשרה לספירה, האמינו כל הפרשנים היהודים שהנאמר בו מתאר את משיח ישראל. תרגום יונתן בן עוזיאל (שהיה תלמידו של הלל הזקן), שנכתב במאה הראשונה לספירה, מציין שעבד יהוה המתואר כאן הוא המשיח. חכמי תקופת התלמוד הסכימו גם הם שהפרק מתייחס למשיח. הראשון שיצא נגד דעה זו ואף ספג על כך ביקורת קשה מצד שאר הפרשנים בזמנו, היה רבי שלמה יצחקי, הידוע בכינוי רש"י (1105-1040). רש"י טען שפסוקים אלה מתארים את עם ישראל הסובל בגלל חטאי שאר העמים. פרשנותו של רש"י ככל הנראה הושפעה ממסע הצלב הראשון בשנת 1095, שבו נרצחו יהודים רבים על־ידי אלו שכינו עצמם נוצרים. במאתיים השנים האחרונות גברו קולות של רבנים ופרשנים המדגישים את הפרשנות הזו ודוחים את הדעה הטוענת שמתואר כאן משיח ישראל. אין ספק שזה נעשה כחלק מהפולמוס נגד הפרשנות הנוצרית־משיחית שמייחסת את הכתוב לישוע המשיח.
ישעיהו נב 15-13:
ישעיהו נג 12-1:
ישעיהו פותח את הקטע כשהוא מצטט את אלוהים אומר: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" (נב 13). הנביא מציין שלושה מונחים נרדפים, בתוספת לשון "מאוד", המעצימה את תיאור הצלחתו של עבד יהוה. על מנת לקבוע בוודאות את זהותו של אותו "עבד יהוה", הבה נעיין בפסוקים נוספים בספר ישעיהו, בהם הנביא משתמש במילים "יָרוּם וְנִשָּׂא" / "רָם וְנִשָּׂא", "גָבַהּ". המסקנה תסייע מאוד להבנת הטקסט:
ישעיהו מתאר מחזה נפלא שנגלה לעיניו, כאשר ראה את אלוהים יושב על כיסא "רם ונישא". באותו מעמד נקרא ישעיהו לבשר את דברי אלוהים לעמו.
הנביא מדגיש את עליונותו של אלוהים אשר יֵשב בביתו בירושלים ואליו ינהרו כל הגויים להשתחוות לפניו ולשמוע מפיו. נוכחות אלוהים מעניקה להר הבית מעמד "נישא" מעל כל שאר ההרים.
הנביא מתאר את עליונותו של אלוהים בהדגישו שתי יכולות השייכות לבורא בלבד: היכולות לרפא ולהחיות. כאן אלוהים עצמו מתואר כ"רם ונישא".
לעומת הפסוקים הללו, הנביא מתאר גם מקרים בהם שואף בן אנוש בגאוותו לתפוס את מקומו של אלוהים או מחשיב עצמו שווה ערך לו:
אלוהים עתיד להכות את הגאים החושבים שהם אדונים על חייהם ושולטים בעולם. הבורא ישפוט את כל מי שחושב את עצמו "רם ונישא".
הנביא מוכיח את עמו שלא בחל בכל אמצעי רע ושפל כדי לבזות את אלוהים. בכל מקום חילל העם את קדושת אלוהים ועל כך הוא עתיד להיענש. ההר "הגבוה והנישא" שייך לאלוהים (ישעיהו ב 2) ולא לאלילים.
בפרק יד הנביא ישעיהו מתאר את העונש העתיד לבוא על מלך בבל. גאוותו ושחצנותו של מלך זה לא ידעה גבול. מלך בבל התנהג באופן הדומה לדמות אחרת, עתיקה, ששמה "הילל בן־שחר", הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו. מכיוון שמלך בבל דמה באופיו לשטן, תיאר ישעיהו את השטן ואת סופו, וכך רמז למלך בבל ולדומים לו על האחרית הצפויה להם. במקור, השטן היה מלאך רם דרג. הוא חטא בחטא הגאווה ושאף למקום הרם והנישא השייך לאלוהים בלבד. בשל כך סולק השטן מן השמים ודינו נחרץ לעולם (לדוגמאות נוספות ראה: ישעיהו י 33, יג 11, 19, טז 6, כג 9; יחזקאל כח).
בחינת הפסוקים הללו מביאה אותנו למסקנה ברורה: אלוהים בלבד ראוי לשבת על כיסא "רם ונישא", ורק הוא "גבה מאוד". כל ניסיון של בן אנוש או גורם אחר לקחת את מקומו של אלוהים או להחשיב עצמו שווה לו, משמעו מרידה נגד אלוהים שסופה משפט. נתון זה מצביע על כך שפסוקים 15-13 בפרק נב מתארים אישיות אלוהית. ל"עבד יהוה" מיוחסים מאפיינים השייכים לאלוהים בלבד, והבורא הרי אומר: "כְּבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיהו מב 8). לכן, "העבד" חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתאר (מפי הנביא ישעיהו) את תפקידו ואת מעלותיו של עבדו – של אלוהים הבן, אשר עתיד לבוא לעולם כעבד. מדוע הודגש על־ידי שלוש מילים נרדפות (ירום, נישא, גבה) שעבד יהוה עתיד להיות מכובד מכול? – כי הוא "יַשְׂכִּיל", כי יעשה את רצון אלוהים במלואו, עד תום. עיני כל אדם עתידות להביט אליו (ראה: ישעיהו מה 23; ירמיהו כג 6-5; זכריה יב 10; דניאל ז 14; האיגרת אל הפיליפים ב 11-9; האיגרת אל הקולוסים ג 1; האיגרת אל העברים א 3, ח 1, י 12, יב 2). הנביא ירמיהו משתמש באותה מילה – "השכיל" – כדי לתאר את המלך המשיח, את הצמח הצדיק שיֵצא מבית דוד, אשר ימלוך על יהודה וישראל ויביא שלום לאזורנו (ירמיהו כג 6-5).
בפסוקים 15-14 מתאר ישעיהו תופעה בלתי הגיונית, קשה להסבר:
"אנשים רבים נבהלו והשתוממו (שָׁמְמוּ) למראך! הם ראו בך אדם סובל, פגוע ופצוע (מִשְׁחַת). אתה, עבד יהוה, נראה כה רע עד כי אינך ראוי להיקרא 'איש'!" אך אל ניתן למראה עינינו לתעתע בנו! עבד יהוה עתיד להפתיע את כל רואיו. כמידת מראהו הבזוי, כך גם יהיו קיצוניים מידת כוחו ומעמדו הרם. למרות תוארו הנחות מבחינה חיצונית, פעולותיו מצביעות על זהותו האמיתית:
"כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים." – הפועל "יַזֶּה" מציין פעולת טלטול, התזה (ויקרא טז 14: הכוהן המזה את הדם מטלטלו וזורקו, וגם מנענע את אצבעו). עבד יהוה עתיד להקים מכיסאותיהם, להקפיץ, לטלטל, לזעזע ולהרעיד גויים (עמים) רבים. "עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם." – מלכים אשר יראו את מעשיו יתמלאו תדהמה ופיהם ייסכר (דברים טו 7; תהילים קז 42; איוב ה 16, כט 9). כדרך הבריות, כאשר הן רואות פלא גדול, כוח הדיבור ניטל מהן מרוב התרגשות והן נאלמות דום. "אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ..." – מעשיו של עבד יהוה יהיו בעלי השפעה כלל עולמית. הוא יחולל דברים שאוזן אדם לא שמעה ועין לא ראתה מעולם. הוא יפעל לעיני כול, הן במשפט שיערוך לבני האדם והן בישועה שיעניק לילדיו.
לאור המסקנה כי אלוהים בא אל העולם כעבד על מנת לשרת את ברואיו, אומר ישעיהו הנביא: ישעיהו נג 3-1:
"מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" שואל הנביא. – מי מאמין למסר שבפינו? מי יכול לקבל בשלווה ובפשטות את העובדה שאלוהים בכבודו ובעצמו בא לעולם בדמות עבד כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת חטאינו? "...וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?" – כך הוא ממשיך את שאלתו בכאב. בתנ"ך, בספר ישעיהו בפרט, המונח "זְרוֹעַ יהוה" מציין את כוחו של אלוהים ואת גבורתו שבאים לידי ביטוי בדרך שבה הוא מושיע בני אדם (שמות ו 6; ישעיהו ל 30, מ 10, מח 14, נא 5, 9). ישעיהו אומר בעצם: "ראו מי מוציא לפועל את ישועת אלוהים: עבד יהוה, הוא העושה זאת!" איך ייתכן שזרוע יהוה תתגלה על אדם בזוי כל כך?
בפסוקים 3-2 הנביא מתאר את האופן שבו יבוא עבד יהוה ואת הדרך שבה העם יקבל אותו: "וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה." – עבד יהוה עלה וצמח לפי רצונו של אלוהים (לְפָנָיו = "לפי רצונו" – בראשית יז 18; במדבר לב 20). הוא חי ופעל בדרך על־טבעית, מופלאה, כמו עץ הצומח לפתע במדבר צייה, כמו חיים שנובעים במקום יבש ועוין (ישעיהו ז 14, ט 6-5). "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ." – בעוד אלוהים "מטפח" את עבדו, מתברר שעמו של הנביא, עם ישראל, אינו מזהה את עבד יהוה ואינו מכבד אותו כראוי. מבחינתו של העם, "לעבד יהוה אין כל משיכה, לא הוד או הדר שגורמים לנו לשים לב אליו." "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ." – עיוורונו הרוחני של עם ישראל מודגש בפסוקים 3 ואילך: עבד יהוה בא אל עמו, אך הם בזו לו והתרחקו ממנו (בשורת יוחנן א 11). ישעיהו כותב, כביכול, את דברי העם: "נכון, ראינו אותו, אבל בזנו לדבריו. לא החשבנו אותו כאחד המכובדים. להפך, הוא היה מוכר לנו כמי שנושא מכאובות וחולי. כשעבר לידנו, בחרנו להסיט את המבט הצדה ולהתרחק ממנו."
בפסוקים 6-4 העם מבין לבסוף את פשר מחלותיו, כאביו וייסוריו של עבד יהוה. הנביא מתאר אותם בדרכים שונות, כדי להדגיש את גודל הקורבן שעבד יהוה העלה בעדנו ואת עומק החרטה שתבוא על ישראל בעתיד. ישעיהו נג 6-4:
"וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים." – עם ישראל חשב שסבלו של "האיש ההוא" נבע מחטאיו. אך למעשה הוא נשא את החוליים שלנו, את העונש על חטאינו, שאנחנו היינו צריכים לשאת. למרבה הצער, עד היום רבים מאמינים שישוע נצלב כעונש על מעשיו הכופרים כביכול. "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ." – אבל יבוא יום ובו עם ישראל יודה שייסוריו של עבד יהוה, של ישוע המשיח, באו במקום הייסורים שכל אחד מבני העם היה אמור לסבול בעצמו (ראה זכריה יב 10). עבד יהוה סבל ייסורי תמורה במקום העם ובגלל חטאי בני האדם, ולא בגלל חטאיו הוא. הוא עצמו לא חטא מעולם (פסוק 9).
לאורך כל הדרך הנביא מדגיש את עיקרון התחליף. כלומר, עבד יהוה לקח על עצמו את העונש, הייסורים והמוות (שהוא שכר החטא) שהיו צריכים להיות מנת חלקנו (ראה האיגרת אל הגלטים א 4-3). לא לחינם מהווה עבודת הקורבנות חלק כה משמעותי מן התורה. אלוהים דאג שעיקרון התחליף יהיה ברור ומובן לעמו – חיים תמורת חיים.
משמעות המילה "מוּסַר" היא: תוכחה, אזהרה, עונש על מעשה רע (ויקרא כו 18; הושע ז 15). שורש המילה הוא י.ס.ר = ייסורים. המשיח שילם בדמו, בחייו, את העונש שהיה עלינו לשלם עבור חטאינו. הוא סילק את החוב שלנו – שילם במלואו את המחיר שאלוהים קבע, כדי שהשלום בינינו לבין בוראנו יושב על כנו. ישוע המשיח פדה אותנו מהקללה הרובצת על כל מי שלא מקיים את התורה בשלמות (דברים כז 26: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם"). הוא עשה זאת כדי שנזכה לברכת אלוהים ולשלום. רק בעקבות מעשה הישועה של ישוע נוכל להיחשב לצדיקים, שכן צדקתו נחשבת לנו, ובזכותו אנו זוכים למעמד של בני האלוהים הראויים לירושה (האיגרת אל הרומים ג 26-21; האיגרת אל הגלטים ג 13; איגרת פטרוס הראשונה ב 24-22). "וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ." – אנחנו נרפאים בזכות פצעיו של עבד יהוה. הריפוי עליו מדבר הנביא הוא רוחני. זהו הריפוי היחיד שיכול להשיב על כנו את השלום בינינו לבין אלוהים. ריפוי רוחני מתבטא בחיים טהורים וקדושים ובציות לדבר אלוהים. ריפוי רוחני יוביל לריפוי גופני שיתממש באופן מוחלט וסופי בממלכת אלוהים הנצחית. ריפוי רוחני עדיף על ריפוי גופני, כי הוא נצחי (הראשונה לקורינתים טו 49 ואילך; ראה גם התגלות כא 4).
כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. – פסוק זה מוכיח את גודל אהבתו של עבד יהוה אלינו ומלמד על זהותו:
דרך סמלים אלה לימד אלוהים את עמו על אודות כפרת החטאים הנפלאה שהמשיח מעניק לנו במחיר חייו.
מי יכול לשאת עוונות של אחרים? מי יכול לסלוח לנו על חטאינו ולהעמיד אותנו כצדיקים לפני אלוהים? ישעיהו אמר בפרק מג 25 כי אלוהים הוא זה שמוחה חטאים: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי; וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר". גם בפרק מד 22 אלוהים הוא הדובר: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ". אם כך, עבד יהוה חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהותו היא המעניקה לו את היכולת לסלוח, למחול ולמחות חטאי אחרים. כתנאי למילוי משימה זו, עבד יהוה עצמו חייב להיות נקי מחטא.
"וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ..." – ה' הטיל על עבדו את העונש שהיה אמור להיות מנת חלקנו. ניסוח זה מחזק את הטענה בדבר ריבוי הישויות בשלמות האלוהית האחת: במשפט אחד יש לנו את "יהוה", והוא הִפְגִּיעַ את העוונות "בּוֹ", בעבד, שגם הוא מוכח כישות אלוהית על־ידי כל הנאמר בפרק (עיין גם במשלי ל 4: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ?", קטע המדבר על אלוהים האב ואלוהים הבן. ראה גם תהילים ב; דניאל ג 25).
בפסוקים 9-7 הנביא מתאר את ייסוריו של עבד יהוה ואת מותו:
"נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – עבד יהוה מקבל בענווה וללא התנגדות את היחס הבלתי צודק של העם אליו. אין הוא נלחם או מתמרד, אלא ממלא את תפקידו בנאמנות ובהכנעה. המילה "נִגַּשׂ" – פירושה שהוכה בידי נוגשׂים (שמואל א יד 24; איוב לט 7). "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – ישעיהו משווה את שתיקתו ואת צייתנותו של עבד יהוה לזו של שׂה ההולך לטבח. דימוי זה לא נמצא כאן במקרה. שׂה הכפרה היה חייב להיות ללא מום, מושלם, כראוי לקורבן המועלה לאלוהים. כזה היה עבד יהוה! רָחֵל – שם נרדף לכבשׂה (בראשית לב 15). עם ישראל מתואר כחוטא (סוף פסוק 8), אבל עבד יהוה מתואר כמי שאין בו חמס או מרמה (פסוק 9). בני ישראל למדו שבעלי חיים תמימים (מושלמים) אמורים לשמש לקורבנות, והנה מדבריו של ישעיהו מתברר שהחיות הללו היו רק צל, סמל לקורבן האמיתי שיוקרב בבוא היום עבור חטאי האנושות. הנביא מבהיר שעבד יהוה הנו הקורבן האמיתי והנצחי (האיגרת אל הגלטים ג 23 - ד 7; האיגרת אל הקולוסים ב 17-16; האיגרת אל העברים ז-י). זו הסיבה לתגובת יוחנן המטביל בראותו את ישוע: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (בשורת יוחנן א 29).
ניתן לעקוב אחרי פרטי ההתגשמות של הפסוק "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל...", כאשר קוראים את הדיווח שבבשורת מתי כו 36 עד כז 44. יש הטוענים שישוע התלונן, ניסה להתחמק או התמרד כשביקש מאלוהים האב להעביר ממנו "אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת" (בשורת מתי כו 39). – חס וחלילה!
המוות המכפר היה תכלית בואו של המשיח.
היה משפט – לא היה צדק "מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – כאן ישעיהו מדבר על המשפט המעוות שייערך לעבד יהוה, ועל מותו. "מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח." – עבד יהוה לא זכה למשפט הוגן. "וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ?" – לא היה מי שיעמוד ויעיד לזכותו או יתריע על כך ששופטיו הפרו את כל כללי המשפט (בשורת מתי כז 26-1). "כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים." – הוא נלקח מארץ החיים – נרצח (דניאל ט 26). "מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – הנגעים שאותם הוא סבל נבעו מפשעי עמו. הכוהן הגדול ומנהיגי העם תכננו להמית את ישוע, שכן הוא חשף את חטאיהם ואת התהום שנפערה ביניהם לבין אמת האלוהים. פשעם של מנהיגי העם היה כה גלוי, עד שאפילו המושל הרומי הגוי, פונטיוס פילטוס, הבין שהם מאשימים בפניו את ישוע אך ורק מתוך קנאה (בשורת מתי כז 18). גם דניאל הנביא תיאר את מותו של המשיח באמרו: "וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ". הביטוי "יִכָּרֵת" מבהיר שהמשיח לא מת בשׂיבה טובה, אלא בעקבות מעשה אלים ש"כרת" אותו מארץ החיים טרם זמנו. נבואת דניאל גם מספקת את המועד בו ייכרת המשיח, וחישוב זהיר מלמד שמדובר בחודש ניסן של שנת 32 לספירה. דברי המלאך גבריאל שבדניאל פרק ט התגשמו במלואם בישוע המשיח. ישוע אכן נכרת מארץ החיים בחודש ניסן (פסח) של שנת 32 לספירה. הדברים ברורים: עבד יהוה לא היה חייב בעונש מוות. הוא נשא על עצמו את חטאי עמו ושילם בחייו את מחיר העונש שהעם היה אמור לקבל. עבד יהוה, ישוע המשיח, מת מוות אלים בגלל חטאי עמו. מותו היה הדרך היחידה שבה יכלו בני עמו לקבל חיי עולם, בזכותו.
"וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו." – עבד יהוה יוצא להורג כפושע, כי לכזה הוא ייחשב בעיני בני עמו. אף־על־פי שימות מוות בזוי, הוא ייקבר בקברו של אדם עשיר. מדוע?
סוף הפרק מדגיש את התוצאות החיוביות של ייסוריו ומותו של עבד יהוה: ישעיהו נג 12-10:
"וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי." – משפט זה מעורר פליאה. איך ייתכן כי יהוה "חָפֵץ" בסבלו ובחוליו של עבדו הנאמן? התשובה ניתנת בהמשך הפסוק: "אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע." – המילה "אָשָׁם" מצביעה על אחד מסוגי הקורבנות שהועלו לאלוהים (ראה ויקרא ה 15, 19-17, יט 21). עבד יהוה מת כקורבן על חטאים, קורבן רצוי בעיני אלוהים. "אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ" – כלומר, אם נפשו (של עבד יהוה) תקריב (תשׂים) את עצמה כקורבן אשם, אז הוא "יִרְאֶה זֶרַע". במילים אחרות: אם עבד יהוה אכן יקריב את חייו כקורבן אשם, יהיו לו בנים רבים – כל מי שיאמין בו וייוושע (בראשית נ 23; תהילים קכח 6). עבד יהוה אמנם יוצא להורג, אבל בכל זאת "יַאֲרִיךְ יָמִים" – כי הרי הוא בן האלוהים הנצחי שקם מן המתים וחי לעולם. סבלו של המשיח, כאביו, חוליו ומותו היו "חֵפֶץ יהוה". הם היו מרכיב הכרחי מתכניתו המופלאה של אלוהים לישועת בני האדם. אלוהים יכול לכפר על חטאינו ולהעניק לנו חיי עולם רק בזכות קורבן דמו של ישוע המשיח (הראשונה לקורינתים ה 7; התגלות יג 8). "...יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח." – עבד יהוה יחיה לנצח נצחים, וכל דבר שיעשה יצליח. ישוע מבטיח למאמינים בו (שהם "זרעו" הרוחני) שיהיו יורשים ושותפים עמו. לכן, מה שנאמר על ישוע נכון גם לגביהם. גם המאמינים "יאריכו ימים" (בשורת יוחנן א 12; האיגרת אל הרומים ח 17).
אם אלוהים חפץ במות המשיח, מדוע נענשים הורגיו? כתבי הקודש הכינו את בני האדם מראש לבואו של המשיח הסובל, העתיד לשלם בחייו את מחיר הכפרה עבור החוטאים (בראשית ג 15; ישעיהו נג). נכתבו פרטים מדויקים על אודות זהותו של המשיח ואף המועד בו יופיע ויפעל עבור עמו וכלל האנושות (ישעיהו ז 14, ט 6-5; מיכה ה 1; זכריה ט 9; דניאל ט). אלוהים ציפה מעם ישראל להכיר את דברו, לזהות את המשיח המיוחל ולקבלו באהבה ובכניעה. היה עליהם לכרוע ברך לפני המושיע וללַוות אותו אל הצלב – אל תכלית בואו – כשהם מודים לו ומשבחים את שם אלוהים. כל זה על בסיס המידע הידוע מתוך התנ"ך.
בני האדם נענשים מכיוון שהם דוחים את המשיח שבא להושיע אותם מקללת החטא. העונש מתבטא בכך שהם נשארים עם חטאם, רחוקים ומנותקים מאלוהים ומחסדו (בשורת יוחנן ג 19-14). כל בני ישראל – וכל בני האדם באשר הם – אמורים ללכת אחרי ישוע אל מקום הצליבה בבכי בגין אשמתם, ובהודיה לאלוהים על אהבתו, במקום לקלל את המשיח ולשמוח לאיד על סבלו. לאורך ההיסטוריה האשימה הנצרות הממוסדת את היהודים ברצח המשיח וכך הצדיקה את רדיפתם ורציחת רבים מהם. תלמידי ישוע הנושעים באמת, לעומת זאת, אינם רודפים או רוצחים בני אדם. הם משמיעים באוזני כול את בשורת המשיח המדברת על סליחת חטאים ושלום עם אלוהים. כמו כן, הם מצווים לחיות על־פי אמות הצדק והקדושה של אלוהים ולאהוב את הזולת, כולל את אויביהם.
"בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים." – עבד יהוה הוא היחיד שיכול להצדיק אותנו, לזכות אותנו מאשמה כלשהי לפני אלוהים. איך הוא עושה זאת? "...וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל." – עבד יהוה נשא על עצמו את אשמתנו כדי שנוכל לעמוד זכאים וללא כל אשמה לפני אלוהים: "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ" (השנייה לקורינתים ה 21). מי שלובש את צדקתו של ישוע, נחשב לטהור בעיני אלוהים לא פחות מהמשיח (ראה גם האיגרת אל הרומים ה 19).
עליי להאמין שעבד יהוה, ישוע המשיח, הוא הקורבן התמים שנשא על עצמו את חטאיי. מאמין כן ואמיתי מוסר את חייו לידי ישוע, לומד את דבר אלוהים ומאפשר לו להיחרט על לבו. מאמין כן משמש משכן לרוח אלוהים הפועל בו, ומשרת בעזרתו את המשיח ואת הזולת. טיהורנו מאשמה והצדקתנו לא נקנו בזול! הם נקנו בדמו של בן־האלוהים:
אלוהים מחשיב לצדיקים את אלה המאמינים כי ישוע המשיח הוא זה שנשא את חטאיהם. "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל." – הפסוק האחרון ממשיך את רעיון התקומה מן המתים. עבד יהוה השכיל למלא עד תום את רצון אלוהים, לכן הוא ניצח גם את המוות. ניצחונו של עבד יהוה מתואר כניצחונו של מלך במלחמה. בימי קדם, מלך מנצח לקח את כל השלל וחילק אותו כראות עיניו לנתיניו הנאמנים. כך יעשה גם עבד יהוה. המשיח יחלק את שלל מלכותו לאוהביו כאשר ישוב למלוך בממלכה בת אלף השנים (ראה ישעיהו ב; ירמיהו כג 6-5, לג 16-14; מיכה ד 8-1; תהילים ב; דניאל ז; התגלות כ 4, 6, כב 5).
עבד יהוה – סיכום: מפסוק 13 בפרק נב ועד סוף פרק נג בישעיהו מתוארת באופן מושלם התכלית של מות המשיח עבור עמו ישראל (בשורת יוחנן יא 52-49) ועבור כל בחיריו מכל העמים (איגרת יוחנן הראשונה ב 2).
לנו נותר לבקש מאלוהים שיושיע אותנו, כדי שנזכה לתקווה ולנחלה שמימית, ושנמלוך עם ישוע המשיח לנצח נצחים.
אין אדם שאינו חוטא! לפיכך, עבד יהוה המתואר בפרקים נב-נג של ספר ישעיהו לא יכול להיות אדם רגיל. הוא אֵל שַׁדַּי, ישוע המשיח.
אם אתה מאמין בישוע ויודע כי הוא אדונך ומושיעך מן החטא, ניתן לתאר אותך כך:
לעומת זאת, מי שדוחה את ישוע דוחה את סליחת החטאים ונשאר אשם לפני אלוהים. הוא יחיה לנצח בייסורים באגם האש (התגלות כ 15).
ישוע הוא המשיח היהודי – הוא ולא אחר. אמונה יהודית אמיתית תתבטא באמונה בישוע כאדון וכמושיע. שמעון פטרוס השליח אמר את המילים הבאות לאחיו היהודים שהיו עדים לריפוי חולה, בשמו של ישוע המשיח:
האם תמשיך בדרכך? תמשיך להיות רחוק מישועת אלוהים? או שתפנה למושיע היחיד, לישוע המשיח, ותאמין כי הוא נשא במקומך את העונש המגיע לך על חטאיך? הרי זוהי הדרך היחידה להיוושע ולעמוד צדיק לפני אלוהים לנצח נצחים.
חלק שלישי – בן־אלוהים / בן־האדם
בן־אלוהים / בן־האדם בתנ"ך ובברית החדשה כשישוע המשיח הציג את עצמו לפני בני דורו, הוא כינה את עצמו בעיקר בשני שמות: "בן־האדם" ו"בן־אלוהים".
האמנם? האם הוא אכן "פחות מאלוהים"? האם תאריו של ישוע, "בן־האדם" ו"בן־אלוהים", מפחיתים מאלוהותו?
הבדיקה תבהיר שישוע הציג את עצמו כאישיות השווה לאלוהים בכל דבר ועניין לאורך כל שנות פעילותו כמשיח עלי אדמות. להלן מספר דוגמאות בהן ישוע המשיח מכנה את עצמו "בן־האדם" או "בן־אלוהים" בהתייחסו לזהותו האלוהית:
כאשר בא ישוע לכפר נחום נאספו סביבו אנשים רבים. זאת מאחר שהוכיח בביקורו הקודם בעיר (בשורת מרקוס א 34-21) שהוא יכול לרפא חולים ולשחרר בני אדם מהשפעת השדים. ישוע ניצל את ההזדמנות ולימד את תורתו. מספר אנשים ניסו להביא אליו את חברם המשותק ששכב על אלונקה. מכיוון שהמקום היה הומה אדם ולא התאפשר להכניס את המשותק דרך דלת הבית, פירקו חבריו את הגג והורידו את ידידם דרך הפתח שיצרו. ישוע ראה את אמונתם ואמר לנכה: "בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ." אחדים מן הסופרים שנכחו במקום אמרו בלבם: "מַדּוּעַ הוּא מְדַבֵּר כָּךְ? מְגַדֵּף הוּא. מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ?" אין ספק שהצהרתו של ישוע נועדה לציינו כאלוהים. מכיוון שסליחת חטאים לא מתבטאת בהכרח בשינוי פיזי מידי הנראה לעין, לא יכלו הנוכחים לעמוד על מידת ההשפעה של דברי ישוע. הוא קרא את מחשבותיהם ושאל: "לָמָּה אַתֶּם אוֹמְרִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבַבְכֶם?" כדי להוכיח שדבריו אכן התקיימו, ושהוא אכן אלוהים, המשיך: "אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים עֲלֵי אֲדָמוֹת"... [ואז פנה אל המשותק] "קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!" וכך היה. המשותק קם על רגליו, הרים את מיטתו ויצא לעיני כול. הטקסט מבהיר שישוע ראה את עצמו כשווה לאלוהים (רק אלוהים סולח ומוחל על חטאים: עמוס ז 2; מיכה ז 18; תהילים פה 3, פו 5, קג 3; דניאל ט 9 ועוד).
הסופרים, בהיותם יהודים מלומדים, בוודאי הבינו את משמעות הכינוי "בן־האדם" לאור משמעותו בתנ"ך. הבה נבחן אותו גם אנחנו לאור הכתוב בספר דניאל הנביא: דניאל ז 14-9 (תרגום לעברית):
דניאל מנה בחזון שבפרק ז את האימפריות שישלטו בעולם, זו אחר זו. לאחר מכן תיאר את "צורר המשיח" – אותו שליט רב כוח שישלוט בעולם באחרית הימים, לפני שובו של המשיח ארצה (בשורת מתי כד 51-15; השנייה לתסלוניקים ב 12-1; התגלות ו-כ). בתום תיאור מעשיו הנפשעים של השליט הרשע, פנה דניאל אל המתרחש בשמים: שם התנהל משפט האלוהים כנגד צורר המשיח. בדניאל ז 9 אנו פוגשים את "עתיק הימים" היושב על כיסא המשפט, והוא אלוהים האב (חבקוק א 12). "...וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם." (פסוק 13) – עתה מפנה דניאל את תשומת לבם של קוראיו לדמות נוספת שבאה "עם ענני השמים", נראית "כבן אדם" ומובאת אל לפני "עתיק הימים". עתיק הימים נותן לבן האדם הזה שלטון עולם, כבוד ומלכות נצחיים. כמו כן, כל האומות והלשונות משתחוות לו.
לאור מה שלמדנו על דמותו של ישוע בתנ"ך, ברור שמדובר באֵל שַׁדַּי, בישות האלוהית שאותה בני האדם רשאים לראות (ראה את דמותו וסמכותו של המשיח, בן־האלוהים, בתהילים פרק ב; בשורת מתי ט 9-1; בשורת לוקס ה 26-17).
בשורת מתי כו 68-57:
ישוע נעצר והובא לפני קייפא, הכוהן הגדול. הוא נדרש להשיב לטענה שהוטחה בו: "אתה אמרת שתוכל להרוס את היכל האלוהים ולשוב ולבנותו בשלושה ימים!" ישוע שתק. בעקבות שתיקתו, שאל הכוהן הגדול: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?" אז ענה ישוע ואמר: "אַתָּה אָמַרְתָּ, אַךְ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם." בתגובה, קרע הכוהן הגדול את בגדיו. – מדוע?
מה נחשב לכל כך חמור בתשובתו של ישוע?
מילים אלה מקבילות לנאמר בתהילים פרק קי: "לְדָוִד מִזְמוֹר. נְאֻם יהוה לַאדֹנִי: 'שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ'." דוד המלך מדבר כאן על נאום שבמהלכו הוא שמע את יהוה אומר מילים אלה ל"אדונו" (של דוד). מכיוון שדוד הגיע למעמד הגבוה ביותר בעם ישראל, ומעליו היה רק אלוהים, יוצא שישויות אלו – יהוה ואדונו של דוד – שתיהן ישויות אלוהיות.
שים לב שהכוהן הגדול בעצמו בחר בכינוי "מָשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים". במזמור ב ובמשלי ל ישנן התייחסויות ברורות לבן־האלוהים. הכוהן הגדול היה בקי בתנ"ך, ולכן הבין היטב את הכוונה שמאחורי דבריו של ישוע. הוא הבין שישוע מייחס לעצמו אלוהות.
להלן מראי מקום נוספים בבשורות בהם ישוע מכונה "בן־האדם" כרמז לזהותו האלוהית:
להלן מראי מקום בבשורות בהם ישוע מתואר כ"בן־אלוהים", או אף מכונה בתואר זה בהתייחסות לזהותו האלוהית: בשורת מתי ג 17 - ד 11, יד 33, טז 16, כו 68-57; בשורת יוחנן ג 21-13, ה 29-19, ח 58, י 39-34, יא 4, 27-25, יד 6, 14-13, יז 5.
יוחנן השליח כתב את הספר האחרון בברית החדשה בשנת 95 לספירה, ובמשפט הראשון העניק לו את השם "התגלות ישוע המשיח". בהמשך יוחנן תיאר מפגש עם ישוע: "כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיו נָפַלְתִּי לְרַגְלָיו כַּמֵּת, וְהוּא שָׂם אֶת יַד יְמִינוֹ עָלַי." ישוע הרגיע וחיזק אותו במילים: "אַל תִּירָא. אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַחַי. הָיִיתִי מֵת וְהִנֵּה חַי אֲנִי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְלִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת" (התגלות א 18-17). בסוף ההתגלות הוסיף המשיח:
הוא השתמש בביטויים הידועים לכל יהודי הבקי בתנ"ך: בישעיהו מד 6 כתוב:
בישעיהו מח 13-12 אומר אלוהים:
כשישוע המשיח מכנה את עצמו "הראשון והאחרון" הוא עושה זאת כדי להדגיש את אלוהותו.
אין כל ספק שישוע הציג את עצמו כשווה לאלוהים. הוא לא הסתיר את זהותו. מעשיו ודבריו היו ברורים. על כך מעיד גם הדיווח שבבשורת יוחנן י 38-24:
יוחנן השליח מסיים את הבשורה שכתב באומרו:
לאורך ההיסטוריה היהודית קמו "משיחים" רבים, אך רק אחד...
כל האחרים שטענו למשיחיות הוכחו כמשיחי שקר. למרות זאת, רחובות רבים בישראל נקראים על שמם, והם נזכרים באהדה בפי רבים מבני עמנו!
המשיח אינו אישיות רוחנית משנית שאנו יכולים לקבל או לדחות בקלות ראש! אי־אפשר לומר שהחלטתנו איך להתייחס אליו "לא כל כך משנה". קרבתנו או ריחוקנו הנצחיים מאלוהים תלויים ביחסנו אל ישוע, המשיח האמיתי. במאמר זה הוצגו בקיצור נמרץ עובדות רבות המוכיחות שישוע הוא משיח ישראל המובטח.
היכולת להאמין בישוע כאלוהים אשר בא לעולם כדי למות עבור בני האדם החוטאים, לשלם במקומם את מחיר החטא וכך להיות הקורבן המכפר שלהם, היא מתנת חסד מאלוהים. הוא נותן אותה לכל המבקש בכנות. אנא, התפלל לאלוהים, התוודה על חטאיך ובקש ממנו שיפקח את עיני לבבך להכיר אותו כפי שהוא!
את אלו המקבלים את ישוע כאדונם ומושיעם מהחטא, אלוהים אינו זונח. למאמינים בו באמת, הוא מעניק את רוח הקודש שישכון בהם ויהיה עירבון לישועתם הנצחית. הנושעים נחשבים לאזרחי מלכות אלוהים (האיגרת אל הפיליפים ג 20). מאמין אמיתי בישוע קורא בכתבי הקודש, לומד את דבר אלוהים, שומר על קשר מתמיד עם בוראו על־ידי תפילה, מחפש את חברתם של מאמינים אחרים, ויום־יום מבקש כוח מאלוהים לזנוח את הרע ולאמץ את הטוב. המפנה שרוח אלוהים מחולל בתלמידיו של ישוע הוא כה קיצוני, עד כי הוא מתואר במונחים "לידה מחדש" ו"בריאה חדשה" (בשורת יוחנן ג 3; האיגרת אל הגלטים ו 15). אלוהים מקים את המאמין ממוות רוחני (מצבו שלפני הישועה) לחיים רוחניים ונצחיים. רוח הקודש מעניק לו את תכונות האופי של אלוהים (אל הגלטים ה 22-23) ויכולות אשר בהן הוא משרת את המשיח (הראשונה אל הקורינתים יב; האיגרת אל הרומים יב; האיגרת אל האפסים ד). את השינוי הזה אף אדם לא יוכל לחולל בכוחות עצמו!
ישוע המשיח אמר:
הבטחותיו של אלוהים לעתיד אכן יתגשמו כולן, וכבודו ייראה על בני ישראל. כאשר ישוע המשיח יחזור ארצה, תקבל אותו כל שארית עם ישראל באמונה: זכריה יב 10:
אז, כל ישראל ייוושע וימלא את תכלית ייעודו: להיות ממלכת כוהנים בשירות ישוע המשיח וגוי קדוש בנחלתו המובטחת. האיגרת אל הרומים יא 26:
ישוע המשיח, בוא נא, בוא מהר! (ראה ספר ההתגלות כב 20).
עדות אישית נולדתי למשפחה יהודית מאמינה בישוע, בתקופה בה היו בישראל קומץ מאמינים בלבד. הוריי חינכו אותי ללמוד את כתבי הקודש וללכת לאסיפות בבית הקהילה בכל יום שבת. בגלל ההתנגדות החריפה של סביבתי למאמינים בישוע, הסתרתי את קשריי עמם ואת שייכותי לקהילה משיחית, כי ידעתי שאסבול דחייה וחרם משכניי ועמיתיי ללימודים. העובדה שהמאמינים בישוע הם מיעוט זניח בארץ העלתה בי ספקות שמא כל האמונה הזו היא פרי דמיונם של אנשים טועים. שאלתי את עצמי:
בגיל 17 החלטתי לבדוק בעצמי את האמונה בישוע כדי שאמונתי תתבסס על החלטה אישית ולא רק על החינוך מהבית. מתוך קריאה ולימוד בתנ"ך, ובמיוחד חקר נבואות משיחיות, הגעתי (בחסד אלוהים) למסקנה שישוע המשיח הוא אכן אֵל שַׁדַּי, גוֹאֵל יִשְׂרָאֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל המובטח מפי נביאי התנ"ך. עדיין הטרידה אותי מאוד העובדה שהמאמינים הם מיעוט, אך ככל שהעמקתי בלימוד ובהבנה של דבר אלוהים השכלתי להבין כי...
מתוך לימוד כתבי הקודש הגעתי למסקנה שהדבר הטבעי ביותר עבור היהודי הוא: להאמין בישוע המשיח כמושיעו מן החטא. למדתי אמת חשובה נוספת: הרוב אינו קובע מהי אמת! אלוהים קובע מהי אמת. האמת של אלוהים כתובה בכתבי הקודש, והם קובעים כי ישוע הוא הדרך, האמת והחיים – ליהודי ולגוי כאחד.
-- זרע האישה – בראשית ג 15
שמות, תארים ותיאורים של ישוע המשיח בברית החדשה (רשימה חלקית) -- בן אברהם – בשורת מתי א 1 |
|
|||||||||||||
