פרק א, פסוקים 1-15

עת לבנות

ישראל של המאה העשרים. בתים צצים בכל מקום כפטריות אחר הגשם, ומנמרים את צידי הכבישים המהירים ואת השטחים החקלאיים הנרחבים. גם לתוויות המחיר שעליהם לא היה תקדים בדורות הקודמים. שוב אין רוכשים דירות לשם מחסה מפני פגעי מזג האויר בלבד. בימינו זוהי השקעת מותרות כבירה, המשמשת כתריס מפני פורענויות האינפלציה והמיסוי.

אין חוסכים בהוצאות, בזמן ובמאמצים על מנת להקים את הבית הנכון על הקרקע המתאימה. משפחות ממשכנות את כל אשר להן להשגת בתים וריהוט, על מנת לזכות בנתח מן בחלום האמריקני.

פעמים רבות מוצאים גם מאמינים משיחיים את עצמם לכודים בסגנון חיים חומרני מעין זה. הם יוצאים ממנו כשהם סחוטים מבחינה שכלית, פיזית וכספית בשל אורח החיים התובעני והמתפתח הזה, עד שכמעט ולא נותר להם ענין או מרץ כלשהו - אם בכלל - לעבודת האל.

וכדי שלא נתפתה לחשוב שאורח חיים כזה מאפיין אך ורק את בני התקופה הנוכחית - בואו ונסתכל אחורה לשנת 520 לפני הספירה. כבר אז חיו תושבי ירושלים בסגנון חיים חילוני מובהק, כשהם מגלים ענין מועט ביותר בעניינים שברוח, או בתמיכה כספית במפעל בית ה'.

זאת היתה האוירה שבה הרעים חגי את נבואתו הישירה, והתוקפנית משהו, וקרא לבני עמו לחדש את מחויבותם לשירות ה'. אם לא יעשו כן - הזהירם - עלול ה' לשים קץ לשיגשוג הכלכלי המסויים, שממנו נהנו עם שובם ירושליימה.

מחבר הספר: חגי. פירוש שמו קשור בחג או בחגיגה.

מקבלי הספר: חגי הפנה את דברי נבואתו אל זרובבל 'הפחה' ואל יהושע הכהן הגדול (א':1; ב':21,2),

וכן לעם יהודה (א':13; ב':2)

תאריך: תאריך הנבואה נקבע בדיוק נמרץ: "בשנה השניה למלכות דריווש - (שנת 520 לפה"ס).

סגנון: חגי כתב בפרוזה ישירה, וייחס את המסר לה' (א': 13,8-7,5,3,1).

הנביא השתמש בשיטות שונות על מנת להביא את אנשי יהודה למצב של מחוייבות ושירות.

הנושא: בנין בית ה'.

פסוק מפתח ומלות מפתח: מלות מפתח: "בית ה'", "הבית", "ביתי" (8 פעמים) "שימו נא לבבכם..." (5 פעמים)

פסוקי המפתח : א':14, ב':9.

מקבלי הנבואה.

"בשנת שתיים לדריווש המלך, בחודש הששי, ביום אחד לחודש" (פס' 1). חגי החל את נבואתו בראש חודש אלול של שנת 520 לפה"ס, ונשא את דברי נבואתו כמסר אלוהי לעם יהודה.

לתאריך זה נועדה חשיבות רבה מכמה בחינות: קודם כל, הוא נותן לנו את המועד המדוייק לנבואתו של חגי. מועד כתיבת הספר נקבע לפי מועד שלטונו של מלך פרס, כלומר, כש"עת הגויים" היתה בעיצומה (לוקס כ"א:24) זה היה בחודש הששי (אלול), זאת אומרת - חודש אחד אחרי שיהודה זכרה, ביום צום ואבל, את חורבן הבית הראשון בידי הבבלים (תשעה באב, 586 לפה"ס). לבותיהם של בני העם היו מוכנים, איפוא, לקבל את נבואת חגי. זה היה בראש חודש, עם מולד הירח החדש, שהיה באותה התקופה יום שבתון - יום איסור מלאכה, ויום שבו הוקרבה מנחה מיוחדת לה' (במדבר כ"ח:15-11). בראשי החדשים נהג העם להאזין לדברי הנביאים (מל"ב:ד':24). אכן, קהלו של חגי היה מוכן לקבל את בשורתו המוחצת!

והנביא לא הותיר בשומעיו כל מקום לספק, כאשר הודיע להם שהמסר שבפיו בא ישירות מאלוהים, ושעליהם משום כך להענות ולהגיב בהתאם. (א':13,7,2-1; ב':23,14,11,9-6,4). לפני שפנה אל העם, הפנה חגי את דבריו אל מנהיגי יהודה, זרובבל המושל (פחת יהודה) ויהושע הכהן הגדול. (פס' 1).

אחרי הצהרת כורש, בשנת 539 לפה"ס (עזרא ב':2-1), חזרה קבוצה ראשונה מבין גולי בבל לארץ יהודה, תחת הנהגתו של זרובבל בן שאלתיאל, הפחה, שהיה נצר לבית דוד, בהיותו נכד למלך יהויכין (שכונה יכניה ב- דבה"א ג':19-17; השוה מתי א':12). פירושו של דבר שזרובבל היה בן לשושלת המלכותית של בית דוד; מחשבה זו מועלית ע"י חגי עם סיום נבואתו. (ב':23-20).

זרובבל מכונה "בן שאלתיאל" (פס' 1) וכן בן אחיו של שאלתיאל, פדיה (דבה"א ג':19-17). בעיה זו נפתרת לאור שיטת נישואי היבום (דברים כ"ה:10-5). מסתבר ששאלתיאל נשא לאישה את אשת פדיה אחיו, אחרי פטירת האח, וכנראה שאז נולד זרובבל. פירוש השם זרובבל יכול להיות הן: "זרע בבל", כרמז למקום לידתו של האיש, או "זרוי (פזור) בבל - כרמז למעמדו. הוא מכונה גם ששבצאר, "הנשיא ליהודה" (עזרא א':11,8), וכן "הפחה" ביהודה (עזרא ה':14), שמונה ע"י כורש. יהושע היה בנו של יהוצדק (פס' 1), הכהן הגדול, שהוגלה בבלה בשנת 586 לפנה"ס (דבה"א ו':15).

שים לב לכך שחגי נשא את נבואתו באזני המנהיגים הפוליטיים והדתיים תחילה. לו יכול היה להצית בהם את חזון הקמת המקדש - היו הללו יכולים להוות מקור השראה לעם כולו להשלים את המשימה.

גערה על שאננות ועצלות

חגי לא בזבז זמן בטפול בתירוציה של יהודה לאי השלמת המקדש: "לא עת בוא עת בית ה' להבנות" (פס' 2). הגערה באה מפי "ה' צבאות", הכינוי השגור בפי נביאי תקופת בית שני לציון ה', האל החזק והמקיים את אשר הבטיח. זוהי אזהרה חמורה לעם, האשם בהשעיית העבודה ובדחייתה, במיוחד אחרי שה' הסיר מהדרך את כל המכשולים, ואיפשר לעמו להמשיך ולהשלים את מלאכת הבניה. שים לב שה' אינו משתמש כאן בביטוי "עמי", אלא מתייחס לישראל בכינוי "העם הזה", בציינו עקב כך את מורת רוחו בשל אי ציותם.

חגי מונה אחת לאחת את הסיבות לדחיית העבודה ע"י העם. בני העם מצאו לעצמם די זמן לבנות את בתיהם הפרטיים, אך לא את בית ה'. "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?" (פס' 4). הנביא מגלה וחושף ארבעה חטאים של העם:

א. אנוכיותם: היה להם די זמן וכסף להקים לעצמם את בתיהם הספונים, המפוארים, אך לא את בית ה'. ב. שוויון נפש ואדישות כלפי המקדש, משום שהשתחוו לה' בלעדיו בשבעים שנות גלותם בבבל.

ג. שכנים עויינים ריפו את ידיהם מלבנות את המקדש,

ד. הם הציבו את מחסוריהם הפרטיים לפני רצון ה'.

האנשים התגוררו "בבתים ספונים" (פס' 4), דבר המעיד על חיי מותרות, הקשורים בדרך כלל עם בתי המלוכה, כמו הבית שבו גר שלמה המלך. (מל"א ז':7,3; השוה ירמיה כ"ב:14). חגי אינו מפרט במה היו הבתים ספונים, או מצופים, אולם ידוע שזרובבל ייבא ארזים מלבנון לבניית המקדש (עזרא ג':7).

היתכן שהעץ שנועד לציפוי קירות המקדש מצא את דרכו לבתי העשירים, במקום ליעדו המקורי?

ה' לא גער באנשים על שבנו לעצמם בתי פאר, אלא על שום שהזניחו את בנית המקדש החרב, והציבו את ענייניהם האישיים ואת האינטרסים הפרטיים שלהם מול רצון האל ולפניו. כמה שונה מזה היה יחסו של דוד המלך! למרות שהוא עצמו התגורר בבית ארזים, הוא השקיע את כל מרצו ומשאביו בהכנות לבניית מקדש ה' המפואר, (שמ"ב ז':2) שהוקם, בסופו של דבר, על ידי שלמה בנו.

משיחיים רבים משתחווים לה' בבנינים שאינם ראויים למשכן אדם, שלא לדבר על משכן קהילתי, או בבנינים הזקוקים לבדק בית דחוף, בתואנה שחסרים להם כספים להקמת בית לה', בשעה שאינם חוסכים בכסף או בזמן כדי לייפות ולקשט את בתיהם הפרטיים, ולציידם במיטב השכלולים והמותרות האפשריים. כיהודה בשעתה, אין גם אותם משיחיים מודעים לעובדה שבכך הם מונעים את הברכה שצפן להם ה'.

הסיבה לעוני

חגי מעורר את אנשי יהודה לראות את מצבם נכוחה בקראו אליהם: "שימו לבבכם על דרכיכם!" (פס' 5). (השווה גם א':7; ב':18,15). הנביא אומר כאן: "שימו לב והתבוננו היטב בסדרי העדיפות שלכם: תקנו את דרכיכם כהלכה, ועשו את רצון ה'!"

חגי סוקר את שפע הברכות החמריות שהחסיר ה' מעמו, בשל אי נכונותו לציית לו. קודם כל, נכשלה החקלאות: "זרעתם הרבה, והבא מעט" (פס' 6). למרות שהעם זרע הרבה, היה הקציר בבחינת אסון. (השווה א':11,10; ב':17-15).

שנית, הכלכלה בארץ לא הצליחה למלא את צרכי העם: "אכול - ואין לשבעה, שתה - ואין לשכרה; לבוש - ואין לחום לו." (פס' 6).

שלישית: האינפלציה דהרה, בגלל הרעב ונדירות המצרכים: "והמשתכר - משתכר אל צרור נקוב." (פס' 6). לעם לא היה מספיק כסף כדי להתקיים ולרכוש את צרכי היומיום. זה מזכיר את המימרה הרווחת: "אני לא גומר ת'חודש".

מוסר ממשמע זה בא ישירות מה', בגלל אי ציותו של העם. משה בישר על מישמוע זה מאות שנים קודם לכן (ויקרא כ"ו:20-18; דברים כ"ח:40-38). הסוד בברכות הכלכליות של אנשי יהודה היה תלוי, איפוא, במידת ציותם לה' - בהצבת קדימות בנין בית ה' לפני רווחתם הפרטית. המשיח דיבר על אותו ענין באמרו: "בקשו בראשונה את מלכות האלוהים ואת צדקתו, ונוספו לכם כל אלה." (מתי ו':33).

קידום הבנייה

שוב מתרה הנביא חגי ביהודה לשים לב לדרכיה (פס' 7), ולאסוף יותר עצים לבנין הבית (פס' 8).

במלים אחרות, עליה לשוב מחטאיה ולהתגייס לשיקום בית המקדש החרב. בעשותם זאת - ישביעו את רצון ה' (שם), והוא יתפאר במקדשו (שם), ויתכבד בהשלמת בנינו. זה יהיה כמו כן אות לכל העמים השכנים שה' השיב את שבות יהודה לקדמותה, והביאה למצב שבו מסוגלת היא וראויה לקבל את ברכותיו.

סקירה חוזרת של המצב הקיים

אילו סרבה יהודה להתגייס לבנין המקדש, היה הדבר עולה לה בהתמוטטות מוחלטת של כלכלתה. העם היה זורע בשפע, ותולה תקוות גדולות בקציר רב ושופע, אולם היה רואה רק פרי דל ועלוב בעמלו, וגם המעט הזה היה נישא ברוח, שכן ה' היה נופח בו (פס' 9). וכל כך למה? "יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו" (פס' 9). במלים אחרות, האנשים היו עסוקים עד למעל הראש בהקמת בתים לעצמם, וגילו מעט מאד ענין - אם בכלל - בעבודה על הקמת בית ה' ההרוס. אי לכך עתיד ה' לסלק את כל השגשוג הכלכלי כמשפט עליהם.

וכזה הוא המצב גם היום! משיחיים מוצאים די זמן, בתוך סדרי היום העמוסים שלהם, לבנות לעצמם בתי פאר; בין אם הזמן הזה מושקע באיתור חלקת האדמה המתאימה ובהכשרתה, בהכנת התכניות הטובות ביותר, בבחירת הצבעים, השטיחים, האביזרים, ובהשגחה על הבנין ההולך ונבנה, כדי שחלילה לא יקרה דבר שאינו כשורה. אולם כשהדבר מגיע לבנית בית משכן לקהילה, הרי שבדרך כלל ההיפך הוא הנכון. פה משתמשים בחמרים הזולים ביותר, ומזמינים את הקבלן שהצעתו היא הזולה ביותר, לשם הקמת הבנין. כשחברי הקהילה מתבקשים לתרום לעבודות הפנים, מעטים בלבד נענים בחיוב, וגם הללו מקדישים את מזער זמנם למפעל. וכל זאת בתואנה המתחסדת ש"אסור לבזבז את כספי האלוהים..."

ה' התערב במישרין בעניניה של יהודה בגרמו לה שואה כלכלית. בצורת נוראה עצרה את הטללים (פס' 10). טל כבד דרוש לישראל כמעט כמו גשם, במיוחד בקיץ השחון, כדי לאפשר יבול עשיר של תבואות קיץ. הבצורת השפיעה על הכל. על התבואה (השעורה והחיטה) (פס' 11). חסר כזה בתבואה יהרוס אדם ובהמה גם יחד, במנעו מהם את תנאי הקיום הבסיסיים ביותר. עובדי האדמה יעמלו לשוא, וכל מאמציהם יעלו בתוהו (פס' 11).

למרות שמרבית תושבי המדינה בימינו אינם מתפרנסים היום מחקלאות, יכול ה' ועלול להשתמש בשיטות אחרות כדי לגרום לשואה כלכלית. התמוטטות מניות עלולה לגרוף לטמיון את רכושם של רבים. העולם הכלכלי כולו נתקף בהלם למראה פגיעותה הקשה של המערכת הכלכלית כולה נוכח שואה כלכלית חטופה. היתכן שה' מתחיל לזעזע את יסודותיה הכלכליים של ישראל בשל חומרניותה הגסה ובגלל אדישותה הרוחנית? זכור; שום אומה, מדינה או פרט אינו מחוסן מפני שואה מעין זו, אם יסרב להישמע לאזהרותיו של ה' !

חידוש המפעל

היענותה של יהודה היתה מיידית. "וישמע... כל שארית העם בקול ה' אלוהיהם, ועל דברי חגי הנביא כאשר שלחו ה' אלוהיהם, וייראו העם מפני ה' " (פס' 12). ואם יעלה על דעת הקורא שתפנית מעין זו עלתה ליהודה בקלות, יזכור נא שיהודה היתה במצב של מרי וחוסר משמעת כבר שש עשרה שנה קודם לכן. דברי העידוד והנחמה של ה' הם קצרים אך חזקים: "ויאמר חגי במלאכות ה' לעם לאמור: "אני אתכם", נאום ה'." (פס' 13). האם יש צורך לומר יותר מזה? לפנינו הבטחה אלוהית שה' יחזק, יגן, ידריך ויגשים את מטרתו לעמו. דבר עידוד שכזה אמור לגרש כל פחד מפני האויבים, ולבצר את העם כדי לאפשר להם להשלים את ביצוע המשימה שה' הטיל עליהם.

דבר ה': "אני אתכם", עודד את אנשי ה' בכל הדורות: את יצחק (בראשית כ"ו:3), את יעקב (שם, כ"ח:15); את משה, בבואו לשחרר את ישראל משיעבוד מצרים (שמות ד':12), את יהושע בעמדו להכניס את ישראל לארץ כנען (יהושע א':5); את ירמיהו בעת הקדשתו לנבואה (ירמיה א':8); את עם ישראל בעת הצרה (ישעיה מ"ג:1); את תלמידי ישוע, בעת בחירתם לתפקיד השליחים (מתי כ"ח:20-19), ואת שאול השליח בדרכו לקורינתוס (מעשי השליחים י"ח:10). אם ה' הבטיח להיות עם אנשים אלה בימי קדם - האם לא יהיה עם המשיחי בן ימינו, הבוטח בו וסומך עליו? כמובן שהוא הבטיח את נוכחותו ועזרתו לכל מי שיציית לקולו ויעשה את רצונו (רומיים ח':31; עברים י"ג:5). המשיחי מצידו חייב לתפוס את ה"אני אתכם" של ה', לקבל אותו ולנהוג לפיו.

נבואתו של חגי "העירה את רוח זרובבל... ויהושע... ואת רוח העם, ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוהיהם." (פס' 14). ראשית, נעורה המנהיגות מאדישותה כדי להישמע לקול ה'. העם יכול להינשא אך ורק לאותם גבהים שהמנהיגות מסוגלת לשאתו אליהם.

שנית, זה לא היה רק ריגוש לרגע, התעוררות בת חלוף, כי אם התעוררות לבנין המקדש. שאול ציווה על תלמידו טימותיאוס "לעורר את מתנת האלוהים אשר בו" (2 לטימותיאוס א':6) על המשיחיים מוטלת האחריות לעורר בתמידות את עצמם, ולהשתמש במתנות שחננם ה' לשירותו ולתפארתו.

ושלישית - "הם באו ועשו מלאכה." (פס' 14). כאן שוב לא נשמעו תלונות והתמרמרויות על שאין להם הזמן או התקציב הדרוש למלאכת הבניה, או שטרם הגיע המועד לכך. הם היו נכונים ואפילו נלהבים להתחיל ולהתמיד במשימה שהטיל עליהם ה' - ולבנות את המקדש. כך צריך להיות גם המצב בקהילה; אולם פעמים רבות נרתעים המשיחיים מלעשות את המוטל עליהם, אם מחמת ביישנות, תחושת כשל ואי יכולת, חוסר אמונה, פחד או פשוט עצלות ואדישות.

בעשרים וארבעה בחודש אלול שנת 520 לפה"ס, בדיוק עשרים ושלושה יום אחרי הנבואה, החלה מלאכת הבניה. יהודה נענתה לקריאתו של חגי, אולם נדרשו עשרים ושלושה שבועות לתיכנון ולהכנת חומרי הבניה - ואכן, היתה זו תקופה קצרה מאד אם נזכור שהפרוייקט עמד בתרדמתו שש עשרה שנה. אולם כשנשמעת קריאתו של ה' - נדרשת היענות מיידית, גם אם קיים פסק זמן בין שמיעת הקריאה ובין תחילת העבודה בפועל.

כמו יהודה בשעתה, צריכים גם משיחיים רבים לעשות ספירת מלאי רוחנית, ולשאול את עצמם אי אלו שאלות נוקבות. האם עומעם חזוננו הרוחני ע"י מרדפים חומרניים? האם מחוייבותנו המקצועית גזלה את זמננו ומרצנו עד כדי כך שלא נותר לנו כוח ופנאי לעשות את מלאכת ה'? האם אנו לכודים כל כך בקורי החובות הכספיים, עד שנתינתנו לעבודת ה' הינה, במקרה הטוב בלתי מספקת, או כמעט בלתי קיימת? יהודה הצטרכה להרהר מחדש בסדרי קדימויותיה, ולתכנן מחדש את חייה הרוחניים. גם אחדים מאתנו חייבים בחשבון נפש דומה. הגיע הזמן לבנות. בנה חיים אשר יהיו לרצון לפני ה'!