"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל."
כך המחבר קושר בין שני סיפורי הצלחה בדרכי החטא:
- הצלחת מיכיהו עד כֹה,
- והצלחת שבט דן מכאן ואילך.
? ואיך ייתכן כי כל החוטאים מצליחים ועוד מפרשים את הצלחותיהם כבִרכָת יהוה?
מפני שאין שלטון ירא־אלוהים; אין סמכות שמגדירה מה מותר ומה אסור; אין אכיפת חוקים; אין ענישה. "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל." — יש אנָרְכיה.
כך אנחנו פוגשים כרגע שבט שלם שמצא…
קיצור־דרך לנחלה
1ב "וּבַיָּמִים הָהֵם" (בימים שמאופיינים על־ידי העדר מלך) "שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת, כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה."
אל תבינו לא נכון. אלוהים הִקצה נחלה גם לשבט דן. ההקצאה מפורטת ביהושוּע יט 46-40. הבעיה היא שנידרשים מאמץ ואמונה באלוהים כדי לכבוש אותה. כרגע המצב הוא כמתואר בשופטים א 34: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי־דָן הָהָרָה, כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק." כל בני־דן מצטופפים בשטח קטן מאוד באזור "צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל", ליד איקֶאה ומסביב לבית־שמש של היום ("עִיר־שָׁמֶשׁ" ביהושוּע יט 41).
הבעיה החלה עוד בתקופת יהושוע. מצד אחד אלוהים הבטיח את הנחלה — מצד שני שכנו שם עמים עִם צבאות חזקים ומרכבות ברזל (א 19). אז במקום לעבוד קשה ולהסתכן בָּמִלחמה, בני־דן החליטו להסתפק במוּעט.
אפילו היה להם תירוץ תנ"כי! הרי אלוהים עצמו אמר מראש (שמות כג 29): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ [את הכנעני] מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה." — אתם רואים? אפילו אלוהים אמר שזה יקח זמן! אז נהיה צנועים ונסתפק בינתיים באזור בית־שמש.
אבל יש גידול טבעי. גם את זה אלוהים ידע. לכן הוא אמר באותו מקום (שמות כג 30) שהוא יָאֵט את הכיבוש רק "עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה" — ז"א עד שייוולדו ילדים ויידרש מקום רחב יותר.
בנקודה הזו בדיוק נמצאים כרגע בני־דן. עכשיו הגיע הזמן…
- להתארגן יחד עם שבטים אחרים (ראה א 3);
- לבקש מאלוהים הדרכה (א 2-1);
- להתפלל אליו לעזרה והגנה בהסתמך על הבטחותיו (שמות כג 28-27);
- ולצאת למלחמה.
אך הקשר לאלוהים אבד מזמן. כך גם התנאי המוקדם לעזרתו: "שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹל[י], וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר" (שמות כג 22).
אף אחד כבר לא "שומע בקולו" של אלוהים. אף אחד כבר לא פועל לפי תורתו. — ואף אחד גם לא שואל אותו מה לעשות. בני־דן מוצאים פתרון בלעדיו:
2א "וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם, אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל, מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל, לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: 'לְכוּ, חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ'."
חמשת המרגלים יוצאים לדרך, אך לא אל עבר הנחלה שאלוהים יעד לשבט דן, אלא בכיוון ההפוּך.
2ב "וַיָּבֹאוּ הַר־אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה, וַיָּלִינוּ שָׁם." — מיכה אולי לא מבין את ההבדל בין יהוה לאלילים, אבל הוא בהחלט דוגמה בהכנסת אורחים. כמו שהוא פתח את ביתו למהגר מבית־לחם, כך הוא עושה עכשיו לחמשת המרגלים. — מקלחת, ארוחת ערב וסידורי לינה עבור חמישה "בְּנֵי־חַיִל", זו השקעה לא קטנה!
בזמן שמיכה עסוק בסידורי האירוח, האורחים מסתובבים בחצר בין בנייני המתחם וממלאים את התפקיד שלשמו נשלחו:
ריגול — "ידידותי"
3א "הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה; וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי." — מתוך אחד המבנים נשמע קול פִּיּוּט. מישהו כנראה מנהל שם טכס דתי כלשהו. כמו מרגלים טובים, הם הולכים לבדוק.
יש גם שמפרשים את "הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר" כ…
פירוש א' זיהו את הניב הדרומי שלו ומייד הבינו שהוא לא מ"הַר־אֶפְרַיִם" במקור
(יב 6);
פירוש ב' זיהו את קולו, ז"א זכרו אותו ממפגש קודם כלשהו.
3ב "וַיָּסוּרוּ שָׁם." — פותחים את הדלת ומגלים מקדש מאובזר היטב ואדם במדי כוהן. — הם מרגלים מעולים. כל פרט נחרט בזכרונם (ראה פס' 14).
3ג-4 "וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם; וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה; וּמַה לְּךָ פֹה?' 4 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 'כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה; וַיִּשְׂכְּרֵנִי, וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן." — הם באמת מרגלים מעולים. הכל נרשם, אפילו גובה המשכורת.
…והכל נעשה מאחורי הגב של מיכה. כוהנו הפרטי מחליט — מבלי לשאול את המעביד — לספק לבני־דן הנחמדים…
שירותי מֶדְיוּם חינם
■ אז מה? — אצלינו זה לא קורה? — קורה כל הזמן!
אבל דע לך: כשאתה משקיע בוקר שלם בעבודה על פרוייקט עבור אחותך — בשעות שעליהם אתה מקבל משכורת, ותוך שימוש בציוד של המעביד — זוהי גניבה! — לא משנה ש"כולם עושים את זה"; אתה משיחי! אתה אחראי לא רק כלפי בעל הבית אלא גם כלפי ישוע.
חוזרים לבני־דן וללוי:
5 "וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים; וְנֵדְעָה, הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ'."
! הלו! אלוהים אמר לכם בדיוּק איפה הנחלה שלכם. אל־תצפו שהוא "יצליח את דרככם" כשאתם הולכים בכיוון ההפוך!
אבל, כמובן, דרך הכוהן המזוייף שאתם כרגע שואלים לעולם לא תשמעו תשובה מאלוהי ישראל. — אך זה בדיוק מה שהוא טוען:
6 "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: 'לְכוּ לְשָׁלוֹם. נֹכַח יהוה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ'." — לא סתם איזשהוא "אלוהים" מְדָבֶּר דרכי אלא "יהוה"!
? מישהו שם לב עד כמה דברי הלוי דומים להורוסקופים ולתשובות של מגידי עתידות למיניהם? הוא לא באמת עונה לשאלה "הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ?"
- "לְכוּ לְשָׁלוֹם." — זה נחמד, אבל זה לא יותר מאיחול;
- "נֹכַח יהוה דַּרְכְּכֶם." — גם כאן, לא אמרתָ כּלוּם! אם "יהוה" הוא אכן אלוהים, אזי ברור שהדרך שלנו גלויה לפניו — ברור שהוא רואה לאן אנחנו הולכים.
! שימו לב: רק אלוהים בורא שמים וארץ יודע את העתיד. לכן כל גורם אחר שתשאלו בקשר לעתיד ייתן לכם תשובות מעורפלות, דו־משמעיות או אף חסרות משמעות בכלל.
כצפוי, חמשת המרגלים מפרשים את האמירה הבלתי־מחייבת כאילו נאמר: "'דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ' נכונה בעיני יהוה". — זו אמנם תוספת למשמעות המילולית הפשוטה של "נֹכַח" — אבל זה מה שהם רוצים לשמוע.
7א "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים." — למחרת יוצאים לדרך ומתקדמים צפונה. מהר־אפרים מגיעים לשטח מנשה, אחר־כך ליששכר, אולי עשו סיבוב גם אצל זבולון, ולבסוף עוברים את כל אזור נפתלי. — כלוּם! הכל תפוּס! איפה שלא יושבים כנענים עִם חרבות, חניתות ומרכבות־ברזל יושבים כבר בני־ישראל.
אבל בִמקום להתייאש מחליטים המרגלים לסטות קצת לכיוון מזרח ולעבור אחד או שניים מן הנחלים שזורמים שָם — ממקורות הירדן. — והנה, סוף־סוף מוצאים…
נחלה פוטנציאלית
7ב "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים, וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה" — ומגלים חלום של מקום: את העיר "לַיִשׁ" (שנקראת גם "לֶשֶׁם" [יהושוע יט 47]) עִם סביבתה. — מצאנוּ!
כל יום אחרי ארוחת בוקר מושקעת, המרגלים עוזבים את הפֶּנְסְיוֹן במרכז "לַיִשׁ" ומתפצלים לכיוונים שונים לאיסוּף מודיעין:
- חורשים את סימטאות העיר ובעיקר את השוּק הומה האדם;
- יושבים בשער ומקשיבים לשיחות ולדיוּנים שמתנהלים שם;
- פוקחים עין כדי לראות מי הולך ומי בא ואילו סחורות נכנסות ויוצאות;
- והכי חשוב: מדברים עם המקומיים — בשוק, בהפסקת הצהריים בבית קפה, בפונדק שליד הכביש הראשי לדמֶשֶׂק, בכל מקום שאפשר;
- קצת קשה עם השׂפה, אבל אנשי ליש חביבים וסבלניים ומסבירים פנים לתייר;
- מה שממש בולט הוא שאין כאן צבא. גם אחרי שלושה ימים המרגלים עוד לא ראו אדם עם חרב או חנית. — שוטר תנועה עם אַלָּהומשרוקית הרי לא נחשב.
וכך, תוך זמן קצר, נאסף מספיק מודיעין כדי לערוך…
ניתוח כלכלי־מדיני־ביטחוני
7ג "וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ. וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר. וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים; וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם."
הנה הדו"ח:
- אנשי ליש לא ממש כנענים אלא "צִדֹנִים" — פֶניקים שהתרחקו קצת ממישור החוף;
- הם עָם "שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ" — לא רבים בינם לבין עצמם, וגם לא רבים עם הסביבה (הלוואי עלינו שכנים כאלה!);
- הם חיים בשלום עם כולם, "וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם" — מה שגם אומר שהם לא כפופים לאף כוח חיצוני;
- עוד דבר נדיר: יש להם סוג של דמוקרטיה: אין שליט, אין רודן, אין עריץ, אין דיקטטור ש"מַכְלִים", מדכא ומנצל אותם;
- מבחינת פוריוּת הארץ, אין עוד מקום כמו "לַיִשׁ": מעינות, נחלים, מפלים — גן־עדן של ממש;
- נקודה אחרונה: "רְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים." — הם אמנם סוג של מושבה צידונית, אבל זו קיימת באופן עצמאי כבר הרבה שנים. אין ביניהם לבין צידון ברית־הגנה.
סיכום: "לַיִשׁ" מחכָה לכיבוש כמו תפוח בשל שמוכן לקטיף.
למחרת בבוקר עוזבים את ליש עם התרמילים על הגב: "ביי! תודה על האירוח. מבטיחים להמליץ עליכם. אנחנו כבר מתכננים את הביקור הבא."
8 "וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל; וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם: 'מָה אַתֶּם?'"
ההִתרגשוּת גדולה. כל אנשי דן מתנפלים על המרגלים בשאלות: "מָה אַתֶּם?" — "מה גיליתם? מצאתם לנו מקום? איך עברה המשׂימה?"
ואנחנו הקוראים יודעים כי אמנם…
המשימה היתה מפוקפקת — אבל הדו"ח חיובי
10-9 "וַיֹּאמְרוּ: 'קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם! כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד! וְאַתֶּם מַחְשִׁים? אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ! 10 כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ, וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם, כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם! מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ'."
"אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ!" — עשרות שנים לא נשמעו דברי עידוד כאלה, כשהיה מדובר בנחלה שאלוהים אכן יעד לשבט דן.
? אז למה עכשיו כן? — כי עכשיו זה נראה קל. יש קיצור דרך. אפשר לעשות את העבודה בלי אלוהים!
המרגלים נשלחו למשימה שסתרה את רצון אלוהים בעליל — אבל תראו עם איזה חדשות טובות הם חוזרים:
"רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד!" — מה זה משנה שמדובר בארץ שלא מיוּעדת לנו;
"תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ." — יושבים שם אנשים שלֶוים, בלי נשק, שלא ערוכים להִתגוננוּת. לכבוש את "לַיִשׁ" יהיה כמו תרגיל גדנ"ע.
! ומתוך הנתונים האלה מסיקים: "אֱלֹהִים [נתן את המקום הזה] בְּיֶדְכֶם."
■ שמתם לב שיש כאן דוגמה למה שאסור לנוּ לעשות?
- אלוהי התנ"ך אמר בברור לְמה הוא מצפה מבני־דן. לכן הם לא פונים אליו.
- בִמְקום זה הם פונים לגורם שיגיד להם בדיוק מה שהם רוצים לשמוע.
- המציאוּת בשטח נראית לטובתם: "מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר" ואשר קל לכבוש.
- וכתוצאה הם אומרים: "זה מ'אֱלֹהִים'. זהו רצונו."
ומה היום?
- דבר אלוהים נותן הנחיות ברורות בהרבה תחומים — אבל אלה לא מתאימים לנו. המקרה הקלאסי הוא זוּגיוּת בין מאמין ובלתי־מאמין; ויש כמובן עוד דוגמאות.
- כדי לקבל חיזוק להחלטה שבתוך הלב כבר קיבלנו, אנחנו מתיעצים עם מי שאומר לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע; או אפילו עוברים לקהילה אחרת עם לימוד שתואם את מה שאנחנו רוצים לשמוע (טימ"ב ד 3).
- מה שאנחו רוצים נראה כל־כך טוב, כל־כך מבטיח, כל־כך נוח, פשוט עונה על הצרכים שלנו בצורה מושלמת. — זה חייב להיות מאלוהים! אנחנו רוצים בכל מאודנו שזה יהיה מאלוהים.
! אבל אם כָּתוּב שזה לא — אז זה לא!
עוד נקודה לפני שנעבור הלאה: זו לא הפעם הראשונה שנשלחו מרגלים כדי לתור את הארץ. בפעם הקודמת…
המשימה בוצעה לפי רצון אלוהים — אבל הדו"ח היה מפוקפק
המרגלים ששלח מֹשה גם ראו ארץ "טוֹבָה מְאֹד" — ארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". הם גם ידעו מהו רצון אלוהים. הם גם ידעו שאלוהים הבטיח עזרה למי שמציית ועושה את רצונו. מי כמוהם היה אמור לדעת שלאלוהים יכולת בלתי־מוגבלת לקיים הבטחות; הרי הם חָוו את יציאת מצרים, את קריעת ים־סוף, וניסים על בסיס יומיומי.
אבל היה להם זיכרון קצר. למרות הניסים שראו, אמונתם שאפה לאפס. הם רק ראו את "יְלִדֵי הָעֲנָק" ואת "הֶעָרִים [ה]בְּצֻרוֹת", וההיגיון אמר: "'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.' אנחנו 'כַּחֲגָבִים' בהשוואה לאנשים האלה. אלוהים שולח אותנו לתוך 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ'. אם נציית לדבר אלוהים — כולנו נמות!" (במדבר יג 29-27, 33-31).
בפרשת המרגלים בספר במדבר אלוהים התערב. הוא העניש את מי שהחליט "לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ" (במד' יד 36), ואת כל מי שהקשיב להם, הוא המשיך לחנך למשך 40 שנה במדבר.
בפרשת בני־דן, לעומת זאת, לא נראית התערבות מצד אלוהים. הוא פשוט מרשה שימשיכו ללכת בדרך האי־ציות שבחרו. עבורם, היציאה לָגלוּת נמצאת באופק כבר מעכשיו (יח 30).
■ כשאתה מחליט ללכת בדרך האי־ציות לדבר אלוהים — והחיים ממשיכים כרגיל; אין עונש, השמיים לא נופלים לך על הראש; ההיפך: אתה חווה הצלחה אחרי הצלחה — אל תחיה באשלייה שאלוהים שינה את דעתו לגבי מה שכתוּב.
אתה אמנם עשוי לחיות "באושר ועושר" עד סוף חייך עלי אדמות — אבל מה תגיד לשופט — לישוע — כשתעמוד לפניו? "לא נתתָ לי סיבה לחזור בתשובה (?). תמיד היה לי טוב — מבלי להקשיב לדברך"?
ותשובת השופט תהיה: "זְכֹר שֶׁאַתָּה קִבַּלְתָּ אֶת טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ" (לוקס טז 25); ועכשיו, "לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו" (מתי כה 41).
כעת כותב ספר שופטים מכניס לעלילה…
רמז משיחי
12-11 "וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל, שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה. 12 וַיַּעֲלוּ, וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת־יְעָרִים בִּיהוּדָה. עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא 'מַחֲנֵה־דָן' עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת־יְעָרִים."
כוח כיבוש הנחלה הלא־נכונה יוצא לדרך "מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל", אבל תנועתו לכיוון צְפון־מזרח נעצרת כבר אחרי פחות מ-25 קילומטרים באבוּ־גוש של היום. — כאן כתוב: "בְּקִרְיַת־יְעָרִים — בִּיהוּדָה" — בתחום השבט שקיבל את הבטחת המלוכה (ברא' מט 10).
"וַיַּחֲנוּ" — חנו הרבה זמן! — הסופר, שכתב כנראה בתקופת שמואל,
אומר כי השם "מַחֲנֵה־דָן" נשתמר "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". אם כך, לא ייתכן שהיה מדובר רק בחניית לילה, כמו בכל ערב לאורך המסע, אלא בעצירה למשך זמן ממושך. רק כך יכלו המקומיים להתרגל לקרוא למקום "מַחֲנֵה־דָן".
? מי או מה עוד חנה במשך תקופה ארוכה "בְּקִרְיַת־יְעָרִים בִּיהוּדָה"? — ארון הברית היה שם "עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שמו"א ז 2-1). — ארון הברית, שהוא סמל לעבודת האלוהים הנכון.
משיח! ומי למד שיעור כואב ב"בְּקִרְיַת־יְעָרִים", כשהוא ניסה להעביר את ארון הברית שלא לפי ההנחיות הברורות שבדבר אלוהים? — דויד, המלך משבט "יְהוּדָה" שקיבל את ההבטחה שדרכו יבוא המשיח.
לכן אין זה מקרה שאלוהים גורם כעת לבני־דן לעצור "בְּקִרְיַת־יְעָרִים בִּיהוּדָה" — בדרכם לביצוע משימה שסותרת בצורה גסה כל דבר שהוא ציווה.
דויד למד לציית "בְּקִרְיַת־יְעָרִים" — בני־דן, לעומתו, לא למדו. — לוּ רק היו ממשיכים לחנות "בִּיהוּדָה" לא היו נופלים בחטא של עבודת אלוהים מזוייפת, כפי שקורה בהמשך.
מה למדנו?
- מיכיהו חשב כי יהוה מברך אותו. — אם אני (או אתה) בוחר בדרך האי־ציות לדבר אלוהים, ואין עונש — הכל ממשיך כרגיל; יש בריאוּת; יש פרנסה; החיים שלי נראים מוצלחים מכל הבחינות — זאת לא ברכה! אלוהים לעולם לא מברך אי־ציות.
העובדה שטוב לי למרות החטא היא ביטוי של חסד אלוהים. הוא נותן לי הזדמנות לחזור בתשובה. תקופת החסד הזו עלולה להסתיים היום — על־ידי קורונה, שבץ, דום לב, תאונה… — כל עוד אני יודע שאני לא מציית לאלוהים אני לא "מבורך", אלא אני חי על זמן שאול.
- את הנחלה שאלוהים יעד לבני־דן הם יכלו להשיג רק בעזרתו. בדרך אליה היה צורך להתאמץ, להסתכן ולהיכנע להדרכת אלוהים. לכן בני־דן חיפשו קיצור־דרך לְנחלה חלופית.
דבר אלוהים נותן הנחיות ברורות בהרבה תחומים — אבל אלה לא מתאימים לנו. אנחנו מחליטים שהדרך שלנו יותר טובה. כדי לקבל חיזוק לָהחלטה הזאת, אנחנו מתייעצים עם מי שאומר לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע. הרי מה שאנחנו רוצים נראה כל־כך טוב, כל־כך מבטיח, כל־כך עונה על הצרכים שלנו.
אנחנו פשוט רוצים שזה יהיה מאלוהים — אפילו מתפללים שזה יהיה מאלוהים. — אבל אם מה שאנחנו כל־כך רוצים הוא בניגוד לדבר אלוהים הכתוּב, זה לא יעזור להיתפלל אפילו 100 שנה. אלוהים לא ישנה את דעתו!
- איזכור החנייה "בְּקִרְיַת־יְעָרִים בִּיהוּדָה" הוא הרמז המשיחי בקטע שלמדנו. דויד המלך — אשר משושלתו בא המשיח — למד כאן לציית לדבר יהוה.
בני־דן, לעומתו, לא רצו ללמוד. הם פנו צפונה, בדרך אל המקום הרחוק ביותר מ"יהוּדָה" — השבט המלכותי — שרק היה אפשר להגיע.
הבה לא נהיה דומים לבני־דן.
שופטים פרק יח 31-13 (סוף הפרק)
מבוא
בני־דן מחפשים קיצור־דרך לְנחלה חלופית. הרי את הנחלה שאלוהים יעד להם יכלו להשיג רק בעזרתו. בדרך אליה היה צורך להתאמץ, להסתכן ולהיכנע להדרכת אלוהים.
לכן הם החליטו להשאיר את רוב הנחלה השבטית לפלישתים. — "שיבוּשׂם להם לפלישתים. אנחנו מצאנו נחלה יותר טובה. מצאנו את 'לַיִשׁ… — מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר'."
הם אפילו מצאו דרך להדביק תווית של הסכמה אלוהית על החטא שלהם. הם הרי שאלו בָּדֶרך את הכוהן המזוייף של מיכיהו, והוא נתן להם את ההבטחה: "נֹכַח יהוה דַּרְכְּכֶם." —זוכרים? — המרגלים פִרְשׁוּ את האמירה חסרת המשמעות הזו כ"מה שאתם עושים הוא נכון בעיני יהוה."
לכן הם קוראים עכשיו לבני השבט: "קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם [על הצידונים בעיר ליש]! נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם!"
! הם פועלים בניגוד בוטֶה לרצון אלוהים, אבל צועקים: "השֶּׂם אִתָנוּ!" — אין חדש תחת השמש.
"שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה" יוצאים לדרך; אך כבר אחרי 25 קילומטרים משהו (או מישהו) גורם להם לעשׂות חנייה ארוכה ב"בְּקִרְיַת־יְעָרִים בִּיהוּדָה". — זוכרים? — זה היה הרמז המשיחי בשיעור הקודם.
ועכשיו…
סיפור ההצלחה ממשיך
14-13 "וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר־אֶפְרָיִם; וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה. 14 וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ, וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם: 'הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים, וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה? וְעַתָּה, דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ'."
חמשת הגששים קִבלו תפקיד של מדריכים. כדי להגיע ל"לַיִשׁ", הם יודעים, חייבים לעבור דרך "בֵּית מִיכָה".
מה שהם אומרים כרגע לשש־מאות הלוחמים נשמע לנו ממש טוב: "אתם יודעים? 'יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה' אלילים! מי מכם יודע מה צריך עכשיו לעשות?" — והתשובה המתבקשת היא: "כן. צריך לעשות משפט למי שְיַצָר את האלילים — ואם הוא אכן אשֶם יש לסקול אותו" (דברים יג 11-7).
אבל מתברר שלכל בני־דן יש אותו ראש קרימינלי, לא רק למרגלים. בְּמָאמץ משותף הם…
גונבים לעצמם אלוהים
18-15א "וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי, בֵּית מִיכָה; וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם. 16 וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ, חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם, נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, אֲשֶׁר מִבְּנֵי־דָן. 17 וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, בָּאוּ שָׁמָּה, לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה. — וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר, וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה. — 18 וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה, וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה."
? הבנתם מה קורה?
15 חמשת המרגלים מתמצאים בשטח. הם גם יודעים שבזמן הפסקת הצהריים "הַנַּעַר הַלֵּוִי" עוזב את המקדש והולך הביתה לשנ"ץ. לכן הם הולכים ישר אליו לבית "וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם". — "מה נשמע? אתה רואה? חזרנו. אגב, הנבוּאה שלך התגשמה. אנחנו בדרך לָנחלה החדשה שמצאנו."
16 בינתיים נשמע מבחוץ רעש ומהומה. "שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ, חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם, נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר." — "הַנַּעַר הַלֵּוִי" אומר לאורחיו: "חכּוּ רגע", ורץ החוצה: "מה קרה? מי אתם? יש מלחמה?!"
17ב יופי! הִצליחו להסיט את תשׂוּמת־לִבו של "הַכֹּהֵן". הוא עכשיו "נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר" ושקוּע בשיחתו עם הלוחמים. הרי לא כל יום יש לו הזדמנוּת לשמוע חדשות. מן הסתם לא רק הוא נמצא שם אלא כל אנשי הכפר.
17א, 18א אף אחד לא נמצא באזור המקדש, ואף אחד לא שׂם לב לחמשת המרגלים שמתגנבים פנימה. הם "בָּאוּ שָׁמָּה", ומייד מתחילים לרוקן את המדפים. כל מה שקשור לעבודת אלילים נכנס לָשָׂקים שהביאו: "'פֶּסֶל, אֵפוֹד, תְּרָפִים, מַּסֵּכָה'… לא שכחנו כלוּם?"
הם כמעט מסיימים לְאֲרוֹז, אבל אז "הַנַּעַר הַלֵּוִי" נזכר פתאום שבשעה שלוש היה צריך להתחיל תפילת מינחה. "סליחה, ח'ברה. אני חייב לחזור לָעבודה. היה כיף לדבר אתכם."
18ב מצפה לו שוֹק. כל אליליו נעלמו מהמדפים והויטרינות. קרוב לדלת עומדים מָכָּרָיו משבט דן עם שקים גדולים ומלאים. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן: 'מָה אַתֶּם עֹשִׂים?!' — הִשְתגעתם?! איפה כל האלילים שלי?!"
בתור תשובה הוא זוכה ל…
איוּם, הצעת עבודה ועליה בדרגה
19א "וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'הַחֲרֵשׁ! שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ!'" — "ששש! אל־תצעק. אם מישהו ישמע אותך אתה מֶת!"
19ב "[שתוק] וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן. הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד, אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?" — "אנחנו מציעים לך מִשׂרה של אב רוּחני וכוהן לא רק עבור משפחה בודדת אלא 'לְשֵׁבֶט [שלם] בְּיִשְׂרָאֵל'. עשֶׂה חשבון. זה יותר כבוד, וזה כמובן יתבטא גם בתלוש המשכורת."
מתברר שהמוסר הירוד שבולט בכל הסיפור לא פסח גם על הנער הלוי. אין שום הכרת־טובה כלפי האיש שאסף אותו מהרחוב • פתח לו את ביתו • נתן לו משׂרה מכוּבדת • דאג לפרנסתו • והִתיחס אלין "כְּ[אל] אַחַד מִבָּנָיו." — כלוּם! — הוא לא מהסס לרגע לתפוס בשתי ידיים את הצעת הקידוּם. — כמו שאומרים: "לְכסף אין ריח."
כעת מתבצעת…
הגניבה השלישית
? מישהו עוד זוכר שהכסף שממנו נוצר האליל כבר עבר שתי גניבות?
- פעם מיכה גנב מאימו,
- ואחר־כך האם גנבה "מיהוה".
הנה לנו עוד פתגם: "מה שבא בקלוּת — הולך בקלוּת."
20 "וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן." — הבגידה במיכה גורמת לו לרקוד משמחה. "וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל; וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם." — הוא לוקח אחריוּת על הרכוּש הגנוּב ומקיף את עצמו בחומת־מגן של בני־חיל מזויינים. אף אחד מבני הכפר לא שׂם לב שהוא שָׁם. גם לא "מִיכָיְהוּ".
איזה אושר! הקריירה בשירותו של "יהוה" רק מתחילה! — "וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן."
21 "וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ; וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם." — אנחנו לומדים כאן שבני־דן הם אנשי אמוּנה. לא רק 600 לוחמים יצאו לדרך. זוהי הגירה צפונה של משפחות שלמות — לא פחות מ-3000 נפש — שהביאו אתם את כל רכושם. עד־כדי־כך הם בטוּחים שכיבוש "לַיִשׁ" יצליח.
כעת רָכָּזֶי הביטחון מחלקים את השיירה לשלוש קבוצות: נשים וילדים קדימה; עדרים ובהמות משא בקבוצה האמצעית; לוחמים במְאַסֵּף. — הרי אם תהיה מִתְקָפָה, היא תבוא מאחור. לפחות לעת־עתה.
אך במקום מִתְקָפָה…
העיוורון הרוחני זועק לשמיים
23-22א "הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה; וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ, וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי־דָן. 23 וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי־דָן." — השיירה מתרחקת והשקט חוזר לכפר. אך פתאום מיכה שָׂם לב שהוא לא ראה את הכוהן שלו הרבה זמן. אולי הוא במקדש? עושה ניקיונות? — אבל הכוהן לא שׁם. המקדש ריק. אפילו אליל־כיס הכי קטן לא נשאר.
מיכה מיד מפעיל אזעקה. "הצילוּ! גנבו לנו את אלוהים!" — כל מי שיכול לשׂאת מקל או קִלשון יוצא לָמִרְדָף אחרי בני־דן. — כשמתקרבים מתחילים לצעוק: "עצרו! גנבים!"
23ב "וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה: 'מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ?'" — "מה יש? קרה משהו?" — איזה צבוּעים.
24 "וַיֹּאמֶר: 'אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ — וּמַה לִּי עוֹד? וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי, "מַה לָּךְ"?'"
? האם שׂמתם לב לְזעקת העיוורון הרוחני?
- "לְקַחְתֶּם [לי] אֶת אֱלֹהַי!" — אם אפשר לקחת אותו מבלי שהוא מתנגד, הוא כנראה לא אלוהים.
- "…אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי!" — אם עשית אותו בעצמך, מה הוא כבר יכול לעשות בשבילך?
- "[גם] לְקַחְתֶּם [לי] אֶת הַכֹּהֵן… אֲשֶׁר עָשִׂיתִי!" — כנ"ל לגבי הכוהן: אם עשית אותו בעצמך, הוא כנראה לא כוהן של אלוהים האמיתי.
- "[ועכשיו,] מַה [נשאר] לִּי עוֹד?" — אתה רואה, מיכה? חשבת כי אתה בדרך הנכונה ואפילו אמרת: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יהוה לִי"
(יז 13). — מתברר שזו היתה טעוּת.
בני־דן עוצרים — אבל עכשיו הם כבר לא נחמדים:
26-25א "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־דָן: 'אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי־נֶפֶשׁ, וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ'." — "חשוב טוב לפני שאתה מרים את הקול. יש אצלינו ח'ברה עצבניים. אם כולכם רוצים למות, תמשיך לצעוק." — 26 "וַיֵּלְכוּ בְנֵי־דָן לְדַרְכָּם."
26ב מיכה מבין את הרמז: "וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ; וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ." — אין מה לעשות. נצטרך לחסוך לאלוהים חדש.
27א "וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ." — לא "את האלוהים" אלא "אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה." כך המחבר מבליט את העיוורון הרוחני בצד "בְּנֵי־דָן". הם בסך הכל גנבו חפץ דומם, לא שימושי במיוחד, שאותו יצר בן־אדם כמוהם. — איזה "אלוהים" עלוב. — ותראו באיזה מין "כֹּהֵן" ואב רוּחני זכיתם! באדם שכרגע הוכיח שרמת המוסר שלו שואפת לאפס.
עיוורון רוחני — אבל בני־דן לא מבינים עד כמה הם עיוורים, כי הרי הם מצליחים. כעת הם…
מצליחים בכיבוש בכוחות עצמם
27ב-28א "וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ — עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ — וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב; וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. 28 וְאֵין מַצִּיל; כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם. — וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית־רְחוֹב."
? שמתם לב לָכתיבה? מחבר ספר שופטים לא נשמע אוהד כלפי בני־דן. העוול שנעשה לאנשי "לַיִשׁ" מפריע לו. הוא מדגיש כי…
- הם היו "עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ";
- לא היה להם "מַצִּיל", כי הם ישבו רחוקים מבני עמם שב"צִּידוֹן";
- לא היה להם "דָבָר… עִם אָדָם"; הם היו מסוג האנשים "שלא עושים רע לאף אחד", ולכן לא ראו צורך באמצעֵי הגנה.
הסיומת שלפנינו עכשיו, היא גרסת ספר שופטים של האמירה…
"הָבָה…נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם"
? זוכרים איפה זה מופיע? — נכון! — בעקבות האמירה הגאוותנית הזו נבנה מגדל בבל (ברא' יא 4).
אלוהים עצר את בניית המגדל — אך בריבונוּתו הוא מחליט שלא לעצור את בני־דן:
28ב-30 "וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. 29 וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר 'דָּן', בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל. וְאוּלָם 'לַיִשׁ' שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. 30 וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה, הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ."
יש לנו כאן סיפור הצלחה מושלם בכוח השריר — בכוח האדם. אין כביכול צורך באלוהי ישראל. מסתדרים יופי בלעדיו:
- "וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ." — יוצרים עצמאוּת כלכלית ב"מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (יח 10). אפילו עצמאות מגֶשֶם יש כאן; הרי בכל הארץ אין עוד מקום כמו אזור תל־דן שזורמים בו נחלים בכל עונות השנה.
- "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר 'דָּן'." — הבה נעשה לנו שֶם שיזכיר לָדורות הבאים את ההישׂגים של שבט דן — את מה שהצלחנו לעשות בָדרך שלנוּ, בלי אלוהים.
- "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת הַפָּסֶל." — אנחנו מכריזים על עצמאוּת דתית. יש לנו אלוהים משלנו, ויש לנו כהוּנה משלנו — שושלת שעוברת מאב לבן, כמו שצריך: "וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה, הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ."
מתברר שלנער הלוי קוראים "יהוֹנָתָן", והוא הרבה יותר מפוּרסם ממה שחשבנו. הוא…
כוהן בן־מֹשה!
הרי "גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה" הוא לא אחר מבנו של מֹשה רבנו. ה"נון" שהופכת את השם ל"מְנַשֶּׁה" היא תוספת מאוחרת. מדובר ב"תיקון דוגמטי שנועד להגן על כבודו של מֹשה".
ישנם תנ"כים שבהם היא מופיעה כ"נון תלויה".
"יהוֹנָתָן" הוא אמנם צאצא של מֹשה, אבל בְּהִתְנָהָגוּתו הוא יותר דומה למנשה, מלך יהודה, שהפך לסמל של עבודת אלילים (מל"ב כא 18-1).
הצלחנו!
- כבשנו נחלה שאנחנו בחרנו;
- הישׂגנו עצמאוּת כלכלית;
- יצרנו לעצמנו דת שתפורה בדיוק לצרכים שלנו;
אמרנו: "הָבָה…נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (ברא' יא 4) — ואכן עשינו!
בפסוק שנועל את הדיווח העצוב הזה יש…
סגירת מעגל
31 "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה."
כולנו זוכרים:
- הסיפור התחיל עם "הָאִישׁ מִיכָה [אשר יש] לוֹ בֵּית־אֱלֹהִים" — בית אלוהים מזוייף עם "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" (יז 5-4).
- כרגע הסיפור מסתיים עם ציוּן העובדה כי "בֵּית־הָאֱלֹהִים [האמיתי — הכשר בהתאם לתורה — היה] בְּשִׁלֹה" (יח 31).
הוא היה שם כל הזמן. שרתו בו כוהנים כשרים בני־אהרון; הוקרבו בו קורבנות על־פי התורה; והייתה אפשרות לבקש הדרכה מאלוהים באמצעות האורים והתומים. — אבל כל הדמויות בסיפור העדיפו את הדרך שלהם; את דרך החטא; את דרך השטן.
מה למדנו?
- אנחנו פגשנו היום את איש־הדת המקצוען. — הוא משתמש בשם של יהוה • הוא נחשב ל"אב רוּחני" • הוא מצליח • הוא יכול להצביע על "נבואה" שנתן והיא, כביכול, התגשמה • הוא מתקדם • הוא מרוויח • הוא מייסד שושלת של אנשי־דת שימשיכו את דרכו… • אבל יחד עם כל אלה, רמת המוסר שלו היא — אֶפֶס.
העולם המשיחי היום מלא באנשים כאלה. — הם משתמשים בשמו של ישוע • הם מצליחים • הם מפורסמים • הם מרוויחים טוב • הם טוענים כי הם מחוללים ניסים • הם מנבאים נבואות, וכשאלה לא מתגשמות, יש להם תירוצים מדוע זה בסדר • הם מלמדים "בשׂורות" שאנשים רוצים לשמוע — רק לא את הבשׂורה שכוללת חזרה בתשובה והינזרוּת מחטא • הם מושכים אחריהם מאות ואלפי תלמידים ואוהדים • אבל יחד עם כל אלה, רמת המוסר שלהם היא — אֶפֶס.
אתם לא בהכרח תראו אותם מסתבכים בגניבה, בהעלמת מס או בסטייות מיניות, כי הרי הם יודעים לשמור על פרטיוּת; אבל אם תקשיבו להם טוב, דבר אחד יבלוט לכם: הם משקרים חופשי. הם נקראים "מנהיגים משיחיים", "פָּסטורים", "מבשרים" — והם משקרים בשם המשיח. כדי לגלות זאת, צריך רק להשוות את מה שהם אומרים לדבר אלוהים הכתוּב.
- "אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם…, וּמַה לִּי עוֹד?" — האם יש לכם (ולי) "אלוהים" מהסוג שאפשר לקחת מאתנו?
האם אנחנו שׂמים את ביטחוננו בדברים שיכולים להילקח מאתנו מהיום למחר? — כמו עבודה, חסכונות, קופות גמל ואפילו מדינה מסודרת עם מוסדות שתומכים בנו בעת הצורך? — ראינו במשבר הקורונה כי כל אלה יכולים להיכשל מהר מאוד, ואז אנחנו עשויים לזעוק: "מַה [יש] לִּי עוֹד?"
זה יכול אפילו להיות אדם שאנחנו אוהבים מעל הכל — וכשהוא נלקח מאתנו אנחנו זועקים "'מַה [יש] לִּי עוֹד?' — הוא כֹּל מה שהיה לי!"
כולנו מכירים את האמירה הקשה של ישוע: "הָאוֹהֵב אֶת אָבִיו אוֹ אֶת אִמּוֹ…, אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת בִּתּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֵינוֹ כְּדַאי לִי" (מתי י 37). זה קשה, אבל זו אמת: אדם שיותר חשוב לנו מישוע נופל תחת ההגדרה "אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי."
רק אם אנחנו נושעים באמת, יש לנו את הכוח לעשות סדר עדיפויות נכון:
- ישוע ראשון,
- וכל הדברים וכל האנשים אחריו.
רק אז יש לנו אלוהים שאינו "תוצרת עצמית" — את האלוהים הנצחי ששום דבר לא יכול לקחת מאתנו.