מבוא
לשיעור הקודם היתה הכותרת "ישועת ה' — גם כשלא מגיע לנו". ראינו איך אלוהים מתערב שוב ושוב ומציל את עם ישראל מאויביו. כשהעם נאנח תחת כובשים אכזריים, ה' מקים להם שופט. פעמיים קראנו שָם: "וַיָּקֶם יהוה לָהֶם מוֹשִׁיעַ" (ג 9, 15), כך שלכל קורא זה ברור: מדובר ביוזמת אלוהים!
המעורבות של אלוהים בולטת במיוחד במבצע של דבורה וברק נגד "יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר". כאן אלוהים עצמו …
- מְמָנה את ברק לרמטכ"ל,
- קובע מה יהיה גודל הצבא,
- מנבא כי תבוסת שׂר צבא האוייב תהיה מיד אישה (ד 9),
- נותן את הפקודה מתי בדיוק לצאת לקרב,
- ומכריע את המלחמה על־ידי גורם שעליו רק הוא שולט: איתני הטבע.
ככה אין כל ספק של מי כאן הניצחון — של אלוהי ישראל כמובן!
זה גם המסר של פרק ה, שאותו נלמד עוד מעט — שירת דבורה.
אך קודם נחזור לָנקודה בָּסיפוּר שבה עזבנו את דבורה וברק בשיעור הקודם. הרי עכשיו צריכה להתגשם הנבוּאה:
א. ניצחון ביד אישה
! רק אלוהים מסוגל לנבא את העתיד! — אל תאמינו לכל האחרים שטוענים לדעת! לא להורוסקופ; לא לָאישה שקוראת בקפה או בכדור הבדולח; לא לקְלָפי הטארוט; לא למדיוּמים… — השטן הוא חכם, אבל הוא לא יודע מה יהיה מחר. את זה רק אלוהים יודע!
לכן יש רק מקור אחד שבו אנחנו יכולים למצוא היום פרטים אמינים על מה שיקרה בעתיד: דבר־אלוהים הכתוּב.
אלוהים ניבָּא, ואלוהים מקיים. על מנת להדגיש זאת מוקדש כעת קטע ארוך של שישה פסוקים (22-17) ל…
תבוסת המפקד
18-17א "וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי. 18 וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'סוּרָה, אֲדֹנִי. סוּרָה אֵלַי. אַל תִּירָא'."
איזו פָדיחה! המפקד הגדול, שהיה רגיל לחלק בָּחוּרות יפות כשלל אחרי כל ניצחון (ה 30), מחפשׂ כעת מקום מחבוא במאהל בדוּאי — ועוד בָּהרמון של ראש השבט — באוהל הנשים!
הפּנִיה "אֲדֹנִי" נשמעת כמו בדיחה. הרי יעל נאלצת להרגיע את סיסרא כמו ילד קטן: "סוּרָה אֵלַי. אַל תִּירָא." — "בוא, חמוּדי; לא לפחד; אני אשמור עליך."
והיא באמת מטפלת בו כמו בילד קטן:
18ב-19 "וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה; וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. 19 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: 'הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם, כִּי צָמֵאתִי.' וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ." — טוב, הוא באמת הלך הרבה ברגל וקצת התייבש, אבל חוץ מזה — לגמרי ילד קטן (כל הורה מכיר את זה):
- מכסים אותו בשׂמיכה שלא יתקרר;
- אז נשמע מתחת לשׂמיכה קול צפצפני: "בא לי מים!"
- במקום מים נותנים לו בקבוק חלב אחרון — שלא יבוא בעוד 10 דקות
ויגיד שהוא רעֶב; - חוזרים על הכיסוי בשׂמיכה בפעם שנייה;
- וזהוּ — "נוּמי, נוּמי"…
מה פִּתאום! — כעבור דקה אנחנו שוּב שומעים את הקול הצפצפני מתחת לשׂמיכה: "אני מפחד! יש מפלצת מתחת למיטה!"
שׂר הצבא הגיבור לשעבר עדיין לא מרגיש מספיק בטוח כדי להירדם:
20 "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: 'עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר: 'הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ?' וְאָמַרְתְּ: 'אָיִן'."
שלא כמו הילד הקטן עִם המִפְלצת, הגֶנֶרל הגדול רועד מפחד מוּצדק:
- הוא מפחד מהישראלים שבטח מחפשׂים אותו;
- הוא גם מפחד מ"יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" — הרי איך יסביר לו כי כל הצבא האדיר שלו טבע בבוץ ו"לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד"?
- הוא מפחד אפילו לפגוש את חייליו שאותם הפקיר בשדה הקרב;
- אבל יותר מכל הוא מפחד מהמָוות.
הוא הרי הרגיש בָּכוח העל־טבעי ש"הִימֶם" אותו ואת חייליו (פס' 15) — הוא הרגיש בכוח הבתלי־נראה שמוּלו כל הנשק, כל מרכבות הברזל, כל צבאו הגדול וכל ניסיונו כלוחם וכמפקד היו כאין וכאפס:
! "רק לא למוּת! בעולם המתים אני עלול לפגוש את אלוהי ישראל שיתנקם בי על כל מה שעשיתי לעמו! — רק לא למוּת!"
אבל כמו עם הילד הקטן, לבסוף העייפות גוברת על הפחד, וסיסרא נרדם.
לכך חיכתה המארחת שלו:
21 "וַתִּקַּח יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר, אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ [ז"א לקחה יתד ופטיש], וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ; וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ — וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף — וַיָּמֹת."
"בְּרַקָּתוֹ." — הפרטים ה"טכניים" אפילו מגלים לנו באיזו תנוּחה הוא ישן: בָתנוּחה העוּבָּרית (embryonic position) — על הצד — והפסיכולוג יסביר לכם מי ישן ככה.
ובכן…
ביד אישה
קשה להאמין שיעל שמעה מראש על הנבואה בפס' 9 "כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יהוה אֶת סִיסְרָא." לכן כל מה שאפשר להגיד על המניעים שלה הוא בגדר השערה.
מצד אחד קראנו בפס' 11 "כִּי [היה] שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי." מתברר כי מי שהמציא את הנֵיטראליוּת הם לא השוויצָרים אלא חֶבֶר הקיני. הפוליטיקאי הזה הצליח איכשהו לא לקחת צד במלחמה הבלתי־פוסקת בין הישראלים והכנענים ולהישאר בקשרים טובים עם שניהם.
בנוסף לכך הוא היה מחוייב על־ידי המסורת המזרח־תיכונית של הכנסת אורחים. אורֶחַ שבא לביתו זכה להגנה (ברא' יט 8; שופט' יט 23).
אבל סיסרא עשה את הטעות לא לפנות ל"חֶבֶר" הדיפלומט. הוא רץ לאוהל הנשים.
…ויעל היתה קודם־כל אישה, לא פוליטיקאית. — היא הכירה טוב מאוד את סיפורי ה"גבוּרה" של הקצינים הכנענים…
- אותם קצינים שבאו לשבת בעֶרב מסביב לָמדוּרה במאהל "חֶבֶר הַקֵּינִי";
- שָתוּ את הקפה הטעים שהוא הגיש — או תֶה עם נענע ועֶשֶר כפיות סוּכר;
- יָשבוּ שעות והתרברבוּ בקולי־קולות על מסעי הביזה והאונס שלהם שביצעו בשִׁבטי־ישראל — ובעיקר בנשות־ישראל ונערות־ישראל;
- …סיפורי גְבָרים שפלים שגורמים לכל אישה נורמלית להגיד: "גועל־נפש!"
— כמו היום, כך לפני 3000 שנה (ראה פרק ה 30).
המניעים של יעל שמוּרים אִתה, אבל דבר אחד ברוּר: תכנית אלוהים התגשמה, וסיסרא נפל "בְּיַד אִשָּׁה".
כך מתברר עכשיו גם לָרמטכ"ל של צבא ישראל:
22 "וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא. — וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ: 'לֵךְ, וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ.' וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ."
אוי ואבוי ליעל הזאת! פעמיים בְיום אחד עשתה דבר אסור: פעמיים הכניסה גבר זר לתוך אוהל הנשים! — אבל לא נראה שמישהו נזף בה על כך. בְשירת־דבורה בָפרק הבא (ה 27-24) היא זוכה רק לשבחים.
הפסוק הבא מחזיר אותנו לָעוּבדה כי לא דבורה וברק הכריעו את המלחמה; גם לא 10,000 הלוחמים המתנדבים שהיו מוכנים לסכן את חייהם; ואפילו לא יעל אשת חֶבֶר הקיני.
! הניצחון הוא של אלוהים!
גם כאן, כמו בסיפורו של "אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא", הדגש הוא על…
ישועת ה'
24-23 "וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל. 24 וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן."
אלוהים נותן לעמו עוד תקופה של חסד. — לכאן שייך המשפט האחרון של סיפור דבורה וברק, שמופיע בסוף פרק ה (31 ב): "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה."
ועכשיו אנחנו אכן ב…
ב. שירת דבורה
שופטים ה
"עברית קשה שפה"
כל מי שלמד בחטיבת־הביניים בישראל יודע: ילדים לא אוהבים את שירת דבורה! תכנית הלימודים של מִשׂרד החינוך מכריחה אותם ללמוד ולדקלם אותה בעל־פה, והשיעורים הם לרוב סוג של "אוּלפן" לעברית תנ"כית — משעמם ומייגע.
כדי לא לעשות את זה, בואוּ נתרכז בלקחים שאנחנו יכולים להפיק מהשיר, ולא בְפִרטי הדיקדוק, בְְמשפטים מסורבלים וּבִשְׂפָת השירה העתיקה.
לפננו, כמובן,…
שיר ניצחון
1 "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר׃"
השיר מביט לאחור על המתרחש בפרק ד. הוא מזכיר את כל השָׂחְקנים ואת החֶלֶק שכל אחד מהם לקח בָסיפור:
כל הכבוד הוא ל-יהוה!
3-2 "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם — בָּרֲכוּ יהוה!
3 שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים! אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה; אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
? מי התנדב לצאת למלחמה ולסכן את עצמו? — העם!
ואת מי כרגע מברכים? — לא את המתנדבים אלא את יהוה! — הרי ללא עזרתו, כל ההִתנדבוּת והגבוּרה לא היו מועילות כלום.
יהוה הוא המושיע — מימי משה ועד היום
5-4 "יהוה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. 5 הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יהוה; זֶה סִינַי, מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
כשאלוהים פועל, אפילו סִלְעי ההרים יכולים להזיל מים. כך היה בסינָי ולאורך כל הנידודים במדבר (דברים ח 15) — וכך היה גם כאן, כשאלוהים השתמש בְּשיטפון כדי להביס את הכנענים.
■ הבֶּט לאחור על ההיסטוריה האישית שלך. כמה פעמים נמנע אסון? כמה פעמים הייתָּ קרוב לטעוּת שיכלה להרוס לך את החיים? — ועצם העוּבדה שזה לא קרה, זה לא "מזל", זה לא בזכותך — זה מפני ש"יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" התערב והציל אותך.
אל תשכחו ממה ניצלנו!
7-6 "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. 7 חָדְלוּ פְרָזוֹן, בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ;…"
כבר לא יכלתם להשתמש בכבישים ראשיים בגלל פחד מאוייבים ושודדים. כדי לעבור ממקום למקום חיפשתם שבילים צדדיים, וגם בהם הייתם בפחד מתמיד. נאלצתם לנטוש את ה"פְּרָזוֹת" — ז"א החוות והכפרים — והִצְטופָפתם מאחורי חומות הערים הבצוֹּרות.
? עד מתי זה היה כך? — [7ב] "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל."
היתכן כי דבורה כותבת משפט כזה של האדרה־עצמית? לחלק מִן המפרשים נראה שלא. לכן הם רואים כאן צורה עתיקה של גוף שני לנקבה: "עד שקמתְּ, [אָת,] דבורה; עד שקמתְּ, אֵם בישראל" (ראה דוגמה בירמיהו ב 33 [קאסוּטו]).
כל אלה בגלל עבודת האלילים
8 "יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, אָז לָחֶם שְׁעָרִים. מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים־אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל."
הביטו לאחור ושימו לב לָתופעות:
? מתי הגיעה המלחמה עד לשערי הערים שלכם? — ואיך זה קרה שבעת הצורך מצאתם את עצמכם בלי נשק — ללא מגינים, ללא חניתות, ללא חרבות? איך הגעתם לָמצב העגוּם הזה? — זה התחיל מהרגע שעזבתם את "יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ובחרתם ב"אֱלֹהִים חֲדָשִׁים", באלילי כּנען.
? האם למדתם עכשיו כי אותם "אֱלֹהִים חֲדָשִׁים" הם חסרי תועלת? — אני מקווה שכן.
מנהיגי העם האמיצים, אני אוהבת אתכם!
9א "לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל, הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם:"
אני מודה לאלוהים עבור הנכונוּת שלכם להִתנדב, ועל הדוגמה האישית שלכם שגרמה לבני העם להתגייס למלחמה.
9ב-11א "בָּרֲכוּ יהוה! 10 רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת, יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ — שִׂיחוּ! 11 מִקּוֹל מְחַצְצִים, בֵּין מַשְׁאַבִּים, שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יהוה; צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל."
"שִׂיחוּ!" אני מעודדת את כולכם לשנן את סיפור ישוּעת־ה' תמיד — בחיי היומיום: כשאתם יושבים, כשאתם רוכבים, כשאתם הולכים בדרך, וכשאתם רועים את עדרי הצאן שלכם. — ולא לשכוח להודות לו! "בָּרֲכוּ [את] יהוה!" הוא זה שנתן את הניצחון.
■ "שִׂיחוּ!" נאמר גם לנוּ. — כמה זמן אנחנו משקיעים בשיחות על דבר ה' ועל גדוּלות ה'? כמה פעמים אנחנו מזכירים את חסד ה' ואת עזרת ה' בחיינו? — עכשיו השווֹּ את זה לכמוּת הזמן שאנחנו מבלים מול יוּ-טיוּבּ, ווטס-אפ, פייסבוק או טלוויזיה.
"שִׂיחוּ" למען הילדים! (דברים ו 9-6) — הם חייבים לשמוע ולדעת ולאהוב את סיפורי האמת מִדבר־אלוהים מגיל אפס. הם חייבים לשמוע ולראות שאלוהים ודברו הם באמת במקום הראשון עבורכם, המבוּגרים — גם בבית! — קודם־כל בבית! — אם אנחנו לא נותנים לאלוהים להיות המלך על מה שקורה בבית, אז כל מה שאנחנו עושים כאן בבית־הקהילה היא סתם הצגה דתית צבוּעה.
הלאה. כותרת חדשה:
עָם־יהוה — השבטים הראויים לשֶבח
11ב-15א "אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם־יהוה.
12 עוּרִי, עוּרִי דְּבוֹרָה! עוּרִי, עוּרִי! דַּבְּרִי שִׁיר! קוּם, בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ, בֶּן־אֲבִינֹעַם!
13 אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים. עָם־יהוה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים: 14 מִנִּי אֶפְרַיִם (שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק); אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ. מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים, וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. 15 וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה; וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק; בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו."
13א "אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים." — זהו פרט חשוּב: אלוהים תמיד דואג שישאר "שָׂרִיד". כך הוא עשָׂה למשך כל ההיסטוריה של עם ישראל. הרי תכנית הישועה עבור האנושוּת חייבת להתקיים, ולכן השטן לא מסוגל למחוק את ה"שָׂרִיד" הזה — את השארית — לא על־ידי מִלחמות, לא על־ידי רדיפות ושואות, וגם לא על־ידי התבוללוּת.
13ב "עָם־יהוה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים." — אלוהים ממשיך את תכניתו עם ה"שָׂרִיד" הנאמנה. — שימו לב שרק מי שלקח את צעד האמונה והִתנדֶב לָמִלחמה זוכה כאן לתואר הכבוד "עָם־יהוה".
היו גם אחרים
- היוּ אלה ש"שָקלו את הגיוּס בכובד־ראש":
15ב-16 "בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב.
16 לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים? —
לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב."
בני־ראובן דיברו, הִרְהרו, קיימו דיונים אל תוך הלילה מסביב לָמדוּרות — "לצאת למלחמה… לא לצאת…" — ולבסוף החליטו שיותר חשוּב לִשמור על העדרים.
- היו גם אלה שאמרו: "מצטערים. אנחנו גרים רחוק מדי. הרי [17א] 'גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן.' — לוּ הייתם מסדרים לנו הסעה, בטח שהיינו מגיעים!"
- …וגם כאלה שהיו "עסוקים מדי" כדי להתנדב:
17ב "וְדָן — לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת?
אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן."
"אנחנו יורדי־ים. פרנסתנו מיבוּא ויצוּא ומסָפָּנוּת. מה לנו ול'יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן'? הוא הבעיה שלכם, לא שלנו."
? זה לא מזכיר לכם תופעה מוּכרת מחיי הקהילה?
- החברה' שרק מגיעים לאסיפות אם יש הסעה, או אם מְשָלמים להם מונית?
- או אלה לרק מגיעים כשבמקרה אין להם משהו "יותר חשוּב" לעשות?
…ועם הזמן אתם רואים אותם מופיעים פחות ופחות — עד שבסוף לא רואים אותם יותר. הם הפכו ל"משיחיים לשעבר".
■ זו נקודה שצריכה לגרום לבחינה־עצמית: איפה החיים הרוחניים וחיי הקהילה עומדים בסדר־העדיפויות שלי?
אחרי המאמר המוסגר המצער הזה, בואו נחזור לאלה שהוכיחו כי הם "עָם־יהוה" (פס' 13ב) — לָאנשים שסיכנו את חייהם כשעשו צעד של אמונה:
18 "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה."
אין ספק — ההחלטה להִתנדֶב דָרְשָה מהם אומץ וגבורה. מי שהתגייס "חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת". הם לא יכלו לחזות מראש כי במלחמה הזו יעמדו…
מלכי כנען מול כוחו של אלוהים
19 "בָּאוּ מְלָכִים, נִלְחָמוּ. אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ. — בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ."
מתברר שלמלחמת יבין נגד בני־ישראל הצטרפו מנהיגים אזוריים נוספים. ההסבר הסטנדרטי מדוע אותם "מְלָכִים" לא זכו ל"בֶּצַע כֶּסֶף" הוא: מי שמפסיד במלחמה לא לוקח שלל!
אבל ישנו פירוש שמציע שינו קטן: "מַלְכֵי כְנַעַן" היו כֹה להוּטים לבצע את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" נוסח 1200 לפנה"ס, שלא דרשו מיבין תשלום, כמקובל, מראש — "בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ" (ראה לדוגמה דהי"ב כה 9-6).
21-20א "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם; נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא. 21 נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם; נַחַל קְדוּמִים, נַחַל קִישׁוֹן."
כוח עליון "מִן שָׁמַיִם" וכוחות הטבע במימי "נַחַל קִישׁוֹן" — לָכנענים לא היה סיכוי נגד ידו החזקה של בורא היקום.
ה' אִתנו!
21ב-22 "תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז!" — כך עודדו לוחמי ישראל את עצמם לקראת המפגש עם צבא יבין. הם בוודאי היו זקוקים לעידוד, כי הרי [22] "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת, דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו." בָּשלב הזה החיילים שמעו את דהירות הסוסים ואת רחש מרכבות הברזל מתקרבים — מבלי לדעת איך אלוהים עומד לעצור ולהביס את האוייב: "חזקו ואמצו, חברים! ה' אתנו! 'תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז!'"
קללה לָמִשתמטים
23 "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יהוה. אֹרוּ! אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יהוה; לְעֶזְרַת יהוה בַּגִּבּוֹרִים."
היום לא ידוע איפה "מֵרוֹז". אולי היה ממוקם בנקודה אסטרטגית במיוחד באזור הקרבות.
אנשי "מֵרוֹז" העדיפו להישאר נֵיטרליים (ראה עוד דוגמאות בפרק ח 9-4). הם לא הבינו כי בעצם סרבו לבוא "לְעֶזְרַת יהוה"! לא ש-יהוה זקוק לעזרה, אבל כך מגדיר את זה הכתוּב: יהוה משתמש "בַּגִּבּוֹרִים" בתור כּלָיו. אִם אתה עוזר להם, אזי אתה מצטרף לאלוהים שהולך לפניהם.
"אוֹרוּ!" — מי שמבטא את הקללה הוא "מַלְאַךְ יהוה" — יתכן באופן ישיר, יתכן דרך דבורה הנביאה.
■ כדאי לנו תמיד להיות בצד ה"שָׂרִיד" — השארית הנאמנה — המיעוט שׁשׁונֶה מהרוב ומציית לדבר־אלוהים. זה לא כיף להיות מיעוט, אבל אני בטוח שאף אחד מאתנו לא רוצה לשמוע קללה מפי "מַלְאַךְ יהוה".
קללה לָמִשתמטים, ועכשיו:
ברכה על גיבורָת הסיפור
26-24 "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי. מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. 25 מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. 26 יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים. וְהָלְמָה סִיסְרָא, מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ."
ישנם מפרשים שמותחים ביקורת על יעל: "מִסְכֶּן, סיסרא…"
- "הוא סמך על הסכם־השלום שהיה בינו לבין 'חֶבֶר הַקֵּינִי'";
- "הוא גם הרגיש בטוח בגלל מנהגי הכנסת האורחים שעל־פיהם היה זכאי להגנה";
- "יעל עוד חיזקה אצלו את תחושת הביטחון בהזמנה הידידוּתית לתוך אוהל הנשים במילים: 'סוּרָה אֵלַי. אַל תִּירָא.' הכל בסדר";
- "ואז המשיכה להוליך את הפליט המִסכן הזה שולל כשנתנה לו לשתות וכִסתה אותו בשׂמיכה."
מי שמגָנה כך את יעל כנראה חושב את עצמו "יותר צדיק מאלוהים". הרי דבר־אלוהים מאוד ברור: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל!", למרות כל הפרטים המזעזעים שבעלילה.
משיח! אין פלא, כי פסוק 26 מכיל, לפי דעתי, את השיא של השיר כלו: יעל "מָחֲקָה רֹאשׁוֹ" של צורר ישראל.
האם אתם זוכרים מי אמור לעשות את הפעולה הזו? — נכון! — זרע האישה; המשיח. עליו נאמר כבר בנבואה המשיחית הראשונה בתנ"ך: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (ברא' ג 15). — המשיח ימחץ את ראש השטן.
"אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" (תהל' ב 4; נט 9)
27 "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב; בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל; בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד."
אי אפשר שלא לשמוע את הלעג שבתיאור הזה ובחזרה על המשפט "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל". הגנרל שנהג לבחור את השבוּיות היפות ביותר כדי לצרף אותן לאוסף השפחות שלו; הגבר הגיבור שהשפיל ואנס אין ספור נשים ובנות בישראל — מוצא את מותו לא רק מיָדיה של אישה אלא "בֵּין רַגְלֶיהָ" של אישה. — לא תיתכן אירוניה חריפה יותר מפיה של המשוררת.
הנימה הצינית נשמעת גם בפסוקים הבאים, בתיאורה של…
אימא
28 "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה, וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב: 'מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?'"
דבר אחד בטוח: דבורא לא ראתה את זה קורה בפועל. אך היא אישה בעצמה, וסביר להניח שיש לה גם ילדים. לכן היא יכולה לתאר את הדאגה של כל אם נורמלית שיודעת כי בנה החייל נמצא במלחמה.
גם אדם אכזר שבעינינו רשע גמור, כמו סיסרא, נשאר תמיד בן אהוּב לאימו. גם אם הוא כבר באמצע שנות ה-40 שלו, הִתעשֶר מביזה ומחזיק הרמון עם עשרות נשים ופילגשים — הוא תמיד יהיה "הילד שלה".
יש לְיָדָה נשים בוגרות בעלות ניסיון — "שָׂרוֹת" מן האצוּלה הכנענית — והן מנסות לעודד ולהרגיע אותה:
30-29 "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ׃ 30 'הֲלֹא יִמְצְאוּ, יְחַלְּקוּ שָׁלָל: רַחַם־רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר; שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא; שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה; צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל'…"
בנוסף לשלל החומרי יש בוודאי — כמו תמיד — מספר גדול של נשים ובחוּרות צעירות שנפלו בשבי. את אלה צריך קודם־כל למיין לפי סוג א', סוג ב', סוג ג' וכו'; ואחר־כך יש לחלק אותן בין הקצינים כך שכל אחד יהיה מרוצה. — סבלנוּת, יא אוּם־סיסרא. דברים כאלה לוקחים זמן!
ושימו לב לָביטוי "רַחַם־רַחֲמָתַיִם". ה"שָׂרוֹת" לא אומרות "אישה או שתיים", "בתולה או שתיים" — הן מבינות ראש של גבר. "רַחַם־רַחֲמָתַיִם" זהו סוג של לשון נקייה במקום השׂפה המלוּכלכת של האנס ושל מי שרואה באישה חפץ בלבד. — כמו היום, כך לפני 3000 שנה.
הסיומת
האֶם ושָׂרותיה מחכות, אבל סיסרא, כמובן, לא יחזור. לכן מאחלת דבורה:
31א "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ, יהוה!" — שמתם לב שהיא לא מדברת על אויבי ישראל? — לא. — הלוואי שכל אויביו של אלוהים ימצאו את סופם כמו סיסרא.
31ב "…וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ!" — הברכה של דבורה לאוהבי־יהוה ממש מזכירה את הבטחת ישוע לתלמידיו הנושעים:
"אָז [ביום שהמשיח יחזור] יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַמְלֶכֶת אֲבִיהֶם" (מתי יג 43; ראה גם דניאל יב 3). — דבורה הנביאה ידעה!
כעת מתחילה …
עוד תקופה של חסד
31ג וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה.
הערה: הִבְטחתי כי לא נִכָּנס לוויכוחים על השׂפה הקשה של שירת דברורה. — מי שבכל זאת רוצה ללמוד גם את ההיבט הזה — ובהחלט כדאי לדעת גם אותו — ישנם הרבה ספרי פירוש שעושים עבודה טובה ונותנים את כל האופציות איך להבין כל מילה וכל משפט.
אבל בואו נקח עוד דקה ל…
הפקת לקחים
- המקור היחיד למידע אמין על העתיד הוא דבר־אלוהים. — היחיד!
- ברק היה חייב לדעת את רצון אלוהים המדוייק: מאיפה לצאת לקרב; מתי בדיוק לצאת לקרב — רק אם הוא פעל לפי רצון אלוהים, הניצחון היה מובטח.
מכאן גם אנחנו לומדים להתפלל כל יום: "בבקשה, אלוהים, עזור לי לעשות את רצונך, ואת רצונך בלבד! שמור אותי מטעות."
- אלוהים אוהב להשתמש בָחלשים.
- כאן הוא השתמש בשתי נשים נשׂוּאות — בדבורה וביעל — כדי ללמד את הגאוותנים ענווה;
- וכאן הוא השתמש בצבא קטן, בלי נשק מתקדם, בלי מרכבות ברזל ובלי סוסים, כדי לנצח צבא גדול, מיומן ומצוייד היטב.
כשאתם עומדים מול כוחות העולם ומול התקפות השטן — לא להתייאש! הרי "הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם" (יוח"א ד 4).
- כאן "נמחק ונמחץ" ראשו של האוייב הפיזי של עם ישראל — של הכלי התורן בידי השטן להשמדת העם הנבחר. — יום יבוא וישוע המשיח ימחק וימחץ אחת ולתמיד את ראשו של אויב נפשנו.