ראשונה לפטרוס פרק ה

מנהיגות נעלה בשעת צרה

מבוא

לאורך ארבעת הפרקים שקדמו, פטרוס פונה לכלל המאמינים ומעודד אותם לשמור על עדות משיחית בשעת רדיפות וצרות.

פטרוס מזכיר למאמינים ומלמד אותם כי גם בשעת משבר אלוהים שולט במאורעות, ושום דבר אינו נסתר מעיניו.

אלוהים אינו זונח את ילדיו אשר בחר מקדם.

הרדיפות והצרות שחוו המאמינים באותה עת גרמו להם לחשוב שהקץ נמצא ממש מעבר לפינה. גם פטרוס ביטא את השכנוע הזה באמרו בפרק ד (7): "הִנֵּה קֵץ הַכֹּל קָרֵב." והוא המשיך: "עַל כֵּן הֱיוּ מְפֻכָּחִים." ­—  "עמודו איתן עם עדות ללא דופי דווקא בדקות ובשעות שלפני הילקחותכם."

על ילדי אלוהים להיות כל העת מוכנים במלוא קדושה וטוהר למפגש עם מושיעם (יוח"א ג 1-3).

אין לנו פרוטקציה אצל אבינו שבשמים!

עובדת היותנו נושעים ונקראים "ילדי אלוהים" אינה מעניקה לאף אחד מאיתנו חסינות מתוכחה או עונש על עבירה וחטא. אדרבה, פטרוס מלמד בפרק ד (17) כי "עֵת לְהַתְחִיל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים." במילים אחרות, אלוהים מהיר יותר ליישם משפט דווקא כשמדובר בחטאים של ילדיו. הרי אנו נקראים להיות מופת ודוגמא לכלל האנושות.

ממה מורכב פרק ה:

כותרת הפרק: רועים טובים לצאן אלוהים

נושא הפרק:  שמעון פטרוס מבקש מזקני הקהילות מנהיגות בוגרת. הוא מורה אותם להשגיח על צאן המשיח ולהנהיג אותם כך שיעמדו בהצלחה נגד התקפותיו של השטן.

כמו כן השליח מבקש מכלל המאמינים לפעול בענווה ובאהבה איש עם רעהו ולהיות ערניים לפעולות השטן, המנסה בכל עת להרוס את עדותם ואת שלומם.

… והפרק בנוי כך שניתן לרשום תוכן עניינים:

א.         מה מבקש שמעון פטרוס מרועי הקהילות? (פס' 1-4)

  1. רעו והשגיחו על אברי הקהילה (פס' 1 – 2א)
  2. הדרך הראויה להשגיח על הנושעים בקהילה (פס' 2ב – 3)
  3. הגמול על טיפול ראוי בגוף המשיח (פס' 1, 4)

ב.         מה מבקש שמעון פטרוס מכלל המאמינים בקהילה? (פס' 5-11)

  1. צעירים היכנעו לזקנים (פס' 5א)
  2. היו ענווים  (פס' 5ב – 7)

ג.            מי הוא האויב ההרסני והמסוכן ביותר של הנושעים, ומהם הכלים להתמודד נגדו?
(פס' 9-8)

  1. השטן הוא אויב הנושעים (פס' 8ב)
  2. ערנות רוחנית (פס' 8א)
  3. יציבות רוחנית (פס' 9א)
  4. מעודדים שאיננו היחידים הסובלים על שם ישוע (פס' 9ב)

ד.         האם ניצחוננו נגד השטן מובטח? (פס' 10-11)

  1. אלוהים ישלים, יחזק, ייצב ויכונן אותנו (פס' 10)
  2. אלוהים יקבל את הכבוד (פס' 11)

ה.         דברי סיום וסיכום (פס' 12-14)

א.     מה מבקש שמעון פטרוס מרועי הקהילות? (פס' 1-3)

בפרק ה שמעון פטרוס פותח בפנייה לזקני הקהילה: 1 "מִן הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם אֲבַקֵּשׁ…" — זהו אינו הפרק היחיד בברית החדשה שמתייחס לזקני קהילה. גם שאול השליח מתייחס אליהם מספר פעמים, ובמילים דומות. לדוגמה:

  1. מעשי השליחים כ 17-38:

שם מסופר כי שאול השליח כונס את זקני הקהילה אשר באפסוס ומזהיר אותם כדי שיהיו מוכנים לאירועים העתידים לבוא עליהם.

שאול ופטרוס השליח עמדו במצבים דומים ונהגו כפי שמצופה מהם כשליחים ומנהיגי קהילות.

  1. שאול מתייחס לזקנים ושמשים גם באיגרת הראשונה לטימותיאוס ג, ובאיגרת לטיטוס א. בשני המקרים הוא מפרט את התנאים לבחירת זקנים ושמשים.

מדוע דברי שאול השליח לזקני אפסוס במע"ש כ 17-38 דומים כל כך (הם כמעט זהות) לדברי שמעון פטרוס לזקני הקהילות באיגרת שלפנינו?

  1. כאמור, שניהם פנו לזקני קהילות בתקופה בה המאמינים בישוע חוו רדיפה על ידי השלטונות, וזאת בנוסף להתקפות מבני משפחתם ומשכניהם המתנגדים לאמונתם. הבעיות היו דומות, ומכאן ההנחיה הדומה לזקנים איך להתמודד עימן.
  2. כל הקהילות בעת ההיא היו דור ראשון של מאמינים.

כולם זכו לתמיכה ועזרה של השליחים ולכן יכלו לסמוך על מעורבות אחד השליחים ועוזריהם לפתירת בעיה ומתן עצה. (ראה את מסעות הבישור של שאול.)

כעת ­— כשהשליחים ועוזריהם בעלי הניסיון מגיעים לגיל מבוגר, והם כבר לא יוכלו לבקר את כל הקהילות כמו בעבר — זקני הקהילות נדרשים לבגרות רוחנית.

כעת הקהילות אוחזות בידיהם עותקים של האיגרות שקיבלו מן השליחים. על המאמינים להשקיע בלימוד הכתוב ולציית באמונה אוהבת לאדון ישוע.

השליחים יצאו מן המשוואה. כעת זקני הקהילות צריכים ללמוד איך לפנות ישירות לאדון ולסמוך על פעולת רוח הקודש בקרבם.

כעת הזקנים הם הכתובת היחידה והאחרונה לפניות מבני קהילותיהם.

כעת הם נדרשים לשאת על כתפיהם את כל האחריות.

כעת הדוגמה האישית וצורת המנהיגות שלהם יקבעו במידה רבה את גורל הקהילה.

מסיבה זו השליחים פונים לזקני הקהילות כפי שפנה האדון ישוע לשמעון פטרוס, לפני שעלה למרום (יוחנן כ"א 19-15).

הערה: כשקהילתנו קמה כאסיפת בית, הייתי המתלמד הצעיר. כל בעיה הייתה מגיעה לרגלי האח הבכיר והמנוסה יותר, ולכן הרגשתי בטוח ושליו גם בעת לחץ. לאחר שנים, נאלצו האחים הבוגרים באמונה לחזור לארצותיהם, ורוב העול והאחריות נפלו על כתפיי. אז הבנתי טוב יותר את ההרגשה של אותם זקנים שאליהם כותב פטרוס השליח.

בתקופות שלוות, בזמנים ללא התקפות רוחניות קשות, ייתכן שקהילה יכולה לפעול גם אם מנהיגיה שאינם מוכשרים במיוחד. אך בעת רדיפה קשה, צרה או לחץ, איכות ההנהגה ובגרותה הרוחנית מהווים גורם קריטי להישרדות הקהילה.

שמעון פטרוס כותב לקהילות במצוקה שזקוקות להנהגה חכמה אשר תרעה אותן בדרך האלוהית, בשלווה וביטחון באלוהים. השליח פונה לזקני קהילה שבקיאים בדבר אלוהים והוא מבקש מהם שישכילו ללמד ולהנחות את המאמינים לשמור את מצוות ה'. רק כך יוכלו  להתמודד עם הסבל ולעמוד איתנים כאשר אש הטיהור של ה' תנקה את ביתו (הקהילה).

כשאלוהים מחליט כי הגיעה עת משפט, הוא מתחיל בבית שלו! (ראשונה לפטרוס ד 17; יחזקאל ט). כדאי שנימצא מוכנים!

א-1.    רעו והשגיחו על אברי הקהילה (פס' 1 – 2א)

הבה נקרא את פסוקים 1 – 2א:

מִן הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם אֲבַקֵּשׁ, אֲנִי הַזָּקֵן עֲמִיתָם וְעֵד סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְגַם שֻׁתָּף לַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת: 2 רְעוּ אֶת עֵדֶר אֱלֹהִים הַנִּמְצָא עִמָּכֶם וְהַשְׁגִיחוּ עָלָיו…

כולנו יודעים שנחמה או הוראה ייטיבו להתקבל אם ישמעו מבעל ניסיון. שמעון פטרוס עומד ללמד את זקני הקהילות איך להתנהג בשעת משבר, ועל מנת לזכות להקשבתם ואמונם, הוא פונה אליהם כשווה בין שווים.

למרות היותו שליח, הוא מעדיף לשוחח איתם בגובה העיניים:

א.        "אֲנִי הַזָּקֵן עֲמִיתָם." — אני זקן קהילה בדיוק כמוכם. אני מודע לקשיים שאתם מתמודדים איתם.

ב.        "אֲנִי הַזָּקֵן עֲמִיתָם וְעֵד סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ." — הייתי עד לסבלות המשיח. כבר ראיתי סבל שבא בגלל האמונה.

ראיתי את המשיח ביגונו לפני צליבתו (מתי כ"ו 36), והייתי עד להתנהלותו בתקופה הקשה ביותר.

ג.         "אֲנִי הַזָּקֵן עֲמִיתָם … וְגַם שֻׁתָּף לַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת." ­— כמוני כמוכם. אנחנו שותפים לכבוד העתיד להתגלות.

פטרוס אומנם מתייחס כאן להופעתו השנייה של ישוע בעתיד, אך הוא שייך למעטים שכבר זכו להצצה על אותו "כָּבוֹד". הרי התלמידים פטרוס יוחנן ויעקב ראו את ישוע בהדרו על הר ההשתנות (מתי י"ז 5-1). פטרוס ראה הן את הסבל והן את הגמול, ולכן הוא מוסמך ללמד את אלה שנמצאים בתוך התהליך הכואב.

"אֲנִי … עֵד סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ."­ — שמעון פטרוס לא רק היה עד ראייה לסבלו של ישוע. הרי גם הוא עצמו כבר עמד במבחנים כמו אלה העתידים לבוא על המאמינים. בעקבות עדותו הנאמנה למשיח הוא ספג מכות, ישב בכלא ואף היה ברשימת החיסולים של הורדוס (מה"ש ה 32-17, 41-40; יב 11-1). הוא חווה כישלונות, אך הוא גם הראה עמידה באמונה תוך תשלום אישי של סבל. לכן הוא יודע בבטחון: "אֲנִי … שֻׁתָּף לַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת."

כאשר יחזור האדון או כאשר נעמוד לפניו, לא ייבוש שמעון השליח, כי הוא יישם בחייו את הלימוד והלקחים שהמשיח דרש ממנו, כאשר ציווה עליו לרעות כראוי ובנאמנות את צאנו (יוחנן כ"א). [ראה התייחסות לפסוקים 4, 6, 10 בפרקנו].

א-2.    הדרך הראויה להשגיח על הנושעים בקהילה (פס' 2ב – 3)

2 רְעוּ אֶת עֵדֶר אֱלֹהִים הַנִּמְצָא עִמָּכֶם וְהַשְׁגִיחוּ עָלָיו לֹא מִתּוֹךְ כְּפִיָּה כִּי אִם בְּרָצוֹן, כְּרָצוּי לֵאלֹהִים; לֹא בְּחֶמְדַּת בֶּצַע כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה; 3 לֹא כְּרוֹדָנִים עַל מַה שֶּׁהֻפְקַד בְּיֶדְכֶם, אֶלָּא בִּהְיוֹתְכֶם מוֹפֵת לַצֹּאן.

שמעון פטרוס בעצמו שמע בעבר מצווה דומה: לאחר תקומתו, ישוע המשיח נראה לתלמידיו בגליל. לפני שנפרד מהם אמר ישוע לשמעון פטרוס שלוש פעמים: "רְעֵה אֶת צֹאנִי" (יוחנן כ"א 17-15).

האדון ישוע השתמש יותר מפעם במלה "צאן" על מנת לתאר את קהילתו, והוא מלמד בצורה ברורה אלו תכונות אופי נדרשים מהרועים של אותו "צאן" (יוחנן פרק י'):

א.        רועה טוב דואג להאכיל את צאנו במיטב המרעה. באותה מידה זקני הקהילה צריכים לדאוג לתזונה הרוחנית של הקהילה.

דבר אלוהים הינו לחם החיים, ולכן לימוד נכון ונאמן יניב פרי. הפרי יתבטא בבגרות רוחנית, בתלמידות בוגרת וכן בבישור שיניב אנשים חדשים שיאמינו.

מאמינים שהתבגרו כך ישמרו על עדות "בריאה" גם במהלך תקופת שבר וצרה.

ב.        כמו שצאן נשמעות לקולו של הרועה והולכות אחריו, כך זקן הקהילה צריך להיות מודע לאחריות שאלוהים שם בידיו. כשהוא זוכה לאמונם של המאמינים עליו להוביל אותם בדרך האמת ולהרחיקם משקר.

ג.         ישוע אמר כי "הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן" (יוחנן י' 11). לעומת זאת, רועה שכיר שרק מחפש רווח יברח ברגע שיראה את הזאב.

שמעון פטרוס פונה לזקני הקהילה ומלמד אותם איזו גישה עליהם לפתח ולעודד:

אלוהים מצפה מזקני קהילה ללמד ולהנהיג את הקהילה מתוך אהבה לאלוהים ולא מסיבה אחרת.

"לֹא מִתּוֹךְ כְּפִיָּה כִּי אִם בְּרָצוֹן." ­— עבודת הזקן צריכה להיעשות מתוך נפש שמשתוקקת לבצע את העבודה ולא מכפיה.

מי שפועל בבית אלוהים מתוך כפיה, לא יעשה דבר מאהבה.

מי שפועל מתוך כפיה, לא יחווה סיפוק משירותו

מי שפועל מכפיה, ידע לו שכל הסובבים אותו מרגישים זאת ויברחו ממנו.

אדם שכזה אינו מאסף צאן, אלא מפזר צאן.

מי שפועל מכפיה מוכיח שהוא אוהב את עצמו הרבה יותר משהוא אוהב את האדון ואת הצאן של האדון.

"לֹא בְּחֶמְדַּת בֶּצַע כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה." — זקן קהילה העובד למען רווח אישי, יברח בעת צרה וקושי.

זקן קהילה העושה עבודתו באהבה ובנפש חפצה, יישאר גם בקושי וייתן עזרה ותמיכה לנזקקים.

עבודת הזקן תשאף לגמול מאלוהים ולא לרווח מאנשים.

ד.         זקני הקהילה צריכים להוות דוגמא ומופת:

"לֹא כְּרוֹדָנִים עַל מַה שֶּׁהֻפְקַד בְּיֶדְכֶם, אֶלָּא בִּהְיוֹתְכֶם מוֹפֵת לַצֹּאן." — שאול השליח כתב לטימותיאוס (טימ"א ג') כי על כל אדם בקהילה לשאוף להיות זקן קהילה, וזאת במטרה להביא את קהל המאמינים לכלל ידיעת דבר ה' ולהליכה על פי דברו.

מכאן שדמותו של זקן הקהילה צריכה להיות דוגמה לחיקוי.

מדוע אלוהים דורש כל כך הרבה מאלה שמדריכים את המאמינים בקהילה?

התשובה נמצאת בפסוקים 2-3:

כי המאמינים הם צאנו של המשיח. הם ילדיו. הם אלה אשר עבורם המשיח מסר את חייו. הם יקרים לו מאוד! אלוהים מפקיד אותם בידי הזקנים כדי שיחנכו את ילדי אלוהים לגדול ולהידמות למשיח. האחריות עצומה! (אל האפסים ד' 12-14).

זה דומה לתחושת האחריות שאנחנו מרגישים כשחברים או בני משפחה מפקידים בידינו את ילדיהם כדי שנשמור עליהם.

כמו שאלוהים תמיד ראה את מנהיגי העם כאחראים למצב הרוחני של עם ישראל (יחזקאל ל"ד), כך הוא רואה את זקני הקהילה …

  • אחראים לבגרות הרוחנית של הקהילה;
  • אחראים על הגנה מפני תורות שקר ומורי שקר;
  • אחראים על הדפת התקפות רוחניות.

כמו שכל הורה ישאף לתת לילדיו את החינוך הטוב ביותר, כך אלוהים רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו.

כל זקן קהילה חייב לעשות חשבון נפש יומי מול אלוהים ולשאול את עצמו:

  • האם אני מקדיש זמן איכות ללימוד ותפילה?
  • האם אני מקפיד ללמד את דבר אלוהים ביסודיות ונכון?
  • האם חיי מאופיינים בציות לדבר אלוהים?
  • האם אני מהווה דוגמא נאותה לשאר ילדי אלוהים?
  • האם הקהילה אוהבת את זקני הקהילה ומתפללת עבורם כל יום?
  • האם היחסים עם זקני הקהילה הינם יחסים בריאים שבהם כל מאמין מרגיש מספיק קרוב כדי לשוחח או לבקר את הנעשה בקהילה או בחיי הזקנים?

מכאן, חובה על זקני קהילה לגדול תמיד בחוכמה ובדעת ה'. רק כך יכלו להוות משענת ועזרה למאמינים אחרים בשעת הצורך.

הנושאים הללו עומדים תמיד לנגדי, ואני מקווה שביום שאראה את ישוע ואצטרך לתת דין וחשבון על מעשי, רשימת הטענות לא תהיה ארוכה מדי (עברים י"ג 17).

א-3.    הגמול על טיפול ראוי בגוף המשיח (פס' 1, 4)

אלוהים כמנהגו, נוהג לשלם ברוחב לב. אלוהים אף פעם לא מתקמצן.

באותה מידה שהוא דורש מהזקנים להקדיש את חייהם עבורו ועבור חיי שירות למען צאן אלוהים, כך אלוהים מתגמל את הנאמנים לו.

הבה נקרא את פסוקים 1ב, 4:

אֲנִי … שֻׁתָּף לַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת.

וּבְהוֹפָעַת שַׂר הָרוֹעִים תְּקַבְּלוּ עֲטֶרֶת כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא תִּבֹּל.

פסוק 4 מדבר על אותו מעמד שעליו כבר למדנו בפסוק 1ב:

מכיוון ששירות הזקן מוקדש כולו כדי לרצות את אלוהים, זקן הקהילה לא צריך לרדוף אחר פופולריות בקרב בני אדם. מה שאמור להניע את זקן הקהילה בכל פעילותו, היא השאיפה לעשות כראוי את רצון אלוהים — בגישה הנכונה, באמונה ובאהבה.

"עֲטֶרֶת כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא תִּבֹּל." — פטרוס מציין שאלוהים יתגמל זקני קהילה ראויים בעטרת.

עטרת הייתה הפרס שקיבלו המתחרים בתחרויות הספורט בתקופה הנדונה באימפריה הרומית.

המנצח קיבל זר פרחים או עלים שלאחר מספר שעות או ימים נבל ונזרק לפח. לעומת זאת, העטרה שאלוהים נותן אינה נובלת. היא נצחית.

מה עושים עם העטרות שאלוהים נותן?

את העטרות מניחים לרגלי הרועה הטוב, אשר נתן את חייו עבור צאנו (התגלות ד' 10). את העטרות מניחים לרגליו של הרועה אשר העמיד מודל לחיקוי עבו כולנו.

אחים ואחיות יקרים:

כל המאמינים הנושעים עתידים לעמוד למשפט כס המשיח ישוע (קור"א ג 10-15; קור"ב ה 10).

מעמד זה אינו קובע מי נשלח לשאול או לנוכחות אלוהים, אלא את הגמול שכל מאמין מקבל לאור פועלו עבור המשיח בעת שהיה בחיים בארץ.

ישנם מספר סוגים של עטרות:

  • עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה עבור אוהבי הופעתו (טימ"ב ד 8);
  • זר שלא יבול עבור התמדה להגיע לבגרות רוחנית (קור"א ט 24-25);
  • עתרת התהילה עבור המבשרים והמלמדים אשר ציותם לאדון היה כלי שהניב ישועה באחרים (תסל"א ב 19);
  • עטרת החיים עבור העומדים בניסיונות (יעקב א 12; התגלות ב 10);
  • עטרת כבוד עבור זקני קהילה נאמנים (פטר"א ה 4);

דברתי לא מעט על הנדרש מזקני הקהילה, אך את המשפט החשוב ביותר אומר כעת:

יהיה זקן הקהילה אשר יהיה — גם החכם והמוכשר ביותר — אף אחד לא יוכל למלא אחר מצוות האדון ישוע אלא בשני תנאים:

  • אם ימלא ברוח הקודש;
  • אם יכניע את עצמו לחלוטין באמונה אוהבת לרצון אלוהים הכתוב בכתבי הקודש.

הזקנים נדרשים לחיות על פי אמות מידה של צדק וטוהר מוחלטים, והם נדרשים להעמיד את חיי הזולת לפני חייהם.

האפשרות היחידה לחיות על פי תנאים אלו — היא בכוח רוח הקודש (פיליפים ב 13; אפסים ה 18-19).

ב.     מה מבקש שמעון פטרוס מכלל המאמינים בקהילה? (פס' 5-11)

ב-1.    צעירים היכנעו לזקנים (פס' 5א)

5 כְּמוֹ כֵן, הַצְּעִירִים, הִכָּנְעוּ לִפְנֵי הַזְּקֵנִים.

שמעון פטרוס כבר לימד אותנו להיכנע לשלטון (פרק ב'). את הנשים הוא לימד להיכנע לבעליהן, את העבדים לאדוניהם — וכעת הצעירים לומדים להיכנע לזקנים.

האם הכוונה שלצעירים אין זכות דיבור? חס וחלילה!

המטרה היא ללמד את הצעירים סבלנות לשמוע ולהקשיב לאלו האחראים על חייהם. הלימוד נועד ללמד את הצעירים לתת כבוד למבוגרים מהם, לאלה שמקדישים את חייהם עבורם.

  • צעירים לעיתים חושבים שאף אחד אינו מבין איך הם מרגישים;
  • צעירים לעיתים חושבים שהם מתנסים בחוויה מסוימת שאף אחד אחר לא חווה לפניהם;
  • צעירים לעיתים חושבים שהם יודעים טוב יותר מהמבוגרים איך להתמודד או לפתור בעיה מסויימת;
  • צעירים לעיתים חושבים שהמבוגרים מהם פשוט לא חכמים;
  • צעירים לעיתים — לא רואים את התמונה המלאה.

בפועל, מעטים המקרים בהם הזקנים לא חוו את שעובר על הצעירים.

בפועל, ברוב המקרים, הזקנים חוו בעבר את מה שהצעירים חווים כרגע, והזקנים כבר למדו איך להתמודד בהצלחה עם אותו ניסיון.

בפועל, אלוהים העמיד את הזקנים במקומם, ויחד עם התפקיד העניק להם את היכולת והחכמה להגיע לפתרון בעיה.

ציות הצעירים לזקנים אינו הצהרה שאומרת: "הזקן תמיד חכם יותר ממני." ייתכנו בהחלט מקרים מסויימים שבהם חכמת הצעיר תעלה על חכמת הזקן. ציות הצעירים לזקנים היא צורת התנהגות שאלוהים קבע, ובדרך הזו אלוהים דורש מהצעיר לכבד אותו.

כיבוד הצעירים את הזקנים זה בראש ובראשונה — כבוד לאלוהים.

על מנת להטמיע את החשיבות הזו בחיי הצעירים, חשוב שיגדלו בבית בו הם כילדים כיבדו את הוריהם. על מנת לעזור לילדים לסמוך על הוריהם, על ההורים להעשיר ידע בכתבי הקודש ולבנות מעמד של כבוד בלב ילדיהם.

כמובן שכל הזכות הזו מוענקת לזקנים שאכן חיים חיי טוהר וקדושה.

ב-2.    היו ענווים (פס' 5ב – 7)

וְאוּלָם חִגְרוּ כֻּלְּכֶם נְמִיכוּת רוּחַ אִישׁ כְּלַפֵּי רֵעֵהוּ, כִּי אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן.

שמעון פטרוס ממשיך הלאה ואומר שעל כולנו — כל המאמינים — לחגור ענווה ונמיכות רוח איש לפני רעהו ללא כל קשר לתפקידנו.

התכונה הזו כל כך חשובה מכיוון שהיא מאפשרת לנו להגיע ללב כל אדם עם ההבנה שכוונתנו קדושה וישרה:

  • ענווה עוזרת לנו לקבל ביקורת ולתקן את דרכנו;
  • ענווה מאפשרת תקשורת — הקשבה ודיבור;
  • ענווה מציינת שאני אוהב את השני ומחשיב את דברו ואת דעתו;
  • ענווה מעניקה מקום לאחר;
  • ענווה מאפשרת קירבה ופתיחות;
  • ענווה מאפשרת פתרון סכסוך או בעיה;

התנהלות בענווה היא הכרחית למי שרוצה להדמות לישוע!

הדגש על ענווה מזכיר לנו את מה ששימעון פטרוס כבר לימד בפסוק 3: שם הוא הזהיר את זקני הקהילה באמרו: "לכם, המנהיגים, אסור לנסות לשלוט 'כְּרוֹדָנִים עַל מַה שֶּׁהֻפְקַד בְּיֶדְכֶם'."

רודנים אכן יכולים לגרום לאנשים לעשות את רצונם, אך אינם מגיעים ללב של הנשלטים ולא גורמים להם לשנות את פנימיותם.

האם פעם שאלתם את עצמכם מדוע אלוהים כל כך סולד מגאווה?

גאווה הייתה החטא הראשון בבריאה של אלוהים. גאווה הינה ההצהרה כי אני מסוגל לעשות, ללא כל עזרה מאלוהים.

השטן נברא כמלאך אלוהים הרם במעלה מכולם.

אותו מלאך לא הסתפק בהדר ובכבוד שהעניק לו אלוהים אלא שאף לשבת על כיסא אלוהים (ישעיהו י"ד; יחזקאל כ"ח).

בגלל חטאו סולק המלאך משרות האלוהים ומאז הוא עושה ככל יכולתו להרוס את תכנית הישועה של אלוהים עבור בני האדם. על כך בפיסקה הבאה:

כִּי אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן.

אלוהים שונא גאווה וישפיל את הגאים מכיוון שתכונה זו מבטאת טוב ביותר את התנהגותו של השטן בכבודו ובעצמו.

לעומת זאת אלוהים אוהב ענווה וצניעות ואת השואפים לכך אלוהים עתיד להרים (משלי ג' 34, תהילים קי"ג):

6 הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ.

אלוהים מעניק את כוחו ויכולתו לאלו השקועים בו ומלאים ברוחו.

ענווה משקפת הרבה יותר מישוע מאשר מעצמי.

7 הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל יְהַבְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם.