מתי כא 22-18 (מקביל למרקוס יא 14-12, 24-20)
המעשה הסמלי (המשל)
18 בַּבֹּקֶר [האדון ישוע] שָׁב אֶל הָעִיר וְהוּא רָעֵב. 19 כְּשֶׁרָאָה עֵץ תְּאֵנָה אֶחָד בַּדֶּרֶךְ הִתְקָרֵב אֵלָיו וְלֹא מָצָא בּוֹ מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים. אָמַר אֵלָיו: "מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם!" וּבוֹ בָּרֶגַע הִתְיַבֵּשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה.
הרקע למעשה הסמלי
המלך מגיע
יומיים לפני מעשה עץ התאנה ישוע התקבל כמלך, כשרכָב לתוך ירושלים "עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט 9; מתי כא 5). העם הריע לו: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ!" (מרקוס יא 10-9).
שימו לב שמיד לאחר מכן הוא אכן מפגין את סמכותו כמלך:
א. בבוקר לְמָחֳרָת, אחרי לילה בבית־עניה, הוא חזר לירושלים ו"הֵחֵל לְגָרֵשׁ אֶת הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָפַךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת מַחֲלִיפֵי הַכְּסָפִים וְאֶת כִּסְאוֹת מוֹכְרֵי הַיּוֹנִים. 16 וְלֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְהַעֲבִיר כְּלִי דֶּרֶךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (מרקוס יא 16-15). — אנחנו רואים את המלך המשיח מטהר את ביתו, ואף אחד לא מסוגל להתנגד לו.
ב. באותו בוקר, לפני כניסתו למקדש, הוא עושה מעשה סמלי. בו הוא מפגין סמכות שעולה על זו של מלך בשר ודם: הוא מקלל עץ תאנה — ודבריו מתקיימות בו במקום באורח נס.
ישוע אכן מפגין את סמכותו המלכותית, אך מעשיו ממש לא עולים בקנה אחד עִם ציפיות העם מהמלך
הרי האדם ברחוב ציפה לְמשיח שישחרר את היהודים מהעול הרומי — ל"בֶּן־דָּוִד" (מתי כא 9, 15) שיאחד את העם המפולג ויחזיר את מלכות ישראל המאוחדת לגדוּלה, לעצמאות, לשגשוג כלכלי.
כל מי שהריע "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה! הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים!" (כא 9) היה משוכנע כי עכשיו יתגשמו נבואות כגון:
ישעיהו ט 6-5: וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִׁכְמוֹ… לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ.
תהילים ב 9-8: "שְׁאַל מִמֶּנִּי, וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. 9 תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם."
מיכה ה 7: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן, אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל.
זכריה ח 23: בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: "נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם!"
כולם היו משוכנעים שסוף־סוף יתקיים מה שהם ראו כיעוּדו של העם הנבחר:
דברים כח 13: וּנְתָנְךָ יהוה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה.
זאת מפני שאף אחד לא הבין את ההבדל בין ביאת המשיח הראשונה לבין השנייה. למרות כל מה שישוע לימד במשך שלוש שנים, אף אחד — כולל תלמידיו הקרובים ביותר — לא הבין כי הפעם הוא בא ככפרה, כ"שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29), ולא כדי להקים את המלכות הארצית.
גם כשהוא ניסה להכין אותם במילים: "צָרִיךְ שֶׁבֶּן־הָאָדָם יִסְבֹּל הַרְבֵּה, שֶׁהַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים יִדְחוּהוּ, שֶׁיֵּהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם" (לוקס ט 22) — גם אז האמת פשוט נכנסה לאוזן אחת ויצאה מהשנייה.
עם כל יום מתברר יותר כי…
המלך לא עונה על ציפיות העם
▪ בִמקום לתקוף את המִשטר הרומי הכובש, הוא תוקף את המִמסד הדתי ואת עסקיו המשׂגשׂגים בבית המקדש.
▪ בִמקום לקרוא לָעם להתקומם נגד חֶנֶק המיסוי, הוא מורה: "תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר" (מתי כב 21).
▪ בִמקום לנסות לשכנע את המנהיגים הרוחניים לשתף אתו פעולה בהקמת המלכות, הוא שוב ושוב מגנה את צביעוּתם ומנבא: "אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (מתי כא 43 א).
▪ בִמקום להחזיר את עם ישראל לְגדוּלה, הוא מְנָבֶא משפט על העם כֻלו במילים: "הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם" (מתי כג 38).
▪ גם כעת הוא מְנָבֶא משפט: בָמעשֶה הסמלי בעץ התאנה.
זה, כמובן, כבר מביא אותנו אל…
הנמשל — המשמעות הרוחנית והיישום
חוזרים לטקסט במתי כא:
19-18 א "בַּבֹּקֶר שָׁב אֶל הָעִיר וְהוּא רָעֵב. 19 כְּשֶׁרָאָה עֵץ תְּאֵנָה אֶחָד בַּדֶּרֶךְ הִתְקָרֵב אֵלָיו וְלֹא מָצָא בּוֹ מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים."
כשהמשיח בא לעולם, הוא "הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ [מאלוהיוּתו]… וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם" בכל המובנים (פיליפים ב 7). כמו כל אדם הוא הכיר את תחושת הרעב.
כשהוא רואה בצד הדרך עץ תאנה שופע עלים, הוא מקווה למצוא בו פרי — את מה שנקרא "תאנים בִּכּוּרוֹת". הרי בשנים שבהן פסח נופל בסוף אפריל ישנו סיכוי קטן לפירות, אפילו בעונה מוקדמת זו.
אמנם מרקוס יודע שבמקומות גבוהים כמו ירושלים הסיכוי הוא קלוּש, ולכן הוא מוסיף ומבהיר: "טֶרֶם הִגִּיעָה עוֹנַת הַתְּאֵנִים" (יא 13 ב).
ישוע בכל זאת מתקרב ובודק ענף ענף.
! שימו לב שכתוב כי הוא "לֹא מָצָא [בעץ] מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים." — כלוּם! גם לא בִּכּוּרוֹת שטרם הבשילו. — ישנם גם עצי תאנה כאלה, בלתי־פוריים. הם כל שנה מתמלאים בעלים אבל אף פעם לא מביאים פרי (ראה משל התאנה הבלתי־פורייה; לוקס יג 9-6 ).
ישוע מתאכזב — והנמשל הוא כי…
העם לא עונה על ציפיות המלך
חיי הדת של עם ישראל דומים — אז והיום — לעץ גדול ומרשים השופע עלים. בית המקדש ההרודיאני נחשב לאחד מפלאי העולם בתחום האדריכלות. בתוכו התנהל פולחן מפואר, מודרך ובוצע על־ידי אלפי כוהנים ולויים שפעלו על־פי לוח שנה מקיף ומדוּקדק, לפי סדר־יום שהסדיר כל פעולה 24 שעות ביממה — והכל התנהל בסדר מופתי ותחת פיקוח קפדני.
בנוסף התפתחה התורה שבעל־פה ששאפה, ועודנה שואפת, להסדיר כל דבר בחיי האדם היהודי — כל פרט, עד המִזערי והשוּלי ביותר. מי שנחשב לחוד החנית בפיתוח וביישׂום אותו מערך כולל של מצוות היו הפְרוּשים.
מרשים! אין מה להגיד. — אך כל אלה לא נחשבים לפרי בעיני אלוהים. — הרי…
פרי = ישועה
? זוכרים את משל הזורע? — מה המאפיין של "אֲדָמָה טוֹבָה" במשל ההוא?
! העובדה שהיא מניבה "פְּרִי" (מתי יג 8). ובדיוק כך המשיח מפרש את המשל: "הַנִּזְרָע עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה, הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וּמֵבִין וְגַם עוֹשֶׂה פְּרִי" (מתי יג 23). האדם ששומע את הבּשׂורה, מבין אותה, מאמין לה ונושע — הוא זה ש"עוֹשֶׂה פְּרִי" (מתי יג 9-1, 23-18 ).
ושָם זה לא מסתיים. הישועה היא רק נקודת המוצא של הבאת פרי מתמשכת.
? הרי מה הוא המאפיין של מאמין נושע? — המשיח קובע: "הָעוֹמֵד בִּי וַאֲנִי בּוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי לָרֹב" — ז"א כל הזמן (יוחנן טו 5).
זהו ה"פְּרִי [ה]רָאוּי לִתְשׁוּבָה" שאותו כבר דרש יוחנן המטביל (לוקס ג 8).
! ה"פְּרִי" של תשובה אמיתית הוא ציוּת לישוע — כניעה לָמלך המשיח — לא חד־פעמי אלא למשך כל החיים (רומים ב 7).
לעומת זאת…
אין פרי = העדר ישועה
כל דת, תורה ואידיאולוגיה שאינה מלמדת את סליחת החטאים על בסיס כפרתו של ישוע המשיח — לא תישא פרי. — אין בה ישועה.
עד כאן מצב של "העדר פרי" — אבל יש גם מצב של…
פרי רע = דתיות מרשימה שמוליכה שולל
זה קורה בישראל
כבר הנביא ישעיהו כתב במשל הכרם כי אלוהים יצר תנאים אופטימאליים עבור עמו כדי שיניבו פרי, אך לבסוף הוא נאלץ לשאול: "מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ? מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?" (ישעיהו ה 4) — פרי רע, כבר בימי בית ראשון.
דוגמה נוספת של "פרי רע" נותן ירמיהו. הוא רואה בחזון "תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ" (פרק כד). הנמשל לפרי הרע כאן הוא הפלג בעם שמתאפיין על־ידי אי־ציות לדבר אלוהים — הפלג בעם שרואה את גלות בבל מתרחשת לנגד עיניו ובכל זאת לא חוזר בתשובה אמיתית.
והיום? — הזכרנו כרגע את המערכת הדתית המרשימה. בִּרְשוּתה מאגר אדיר של חוכמה אנושית:
▪ חיי אדם לא מספיק ארוכים כדי לקרוא את כל "ספרי הקודש" שנכתבו ועודם נכתבים;
▪ ולא די בלקרוא! יש גם ללמוד ולהבין;
▪ ואפילו ללמוד והלבין זה לא מספיק;
▪ כי הרי כל מה שרבנים פוסקים מקבל מעמד של "תורה מסיני";
▪ ו"תורה" יש לקיים! — יש לשמור!
למי ששומר מובטח מקום "בעולם הבא" — ואם הוא מתקשֶה לשמור מספיק, אזי ניתנת לו הזדמנות לפני יום הכיפורים להטות את כף המאזניים לטובתו על־ידי עוד כצת שמירה.
בעצם, גם יהודי שלא שומר הוא עדיין בצד הבטוח. הרי הוא נולד עִם הלאום הנכון. לו מיועדת ההבטחה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" [משנה, נזיקין, מסכת סנהדרין י, משנה א].
אך מה אומר יוחנן המטביל על אמונה שכזו (מתי ג 10-9)? "אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר, 'אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ', כִּי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁמִּן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל אֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם."
והנה גם יוחנן מדבר על הפרי (מתי ג 10): "וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ." — פרי יש, אבל לא "פְּרִי טוֹב". דתיוּת מרשימה יש — אבל דתיוּת ללא ישוע המשיח לעולם לא תניב את פרי הישועה.
? האם שמתם לב להבדל?
! אין כאן רק העדר פרי. יש כאן "פְּרִי רַע"!
▪ הפרי ה"רַע" הוא פירוש נבואות התנ"ך שמכריז: "זה לא ישוע!"
▪ הפרי ה"רַע" הוא הוראת השקר שמבטיחה "חלק בעולם הבא" בלי צורך בכפרה ובמושיע;
▪ הפרי ה"רַע" הוא הביטחון המשלה שכל עוד אני מציית להוראת הרבנים, אני בָדרך הנכונה;
▪ הפרי ה"רַע" הוא השקר שמוליך נפשות לאבדון נצחי.
משל התאנה הבלתי־פורייה מתגשם
? מי עוד זוכר את המשל ההוא בלוקס יג (פס' 9-6)? מי זוכר מה ביקש "הַכּוֹרֵם" — שהוא משל לישוע עצמו — לטובת עץ התאנה שלא הניב פרי למרות תנאי גידול אופטימאליים?
"אֲדוֹנִי, הַשְׁאֵר נָא אוֹתָהּ עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת … אוּלַי תִּתֵּן פְּרִי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה" (לוקס יג 9-8).
ומי זוכר מה היה נמשל ה"פְּרִי" המיוחל? — חזרתו בתשובה הלאומית של העם הנבחר.
בינתיים "הַשָּׁנָה הַזֹּאת" עברה. המשיח עומד להידחות על־ידי הרוב המכריע של העם. עץ התאנה שהניב עלים בלבד עומד בפני קללה. — לעם הנבחר נאמר: "הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, 39 וַאֲנִי [— המשיח —] אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ: 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה!'" (מתי כג 39-38).
כך גם כאן, באותה דוגמה להמחשה עבור התלמידים:
המלך מבטא משפט
19 ב אָמַר אֵלָיו [אל העץ]: "מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם!"
האם יש צורך שישוע יגיד את המילים הללו בקול רם? — לא! — עצים לא מבינים כשמדברים אתם; ולאדם שמדבר אל צמחים אנחנו מיד מדביקים תווית של "מוּזר" — ובצדק.
"מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם" נאמר לטובת התלמידים. הרי הדוגמה להמחשה מיועדת ללמד אותם — ואת מאמיני כל הדורות עד היום.
ישוע שוב מפגין כאן את סמכותו המלכותית — סמכות על־טבעית — כמו בטיהור בית המקדש. הוא לא רק מדבר, אלא "בּוֹ בָּרֶגַע הִתְיַבֵּשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה." רק מלך־המלכים מסוגל לחולל נס כזה.
הוא אמנם מבטא משפט על העם הנבחר…
אך המטרה שלנו היא לא לרדת על ישראל ועל ההנהגה הדתית כדי להבליט עד כמה "אנחנו בסדר". — ממש לא! — כי הרי…
זה קורה גם בקהילה
לנו כתלמידי ישוע ניתנה ההוראה: "בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם" (מתי ז 20). — חפשו את הפרי אצל מי שטוען שהוא מאמין; ושימו לב לטיב הפרי. הרי "עֵץ טוֹב אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי רַע וְעֵץ נִשְׁחָת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב" (מתי ז 18).
! אמרנו לעיל כי "פְּרִי רַע" הוא קודם־כל הוראת שקר. שאול השליח מכנה אותה "בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת" או "בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה" (גלטים א 9-6) — כל "בְּשׂוֹרָה" שלא מסוגלת להושיע.
לְמה הכוונה? — כשאתה מצטרף לקהילה של מאמינים במשיח, אתה מצפה לשמוע "דְּבָרִים אֲשֶׁר תִּוָּשַׁע בָּהֶם" (מה"ש יא 14) — דהיינו "אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ" (רומ' טו 19). אך הוראת שקר "משיחית" עלולה להיות נטוּלת ישועה (גלט' א 9-6).
- למשל, אם היא מלמדת "יֵשׁוּעַ אַחֵר" (קור"ב יא 4) מזה שנראה בברית החדשה: מורה שמלמד כי ישוע אמנם משיח אבל לא אלוהים "מבשר" משיח פרי דמניונו.
! ישוע כזה לא יכול להושיע.
גם תורות "ישוע־פלוס" למיניהן עלולות להיות נטוּלות ישועה:
- אם מלמדים אדם כי על־מנת להיחשב "יהודי משיחי" בעיני אלוהים, עליו לא רק להאמין בישוע אלא גם "לשמור תורה" — אזי הוא עלול להתרכז בָתלבושת הנכונה, ובכשרות, ובחוקי השבת ,ובאין־ספור פרטים אחרים, עד כדי כך שהוא מפספס את העיקר: את הישועה שהיא מתוך אמונה בישוע ובכפרתו בלבד — ללא תלות במעשים.
- או אם מלמדים אדם כי הוא אינו יכול להיות נושע אלא אם כן הוא מדבר בלשונות — גם זה סוג של תורת "ישוע־פלוס".
▪ אדם כזה עלול לרוץ מאסיפה לאסיפה, ממורה למורה, מערב הלל לערב הלל, ומשם לעוד מנהיג רוחני מפורסם שמניח עליו ידיים ומתפלל — ולאורך כל הדרך הוא משתוקק בכנוּת לקבלת המתנה המיוחלת — אבל בו בזמן הוא נשאר חירש לבשורה האמיתית:
לעובדה שלפני כל דבר אחר הוא זקוק לסליחת חטאים, ושהישועה ניתנת לנסלח "בַּחֶסֶד … עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה", ללא שום תנאי נוסף (אפסים ב 8).
▪ או שהוא בשלב כלשהו אכן מתחיל לדבר בלשונות — ומהיום הזה והלאה הוא משוכנע בישועתו — אך בו בזמן אורח חייו זועק את ההיפך הגמור. בשום שלב לא נראות אצלו התכונות של "פְּרִי הָרוּחַ" (גלטים ה 23-22):
— אין אהבת אחים ואין "שָׁלוֹם". שוב ושוב הוא מסתכסך עם אנשים — בְקהילה אחרי קהילה.
— אין "אֹרֶךְ רוּחַ". גם אחרי שנקרא "משיחי" במשך 10 שנים, הוא עדיין אדם רגזן וחסר־סבלנות.
— אין "נֶאֱמָנוּת". אין התמדה בדברים שהוא מתחיל במסגרת הקהילה, וגם לא בעבודה. אין "נֶאֱמָנוּת" ללוחות־זמנים ולהבטחות, ואי־אפשר לסמוך על מילתו. — במקרה הגרוע אין אפילו "נֶאֱמָנוּת" כלפי אישתו!
— אין "רִסּוּן עַצְמִי". האדם חי בשביל תענוגות הגוף.
— ומה שהכי בולט: אין "עֲנָוָה". הוא גאוותן שמרוצה רק אם הכל מסתובב סביבו. בכל משפט חוא חייב להגיד לפחות שלוש פעמים "אני".
— אין דמיון למשיח (מתי ה 48; גלט' ב 20; אפס' ד 13, 15; קול' ג 10-9; יוח"א ג 3). — אז הוא מדבר בלשונות — אבל האם הוא נושע? — רק אלוהים יודע.
- גם חוגים שמלמדים (או רומזים) כי "רק אם אתה שייך אלינו תוכל להיות בטוח בחיי הנצח" נופלים בטעות של "ישוע־פלוס". הרי זהו מאפיין מובהק של כת.
מה שמושיע היא האמונה בישוע ובכפרתו — בלבד! — החברוּת בארגון או ההליכה אחרי מנהיג מסויים לא מוסיפים מאומה לישועה הזו.
עכשיו די בלהפנות אצבע מאשימה אל עבר אחרים. מצד אחד חשוב לקרוא לילד בשמו, אך מצד שני אסור לשכוח את האזהרה: "מִי שֶׁחוֹשֵׁב כִּי עֲמִידָתוֹ אֵיתָנָה, יִזָּהֵר פֶּן יִפֹּל" (קור"א י 12).
לכל אחד מאתנו באופן אישי יש — כל יום! — צורך ב…
בחינה־עצמית
אני ואתה אמורים להניב "פְּרִי טוֹב". — אם הסובבים אותנו רואים "פְּרִי רַע", אזי יש מקום לתיקון.
אם אתה בעל משפחה, הראשונים שישימו לב לָפרי הרע, הם אישתך והילדים. הרי הם לא רק רואים אותך באסיפת הקהילה עם "חיוך של שבת".
עליי ועליך להיות "עֵץ טוֹב" שמניב "פְּרִי טוֹב" בכל הנסיבות — בקהילה, בעבודה, בצבא, בקשרים עם השכנים, ובמסגרת שעשוייה להיות המאתגרת מכולם: במשפחה.