עובדיה פרק א'

ספר עובדיה

פסוק 1: משפט אלוהים על בני אדום בשל גאוותם ובשל שנאתם כלפי ישראל

עובדיה הנו נביא אשר דבר לא נכתב על אודות חייו ומוצאו — לא בספר עובדיה עצמו ולא במקום אחר במקרא.

כמקובל בתנ"ך, שמו של עובדיה — "עבד־ה'" — מתאר את האיש ואת יחסו לאל עליון.

עובדיה מוקיע את מעשי העם האדומי נגד ישראל, את ביטחונם בכוחם ואת גאוותם. עם שכזה לא יוכל להמשיך בדרכו עד אין סוף, ולכן אלוהים השפיל אותו עד עפר. נבואת עובדיה מפרטת את העתיד המר והסופי המחכה לכל זרע אדום.

לכולנו יש מה ללמוד מהלקח של ספר עובדיה.

מדוע חשוב ומעניין ללמוד את נבואות התנ"ך?

דרך הנבואות אנחנו לומדים מספר דברים על אלוהים:

א. הן מדגישות את אלוהותו — כי הרי רק אלוהים יכול לדעת את העתיד;

ב. הן מבליטות את ריבונותו ושליטתו המוחלטת על מהלך ענייני העולם — כי הרי כל מה שאלוהים מבטיח בנבואות, הוא גם מקיים במדויק ובפרטי פרטים;

ג. הן הוכחה כי אלוהים אינו מסתיר מילדיו את תכניותיו. ידיעת הנבואות עוזרת לנו לדעת מה אבינו שבשמים מתכנן לעתיד, ומאפשרת לנו לבדוק היכן אנחנו נמצאים יחסית לתכנית זו.

מועד כתיבת ספר עובדיה לא צוין. ישנם שלושה תאריכים אפשריים, אך רוב החוקרים טוענים שהספר נכתב בין שנת 848 ל־586 לפנה"ס. בכל שלושת התאריכים האלה אדום נקט צעד צבאי נגד ישראל.

הצעד הכואב ביותר היה בשנת 586 לפנה"ס, כאשר האדומים נתנו יד לנבוכדנאצר, מלך בבל, להחריב את הארץ, להרוס ולשרוף את ירושלים ואת בית המקדש ולהשמיד רבים מבני ישראל.

פסוק מס' 1:

חֲזוֹן עֹבַדְיָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יהוה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה."

עובדיה אומר כי נשמעה שמועה מאלוהים. נשלח שליח לעמים סביב עם המסר: "הבה נקום כולם להילחם נגד אדום!"

■ מי הוא אדום?

■ מדוע אלוהים רוצה להענישו בעונש כה חמור?

על שאלות אלו עובדיה עונה.

בספר בראשית פרק לו פסוק 1 כתוב כי אדום הוא שם נרדף לעשיו:

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

השם "אדום" ניתן לעשיו כבר בבראשית כה 30:

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי." עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ 'אֱדוֹם'.

מי הוא עשיו?

ספר בראשית פרק כה פסוקים 34-19 מציין כי עשיו הוא אחיו התאום של יעקב, וששניהם נולדו ליצחק ורבקה.

עוד בהיותם ברחם אמר אלוהים לרבקה כי יהיו לשני עמים, ושהאח הבכור ישרת את האח הצעיר (בראשית כה 23):

וַיֹּאמֶר יהוה לָהּ: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר."

פריט חשוב שעוזר לנו להכיר את אפיו של עשיו ניתן דווקא בברית החדשה. שם הוא מתואר כ"אִישׁ זוֹנֶה וחֲסַר קְדֻשָּׁה" (אל העברים יב 16).

ממתי החל עשיו לשנוא את יעקב?

בבראשית כה 34-27 מתואר המקרה שבו עשיו מכר ליעקב את בכורתו תמורת נזיד עדשים. הפרק מסתיים במילים:

"… וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

כשרבקה שמעה כי יצחק עומד לברך את עשיו בברכת הבכורה, היא הודיעה את הדבר ליעקב, וביחד הכינו תכנית: לרמות את יצחק על מנת שיעקב יקבל את ברכת הבכור.

בספר בראשית פרק כז 35 צוין כי כאשר עשיו חזר מן הציד ובא לבקש את ברכת הבכורה מאביו, אמר לו יצחק:

"בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ."

…וכל שנותר לתת לו הוא (בראשית כז 40-39):

"הִנֵּה מִ[ללא]שְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִ[ללא]טַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. 40 וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ."

מנקודה זו ואילך החלה השנאה הגלויה בין שני האחים אשר הולידו עמים. בבראשית כז פסוק 41 אנו קוראים:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי."

אף על פי שמאוחר יותר יעקב ועשיו התחבקו (בראשית לג), התנהגות צאצאי עשיו מוכיחה כי אביהם לא לימד אותם לסלוח ולאהוב. שנאת עשיו לאחיו יעקב דבקה גם בהם — צאצאי עשיו שנאו את צאצאי יעקב, וכך נבואת יצחק לעשיו קורמת עור וגידים.

■ מה אנו לומדים מהסיפור?

רבקה ויעקב פעלו מתוך שכנוע כי "המטרה מקדשת את האמצעים", אך זאת לא גישה מקובלת על אלוהים.

אלוהים הבטיח לרבקה כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר", ולכן אלוהים היה צריך ליישם זאת בדרכו שלו וללא עזרה בדרכי מרמה (בראשית כה 23). אלוהים הוא קדוש ודרכיו קדושות. אלוהים אינו רוצה שנפר חוק או מוסר כדי להוציא לפועל את רצונו.

אם רבקה ויעקב היו מחכים לאלוהים שיפעל, אזי יעקב לא היה צריך לברוח אל לבן, וככל הנראה גם צאצאי עשיו לא היו אויבי ישראל עד היום.

לאחר שיעקב חזר מהגלות, הוא ועשיו התפייסו ושני האחים התגוררו בסמיכות. שניהם התברכו ברכוש רב עד כי לא יכלו לשבת זה ליד זה. כך מתואר בבראשית לו 7:

כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

עשיו החליט להעתיק את מקום מושבו לאזור הנקרא "שעיר" (בראשית לו 9-8):

וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר. עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם, בְּהַר שֵׂעִיר:…

מעתה ואילך הופך "שעיר" גם כן לשם נרדף לעשיו, בנוסף לשם "אדום".

צאצאי עשיו (בראשית פרק לו)

■ כל פרק לו בספר בראשית מוקדש לעץ המשפחה של העם האדומי — צאצאי עשיו. במקום לעבור על כל הרשימות, הבה נלמד רק את השמות החשובים:

שמות בניו של עשיו:

אֱלִיפָז(מפרשים רבים סבורים כי הוא אותו אליפז שנזכר בספר איוב);
2.     רְעוּאֵל;
3.     [יעיש] יְעוּשׁ;
4.     יַעְלָם;
5.     קֹרַח.

שמות נכדיו של עשיו:

תֵּימָן;
2.     אוֹמָר;
3.     צְפוֹ;
4.     גַעְתָּם;
5.     קְנַז;
6.     נַחַת;
7.     זֶרַח;
8.     שַׁמָּה;
9.     מִזָּה;
10.  עֲמָלֵק.

נרחיב על שני שמות:

■ עמלק,

■ "בני אדום" כשם קיבוצי,

…וזאת כדי שנהיה מודעים לתמונה הכללית שעובדיה רואה לפניו.

עמלק:

העמלקים רדפו את ישראל בדרכים בזויות — עד כדי כך שאלוהים ציווה על ישראל להשמיד כל זכר לעמלק (דברים כה 19-17; שמות יז). שנאת עמלק רדפה את ישראל אפילו בגלות בבל, בתקופת אסתר. שם, "הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי", נצר לאגג מלך עמלק, ניסה לסיים את העבודה שאבותיו החלו בתקופה שבה נדדו בני ישראל במדבר. במגילת אסתר פרק ג כתוב:

וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַם מָרְדֳּכָי.

בני אדום:

הם העם אשר סירב לאפשר לבני ישראל לחצות את ארצו כדי להיכנס לארץ כנען. המאורע מתואר בספר במדבר כ 18-14:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ׃ 15 וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ׃ 16 וַנִּצְעַק אֶל יהוה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם.

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ׃ 17 נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר; דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ."

18 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: "לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ!"

גם במקומות אחרים שבהם מסופר על אדומים, הם אף פעם לא מצטיירים כאנשים טובים:

▪ בתקופת שלמה, חדד האדומי "עשה רעה" לישראל (מלכים א יא 14, 25),

▪ דואג האדומי הלשין על דויד והרג את כוהני נוב (שמואל א כא-כב),

▪ והאחרון והגרוע מכולם היה הורדוס, שניסה להרוג את המשיח הנולד (מתי ב 16).

המלחמות בין ישראל לאדום היו חלק משגרת ההיסטוריה של עם ישראל. האדומים נלחמו נגד…

שאול (שמואל א יד 47);

דויד (שמואל ב ח 14-13);

יואב שר הצבא של דויד (מלכים א יא 16);

למרות שנאת אדום לישראל, ציווה אלוהים על ישראל:

"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג 8).

אדום לא היה העם היחידי אשר נלחם נגד ישראל. – הרשימה היא ארוכה מאוד.

■ לכן, מדוע אלוהים פונה במיוחד לאדום ומקדיש לפניה זו ספר שלם בתנ"ך?

בגלל הקרבה! עשיו ויעקב היו לא רק אחים אלא תאומים! הם נולדו מאותם הורים, ינקו יחד מאותה אם, גדלו ושחקו יחד מגיל אפס — לא יכלה להיות קרבה הדוקה יותר.

■ ומדוע גזר הדין הוא כה חמור? מדוע אלוהים קבע על אדום גזר דין של סדום ועמורה?

יחזקאל הנביא בפרק לה מציין שתי סיבות שהן ייחודיות לאדום:

פסוק 5: יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ.
פסוק 10: יַעַן אֲמָרְךָ: "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ." וַיהוה שָׁם הָיָה.

אדום, צאצאי עשיו, פשעו ופושעים בשני דברים:

ב"שנאת עולם" — בשנאה נגד ישראל שהורישו מדור לדור ללא שום כוונה לסליחה או פיוס — שנאה שהובילה שוב ושוב לשימוש בחרב;
ברצונם לגזול את נחלת ה' מישראל וליישם לבסוף את זכות הבכורה — דהיינו שליטה ריבונית על עם ישראל ועל ארצו, דבר שאלוהים קבע כי לא יהיה להם.

כדי להבין את הציטוט מיחזקאל לה 10 יש לזכור שבעת כתיבת הנבואה, עם ישראל היה מפולג לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. מסיבה זו יחזקאל אומר: "שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְשְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת". הכוונה היא שאדום רצה לשלוט על ישראל ויהודה — כלומר, על כל זרע ישראל.

בעבור חטאים אלו הבטיח אלוהים מפי הנביא ירמיהו כי סופם של צאצאי עשיו היה כסוף סדום ועמורה (ירמיהו מט 18-17):

וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ.18 "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ," אָמַר יהוה, "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם."

סיכום שיעור מס' 1:

בשיעור זה למדנו להכיר במעט את העם אשר עובדיה מפנה נגדו את אצבע אלוהים.

כבר כעת, בשלב ההקדמה, למדנו מספר עקרונות ליישום:

יעקב לא חיכה לתזמון וליד אלוהים לתת לו את הבכורה. הוא השתמש בדרך פסולה כדי לקבל את הבכורה, למרות הבטחת אלוהים שהיא שלו. בעקבות כך החלה שנאת עולם בין אחים ועמים שמשפיעה עד היום.

אלוהים הוא קדוש ואינו משתמש בחטא או באמצעים פסולים על מנת להוציא לפועל את רצונו. איננו יכולים לרמות או להפר חוק בתואנה כי כך אנו עושים את רצון אלוהים.

לפעמים צריך לחכות! — לחכות כדי לראות את ריבונות אלוהים פועלת בחיינו.

עשיו אף פעם לא באמת סלח ליעקב, גם לא כשחיבק אותו בשובו מפדן-ארם. לכן, עשיו לא לימד את ילדיו ואת צאצאיו לסלוח, ושנאתו ליעקב עברה מדור לדור. בסופו של דבר הביאה השנאה הזו את זעם אלוהים על צאצאי עשיו — עונש של סדום ועמורה.

זכור! אי אפשר להצליח כאשר אתה שונא את מה שאלוהים אוהב.

מסקנה: שנאה לא בונה, אלא הורסת. שנאת דבר שאלוהים אוהב מובילה לאסון.

בשיעור הבא נתמקד יותר בדברי עובדיה ונראה כיצד נבואת ה' נגד אדום החלה להתגשם, וגם נלמד מספר לקחים נוספים.

פסוקים 10-1:

משפט אלוהים על אדום

עובדיה מתאר את גאוותם ויהירותם של האדומים אשר התבטאו בשנאה נגד עם ישראל ובניסיון להשמיד אותו. עובדיה מתאר איך אלוהים הגיב נגד אדום — ואיך הוא מגיב גם היום נגד כל מי שהולך בדרכם של האדומים.

■ מי הם העם האדומי?

למדנו מספר בראשית פרקים כה, כז, כי "אדום" הוא שם נרדף לעשיו, אחיו של יעקב. עשיו — אדום — קבע את מקום מגוריו בהר שעיר.

עובדיה ושאר הנביאים מתארים שנאה תהומית בין עשיו וצאצאיו לישראל.

■ מה מקורה של השנאה הזו?

עוד בהיות יעקב ועשיו ברחם אמר אלוהים לרבקה כי יהיו לשני עמים ושהאח הבכור ישרת את האח הצעיר (בראשית כה 23):

שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ,
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

כשהגיע השלב של קבלת ברכת הבכור, חשב עשיו שהוא יכול פשוט לקחת אותה לעצמו תוך התעלמות משתי עובדות:

א. מקביאת אלוהים כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר",

ב. מהעסקה שבה הוא מכר את זכויותיו כבכור ליעקב תמורת קערה של מרק. אגב, זו הייתה עסקה חוקית לגמרי, ועשיו אפילו נשבע ליעקב לכבד אותה (בראשית כה 33).

כולנו יודעים מה קרה: יעקב לא חיכה להתערבות אלוהים. הוא לקח את העניינים בידו ו"סידר את עשיו" כשלקח במרמה את ברכת הבן הבכור. — החל מהיום הזה שנא עשיו את אחיו יעקב (בראשית כז 41). שנאתו הייתה כה עמוקה שעשיו ראה רק פתרון אחד: רצח! — רצח של אחיו התאום:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו;
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי."

יש כאן לקח עבורינו: שׂמתם לב שכתוב כי עשיו אמר זאת "בְּלִבּוֹ"— במחשבות?
אז מדוע אנחנו קוראים בפסוק הבא:

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (בראשית כז 41)?

האם מישהו קרא את מחשבותיו של עשיו? — לא היה צורך. כאשר הלב שלי מלא בשנאה כלפי מישהו, הסובבים אותי לא צריכים לקרוא מחשבות. במוקדם או במאוחר המחשבות הרעות האלה ייצאו החוצה דרך הפה. גם ישוע מגדיר את העיקרון הזה במתי יב 34. הוא אומר כי…

"מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה."

במחשבות, עשיו כבר רצח את אחיו. כעת הוא רק חיכה לרגע המתאים לביצוע בפועל.

מאוחר יותר, בתיאור חזרתו של יעקב לארץ כנען בבראשית פרק לג, אנחנו רואים את יעקב ועשיו מתחבקים ובוכים, ואנחנו נוטים לחשוב שזו הייתה נקודת הפיוס. אך האמת היא שעשיו לעולם לא סלח ליעקב.

איך אנחנו יודעים זאת? מכך שהשנאה שמלאה את לב עשיו עברה לצאצאיו אחריו. רבקה שמעה על כוונת עשיו לרצוח את יעקב דרך אנשים אחרים — ילדי עשיו שמעו אותם ממקור ראשון — בבית: "דוד יעקב שקרן; דוד יעקב רמאי; דוד יעקב גנב את מה ששייך לאבא; אם אבא יום אחד יתפוס את דוד יעקב לבד … הלך עליו!"

השנאה שילדי עשיו ינקו בבית עברה מדור לדור. היא בולטת בכל התאורים של בני אדום ושל בני עמלק בתנ"ך.

אף על פי שיצחק ברך את יעקב בברכת הבן הבכור, נשארו לו ברכות נוספות עבור בנו עשיו.

שימו לב לנאמר בברכת יצחק לעשיו! ניווכח איך הברכה הזו הפכה לנבואה (בראשית כז 40-39):

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו [ לעשיו ] : "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; 40 וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ." — ("תָּרִיד" = תהיה חסר מנוחה).

ובכן, ברכתו של יצחק הייתה לנבואה, ועובדיה ראה את התגשמותה כבר בימיו.

עובדיה 4-1:

1 חֲזוֹן עֹבַדְיָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יהוה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה."

2 "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם; בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. 3 זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?'"

4 "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ," נְאֻם יהוה.

פס' 1 שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יהוה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה." — עובדיה הנביא שמע מסר מאלוהים: שליח נשלח בין העמים כדי ליצור קואליציה למלחמה נגד אדום.

■ מהי מטרתה של המלחמה נגד אדום?

פס' 2 "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם; בָּזוּי אַתָּה מְאֹד." — אלוהים עומד להשפיל את אדום עד עפר לעיני כל העמים.

■ מדוע?

פס' 3 "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?'" — כאן מתוארת התנהגותם הכללית של האדומים. הנביא משתמש במשחק מילים כדי לקשר בין גאוותו של אדום ומקור הבעיה:

"זְדוֹן לִבְּךָ" = רוע לבך גרם לבעיה:
מי שמבצע "זדון" הוא "מזיד",
והמבשל "נזיד עדשים" הוא גם "מזיד". — אתם זוכרים את המאורע?
מקור הבעיה כבר היה שם, עם הגישה שאומרת, "בא לי אוכל עכשיו!
מה אכפת לי מהבכורה?" (בראשית כה 34-30)

הִשִּׁיאֶךָ = רימה אותך.

"שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ." — האדומים שכנו באזור הר שעיר, בדרום מזרח ביחס לישראל של היום. אזור מגוריהם היה הררי, גבוה, מוגן על־ידי מצוקים תלולים. תנאי השטח הקשו על פולשים להגיע בהפתעה או להסתער על יישובים. האדומים הרוויחו את לחמם במיסוי שיירות שעברו דרך ארצם ובשדידת שיירות אשר נראו פגיעות וחסרות הגנה. בנוסף לכך עסקו בכריית נחושת במכרות אשר באזורם.

האדומים לא רק התגאו במיקומם הגיאוגרפי המוגן ובהכנסתם, אלא גם בחכמתם לעומת עמים אחרים (פסוק 8). שלוש יתרונות אלה — הסביבה המוגנת, המצב הכלכלי הטוב וחכמת המנהיגים — העניקו לאדומים תחושת ביטחון. בלבם הם אמרו: "מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?" — "מי יכול לנצח אותנו? מי יכול להתגבר על הגנותנו, כוחנו וחכמתינו?" — משפט מתנשא שכזה יכול אולי להרשים את השכנים, אך לא את אלוהים!

■ איך אלוהים מגיב לגאוותם של האדומים?

פס' 4 "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ," נְאֻם יהוה. — במילים אחרות: "גם אם תבנה את ישוביך על הצוקים הגבוהים ביותר, כמו הנשר, משם יפיל אותך אלוהים. ואפילו אם יכולת לבנות את עריך בין הכוכבים, מוגנות מכל התקפה של בני אדם, גם לשם תגיע ידו של אלוהים כדי להוריד אותך."

"ובקשר לחכמתך הנעלה, תבוסתך תהיה תוצאה של טיפשות, של חוסר תבונה בסיסית, כך שהבושה תהיה ברורה ורבה: "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם, וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (פסוק 8).

■ מה אנחנו לומדים מהלקח של האדומים?

לא צריך להיות אדומי, לגור בהר שעיר, לשדוד שיירות ולחצוב נחושת כדי לחטוא באותו חטא כמו האדומים. האדומים שמו את ביטחונם בהצלחתם החומרית שאותה הם טיפחו.

זה בדיוק מה שעושים היום רוב בני תבל — גם אנחנו!

כשיש בית מסודר ואין עליו משכנתא, כשיש משכורת נאה, חסכון טוב ותכנית פנסיה, אז אנחנו ישנים בשקט וחושבים שאנחנו וילדינו בטוחים! — זאת היא גאווה. לאורך כל התנ"ך אלוהים הוכיח כי שום דבר חומרי אינו יכול לתת ביטחון. אלוהים הוכיח כי רק הוא, והוא בלבד, הנו המקור לביטחון לי ולילדיי.

דבר ה' מונה שבעה דברים שאלוהים שונא. הראשון הוא חטא הגאווה. כך נאמר במשלי ו 19-16:

שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה, וְשֶׁבַע, תּוֹעֲבוֹת (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ:
          1.       17 עֵינַיִם רָמוֹת (זהו ביטוי נרדף ל"גאווה"),
2.       לְשׁוֹן שָׁקֶר,
3.       וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי;
4.       18 לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן,
5.       רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה,
6.       19 יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר,
7.       וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים.

על הגאווה נאמר בכתובים כי היא …
▪     מרמה את הלב, דהיינו היא סוג של הונאה עצמית (ירמיה מט 16),
▪     גורמת לאדם לעשות רע (דניאל ה 20),
▪     היא כמו שרשרת. האדם עונד אותה כתכשיט,
אך בפועל היא כובלת אותו (תהילים עג 6),
▪     מביאה בושה (משלי יא 2),
▪     גורמת למריבה ומתח בין אנשים (משלי יג 10).

■ מה אלוהים מבטיח לעשות לגאים?

משלי טז 18 עונה:

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ.

אלוהים מביא עליהם "שֶׁבֶר" ו"כִּשָּׁלוֹן". — וגם אם הגאוותן נראה לנו מצליח לאורך כל חייו, השבר והכישלון יבואו כשיעמוד לפני כס המשפט של אלוהים.

■ לעומת זאת, מה אלוהים מבטיח לעשות לענווים
ולמי שבוטח בו?

ההבטחה נמצאת בראשונה לפטרוס ה 6-5:

חִגְרוּ כֻּלְּכֶם נְמִיכוּת רוּחַ אִישׁ כְּלַפֵּי רֵעֵהוּ, כִּי אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן. 6 הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ.

■ אם כן, איך הגיב אלוהים לגאוותם של האדומים
ולשנאתם כלפי אחיהם בני יעקב?

■ הוא השתמש בעמים אחרים כדי להענישם. — זוהי אחת האופציות של אלוהים ללמד ולחנך גם אותנו: הוא יכול להשתמש באנשים שעושים לנו רע.

דויד המלך הבין זאת. אתם זוכרים כשנאלץ לברוח מבנו אבשלום שלקח את המלכות? זוכרים את שִׁמְעי, האיש מבית שאול, שקילל את דויד ביציאה מירושלים וזרק עליו עפר ואבנים? וכשאחד מקציני דויד התנדב להשתיק את שִׁמעי בכוח, מה השיב לו דויד? — "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ יהוה" (שמו"ב טז 11) — ובכן, אלוהים בהחלט יכול לחנך אותנו על־ידי אנשים שעושים לנו רע.

נקרא כעת על העונש שנפל על בני אדום:

עובדיה 9-5 (ראה פסוקים מקבילים בירמיהו מט 10-9):

5 "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה — אֵיךְ נִדְמֵיתָה?! — הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם? אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת?"

6 "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו! 7 עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ; הִשִּׁיאוּךָ, יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ. לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ.

אֵין תְּבוּנָה בּוֹ. 8 "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. 9 וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ, תֵּימָן, לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל."

פס' 5 "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה … הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם?" —עובדיה שואל שאלה רטורית, "כשבאים גנבים, הלא יגנבו רק עד שיספיק להם?" נדיר שגנבים פורצים ומרוקנים את הבית עד הפריט האחרון. בדרך כלל משאירים משהו, וברוב המקרים הם מחפשים רק כסף ותכשיטים — ואולי אייפון או לאפטופ — אך לא מעוניינים בשאר.

5ב "אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת?" — גם בוצרי הכרמים משאירים אשכולות לא בשלים (עוללות) בכרם.

"אך לכם, האדומים, לא יהיה כך. כאשר יבואו עליכם הפולשים, הם 'יגלחו' אתכם. לא ישאר דבר ממה שמהווה לכם כעת מקור לגאווה ולביטחון."

5ג "אֵיךְ נִדְמֵיתָה?!" — "איך אבדת!" (דמה = פסק, חדל, הפסיק להתקיים). זהו מאמר מוסגר — מעין קריאת ביניים של הנביא עצמו. עלינו לזכור מה שקראנו בפסוק 1: "חֲזוֹן עֹבַדְיָה". ייתכן כי עובדיה ראה את המאורעות העתידיים בחיי האדומים כמו בוידאו, והתמונות המזעזעות גרמו לו לזעוק.

פס' 6 "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו!" — כל סודותיה של אדום נתגלו. כל אוצרותיה הוצאו ממחבואם כמו מים ששופעים ממעין (פסוק 6). האדומים ישארו ערומים לחלוטין, חומרית ונפשית.

נֶחְפְּשׂוּ = מ"לחפש" = הפולשים חיפשו ומצאו את הכל;
נִבְעוּ = נִגלו, נִמצאו;
מַצְפֻּנָיו = כל הדברים ה"צפונים", כל הסודות וכל האוצרות הנסתרים.

פס' 7 "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ; הִשִּׁיאוּךָ, יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ." — אדום לא נכבשה על־ידי אויב, אלא על־ידי בני בריתה — על־ידי אלה שנלחמו לצדה ושבהם בטחה. "אנשי שלומם" אלה נכנסו לארץ אדום בהכרזת שלום, אך בסופו של דבר סלקו את האדומים מאדמתם. "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ." — מי שלא נהרג נאלץ לעבור את הגבול.

7ב "לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ." — יש כאן כינוי נוסף ל"אנשי שלומם" של האדומים: "לַחְמְךָ" — "האנשים שאכלו אִתך לחם" — וכולנו יודעים כי לאורך התנ"ך והברית החדשה הישיבה סביב שולחן האוכל תמיד מסמלת קרבה, ידידות ושלום.

ומה עשו "לחמו" של אדום? — הם שָׂמו "מזור תחתיו". זהו ביטוי קשה עם שני פירושים אפשריים:

א. הם הפכו את אדום לחולה;

ב. הם הניחו מוקשים על דרכו.

לשניהם תוצאה זהה: לאדום מתברר מאוחר מדי כי אותם "ידידים" הם למעשה אויבים שגורמים למפלתו.

■ זהו אחד הניסיונות המרים ביותר גם בחיינו: כשאנשים, שבהם אנו בוטחים, בוגדים בנו.

אותה תחושה קשה גם לא נחסכה מישוע. הוא נאלץ להגיד על תלמידו יהודה איש קריות: "אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (יוחנן יג 18). ההבדל בינינו לבין ישוע הוא שישוע ידע מראש מה יהודה עומד לעשות — והוא בכל זאת אהב אותו.

נחזור כעת לאדום. עובדיה מכריז:

פס' 7ב-8 אֵין תְּבוּנָה בּוֹ. 8 "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו." — הנבטים כבשו את האדומים, וכל הביצורים במקומות ההרריים, כל רכושם וכל חכמתם לא עזרו לאדומים ביום מפלתם.

פס' 9 "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ, תֵּימָן…" — גם הגיבורים, הלוחמים המנוסים, התמלאו בפחד ורעדו והיו חסרי אונים מול הכובשים. (חַתּוּ = פחדו)

אין קשר בין "תֵּימָן" לבין התימנים של היום. "תימן" הם בני אחד השבטים של העם האדומי, והם נקראים על שם אביהם, נכדו של עשיו.

9ב "לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל." — כל אמצעי ההגנה נכשלו, לא מפני שהאדומים היו לא ערוכים, או חלשים, או טיפשים, או פחדנים — הם הובסו בגלל שכך קבע אלוהים!

אלוהים אמר בפס' 4: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר … מִשָּׁם (אני) אוֹרִידְךָ,"
ובפס' 8: "(אני) הַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם." אלוהים עצמו נלחם נגד צאצאי עשיו, ולכן לא היה לאדומים סיכוי.

■ את העיקרון הזה אנחנו רואים בכל מלחמות התנ"ך: אין זה משנה למי יש את הצבא הגדול או המיומן או המצויד ביותר — מה שקובע הוא אם אתה בצד של אלוהים (וזה, כמובן, לא רק נכון לגבי מלחמות). — האדומים לא היו בצד של אלוהים.

9ג "…מִקָּטֶל." — האדומים לא גורשו או הועברו "מֵהַר עֵשָׂו". לא היה שם "טרנספר" אלא קֶטֶל, הרג המוני. רק שארית קטנה הצליחה להימלט.

שארית העם האדומי ברחה לנגב הדרומי. לכן כונה אזור זה בשם "אידומיה" בתקופה ההלניסטית ותחת הכיבוש הרומי.

בשנת 120 לפני הספירה כבש יוחנן הוֹרְקנוס את האדומים והכריח אותם להתגייר. מכאן קיבלנו מאוחר יותר את המלך הורדוס כיהודי.

כדאי לזכור את שתי הסיבות מדוע נכתבו מילות הנבואה הקשים של עובדיה:

א.

פסוק 10 מציין את הסיבה הראשונה לכל האירועים הטרגיים שפקדו את אדום:

פס' 10 מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם.

פסוק זה מקביל ליחזקאל לה 6-5:

יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ, 6 לָכֵן … לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ.

כלומר: המכה הזו היא התוצאה של שִׂנאתך לאחיך יעקב.

ב.

סיבה נוספת למשפט על אדום צוינה בדברי הנביא יחזקאל בפרק לה 10. הוא פונה לאדום ואומר:

יַעַן אֲמָרְךָ, "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ…"

במילים אחרות: "הסיבה למשפט היא שאינך מקבל את רצון אלוהים עבורך. אתה נענש על כך שאתה רוצה לשלוט על עם אלוהים ורוצה את נחלתו לעצמך."

הרי לא היה חסר מקום לאדומים. כמו שאלוהים קבע מקום לעם ישראל, כך הוא קבע מקום לצאצאי עשיו. אלוהים אפילו נתן לבני ישראל פקודה מפורשת לא לגעת באזור שהוא יעד לאדומים. את זאת אנחנו קוראים בספר דברים ב 5:

אַל תִּתְגָּרוּ בָם (באדומים), כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל,
כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.

אך האדומים לא היו מוכנים לקבל את רצון אלוהים ואת תכניתו. על כך ניבא כבר יצחק בברכתו לעשיו בבראשית כז 40:

"אֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ."

סיכום

כל עושרם, הגנותיהם וחכמתם של האדומים לא עזרו להם. הם הובסו בבושה, ומי ששרד נותר חסר כול.

■ בית גדול, עבודה בטוחה, חיסכון נאה וחכמה אנושית אינם ערבון להגנה ממשפט אלוהים. רק ענווה לפני אלוהים, קרבה אליו, ביטחון בו כמושיע — הם הערבון להגנה ניצחית.

עשיו שנא את יעקב, ובמקום לסלוח הוא העביר את שנאתו לצאצאיו — לעם האדומי.

בספר עובדיה — כמו לאורך כל התנ"ך — אלוהים מוכיח כי אין תקווה או שלום לאלו ששונאים ונלחמים נגד מה שאלוהים אוהב.

כבר בבראשית יב 3 הבטיח אלוהים לאברהם:

"אֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר."

זה לא בגלל שישראל טוב יותר מעמים אחרים, אלא בגלל ש…

▪ דרכם אלוהים מגשים את תכנית ישועתו,

▪ בחיי עם ישראל אלוהים מדגים לשאר העמים את צדקתו ומשפטו מחד ואת חסדו ורחמיו מאידך.

ניסיון לפגוע בישראל מצטייר כניסיון להפר את תכנית אלוהים, כניסיון להילחם נגד בורא העולם.

עד כה דברנו רבות על גישות ומעשים אשר הביאו עונש וכיליון על אדום ועל עמים אחרים.

לעומת זאת, מה מביא ישועה, ברכה ושלווה?

א. הכרת אלוהים באופן אישי, — והדרך היחידה להכרה זו היא קבלת ישוע המשיח כאדון ומושיע מן החטא. החטא הוא שמפריד את בני האדם מאלוהים, וישוע קובע חד־משמעית: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוחנן יד 6).

ב. תפילה, לימוד הכתובים וטיפוח הקשר האישי ביני לבין אלוהים, אשר תוצאתם: ציות, נתיב חיים אשר בו אני מאוהב בדברים שאלוהים אוהב.

חיים שכאלו הם חיים בטוחים לי ולזרעי אחרי.

בשיעור הבא נלמד איך האדומים שיתפו פעולה עם הבבלים בכיבוש והרס ירושלים.

יאור מעשי האיבה של אדום כלפי ישראל — תגובת אלוהים למעשי אדום

א. פסוקים 14-11:

תיאור מעשי האדומים נגד בני ישראל

"חֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב"

ב. פסוקים 16-15:

תגובת אלוהים למעשי אדום

"קָרוֹב יוֹם־יהוה"

מבוא

לבני אדום לא היה חסר דבר. הם שכנו באזור הררי בטוח ומוגן מפני תוקפים. הם ישבו על דרך מעבר שיירות המסחר והרוויחו ממיסוי וביזה. הייתה להם הכנסה נאה גם מכריית נחושת ממכרות בשטחם. הם הרגישו בטוחים והתרברבו ביכולתם, בעושרם ובחכמתם.

■ מה הביא עליהם את עונש אלוהים הקשה שעובדיה מנבא?

על כך קראנו בפסוקים 3, 10. עובדיה מציין בפסוקים אלה את הסיבות שבגללן אלוהים נלחם נגד אדום ומשפיל אותם:

א. גאווה. — בפסוק 3 נאמר לאדום: "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. ביהירותך אתה אומר: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?' — ובכן אני, אלוהי ישראל, עומד להוריד אותך!"

ב. שנאה. — שנאה פעילה נגד ישראל. על כך מנבא עובדיה: "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם."

הנביא יחזקאל מוסיף אשמה שלישית:

ג. הרצון לשלוט על ישראל ולקחת מהם את נחלת אלוהים. — יחזקאל מצטט בפרק לה 10 את אדום שאומר:

"אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת (ממלכת יהודה וממלכת ישראל) לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ."

בשיעור שעבר למדנו כי בתגובה למעשי אדום, אלוהים הרס להם את כל הדברים שבהם בטחו והתגאו.

אילו לקחים הפקנו מהשיעור שעבר?

א. גאווה מובילה לשבר. במשלי טז 18 נאמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ."

ב. אי אפשר להילחם נגד דבר שאלוהים אוהב ועדיין לנצח.

ובכן, בפסוק 10 קראנו שאלוהים הבהיר לבני עשיו מדוע הם צפויים לעונש: עובדיה אומר: "האסון יפקוד אותך 'מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב' — בגלל שִׂנאתך התהומית לבני ישראל." — כעת נלמד איך השנאה הזו התבטאה:

חלק א. פסוקים 14-11:

תיאור מעשי האדומים נגד
בני ישראל

"חֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב"

11 בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָּאוּ שערו (שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם;

12 וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ, בְּיוֹם נָכְרוֹ, וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם, וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה.

13 אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם, אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ, וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ.

14 וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

פס' 11 "בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָּאוּ שערו(שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם." — על מה מדבר עובדיה? מתי התרחשו המאורעות הללו? מתי אדום הספיקה לעשות את הרעה הזו לישראל?

התיאור של עובדיה מתאים להפליא לזמן נפילת ירושלים בידי נבוכדנאצר מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס.

כאשר הבבלים כבשו את ישראל, האדומים לא התנגדו. אדרבא…

"יוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ…" — היום שבו האויבים הבבלים הרסו (השביתו) את הגנות יהודה, היה עבור האדומים …

"יוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד." — הם עמדו והתבוננו מהצד כשעבודתם נעשתה על־ידי אחרים.

בשלב מסוים הם החליטו שלא די בלעמוד ולהביט. כאשר הקרב הגיע לשערי ירושלים, גם האדומים לקחו חלק בכיבוש:

כאשר "נָכְרִים בָּאוּ שערו (שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם." — עובדיה אומר: "גם אתם, האדומים, השתתפתם בהגרלה."

משמע: האויבים שעלו הגרילו מי יזכה לכבוד לכבוש, לבזוז ולשרוף את ירושלים עד היסוד. ייתכן שאף חילקו ביניהם בהגרלה את עבודות ההרס — מי יהיה אחראי על מה.

פס' 14-12 בפסוקים אלה עובדיה מונה שמונה אזהרות. — ייתכן שאלה ניתנו לאדומים בעבר, עוד לפני כיבוש ארץ יהודה על־ידי הבבלים. היום, בדיעבד, אנחנו יודעים שהאדומים התעלמו מן האזהרות ועשו את ההפך הגמור ממה שאלוהים אמר. — כעת הוא מזכיר להם: "שמונה פעמים הזהרתי אתכם: 'אל תעשו!' — ושמונה פעמים עשיתם דווקא."

12"אַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ, בְּיוֹם נָכְרוֹ." — את הביטוי "ביום נכרו" מפרשים בשתי דרכים:

א. "ביום הליכתו לשבי לארץ נכר",
ב. "ביום צרתו" — כשהוא גונח תחת הסבל.

אלוהים אומר "אַל תֵּרֶא", והאדומים יכלו לשאול: "מה רע בלהסתכל מרחוק?" —

■ מצטיירת כאן תמונה שדומה להתנהגות של בני אדם בימינו בעת אסון. גם אנחנו יכולים ללמוד מדבריו של עובדיה: "אם אתה עובר ליד מקום שבו התרחשה תאונת דרכים — ואין לך מה לעשות שם, ואינך יכול לעזור — אז אל תעמוד שם ותצפה בצרה של אחרים כאילו אתה צופה באיזו הצגה!"

"וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם." — כאמור, שררה עוינות בין האדומים ליהודים, ומתוך השנאה הזו צמחה כאן שמחה "מלוכלכת".

■ איך אנחנו מגיבים כשהאויב שלנו נפגע? — השמחה שאלוהים כאן מזהיר ממנה היא טבעית ביותר — גם לנו. הרי הפתגם אומר ש-"אין שמחה כמו שמחה לאֵיד." — (אֵיד = צרה, אסון)

זאת נטייה טבעית, אבל אסורה! משלי יז 5 מזהיר אותנו כי "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה."

אסור לנו לשמוח כשאסון פוקד אדם, גם כשמדובר באדם שלא אהוב עלינו במיוחד.

"וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה." — דהיינו, האדומים גם לעגולבני ישראל המובסים. — אנחנו יכולים לתאר את המחזה: על הכביש הראשי עוברת שיירה של יהודים כבולים, קשורים בחבל או בשרשרת אחד בשני — מלוכלכים, יחפים ובבגדים קרועים, חלקם פצועים. שוביהם הבבלים גוררים אותם לכיוון צפון, לגלות. והינה בצדי הכביש עומדים האדומים כשהם לועגים, שורקים, צוחקים ומקללים.

האדומים היו משוכנעים שתכנית אלוהים נכשלה. הוא, כביכול, לא הצליח לקיים את ההבטחה שלו לתת את הארץ כנחלת עולם לצאצאי יעקב. לכן, כשהם "הגדילו פֶּה", הם לא רק לעגו ליהודים אלא גם לאלוהי ישראל.

■ שמחה לאֵיד יכולה, כמובן, להישמר בלב, אך היא בדרך כלל אוהבת להתבטא — ללעוג לאויב הסובל, לשלוח אצבע ולהגיד לו, "מגּיע לך!" — כולנו יודעים אינסטינקטיבית שזה אסור, ובכל זאת, מי עוד לא נפל בחטא הזה?

13 "אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם." — עד כה ראינו תמונה של האדומים עומדים מרחוק, לועגים, שמחים לנוכח הרעה שפוקדת את בני ישראל. — עכשיו הם נכנסים לתוך היישובים הפרוצים, חסרי ההגנות, כדי לראות מקרובמה מתרחש שם.

שוב אלוהים מזהיר: "אתה בא 'בְשַׁעַר עַמִּי'. אתה נכנס למקום ששייך לי— לאלוהים — ואני נתתי אותו לעמי. אין לך מה לחפש כאן."

"אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ." — חזרה על האזהרה שבתחילת פס' 12 — רק שכעת האדומים כבר הרבה יותר קרובים לנעשה. הם כבר בתוך היישובים הנכבשים, והצפייה "בְּרָעָתוֹ"של ישראל נעשית מטווח אפס. כל מה שנשאר לאדומים כעת לעשות, זה להושיט את היד ולהשתתף בביזה. — מכך אלוהים מזהיר אותם באזהרה השישית:
"וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ." — "אל תשלח ידיים למה ששייך לעמי, בזמן שהוא חסר הגנה!"

■ כשאנחנו שומעים חדשות, זה בולט באיזו קלות אנשים מאבדים את המעצורים שמונעים מהם לקחת את מה שלא שייך להם.

כל חילופי השלטון האלימים במדינות צפון אפריקה היו מלווים במעשי ביזה נרחבים. כשאין חוק, אין משטרה, אין איום של עונש — למה לא לקחת?

וזה לא רק קורה במדינות ערב. יש לנו דוגמה טרייה ומחרידה מהמערב: את המהומות בלונדון ובערי אנגליה בקיץ 2011. אלפי אנשים יצאו לרחובות — כביכול להפגנות — ובזמן שמספר צעירים העסיקו את השוטרים בזריקת אבנים ובהצתת מכוניות, חלק ניכר מהפורעים היו עסוקים בשבירת חלונות של חנויות וסחיבת חבילות הביתה.

לכן, "אל תשלח ידיים במה שלא שייך לך — גם אם בעל הרכוש לא יכול להגן עליו!"

פס' 14 "אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו, וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה." — פסוק זה מכיל שתי אזהרות נוספות שמהן התעלמו האדומים:

"אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו."— "עמדתם בפרשות הדרכים ומנעתם מפליטי ישראל להגיע למקומות בטוחים."
"וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה."— לכדתם את "השרידים", המעטים שהצליחו להימלט מהטבח, והסגרתם אותם לבבלים. — ואת כל אלה עשיתם לא לזרים, אלא לאחיכם!

…ואחרי האזהרות עובדיה מוסיף:

פס' 15 "כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם." — במילה "כִּי" הוא קושר את האיום הזה לשמונה האזהרות שקדמו: "אדומים, אל תעשו את כל הדברים האלה שמהם אני מזהיר אתכם, 'כִּי [ הרי ] קָרוֹב יוֹם יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם!'"

"יום המשפט של אלוהים קרוב, וביום הזה כולם יווכחו כי תחום השיפוט של אלוהי ישראל לא מוגבל לגבולות הארץ. הוא מלך ריבון גם על הבבלים, הפרסים, היוונים והאדומים — והוא ידרוש מ'כָּל הַגּוֹיִם' האלה דין וחשבון על יחסם לעם ישראל."

עִם האזכור הזה של "יוֹם יהוה", פסוק 15 מהווה מעבר לחזון אחרית הימים. — כל מה שעובדיה ניבא עד פסוק 14 התרחש בינתיים והפך לעובדות היסטוריות. לכן אנחנו יכולים להיות בטוחים שגם "יוֹם יהוה[יבוא] עַל כָּל הַגּוֹיִם" בוודאות של מאה אחוזים.

סיכום ביניים

אלוהים — דרך הנביא עובדיה — הזהיר את האדומים מהלאלעשות. שמונה פעמים הוא אמר להם, "אל תעשו!", והם התעלמו בצורה גסה מכל אזהרותיו. כך חתמו בעצמם את גורלם המר.

■ אזהרות בדבר ה' תמיד ניתנות כדי לאפשר להוזהר לחזור בתשובה. זאת נכון לא רק לאדומים אלא גם לנו. אלוהים רוצה חוטאים נסלחים ונושעים — לא מתים.

שמחה לאֵיד היא רגש טבעי לנו, כי אנו בני אדם חוטאים — אך דבר ה' מתעב אותה. — לא יאה למאמין בישוע להושיט אצבע לעבר יריב סובל ולהגיד "מגּיע לך!"
האדומים נצלו את מצב החולשה של אחִיהם יעקב כדי לרמוס אותו וכדי להפיק רווח מתבוסתו. — נזָהר שלעולם לא יראו אותנו מנצלים את החלש!

חלק ב. פסוקים 16-15:

תגובת אלוהים למעשי אדום

"קָרוֹב יוֹם־יהוה"

15 כִּי קָרוֹב יוֹם־יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם.
כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ. גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.

16 כִּי, כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד;
וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃

15ב כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ; — גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ." — כל אחד יקבל בדיוק את מה שמגיע לו!

■ זהו עיקרון חשוב ביותר, ולכן קצת נרחיב עליו. הוא לא רק חל על צאצאי עשיו, אלא על כל אדם.

בברית החדשה הוא מופיע בגלטים ו 7:

"…מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר."

■ איך עיקרון זה קשור ליום-ה', לאחרית הימים?

ובכן, בני אדם שואפים, בדרך כלל, לפעול על פיו:

▪ העושׂה טוב מקבל טוב,

▪ העושׂה רע מקבל רע, מקבל עונש: "גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ".

כך זה אמור להיות ברמת העיקרון; זה האידיאל ששואפים אליו. כדי שכך יהיה, ניתנו חוקים והוקמה מערכת לאכיפת החוק (ראה גם רומים יג 7-1).

אבל מי שמתבונן במציאות רואה שהעיקרון לא תמיד מיושם בשלמות, ושלפעמים הוא לא מיושם בכלל. הסיבה היא שאנחנו בסה"כ בני אדם, ולא אלוהים. לדוגמה:

א. לא תמיד אנחנו שולטים על מתן התגמול הצודק.

▪ אם רוצח נמלט והמשטרה לא מוצאת אותו, הוא כביכול לא מקבל את התגמול שמגיע לו.

▪ ואם בזירת הרצח היה אדם שניסה למנוע את הפשע, ותוך כדי כך נהרג גם הוא, אזי כבר אי אפשר לתת לו את התגמול הטוב שמגיע לו.

ב. אנחנו לא רק בני אדם, אנחנו בני אדם חוטאים. החטא מעוות את ההגדרות שלנו של טוב ורע.

▪ למשל, אם אישה באיראן נוהגת ברכב עם חלון פתוח והרוח מרימה לה את השרוול, גורמי אכיפת החוק עוצרים אותה, מוציאים אותה מהאוטו ומרביצים לה מכות. על פי החוק, הם הטובים והיא הרעה.

▪ או אם בעל מלון בישראל מסרב לארח חתונה של זוג לסבי, בית המשפט יכול, לפי החוק, להצדיק טביעת פיצוי לזוג בגובה מאות אלפי שקלים — ואם בעל המלון עומד בסירובו לארח אותן, הוא יאלץ לסגור את העסק.

מסקנה: בני אדם, במקרים רבים, אינם מסוגלים לתת תגמול צודק, גם אם כל הכוונות שלהם טובות.

אבל אמרנו כי "גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" ו"…מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצוֹר", זהו עיקרון תנ"כי — עיקרון שאלוהים קבע. לכן מתן התגמול הצודק לא נגמר ביכולת או באי היכולת של בני אדם לתגמל כראוי.

אלוהים הוא ריבון. הוא רואה את הכל, יודע הכל, מבין את כל המניעים — והוא יכול בכל רגע לעשות צדק מושלם, הן עם הטובים והן עם הרעים. הוא יכול — אך במקרים רבים הוא מעדיף לחכות. זאת בגלל שהוא אלוהים רב חסד. ביחזקאל לג 11 אלוהים אומר:

"חַי אָנִי," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה."

כשאלוהים משהה את העונש, הוא עושה זאת בגלל שהוא מעדיף בני אדם נושעים על פני בני אדם מתים.

אלוהים עלול גם להשהות את התגמול הטוב — את התגמול לאלה שעושים את רצונו. זאת מפני ש…

א. לפעמים הוא רוצה לחנך אותנו באמצעות קשיים וסבל — להביא אותנו קרובים יותר אליו — להדגיש שאנחנו תלויים בו בלבד, ולא במה שהוא נותן — בברכות חומריות או אחרות.

ב. לפעמים הוא רוצה ללמד אותנו לחכות בסבלנות.

במתי ה 12 ישוע אומר לילדיו הסובלים רדיפות: "שִׂמְחוּ וְגִילוּ, כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָּׁמַיִם." — במילים אחרות, "אני לא עומד לתגמל אתכם כאן ועכשיו. את שכרכם תקבלו כשתגיעו הביתה, למלכותי." — מדוע זה יותר טוב משׂכר עלי אדמות? — מפני שכל דבר שמקבלים כאן הוא זמני, מתכלה, אך כל שכר שמקבלים בשמים הוא נצחי.

■ וכאן נמצא הקשר בין "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ" — בין עיקרון התגמול הצודק, לבין יום־ה': הרגע שבו ייסגרו כל החשבונות הפתוחים זהו "יוֹם יהוה [שיבוא] עַל כָּל הַגּוֹיִם" — על כל אדם ללא יוצא מן הכלל. כל מה שבני אדם לא הצליחו לתגמל כראוי — כל תגמול שהיה מגיע ושלא ניתן מתוך אי־צדק — הכל יישולם בשלמות ביום־ה'.

עד אז נאמר לנו כתלמידי ישוע…

"אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב! בְּבוֹא הָעֵת נִקְצֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה"(גלטים ו 9).

"יוֹם יהוה" יסתיים סופית כשישוע המשיח יתחיל למלוך על העולם מציון וכל העמים ישרתו אותו ויכרעו ברך לפניו. בנקודה זו הרי לא ישאר בכדור הארץ אף אדם העויין למשיח, עויין לאלוהים או עויין לישראל. היחידים שיהיו נוכחים בחנוכת ממלכת ישוע עלי אדמות יהיו מאמינים נושעים. כל היתר לא שׂרדו (ישעיהו לד 3-1; התגלות יט 16-11; דניאל ב; תהילים ב).

פס' 15 נחזור למה שנאמר בפסוק 15 לאדום:

כִּי קָרוֹב יוֹם־יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם; כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.

פסוק זה מאוד דומה לפסוקים הכתובים במזמור קל"ז 9-7:

7 זְכֹר, יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים, "עָרוּ, עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ!"
8 בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
9 אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

"עָרוּ!" = גלו את היסודות.

מילים אלה מאוד קשות, אך מה שמשתמע מהם הוא: "כך עשו אותם כובשים בבלים ואדומים לבני ירושלים": "יְשַׁלֶּם לָךְ [כפי] שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ!"

כותב המזמור אינו אדם הצמא לדם. גם הוא וגם הנביא עובדיה מבקשים כי אלוהים יגמול לאויבים כפי שמגיע להם. בקשה דומה כתובה בספר ההתגלות פרק ו פסוק 10:

וְהֵם צָעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל: "עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?"

כלומר, נפשות אלה שנהרגו בגלל אמונתם בישוע זועקות לאלוהים שיחשבן עם החוטאים, וזאת מתוך רצון לראות את משפט הצדק של אלוהים.

פס' 16 "כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד, וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ." — ביום שבו עלו הכובשים על ירושלים ויכלו לה, הם הרימו כוסית והשתכרו לאות שמחה. כך הם חגגו את ניצחונם. ירושלים בידם — משכנו של אלוהים הרוס ושרוף וידם על העליונה.

אך מה נשאר מנצחונם לטווח הארוך? — כעבור מספר שנים "הָיוּ כְּלוֹא הָיוּ."

שָׁתוּ וְלָעוּ = שתו ובלעו

שׂים לב שהפסוק מדבר על שתי כוסות שונות:

הראשונה היא כוס הניצחון של בני האדם — כוס האלכוהול שממנה הם השתכרו אחרי כיבוש הר ציון;

השנייה, שממנה "יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד", היא כוס המשפט של אלוהים.

אלוהים אומר לאדומים: "כך — כמוכם — יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד. — זה הופך את הפסוק למאוד אקטואלי גם לתקופה שלנו: תמיד יהיו עמים שירצו לקחת את ירושלים.

ומה מבטיח להם אלוהים? — "תמיד אתן לכם לשתות מן הכוס שלי, והשתייה ממני תביא להכחדתכם" (ראה גם ירמיהו מט 12; כה 17, 18, 28, 29).

משפט דומה עם קונטקסט דומה נאמר גם בנבואת זכריה בפרק יב 6-1. גם שם מדובר על "יוֹם־יהוה [שבא] עַל כָּל הַגּוֹיִם", וגם שם העונש מאלוהים מתואר כ"כוס" שהעמים שותים:

1 מַשָּׂא דְבַר יהוה עַל יִשְׂרָאֵל; נְאֻם יהוה, נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ: 2 "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלָיִם סַף רַעַל [זוהי כוס המשפט של אלוהים] לְכָל הָעַמִּים סָבִיב; וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלָיִם. 3 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים. כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ; וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ."

4 "בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן. וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן. 5 וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם, 'אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם בַּיהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם.'6 בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב. וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלָיִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּיְרוּשָׁלָיִם."

הנביא זכריה מנבא לעתיד. ירושלים תהווה מוקד אשר ימשוך עמים רבים לעלות עליה לשם כיבוש. הכוונה לעמים אשר רוצים ודורשים חלק בשליטה על העיר. הקונטקסט הוא שלילי. לא מדובר בעמים שנמשכים לירושלים מתוך אהבת אלוהים ודאגה לעמו. — לעמים אלה אלוהים אומר דרך זכריה: "כשתגעו בירושלים, התוצאה תהיה כאילו שתיתם כוס מלאה ברעל."

ומה אומר אלוהים דרך עובדיה?

"כך יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד." — הדחף לשלוט על ירושלים או לקחת חלק ממנה יהיה כמו התמכרות לסם אצל אותם עמים. הם כל כך נמשכים ורוצים חלק בעיר הזו, עד שהם מתעלמים מהסכנה הכרוכה בכך.

במילים אחרות: חלק מהעונש של אלוהים על אותם עמים תהיה עצם ההתעקשות לקחת חלק מירושלים. הם לא מרפים, עד שבאה עליהם מכת המוות מאלוהים.

מדוע ירושלים?

מכיוון שהיא המקום שבו בחר אלוהים לשכון עלי אדמות (יחזקאל לה 10-5) — ואת המקום הזה רוצה השטן. ביום שישוע המשיח יחזור לגור שם, השטן ימצא את עצמו כבול בתהום. לא פלא שהוא נלחם על השליטה בירושלים.

אם כן, כל עם שמנסה לקחת חלק מישראל, חלק מירושלים, חלק כלשהו מהבטחת אלוהים, הריהו ככלי ביד השטן.

נכון שהעונש הסופי של אלוהים עבור בני האדם יבוא עליהם בגלל חוסר אמונתם, אי ציות לדברו והתעלמותם מרצונו, אך אלוהים משתמש בירושלים כמעין פיתיון שמושך את העמים לנקודה שבה הם מקבלים את עונשם הצודק.

מפסוק 17 עובדיה פונה לעבר העתיד, ליום שאחרי יום ה'.

את נבואת השׂמחה הזו, שאותה יטעמו כל ילדי אלוהים, נלמד בשיעור הבא.

סיכום

עד כה הגענו למספר מסקנות חשובות:

א. גאווה מכל סוג מובילה לשבר (משלי טז 18: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ").

ב. על מנת להתברך יש לאהוב את מה שאלוהים אוהב ולכבד את בחירתו.

ג. נבואות התנ"ך עוזרות לנו לגבש דעה בנושא פוליטי חשוב:

ירושלים נמצאת במרכזה של עסקה שאמורה — לטענת השליטים — להוביל לשלום במזרח התיכון.

על פי עובדיה וזכריה ברור מעל לכל ספק שמשיכת העמים בעבר, בהווה ובעתיד לירושלים, אינה נובעת מאהבתם לאלוהים ולישראל, גם לא מרצון אמיתי להביא לשלום, אלא מתאוותם לכוח ולשליטה במה ששייך לאלוהים. משיכה זו תוביל למלחמה.

זוהי שוב תזכורת כי שלום אמיתי מתחיל ומסתיים בישוע המשיח.

ד. באיגרת אל העברים פרק יב 17 כתוב כי עשָׂיו בז לבכורה ולכל דבר קדוש ורוחני. עשיו בחר להתערב עם העולם, והתוצאה היא שצאצאיו אינם מכירים את אלוהים ואף נלחמים נגד בן ההבטחה — ישראל.

האזהרה לנו היא שנשמור על אורח חיים שמאופיין על ידי טוהר וקדושה. האזהרה שלא נהיה דומים לעולם ושלא נתבולל בנישואים ובקשר עמוק עם בלתי מאמינים. קשר שכזה תמיד יחליש את מחויבותנו לאלוהים ויניב דור חדש שמתרחק מכל דבר קדוש או מבורך — דור שבז לדברים רוחניים — דור אשר ימצא את עצמו נלחם נגד אלוהים.

הבה נתפלל שאלוהים יתן לנו חכמה לגדל דור חדש שאוהב את משיח אלוהים ושמסור לו אף יותר מאתנו.

פסוקים 21-17:

אדום באחרית הימים

17 וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ, וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם.

18 וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם; וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי יהוה דִּבֵּר.

19 וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו, וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים, וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן, וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד.

20 וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלָיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.

21 וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו,
וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה.

מבוא

הגענו לקטע האחרון בספר עובדיה. — מה למדנו עד כה?

להזכירנו, כל ספר עובדיה הוא נבואה על אדום, צאצאיו של עשיו:

▪ עובדיה — בשם אלוהים — מגנה את יהירותם ואת גאוותם של האדומים;

▪ הוא ממשיך ומנבא את העונש שיקבלו מיד אלוהים;

▪ הוא מוסיף שהסיבה העיקרית לעונש הזה היא שנאת האדומים כלפי אחיהם, עם ישראל;

▪ את תוצאות השנאה הזו עובדיה מתאר בפסוקים 14-10: את מעשי האיבה של האדומים נגד אחיהם;

▪ ובפסוק 15 הוא מבטיח להם: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ; גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ!"

כל החלק הראשון של הנבואה, מפסוק 1 עד 14, אכן התגשם: האדומים כעם נכחדו. ארצם שממה.

אך החל מפסוק 15 אנחנו רואים גם נבואה לטווח הארוך — לאחרית הימים. עובדיה אומר לאדומים: "הזהרו…, כִּי קָרוֹב יוֹם־יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם." — באחרית הימים, כשהמשיח יבוא להקים את מלכותו עלי אדמות, הוא יחשבן סופית עם כל עם שהתנהג כמו האדומים:

▪ עִם כל עם ששנא את ישראל,

▪ עִם כל עם שלא היה מוכן להשלים עם בחירת אלוהים של עם, ארץ ועיר להגשמת תכנית הישועה שלו.

הפסוק האחרון שלמדנו היה פס' 16:

כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד; וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ.

את התגשמות הנבואה הזו ראינו במשך ההיסטוריה, רואים אותה בימינו ונראה אותה עד שישוע יחזור:

▪ האדומים והבבלים הרימו כוסית לאות ניצחון על הר קודשו של אלוהים — ונכחדו;

▪ הפרסים, היוונים והרומאים באו וכבשו — ואיפה הם היום?

▪ אחרי כן באה תקופת השליטה הנוצרית, עם הביזנטים, שהאמינו כי כל הבטחות אלוהים לישראל שייכות כעת לכנסייה — ואיפה הם היום?

▪ האיסלאם טובע כעת שליטה על הר הקודש — ויבוא יום שגם כוחות האיסלאם יאלצו לשתות את כוס המשפט של אלוהים, כי הרי כך ניבא עובדיה:

"כך יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד; וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ."

את זאת ראינו במשך ההיסטוריה, ואת זאת נראה שוב — באופן סופי — באחרית הימים.

"יוֹם־יהוה" — חזון אחרית הימים של עובדיה

החשבון הסופי עם כל אומה שמתנגדת לרצון אלוהים ייסגר באותה תקופה שנקראת "יוֹם־יהוה" (פס 15). זאת תהיה תקופת "צרת יעקב" המשתרעת על פני שבע שנים.

אלו הן אותן שבע שנים הנותרות להגשמת הנבואה שבדניאל פרק ט (שבעים ה"שָבועים"). בסיומן יחזור המשיח ישוע יחד עם קהילתו (אשר נלקחה השמיימה לפני הצרה), כדי להקים את ממלכת אלף השנים.

כשיבוא המשיח להקים את ממלכתו, הוא ידוש לאפר את כל שלטון הגויים בעולם. כך נאמר בדניאל פרק ב. לפיכך, מיד לאחר בואו של המשיח ישוע לארץ, כל שארית העמים יהיו תחת שליטתו ויהיו נאמנים לו. — ברגע שבו תחל מלכות בת אלף השנים יחיו על כדור הארץ רק מאמינים נושעים (ראה גם תהילים ב; יואל ד).

על פי הנבואות בזכריה יב ו־יד, יואל ד ואחרים, ירושלים תהיה שדה קרב אשר אליו ינוקזו צבאות העמים, וכאן ייחוסלו סופית.

העיר אשר היוותה מוקד המשיכה לשליטה, תהפוך להיות העיר אשר בה יישפטו כל אותם עמים. הם ישתו את מלוא כוס התרעלה של אלוהים. כך קראנו בפסוק 16 של ספר עובדיה:

בפסוקים 18-17 עובדיה מדגיש את ההבדל בין גורל ישראל לגורל אדום:

17 וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ, וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם.

מצד אחד עומד "הַר צִיּוֹן" — ז"א ירושלים. — שם תשאר פליטה (שארית). החיים בו ימשיכו והוא יוקדש שוב לעבודת אלוהים.

מצד שני עומד "בֵּית עֵשָׂו" — ז"א אדום. — הוא יהיה לשממה ולא ישאר בו שריד (ראה גם זכריה יד פסוקים 20, 21; יואל ד פסוקים 16, 17).

פסוק 17 בספר עובדיה יתגשם במלואו בסוף שבע שנות הצרה הגדולה של נבואת דניאל בפרק ט. עם ישראל יעבור דרך הצרה הגדולה. לכן עובדיה אומר שבהר ציון תישאר "פליטה" — "שארית" — בלבד. אחד התפקידים של הצרה הגדולה תהיה לזקק את עם הבכירה, כדי שיוכל להתחיל את ייעודו כממלכת כוהנים וגוי קדוש בקרב העמים (קריאתו המקורית על פי שמות יט).

זכריה אומר כי שני שליש מן העם ייכחדו והשליש הנותר יכירו את ישוע כאדון ומושיע (זכריה יג 9-8):

"וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ," נְאֻם יהוה, "פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ, יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. 9 וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי, 'עַמִּי הוּא,' וְהוּא יֹאמַר 'יהוה אֱלֹהָי'."

אף־על־פי שעם ישראל יעבור תופת של זיקוק, שארית נאמנה תישאר כדי לשרת את אלוהים ולהלל את שמו.

בפסוק 18 עובדיה מתאר את שארית ישראל כ"אש", ואת בני אדום כ"קש":

18 "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם."

בעוד שלישראל תישאר שארית, סופה של אדום יהיה כסדום ועמורה. כך ניבא גם ירמיהו (מט 18-17):

"וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ.18 כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ," אָמַר יהוה, "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם."

הנבואה של פס' 18 כבר התגשמה בהיסטוריה. האיזכור האחרון של האדומים כעם הוא משנת 68 לספירה, והוא נמצא בספר "מלחמות היהודים" מאת יוסף בן מתיתיהו. הוא כותב שבזמן המרד הגדול נגד הרומאים עלה כוח של 20,000 אדומים לירושלים על מנת לעזור ל"קנאים" באחת המריבות בין פלגים יהודים.

אחרי כיבוש ירושלים והרס בית המקדש בשנת 70 לא שומעים יותר על האדומים — "וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה."

פסוק 19 קובע כי השליטה על אדמת בני עשיו תנתן בסופו של דבר לעם ישראל — לתושבי הנגב:

שימו לב לאזורים שנמנו בפסוק:

▪ "שְׂדֵה אֶפְרַיִם" ו"שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן" שוב יהיו ביד ישראל. היום אזורים אלה נקראים "הגדה המערבית", ושטחים נרחבים כבר עברו משליטת ישראל לשליטת הרשות הפלסטינית. זאת אומרת שאנחנו עדיין לא ראינו את ההתגשמות המלאה והסופית של נבואת עובדיה;

▪ אזור "הַגִּלְעָד" נמצא ממזרח לנהר הירדן, ו"הַר עֵשָׂו" (או הר שעיר) ממוקם דרומית מזרחית לים המלח. מאז שנִתנה נבואת עובדיה ועד היום לא היה שום שלב בהיסטוריה שבו החזיקו בני ישראל בשטחים האלה. היום שני האזורים נמצאים בשטח מדינת ירדן.

למעשה, עובדיה נותן כאן במספר מילים את התיאור של נחלת ישראל השלמה בזמן מלכות המשיח עלי אדמות. מי שרוצה יותר פרטים על היקף הנחלה הזו מוצא אותם בנבואת יחזקאל (מה 12-1; מז 13 עד מח 35).

פסוק 20 הוא פסוק קשה מבחינת השפה:

20 וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת,
וְגָלֻת יְרוּשָׁלָיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.

מדובר על שתי קבוצות של גולים שחוזרים לארץ. ייתכן שברחו צפונה בזמן הרדיפות על־ידי משיח השקר. הקבוצה הראשונה חוזרת ארצה מ"צרפת", מקום בלבנון ליד צידון, וקבוצה של ירושלמים חוזרת מ"ספרד". יש חילוקי דעות לגבי הזהות של "ספרד", אך כנראה לא מדובר במדינה שנושאת את השם הזה בימינו.

שתי הקבוצות יורשות "אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב". זאת אומרת שהגולים לא חוזרים למקומות שבהם גרו לפני הגלות — לפחות הירושלמים לא חוזרים לירושלים — אלא עוברים לנחלה השבטית שהמשיח נותן להם בדרום הארץ.

זה מזכיר לנו את אחד הניסים שאלוהים יחולל עבור שארית ישראל שתשרוד את הצרה הגדולה: כל אחד יידע שוב לאיזה שבט הוא שייך. כך נאמר בברור בדיווח על חתימת ה-144,000 מכל שבט בישראל (התגלות ז 8-4).

פסוק 21 הוא הפסוק האחרון בספר עובדיה:

21 וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה.

"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן." — במלכות המשיח בת אלף השנים, ירושלים (הר ציון) תהיה מרכז השלטון העולמי. כאן תשב הממשלה. יפה לראות שכל אלה שיימלכו יחד עם ישוע — עם המושיע בהא־הידיעה — יקראו גם הם "מוֹשִׁיעִים"; לא שרים, לא מושלים, לא רודנים. — יהיה זה שלטון של ישועה לכל העמים.

המושיעים האלה גם שופטים "אֶת הַר עֵשָׂו", כי הרי מה קראנו בפסוק 19? "וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו." כל האזור שפעם היה שייך לאדומים צורף כעת לנחלת ישראל.

"הַר עֵשָׂו" וישועת עם ישראל

נעלה עוד נקודה אחרונה לגבי "הַר עֵשָׂו" באחרית הימים: אתם בוודאי זוכרים את ההוראה שישוע המשיח נותן למאמינים שיימצאו בצרה הגדולה, תחת הרדיפות של משיח השקר! במתי כד 16-15 הוא אומר:

15 "לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ — עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין — 16 אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים."

ומי הם האנשים שמשיח השקר רודף ורוצה להרוג?

▪ כל מי שמאמין בישוע,

▪ כל מי ששייך לעם היהודי — גם אלה שלא מאמינים בישוע.

לכן ישוע אומר בכלליות "כל הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה". לכולם הוא אומר "שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים."

אותה בריחה מתוארת גם בספר ההתגלות יב 17-13. משם אנחנו לומדים כי אלוהים יכין לשארית ישראל מקום מחבוא במדבר. במקום השומם הזה הוא ישמור עליהם בדרך על־טבעית מרדיפת משיח השקר ויספק את צרכיהם למשך "מוֹעֵד, מוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד", זאת אומרת לשלוש וחצי שנים.

עד כאן רק ראינו כי מקום המחבוא יהיה "בהרים" ו"במדבר", והוא קרוב כל כך שאנשי יהודה יכולים "לנוס" לשם בלי הרבה הכנות — אפילו ברגל. זה מה שמשתמע מדברי ישוע במתי כד 18-17:

17 "מִי שֶׁעַל הַגַּג אַל יֵרֵד לָקַחַת חֲפָצִים מִבֵּיתוֹ, 18 וּמִי שֶׁבַּשָֹדֶה אַל יַחֲזֹר לָקַחַת אֶת בִּגְדוֹ."

דהיינו, "אל תקחו אתכם כלום. — רק רוצו!"

אך דניאל יא 42-41 נותן לנו גם רמז על איזה מדבר ועל איזה הרים מדובר: פסוקים אלה מתארים איך משיח השקר כובש את אֶרֶץ הַצְּבִי — את ארץ ישראל — ואת הארצות מסביב, אבל אז קורא דבר מוזר: נשארים שלושה אזורים קטנים, הרריים, מדבריים, לא חשובים מבחינה פוליטית, שהוא לא מצליח לכבוש.

הנבואה בדניאל יא 41 אומרת: "וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן." זהו נס. אלוהים מרשה למשיח השקר לשלוט על כל העולם — אבל לא על החלק הקטן הזה של מדינת ירדן של ימינו, כי שם הוא עומד להציל ולהושיע את עם ישראל.

▪ כשישוע יחזור וישמיד את כל הכוחות של משיח השקר — את כל הצבאות שעלו נגד ירושלים — שארית עם ישראל תהיה באותו מחבוא במדבר, ב"הַר עֵשָׂו".

▪ כשתתגשם הנבואה מספר זכריה יב 10, "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" — כשעם ישראל סוף סוף יבין שאותו ישוע שנצלב הוא אכן המשיח — זה יקרא ב"הַר עֵשָׂו".

▪ כשיתגשם הפסוק מאל הרומים יא 26 ו"כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" — זה יקרא ב"הַר עֵשָׂו".

"הַר עֵשָׂו" הוא פיסת מדבר קטן, לא עוברים בו כבישים חשובים, אין בו אוצרות — אבל יש לו תפקיד בתכנית הישועה של אלוהים לעם ישראל. זה מה שהופך את "הַר עֵשָׂו" למקום חשוב.

מלכות המשיח

הבה נקרא יחד את המשפט האחרון בספר עובדיה — משפט חשוב מאוד:

"… וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה."

המשפט הזה מציין את הנקודה בהיסטוריה שבה אלוהים עונה את תפילת ילדיו שהתפללו במשך אלפי שנים:

"תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ" (מתי ו 10).

הוא לא רק נועל את ספר עובדיה, אלא את ההיסטוריה של עולמנו כפי שאנחנו מכירים אותו.

בספר ההתגלות (יא 15) הנקודה הזו מתוארת במילים:

הַמַּלְאָךְ הַשְּׁבִיעִי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְקוֹלוֹת גְּדוֹלִים נִשְׁמְעוּ בַּשָּׁמַיִם — אוֹמְרִים: “הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ, וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.”

"… וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה". — כבר לא מדובר ב"מלכויות" או "ממלכות" ברבים. החלוקה לממלכות רבות התחילה עם המאורע של מגדל בבל, והיא הייתה תוצאה של החטא. — החטא מפריד, ישוע המשיח מאחד. — לאורך ההיסטוריה ניסו כובשים ושליטים שוב ושוב לאחד את העולם תחת שלטון מרכזי אחד ותחת אידיאולוגיה אחת, ואף אחד לא הצליח אפילו להתקרב לשליטה עולמית.

אימפריה אחרי אימפריה קמו, צמחו, כבשו — ובסופו של דבר כולם התפרקו ונהרסו — כי הרי החטא מפריד, ורק ישוע המשיח מאחד.

האחרון שינסה לאחד את העולם תחת שליטתו של השטן יהיה משיח השקר. האיחוד שהוא ייצר בכפייה ותחת איום יתפרק גם הוא כעבור 3.5 שנים — כי הרי החטא מפריד, ורק ישוע המשיח מאחד.

מי שנקרא היום "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" — השטן — (יוחנן יב 31) יאבד בנקודה זו כל שליטה וכל השפעה. בזמן שישוע המשיח ימלוך על העולם במשך אלף שנים, השטן יהיה כבול בשאול.

"… וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה".

סיכום ספר עובדיה

הלקח החשוב ביותר מספר עובדיה הנו הסיבה שבעבורה אלוהים החליט למחוק עם שלם מעל פני היקום.

מה הייתה הסיבה? ואילו לקחים עלינו ללמוד על מנת שעונש דומה לזה של אדום לא יאיים עלינו ועל ילדינו?

א. אדום שנא את ישראל למרות קרבת הדם בין שני העמים:

עובדיה אומר בפסוק 10: "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה; וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם";
או כפי שכתוב ביחזקאל לה 5-4: "עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים, וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה … יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ."

במקום לשאוף לסליחה, בני אדום הנחילו את השנאה של אביהם לזרעם אחריהם. הם בחרו לשנוא ולהילחם נגד עם שאלוהים עצמו ערב לקיומו ולייעודו העתידי. במילים אחרות, אילו האדומים היו מנצחים, אלוהים היה יוצא דובר שקר.

ב. אדום רצה לשלוט על עם ישראל ועל אדמתו — על אדמה שאלוהים הבטיח לישראל לנחלת עולם. יחזקאל מצטט את האדומים באמרם: "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת (ממלכת ישראל הצפונית וממלכת יהודה הדרומית) לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ" (יחזקאל לה 10).

במילים אחרות: בני אדום עשו הכל כדי לסיים כסדום ועמורה.

הם עודדו שנאה;
הם נלחמו נגד מה שאלוהים אוהב.

במהלך השיעורים נשאלה השאלה:

האם "בני עשיו", אדום של היום, הם עמי האיסלאם או שכנינו הפלסטינאים?

כאמור, האדומים כאומה נעלמו מזירת ההיסטוריה במאה השנייה. אינני מאמין שיש דרך מדעית לקבוע אם הירדנים, הפלסטינאים או עמים שכנים אחרים הנם צאצאי האדומים.

■ כל אדם — ולא משנה בן איזה עם הוא …

— שׁשׂוֹנֶה את ישראל,
— שׁ"היה מעדיף עולם בלי יהודים",
— שׁחולק על כך שאלוהים הנחיל את הארץ בגבולותיו
התנ"כיים לצאצאי יעקב לעולם,
— שׁתומך בחלוקת הארץ שלא לפי תכניתו והבטחותיו
של אלוהים בתנ"ך,

…צפוי למשפט דומה לזה של אדום — אלא אם כן יחזור בתשובה ויבקש את סליחת אלוהים.

■ במקרה ההיפותטי, אם יקום היום אדומי, צאצא של עשיו, והוא…

— מאמין בישוע, משיח ישראל, כמושיעו מזעם אלוהים
על החטא,
— מקבל באהבה את תכניתו המיוחדת של אלוהים
עבור עם ישראל והארץ המובטחת,

…אזי הוא זוכה לנחלה במלכות המשיח הנצחית.

■ לעומתו כל יהודי…

— שׁדוחה את ישוע המשיח כמושיעו מזעם אלוהים על החטא,
— שׁסומך על יכולתו לקיים את מצוות התורה במידה
שמספקת את דרישות אלוהים,
— שׁסומך על הרקע הלאומי שלו ועל אמיתות האמירה
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא",

…ייגלה כי אלוהים — ביום המשפט — אינו מבדיל בין יהודי, אדומי, עמלקי או כל בן עם אחר.

מי שלא קיבל באמונה את קורבנו של ישוע המשיח ככפרת חטאיו, נשאר עם חטאו. ללא טיהור מחטא אי אפשר להיכנס למלכות אלוהים. — נשארת רק האופציה השנייה, ומי כבר רוצה לבלות שם את הנצח?

מסקנה כללית:

בין אם אתה אדומי או בן ישראל, זכור! הברכה שלך נובעת מתוך קבלתך את ישוע כאדון ומושיע, ולא מתוך שייכותך לעם כזה או אחר.

כותרת