מתי פרק ה 1-7: "הדרשה על ההר"

מתי פרק ה 1-7

הקטע המקביל: לוקס ו 17-26
הדרשה של ישוע על ההר (חלק א)

יוחנן המטביל שהיה "קול קורא במדבר", המגשים את נבואתם של ישעיה הנביא ומלאכי, קרא: "…שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמיים…" מתי ג' 2. יוחנן המטביל הכין את לבבות העם לבואו של המלך המשיח והנה המלך הגיע.

ישוע המשיח נטבל וטבילתו ציינה:

– הסכמה ואישור לנאמר מפי יוחנן המטביל

– הצהרה אודות נקיונו הרוחני

כעת, לאחר שישוע המשיח עבר את מסלול המבחנים (ניסיונות על ידי השטן), לימוד דבר אלוהים בסמכות והוכחת אמיתות דבריו בציון אותות וכוח על טבעי, הוא הוכיח שהוא אכן המלך המושיע המובטח, ראש מלכות שמיים (תהילים ב, דניאל ז 13-15).

בשלב זה ישוע עומד לפני הקהל ומכריז קבל עם ועדה, מהן התכונות והאופי הנדרשים מבני האדם כדי להיות אזרחי מלכות שמיים.

במילים אחרות: ישוע מציג לפני העם את התנאים הנדרשים מאלו המעונינים לחיות בממלכתו.
הבה נקרא מבשורת מתי פרק ה, פסוקים 1-12:

1 כִּרְאוֹתוֹ אֶת הֲמוֹן הָעָם עָלָה בְּמַעֲלֵה הָהָר וְיָשַׁב, וְתַלְמִידָיו נִגְּשׁוּ אֵלָיו.
2 פָּתַח פִּיו וְלִמֵּד אוֹתָם בְּאָמְרוֹ:
3 “אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.
4 אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ.
5 אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ.
6 אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ.
7 אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ.
8 אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים.
9 אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ.
10 אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.
11 אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ וְיִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וְיַעֲלִילוּ עֲלֵיכֶם בִּגְלָלִי.
12 שִׂמְחוּ וְגִילוּ, כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָּׁמַיִם; הֲרֵי כָּךְ רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁהָיוּ לִפְנֵיכֶם.”

כל כך אופייני לישוע – הוא אינו מתעלם מקהל רב אשר בא לקראתו (מתי ט 36; יד 14; טו 32). חלקם באו כדי להקשיב, חלקם להירפא ואחרים באו מסיבות השמורות איתם (לוקס ו' 17-26). מבחינתו של ישוע הוא רואה את קהל היעד אשר בעבורם הוא ירד מן השמיים, השיל את כבודו, ומסר עצמו בידם כדי לשלם בדמו הטהור והקדוש את מחיר שחרורם (ושחרורנו) מעול החטא והמוות (אל הפיליפים ב' 5-11, קור"ב ה 21).

ישוע יושב – סימן לכך שדבריו הבאים נאמרים בסמכות הראויה להקשבה ובפיו מסר חשוב ביותר: מה נדרש מבני האדם כדי להיות ראויים להיכנס למלכות השמיים הנצחית!.

שימו לב: אל ישוע הגיע קהל רב. חלקם חולים. מעונים וסובלים. ומה המסר של ישוע? ישוע לא ריפא אותם מיד או האכיל את הרעבים. לעומת זאת ישוע לימד אותם מה עליהם לעשות כדי להיות ראויים להיקרא בני מלכות שמיים.

בדרך זו ישוע הבהיר שהדבר החשוב ביותר לשאוף אליו זה לא עושר או בריאות אלא צדקת אלוהים דרך המשיח. הישועה מן החטא זו המטרה!. כל השאר כמה שיהיו חשובים הרי הם שוליים וזמניים.

בפסוק 3 ישוע אומר:

"אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם."

המילה 'אשרי' מתייחסת לשמחה, ברכה, אושר, סיפוק, שלווה. ה- 'אשרי' שישוע מתכוון אליו מאוד שונה מהאושר שהעולם נותן.

האושר שהעולם מתכוון אליו תלוי על עושר – כסף, בריאות, כוח, הצלחה, וכיוצא בזה. ובמידה שאחד מן המרכיבים הללו נופל, אז גם האושר והשמחה נעלמים ואת מקומם תופס יאוש, דיכאון, אכזבה, כאב, קנאה, שנאה ומה לא. שלמה המלך שהיה עשיר ביותר וחכם בכל עניני הארץ סיכם את הטוב ביותר שהעולם יכול לתת במילים אלו: "…הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל…" (קוהלת א' 2). בעוד שאין בהכרח פסול כלשהו בהצלחה, עושר בריאות וכוח, הרי שהאושר של המאמין אינו מבוסס על מרכיבים אלו.

האושר של המאמין מבוסס על קירבתו והיכרותו האינטימית את מושיעו, גואלו. האושר של המאמין קיים בעוני ובעושר, בחולשה ובכוח, בהצלחה או בכישלון, בבריאות או בחולי. האושר שלנו אינו תלוי בנסיבות המשתנות אלא בדבר שאינו משתנה והוא אהבתו הנצחית של אלוהים לילדים שאותם הוא הושיע. ראה אל הרומים ח' 31-39.

לאור האמת הזו עלינו גם לפעול. כמאמינים אל לנו להיות במרוץ של סיפוק הזולת באמצעים מתכלים וזמניים אלא לזכור תמיד שאושר אמיתי בנוי ותלוי על ישועתנו וקרבתנו לישוע גואלנו.

ולכן כאשר ישוע אומר – 'אשרי', הוא מתכוון לשמחה, ספוק, שלווה, – נצחיים!

ולמי ישוע המשיח מבטיח את האושר הנצחי הזה? למי הוא מבטיח את מלכות השמיים?

לעניי הרוח!

לאיזה סוג של עוני ישוע מתכוון? המילה ביוונית (פטוכוס – 4434), מתייחסת לקבצן המושיט ידו כדי לקבל תרומה, מטבע, מן העוברים ושבים. הכוונה לאדם שאין לו מאומה בכלל וארוחתו הבאה תלויה לחלוטין ברחמי וחסדי העוברים ושבים.

המילה 'עני' שישוע מתייחס אליה שונה מהמילה 'עני' המתארת את האישה העניה בבשורת לוקס כא 2 (פניכרס – 3998). לעניה ההיא היו שני מטבעות לתת במקדש. היא הייתה עניה מרודה אך לא בהכרח קבצנית!
אז למה ישוע מתכוון באומרו: אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים"?

ישוע מתכוון לאלו המושיטים את ידיהם לעבר גואלם, מושיעם, בוראם ומתחננים לפניו כי ייתן להם את רוח קודשו.

ישוע מתכוון לאלו המבינים כי בכוחם שלהם ובעזרת כל מה שהעולם יכול לתת להם, הם לא יצליחו לעשות דבר הראוי לאלוהים. אם אלוהים לא ייתן להם מרוחו – כי אז לא תהיה להם יכולת לעשות אף לא דבר אחד קדוש, טהור ומושלם בעבור אלוהים!

מה מסתתר במשמעות הזאת?

ההכרה בבלעדיותו ובאדוניתו של המשיח בחיי המאמין. אנו תלויים בו לחלוטין ובכל. בלעדיו אנו מתים ובעזרת רוחו אנו חיים, אך חיים עבורו! (אל הרומים יב 1-2).

העיקרון של תלות מוחלטת בכוח רוח אלוהים אינה המצאה חדשה הכתובה לראשונה בספר הברית החדשה. ישעיהו הנביא אומר בפרק סו 2: "…ואל-זה אביט, אל-עני ונכה רוח וחרד על דברי…"

שאול השליח מנחה את המאמינים באפסוס לחיות כראוי לילדי האור ואומר להם את הנוסחה לחיים שכאלו: "…המלאו ברוח…" (אל האפסים ה 18). ז"א, תנו לרוח אלוהים את השליטה המוחלטת על חייכם כך שתחיו ותפעלו על פי הנחיית אלוהים. רק כך תוכלו לחוות במלואו את כוח רוח אלוהים בחיים שלכם.

ואיך אפשר לחיות כך בפועל?

א. הכרה והבנה שאני חוטא וזקוק לכפרת חטאים שאלוהים סיפק דרך מותו ותחייתו של ישוע המשיח.

ב. לימוד אישי של דבר אלוהים שהרי רק בדרך זו אני לומד להכיר את רצונו ותכונותיו של אלוהים.

ג. ציות לדבר אלוהים! הציות לדבר אלוהים חייב להראות תלות מוחלטת בהוראתו של אלוהים ועדיפותו על פני כל דבר אחר.

עניי הרוח מתגלים במבחני האמת – האם הם מחכים לתשובת אלוהים או בונים ותולים את מעשיהם בכוח זרועם וכיסם.

האם הם רואים את טובת כבוד אלוהים ותכליתו בכל דבר ועניין או את טובתם האישית.

האם גוף המשיח בשבילם זה מועדון חברים או קבוצת בני אדם שהמשיח מת בעבורם ועליהם לאהוב את הקהילה ממש כמו שישוע אוהב אותה.

מאמינים רבים טוענים שהם חיים על פי רוח אלוהים אך בפועל הם חיים על פי דעתם בלבד. אנשים אלו מתכסים ברוחניות, אך אלוהים יודע טוב מאוד מי הם הענווים התלויים בו באמת ומי הם אלו היודעים רק לדבר כמו ילדיו!

אלוהים רוצה ילדים כמו – משה רבנו, שהיה עניו באדם, והנה דרכו אלוהים פעל כדי להוציא את בני ישראל ממצרים.

אלוהים רוצה אנשים כמו דוד, שלמרות שחטאו, הם השכילו להתחנן לסליחתו של אלוהים ובאו אליו בלב שבור המבין שבכוחם הם הורסים אך בכוח רוח אלוהים הם יכולים לבנות ולעשות פלאים. תהילים ל"ד 19 – "…קרוב יהוה לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע…" ראה גם תהילים נ"א.

משה ודוד אינם רחוקים מהישג ידינו. התנאי הוא – האם אנו תואמים להגדרה – עניי הרוח!

לעניי הרוח, המשיח מבטיח את מלכות השמיים!

מהי מלכות שמים?

מלכות שמיים הינה ביטוי המציין את שלטונו המוחלט והבלעדי של אלוהים בכל הנוגע למתרחש בעולם.

בעת הנצח, לאחר שהשטן יישפט לאגם האש ואלוהים יברא עולם חדש, ינוהל כל דבר בעולם החדש על פי רצונו של אלוהים. אז, החטא לא יהיה וכל אשר יהיה ויתרחש יהיה קדוש וטהור (ראה ספר ההתגלות פרקים יט – כב).

מספר שלבים יתרחשו לפני השלב הנצחי.

א. מלכות אלוהים בלב המאמינים, בעודנו חיים בעולם הזה המושפע מן החטא.

ב. מלכות 1000 השנים של ישוע בארץ – ישעיה ב', י"א, מיכה ד', זכריה י"ד 16-21. השטן מרוסן ל- 1000 שנים. החטא מרוסן אך עדיין פועל בבריאה ובברואים.

ג. השלב הנצחי – כדור ארץ חדש. אין יותר חטא ואין יותר תוצאות חטא.

מי שמקבל באמונה את ישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא, נושע! (אל הרומים י 9-10).

את הנושעים אלוהים מחשיב כילדיו (אל הרומים ח 12-17).

לילדיו אלוהים מבטיח אזרחות שמים נצחית (אל הפיליפים ג 20; אל הרומים ח 31-39).

הבה נשאף להיות ילדי אלוהים באמת.

לסיכום:

א. הדרשה על ההר היא מקבילה למעמד הר סיני. שם נתן אלוהים למשה את עשרת הדברות. אלוהים הציג לפני עם בחירתו את אופיו ותכונותיו ודרש מהם להידמות לו. כל בר דעת יכל להבין שקיום מושלם של עשרת הדיברות אינו אפשרי. מסיבה זו נתן אלוהים את מצוות הקורבנות. דם הקורבנות כיפר על חטאי העם וכך העם שאינו מושלם יכול היה להמשיך ולשרת את אלוהים.

הדרשה של ישוע על ההר מציגה את התנאים הבלתי אפשריים הנדרשים מכל אדם כדי להיכנס למלכות אלוהים. כל בר דעת מבין זאת ופונה לאלוהים בשאלה ובקשה: אם אתה לא תסלח לחטאיי או תפעל בחיי, הרי שאין לי כל סיכוי להיכנס למלכותך…בדרך זו ישוע הבהיר לשומעיו שהדרך אל מלכות אלוהים, ברכתו וישועתו אינה תלויה בכוח ויכולת האדם אלא בגודל חסדו של אלוהים.

בעוד שבמסגרת מצוות תורת משה בני ישראל נצטוו להקריב חיות בנוסף לאמונתם באלוהים כמושיע כדי לכפר על חטאים ולהיטהר, הרי שבמסגרת הברית החדשה התבטלו מצוות הקורבנות במקדש, וכפרת החטאים מותנית בלבד באמונה שישוע המשיח הוא האדון, שמת כקורבן החטאים שלי.

מי שמאמין בישוע כמושיעו האישי מן החטא, נושע! לנושעים נותן המשיח מעמד של בנים לאלוהים. רוח הקודש השוכן בילדי אלוהים עוזר להם ופועל בחייהם כדי לשרת את אלוהים בטוהר וקדושה.

ב. האושר שישוע המשיח מעניק לילדיו המאמינים בו אינו תלוי בנסיבות החיים. האושר המניב מרגוע, סיפוק ושלווה מבוסס על הכרתנו האישית והאינטימית את ישוע המשיח ובטחון בדברו.

לאלו השייכים לו המשיח דואג ואלו השייכים לו מכירים אותו כאל-שדי – אלוהים כל יכול.

ג. עניי הרוח מתייחס לאלו המבינים שאם אלוהים לא ייתן להם מרוחו – כי אז לא תהיה להם יכולת לעשות אף לא דבר אחד קדוש, טהור ומושלם בעבור אלוהים!

אלוהים קרוב לנשברי לב, לאלו המודים שבלעדיו אינם ראויים. לאלו אלוהים מושיט את כל כוחו ופועל נפלאות דרכם. לאלו המשיח מבטיח מקום במלכות השמים

האם אנו תואמים את ההגדרה של "עניי הרוח"?

הדרשה של ישוע על ההר (חלק ב)

יוחנן המטביל שהיה קול קורא במדבר, המגשים את נבואתם של ישעיה הנביא ומלאכי, קרא: "…שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמיים…" מתי ג' 2. יוחנן המטביל הכין את לבבות העם לבואו של המלך המשיח והנה המלך הגיע.

ישוע המשיח נטבל וטבילתו ציינה הסכמה ואישור לנאמר מפי יוחנן המטביל.

בשלב זה ישוע עומד לפני תלמידיו ומולו קהל רב ומכריז קבל עם ועדה, מהן התכונות והאופי הנדרשים מבני האדם כדי להיות אזרחי מלכות שמיים, אזרחי מלכותו.

הדרשה על ההר דומה למעמד הר סיני בו נתן אלוהים לבני ישראל את עשרת הדברות. באותה מידה שאף אדם לא יכל לקיים בשלמות את עשרת הדברות ולהיחשב צדיק בעיני אלוהים, כך אף אדם אינו יכול לחיות על פי אמות המידה שישוע מציין בדרשה על ההר.

בשני המקרים אלוהים מלמד את בני האדם שבכוחם שלהם לעולם לא יצליחו לקבל את צדקתו. במעמד הר סיני נתן אלוהים את מצוות הקורבנות כדי לכפר על החטאים ולאחר הדרשה על ההר, ישוע עתיד לתת את דמו כדי לכפר אחת ולתמיד על חטאי בני האדם.

ישוע הבהיר את כוונת דבריו כשאמר בפסוק 20:

"אומר אני לכם, אם לא תהיה צדקתכם מרובה מצדקת הסופרים והפרושים לא תכנסו למלכות השמים…"

המילים הללו הפחידו מאוד את השומעים שהרי הפרושים והסופרים היו הדוגמא לחיים על פי מצוות התורה. והנה ישוע אומר: כדי להיכנס למלכות השמיים, יש צורך בצדקה גדולה מזו של הסופרים והפרושים. כל השומעים הבינו שאף אחד מהם לא יוכל להגיע למלכות שמיים בכוחו שלו! הרמז ברור: כדי להגיע למלכות שמיים יש צורך בכוחו של אלוהים ועל מנת לקבל את כוחו של אלוהים יש צורך בכניעה מוחלטת לאלוהים.

המטרה העיקרית היא – צדקה, אך כזו הנובעת מפנים האדם. ישוע רוצה שילדיו יחוו שינוי פנימי הנובע מן הלב ולא "קוסמטיקה חיצונית" (ראה יוחנן ג – השיחה של ישוע עם נקדימון).

בדרשה על ההר ישוע לא הציג דרך חיים הנדרשת מילדי אלוהים רק בעתיד, אלא את הדרך לחיים עכשוויים! כך אפשר לחיות היום אם רוח אלוהים חיה ופועלת בחופשיות בחייך.

כמו כן, ראוי לראות את דברי ישעיהו הנביא בפרק סא 1-3 כמקבילים לאלו הנאמרים בדרשה על ההר. שם המשיח מבטיח, שהוא האמצעי שדרכו ניתן לחיות חיים כפי הנדרש על ידי אלוהים. ההבטחה תתגשם במלואה עבור ישראל בעת שובו של ישוע לאחר צרת יעקב אך פועלת כבר היום בחיי הנושעים.

לאחר שלמדנו בשיעור שעבר את משמעות הפסוק: "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים…" (האדם עומד כקבצן עם ידיו המושטות מול אלוהים ומתחנן – אנא תן לי מכוח החוכמה והכוח של רוח אלוהים. רק בעזרת הרוח אני יכול לעשות איזשהו דבר ראוי עבור אלוהים. ז"א שהאדם יודע שבכוחו שלו אינו יכול לעולם להשיג את צדקת אלוהים)…

… הבה נלמד את פסוק 4:

"אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ."

אבלות היא תוצאה של מוות. זו הרגשה של צער, כאב, הפסד ואובדן.

על מה ישוע מצפה מהאנשים להתאבל? איזה מוות עומד לנגד עיניהם?

האבלים מתייחס לאנשים מאמינים הרואים את העולם והנעשה בו מנקודת מבטו של אלוהים. הפסוק מתייחס למאמינים המרגישים כמו שאלוהים מרגיש כשהם רואים את חטאי בני האדם ותוצאותיהם בעולם אך גם פועלים עבור ישועת האובדים, כמו שאלוהים פועל.

האבלות של המאמין אינה מתבטאת בהתנהגות פסיבית בלבד אלא גם אקטיבית.

על איזה מוות ואובדן מצפה ישוע שנתאבל?

מאז החטא הראשון של אדם וחווה, העולם כולו שרוי במוות (בראשית ג' 3). לאחר חטאם של אדם וחווה, רוח אלוהים אינו שוכן בבני אדם מרגע לידתם ולכן כל בני האדם הלא נושעים נמצאים במצב של מוות רוחני למרות שהם חיים בעולם באופן פיזי. ראה יוחנן ג' 18 ואילך.

ולכן, כשילדי אלוהים הנושעים, אלו שנולדו מחדש על ידי רוח אלוהים שחתמה אותם, רואים את שאר בני האדם, הם רואים אנשים החיים באופן פיזי אך לגמרי מתים באופן רוחני. המאמינים רואים את אהוביהם, בני משפחתם ובני עמם החיים את חייהם בעולם הזה וכל יום מתקרבים אל המוות הנצחי באגם האש.

ילדי אלוהים הנאמנים מרגישים כאב של אבלות כאשר הם רואים את בני האדם הלא נושעים ממשיכים בסירובם לקבל את ישועת אלוהים. כאב האבלות הנו כאבו של אלוהים הרואה את בריאתו נאנקת תחת תוצאת החטא והריחוק הנצחי מאלוהים.

כשנוף שכזה עומד לנגד עינינו כל יום, איך אפשר שלא להתאבל?

ולכן, מי שבאמת עצוב כשתמונת בני האדם ההולכים לאבדון לנגד עיניו, הוא אדם הרואה את העולם מנקודת מבטו של אלוהים.

אך פה לא מסתיים העניין.

ישוע גם ראה את אותה תמונה אך הוא לא הסתפק במבט, אלא פעל!

ישוע עשה דבר כדי לשנות את מצעד המוות הזה. ישוע מסר את חייו, כי רצונו שכל בני האדם ייוושעו – (יוחנן ג' 16, ראשונה לטימותיאוס ב' 4). וכאשר אנשים נושעו, הדבר גרם לשמחה רבה אצל אלוהים ובלב אלו שפעלו בשם אלוהים.

למרות שאנו המאמינים איננו יכולים למסור את דמנו ככפרת חטאים, אנו כן יכולים לפעול בשירותו של אלוהים כדי לשנות את מצעד המוות של בני האדם.

מה עלינו לעשות בשירות אלוהים כדי לראות יותר בני אדם העוברים ממוות לחיים?

א. לחיות בעצמנו על פי הנחיותיו של ישוע – בצדק וטוהר (ראה מתי ה 13-16, 20; אל הרומים יב). לשנוא את החטא ולעשות הכל כדי להימנע ממנו (ראה יעקב ד 177).

ב. לבשר את בשורת ישוע המשיח, מכיוון שדרך שמיעת הבשורה אנשים נושעים.

מעשי השליחים א 8: "אבל בוא עליכם רוח הקודש תקבלו כוח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ."

מתי כח 18-20: "ניגש ישוע לדבר איתם ואמר: "ניתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ. על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. הנה איתכם אני כל הימים עד קץ העולם."

אל הרומים י 17: "לפיכך האמונה באה בשמיעה והשמיעה – בהכרזת דבר המשיח" (ראה גם ראשונה לטימותיאוס ד 6-17).

מה תהיה התוצאה של בישור הישועה?

כשאנו מבשרים ומשמיעים את דבר החיים, יותר אנשים נושעים וליבנו מלא ביותר שמחה.

ישוע אמר: אשר האבלים כי הם ינוחמו.

חלק מנחמתנו נובעת מהתקומה הרוחנית שאנו רואים אצל "המתים".

איך אפשר לזהות את ילדי אלוהים האבלים באמת?

ראו למי יש חיים שמאופיינים כחיי אור ומלח הארץ. מתי ה' 13-16.

ראו ובחנו מי מיישם את רצון אלוהים בכל פרט ותחום בחייו: בדיבור, התנהגות, נתינה, אהבת הזולת, יחסים משפחתיים…

ראו מי פועל כדי להציל נפשות ממוות לחיים. למרות שלא כולנו ניחנו ביכולת לדבר ולהרצות, הרי שאלוהים מצווה עלינו לא להסתיר את אמונתנו אלא לפעול כדי להביא את חדשות הבשורה לכל קצווי תבל. כל אחד על פי המתנה הרוחנית והחסד שנתן לו המשיח.

אדם שמתנהג כאבל אך אינו עושה דבר כדי להציל את הנידון למוות, הרי שאינו אבל באמת!

לאלו האבלים כשהם רואים את אחריתם של הדוחים את בשורת החיים, ישוע המשיח מבטיח – אתם תנוחמו!

נחמת אלוהים מתבטאת בכמה דרכים:

א. הביטחון שאלוהים מעניק לנו בישועתו – ז"א, אף אחד לא ייקח את הישועה שישוע נתן לי. (אל הרומים ח 34-39; בשורת יוחנן י 27-299).

נצחיות הישועה גם מבטיחה שאהיה בנוכחות אלוהים לעולמי עולמים ושהצער הנראה כיום לנגד עיני הינו דבר זמני וחולף (שניה לקורינתים ד 16-18).

ב. כשאנו מבשרים בנאמנות, אנו זוכים לראות איך אנשים חוטאים זונחים את החטא ומקדישים את חייהם לישוע. לידה מחדש היא נחמה גדולה בעולם המלא במוות. איגרת יעקב ה' 19-200.

האם נובע מהשיעור שהמאמינים צריכים ללכת בראש מושפל ולבכות כל היום?

לא!

מאמינים יכולים להיות שמחים וצריכים להראות שמחים.

השמחה של המאמין נובעת מההתחברות הקדושה והטהורה שיש לו עם מושיעו ולא מהתחברות עם העולם האבוד:

נחמיה ח 10: "…ואל תעצבו כי חדוות יהוה היא מעוזכם…"

חבקוק ג 18: "ואני ביהוה אעלוזה , אגילה באלוהי ישעי…"

אל הפיליפים ד 4-7: "…שימחו באדון בכל עת, אומר שוב שימחו. נועם התנהגותכם ייוודע נא לכל אדם. האדון קרוב. אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע…"

ראשונה ליוחנן א 3-4: "את אשר ראינו ושמענו מודיעים אנו גם לכם, למען תתחברו עימנו גם אתם. ואכן התחברותנו היא עם האב ועם בנו ישוע המשיח. זאת אנחנו כותבים למען תהיה שמחתנו שלמה."

הפסוקים מאוד ברורים: השמחה האמיתית של המאמין צריכה לנבוע מתוך ציות לאדון והתחברות קדושה וטהורה עם שאר המאמינים בישוע.

אם שמחתי נובעת מתוך התחברות עם חסרי האמונה, כאשר מעשיהם אינם משרתים את המשיח ואינם לכבודו, משמע שההתחברות שלי עם ישוע ועם שאר אברי גופו לוקה בחסר.

ל ס י כ ו ם :

א. ילדי אלוהים הנאמנים מרגישים כאב של אבלות כאשר הם רואים את בני האדם הלא נושעים ממשיכים בסירובם לקבל את ישועת אלוהים. כאב האבלות הנו כאבו של אלוהים הרואה את בריאתו נאנקת תחת תוצאת החטא.

ב. מה עלינו לעשות בשירות אלוהים כדי לראות בני אדם עוברים ממוות לחיים נצחיים?

לחיות בעצמנו על פי הנחיותיו של ישוע – בצדק וטוהר. (ראה מתי ה' 13-16, 20, אל הרומים י"ב). לשנוא את החטא ולעשות הכל כדי להימנע ממנו.
לבשר את בשורת ישוע המשיח מכיוון שדרך שמיעת הבשורה אנשים נושעים.

ג. לאלו האבלים על החטא ותוצאותיו בעולם ישוע מבטיח – אתם תנוחמו!

המשיח מנחם אותנו בישועה הנצחית שהוא נותן לנו, בנוכחות שלו בחיינו ובשמחה השלמה הנובעת מהתחברות עימו ושאר גוף המשיח.
אנו מנוחמים כשאנו רואים את האובדים נושעים.

הבה נתפלל שהשמחה שלנו בעולם הזה תבוא מציות לישוע וישועה רבה ולא מסיבות אחרות.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק ג)

בדרשה על ההר ישוע המשיח מפרט באוזני תלמידיו וקהל רב את התכונות הנדרשות מבני האדם כדי להיות אזרחי מלכות שמיים.

בשיעורים שעברו כבר למדנו שהתכונות הנדרשות אינן בהישג יד של בני אדם אלא ניתנות ליישום הרצוי בעיני אלוהים רק בעזרת כוח רוח אלוהים.

הרמז ברור: כדי להגיע למלכות שמיים יש צורך בכוחו של אלוהים ועל מנת לקבל את כוחו של אלוהים (ז"א את נוכחות רוח הקודש בחיינו), יש צורך בכניעה מוחלטת לישוע (תהילים ב 12).

בדרשה על ההר ישוע לא הציג דרך חיים הנדרשת מילדי אלוהים רק בעתיד, אלא את הדרך לחיים עכשוויים! כך אפשר לחיות היום, וכך נדרשים לחיות היום כל מי שרוח אלוהים חיה ופועלת בחופשיות בחייו.
הבה נקרא שוב את פסוקים 1-12, אך נתמקד בפסוק 5:

לאחר שלמדנו את משמעות הפסוקים: "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים…" ו- "…אשרי האבלים, כי הם ינוחמו…" הבה נלמד את פסוק 5 המלא ברזי חכמת אלוהים.

ישוע אמר: "…אשרי הענווים, כי הם יירשו את הארץ…"

לפני שנלמד את משמעות המילה ענווה ואיך התכונה הזו מתבטאת בחיים מעשיים, הבה נלמד איך מילון אבן שושן מגדיר ענווה:

א. צנוע, שפל רוח, שאינו גאה.

ב. נדכה, עני, דל, נהג בצניעות.

בפועל, ההתייחסות היא לאדם היודע שאינו מושלם, המכבד את הזולת יותר מעצמו וכשמביטים על חייו מצליחים לראות את אלוהים הפועל בו ולא אותו. העניו משפיל את עצמו למען ייראו את האחד הפועל בו.

ענווה נובעת מהכרה נכונה של שפלות האדם מול קדושתו, צדקתו וטוהרו של אלוהים. סטייה מענווה (גאווה), מהווה הצהרה שאתה מסוגל לעשות ולבצע בכוחות עצמך וללא עזרת אלוהים. דבר שכזה נקרא חטא!

כעת נחפש את המילים ענווה, צניעות, כניעה, שפל רוח, נדכי עפר, ושח עיניים בכתבי הקודש. נלמד איך מתבטאת הענווה בפועל לאור חייהם של אישים בכתבי הקודש וכמובן את תגובתו של אלוהים ויחסו כלפיהם.

לאור הדוגמאות שנלמד נדע איך עלינו לחיות בעולם הזה כדי להיחשב משרתים נאמנים של המשיח הראויים להיכנס למלכותו וליהנות מירושתו.

המילה ענווה, צניעות מופיעה מעל 40 פעמים בכתובים.

להלן רוב מראי-המקומות כשהם מחולקים לנושאים:

א. אלוהים מגן על הענווים

במדבר י"ב 3, שמואל ב' פרק כ"ב 28, תהילים ט' 13, י' 12, י"ח 28, עמוס ב' 7, צפניה ב' 3.

ב. אלוהים מדריך ענווים

תהילים כ"ה 9.

ג. אלוהים נותן לענווים ישועה והצלה

תהילים י"ח 28, קמ"ט 4, איוב כ"ב 29,

ד. אלוהים מרומם את הענווים ונותן להם חן, חוכמה וכבוד.

משלי ג' 34, י"א 2, כ"ט 23, יעקב ד' 10, יחזקאל, כ"א 31, ראשונה לפטרוס ה' 5-6, ישעיה נ"ז 15.

ה. אלוהים משמח ענווים

תהילים ל"ד 3, ס"ט 33, קמ"ז 6, ישעיה כ"ט 19, מתי י"א 29.

ו. אלוהים עונה לבקשת הענווים

תהילים ט' 13, י' 12, 17, דניאל י' 12, דברי הימים ב' פרק ז' 14, עזרא ח' 21.

ז. ענווה משפרת את ההתחברות של גוף המשיח

אל הרומים י"ב 16, גלטים ו' 1.

ענווה משפרת את ההתחברות בין בני זוג

ראשונה לפטרוס ג' 4. (ראה כל הפרק).

ח. אלוהים מוריש את הארץ לענווים

תהילים ל"ז 11, מתי ה' 5. ראה תהילים ל"ז 29: "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה". מכאן ענווים בעיני אלוהים נחשבים לצדיקים. ראה גם פסוק 9: קווי יהוה המה יירשו ארץ…

מפאת הזמן, נלמד מספר מוגבל של דוגמאות. נלמד איך הענווה התבטאה בחייהם של מספר אישים בכתבי הקודש, וכן את השפעתה של הענווה על האחדות בגוף המשיח ובתא המשפחתי.

א. אלוהים מגן על הענווים – ענווה בחייו של משה רבינו – ספר במדבר י"ב פסוקים 1-16:

א. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה עַל-אודוֹת הָאישָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב. וַיאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע יְהוָה. ג. וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ד. וַיאמֶר יְהוָה פִּתְאם אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאו שְׁלָשְׁתָּם. ה. וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמד פֶּתַח הָאהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו. וַיאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז. לא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. ח. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלא בְחִידות, וּתְמונַת יְהוָה יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה. ט. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצרָעַת. י"א. וַיאמֶר אַהֲרן אֶל-משֶׁה: בִּי אֲדוֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. י"ב. אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. י"ג. וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ.

י"ד. וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה וְאָבִיהָ יָרוֹק יָרַק בְּפָנֶיה הֲלא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים; תיִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר תֵּאָסֵף. ט"ו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. ט"ז. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת, וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן."

מרים ואהרון, האחים של משה התלוננו בפניו. ככל הנראה מרים נפגעה מן העובדה שמקומה פחות ערך מזה של אשתו של משה שאף אינה מבני העברים.

מרים ואהרון רצו מקום נכבד יותר וסמכותי יותר ולכן באו אל משה בטענה: אלוהים לא רק מדבר דרכך אלא גם דרכינו ולכן אנו מצפים לתפקיד רם וסמכות גדולה יותר.

משה לא ענה לאחותו ואחיו וזו הסיבה שבפסוק 3 מצוין שמשה היה עניו מכל אדם. הדבר בא לציין שמשה לא פעל בדרך פסולה אלא על פי רצון אלוהים ויתרה מזאת, שתלונותיהם של מרים ואהרון פגעו בו קשות והעליבוהו. משה שתק ולא ענה.

לעומת זאת, תשובתו של אלוהים מצוינת שנאמרה פתאום. הכוונה, שאלוהים התערב מיד עוד לפני שמשה יכול היה לומר דבר.

אלוהים בכבודו ובעצמו ענה למרים ואהרון. אמר להם: אל משה הוא מדבר פנים אלא פנים בעוד לשאר האחרים בדרך עקיפין. מכיוון שמרים הייתה הכוח המניע לפגוע במשה, העניש אותה אלוהים ופגע בה במחלת הצרעת. אלוהים שמע מאוחר יותר לבקשתו של משה לרפאה אך לא לפני שיצאה מחוץ למחנה במשך שבוע למען תיכלם לעיני כל ישראל.

מסקנה:

כשאנו פועלים ביושר כדי לעשות את רצון אלוהים ועל כך אנו סופגים ביקורת, עלינו לדעת שאלוהים מגן עלינו והוא זה המוציא לאור את צדקתנו.

ב. אלוהים עונה לתפילותיהם של הענווים – דוגמא מחייו של דניאל הנביא:

דניאל פרק י' 12: "ויאמר אלי, אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך."

דניאל רצה להבין את החזון אשר נתן לו אלוהים. נתוני החזון הטרידוהו ולכן דניאל ביקש את תשובת אלוהים.

במשך 21 ימים דניאל התמקד בתפילה ובמחשבה אודות דבר אלוהים אשר קיבל. במשך 21 ימים דניאל ריכך (התענה, התעניו לפני אלוהים) את ליבו, מנע מעצמו כל דבר שיש בו מן התענוג האישי שנובע מן העולם הזה, חקר את ליבו והקדיש את כל מרצו וזמנו לחקר דבר אלוהים.

אלוהים כיבד את עבדו העניו ואמר לו (דרך המלאך – פסוק 12), ששמע את תחינתו כבר ביום הראשון וכעת הינו מקבל את התשובה.

דניאל לא קבע להתענות רק 21 ימים. דניאל היה ממשיך לחקור את ליבו ולהקדיש כל זמן פנוי לתפילה ולחקר נפשו עד שיקבל את תשובת אלוהים.

לכולנו יש מה ללמוד מדניאל הנביא. עד כמה אנו מקדישים זמן וכוחות נפשיים כדי להבין פסוק בתנ"ך או לחכות לתשובת אלוהים כדי לדעת מה לעשות בחיינו? האם אנו מקדישים לאלוהים זמן מוגבל או מחכים בסבלנות עד שתשובתו מגיעה? האם אנו מקבלים את תשובת אלוהים כדבר סופי או מבטלים אותה במידה ואיננה לפי טעמנו? אם נחיה כמו דניאל הנביא, נזכה לחוות את אלוהים כמו שדניאל חווה.

מסקנה:

אוזנו של אלוהים קרויה לבקשת ילדיו. בקשתו של העניו תמיד תדרוש את רצון אלוהים ומכאן גם מובטחת תשובתו של אלוהים בזמן שאלוהים קובע.

תהילים ל"ז 4-5, ראשונה ליוחנן ה' 14-15.

ג. ענווה משפרת את היחסים בין אברי גוף המשיח ובתא המשפחתי:

אל הרומים י"ב 16: "היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תיבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם."
אל הגלטים ו' 1: "אחי, אם ייכשל איש מכם באיזו עבירה, אתם האנשים הרוחניים תקימו אותו ברוח של ענווה, והזהר שלא תבוא גם אתה לידי ניסיון."
ראשונה לפטרוס פרק ג'. פסוקים 1-7 אך העיקרון ממשיך לאורך כל הפרק.

עדות משיחית מתבססת על האחדות הקיימת בין מאמינים. ישוע אמר שהעולם ידע שאנו תלמידיו על פי האהבה השוררת בינינו. (יוחנן י"ג 34-35). אהבה כנה חייבת בין היתר להתבטא בענווה הקיימת אצל כל מאמין הבוגר באמונה.

גוף המשיח מחויב בעזרה הדדית. (ראשונה לקורינתים י"ב). על כן, ענווה כנה היא תכונה הכרחית כדי לאפשר לאברי הגוף לפעול ביחד.

אחדות בתא המשפחתי בנויה על ענווה, כי רק הענווה מאפשרת לבן הזוג השני מקום כשווה ואפשרות לביטוי.

דוגמא מתאימה נוספת היא זו של אברהם ולוט מספר בראשית פרק י"ג.

אברהם שהיה מבוגר יותר מלוט, נתן ללוט את הזכות לבחור את חבל הארץ שבו ישכון. אברהם יכול היה לבחור את שרצה ולשלוח את לוט למקום אחר, אך הוא לא עשה כך.

אברהם יכול היה לזכור את הבטחת אלוהים לתת לו את כל הארץ. אברהם נתן לצעיר ממנו לבחור ראשון ובדרך זו הציג ענווה ועדות אישית נפלאה לעמים השכנים. התנהגותו של אברהם שמרה על אחדות משפחתית.

אברהם מלמד אותנו שענווה זה לתת ולוותר גם כאשר מגיע לך.

אברהם ושאר הדוגמאות מלמדים אותנו שענווה זה לא שיעור בתיאוריה ביטוי אמיתות אמונתנו באופן מעשי.

דוגמא הפוכה מזלו שלמדנו היא זו של המלך עוזיה בספר דברי הימים ב' פרק כ"ו.

שם המלך עוזיה לא הסתפק בתפקידו כמלך אלא דרש לבצע את תפקיד הכוהן הגדול, דבר שאסור על פי הכתוב בתורה. עוזיה המלך חטא בגאווה ושילם בחייו.

הבה נפרט את משמעות המילה ענווה בחיי החברה והמשפחה כדי לעמוד על חשיבותה באחדות.

ענווה זה להודות בטעות ולהתנצל.

ענווה זה לשמוע ולא רק לדבר.

ענווה מתבטאת בעזרה והקרבה ללא תכנון מוקדם של מה אקבל בתמורה.

ענווה מתבטאת במחשבה איך אוכל לשרת את הזולת או את בן הזוג.

ענווה זה לתת ולוותר גם כאשר מגיע לך.

ענווה זה להביט עין בעין כשווים ולא לחשוב שאני טוב יותר.

ענווה כנה מושכת את הזולת להתקרב אליך בעוד שגאווה מרחיקה אותם ממך.

ענווה היא קריאה לשלום ושלווה בעוד שגאווה היא קריאה לתחרות ולחץ.

ענווה מכינה קרקע לבישור בעוד שגאווה הורסת כל חלקה טובה.

ענווה אומרת שתיקון נחוץ גם אצלי בעוד שגאווה אומרת שהתיקון הכרחי רק אצל האחר.

ענווה מאפשרת לשאר האחרים להתבטא בעוד גאווה משפילה את כל האחרים.

ענווה קוראת אל כולם כדי שיראו את אלוהים דרכך בעוד גאווה מוחקת כל סימן לאלוהים ומתמקדת בך.

ענווה מציגה את ישוע – הגאווה את השטן!

לאור הנתונים הללו אודות ענווה ניתן להבין עד כמה היא חשובה לאחדות התא המשפחתי וגוף המשיח.

בכל מקום שנמצאים בו יותר מאדם אחד, בין אם בקהילה או בבית, ענווה היא האמצעי שדרכו ניתן לחבר את האיברים.

ענווה או צניעות אינן מעלות המבטאות חולשה, אדרבא, כאשר מעלות אלו נובעות מתוך ציות לאלוהים, הרי שכל כוחו של אלוהים עומד לצידי ופועל עבורי.

הדוגמא העילאית לענווה בכל התחומים היא זו של ישוע. הוא אשר היה בדמות אלוהים, הריק עצמו ובא לעולם כאדם כדי למות בעבור חטאינו. והנה אלוהים האב נתן לו את השם הנעלה מעל כל שם.

אל הפיליפים ב' 6-11: "…הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם, למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב…"

ישוע שהיה אלוהים, בא לעולם כאדם ומסר את חייו בידי בני אדם וכל זאת כדי להושיע אותנו מקללת החטא.

למרות היותו אלוהים, ישוע כאילו מחק את רצונו שלו והתמסר כולו כדי למלא את רצון אביו שבשמים. ישוע לא עשה זאת רק כשהיה לו נוח אלא לאורך כל מסלול הסבל וההקרבה עבורנו.

ישוע מסר את נפשו כדי למלא את רצון אביו ולכן קיבל את השם הנעלה מעל כל שם!

את המתנה הנפלאה שישוע קיבל, הוא עתיד לחלק עם שאר הענווים!

ומה ישוע מבטיח לילדיו הענווים? "…הם יירשו את הארץ…"

התמורה לענווה מאוד מעניינת.

ירושה היא זכותם של בני המשפחה. ירושה היא זכותם של אלו העומדים בראש הרשימה.

מדוע אלוהים מעניק לנו את הפרס הראוי לעומדים בראש? מכיוון שענווים הם אלו המוכנים לעמוד בסוף! מכיוון שהם מוכנים לשרת, להעניק ולהיחשב פשוטים.

ישוע אמר שהאחרונים יהיו ראשונים ובדרך זו הוא מקיים את הבטחתו.

איך יתכן שאלו העומדים בסוף התור (הענווים) יקבלו את המקום הראשון?

הדבר אפשרי מכיוון שאלוהים נילחם בעבור הענווים וכשאלוהים נלחם עבורנו אנו תמיד מנצחים וראשונים.

כשבוחנים את הנתונים אודות ענווה לאורך כל הכתובים מגלים שישוע לא אמר כל דבר חדש אלא שינן את שבני ישראל קראו ושמעו לאורך כל ההיסטוריה.

אלוהים אינו משתנה. הוא רב חסד ומוכן להזכיר לנו ולהשמיע לנו שוב ושוב את דברו למען נשמע לו וניוושע.

ואיך גדלים בענווה?

גדלים בהכרת אלוהים באופן אישי, אינטימי.

לסיכום:

ענווה כנה נובעת מהיכרות אישית ואינטימית עם גדולתו, קדושתו, טוהרו וצדקתו של אלוהים וכל זאת אל מול אפסותו של האדם – קרי אני. ככל שתכיר את אלוהים כך תפנים את אפסותך.

ענווה כנה מאפשרת לאלוהים להתבטא בכל תחום בחיי עד כי כל המביט בי רואה יותר ויותר את אלוהים ופחות את עצמי. ענווה מתבטאת בכניעה וציות מוחלט בכל מצב ותחום לרצון אלוהים כפי שנאמר מפי אלוהים ישירות או לאור הכתוב בדברו. בכל עצה אעדיף את זו של אלוהים ולא אנסה לתקן את דרכיו – משלי ג' 1-8.

אלוהים אינו עיוור או חרש לסבלם ולצורכם של משרתיו הענווים. לרשות הענווים אלוהים מעמיד את כל כוחו, חכמתו ועולמו. לאלו המוכנים להיות אחרונים בעבור אלוהים, הוא אלוהים שומר להם את המקום הראשון – לידו.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק ד)

בדרשה על ההר ישוע המשיח מפרט באוזני תלמידיו וקהל רב את התכונות הנדרשות מבני האדם כדי להיות אזרחי מלכות שמיים. יהודים רבים היו מעונינים להיכנס למלכותו של המשיח אך רובם המוחלט ידע שלצורך כך נדרשת צדקה לפחות כמו זו של הפרושים והסופרים.

בפסוק 20 ישוע אומר: "…אם לא תהיה צדקתכם מרובה מצדקת הסופרים והפרושים לא תכנסו למלכות השמים…"

במילים אלו ישוע מבהיר לשומעים שהכניסה למלכות שמיים איננה בהישג יד של בני אדם אלא רק בעזרת כוח רוח אלוהים.

הרמז ברור: כדי להגיע למלכות שמיים יש צורך בכוחו של אלוהים ועל מנת לקבל את כוחו של אלוהים (ז"א את נוכחות רוח הקודש בחיינו), יש צורך בכניעה מוחלטת לישוע. (תהילים ב' 12).

בדרשה על ההר ישוע לא הציג דרך חיים הנדרשת מילדי אלוהים רק בעתיד, אלא את הדרך לחיים עכשוויים! כך אפשר לחיות היום, וכך נדרשים לחיות היום כל מי שרוח אלוהים חיה ופועלת בחופשיות בחייו.
לאחר שלמדנו את משמעות פסוקים 3-5, נתמקד כעת בפסוק 6 מתוך הקטע במתי פרק ה, פסוקים 1-12:

6 אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ.

המילים רעב וצמא מציינות תשוקה, ערגה, רצון עז לדבר כלשהו. במקרה הנדון, הערגה והתשוקה הם לצדקת אלוהים.

למה הכוונה במילה 'צדק', או יותר נכון, צדקת אלוהים?

מילון אבן שושן:
1. יושר, כנות
2. משפט אמת, דין צדק
3. ישועה, ניצחון …

לאור הבנת המילים ניתן לומר שרעב וצמא לצדק משמע:

א. לעשות כל הזמן רק את מה שנכון בעיני ה'.

ב. לראות ולחוות איך אלוהים מוציא לפועל את שהבטיח, ז"א משפט צדק נגד הדוחים אותו ומנגד, מילוי הבטחתו להכניס לממלכתו את ילדיו הנושעים.

במשפט קצר נוכל לומר:

אשרי אלו הרעבים והצמאים לעשות רק את מה שנכון בעיני אלוהים והמשתוקקים לראות את אלוהים עושה את כל הדברים כפי שהבטיח, כי הם ישבעו!

עד כמה ילדי אלוהים צריכים להיות רעבים וצמאים לעשות את רצון אלוהים ולחוות את משפט הצדק שלו?

כשאדם רעב ללחם או צמא למים, הוא צמא ורעב לכמות הלחם והמים המתאימה כדי להשקיט את בטנו. אדם השבע מלחם או רווי ממים יניח בצד את הלחם והמים העודפים. לאחר ששבע ורווה, ערגתו ללחם ולמים פוחתת.

לעומת זאת, כשאדם צמא ורעב לצדקת אלוהים הוא צמא ורעב לכל צדקת אלוהים ולא רק לחלק ממנה. אדם שכזה רעב וצמא לעשות הכל וכל פרט בחיים היומיומיים על פי אמות הצדק המלאות של אלוהים. ברעב וצמא לצדקת אלוהים אין שאריות שאינן נחוצות.

המאמין באלוהים אינו מעונין בחצי משפט צדק! אנו לא רוצים לראות את הפושעים מקבלים חצי קנס או אותנו מקבלים חצי ישועה. המאמין הכנה אינו מעונין בחצי גן עדן, אינו מעונין לשכון במלכות אלוהים הנצחית רק שבוע או מאה שנה אלא לתמיד!

המאמין הכנה אינו מעונין לציית לאלוהים ולדברו רק חלק משעות היום!

המאמין הכנה חי כל רגע בשעות היום על פי הנחיית דבר אלוהים הברור ומיישם את עקרונות האמת והצדק של אלוהים בכל תחום בחייו.

ניסיתם פעם לדבר עם אדם מורעב ללחם או מת מצמא על עניני חולין? האם אדם שכזה מתעניין בדבר כלשהו מלבד לחם ומים? ודאי שלא!

באותה מידה עלינו לנהוג. ערגתנו ותשוקתנו היא לפעול על פי רצון אלוהים בכל תחום, ולשאוף לראות את הצדק שלו פועל בעולם.

איך מתבטא הרעב וצמא שלנו לצדקת אלוהים בחיי היומיום?

יחס שלנו לזולת, בטיפול שלנו באלמנות, גרים, יתומים ושאר הקבוצות החלשות בחברה. האם אנו מנצלים אותם או משרתים אותם על פי צוו אלוהים, בתשלום מסי אמת, בציות לחוקים, בשימוש חוקי בתוכנות קנויות ולא מועתקות, האם אנו מחפשים חברת אנשים דורשי צדק או את חברת העולם, ביחס טהור בין בני זוג, בדרך שאנו מחנכים את ילדנו להכיר ולאהוב את אלוהים.

הרעב וצמא לצדק מתבטאים בשנאת החטא על כל צורותיו ותפילה שמשפט צדק ייעשה עם כל בני האדם. למאמין הבוגר – חטא קטן או חטא לבן כמוהם כחטא גדול שחובה להתוודות עליו ולהתרחק ממנו.

נתקלנו במשימה? בעיה? הבה נראה איך אותה בעיה או עקרון נלמדים בכתובים! הבה נראה איך ישוע המשיח פעל במקרה דומה או זהה או מה לימד לגבי אותו עקרון.

השאיפה הזו צריכה להיות מונעת מהבטן ומכרסמת כל איבר בנו עד שתבוא על סיפוקה.

מי שאכן רעב וצמא לצדקת אלוהים, קורא את כל דבר אלוהים ולומד איך אלוהים פועל, שופט, מדבר, מתייחס לכל דבר ועניין ולאור הנחיות אלו הוא פועל.

שאול השליח אמר את כל זאת לטימותיאוס במילים פשוטות: רדוף חסידות! שאף להידמות לאלוהים בכל תכונה ואופי. ראשונה לטימותיאוס ד' 6 ואילך.

המאמין הרעב וצמא לצדק אינו מתפלל לעושר כלכלי — וישוע, מעמד חברתי— וישוע, אלא לישוע בלבד, לצדקת מלכותו וכל השאר המשיח יעשה וייתן.

מתי ו' 33: "אתם בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה ייוספו לכם."

ישעיה כ"ו 9: "נפשי איויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, כי כאשר משפטיך לארץ, צדק למדו יושבי תבל."

תהילים קי"ט 19-20: "פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה. זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו."

רבותיי, העולם אינו צמא ורעב לצדקת אלוהים!

העולם צמא לכסף, כוח, מעמד, שליטה, תענוגות אישיים. העולם יעשה הכל ובכל דרך כדי להשיג את המטרות הללו.

מי שצמא לדברים הללו לעולם לא ישבע. מי שיש לו מליון, חולם על המיליון הבא! מי שיש לו כוח חולם על כוח נוסף. מי שחייו מונעים רק כדי להשיג שטר נוסף, לעולם לא ידע שובע ומכאן גם לעולם לא ידע שמחה מלאה ושלווה.

לעומת זאת, ילדי אלוהים הצמאים ורעבים לצדק – ישבעו!

מדוע?

ישבעו – משמע שהם יזכו לקבל את מלוא הצדק. הכוונה, שהם יזכו לחיות לנצח בנוכחות אלוהים. רק הדבר הזה ישביע את הרעבים והצמאים לצדק.

עם כזו מתנה, אין פלא שישוע אומר שהם יהיו מאושרים.

כשבוחנים את משמעות הביטוי – רעב וצמא לצדק, מגיעים למסקנה מעניינת:

מכיוון שהצדק המושלם קיים רק בנוכחות אלוהים ובבריאה נטולת חטא, יוצא מכך שרעב וצמא לצדק זו קריאתם של ילדי אלוהים להיות בקרבת אביהם שבשמיים לנצח נצחים.

ניתן לומר שהמשפט הזה: "אשרי הרעבים וצמאים לצדק, כי הם ישבעו…" הינו משפט נרדף לזה המתאר את תפילתם של ילדי אלוהים לבואו העכשווי של ישוע לקחתם הביתה. כשישוע ייקח את קהילתו השמיימה, ילדי אלוהים יחוו את מלוא הצדק.

לאור המסקנה הזו ניתן להבין טוב יותר למה התכוון ישוע כשאמר – אשרי הרעבים והצמאים לצדק, כי הם ישבעו. (דגש על אשרי ועל ישבעו).

רבותיי – כמה פעמים ביום אנו זוכרים את ההבטחות הנפלאות הללו של אלוהים?

כמה פעמים ביום הבטחות אלו קובעות איך נחשוב ואיך ננהג?

להלן מספר פסוקים המקשרים בין צדק לבין קרבת אלוהים:

את הקשר בין צדקת אלוהים לבין נוכחותו של אלוהים ניתן גם לראות בפסוקים הבאים:

תהילים מ"ב 2-3: "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלוהים."

תהילים ס"ג 2: "אלוהים אלי אתה, אשחרך צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים."

תהילים כ"ז 4: "אחת שאלתי מאת יהוה אותה אבקש, שבתי בבית יהוה כל ימי חי, לחזות בנועם יהוה ולבקר בהיכלו."

עמוס ח' 11-14: "הנה ימים באים נאום יהוה והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יהוה. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר יהוה ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא. הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלוהיך דן וחי דרך באר שבע, ונפלו ולא יקומו עוד."

להלן מספר פסוקים המלמדים שאלוהים משביע את נפש המשתוקקים לקרבתו.

תהילים ק"ז 9: "כי השביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מלא טוב."

תהילים ל"ד 10-11: "יראו את יהוה קדושיו, כי אין מחסור ליראיו. כפירים רשו ורעבו, ודורשי יהוה לא יחסרו כל טוב."

תהילים כ"ג 1, 5: "מזמור לדוד, יהוה רועי לא אחסר….תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה…"

ירמיה ל"א 14: "ורוויתי נפש הכוהנים דשן, ועמי את טובי ישבעו נאום יהוה."

צדק יהוה בכתובים גם מתאר את ישועתו של אלוהים לילדיו.

ישעיה נ"א 1, 5: "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יהוה, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם….קרוב צדקי יצא ישעי וזרועי עמים ישפוטו, אלי איים יקוו ואל זרועי ייחלון."

דניאל י"ב 3: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד."

לאור הדוגמאות הללו אנו למדים שאלוהים מבטיח את ישועתו לאלו החפצים לאמץ את רצונו ולהיות בקרבתו. שאיפה שכזו מבטאת הכרה אישית ואינטימית בין האדם למושיעו. אמונה שכזו מבטאת את ההכרה של האדם כי הוא חוטא וזכה לסליחת חטאים ממושיעו כחסד בעבור אמונתו.

לעומת זאת, צדקת אלוהים גם פועלת בכיוון ההפוך.

אלוהים מבטיח לשפוט ולשלוח לאגם האש את אלו שדחו את ישוע המשיח ונשארו עם חטאם ועם המוות הרוחני. (חזון יוחנן כ' 11-15).

(חזון יוחנן ו' 10, תהילים קל"ז 8-9: במראי מקומות אלו מבקשים המאמינים את נקמת אלוהים על הרשעים לא כדי לספק את רגש נקמתם אלא על מנת שצדק אלוהים ייראה ויבוא על הפושעים. הדרישה להרג התינוקות והדם מבטאת את רצון המתפללים למשפט הצדק של אלוהים. ..עשה להם כפי שעשו לנו – תן להם משפט צדק!)

לסיכום:

א. ישוע אומר: אשרי אלו הרעבים והצמאים לעשות רק את מה שנכון בעיני אלוהים.

האם אנו רעבים וצמאים לדעת מה אלוהים רוצה? האם אנו רעבים וצמאים לדעת איך לפעול בכל תחום בחיים? אם כן, אז הרעב והצמא הללו יתבטאו בלימוד מתמשך של דבר אלוהים ובהתחברות עם שאר האחים אשר בה אנו לומדים עוד ועוד איך לפעול על פי עצת אלוהים.

משמע שעלי לשאוף לחיות פה בעולם על פי אמות המידה שאחיה בהם כשאהיה בנוכחות אלוהים.

ב. צדקת אלוהים כוללת בתוכה שני מרכיבים עיקריים נוספים:

משפט הצדק נגד אלו הדוחים את בן האלוהים ובעמדתם זו נגד ישוע הם דוחים את אלוהים לחלוטין וקובעים את דינם לאגם האש.
מילוי הבטחתו של אלוהים להכניס למלכותו הנצחית את ילדיו המאמינים בו.

ג. השובע של המאמין נובע מקרבתו המוחלטת והנצחית לאלוהים. היום זה נוכחות רוח אלוהים בגופנו ובעתיד זה נוכחותנו בממלכתו הנצחית. במקום שבו אין זכר לחטא ולתוצאותיו.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק ה)

לאחר שלמדנו את משמעות פסוקים 3-6, נתמקד כעת בפסוק 7 מתוך הקטע במתי פרק ה, פסוקים 1-12:

7 אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ.

הבה נלמד את הגדרת המילה רחמים על פי המילון (אבן שושן): חמלה, רגש השתתפות בצער הזולת או בסבלו. שים לב שהמילון מדגיש רגש אך לא השתתפות פיזית…

כעת נלמד איך הרחמנות מתבטאת בכתובים על ידי אלוהים. עלינו לזכור שאלוהים מצפה מאיתנו ללמוד ממנו ולעשות כמוהו: לוקס ו' 27-36: "…היו רחמנים כשם שאביכם רחמן הוא…". אנו שגרירי המשיח המחויבים לנהוג כמוהו כדי לייצגו בקדושה, טוהר וכבוד: שניה לקורינתים פרק ה' 20. הבה נזכור שהיכולת להידמות לאלוהים אינה טמונה בכשרון משחק אלא באמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא, דבר המבטיח את נוכחות רוח הקודש בחיינו.

א. הבה נלמד אודות רחמים בכלל ורחמנותו של אלוהים בפרט, ממספר פסוקים בכתבי הקודש.

תהילים קג 10-13: "לא כחטאינו עשה לנו, ולא כעוונותינו גמל עלינו. כי כגבוה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו. כרחוק מזרח ממערב, הרחיק ממנו את פשענו. כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו…" (ראה גם תהילים קט"ז 5)
מיכה ז 19: "ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם…"
תהילים קב 14-16: "…אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו. ויראו גויים את שם יהוה וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה יהוה ציון נראה בכבודו…"

דוד המלך כמו מיכה הנביא ונביאים אחרים, מתאר את הנפלאות שאלוהים עשה לו ולשאר בני האדם. לאור הנפלאות הללו אומר דוד: ברכי נפשי את יהוה. (תהילים ק"ג)

ומה עשה אלוהים? הוא לא נתן לנו מידה כנגד מידה! במקום להענישנו אלוהים בחר לסלוח לנו ולרפא אותנו. במקום להתנקם הוא בחר לוותר. לא רק לעם ישראל אלא לכלל בני האנוש.

אילו לא היה מרחם עלינו ומושיע אותנו מחטאינו, היו כל בני האנוש נידונים לעונש נצחי באגם האש. אלוהים הרחיק את כתב אשמתנו, את חטאנו, רחוק כל כך, כמו שהמזרח רחוק מהמערב, לתחתית מצולות הים, זאת לציין שלעולם חטאינו לא יעמדו עוד לנגד עיניו. הסליחה שלו היא מוחלטת ולא חלקית. בתנאי שקיבלנו את הסליחה שנתן במשיח ישוע!

רחמנותו של אלוהים הקלה עלינו. רחמנותו העניקה לנו הקלה נצחית, שלום נצחי, בטחון ושלווה נצחיים.

הרחמנות הגדולה ביותר של אלוהים מתבטאת בקורבן שהוא עצמו נתן! אלוהים בעצמו לבש בשר וירד לעולם בדמות אדם כדי לשלם בחייו את מחיר השחרור מעונש החטא.

הסליחה של אלוהים לא הייתה זולה! ההיפך הוא הנכון. רחמנותו עלתה לו בחייו שלו (ראשונה לפטרוס א 18).

אלוהים לקח על עצמו את כל המחיר של העונש והשאיר לנו שלום! הוא לקח את קללת החטא ולנו נתן את הברכה. במקום להעניש אותנו הוא העניש את עצמו! ישעיה נ"ג.

הגדרת המילה רחמים היא: חמלה, רגש השתתפות בצער הזולת או בסבלו.

מתברר שרחמנותו של אלוהים איננה מעשה רגשי תיאורטי. רחמנותו של אלוהים מתבטאת במעש. אלוהים לקח על עצמו את הכל, את הצער שלנו ואת כל הסבל שלנו הנובעים מקללת החטא. הוא לקח על עצמו את הקללה והשאיר לנו ברכה. אלוהים לקח על עצמו את העומס ונתן לנו הקלה.

מכיוון שאלוהים ריחם באופן מושלם, הרי שרחמיו הם החסד הגדול שניתן לנו – סליחת חטאים!

לאור הדוגמאות של רחמי אלוהים ניתן להסיק:

רחמנותו של אלוהים מתבטאת קודם כל בסליחת חטאים.

רחמנות אמיתית עולה ביוקר! כשאלוהים מרחם הוא נותן, משתתף, עושה. רחמנותו של אלוהים אף פעם אינה עניין תיאורטי, מופשט.

ב. הבה נלמד אודות רחמים לאור הדוגמא של המשיח ישוע. אלוהים אשר לבש דמות אדם וירד ארצה.

מתי ט 35-38: "ישוע עבר בכל ההרים והכפרים כשהוא

א. מלמד בבתי הכנסת, מבשר את בשורת המלכות

ב. ומרפא כל מחלה וכל מדווה בעם.

כראותו את ההמונים נתמלא רחמים עליהם, שכן היו יגעים ונדחים כצאן אשר אין להם רועה. אמר אל תלמידיו: "הקציר רב, אבל הפועלים מעטים. לכן התפללו אל אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו."

שימו לב לפעולות של ישוע: רחמיו מתבטאים בטיפול בנפש ולאחר מכן טיפול בצרכי הגוף.

מתי ט' 27-29: ישוע ריפא עיוורים אשר פנו אליו כדי שירחם עליהם. ראה כ' 34.
מתי י"ד 13-21: ישוע מרחם על האנשים, מרפא חולים רבים ומאכיל אלפים.
לוקס כ"ג 34: "אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."
בעודו תלוי על הצלב ישוע המשיח אינו חושב על נקם אלא על רחמים וחסד, על סליחה ואהבה, לא רק לאוהביו אלא במיוחד לאויביו.

הרחמנות של ישוע מתבטאת בשני תחומים עיקריים:

מושיע את נפשנו מתוצאת החטא בעולם הבא. הוא מסר את חיו עבורנו כקורבן חטאים.

ישוע ביטא את רחמיו כלפי בני האדם החוטאים בכך שפעל להביא את מסר הישועה אל ליבם, על ידי דברו עימם ישירות ועל ידי ציווי תלמידיו להמשיך ולבשר. הביטוי הגדול ביותר של רחמים זה לפעול למען להציל את הנפש מאש הגיהינום!

ישוע עוזר לנו בעולם הזה מתוצאות החטא. ישוע מרפא את החולים ומספק צרכים בסיסיים.

ישוע היה ער לצרכים ולסבל הזולת. הוא מודע להם, רגיש ופועל על מנת להקל עליהם או להסירם. ישוע לא הפנה את עיניו לצד השני או אטם את אוזניו לקריאת מצוקה ועזרה. ישוע עזר גם לאלו שדחו אותו.

שישוע ריפא אדם ממחלה או סיפק אוכל לרעבים, המטרה הסופית ותכלית העזרה הייתה ישועת הנפש. רחמנותו של ישוע לא ניתנה לבני אדם למען יגיעו לגהינום כשהם בריאים ובעלי רכוש. רחמנותו נועדה להראות את אהבת אלוהים כדי שבני אדם יכירוהו ויושעו!

כמו שעשה ישוע, כך אנו צריכים להקל על מצוקת הזולת בבשרנו את בשורת הישועה. אין הקלה גדולה יותר מאשר להכיר את סליחת החטאים של אלוהים דרך ישוע המשיח.

יחד עם זאת, עלינו להיות ערניים ורגישים לסבל הזולת ולעזור במידת היכולת. זאת לעשות ללא הסתרת זהותנו כמאמינים.

ג. לאור הדוגמא של ישוע, הבה נלמד איך לרחם באופן שיניב פרי טהור ומבורך לאלוהים.

אל הקולוסים ג' 12-13: "לכן אתם, כבחירי אלוהים קדושים ואהובים, לבשו חמלה ורחמים ונדיבות לב, נמיכות רוח וענווה ואורך אפיים. נהגו בסבלנות איש עם רעהו, וסלחו זה לזה כאשר למישהו טענה על רעהו. כשם שהאדון סלח לכם, כן סלחו גם אתם…"

הקטע הזה נכתב באותו סגנון שבו שאול מציין את פרי הרוח במכתבו לגלטים. רחמנות היא מסימני ההיכר של ילדי אלוהים מכיוון שזו תכונתו של אבינו שבשמים (לוקס ו' 36: "היו רחמנים כשם שאביכם רחמן הוא…").

אנו נדרשים לרחמנות כפי שמתואר במראי המקומות הבאים:

אל הרומים י"ב 9-21.
אל האפסים ד' 17-32. היו טובים, סלחו איש לרעהו היו מלאי רחמים..
לוקס ו' 27-42. היו רחמנים כשם שאביכם רחמן הוא…
אל הפיליפים ב' 1-18.

בכל מראי המקומות הללו אנו נדרשים לפעול כפי שישוע היה פועל. ואיך ישוע רוצה שנרחם?

להשתתף באופן פעיל בהקלה של סבל וצער בחיי האחים לאמונה.

ואיך מתבטאים הרחמים שלנו, בגוף המשיח וכן גם בעולם?

האם אנו פעילים בלהשמיע את דבר הבשורה בכל הזדמנות שאלוהים פותח לפנינו?

אין הקלה גדולה יותר מאשר לצאת מרשימת הנדונים לאגם האש הנצחי!

האם אנו מוכנים לתת חלק מכספינו כדי לעזור למשפחה אחרת בקהילה שבאמת אינה יכולה להתמודד עם תשלום השכירות, אוכל, שכר לימוד לילדים?

האם אנו מוכנים לחלוק את מה שיש לילדנו כדי שילד למשפחה קשת יום יוכל לזכות להזדמנויות טובות יותר?

האם אנו מוכנים לתת מזמננו כדי לשרת אח או אחות?

לבקר בבית החולים כי האח או האחות בודדים…

האם אנו מוכנים לסלוח או דורשים שיעשה הצדק עם החוטא ושישלם את מלוא הקנס אך כשאנו חוטאים או פוגעים באחרים אנו מצפים להבנה והקלה בדין. (משלי כ"ח 13: "…מודה ועוזב ירוחם…")

איננו יכולים לכפר חטאים, אך אנו בוודאי צריכים לסלוח ולהמשיך להראות את כוח אלוהים בחיינו. כשאנו מרחמים וסולחים, אנו מראים את המשיח חי דרך החיים שלנו!

רחמנות נכונה היא זו הנובעת מתוך אהבה כלפי הזולת כדי להקל על סבל וצער. רחמנות ברוכה היא זו הנועדת להקל באופן מעשי על הסובל וללמדו אודות ישועת החטאים שנתן לו ישוע המשיח.

מאמינים נדרשים גם לרחמים על אלו שאינם מאמינים בישוע. יש מקום לעזור ללא מאמינים, גם זו רחמנות, אך עלינו להבהיר את מקור הרחמים – ז"א ישוע המשיח. שייכותנו לישוע ואמונתנו בו לא צריכה להיות מוסתרת, אלא אדרבא עומדת בראש.

רבותיי: בעוד שרחמים זה השתתפות בצער ובסבל של הזולת, הרי שההיפך זה חוסר רחמים.

התעלמות, אטימת עין ואוזן לזעקת הסובל.

חוסר רחמים זה אכזריות.

ירמיה נ' 42: "קשת וכידון יחזיקו אכזרי המה ולא ירחמו, קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו, ערוך כאיש למלחמה עליך בת בבל."

באכזריות אנו לא יכולים לייצג את המשיח. הבה נזכור, אנו שגרירים של אלוהי אהבה.

לאור הדוגמאות שלמדנו אודות רחמנות ניתן להבין את דברי ישוע במילים הללו:

מי שמכיר את מידת הרחמים שנתן לו המשיח ומבטא זאת בהקלת הצער והסבל של האחים לאמונה או לזולת, בבישור ובעזרה חומרית ומעשית, יזכה לרחמים נוספים ורבים מאלוהים, ועל כן ישמח!

ראוי לזכור: מתי ז' 2: "…ובמידה אשר אתם מודדים יימדד לכם…"

לעומת זאת, כשאנו דוחים את רחמיו של אלוהים, אנו מקבלים את אכזריותו של העולם.

כשאנו מקבלים את רחמיו של אלוהים, הוא אלוהים מקבל על עצמו את אכזריותו של העולם.

לסיכום:

רחמנותו של אלוהים מתבטאת קודם כל בסליחת חטאים.

רחמנות אמיתית נובעת מאהבה. אלוהים שילם בחייו כדי להקל עלינו מעונש החטא!

אילו אלוהים לא היה מרחם עלינו היינו כולנו נידונים לאגם האש!

הביטוי הגדול ביותר של רחמים זה לפעול למען להציל את הנפש מאש הגיהינום!

לפיכך, הרחמנות שלנו כלפי הזולת חייבת לכלול את חדשות הבשורה למען ייוושעו.

כשאלוהים מרחם הוא נותן, משתתף, עושה, סולח. רחמנותו של אלוהים תמיד עולה ביוקר!

רחמנותו של אלוהים אף פעם אינה עניין תיאורטי, מופשט. ישוע לא התעלם מזעקת מצוקה של הסובל, ולעיתים הזעקה היא מבט בלבד!

כך גם עלינו להיות ערניים ורגישים למצוקת הזולת. עלינו לבטא את רחמנותנו לזולת בעזרה פיזית, חומרית, בזמן שאנו מקדישים כדי להקל על מצוקה. רחמנות שאינה "עולה" בדרך כלל איננה רחמנות אמיתית!

*** התעלמות ממצוקה אמיתית, זו אכזריות!

אשרי מי שמכיר את מידת הרחמים שנתן לו המשיח ומבטא זאת בהקלת הצער והסבל של האחים לאמונה או לזולת, בבישור ובעזרה חומרית ומעשית. המאמין שכך פועל יזכה לרחמים נוספים ורבים מאלוהים, ועל כן ישמח!

מתי פרק ה 1-7: "הדרשה על ההר"

כותרת