נחמת ישראל וירושלים – משיח נכרת.

פרק ט' בספר דניאל מתחיל בנבואה שהיא מהחשובות שבתנ"ך: היא חוזה מראש את המועד המדויק בו ייכרת המשיח עלי אדמות. זוהי אחת ההוכחות החותכות לכך שישוע הנו אֵל שַׁדַּי, המשיח היהודי המובטח.

הנבואה היא תשובת אלוהים לתפילת הנביא דניאל בפרק ט' 19-1. ראוי ללמוד את תוכן התפילה לפני שמפענחים את הנבואה.

דניאל חוקר בספרים

דניאל ט' 2-1:

"בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים.
בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יהוה אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה."

תפילת דניאל

דניאל ט' 19-3:

ג. "וָאֶתְּנָה אֶת-פָּנַי אֶל-אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים, לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם, וְשַׂק וָאֵפֶר.

ד. וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי, וָאֶתְוַדֶּה; וָאֹמְרָה, אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו.

ה. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, והרשענו (הִרְשַׁעְנוּ) וּמָרָדְנוּ; וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ, וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ.

ו. וְלֹא שָׁמַעְנוּ, אֶל-עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ, אֶל-מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ–וְאֶל כָּל-עַם הָאָרֶץ.

ז. לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה; לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בָךְ. ח יְהוָה, לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ, וְלַאֲבֹתֵינוּ: אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ.

ט. לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת: כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ. י וְלֹא שָׁמַעְנוּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ, בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. יא וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עָבְרוּ אֶת-תּוֹרָתֶךָ, וְסוֹר, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ; וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים–כִּי חָטָאנוּ, לוֹ. יב וַיָּקֶם אֶת-דבריו (דְּבָרוֹ) אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלֵינוּ, וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ–לְהָבִיא עָלֵינוּ, רָעָה גְדֹלָה: אֲשֶׁר לֹא-נֶעֶשְׂתָה, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה, בִּירוּשָׁלִָם. יג כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ; וְלֹא-חִלִּינוּ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָשׁוּב מֵעֲוֺנֵנוּ, וּלְהַשְׂכִּיל, בַּאֲמִתֶּךָ. יד וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל-הָרָעָה, וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ: כִּי-צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ, בְּקֹלוֹ. טו וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת-עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וַתַּעַשׂ-לְךָ שֵׁם, כַּיּוֹם הַזֶּה: חָטָאנוּ, רָשָׁעְנוּ. טז אֲדֹנָי, כְּכָל-צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב-נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ, מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם, הַר-קָדְשֶׁךָ: כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵינוּ, יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל-סְבִיבֹתֵינוּ. יז וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ, אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תַּחֲנוּנָיו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ, עַל-מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם–לְמַעַן, אֲדֹנָי. יח הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ, וּשְׁמָע–פקחה (פְּקַח) עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ, וְהָעִיר אֲשֶׁר-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ: כִּי לֹא עַל-צִדְקֹתֵינוּ, אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ–כִּי, עַל-רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. יט אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה, אַל-תְּאַחַר: לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי–כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא, עַל-עִירְךָ וְעַל-עַמֶּךָ."

בשנה הראשונה למלכות דריווש נדהם דניאל ממידע שמצא בנבואותיו של ירמיהו. הוא גילה שאלוהים הבטיח כי גלות בבל תימשך שבעים שנים (ירמיהו כ"ה 12-11, כ"ט 14-10).[1] דניאל ייחס משמעות רבה למידע זה, כי השנה שבה הוא קרא את דברי ירמיהו הייתה 538 לפנה"ס (השנה הראשונה למלכות דריווש).[2] מכיוון שהגלות החלה בשנת 605 לפנה"ס,[3] דניאל חישב ומצא שהיא עמדה להסתיים.

דניאל כיוון את לבו לאלוהים בחרטה כנה:

ראשית, הוא פנה לבורא בשם "אֲדוֹנָי" (פסוק 3). פנייה זו מביעה הכרה בשלטונו על עם ישראל ועל גורלו, גם בהיות העם בשבי.

שנית, הוא חזר בתשובה – הכה על חטא וביקש את סליחת האלוהים בשם עם ישראל. את המהלך הפנימי הזה ביטא גם בסימנים חיצוניים שליוו באותם ימים חרטה ואבל: צום, שק ואפר.[4]

תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים:
החלק הראשון מכיל וידוי (פסוקים 15-4). דניאל מוקיר את נאמנותו של אלוהים ואת גדולתו, ומודה בכך שראוי לעם ישראל לירוא מפניו. אלוהים שומר את בריתו בנאמנות ומתייחס לבני עמו בחסד. לכן יש תקווה עבורם, אם רק ישובו מדרכיהם, יאהבו את יהוה ויצייתו לו (פסוק 4).

דניאל מתוודה בכנות על המעשים המרושעים שעוללו בני עמו, ואשר בגללם הוגלו מארצם: העם הפנה עורף לדבר אלוהים ומנהיגיו סירבו במשך דורות להישמע לנביאים ששלח אליהם. נביאים אלה התריעו על העונש הצפוי למי שיפר את תנאי הברית עם אלוהים ולא יחזור בתשובה, אך קריאותיהם נפלו על אוזניים אטומות.

הנביא מודה שאלוהים אינו אשם במצבו המביש של עם ישראל. אלוהים פעל בצדק ובני עמו היו אשמים בגלל מרידתם. עוד בימי משה אלוהים הזהיר מפני המשפט הצפוי אם ימשיכו למרוד בו, אך הם לא חזרו בתשובה. בסופו של דבר עמד אלוהים בשבועתו והוציא את קללתו לפועל: העם הוצא לגלות (דברים כ"ז-כ"ח).

דניאל כביכול מזכיר לאלוהים (בפסוק 15) שבעבר הוא "עשה לו שם", וגדולתו נודעה לאומות העולם כאשר גאל את בני ישראל מעבדות מצריים בדרך נס. דניאל בוחר במילים אלה משום שהוא עומד לבקש מאלוהים לשוב ולעשות דבר דומה, ובכך לרומם ולפאר את שמו אף יותר.

בחלק השני

(פסוקים 19-16) דניאל מתחנן שיהוה יסלח לעמו. כמו כן, הוא מבקש שישיב את שבות העם ויחזיר את ירושלים ואת בית המקדש לתפארתם כבעבר.

ירושלים ובית המקדש חרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ומאז עמדו שוממים.[5] דניאל טוען כי העונש שאלוהים הביא על ישראל, על ירושלים ועל המקדש הפחית מכבודו בעיני הגויים. העמים הנוכרים הסיקו מן החורבן שאלילי בבל גברו על אלוהי ישראל. עתה דניאל מבקש שאלוהים יפעל, לא מפני שעמו ראוי לכך, אלא משום שאלוהים הוא רב חסד והמוניטין שלו נמצאים בסכנה.[6]

לסיום תפילתו, שוטח דניאל לפני אלוהים מספר בקשות: הוא מבקש ממנו לשמוע, לסלוח ולפעול. לבסוף, הנביא מתחנן שאלוהים לא יתמהמה, למען עמו ולמען העיר הנקראת על שמו.

הבקשה האחרונה מלמדת מדוע מתפלל דניאל תפילת תשובה בלהט שכזה דווקא עכשיו. בפסוקים שקרא (ירמיהו כ"ט 14-10), אלוהים הודיע שיסיים את הגלות כאשר עמו יתחנן אליו ויתפלל מעומק הלב. דניאל, כאמור, יודע שהגלות עומדת להגיע אל קִצה וחרד שמא אלוהים ידחה את הגאולה אם העם לא יפנה אליו בתפילות ובתחנונים.

נבואת דניאל

דניאל ט 27-22:

כב. וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי; וַיֹּאמַר: דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה

כג. בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר, וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה; וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה

כד. שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָוֺן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

כה. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד, שָׁבֻעִים שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים.

כו. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת.

כז. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם.

מבוא לנבואה

לא קל להבין את פסוקים 27-24 בדניאל ט'. מן הראוי לקרוא את הפרק מספר פעמים כדי להבין את משמעות הנבואה. היא מציינת את המועד שבו ייכרת המשיח כדי לכפר על חטאינו. כאמור, זוהי אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך.

לפני שאתעמק בתאריכים ומספרים, ראוי לציין נתון מעודד ומנחם. דניאל נקרא בפי גבריאל, איש חמודות. משמע, שדניאל הלך בדרכי אלוהים ולא סר ממנו מתוך אהבת אלוהים ויראת שם אלוהים. והנה, אלוהים נאמן לענות לתחינת ילדיו היראים את שמו. בדיוק כפי שכתוב במזמור ל"ז 3-4: "בטח ביהוה ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה. והתענג על יהוה ויתן לך משאלות ליבך. גול על יהוה דרכך ובטח עליו והוא יעשה."

לפיכך, אם אנו רוצים לחוות את תשובות אלוהים לתחינותינו, הבה נחיה על פי המופת של דניאל.

כעת נתחיל בפיענוח פסוקים 24-27. נפתח בהסבר כללי:

פסוקים 24-27 מציינים את אירועים מיוחדים שיתרחשו בעת הופעתו הראשונה והשניה של המשיח ישוע.

פסוקים 24-א26: אירועים שיתגשמו בעת הופעתו הראשונה של המשיח ישוע
פסוקים 26ב -27: אירועים שיתגשמו בסמוך לחזרתו של המשיח ישוע.

חלק ראשון:

פסוקים 24-א26: אירועים שיתגשמו בעת הופעתו הראשונה של המשיח ישוע

לאור הכתוב בפסוק 26, המשיח "ייכרת" (ייהרג) לפני חורבן בית שני. מכיוון שבית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, המשיח שדניאל מציין היה חייב להופיע ולהיכרת לפני שנה זו.

כאשר מחשבים את הזמנים שהמלאך גבריאל מציין באוזני דניאל, מתברר כי המשיח נכנס לירושלים כנגיד בחודש ניסן (חג הפסח) של שנת 32 לספירה ונכרת לאחר מכן.

ההיסטוריה מכירה רק אדם אחד שטען באותה תקופה להיותו משיח, נולד לבתולה מרים בבית לחם אפרתה, נכנס לירושלים רכוב על חמור, חולל ניסים ומופתים ונכרת בעקבות כך מארץ החיים: האחד הזה הוא ישוע.

המלאך גבריאל, המשיח ועתיד ישראל

אלוהים מסביר בנבואת דניאל שהוא יוסיף לייסר את עם ישראל לפחות עוד "שָׁבֻעִים שבעים" של שנים אחרי תום גלות בבל.

כאמור, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ"ך שמציינת את המועד המדויק בו יופיע המשיח בפעם הראשונה. המלאך גבריאל היה זה שמסר לדניאל את המידע, ואותו גבריאל גילה למרים מאות שנים מאוחר יותר כי היא נושאת ברחמה את מושיע ישראל (בשורת לוקס א' 38-26; בשורת מתי א' 21).

כדי להבין את ההתגלות הזאת במלואה עלינו לתת את הדעת על מספר פרטים:
א. מי נגד מי?

הנבואה מדברת על עמו של דניאל ועל עיר הקודש (פסוק 24) – כלומר, יש לייחס אותה לעם ישראל ולעיר ירושלים.[7]

ב. מה זה "שָׁבֻעִים"?[8]

הנבואה מדברת על פרק זמן המורכב מ-490 יחידות זמן (פסוק 24). גבריאל אמר ששבעים "שָׁבֻעִים" (שבעים פעמים שבע, או 490) "נחתכו" על ישראל ועל ירושלים בידי יהוה. האם הכוונה ל-490 ימים, 490 שבועות, 490 חודשים או 490 שנים?

בספר ההתגלות י"א 6-2, י"ג 5, מזכיר המחבר את השבוע האחרון שבנבואת דניאל. הוא אומר כי חצי שבוע הנו תקופה בת 1260 ימים או 42 חודשים, שהם שלוש וחצי שנים. אם כן, יחידות הזמן שבנבואת דניאל הן שנים.[9]
ההיסטוריה מוכיחה כי פרק הזמן היחיד שמתאים לתיאור זה הוא 490 שנים. מכיוון שבנייתה מחדש של ירושלים אחרי גלות בבל ארכה כחמישים שנים, ונבואת דניאל מתארת את פרק הזמן הזה במילים "שָׁבֻעִים שִׁבְעָה" (7 כפול 7 = 49), ניתן להסיק גם מכאן כי יחידות הזמן הן שנים.

לפי הנבואה, המשיח יתגלה בקרב עם ישראל לפני סופן של 490 שנות הנבואה. כפי שנראה בהמשך, ספירת 490 השנים החלה בשנת 445 לפנה"ס. (נחמיה ב') .

אם מחשבים משנת 445 לפנה"ס את 490 יחידות הזמן האפשריות, מתברר שהמשיח לא הופיע בישראל תוך 490 ימים (כלומר תוך שנה ושליש השנה), וגם לא תוך 490 שבועות (כתשע שנים וחצי) או 490 חודשים (כ-41 שנים).

ועוד נקודה אחרונה: לשבעים שבועים (ל-490 יחידות) של שנים יש משמעות מיוחדת בתודעה היהודית. אלוהים חילק את הלוח העברי לפרקי זמן של שבע שנים, כשכל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כ"ה 9-3). גלות בבל נמשכה שבעים שנים מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה (דברי הימים־ב לו 21). מכאן, כשדניאל ניבא הוא עצמו חשב באופן טבעי על יחידות זמן של שנים (ט' 1-2).[10]

רובם המוחלט של הפרשנים המשיחיים אוחזים בדיעה ששבעים השבועים הנם 490 שנים.[11]

דניאל ט' 24: שלב שלב

"שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים."

אותן 490 שנים נדרשות להשלמת שישה דברים הקשורים בעם ישראל ובירושלים:

"לְכַלֵּא[12] הַפֶּשַׁע[13]." – המילה "הַפֶּשַׁע" בהא־הידיעה הנה שם קיבוצי המציין את המרד של עם ישראל באלוהים. מרד זה הוא שורש החטא, וממנו נבעו כל החטאים האחרים של העם.[14] משמעות הדבר שהמלאך גבריאל אמר שעם ישראל לא יחדל ממריו נגד יהוה עד שיחלפו 490 השנים. נבואה זו תתגשם רק לאחר שובו של המשיח ישוע ארצה.[15] מקומות אחרים בכתובים מבהירים שהעם לא יחזור בתשובה וייוושע לפני שיבוא המשיח – בתום 490 השנים האלה (דברים ל"ב 1-43, ירמיהו כ"ד 7-5, לא 34-31; זכריה יב 10 – יג 1; האיגרת אל הרומים י"א 25-27).
"לְהָתֵם[16] חַטָּאת." – המילה "חַטָּאת" היא כינוי לחטאים בחיי היום־יום (בלשון רבים). 490 שנים יעברו לפני שעם ישראל יחדל מלחטוא. מכיוון שכל החטאים נובעים ממרד העם ביהוה, הם לא ייתמו כל עוד לא ייעקר חטא המרד מן השורש. זה יקרה רק עם שובו של המשיח[17]. אז השטן יהיה כבול בשאול וכך החטא יהיה מרוסן ביותר. בני אדם יחטאו פחות.
"לְכַפֵּר[18] עָוֹן[19]." – הבטחה זו התגשמה כאשר ישוע המשיח מת על הצלב. שם הוא כיפר על חטאינו.[20] כל המאמין בו, בין אם הוא יהודי או גוי, זוכה לסליחת חטאים. את כפרת החטאים הזו יבקשו ויקבלו כל עם ישראל (השארית שנותרה מצרת יעקב) לאחר שובו של המשיח בתום 490 השנים. זאת אומרת, העם יקבל את ישוע כמשיח וגואל (ראה זכריה יב 10; האיגרת אל הרומים י"א 26).
"לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים." – הכוונה שכל מהלכי החברה ינוהלו על פי אמות הצדק של אלוהים.[21] מצב שכזה יתכן רק לאחר חזרתו של המשיח ישוע ארצה. המשמעות המילולית של האמירה היא שהמשיח ישלוט בצדק נצחי עלי אדמות, החל משובו בתום 490 השנים (ישעיהו י"א 10-1; נ"ג 11, ירמיהו כ"ג 6-5, ל"ג 15-16).[22]
"לַחְתֹּם[23] חָזוֹן וְנָבִיא." – כאשר ימוגר החטא בישראל אחרי 490 השנים, ניתן יהיה לחתום[24] את כל ההתגלויות המזהירות מעונש והקוראות לתשובה, הן באמצעות חזון והן על־ידי נביאים. החטאים שהביאו את העונש על העם ייפסקו, ולכן לא יהיה עוד צורך בנבואות תוכחה.[25] עם ישראל יקבל אז באמונה את "הנביא" המובטח בספר דברים י"ח – הלא הוא המשיח. אז יקבל עם ישראל את בן-האדם (ז' 14) כאדון.[26]
"לִמְשֹׁחַ[27] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.[28]" – בתקופת התנ"ך היה נהוג למשוח ליהוה אנשים או חפצים (שמות כ"ח 41, כ"ט 36, מ' 15-9). הביטוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" שמופיע כאן, מתייחס בדרך כלל לכלי הקודש של המשכן או המקדש (שמות כ"ט 37), או לכל אזור המקדש (יחזקאל מ"ג 12).[29] בהקשר של פרק ט' בדניאל, נראה שהמלאך גבריאל אומר: כאשר ישוב המשיח, אזור המקדש בירושלים יימשח ויוקדש מחדש לשירות יהוה.

הכתובים מציינים שהמקדש ייבנה מחדש במהלך מלכות אלף השנים של המשיח עלי אדמות (יחזקאל מ'-מ"ח; זכריה ו' 12). לפיכך, אזור הר הבית יימשח כהכנה לבניית מקדש אלף השנים.[30]

עלינו להעמיד לנגד עינינו גם את העובדה שנבואת דניאל בפרק הנוכחי מהווה התגשמות של חלק הארי של הנבואה המשיחית הראשונה בכתבי הקודש, בבראשית ג' 15. שם הובטח שזרע האישה (משיח, בן האלוהים) ימחץ את ראש הנחש.

משיח נכרת זה נצחונו של אלוהים. משיח נכרת ומת כקורבן כפרת החטאים, זה נצחונו של אלוהים. שם על הצלב השטן הובס.

מסיבה זו, יכול כל ירא אלוהים לשמוח ולהריע כי אלוהים ניצח, וההבטחה הגדולה ביותר שחיכינו לה, אכן התגשמה.[31]

הקוראים את פסוקים אלו עלולים לחשוב שתשובת אלוהים לדניאל היא מכת הלם וטראומה. לא לכך התכוון אלוהים.

ראו את הכותרות של פרקים א'-ח'. בכל פרק אלוהים מוצג כעליון ואדון על כל.

והנה בפרק ט' אלוהים עונה לדניאל ואומר לו בשורה טובה עבור ישראל וירושלים – משיח נכרת.

משיח נכרת זה הבסיס להקמת מלכות אלוהים עם ילדיו הנושעים.

משיח נכרת זה המפתח להחזיר חוטאים לנוכחות אלוהים.

משיח נכרת זה התיקון לעולם.

עם ישראל נענש לא והוסר מנחלתו לא בגלל שהמשיח ישוע נכרת, אלא בגלל שלא קיבלו באמונה כמשיח המובטח.

רישיונות הבנייה, או ממתי מתחילים לחשב 490 שנים?

פסוק 25:

"וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב[32] וְחָרוּץ,[33] וּבְצוֹק[34] הָעִתִּים".

המלאך גבריאל מבהיר ש-490 השנים מחולקות לשלוש תקופות, שלושה חלקים.

חלק ראשון: שבעה שבועים.
חלק שני: שישים ושניים שבועים.
חלק שלישי: שבוע אחד (ראה פסוק 27).

אנו ניווכח ונראה ששני החלקים הראשונים עוקבים והחלק השלישי עומד להתגשם בעתיד.

נקודה חשובה בהתגלות שקיבל דניאל היא מועד תחילתן של 490 השנים (פסוק 25). המלאך גבריאל ציין שתקופה זו תתחיל עם הוצאת הצַו לבנות מחדש את ירושלים עם "רְחוֹב וְחָרוּץ". במבט ראשון מהווה קביעה זו בעיה, כי מלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים לבניית חלקים שונים של ירושלים:

א. את הצַו הראשון פרסם כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס (הכרזת כורש)

ב. את השני הוציא דריווש בשנת 519 לפנה"ס;

ג. הצו השלישי ניתן על-ידי ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס;

ד. הרביעי ניתן על-ידי אותו מלך בשנת 445 לפנה"ס.

על איזה מארבעת הצווים דיבר גבריאל בדניאל ט' 25?

איזה מהצווים אִיפשר לבנות "רְחוֹב וְחָרוּץ"?

המילה "רחוב" מתארת רחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים־ב לב 6) – אזור שהיה מרכזי לחיי העיר. אך לעיר ללא חומה אין שערים, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת את קיומה של חומה עם שערים, או את בנייתה.

"חרוץ" הוא תעלת מגן או חפיר, המשמש כחלק ממערך ההגנה של עיר. בתקופת התנ"ך היה נהוג לחפור או לחצוב תעלה עמוקה סביב החומות, דבר שהקשה על הצבת אילי ברזל והתקרבותם לחומות בעת מצור. מכאן, שבניית "רְחוֹב וְחָרוּץ" כוללת חומה עם שערים ותעלת מגן, משמע – בנייה של מערך הגנה כולל.

הצווים שפרסמו כורש (538 או 537 לפנה"ס) ודריווש (519 לפנה"ס), וגם הצו הראשון של ארתחשסתא (458 לפנה"ס) לא עומדים במבחן של "רְחוֹב וְחָרוּץ". חומות ירושלים לא נבנו בעקבות אף אחד מהצווים האלה.[35]

האפשרות הנותרת היא הרביעית, זו שניתנה על ידי ארתחשסתא בשנת 445 לפנה"ס.

בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות עירו עדיין הרוסות (נחמיה א-ב). יתר על כן, מאורע שנרשם מספר שנים לאחר שפורסמו שלושת הצווים הראשונים מבהיר מעל לכל ספק שחומות ירושלים טרם שוקמו עד אז: זמן מה לאחר פרסום הצו של ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס, החלו היהודים שישבו בארץ לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם. מלאכה זו לא הושלמה, שכן אויביהם התריעו על כך בפני המלך (עזרא ד' 16-8). לטענתם, מתן היתר ליהודים לבניית החומות, כמוהו כעידוד מרד נגד שלטון המלך.

בתגובה למכתב התלונה ציווה ארתחשסתא להפסיק לאלתר את עבודת הבנייה, עד שיפורסם היתר לחידושה (עזרא ד' 21-17). פרט אחרון זה הוא חשוב ביותר: ניסוח צו הפסקת הבנייה השאיר פרצה שאפשרה מתן צו נוסף המתיר את בניית החומות.

אין ספק שאלוהים התערב בניסוח שלושת הצווים הראשונים. הרי בדניאל פרק ו' נאמר שחוקי פרס ומדי לא ניתנו לביטול. החוק אסר על מלך לבטל צו שהוא עצמו נתן, או שניתן על־ידי אחד מקודמיו (אסתר א' 19, ח' 8; דניאל ו' 9, 13, 16). כלומר, אילו התיר אחד הצווים הקודמים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, ארתחשסתא היה מנוע מפרסום צו איסור.
אם כך, הצו שהנבואה בדניאל ט' 25 חוזה מראש, חייב להיות האחרון מבין הארבעה: הצו שנתן ארתחשסתא לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א-ב).
שאלת התיארוך

נחמיה ב 9-1:

א וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ–יַיִן לְפָנָיו; וָאֶשָּׂא אֶת-הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא-הָיִיתִי רַע לְפָנָיו ב. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה–אֵין זֶה, כִּי-אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא, הַרְבֵּה מְאֹד ג. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה; מַדּוּעַ לֹא-יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. ד וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, עַל-מַה-זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. ה וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם-יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ: אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל-יְהוּדָה, אֶל-עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי–וְאֶבְנֶנָּה. ו וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, עַד-מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ–וּמָתַי תָּשׁוּב; וַיִּיטַב לִפְנֵי-הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. ז וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. ח וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. ט וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

השנה העשרים למלכות ארתחשסתא היא שנת 445 לפנה"ס. אם כך, 490 השנים שעליהן מדבר דניאל בפרק ט' החלו "בְּחֹדֶשׁ נִיסָן" של שנת 445 לפנה"ס.[36]

סיר רוברט אנדרסון הגיע במחקרו לתאריך 14 במרס שנת 445 לפנה"ס,[37] כמועד שבו הוציא ארתחשסתא את הכרזתו לנחמיה.

המלאך גבריאל אמר שמעת פרסום הצו ועד "מָשִׁיחַ נָגִיד" יעברו שישים ותשעה "שָׁבֻעִים" של 7 שנים כל אחד (69 כפול 7 = 483 שנים). במילים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם.

גבריאל חילק את שישים ותשעה השבועים לשתי תקופות:

שבעה שבועים (49 שנים).
ועוד שישים ושניים שבועים (434 שנים).

חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו פירושה שבניית ירושלים (על כל ביצוריה כמפורט בנבואה) תושלם 49 שנים אחרי הצו של שנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה רב, כי היהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה (נחמיה ד', ו' 1-ז 4). חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שניבא המלאך גבריאל באמרו כי "רְחוֹב וְחָרוּץ" ייבנו "בְּצוֹק הָעִתִּים".

ביאת המשיח או באיזה תאריך הגיעו 483 השנים לקִצן?

כאשר מחשבים את הזמן על יסוד המידע שנתן המלאך גבריאל, יש לזכור שבשנה תנכ"ית יש 360 ימים. לדוגמא:

בבראשית ז' 11, 24, ח' 4 מדובר על חמישה חודשים שהם 150 ימים;

בהתגלות י"א 3-2, י"ב 6, 14, י"ג 5 אנו קוראים על שלוש וחצי שנים, והן מחולקות לארבעים ושניים חודשים שהם 1,260 ימים.

בעת העתיקה, חישוב השנים לפי שיטה זו היה מקובל גם במצריים, פרס, בבל, יוון, איטליה, הודו, סין ואף במרכז אמריקה[38].

אם כך, 69 שבועים הם 483 שנים;

483 שנים מקראיות הן 173,880 ימים (דהיינו 476 שנים גרגוריאניות בנות 365 ימים כל אחת). [173,880 לחלק ל-365 = 476 שנים גריגוריאניות].

הוספת מספר הימים הזה לחודש ניסן של שנת 445 לפנה"ס יביאנו לחודש ניסן של שנת 32 לספירה.

ומה התרחש באותה עת? איזה אירוע התרחש בירושלים בחודש ניסן של שנת 32 לספירה?

פסוק 26:

"וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא".

שני מאורעות חשובים אירעו בחיי ישוע המשיח בחודש ניסן, שנת 32 לספירה:

א. הוא נכנס לירושלים והתקבל בהערצה כמלך (מָשִׁיחַ נָגִיד – דניאל ט' 25; בשורת יוחנן י"ב 12-16).

ב. באותו השבוע הוא גם נדחה ונצלב (מָשִׁיחַ יִכָּרֵת וְאֵין לוֹ – דניאל ט' 26; בשורת יוחנן י"ט).

היחיד בהיסטוריה היהודית שהציג את עצמו כמשיח ישראל ובשל כך נידון למוות בצליבה בחודש ניסן של שנת 32 לספירה, הוא ישוע. (ראה מתי כ"ו 64-68).

הנביא מציין במפורש שבית המקדש וירושלים ייחרבו לאחר שהמשיח ייכרת. בית המקדש אכן נחרב בשנת 70 לספירה, ומכאן שהמשיח היה חייב להיכרת לפני מועד זה.

השתלשלות המאורעות המתועדים בברית החדשה חופפת את לוח הזמנים של דניאל פרק ט', מאשרת את דיוקה של הנבואה, ואף מוכיחה מעל לכל ספק שישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה וגדל בנצרת הוא המשיח שעליו דיבר המלאך גבריאל.

אם כך, המסקנה ההגיונית היא כי על כל יהודי להאמין בישוע המשיח כמושיעו וכגואלו.

ישוע הוא משיח ישראל!

אין כל מועמד אחר בהיסטוריה האנושית אשר הגשים בחייו את הנבואות הללו. לא היה ולא יהיה משיח אחר.

מהי הפרשנות הרבנית לפסוקים 24-27?

פירוש קאסוטו: [39] תחילת מנין 490 השנים היא משנת 586 לפנה"ס עד בנין המזבח בראשית הבית השני (עזרא ג' 2). הכוונה במילה משיח נגיד היא ככל הנראה לזרובבל או ליהושוע בן יהוצדק.

עולם התנ"ך, פרשנות מדעית לתנ"ך, מאושר על ידי משרד החינוך:[40] "לדעת מפרשים רבים, המשיח הוא הכוהן הגדול חוניו השלישי (בנו של שמעון השני, שרבים סבורים כי הוא המכונה "שמעון הצדיק" בספרות חז"ל). חוניו השלישי מבית צדוק הוא הכוהן הגדול החוקי האחרון, ששימש בקודש במקדש ירושלים. הוא הודח מן הכהונה על ידי אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפנה"ס, שהה באנטיוכיה ושם נרצח בשנת 170 לפנה"ס. הדחתו של חוניו שמה קץ להורשה החוקית של משרת הכוהן הגדול."

פירוש גרדון:[41] מן מוצא דבר מתייחס לעת בה ניבא ירמיהו על היציאה לגלות. ייכרת משיח, נראה הדבר שמדובר בחוניו השלישי, הכוהן הגדול שנמלט מפני אחיו יסון, שחמס את כהונתו.

פירוש מוסד הרב קוק:[42] מוסד הרב קוק מציינים את רמב"ן, רי"ד, רי"א כאוחזים בדיעה שמוצא דבר ה' מציין את תחילת הנבואה של ירמיה בנוגע לשיבת הגולים, ז"א בסביבות 586 לפנה"ס. רש"י וראב"ע פרשו שהכוונה למועד בתחינת תחנוני דניאל הנביא, ז"א שנת 538 לפנה"ס. הרלב"ג ביקש לזהות את המשיח הנכרת כאן עם הכוהן המשיח, הכוהן הגדול, אך הוא לא זיההו.

פירוש רבי סעדיה גאון (רס"ג):[43] אין הכוונה לאדם אחד אלא כוונתו שיכרתו כל המשוחים, ז"א שיכרתו כל בני דוד והן בני אהרון. רס"ג טוען שאין מדובר במישהו מסוים, ובוודאי אין מדובר באיש ההוא – ישוע.

אף לא אחד מכלל רבני ישראל מציין בפומבי שהמשיח שנכרת הוא ישוע. מבחינתם זה טאבו!

האם זאת אומרת שהחמצנו את המשיח?

מנקודת מבטנו כבני אדם, כל עוד שאדם חי, הוא יכול לחזור בתשובה כנה, ולפנות למשיח. מי שמאמין שישוע המשיח, אמונתו נחשבת לו לצדקה והוא נושע מהחטא ומהמצב האיום של ניתוק נצחי מאלוהים בגיהינום.

למאמין בישוע יש חלק בנחלת אלוהים ובברכה המובטחת לזרע אברהם המבורך, אבי כל המאמינים. האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא היא תכלית כל האמור בתנ"ך. זהו המסר שכל בני האדם – יהודים וגויים חייבים לשמוע, וזוהי האמת שעלינו לקבל באמונה.

מנקודת מבטו של אלוהים ולאור הכתוב בכתבי הקודש, אדם שדוחה את האמת מעבר לרמה שאלוהים איפשר, ייחשב כפרעה אשר דחה את האמת של אלוהים וליבו הוקשה כאבן. למרות שהיה חי, הוא נחשב למת מבחינה רוחנית בעיני אלוהים.

אנא, אל תשאף להידמות לפרעה. היום זה יום ישועה!

חלק שני

פסוקים 26ב -27: אירועים שיתגשמו בסמוך לחזרתו של המשיח ישוע.

פסוקים 27-ב26:

"…וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם".

השבוע האחרון שבנבואה יתחיל בעתיד, כאשר צר המשיח (נָגִיד הַבָּא) "יגביר ברית לרבים". צר המשיח הנו מנהיג רב כוח שיעלה לגדולה עולמית בעתיד בכוח שהשטן יאציל עליו (ראה דניאל פרקים ב', ז'; בשורת מתי כ"ד 44-15; השנייה לתסלוניקים ב' 12-1; התגלות ו'-כ').[44]

צר המשיח יצליח להשכין שלום מדומה באזורנו;
בתקופה זו בית המקדש יעמוד על תִלו.

עובדות אלה, יחד עם עיוורונו הרוחני של עם ישראל, יגרמו להם לקבל את צר המשיח כמשיח המובטח. באמצע תקופת צרת יעקב, הוא יכריז על עצמו כאל וידרוש שיסגדו וישתחוו לו. את אלה שיסרבו להיכנע לדרישתו ירדוף עד חורמה (מתי כ"ד 15 ואילך. תסל"ב ב' 2-10). בשלב זה תזהה שארית עם ישראל את תרמיתו של צר המשיח ותברח למדבר. שם תינצל השארית בחסד אלוהים.

שבע השנים האחרונות שבנבואה מכונות בפי הנביא ירמיהו "צרת יעקב" (ירמיהו ל' 7). זו תקופה שבה אלוהים יסיר מעל פני תבל את מתנגדיו ויצרוף את עמו ישראל. בסיום שבע שנות הצרה יחזור ישוע המשיח ארצה כדי להקים את ממלכתו בת אלף השנים עלי אדמות. עם תום תקופת מלכותו זו, אלוהים יסלק באופן סופי את מתנגדיו מהתבל. הוא יברא שמים חדשים וארץ חדשה הנקיים לחלוטין מהחטא ומהשפעותיו. אז יתחילו ימות המשיח הנצחיים.

סיכום:

א. דניאל הנביא האמין שאלוהים נאמן לקיים את שהבטיח, ומסיבה זו הוא פנה לאלוהים בתפילה וזכה לתשובה. האם אתה בוטח באלוהים שיקיים את שהוא מבטיח? בטחון בדבר אלוהים מעניק לנו שמחה, שלווה ומאפשר לנו להמשיך ולשרת גם בקושי ואתגרים.

ב. דניאל התפלל ששם אלוהים יתגדל וכל אדם יכבדו. תשובת אלוהים הייתה – משיח נכרת! המשיח הוא המפתח לכל הברכות של אלוהים. משיח נכרת מגשים את ההבטחה מבראשית ג' 15. משיח נכרת משמע אלוהים ניצח את המוות, הסיר את קללת החטא והעויינות בין חוטאים לאלוהים. משיח נכרת זו מעניק לנו הבטחה לחיים.

ג. אין ואקום רוחני, מי שדוחה את המשיח ישוע, בוחר בשני ידיו את צר-המשיח, הלא הוא יד ימינו של השטן.

את מי אתה מעדיף לחבק?

את המשיח ישוע או את השטן?

Bibliography

Ben Yoseph, Saadia. Daniel with Rabbi Saadia Gaon Commentary. Jerusalem: Dror, 1981.

Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985.

Gardon, S. L. Daniel, Ezra and Nehemiah. Tel-Aviv: Galil, 1992.

Kasuto, M. D. Daniel. Tel-Aviv: Yavne, 1988.

Keil, C. F. and Delitzsch, F. Commentary on the Old Testament. Vol. 9. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.

Kil, Yehuda. The Book of Daniel. Jerusalem: Mosad Harav Kuk, 1994.

Rapaport, Uriel. Avishur Yitshak. Olam Hatanach: Daniel, Ezra and Nehemiah. Tel-Aviv: Davidzon-Itai, 1997.

Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. Bellmawr, NJ: FOI, 1994.

Sir Anderson, Robert. The Coming Prince. Grand Rapids, MI: Kregel, 1954.

Strauss, Lehman. The Prophecies of Daniel. Winona Lake , IN: BMH Books, 1969.

Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. Chicago: Moody, 1971.

[1] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 202. (Jeremiah's letter was torn and burnt by the servant of the king, therefore God commanded Jeremiah to write another one. Daniel is relating to that scroll).

[2] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 111.

[3] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 203.

[4] Ibid., 206.

[5] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 202-3.

[6] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 114.

[7] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 117.

[8] “שָׁבוּעַ,” HALOT, 4:1383-1384. A week of years, a period of seven years: שָׁ׳ אֶחָד one week long Da 9:27, וַחֲצִי הַשָּׁ׳ in the middle of the week 9:27, each with temporal accusative, see Gesenius-Kautzsch Gramm.

[9] See the reference to Daniel 9:27 in ref. 8.

[10] Ibid., 117.

[11] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 218-9.

[12] “כלה,” HALOT, 2:476-477. To stop, to come to an end

[13] “פֶּשַׁע,” HALOT, 3:981-982.

[14] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 118.

[15] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand

Rapids, MI: Zondervan, 1985), 112.

[16] “תמם,” HALOT, 4:1754. NRSV: in order to finish the transgression.

[17] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 118.

[18] “כפר,” HALOT, 2:493. Original meaning to cove.

[19] “עָוֹן,” HALOT, 2:800. Iniquity

[20] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 221. Walvoord relates it to 2 Cor. 5:19.

[21] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand

Rapids, MI: Zondervan, 1985), 113.

[22] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 222.

[23] “חתם,” HALOT, 1:364. To confirm

[24] Keil, C. F. and Delitzsch, F. Commentary on the Old Testament. Vol. 9. (Grand Rapids, MI: Eerdmans,

1991), 344.

[25] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 119.

[26] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand

Rapids, MI: Zondervan, 1985), 113.

[27] “משׁח,” HALOT, 2:643.

[28] “קֹדֶשׁ קוֹדֶשׁ,” HALOT, 3:1077. NRSV: The beautiful holy mountain; REB: the holy hill, the fairest of all hills.

[29] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 120.

[30] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 223.

[31] Strauss, Lehman. The Prophecies of Daniel. (Winona Lake , IN: BMH Books, 1969), 281.

[32] “רְחֹב רְחוֹב,” HALOT, 3:1212. Jerusalem rebuilt with streets and watercourses, a plaza and a moat.

[33] “חָרוּץ,” HALOT, 1:352. town-moat

[34] “צוֹק,” HALOT, 3:1014. Distress

[35] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 121.

[36] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 226.

[37] Sir Anderson, Robert. The Coming Prince. (Grand Rapids, MI: Kregel, 1954), 122, 128.

[38] Showers, Renald E. The Most High God, A Commentary on the Book of Daniel. (Bellmawr, NJ: FOI,

1994), 123.

[39] Kasuto, M. D. Daniel. (Tel-Aviv: Yavne, 1988), 50.

[40] Rapaport, Uriel. Avishur Yitshak. Olam Hatanach: Daniel, Ezra and Nehemiah. (Tel-Aviv: Davidzon-

Itai, 1997), 89.

[41] Gardon, S. L. Daniel, Ezra and Nehemiah. (Tel-Aviv: Galil, 1992), 52.

[42] Kil, Yehuda. The Book of Daniel. (Jerusalem: Mosad Harav Kuk, 1994), 238-9.

[43] Ben Yoseph, Saadia. Daniel with Rabbi Saadia Gaon Commentary. (Jerusalem: Dror, 1981), 177.

[44] Strauss, Lehman. The Prophecies of Daniel. (Winona Lake , IN: BMH Books, 1969), 282. Most evangelical Christian commentators agrees, that Verse 26b and 27 describes the Anti-Christ activities during the last week in the prophecy, which are known as Jacob's troubles.

דניאל פרק ט' – מועד ביאת המשיח

נחמת ישראל וירושלים – משיח נכרת.

הנבואה היא תשובת אלוהים לתפילת הנביא דניאל בפרק ט' 19-1. ראוי ללמוד את תוכן התפילה לפני שמפענחים את הנבואה.

דניאל חוקר בספרים

דניאל ט' 2-1:

בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים.
בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יהוה אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה.

תפילת דניאל

דניאל ט' 19-3:

ג. וָאֶתְּנָה אֶת-פָּנַי אֶל-אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים, לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם, וְשַׂק וָאֵפֶר.

ה. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, והרשענו (הִרְשַׁעְנוּ) וּמָרָדְנוּ; וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ, וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ.

דניאל כיוון את לבו לאלוהים בחרטה כנה:

בחלק השני

נבואת דניאל

דניאל ט 27-22:

כב. וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי; וַיֹּאמַר: דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה

מבוא לנבואה

לפיכך, אם אנו רוצים לחוות את תשובות אלוהים לתחינותינו, הבה נחיה על פי המופת של דניאל.

כעת נתחיל בפיענוח פסוקים 24-27. נפתח בהסבר כללי:

פסוקים 24-27 מציינים את אירועים מיוחדים שיתרחשו בעת הופעתו הראשונה והשניה של המשיח ישוע.

פסוקים 24-א26: אירועים שיתגשמו בעת הופעתו הראשונה של המשיח ישוע
פסוקים 26ב -27: אירועים שיתגשמו בסמוך לחזרתו של המשיח ישוע.

חלק ראשון:

פסוקים 24-א26: אירועים שיתגשמו בעת הופעתו הראשונה של המשיח ישוע

המלאך גבריאל, המשיח ועתיד ישראל

אלוהים מסביר בנבואת דניאל שהוא יוסיף לייסר את עם ישראל לפחות עוד "שָׁבֻעִים שבעים" של שנים אחרי תום גלות בבל.

כדי להבין את ההתגלות הזאת במלואה עלינו לתת את הדעת על מספר פרטים:
א. מי נגד מי

הנבואה מדברת על עמו של דניאל ועל עיר הקודש (פסוק 24) – כלומר, יש לייחס אותה לעם ישראל ולעיר ירושלים.[7]

ב. מה זה "שָׁבֻעִים"?[8]

בספר ההתגלות י"א 6-2, י"ג 5, מזכיר המחבר את השבוע האחרון שבנבואת דניאל. הוא אומר כי חצי שבוע הנו תקופה בת 1260 ימים או 42 חודשים, שהם שלוש וחצי שנים. אם כן, יחידות הזמן שבנבואת דניאל הן שנים.[9]
2. ההיסטוריה מוכיחה כי פרק הזמן היחיד שמתאים לתיאור זה הוא 490 שנים. מכיוון שבנייתה מחדש של ירושלים אחרי גלות בבל ארכה כחמישים שנים, ונבואת דניאל מתארת את פרק הזמן הזה במילים "שָׁבֻעִים שִׁבְעָה" (7 כפול 7 = 49), ניתן להסיק גם מכאן כי יחידות הזמן הן שנים.

3. ועוד נקודה אחרונה: לשבעים שבועים (ל-490 יחידות) של שנים יש משמעות מיוחדת בתודעה היהודית. אלוהים חילק את הלוח העברי לפרקי זמן של שבע שנים, כשכל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כ"ה 9-3). גלות בבל נמשכה שבעים שנים מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה (דברי הימים־ב לו 21). מכאן, כשדניאל ניבא הוא עצמו חשב באופן טבעי על יחידות זמן של שנים (ט' 1-2).[10]

רובם המוחלט של הפרשנים המשיחיים אוחזים בדיעה ששבעים השבועים הנם 490 שנים.[11]

דניאל ט' 24: שלב שלב

אותן 490 שנים נדרשות להשלמת שישה דברים הקשורים בעם ישראל ובירושלים:

"לְכַלֵּא[12] הַפֶּשַׁע[13]." – המילה "הַפֶּשַׁע" בהא־הידיעה הנה שם קיבוצי המציין את המרד של עם ישראל באלוהים. מרד זה הוא שורש החטא, וממנו נבעו כל החטאים האחרים של העם.[14] משמעות הדבר שהמלאך גבריאל אמר שעם ישראל לא יחדל ממריו נגד יהוה עד שיחלפו 490 השנים. נבואה זו תתגשם רק לאחר שובו של המשיח ישוע ארצה.[15] מקומות אחרים בכתובים מבהירים שהעם לא יחזור בתשובה וייוושע לפני שיבוא המשיח – בתום 490 השנים האלה (דברים ל"ב 1-43, ירמיהו כ"ד 7-5, לא 34-31; זכריה יב 10 – יג 1; האיגרת אל הרומים י"א 25-27).
"לְהָתֵם[16] חַטָּאת." – המילה "חַטָּאת" היא כינוי לחטאים בחיי היום־יום (בלשון רבים). 490 שנים יעברו לפני שעם ישראל יחדל מלחטוא. מכיוון שכל החטאים נובעים ממרד העם ביהוה, הם לא ייתמו כל עוד לא ייעקר חטא המרד מן השורש. זה יקרה רק עם שובו של המשיח[17]. אז השטן יהיה כבול בשאול וכך החטא יהיה מרוסן ביותר. בני אדם יחטאו פחות.
"לְכַפֵּר[18] עָוֹן[19]." – הבטחה זו התגשמה כאשר ישוע המשיח מת על הצלב. שם הוא כיפר על חטאינו.[20] כל המאמין בו, בין אם הוא יהודי או גוי, זוכה לסליחת חטאים. את כפרת החטאים הזו יבקשו ויקבלו כל עם ישראל (השארית שנותרה מצרת יעקב) לאחר שובו של המשיח בתום 490 השנים. זאת אומרת, העם יקבל את ישוע כמשיח וגואל (ראה זכריה יב 10; האיגרת אל הרומים י"א 26).
"לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים." –

הכוונה שכל מהלכי החברה ינוהלו על פי אמות הצדק של אלוהים.[21] מצב שכזה יתכן רק לאחר חזרתו של המשיח ישוע ארצה. המשמעות המילולית של האמירה היא שהמשיח ישלוט בצדק נצחי עלי אדמות, החל משובו בתום 490 השנים (ישעיהו י"א 10-1; נ"ג 11, ירמיהו כ"ג 6-5, ל"ג 15-16).[22]

5. "לַחְתֹּם[23] חָזוֹן וְנָבִיא." – כאשר ימוגר החטא בישראל אחרי 490 השנים, ניתן יהיה לחתום[24] את כל ההתגלויות המזהירות מעונש והקוראות לתשובה, הן באמצעות חזון והן על־ידי נביאים. החטאים שהביאו את העונש על העם ייפסקו, ולכן לא יהיה עוד צורך בנבואות תוכחה.[25] עם ישראל יקבל אז באמונה את "הנביא" המובטח בספר דברים י"ח – הלא הוא המשיח. אז יקבל עם ישראל את בן-האדם (ז' 14) כאדון.[26]
6. "לִמְשֹׁחַ[27] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.[28]" – בתקופת התנ"ך היה נהוג למשוח ליהוה אנשים או חפצים (שמות כ"ח 41, כ"ט 36, מ' 15-9). הביטוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" שמופיע כאן, מתייחס בדרך כלל לכלי הקודש של המשכן או המקדש (שמות כ"ט 37), או לכל אזור המקדש (יחזקאל מ"ג 12).[29] בהקשר של פרק ט' בדניאל, נראה שהמלאך גבריאל אומר: כאשר ישוב המשיח, אזור המקדש בירושלים יימשח ויוקדש מחדש לשירות יהוה.

משיח נכרת זה נצחונו של אלוהים. משיח נכרת ומת כקורבן כפרת החטאים, זה נצחונו של אלוהים. שם על הצלב השטן הובס.

מסיבה זו, יכול כל ירא אלוהים לשמוח ולהריע כי אלוהים ניצח, וההבטחה הגדולה ביותר שחיכינו לה, אכן התגשמה.[31]

הקוראים את פסוקים אלו עלולים לחשוב שתשובת אלוהים לדניאל היא מכת הלם וטראומה. לא לכך התכוון אלוהים.

ראו את הכותרות של פרקים א-ח. בכל פרק אלוהים מוצג כעליון ואדון על כל.

והנה בפרק ט' אלוהים עונה לדניאל ואומר לו בשורה טובה עבור ישראל וירושלים – משיח נכרת.

משיח נכרת זה הבסיס להקמת מלכות אלוהים עם ילדיו הנושעים.

משיח נכרת זה המפתח להחזיר חוטאים לנוכחות אלוהים.

משיח נכרת זה התיקון לעולם.

עם ישראל נענש לא והוסר מנחלתו לא בגלל שהמשיח ישוע נכרת, אלא בגלל שלא קיבלו באמונה כמשיח המובטח.

רישיונות הבנייה, או ממתי מתחילים לחשב 490 שנים?

פסוק 25:

"וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב[32] וְחָרוּץ,[33] וּבְצוֹק[34] הָעִתִּים".

המלאך גבריאל מבהיר ש-490 השנים מחולקות לשלוש תקופות, שלושה חלקים.

חלק ראשון: שבעה שבועים,
חלק שני: שישים ושניים שבועים
חלק שלישי: שבוע אחד (ראה פסוק 27)

אנו ניווכח ונראה ששני החלקים הראשונים עוקבים והחלק השלישי עומד להתגשם בעתיד.

א. את הצַו הראשון פרסם כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס (הכרזת כורש)

ב. את השני הוציא דריווש בשנת 519 לפנה"ס;

ג. הצו השלישי ניתן על-ידי ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס;

ד. הרביעי ניתן על-ידי אותו מלך בשנת 445 לפנה"ס.

על איזה מארבעת הצווים דיבר גבריאל בדניאל ט' 25?

איזה מהצווים אִיפשר לבנות "רְחוֹב וְחָרוּץ"?

האפשרות הנותרת היא הרביעית, זו שניתנה על ידי ארתחשסתא בשנת 445 לפנה"ס.

נחמיה ב 9-1:

סיר רוברט אנדרסון הגיע במחקרו לתאריך 14 במרס שנת 445 לפנה"ס,[37] כמועד שבו הוציא ארתחשסתא את הכרזתו לנחמיה.

גבריאל חילק את שישים ותשעה השבועים לשתי תקופות:

שבעה שבועים (49 שנים).
ועוד שישים ושניים שבועים (434 שנים).

ביאת המשיח או באיזה תאריך הגיעו 483 השנים לקִצן?

כאשר מחשבים את הזמן על יסוד המידע שנתן המלאך גבריאל, יש לזכור שבשנה תנכ"ית יש 360 ימים. לדוגמא:

בבראשית ז' 11, 24, ח' 4 מדובר על חמישה חודשים שהם 150 ימים;

בהתגלות י"א 3-2, י"ב 6, 14, י"ג 5 אנו קוראים על שלוש וחצי שנים, והן מחולקות לארבעים ושניים חודשים שהם 1,260 ימים.

בעת העתיקה, חישוב השנים לפי שיטה זו היה מקובל גם במצריים, פרס, בבל, יוון, איטליה, הודו, סין ואף במרכז אמריקה[38].

אם כך, 69 שבועים הם 483 שנים;

הוספת מספר הימים הזה לחודש ניסן של שנת 445 לפנה"ס יביאנו לחודש ניסן של שנת 32 לספירה.

ומה התרחש באותה עת? איזה אירוע התרחש בירושלים בחודש ניסן של שנת 32 לספירה?

פסוק 26:

שני מאורעות חשובים אירעו בחיי ישוע המשיח בחודש ניסן, שנת 32 לספירה:

א. הוא נכנס לירושלים והתקבל בהערצה כמלך (מָשִׁיחַ נָגִיד – דניאל ט' 25; בשורת יוחנן י"ב 12-16).

ב. באותו השבוע הוא גם נדחה ונצלב (מָשִׁיחַ יִכָּרֵת וְאֵין לוֹ – דניאל ט' 26; בשורת יוחנן י"ט).

אם כך, המסקנה ההגיונית היא כי על כל יהודי להאמין בישוע המשיח כמושיעו וכגואלו.

ישוע הוא משיח ישראל!

אין כל מועמד אחר בהיסטוריה האנושית אשר הגשים בחייו את הנבואות הללו. לא היה ולא יהיה משיח אחר.

מהי הפרשנות הרבנית לפסוקים 24-27?

אף לא אחד מכלל רבני ישראל מציין בפומבי שהמשיח שנכרת הוא ישוע. מבחינתם זה טאבו!

האם זאת אומרת שהחמצנו את המשיח?

אנא, אל תשאף להידמות לפרעה. היום זה יום ישועה!

חלק שני

פסוקים 26ב -27: אירועים שיתגשמו בסמוך לחזרתו של המשיח ישוע.

פסוקים 27-ב26:

צר המשיח יצליח להשכין שלום מדומה באזורנו;
בתקופה זו בית המקדש יעמוד על תִלו.