ישעיה פרק ה

ישעיה פרק ה

 

משל הכרם

שנן דרכים רבות ללמד ולהביע רעיון. כשנתן הנביא בא אל דוד המלך כדי להוכיח אותו על חטאו עם בת שבע, הוא המשיל למלך את משל כבשת הרש. הנמשל תיאר את המציאות: את חטאו של דוד עם בַּת־שֶׁבַע, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי; חטא אשר עליו שילם המלך במחיר ארבעה מבניו (שמואל ב פרק יב).

תיאור מצב הווה, במשל או שיר, הנה דרך נוחה להציג את הבעיה. בדרך זו, השומעים מתייחסים לסיפור כמקרה שאינו נוגע להם וכך מגיבים למסר באופן אובייקטיבי. לאחר השהייה קלה, השומעים מבינים שהנמשל מתייחס למעשיהם ושהם בעצמם שפטו את מעשיהם.

 

ישעיהו הנביא מתאר את יחס אלוהים לישראל ואת התנהגות עם ישראל לאלוהים בשיר ומשל:

פסוקים 1-7:

"1 אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ; כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃

2 וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שׂורֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

3 וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ יְהוּדָה; שִׁפְטוּ־נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי׃

4 מַה־לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלא עָשִׂיתִי בּוֹ; מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

5 וְעַתָּה אוֹדִיעָה־נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי עושֶׂה לְכַרְמִי; הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרוץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס׃

6 וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר׃

7 כִּי כֶרֶם יהוה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."

 

בפסוקים 1-2 הנביא מבקש רשות לשיר שיר. הנביא מבקש להשמיע את דברי ידידו שנאמרו על כרמו. בשלב זה ניתן לשער שכל שומעיו מתקרבים ומטים אוזן לדבריו – איזה שיר נפלא יש בפיו!

הנביא אומר: "לידידי יש כרם בקרן בן-שמן."

משמעות המילה "קֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן" היא: פינת הרים שאדמתם שמנה ופורייה (קרן זווית). כרם נטוע בהרים (ירמיהו לא 5).

"ידידי", אומר הנביא, "השקיע רבות בכרמו. הוא עזק וסיקל, כלומר – חפר והוציא את האבנים שבקרקע ופינה אותם מהשדה; עבודה פיזית קשה ומייגעת. ידידי לא שתל שתילי גפן זולים, אלא  'יִּטָּעֵהוּ שׂורֵק' – את הזן המשובח והאדום, כדי להפיק יין איכותי ובשפע."

מכיוון שידידו של הנביא שתל שתילים משובחים באדמה משובחת, הוא חצב במקום יקב להפקת היין וגם בנה מגדל המשמש מגורים לשומר. הרי חשוב לשמור על השקעה יקרה כל-כך!

"והנה, למרות שידידי עשה את כל מה שצריך לעשות על מנת לקבל פרי איכותי ובשפע – הכרם הניב בְּאֻשִׁים – ענבי בוסר שאינם ראויים לעשיית יין או למאכל. ידידי קיווה לענבים אך קיבל באושים."

מכיוון שרובם המוחלט של השומעים עסקו בחקלאות והתפרנסו ממנה, ניתן לשער שהסיפור באמת נגע ללבם, ואף תיאר מציאות מחייהם.

לאחר שבפסוקים 1-2 תיאר את מצב הכרם כפי שתוכנן במקור, ממשיך הנביא ומתאר בפסוקים 3-6 את שהתרחש בכרם.
מפסוק 3 הוא מציג את הבעיה לפני שומעיו ומבקש מהם להיות השופטים. הנביא אומר: "מה צריך לעשות לכרם שלא עשיתי לכרמי? האם יש דבר אחד שהחסרתי?"

הנביא מציג את הכרם כאילו היה עובד החייב בתפוקת עבודה בתמורה לשכר – כעובד אשר פעל בחוסר נאמנות. מכיוון ששאלתו של הנביא רטורית, הרי שהתשובה ברורה: הכרם אינו יכול להמשיך להניב באושים! הכורם חייב לבצע פעולה קיצונית בכרמו.

בפסוק 5 הנביא מתאר מה ידידו עתיד לעשות לכרמו:

א. "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרוֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס." ידידו של הנביא עתיד להסיר את גדר האבנים או גדר הקוצים שמנעה מהבהמות לרמוס את הכרם. מעתה ואילך הכרם יהיה ללא הגנה.

ב. "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת…" אהפכו לשממה בכך שאחדל לעבדו. במקום גפנים, יעלו עשבים וקוצים הנמצאים בשדות עזובים ושוממים (אֲשִׁיתֵהוּ = אשימהו; בָתָה = שממה).

ג. "…וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר." משפט המביע קללה, כמו שעשה דוד על הרי הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבּועַ, אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם…" (שמואל ב פרק א פסוק 21).

 

לאחר שהנביא תיאר את המשל עד תומו, הוא מפרשו בפסוק 7:

"כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל…"

הכרם מסמל את עם ישראל. ולאור הנאמר, הידיד שישעיהו הזכיר הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

"…וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו."

אנשי יהודה הם השתילים שמהם אלוהים מקווה להתענג ולשמוח.

המילים הללו לא היו חדשות לשומעים, שהרי נאמרו במזמור תהילים פ 9: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ; תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם, וַתִּטָּעֶהָ."

"…וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."

אלוהים השקיע בעמו את הטוב ביותר ולכן קיווה שבני ישראל יחיו ויפעלו על פי רצונו, והנה הם עושים את ההפך. ה' קיווה לחיי צדק, ומה שקיבל זה חיי שחיתות ונגעים (משמעות המילה "מִשְׂפָּח" היא: שחיתות ונגעים – קרי גם צרעת, מחלה סופנית וטומאה (ג 17) ["מִשְׁפָּט – מִשְׂפָּח", לשון נופל על לשון].

שומעיו של הנביא, ככל הנראה, עמדו בפה פעור ולא יכלו לומר דבר. מדוע? – מכיוון שבפסוק 3 הוא ביקשם להיות השופטים! בשומעם את הסיפור על השתילים הבאושים הם הסכימו עמו שיש לבצע עקירה; הנה כעת, הם מבינים שהם אלה השתילים הבאושים, ואף חרצו את דינם במו פיהם (ממש כמו דוד המלך עם נתן הנביא; שמואל ב פרק יב).

 

א. איך המסר מתייחס לבני ישראל בתקופתו של ישעיהו?

ישעיהו ממשיך בדברי תוכחה שיש לאלוהים נגד עמו. מה לא עשה אלוהים עבור ישראל? – את ים סוף הוא חצה עבורם, שלווים למאכל הוריד להם מן מהשמים למדבר, מים מן הסלע הוציא, ושיבר חומות של עמים שעמדו נגד ישראל. אלוהים הלך לפניהם יום ולילה במשך 40 שנות הנדודים במדבר.

אלוהים נתן לעם תורה, חינך והכין אותם להיות אור לשאר העמים, על מנת שכל בני האדם יכירו את אלוהים ויאמינו בו.

למרות כל זאת, פנה העם לעבודת אלילים ונשען על כוחו, צבאו וחכמתו שלו. עם ישראל עזב את ה' וניאץ את קדוש ישראל (א 4: "עָזְבוּ אֶת־יהוה, נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזורוּ אָחוֹר").

אלוהים השקיע כה רבות בעמו וקיווה לפרי מבורך. אך במקום עם צדיק ועניו, קיבל עם המפנה לו עורף ומתכחש לו.

כעת, לאחר שסבלנותו של אלוהים עומדת לפוג, הנביא מציג לפני עמו את תגובתו העתידית המוצדקת של אלוהים:

• אלוהים יסיר את הגנתו מעל העם, כך שאויבים יוכלו לפרוץ את גבולות ישראל ולפרוע ביושבי הארץ.

 

• העם ייגלה והארץ תהיה לשממה אשר קוצים ודרדרים ימלאו את שדותיה.

נבואתו של ישעיהו התגשמה בחיי עשרת שבטי ישראל בשנת 722 לפנה"ס, וביושבי יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

מכיוון שעם ישראל – עד היום – מנאץ את קדוש ישראל, הרי שעננת העונש עדיין מרחפת עליו (ראה לוקס יט 41-44).

 

ב. איך המסר מתייחס לחיי המאמינים בישוע (הקהילה) היום?

1. כמו שאלוהים השקיע את כל מרצו בעמו הנבחר ישראל, כך הוא משקיע היום בכל אחד מילדיו. כל אחד מאיתנו הנו בריאה שנקנתה בדם יקר של אלוהים בכבודו ובעצמו: "שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לא בְּכֶסֶף וְלא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ"(ראשונה לפטרוס א 18-20).
2. אלוהים שילם בעבורנו את דמו כדי שנפעל על פי רצונו בחיינו פה בארץ, על מנת שכל בני האדם ישמעו את הבשורה ויראו בנו איך חיים אותה הלכה למעשה: "שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלוהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלוהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם"(אפסים ב 10); "לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלוהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ" (שנייה לקורינתים ה 20).
3. אלוהים לא הטיל עלינו תפקידים שאינם ברי ביצוע. הוא שוכן בתוכנו ומעניק לנו את כל כוחו וחכמתו על מנת למלא את רצונו (ראשונה לקורינתים י 13; אפסים א 13-14; ראשונה לקורינתים ג 16; יוחנן יד-טז).
4. כשאנו מאפשרים לרוח הקודש לחיות בנו ולהנהיג את חיינו בקדושה וצדקה, אנו מוגנים ולמעשה לבושים בשריון האמונה (אפסים ו 10-17). חיים שכאלו הם מלאים בחדוות אלוהים ויד אלוהים מורגשת בכל תחום שנעסוק בו.

כשאנו מפנים לישוע המשיח עורף, אנו מסירים את הגנתנו וחשופים לפגיעות. איננו מאבדים ישועה אך בהחלט מאפשרים לשטן לדחוק בנו ולאמלל את חיינו (ראשונה לקורינתים יא 27-30).

אלוהים בכבודו ובעצמו ירד ארצה כדי לכפר על חטאינו על מנת ששוב נוכל לקרא לו "אבא אבינו" (רומים ח 14-17). אלוהים הקדוש והצדיק מכנה אותנו "ילדיו" ומצפה שנתנהג כיאות לילדי אלוהים. אנו שתילים של אלוהים – כרמו של המשיח. הוא משקיע בנו את כולו ומצפה להתענג מהפרי. הבה נחיה בקדושה ובצדק כדי לשמח את ה'. חיים שכאלו שופעים בשמחה ושלום.

השלב הראשון בחיים כאלו מתחילים עם כניעה וקבלת ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

ישעיהו הנביא – פרק ה פסוקים 8-30

אזהרות אל העשירים הרשעים

 

בשיעור שעבר למדנו את השיר-משל שהנביא השמיע לעם ישראל; בו השווה את ה' לבעל כרם ואת עם ישראל לכרם. הכורם השקיע את כל מרצו בהכנת האדמה ושתל שתילי גפן מובחרים. הוא קיווה לענבים משובחים אך קיבל באושים.

הנמשל:

אלוהים נתן לעמו את הכול; הוא קיווה לצדק אך קיבל צעקה, קיווה למשפט אך קיבל "משפח". בעקבות היחס הנלוז של עם ישראל כלפי אלוהים, הוא עתיד להוכיח את עמו.

בפסוקים 8-23 הנביא ישעיהו קורא שש קריאות אזהרה המפרטות את חטאי העם,

ובפסוקים 24-30 הוא מפרט את הפורענות העתידה לבוא בעקבות חטאים אלה.

קריאת אזהרה ראשונה: "הוי למתעשרים האנוכיים!"

פסוקים 8-10:

"8 הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ; עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃

9 בְּאָזְנָי יהוה צְבָאוֹת; אִם־לא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, גְּדולִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב׃

10 כִּי, עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי־כֶרֶם, יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת; וְזֶרַע חומֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה."

הנביא מזהיר את העשירים המתעשרים על חשבון גזילת פרנסתם של העניים. הנביא מתאר את העשירים קונים את בתי העניים הסמוכים להם ומצרפים את הנחלות שקנו לנחלה אחת – שהיא רק שלהם ורק הם מתגוררים בה. בדרך זו, מונעים אותם עשירים אנוכיים מהעניים כל דרך להתפרנס, לעבוד אדמה ולהתקיים. פעולת העשירים מרחיקה מהם את העניים, כך שבסופו של דבר נשארים רק הם בעלי בתים וקרקעות המסוגלים להתקיים. מילים דומות אמר הנביא עמוס בפרק ו.

והנה, ישעיהו מציין שדבר אלוהים בא לאוזנו! הנביא אומר לחוטאים: "כל השקעתכם הגדולה לא תניב פרי! רבים מהבתים היפים והגדולים שאספתם יוותרו ריקים."

מה המסר?

• "אתם לא תזכו לשבת בבתים אלו זמן רב."

 

• "השדות הרחבים יניבו רק עשירית ממה שתקוו."

 

• "כמו שאלוהים קיווה למשפט צדק וקיבל משפח (1-7), כך אותם חוטאים יחסכו ויאספו אוצרות, אך לא יזכו ליהנות מאוצרם אלא ינחלו אכזבה."

נבואת ישעיהו התממשה בגלויות שבאו על יהודה בשנים 604 לפנה"ס, 596 לפנה"ס ו- 586 לפנה"ס. בפסוקים 24־30 ישעיהו מתאר במדויק את האופן בו יבוא האויב כעונש לעם.

עלינו לזכור שהלקח נכון גם לזמננו, ועל כך נעמוד בהמשך.

כל השקעתם של אותם עשירים הייתה ארצית ונועדה לעצמם בלבד. "לכן העש אכלם …" לא הייתה בהם וברכושם ברכת אלוהים.

("צמד" – מידת קרקע שצמד שוורים חורש ביום אחד = 2.5 דונם. "בַּת" – מידת נוזלים השווה בנפח לאיפה במידת יבש).

 

קריאת האזהרה השנייה: "הוי למושפעים מיין!"

פסוקים 11-17:

"11 הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבּוקֶר שֵׁכָר יִרְדּופוּ; מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם׃

12 וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תּוף וְחָלִיל, וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם; וְאֵת פּועַל יהוה לא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לא רָאוּ׃

13 לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי־דָעַת; וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב, וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא׃

14 לָכֵן, הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי־חוק; וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ׃

15 וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ; וְעֵינֵי גְבוהִים תִּשְׁפַּלְנָה׃

16 וַיִּגְבַּה יהוה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט; וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ, נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃

17 וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם; וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יאכֵלוּ."

 

ישעיהו מתאר את ריקנותם ואובדנם של שועי הארץ. מנהיגי עמו מוּנעים על-ידי השפעות מזיקות, במקום השפעתו הטהורה של אלוהים. אותם אנשים משכימים לקום וכל זאת כדי להשתכר. הם מוּנעים ומונהגים על-ידי השפעת היין מבוקר עד ערב.

דבריו של ישעיהו מדגישים את ריחוקם מאלוהים. ה' ציווה על עמו ללמוד את דברו בקומם בבוקר ובלכתם לישון (דברים ו 4-9):

"… וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנוכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל־לְבָבֶךָ; וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ…"

ה' ציווה זאת על מנת שנהיה נשלטים על-ידי רוחו ועסוקים בעשיית רצונו כל יום וכל חיינו. מכיוון ששיכרון מיין אינו מאפשר למידה או הנחיית רוח אלוהים, הנביא מציין את אותם החוטאים כאנשים הפועלים בכוח על מנת לא לאפשר לאלוהים לשלוט על חייהם ולקחת חלק כלשהו במחשבותיהם או מעשיהם. אין פלא שהם היו עיוורים לעונש שעמד לבוא עליהם (12).

שאול השליח אמר למאמינים באפסוס:

"אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ…" (אפסים ה 18).

ישעיהו מציין את היין כאמצעי שיכרות; אך הדבר נכון לכל גורם או אמצעי המונע מאתנו להישלט על-ידי רוח אלוהים. גם חברה רעה וכל סוג של התמכרות שייכים לאמצעים האלה.

בפסוק 12 הנביא מציין שאותם אנשים נהנו מצלילם של כלי נגינה:

"כִנּוֹר וָנֶבֶל, תּוף וְחָלִיל, וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם; וְאֵת פּועַל יהוה לא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לא רָאוּ."

למה הכוונה? מה הקשר בין פועל ה' לכלי נגינה אלו?

בספר שמואל א פרק י פסוק 5 נאמר שהנביאים היו מנגנים בכלים אלו על מנת ליצור אווירה רוחנית, להכין את לבותיהם לקבל ולהבין את דבר אלוהים:

"… וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתוף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים."

כך הם ידעו מה אלוהים עתיד לעשות, והמידע מאלוהים קבע את דרך ואופן חייהם.

לעומתם, העשירים הרשעים, מנהיגי העם בתוקופתו של ישעיהו, ניגנו ושרו לשם הוללות ולא לשם קדושה. הם לא קיוו או שאפו ליצור אווירה רוחנית או הלל קדוש כדי לשמוע את קול אלוהים. מסיבה זו, הנביא מוסיף:

"וְאֵת פּועַל יהוה לא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לא רָאוּ."

במילים פשוטות: הם היו עיוורים לתכנית אלוהים!

הנביא מציין את אותם כלי נגינה על מנת להדגיש את הניגוד הגמור הקיים בין חיי הרשעים לעומת הצדיקים (ראה תהילים פרק צב).

מכיוון שלא פספסו שום הזדמנות למנוע מאלוהים להנהיג את חייהם, הם הוגלו מארצם. מכובדים אלה איבדו את כל הונם ורכושם, עד כי גוועו ללחם ולמים:

"לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי־דָעַת; וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב, וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (13).

התנהגותם המרושעת הובילה אותם לשאול, ורכושם האדיר נשאר כשלל בידי זרים.

 

קריאת האזהרה השלישית – הוי ללועגים לדבר אלוהים!

בפסוקים 18-19:

"הוֹי מושְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה; הָאומְרִים: יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה, וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – וְנֵדָעָה."

בדרך ציורית הנביא מזהיר:

אינכם מפסיקים לחטוא. אתם אוספים חטאים כמו שזירה ועיבוי של חוט עד שהופך לחבל היכול למשוך עגלה. אתם חושבים שחטא כזה או אחר "לא נורא", אך זו מחשבת שווא!

כולנו לעתים חוטאים, אך אלוהים בחסדו מלמדנו להתוודות על חטא, לבקש ולקבל את סליחתו ולפתוח עמו "דף חדש".
וידוי על חטא מאפיין את יראי האלוהים, על מנת שלא יחיו עִם עוון (ראשונה לקורינתים יא 27-31).

לעומת זאת, אותם רשעים בני זמנו של הנביא אומרים ברוב חוצפתם: "אם אנחנו חוטאים, אז הבה נראה את אלוהים פועל! מדוע הוא לא שופט אותנו על מעשינו? הרי הדבר מוכיח שאנו כנראה לא חוטאים כמו שאתה – ישעיהו – חושב, או שאלוהים אינו מסוגל לעשות את מה שהבטיח מפיך ומפי שאר נביאיו!"

את חסד אלוהים בדחיית משפטם הם פרשו כחוסר אונים מצדו, ועל כך רק יגדל עונשם (ראה שנייה לפטרוס ג 7-13).

גם היום אנשים מגיבים בצורה דומה. הבעיה היא שאם אלוהים יפעל וישפוט כרגע בצדקה – הם לא יישארו בחיים, ולכן לא יוכלו לחזור בתשובה! יוצא אם כן, שדבריהם מוכיחים את ריחוקם מאלוהים.

הנביא ממשיך בעוד שלוש אזהרות:

• נגד המפיצים דיעות מסולפות (פס' 20),

 

• החושבים עצמם לחכמים ולגיבורים (פס' 21-22)

 

• ונגד שופטים המתמכרים לשכרות ולוקחים שוחד (פס' 23).

בפסוקים 20-23 ישעיהו מתאר את אופיים, תכונותיהם ומעשיהם של חלק מעמו אשר לאלוהים אין כל חלק בלבם ובמחשבתם:

20 "… הוֹי הָאומְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חושֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחושֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃
21 הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבונִים׃
22 הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי־חַיִל לִמְסוךְ שֵׁכָר׃
23 מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שׁוחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ;"

 

בפסוקים 24-30 ישעיהו הנביא מתאר את תגובת אלוהים:

24 "לָכֵן כֶּאֱכול קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה; כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יהוה צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ׃
25 עַל־כֵּן חָרָה אַף־יהוה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים, וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת. בְּכָל־זאת לא־שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
26 וְנָשָׂא־נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא׃
27 אֵין־עָיֵף וְאֵין־כּוֹשֵׁל בּוֹ, לא יָנוּם וְלא יִישָׁן; וְלא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, וְלא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו;
28 אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל־קַשְּׁתותָיו דְּרֻכוֹת; פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה;
29 שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא, וְשָׁאַג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהום וְיואחֵז טֶרֶף, וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל׃
30 וְיִנְהום עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת־יָם; וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה־חושֶׁךְ צַר, וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ."

אלוהים יקרא לאויב אכזר וחזק לעלות על יהודה וישראל כדי להרוג ולהגלות את יושבי ארץ הנחלה. מדוע?

פסוק 24:

"…כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יהוה צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ".
ישעיהו הנביא מתאר את האופי והתכונות השליליות של אלו אשר אינם ראויים להישאר בנחלת אלוהים.

בדרשה של ישוע המשיח על ההר (מתי פרקים ה-ז) אנו זוכים ללמוד את התכונות החיוביות המאפיינות את הראויים לחיות בנחלת אלוהים. חשוב שנבין את הרקע ל"דרשה על ההר" ומטרתה:

יוחנן המטביל הכין את לבבות בני עמו לפגוש את מלך המשיח העתיד לבוא ולהקים את ממלכתו.
ישוע המשיח אכן הגיע (המלך בא!) וכעת הוא מפרט את האופי והתכונות הנחוצות לבני האדם המעוניינים להיות אזרחי ממלכתו:

מתי ה 3-12:

3 "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.
4 אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ.
5 אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ.
6 אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ.
7 אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ.
8 אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלוהִים.
9 אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלוהִים יִקָּרֵאוּ.
10 אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.
11 אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ וְיִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וְיַעֲלִילוּ עֲלֵיכֶם בִּגְלָלִי.
12 שִׂמְחוּ וְגִילוּ, כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָּׁמַיִם; הֲרֵי כָּךְ רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁהָיוּ לִפְנֵיכֶם."

אם נעמיד את ששת ה-'הוי' (אזהרות) של ישעיהו מול תשעת ה-'אשרי' שאמר ישוע נקבל דבר והיפוכו.
האחד מתאר את אופיים של הרשעים שאינם ראויים לרשת את נחלת אלוהים, והשני מתאר את אופיים, תכונותיהם ומעשיהם של הראויים לממלכת המשיח.

בחן את חייך ושאל:

מי מתאר נכונה יותר את אופיי, תכונותיי ומעשיי – ישעיהו או ישוע?

הבה, נתפלל אחד עבור השני, נלמד להרבות בידיעת דבר אלוהים ונמהר ליישמו בחיינו.
נחיה בדרך שתוכיח כי אנו ראויים להיות אזרחי מלכות המשיח.