ירמיה פרק כ"ט: בשלומם שלומכם

ירמיה פרק כט
בשלומם שלומכם
רעיון מרכזי של הטקסט: ירמיה שולח איגרת לגולים בבבל לחזק את אמיתות הנבואה בנוגע לגלותם. הגלות ארוכה ועליהם להמשיך בחיים רגילים בגולה. בנוסף, נביאי השקר מוקעים.
כותרת הדרשה: בשלומם שלומכם!
רעיון מרכזי של הדרשה: היצמדו לדבר אלוהים והתרחקו מנביאי השקר. השתקעו בבבל, היו נתינים נאמנים ומלאי עדות כי בשלום בבל שלומכם.
קיצור פרק כ"ו:
פרק כ"ו מתמקד בקורות ירמיהו בראשית ימי מלכות יהויקים.
יהויקים בן יאשיהו עלה לשלטון בשנת 609 לפנה"ס בחסדו של פרעה נכו, לאחר שהביס והרג את יאשיהו במלחמת מגידו באותה שנה (ראה מל"ב כ"ג 28-37).
הנבואה המדוברת בפסוקים 2-6 מתוארת באריכות רבה יותר בפרק ז' 1-15. ירמיה הנביא הזהיר את בני יהודה שאם לא יחזרו בתשובה, ירושלים ובית המקדש ייחרבו.
מתוך הכתוב בפרק כ"ו מסתבר, כי כוהני בית המקדש "ונביאי השקר" היו אוייביו העיקריים של הנביא ירמיה, ואילו שרי המלכות, ובראשם אחיקם בן שפן, היו מתומכיו.
שרים אלו היו היועצים הקרובים של המלך, והשפעתם על ענייני המלכות הייתה גדולה.
זאת מכיוון שרובם או אף כולם היו מבני המשפחות המיוחסות שבירושלים, בעלי ניסיון בעניני מדינה ומלכות זה כמה דורות.
יהויקים המלך לעומת זאת נמנה עם אויבי הנביא וכל שידולם של השרים לא שינו את עמדתו כלפי ירמיה (ראה פרק ל"ו).
יחסו של יהויקים לנביאי אלוהים היה בכי רע. הוא ציווה על לכידתו של הנביא אוריה ורצחו בחרבו. יהויקים השליך את נבלתו של אוריה הנביא אל קברי בני העם. לא לחינם ניבא ירמיה על יהויקים בפרק כ"ב 19: "קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים."
קיצור פרק כ"ז:
הפרקים כ"ז-כ"ח הם מימי צדקיהו מלך יהודה (כ"ז 3).
קיים מרווח של כעשר שנים בין פרק כ"ו לפרקים כ"ז-כ"ח. ז"א מדובר על אירועים שהתרחשו בשנת 597 לפני הספירה לערך.
האירוע הגורלי שהתרחש בתקופה זו היה גלות יהויכין. לפי הכתוב בספר מלכים-ב' כ"ד מפסוק 12 ואילך, הוגלה יהויכין יחד עם אימו, עבדיו, שרי הארץ וגיבורי הארץ – והחרש והמסגר לבבל. לא נשאר בארץ אלא דלת עם הארץ.
כך, נטל מלך בבל מיהודה את מנהיגותה המדינית והצבאית.
שרים חדשים וחסרי ניסיון עלו לשלטון. אלו, עוררו את העם למרוד בבבל.
יהודה המזערית מן הסתם לא יכלה לעמוד נגד בבל וכל ניסיונות המרי הסתיימו באסונות נוספים על יהודה.
לאחר שהגלה את יהויכין לבבל, המליך נבוכדנאצר את מתניה דודו של יהויכין למלך על יהודה והסב שמו לצדקיהו (מל"ב כ"ד 17).
מתוך ספר ירמיהו אנו למדים שהמלך צדקיהו היה איש רך והססן. צדקיהו נכנס להרפתקה של מרי נגד בבל מלחץ השרים, אנשי ההשפעה ונביאי השקר – הנביאים העממיים שהיו סביבו.
יחסו של צדקיהו לירמיהו היה נוח. הוא כיבד את הנביא ונטה לשמוע לעצתו, אך מפחד השרים, עשה זאת בסתר.
בפרק כ"ז אנו למדים שהעמים השכנים ליהודה התאספו כדי לתכנן מרד נגד בבל.
מדובר בעמים: יהודה, אדום, מואב, עמון, צור וצידון. מן הסתם פעילות שכזו תשרת גם את מצריים שעדיין ליקקה את פצעי תבוסתה מקרב כרכמיש נגד הבבלים בשנת 609 לפנה"ס. זו ניסתה להחזיר לעצמה את עמדת הבכורה שאבדה לה.
ירמיה הנביא נצטווה ליצר מוסרות ומוטות – שהם כלי ריסון לבהמות משא ועבודה, וכך לציין את העובדה שהעמים הללו עתידים להיכנע לבבל ולעבוד את מלך בבל לכל אורך קיום ממלכת בבל.
נבואתו של ירמיה "הרסה את השמחה" לכל המעורבים.
השרים, נביאי השקר וכל המעורבים בתכנון רחשו איבה לירמיה ופעלו בכל דרך כדי לרסנו ולהשתיקו.
קיצור פרק כ"ח:
בפרק זה מובאת המערכה של הנביא ירמיה נגד אחד מנביאי השקר הבולטים.
חנניה בן עזור אשר מגבעון ניבא בשנה החמישית לשלטונו של צדקיהו ואמר:
'בתוך שנתיים ימים בבל עתידה ליפול וכל הגולים וכלי בית המקדש יחזרו ליהודה.'
ירמיה עמד נגד דברי השקר של חנניה והוכיח אותו קבל עם ועדה.
הנביא אף קבע שחנניה לא נשלח מאלוהים ובגלל שניבא שקר מליבו, הוא עתיד למות באותה שנה (ראה דברים י"ג, י"ח הסבר על העונש נגד נביאי שקר).
חלפו חודשיים ימים וחנניה בן עזור, נביא השקר, מת (ראה פסוקים 1, 17).
העימות מול חנניה בן עזור, נביא השקר, לא היה קל כלל ועיקר. חנניה הזה ושאר נביאי השקר היו מקובלים בחברה ובקרב הכוהנים והשליטים. בעיני רבים מן העם הם נחשבו ל-"פה של אלוהים". מי שמתנגד להם שם עצמו להיות "העוף המוזר". וכך הצודק והצדיק נתפסים כמעוררי מהומות וצרות…
מן הסתם, נבואת השקר של חנניה בן עזור ודומיו היו הרסניות במיוחד. אלו שהאמינו לדברו:
– לא ניסו להשתקע בבבל, לא פתחו עסקים או מסחר
– לא הקימו משפחות
– לא נטעו דבר
לפיכך, חיי הנשענים על נבואת השקר היו בסכנה מיידית. (הסבר בהמשך)
חלוקת פרק כ"ט:
א. הקדמה: פסוקים 1-3.
1. מי הם האישים אשר בידם הופקדה האיגרת שנשלחה מירמיהו בבלה?
2. מה עלול היה להיות יחסו של נבוכדנאצר לגולים לו שמעו בקול נביאי השקר?
3. האם בידינו רמז לנאמר מפי דניאל הנביא בספר דניאל ט' 2?

ב. פסוקים 4-14: חיזוק דבר הנבואה שנשמעה ביהודה לפני הגלות לבבל.
1. איך נדרשו הגולים לחיות בבבל? (פ. 4-6)
2. מהו היחס הנדרש מן הגולים כלפי שוביהם וכלפי אדמת הניכר עליה הם חיים וממנה ניזונים? (פ. 7)
3. האם אלוהים יסתור את דבר נביאיו? (פ. 8-11)
4. מהי האחרית והתקווה שאלוהים מבטיח לגולים בבבל? (פ. 11)
5. איך תתאפיין התקופה שלפני חזרתנו ליהודה? (פ. 12-14)

ג. פסוקים 15-32: אין נשכרים מדחיית דבר אלוהים.
1. מהי טענת הגולים? (פ. 15).
2. ירמיה מנבא נבואות קצרות-מועד על גורל בני יהודה שדחו את דבר הנביא ועל נביאי השקר. (פ. 16-32).
א. מה גורל בני יהודה שדחו את דברי הנביא ירמיה? (פ. 16-19)
ב. מה גורלם של נביאי השקר? (פ. 20-32)
– אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה (פ. 20-23)
– שמעיהו הנחלמי (פ. 24-32)
ד. סיכום ומסקנות.
א. הקדמה: פסוקים 1-3:
א. וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלָיִם, אֶל-יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל-הַכֹּהֲנִים וְאֶל-הַנְּבִיאִים וְאֶל-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁליִַם בָּבֶלָה.
ב. אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה-הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים, שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר, מִירוּשָׁלִָם.
ג. בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן-שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן-חִלְקִיָּה, אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה, לֵאמֹר:
ירמיה הנביא שולח "איגרת" לגולים אשר בבבל.
האיגרת נשלחה לאחר שנת 597 לפניה"ס אז הוגלו אמידי יהודה בבלה כפי שמצויין גם בפרק כ"ד. ראה גם מל"ב כ"ד 8. הנביא מציין את מגוון המעמדות והתפקידים של גולי יהודה [הזקנים, כוהנים, נביאים ושאר העם], כדי לציין שדבר האיגרת נועד להגיע לכל אחד מהגולים. המסר החשוב חייב להישמע כי בו טמון גורלם של הגולים.
האם הנביא ירמיה מרמז משהו באומרו: "אל-יתר זקני הגולה…"?
יתכן שחלק מהזקנים נאסרו על ידי נבוכדנאצר עקב התסיסה שקמה בקרב הגולים וביהודה.
משלחת מלכותית מטעם צדקיהו מלך יהודה נשלחה לנבוכדנאצר מלך בבל. האיגרת נשלחה
בידי השליחים אלעשה בן שפן וגמריה בן-חלקיה.
מי הם אותם אנשים?
אלעשה בן שפן: הוא השלישי לבני שפן הידועים לנו: אחיקם בן שפן הציל את ירמיהו ממוות (כ"ו 24) וגמריהו בן שפן הפציר במלך יהויקים כדי שלא ישרוף את המגילה…(ל"ו 25). ראה גם מל"ב כ"ב 3-13.
גמריה בן חלקיה: משערים שמדובר בחלקיה הכוהן הגדול, שאמר לשפן הסופר: "ספר התורה מצאתי בבית ה'" (ראה גם מל"ב כ"ב 4 – כ"ג 4).
לפיכך, חלקיה ושפן, אבות האישים המצויינים בפרק, היו בראש הדוחפים לתיקונים הדתיים בימי יאשיהו.
אנשים אלו היו מידידיו של ירמיהו ונקטו מדיניות של שלום כלפי בבל. במילים פשוטות, הם היו מקובלים על המלך נבוכדנאצר…
סיבת שליחת המשלחת למלך בבל הייתה ככל הנראה לשם תשלום המס השגרתי או להרגיע את נבוכדנאצר לאחר שהגיעו אליו שמועות בדבר אפשרות למרד ביהודה (ראה פרק כ"ז). יתכן אף בגלל שתי הסיבות גם יחד.
עצם העובדה שירמיה הורשה לשלוח איגרת ביד השליחים ליהדות בבל, מעידה כי הוא נהנה מסמכות ומעמד שהעניק לו המלך הבבלי (ראה נ"א 59 ועוד, שהרי המלך הכיר בירמיה איש אלוהים, כמו כן ראה פרק ל"ט 11-14).
כפי שנראה מפסוק 5, הייתה התישבות הגולים שבבבל חקלאית בעיקרה. תיעוד חיצוני לכך קיים בכתבי בירוסוס, הסופר ההלניסטי שמצוטט בדברי יוסף בן מתיתיהו (נגד אפיון, א', 19).
הגולים נהנו מחופש רב בבבל והיו רשאים לרכוש נכסים ואף עבדים (עזרא ב' 65).
תחום התישבותם היה על נהר כבר בקרבת העיר ניפור, שם התישבו גם גולים בני עמים שונים.
יחזקאל הנביא (ג' 15) ועזרא הסופר (ב' 59), מזכירים את שמות הישובים היהודיים והם: תל-אביב, תל-מלח ותל-חרשא.
הישוב היהודי שמר על מבנהו החברתי כפי שהיה ביהודה והיה מאורגן לפי בתי-אבות ובראשו עמדו זקני הגולה (א' 1, יחזקאל ח' 1 ועוד). אליהם פנה הנביא ירמיה באיגרתו.
מה עלול היה להיות יחסו של נבוכדנאצר לגולים לו שמעו בקול נביאי השקר?
מתוך הכתוב באיגרת אנו למדים שדברי נביאי השקר כגון חנניה בן עזור (ראה פרק כ"ח), הגיעו גם לבבל. מלבד נביא שקר זה, "נביאים עממיים", עוררו בלב הגולים את התקווה לנפילתה הקרובה של בבל ולשיבתם המהירה ליהודה מולדתם.
אשליה זו מנעה מרבים מלהתיישב ולהשתרש בבבל וסיכנה את מעמדם הכלכלי.
בין היתר, היו דיעות שקבעו שאי אפשר לעבוד את אלוהים בארץ טמאה (הושע ט' 2-4, עמוס ז' 17) אלא בארץ ישראל בלבד, שם שוכנת שכינתו של אלוהים. קביעתו של ירמיה באיגרתו שנשלחה לגולים היא:
– התישבו והתבססו בבבל כי שהייתכם שם ארוכה – עד סוף קיום בבל באימפריה.
– התפללו והמשיכו לעבוד את אלוהים גם בבבל.
– דרשו בשלום העם אשר בקרבו אתם שוכנים כי שלומכם תלוי בשלומם.
הערה חשובה:
סכנה רבה אף יותר רבצה על ראשם של כלל הגולים היהודים אילו היו מאמצים את נבואות השקר. שכן, המלך וכל בני בבל היו רואים בגולים היהודים, ובצדק, גיס חמישי המייחל לנפילת בבל והמחכה לרגע הנכון לפגוע בבבל. איגרתו של ירמיה הייתה לא פחות מאיגרת הצלה, איגרת חיים לגולים בבבל.
בדרך זו הראה אלוהים את חסדו ומחויבותו לבני ישראל אשר דרכם המשיח בן דוד עתיד להיוולד ולהושיע את ישראל וכלל העמים.
האם בידינו רמז לנאמר מפי דניאל הנביא בספר דניאל ט' 2?
דניאל הנביא מציין בפרק ט' כי הוא מודע לנאמר מפי ירמיה הנביא.
בהמשך הפרק, דניאל מתייחס לתוכן של פרק כ"ט. ז"א, שתפילה ותחינה ייאפיינו את העת הסמוכה לסיום הגלות.
יתכן מאוד שדניאל הנביא מתייחס לאיגרת הזו ממש אשר נשלחה לבבל בידי שליחיו של צדקיהו מלך יהודה.
ב. פסוקים 4-14: חיזוק דבר הנבואה שנשמעה ביהודה לפני הגלות לבבל.
ד. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל-הַגּוֹלָה, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.
ה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן.
ו. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם וְאַל-תִּמְעָטוּ.
ז. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.
ח. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַל-יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם, אֲשֶׁר-בְּקִרְבְּכֶם, וְקֹסְמֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חֲלֹמֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים.
ט. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי. לא שְׁלַחְתִּים, נְאֻם-יְהוָה.
י. כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה.
יא. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם, נְאֻם-יְהוָה: מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.
יב. וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם.
יג. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם: כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל-לְבַבְכֶם.
יד. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת-שביתכם (שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם.
1. איך נדרשו הגולים לחיות בבבל? (פ.4-6)
המסר של ירמיה הנביא מאוד ברור.
הגולים נדרשו להתייחס לישיבתם בבבל כאל ישיבת קבע.
בעבור אותם נמענים שנשלחו לגלות משנת 605 לפנה"ס ובשנת 597 לפנה"ס, הגלות הרי עתידה להיארך עד לשנת 539 לפנה"ס – אז עתידה ליפול בבל לפרסים ורק אז תסתיים הגלות [זה דבר הנבואה המקורי – גלותכם תיארך עד שימלא לבבל 70 שנה…כ"ה 11-12]
לפיכך, ומתוך דאגתו של אלוהים לזרע ישראל אשר דרכם אלוהים עתיד להקים את כל ההבטחות שהובטחו לעם ישראל, נצטוו גולי יהודה להמשיך את חייהם כרגיל ולוודא שירבו.
עלינו לזכור שחלק רב מאותם גולים יצאו לגלות מתוך כניעה לרצון אלוהים וציות לדבר הנביא ירמיה, ולכן אלוהים מתייחס אליהם כילדיו הזקוקים לעזרתו ולא כאילו היו זרע מרעים הנדון לכליה.
הגולים נצטוו לבנות בתים, לטעת עצי פרי גנות ולאכול את פריים.
הפעולה הזו מצביעה על השקעה לטווח ארוך. ז"א, עליהם לראות את בבל כבית ולא כמעון זמני!
אלוהים אומנם יחזירם ליהודה בבוא העת, אך עד אז, על הגולים נדרש לחיות בבבל כאילו היו ביהודה. כמו כן, להיות נאמנים לשלטון מעליהם (אל הרומים י"ג)
הגולים נדרשו להתחתן גם בגולה ולהשיא את ילדיהם למען ירבו בגולה – כמובן הכוונה לנישואין עם יהודים ולא עם נוכרים עובדי אלילים.
גם כאן, הדגש הינו על המשך חיים ולא על "ישיבה על המזוודה".
גלותכם ארוכה משנות דור ולכן השקיעו בחיים.
הערה:
ירמיה הנביא אמר את המילים הללו לפני שנת 586 לפנה"ס אז עלו שוב הבבלים על ירושלים. ביחד עם האדומים הם הרסו את המקדש ואת ירושלים. רבים מתושבי ירושלים נטבחו באכזריות רבה. הזרוע האכזרית של הבבלים על יושבי יהודה וירושלים הייתה חלק מעונשו של אלוהים עליהם בעבור דחייתם את דבר ירמיה ויחסם המזלזל באלוהים.
קבוצה זו חוותה את הנאמר בתהילים קל"ז 8-9: "…אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע."
2. מהו היחס הנדרש מן הגולים כלפי שוביהם וכלפי אדמת הניכר עליה הם חיים וממנה הם ניזונים? (פ. 7)
ז. "…וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם…"
גולי יהודה נצטוו לדרוש את שלומה של בבל!
האם זאת בגלל שכל תושבי בבל היו יראי אלוהים? לא ולא!
הם נצטוו לדרוש את שלום בבל כי שלום גולי יהודה תלוי ומותנה בשלומה של בבל.
יהודי הגולה נצטוו להיות אוהבי בני בבל, ומקור ברכה לשוביהם כי הם הגולים זוכים לחיים והמשכיות על אדמתם של הבבלים.
אלוהים דורש מכלל יראיו להתפלל לשלום ירושלים (תהילים קכ"ב 6).
והנה, גולי יהודה נצטוו להתפלל לשלומה של בבל…
האם החליפה בבל את ירושלים?
לא ולא, אך…
מכיוון שהזרע המבורך מישראל נמצא כעת בבבל, ברכת המקום בו נמצאים זרע ההבטחה של אלוהים (עם ישראל) היא כלי לשמירתם.
הפסוק הזה כמוהו כמשפט נרדף או בן=דודו של הפסוק מבראשית י"ב 3: מברכיך אברך…
אלוהים לא שינה את טעמו כלפי ירושלים.
יראי אלוהים חייבים להתפלל לשלום ירושלים כל העת כי זה חלק מתוכנית אלוהים השלמה והטובה.
אך בעודם בגלות, יחד עם תפילתם לשלום ירושלים, עליהם גם להתפלל לשלום העיר והעם בתוכו הם חיים.
רבות ניתן לומר על הפסוק הנפלא הזה:
א. עם ישראל נפוץ בין עמים רבים.
בכל מקום בו נמצא יהודי, עליו לזכור שיעודו זה להיות כוהן לאלוהים.
לפיכך, עליו להיות עד נאמן וכתובת ברורה לכל אדם כדי להכיר את אלוהים ולדעת את רצונו.
לכן, כאשר יהודי מתגורר בארץ זרה, עליו להיות אזרח נאמן לאותה מדינה ומקיים את חוקיה הראויים בכניעה, ואהבה. אם אתה מצפה לקבל את מלוא הזכויות, ראוי שתמלא את מלוא החובות כפי שעושה כל אזרח מקומי אחר.
ב. לגבינו הנושעים היום:
אזרחותנו בשמים היא, כך מלמד השליח שאול באיגרת ששלח לפיליפים בפרק ג' 20.
אנו כוהנים לאלוהים – כך ציין השליח פטרוס באיגרת הראשונה לפטרוס ב' 9-10
אנו איגרתו הכתובה של המשיח ישוע לכל הסובבים אותנו – כך לימד שאול השליח באיגרת השניה לקורינתים ב' 14 – ג' 3.
אנו נדרשים לכבד את המלך והרשויות (אל הרומים י"ג, פטר"א ב' 13)
לפיכך, גם אנו נדרשים להמשיך את חיינו ולהתרבות בברכה כאן בעולם – ולא להתנזר מענייני החיים, רק כי אולי מחר יבוא המשיח לקחתנו אליו.
מכיוון שאין כל הבדל בין נושע ערבי לנושע יהודי, הרי שהתנאים שציינתי מעלה זהים לשנינו.
ג. לגבי הפלשתינאים הלא נושעים החיים בישראל
בשלום ישראל נמצא גם שלומכם.
כאזרחי מדינה אתם זכאים ליהנות מכל זכויותיו של אזרח, אך נדרש מכם למלא את החובות של כל אזרח יהודי.
אילו הייתם מאמצים את מצוות אלוהים לאהוב ולקבל את רצונו, הייתם חווים הרבה יותר ברכות.
אינני לרגע מנסה לומר שכל מעשה של ישראל הינו מושלם, אך הרוב המוחלט של המאבק הפלשינאי והסבל הכרוך איתו נובע מדחיית העיקרון החשוב שאלוהים מלמד – בשלומם שלומכם.
3. האם אלוהים יסתור את דבר נביאיו? (פ. 8-10)
ח. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַל-יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם, אֲשֶׁר-בְּקִרְבְּכֶם, וְקֹסְמֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חֲלֹמֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים.
ט. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי. לא שְׁלַחְתִּים, נְאֻם-יְהוָה.
י. כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה.
בפסוקים אלו הנביא ירמיה חוזר ומחזק את שאמר לגולים לפני יציאתם לגלות.
אל תשמעו לשום מילה שאינה תואמת למה ששמעתם מנביא אלוהים שהוכיח עצמו ככזה.
ירמיה הוכיח את אמיתות דבריו ועובדת היותו נביא אמת לאור התגשמות הנבואות שכבר אמר והתגשמו.
– אלוהים אינו סותר את דברו!
דבר אלוהים נאמר מתוך כוח ריבוני שאינו מושפע משום הפתעה או שינוי כלשהו.
כל הנביאים מטעם עצמם הינם שקרנים שפועלים מכוח עצמם או מהשטן אך לא מכוחו של אלוהים. משה רבנו ציין בספר דברים י"ג שדין נביא שקר הינו מיתה. בכך אלוהים הדגיש את חומרת הדבר.
אלוהים אף ציין שהוא איפשר לנביאי שקר לפעול, זאת, כדי לבחון את אמיתות ובגרות אמונתם של בני ישראל.
מי שצמוד לדבר אלוהים לא ייפול במלכודת השקר של נביאי השקר.
לו ישמעו הגולים לאותם שקרנים, שהגלות קצרה ומיד תסתיים, ואל להם להשקיע בבבל, עלולה לבוא על הגולים כליה והשמד. זו תוצאה נדרשת מנטישת האמת והליכה אחר השקר.
ירמיה חוזר על מה שאמר לפני כן!
גלות היהודים בבבל תיארך לאורך כל שנות היות בבל לאימפריה.
אלוהים גזר על בבל 70 שנות מלכות ובני יהודה אשר בגולה יישארו שם עד שיסתיימו 70 השנים של מלכות בבל. מי שיצא לגלות מאוחר יותר יהיה בגלות פחות זמן מן הסתם.
הערה:
לצערי גם היום ישנם הרבה נביאים עממיים או נביאי שקר אשר טוענים להיותם מודרכים על פי רוח אלוהים, אך אינם מאלוהים.
לא כל חלום, יהיה מרגש ככל שיהיה, מהווה נבואה! או בכלל מסר מאלוהים.
למרות שרוח אלוהים פועל בחיי ילדיו הנושעים ומדריך אותם לאמת וחכמה, אין הדבר מציין שהארה מאלוהים היא נבואה. מה שאנו מקבלים מאלוהים זה הבנה מעמיקה, הארה של דבר אותו אנו קוראים או שומעים, בקיצור – חכמה והדרכה להחלטות ראויות וחיים המפארים את אלוהים
רבים מאוד מבלבלים בין חכמה, הארת הכתוב, לבין נבואה.
נביאים היו בעבר ודרכם אלוהים כתב את דברו, ודברו חתום.
מה שנותר לנו היום זה ללמוד את דבר הנביאים ולהבינו בעזרת רוח הקודש וליישם את הלקח בחיינו באמונה ואהבה.

4. מהי האחרית והתקווה שאלוהים מבטיח לגולים בבבל? (פ. 11)
יא. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם, נְאֻם-יְהוָה: מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.
דבריו אלו של הנביא מהווים הצד שכנגד לעומת התוצאה מאימוץ דברי נביאי השקר ושאר החולמים למיניהם.
מי שהולך אחרי דבר שאינו מפיו של אלוהים – אין לו שלום, יש לו רעה ואחריתו היא ריחוק מקרבת אלוהים או נוכחותו.
הדוחה את המסר של שליחי אלוהים, כמוהו כאחד הדוחה את דבר אלוהים.
לעומת זאת, אלוהים מבהיר לגולי יהודה אשר בבבל שלמרות שהציות לו אינו קל, הרי שרק בצידו של אלוהים יש אחרית עם תקווה.
רק מי שנכנע לרצון אלוהים שותף לתוכניות הנפלאות שאלוהים הכין לאוהביו.
ומהן תוכניותיו של אלוהים לילדיו?
א. בכל הנוגע לגולי יהודה:
מי מביניכם שישאר בחיים עד סוף הגלות, וצאצאיכם, תוכלו לשוב ליהודה ודרכיכם אלוהים יגשים את כל ההבטחות שניתנו לעם ישראל.
דרך צאצאיכם יבוא המשיח גואל העולם אשר בדמו יקים את הברית החדשה.
ב. ומהן תוכניות האחרית והתקווה של אלוהים לבני האדם בימינו?
מי שמאמין באלוהים כגואל מחטא ואדון חייו, הריהו שותף לחיים של אלוהים.
ילדו הנושע של אלוהים שותף נחלה במלכות אלוהים.
ילדו של אלוהים הינו שותף בברית חדשה נצחית.
ילדו של אלוהים אינו נתון לזעם אלוהים שעתיד לבוא על חוטאים הדוחים את דם הכפרה של משיח בן דוד – ישוע המשיח.
ילדו של אלוהים הינו משכן לרוח הקודש.
ילדו של אלוהים הינו כלי שירות בידו של אלוהים.
רבותי:
כולם יחוו נצח!
השאלה היא היכן!
נצח עם אלוהים היא אחרית עם תקווה.
כי בו ועימו נחיה לנצח בבריאה חדשה נטולת חטא ומוות.
כל השאר יחוו נצח בריחוק מאלוהים ובאגם האש, יחד עם השטן ושדיו.
זו אחרית אך כזו שהיא חסרת תקווה ושלום.
.
5. איך תתאפיין התקופה שלפני חזרת הגולים ליהודה? (פ. 12-14)
יב. וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם.
יג. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם: כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל-לְבַבְכֶם.
יד. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת-שביתכם (שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם.
שימו לב לצמדי הפעלים שבפסוקים 12-14:
– קראתם והתפללתם — ושמעתי
– בקשתם — ומצאתם
– תדרשוני — ונמצאתי
– ושבתי, וקבצתי והשיבותי אל-המקום אשר הגליתי אתכם משם.
כל הפעלים מציינים קירבה, אהבה, שייכות ולא מרחק או הזנחה.
ומה כבר מרגישים וחושבים בני הגלות?
האם אלוהים זוכר אותנו? האם אלוהים רואה אותנו?
האם אלוהים שומע את תפילותינו וזעקותינו מאדמת ניכר?
האם ההבטחות שניתנו לאבותינו עדיין עומדות לנגד עיניו?
האם יש טעם לעבודת אלוהים על אדמת ניכר?
בפסוקים הללו ירמיה הנביא מעודד ומנחם את ילדי אלוהים שנעקרו מכל הידוע ומוכר להם.
הנביא מבטיח שאלוהים לא שכח אותם אלא מחויב להם כמו תמיד.
אותם דברי נחמה ועידוד עומדים לכל אחד מילדי אלוהים גם היום.
אבינו שבשמיים שומע את תפילותינו ופועל למעננו כל העת (יוח"א ה 14-15, תהילים ל"ז 4-5)
מדברי הנביא יכלו להבין כל הגולים שעבודת אלוהים אינה תלויה בבית המקדש בירושלים בלבד, אלא במצבו הרוחני של ליבם.
משה רבינו כבר ניבא שאלוהים ישמע לקול ילדיו כאשר יקראו לו ממעמקי ליבם באמונה (דברים ד' 29)
קרבתו של אלוהים לעמו בעודם בגולה וללא כל יכולת למלא אחר מצוות המקדש, מוכיחות שישועה וקירבה לאלוהים נטועות באמונה, בלידה מחדש ולא בפולחן דתי.
הפולחן הדתי נועד ללמדם אודות אמיתות גדולות יותר, שהרי הפולחן הינו צל ותבנית של העיקר.
שם בגלות, יכלו יראי אלוהים כמו דניאל ורעיו, ויחזקאל, ורבים אחרים להפנים את משמעות המונח: נצדקים באמונה.
והנה, בספר דניאל פרק ט', הנביא דניאל מודע לאמת הזו שכתב ירמיה, והוא פונה לאלוהים בתחינות ודמעות עבור עמו ועבור העיר ירושלים.
אלוהים לא אחר לענות לדניאל וכולנו מכירים את תשובת אלוהים דרך המלאך גבריאל בספר דניאל ט' 24-27.
שימו לב:
הנביא מבהיר שוב, כפי שעשו נביאים רבים אחרים, שישועת ישראל קשורה בישיבה בשלום ובטחון על הנחלה הארצית המובטחת – ארץ ישראל.
כל גריעה בחלק אחד של החבילה, כמוה כהתרסה נגד אלוהים (ראה ירמיה כ"ג, יחזקאל ל"ד ואילך).
ג. פסוקים 15-32: אין נשכרים מדחיית דבר אלוהים.
1. מהי טענת הגולים? (פ. 15)
טו. כִּי אֲמַרְתֶּם: הֵקִים לָנוּ יְהוָה נְבִאִים בָּבֶלָה.
בני הגולה מתרעמים נגד ירמיה ומצטדקים: לטענתם, אותם נביאים שניבאו להם ניתנו להם מאלוהים ולכן אין להטיל בהם את האשמה…
ולכן, אם אותם נביאים שכביכול מדברים בשם אלוהים, אומרים להם שהגלות קצרה, אז מה כבר הם יכולים לעשות?
מנין להם לדעת אם הם נביאי שקר או אמת?
עלינו לזכור שאותם נביאים עממיים ונביאי שקר לא הלכו עם קרניים על ראשיהם או חיו בדרך השונה משאר בני העם בגולה.
מן הסתם רבים מהם אם לא כולם היו מקובלים בקרב בני עמם וחלקם היו מקובלים בעיני הכוהנים. מסיבה זו היהודי הממוצע לא חלק על דבריהם.
2. ירמיה מנבא נבואות קצרות-מועד על גורל בני יהודה שדחו את דבר הנביא ועל נביאי השקר. (פ. 16-32).
א. מה גורל בני יהודה שדחו את דברי הנביא ירמיה? (פ. 16-19)
טז. כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה אֶל-הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל-כִּסֵּא דָוִד וְאֶל-כָּל-הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת: אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה.
יז. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת-הַחֶרֶב אֶת-הָרָעָב וְאֶת-הַדָּבֶר; וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.
יח. וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר; וּנְתַתִּים לזועה (לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הִדַּחְתִּים שָׁם.
יט. תַּחַת אֲשֶׁר-לֹא-שָׁמְעוּ אֶל-דְּבָרַי, נְאֻם-יְהוָה. אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת-עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, נְאֻם-יְהוָה.
ירמיה הנביא אמר לגולים עוד לפני שנכנעו לבבלים וירדו בבלה, שאלוהים עתיד להעניש את אלו שידחו את דבר הנביא.
ירמיה אמר להם במילים ברורות ופשוטות שמי שלא ייכנע וילך בבלה – ימצא את מותו!
והנה, חולפות מספר שנים ולא קורה דבר לנשארים ביהודה שדחו את דבר הנביא ירמיה.
ומה הסכנה?
הגולים בבבל עלולים לחשוב שירמיה אינו דובר מאלוהים ודברי נביאי השקר אמת הם.
מסיבה זו, ירמיה מדגיש את העונש שאלוהים גזר על הנשארים ביהודה ומשתמש בהבטחה הזו כדי להוכיח את אמינותו.
אלו שדחו את דברי ירמיה ולא נכנעו להוראותיו, נקראים תאנים רעות מאוד – שוערים – מעוררי גועל ופלצות (ראה משל התאנים הטובות והרעות בפרק כ"ד).
אלו שנשארו ביהודה וזלזלו בדבר הנביא, לא יצאו נשכרים.
קללת אלוהים תרדוף אחריהם עד חורמה. רשימת הקללות והעונשים תואמת את זו הכתובה בספר דברים כ"ח 15-68 ושמורה לאלו הדוחים את תורת אלוהים.
אותם הדוחים את הוראת אלוהים עתידים להיות למשל ושנינה בפי כל הגויים.
ואומנם, מאוחר יותר השארית הזו ברחה מצריימה ושם נכחדו כולם (ראה פרקים מ"ב-מ"ד. מיוחד – מ"ד 27-29), חוץ ממספר פליטים שאלוהים השאיר, כדי שיהיו עדים להכחדת אותם רשעים.
ב. מה גורלם של נביאי השקר? (פ. 20-32)
– אחאב בן-קוליה וצדקיה בן-מעשיה (פ. 20-23)
כ. וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, כָּל-הַגּוֹלָה, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.
כא. כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-אַחְאָב בֶּן-קוֹלָיָה וְאֶל-צִדְקִיָּהוּ בֶן-מַעֲשֵׂיָה, הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר: הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם.
כב. וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּבָבֶל, לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב, אֲשֶׁר-קָלָם מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּאֵשׁ.
כג. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת-נְשֵׁי רֵעֵיהֶם, וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר, אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם; וְאָנֹכִי הוידע (הַיּוֹדֵעַ) וָעֵד, נְאֻם-יְהוָה.
לעיתים רחוקות אלוהים מציין נבואה אישית ספציפית לגבי גורלו של נביא שקר מסוים.
בדרך כלל הנבואות לגביהם הן קולקטיביות.
אז מה מיוחד בנביאי השקר הללו דווקא?
1. הם נביאי שקר שלא דברו בשם אלוהים:
אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה היו שני נביאי שקר שנלקחו בבלה יחד עם שאר הגולים מיהודה. הם טענו להיותם דוברי דבר אלוהים אך למעשה שיקרו ובדו מליבם את שאמרו.
כפי שצוין קודם, נבואת השקר שבפיהם יכלה להמית אסון וכליה על גולי יהודה.
אילו הגולים היו מאמצים את נבואת השקר, כי אז היו שמים עצמם כגיס חמישי בבבל וגורמים למלך נבוכדנאצר לדרוש את השמדתם. אם כך היה קורה, כי אז כל תוכנית אלוהים לעם ישראל ולישועת בני אדם הייתה נכשלת, כי מזרע הגולים הללו עתיד להיוולד המשיח בעתיד.
2. השניים ניצלו את מעמדם וקשריהם כדי למלא את תאוות בשרם. הם נאפו את נשי רעיהם (שכניהם) ראה ה' 7. מוסרם הירוד מהווה עדות לכך שהם אינם משרתי אלוהים.
מכך אנו צריכים ללמוד שמשרתי אלוהים אינם מחוייבים רק להעביר את מסר אלוהים במדויק, אלא גם לחיות את תורתו בטוהר וקדושה.
הנביא ירמיה ניבא שהמלך נבוכדנאצר עתיד להכותם ולשרוף את השניים לנגד עיני שאר גולי יהודה.
השניים עתידים לשאת אות קלון על ראשם לנצח נצחים.
בני ישראל עתידים להזכיר את שמם כדוגמא למשפט אלוהים על נביאי השקר והסרים ממצוותיו. הנביא משתמש במשחק מילים: קללה – קלם כדי להדגיש את החטא והעונש החמורים.
– עונש מיוחד על נביא השקר שמעיהו הנחלמי (פ. 24-32)
כד. וְאֶל-שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר:
כה. כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וְאֶל-צְפַנְיָה בֶן-מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן, וְאֶל כָּל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר:
כו. יְהוָה נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית יְהוָה, לְכָל-אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא; וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל-הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל-הַצִּינֹק.
כז. וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי, הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם?
כח. כִּי עַל-כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר: אֲרֻכָּה הִיא; בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶן.
כט. וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת-הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא.
ל. וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:
לא. שְׁלַח עַל-כָּל-הַגּוֹלָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל-שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי: יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה, וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו, וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל-שָׁקֶר.
לב. לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה: הִנְנִי פֹקֵד עַל-שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל-זַרְעוֹ: לֹא-יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָעָם הַזֶּה, וְלֹא-יִרְאֶה בַטּוֹב, אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה-לְעַמִּי, נְאֻם-יְהוָה: כִּי-סָרָה דִבֶּר עַל-יְהוָה.
שמעיה הנחלמי היה נביא שקר נוסף אשר ירד בבלה אך פעולותיו הכעיסו במיוחד את אלוהים.
מתברר ששמעיה הנחלמי היה מודע לדברי ירמיה אודות הגלות הארוכה בבבל.
כאשר היה עם הגולים בבבל, שלח שמעיה הנחלמי איגרת אל צפניה בן מעשיה הכוהן, ואל שאר הכוהנים והעם אשר בירושלים.
באיגרת, שמעיה הנחלמי מפציר בכוהן האחראי על המשמעת במקדש להעניש – כפי שמצופה ממנו – כל אדם משוגע ומעורר בעיות – והוא מתכוון לירמיה הנביא.
[בעת מועדי יהוה היו מופיעים בחצר בית המקדש נביאים עממיים רבים ומתנבאים. חלקם היווה מוקד למהומות ואי סדר ולכן הופקדו כוהנים כפקידי סדר באיזור המקדש. אחד מפקידים אלו היה פשחור בן אימר. פרק כ' 1]
שמעיה הנחלמי מפציר בכוהן שהיה עליו לאסור את ירמיה ולשים אותו במהפכת בצינוק.
נביא השקר הזה בא בטענות נגד צפניה בן מעשיה הכוהן כי זה לא עשה דבר נגד ירמיה.
שמעיה הנחלמי מציין את טענתו:
"ירמיה שלח איגרת לבבל בה הוא מתנבא שהגלות ארוכה, שעל הגולים לבנות בתים ולהשתקע בגלות. לטעת עצים ולאכול את פרין – ז"א, גלות ארוכת שנים."
ניתן גם לראות במילה – ארוכה, משמעות כפולה בה הנביא מציין שהגלות היא "תרופה".
טענתו של שמעיה הנחלמי היא שנבואת השקר של ירמיה – כביכול, מרפה את ידי הגולים וגוזלת מהם את תקוותם לשוב בקרוב לארצם.
בחסד אלוהים, צפניה הכוהן [צפניה בן מעשיה] נטה אחר ירמיה ולכן קרא בפניו את האיגרת שהגיעה משמעיה הנחלמי (ל"ז 3, כ"א 1).
מכיוון שמעשיה הנחלמי דיבר נגד דבר אלוהים ופעל כדי להעניש את נביאי אלוהים, העונש עליו חמור.
1. שמעיה הנחלמי וזרעו עתידים להיענש – לא הוא ולא איש מזרעו עתידים לחזור מגלות בבל אל יהודה.
2. שמעיה הנחלמי לא יחיה כדי לראות את הטוב שעתיד לבוא על העם
עלינו לזכור שהשפעת נביאי השקר על הגולים בבבל הייתה קריטית במיוחד ועלולה להביא להכחדת כל שארית ישראל שבגולה.
כגודל הסכנה שנבואת השקר שלהם היתה, כך גדולה הייתה הענשתם.
ראה לדוגמא את הענשת נביא השקר חנניה בו עזור בפרק כ"ח 16-17.
מי ומי בשמות?
פ. 26: יהוידע הכוהן: מבצע המהפכה הממלכתית בימי עתליה, משמיד עבודת הבעל ביהודה ומסדר עבודת הקודש בבית ה' על ידי מינוי פקידים המשגיחים על סדר העבודה (מל"ב י"א 18). יהוידע זה היה למופת לכל ראשי הכוהנים הבאים אחריו ושמו היה בפיהם לתהילה.
סיכום ומסקנות.
1. נביאי השקר:
גם היום ישנם המכנים עצמם נביאים אך מעולם לא הוסמכו לכך מאלוהים.
חלקם מבלבלים בין חכמה, דעת, לבין נבואה.
אחרים פשוט שקרנים ומסוכנים.
הדרך היחידה להתגונן מאנשים הרסניים אלו היא בהיצמדות לכתוב בדבר אלוהים. שנן ולמד את האמת כדי להתגונן מן השקר.
2. בשלומם שלומכם:
הגולים נצטוו להשתקע בגלות כי היא תהיה ארוכה.
ההוראה נועדה להגנתם ולטובתם כדי להבטיח את שלומם והמשכיותם.
הגולים נצטוו לכבד את השלטון תחתיו הם חיים ולפעול לשלום העם המארח – כובש.
כך נדרשו לחיות בני ישראל בגולה, והעיקרון הזה נכון עבור הנושעים בעולם כולו.
כמו כן העיקרון הזה חייב להיות נר לרגליהם של כל ערביי ישראל.
בשלום ישראל – שלומכם!
ראו את המתרחש סביב מדינת ישראל והתפכחו!
העיקרון הקדום שאמר אלוהים לאברהם – לא השתנה – מברכיך אברך, מקלליך אאור.
3. אחרית ותקווה:
לדורו של ירמיה: אתם עם ישראל אשר דרכו יגשים אלוהים את כל ההבטחות שהבטיח לעם ישראל. אתם וצאצאיכם אשר ישארו בחיים, יוכלו לחזור ליהודה ולחוות את ברכת אלוהים.
כל אלו שברחו למצריים ולא שמעו לדבר הנביא ירמיה – עתידים להיכחד. לא מהם יבוא זרע ההבטחה!
לדורנו היום: רק מי שחלקו בברית החדשה שהקים האדון ישוע בדמו המכפר – יהנה מאחרית ותקווה.
– כפרת חטאים – ישועה
– חיי נצח עם אלוהים
– לא נתונים לזעם אלוהים על חוטאים
– שותפי נחלה
– ילדי אלוהים המוכנים לשירות באהבה, ענווה ואמונה.