ירמיה פרק יג': שכר הגאווה – גלות!

ירמיה פרק י"ג.
לקחי משלי חגורת הפשתן ונבלי היין.
רעיון מרכזי של הטקסט: אלוהים מזהיר את בני יהודה מזלזול בו והתמדתם בדרך הדתיות המסולפת.
כותרת הדרשה: שכר הגאווה – גלות!
רעיון מרכזי של הדרשה: אלוהים הוא עורק החיים והחיוניות של ישראל
חלוקת הפרק:
א. משל חגורת הפשתן (י"ג 1-11).
1. הוראת אלוהים לירמיה (1-7)
2. נמשל חגורת הפשתן (8-11)
ב. משל נבל [כד] היין (י"ג 12-17)
1. תיאור משל כד היין (פ. 12)
2. נמשל כד היין (פ. 13-17)
ג. אזהרה ישירה למלך ולאימו הגבירה (18-27)
ד. סיכום ומסקנות
א. משל חגורת הפשתן (י"ג 1-11).
א. כֹּה-אָמַר יְהוָה אֵלַי: הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל-מָתְנֶיךָ; וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ.
ב. וָאֶקְנֶה אֶת-הָאֵזוֹר, כִּדְבַר יְהוָה; וָאָשִׂם עַל-מָתְנָי.
ג. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר:
ד. קַח אֶת-הָאֵזוֹר, אֲשֶׁר קָנִיתָ, אֲשֶׁר עַל-מָתְנֶיךָ; וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה, וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע.
ה. וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אוֹתִי.
ו. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: קוּם לֵךְ פְּרָתָה, וְקַח מִשָּׁם אֶת-הָאֵזוֹר, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ-שָׁם.
ז. וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר, וָאֶקַּח אֶת-הָאֵזוֹר מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-טְמַנְתִּיו שָׁמָּה; וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר, לֹא יִצְלַח לַכֹּל.
ח. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ט. כֹּה אָמַר יְהוָה: כָּכָה אַשְׁחִית אֶת-גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת-גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם הָרָב.
י. הָעָם הַזֶּה הָרָע, הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרַי, הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לָהֶם; וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה, אֲשֶׁר לֹא-יִצְלַח לַכֹּל.
יא. כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה, נְאֻם-יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת; וְלֹא שָׁמֵעוּ. 1. כך אמר לי ה': "לך וקנה חגורת פשתן וקשור אותה למותניך. אל תרטיב אותה במים".
2. קניתי את החגורה כפי שאמר לי ה', וקשרתי אותה למותניי.
3. ה' דיבר אליי שנית ואמר:
4. "קח את החגורה שקנית וקשרת למותניך, ולך לפְרָת. טמון אותה שם בחריץ שבסלע". 5. הלכתי וטמנתי אותה בפְרת כפי שציווה עליי ה'.
6. אחרי ימים רבים אמר לי ה': "לך לפרת וקח משם את החגורה שציוויתי עליך לטמון שם".
7. הלכתי לפרת, חפרתי ולקחתי את החגורה מהמקום שבו טמנתי אותה. ראיתי שהחגורה נהרסה ושלא ניתן לעשות בה שימוש כלשהו. 8. ה' אמר לי:
9. "כך אמר ה', 'ככה אהרוס את גאוות יהודה ואת גאוותה הגדולה של ירושלים.
10. בני העם הרע הזה, המסרבים לשמוע את דבריי, הפועלים על פי לבם הקשה והרע, ההולכים אחרי אלוהים אחרים ועובדים ומשתחווים להם, יהיו כמו החגורה הזאת שלא ניתן לעשות בה שימוש.
11. כפי שחגורה צמודה למותני אדם, כך הצמדתי אליי את כל משפחת ישראל ואת כל משפחת יהודה', אמר ה', 'כדי שיהיו לי לעם, יכבדו, יהללו ויפארו אותי. אבל הם לא שמעו'.
1. הוראת אלוהים לירמיה (פרטי משל חגורת הפשתן) (1-7)
כל ילד ובוגר יודע שתמונה אחת שווה אלף מילים.
על מנת להעביר מספר מסרים כדי שיופנמו כראוי, אלוהים מצווה על ירמיה ללמד אמת חשובה בדרך של משלים. ירמיה עושה זאת שוב בפרק י"ח – משל כלי היוצר, בפרק י"ט – ניפוץ כד החרס, בפרק כ"ד – משל התאנים הטובות והרקובות, בפרק כ"ז-כ"ח – משל המוסרות והמוטות, בפרק ל"ב – משל רכישת החלקה ובפרק מ"ג – משל האבנים במצרים.
ירמיה לא היה הנביא היחידי שנצטווה ללמד את בני ישראל לקחים דרך אמצעים חזותיים. גם יחזקאל עשה כך (יחזקאל ד' 1 – ה' 4).
המשל הראשון הינו משל חגורת הפשתן.
ירמיה נדרש לקנות חגורת פשתן חדשה וטריה ולהרכיבה על מותניו (מל"ב א' 8, ישעיה ה' 27). כמו כן, בגדי פשתן היו חלק ממרכיבי הביגוד של הכוהנים (ויקרא ט"ז).
על ירמיה נאסר להסיר את חגורת הפשתן מגופו, וכן אל לו להרטיבה. כך הלך ירמיה זמן מה.
חגורת פשתן על המותן הייתה מעין חגורה חזקה אשר הידקה את הגלימה לגוף הלובש.
כמו כן, על החגורה הזו היה האדם תולה את כל כליו.
חוזקה של חגורת הפשתן הינו רב, וכאשר חגורה זו טריה ואינה פגומה, אין אדם רגיל מסוגל לשברה.
לאחר שירמיה הלך זמן עם חגורת הפשתן על מותניו – כך שכל הרואים אותו יבחינו במחזה, ציווה עליו אלוהים לטמון את חגורת הפשתן בנקיק סלע בנחל פרת.
נחל פרת הינו החצר האחורית של היישוב ענתות, [במסלול ואדי קלט]. ז"א, ממש ליד ביתו של ירמיה (ראה גם נ"א 63, יהושוע י"ח 21,23).
האיזור של נחל פרת ליד ענתות הינו איזור מדברי ויבש.
בתרגומים של התנ"ך לשפות אחרות, מציינים את הפרת כנהר אשר בבבל שנמצא במרחק של כאלף ק"מ מענתות. לדעתי אפשרות זו פחות הגיונית, אך אינה משנה דבר בנושא.
כל דבר חי, או מן החי, אשר ננטש קבור או חשוף לשמש, סופו שיישחת ויירקב.
לאחר זמן מה, ציווה אלוהים על ירמיה להוציא את חגורת הפשתן מהמקום בו הטמינה.
ירמיה מעיד שחגורת הפשתן הייתה מושחתת ולא ראויה לשום דבר.
2. נמשל חגורת הפשתן (8-11)
אלוהים הסביר בדרך כה ברורה ופשוטה את הנמשל.
חגורת הפשתן מסמלת את כל בית ישראל. את בני יהודה ובני ישראל מכל שניים עשר השבטים (ראה פסוק 11).
כמו שירמיה הצמיד את חגורת הפשתן לגופו ולא הסירה ממנו, כך הצמיד אלוהים את כל בית ישראל אליו, כדי שייהנו מפארו, שמו, כוחו וברכתו של אלוהים.
ההיצמדות היא על ידי אמונה באלוהים שמתבטאת בקיום מצוותיו והוראותיו באהבה.
ההיצמדות לאלוהים מציינת את הענקת החיים, החיוניות והתכלית לעם ישראל.
כך, חוזקו של אלוהים הופך לחוזקו של ישראל, וציותו של ישראל הופך לתפארתו וכבודו של אלוהים.
איך הריקבון של חגורת הפשתה מתבטאת במציאות של חיי בני ישראל?
כאשר בני ישראל פנו מאלוהים והלכו אחר שרירות ליבם, ז"א, אינם שומעים יותר לדבר אלוהים ואינם מכבדים את דברו ככתבו וכלשונו, הם התנתקו ממקור החיים, החיוניות והתכלית שלהם.
חגורת הפשתן שנרקבה, סמלה זאת.
כאשר עם ישראל מתנתק מאלוהים, הוא אינו מתחבר למקור חיים אחר – מכיוון שאין חיים מלבד אלו הנובעים מאלוהים.
כעת כשבני יהודה לבד וללא התערבות מלוא כוחו ומלוא חסדו של אלוהים בעבורם, הם יכולים לדעת לאשורו את מידת כוחם ויכולתם האישית. כעת הם מבינים שהם לא כל כך חזקים וחכמים כפי שסברו.
גאוותם הביאם לתחתית, לפי מוות. לא לחינם אמר שלמה המלך: לפני שבר גאון (משלי ט"ז 18).
גאוותם הסתירה מהם את האמת.
הגאווה היא החטא הראשון בבריאה. זה חטאו של השטן, הלא הוא הילל בן שחר (ישעיה י"ד, יחזקאל כ"ח). בעקבות חטאו, סילקו אלוהים ממעמדו הרם ודן את דינו לאבדון באחרית הימים.
ולאן הובילה הגאווה הזו את בני ישראל?
אם נשתמש במילים של שאול השליח, כי אז ניתן יהיה לומר: "נשמטתם מן החסד…" (אל הגלטים ה' 4)
– כוחו של אלוהים וברכתו סרה מהם.
– האוייבים עולים עליהם וינצחו אותם.
– העם יילקח לגלות והארץ תיחרב.
– העם יסבול ולא יזכה ליהנות מכל ברכה. מן הסתם גם לא היה דוגמא למופת אלא ההיפך.
דרך המשל של חגורת הפשתן אלוהים מבהיר לעם ישראל שההבדל בין אלוהים לאלילים זה לא עניין קוסמטי, אלא מהותי.
התרחקות מאלוהים זה היצמדות לעבודת אלילים. האלילים אינם מעניקים חיים כי אין להם חיים משל עצמם.
רק אלוהים הינו מקור חיים!
ומי שמתנתק ממנו – מתקרב למוות, מתנתק מחיים. ממש כפי שקרה לחגורת הפשתן שנרקבה.
משה רבנו הבין את השיעור הזה במהלך חייו. ככל שהוא הכיר את אלוהים – הוא נעשה עניו יותר. וככל שאנו נכיר את אלוהים, גם אנו ניעשה ענווים יותר.
אילו לקחים ומסקנות עלינו ללמוד כמאמינים בישוע ממשל חגורת הפשתן?
פעמים רבות שמעתם אותי אומר:
אין שום דבר חדש בספר הברית החדשה!
כל אמת אלוהים ועקרונות החיים שהנחיל לילדיו כתובים בתנ"ך.
בספר הברית החדשה אנו יכולים ללמוד את אותם העקרונות במילים שונות ובדימויים חדשים.
1. בבשורת יוחנן ט"ו 4-6, האדון ישוע המשיח השתמש במשל הגפן והשריגים. האדון אמר: "…עימדו בי ואני בכם. כמו שהשריג אינו יכול לעשות פרי מאיליו אם לא יעמוד בגפן, כך גם אתם אם לא תעמדו בי. אני הגפן: אתם השריגים. העומד בי ואני בו עושה פרי לרוב, שכן בלעדי אינכם יכולים לעשות דבר. מי שאינו עומד בי מושלך החוצה, כשריג ומתייבש…"
2. האדון ישוע המשיח אמר: "אני הדרך, והאמת והחיים, אין איש בא אל האב אלא דרכי…" (יוחנן י"ד 6). אז כדאי להיצמד למקור החיים.
3. באיגרת אל הרומים י"א 17-24, השליח שאול מציין את מקור חיי ישראל בהישארותם על עץ הזית המקורי. גדיעה מן העץ מסירה ברכה וחיים מן הענף.
4. התגלות ב 4-5: האדון ישוע מזהיר את בני קהילת אפסוס שאם לא יחזרו בתשובה, יסיר את מנורתם, ז"א, קהילתם תחדל מלהתקיים. החיים בידו של המשיח ישוע.
מסקנה: כל כוחנו, יכולתנו ותכלית חיינו תלויים לחלוטין בחסד ה' ובקרבתנו אליו.
איך מתבטאת ההיצמדות לאדון ישוע בחיי הימיומיום של המאמין?
הצמדות לאדון מתבטאת באמונה מעשית.
– לימוד ושינון דבר אלוהים – כי דבר ה' זה אור לנתיבתנו.
– ציות ויישום הנלמד בחיים האישיים – חיי טוהר הרחוקים מן החטא על כל צורותיו
– קביעת החלטות ודרך חיים לאור הכתוב בדבר אלוהים.
– חזרה בתשובה כנה על כל חטא.
– התחברות אוהבת ומכובדת עם שאר המאמינים. ואהבת את רעך כמוך
כאשר אנו צמודים לאלוהים – אנו מכבדים אותו ומפארים את שמו.
חיים שכאלו הם חיי השתחוויה ראויים. חיים שכאלו מאפשרים לכל כוחו וברכתו של אלוהים להראות דרכנו.
אם לא נקיים את אחד הסעיפים, נעמיד עצמנו חשופים להשפעות העולם על חיינו.
נכון, לא נישחת ביום אחד, אך בכל יום נהפוך פחות חיוניים ופחות יעילים בשירות אלוהים. בכל יום נחווה פחות מהברכה שהייתה לנו קודם…
לבסוף נידמה לאותה חגורת פשתן שנקברה באדמה ואיבדה את כל חיוניותה והפכה לחסרת ערך ותועלת.
ב. משל נבלי היין (י"ג 12-17)
יב. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל-נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע, כִּי כָל-נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן?
יג. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר יְהוָה: הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶת-הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל-כִּסְאוֹ, וְאֶת-הַכֹּהֲנִים וְאֶת-הַנְּבִאִים וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם שִׁכָּרוֹן.
יד. וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל-אָחִיו, וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו, נְאֻם-יְהוָה; לֹא-אֶחְמוֹל וְלֹא-אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם.
טו. שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל-תִּגְבָּהוּ! כִּי יְהוָה דִּבֵּר.
טז. תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל-הָרֵי נָשֶׁף; וְקִוִּיתֶם לְאוֹר, וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת ישית (וְשִׁית) לַעֲרָפֶל.
יז. וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה; וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה. 12. "אמור להם את הדברים האלה, 'כך אמר ה' אלוהי ישראל: "בכל כלי ממלאים יין" '. הם יאמרו לך, 'האם איננו יודעים שבכל כלי ממלאים יין?!'.
13. אמור להם שכך אמר ה', 'אמלא את כל תושבי הארץ הזאת שיכרון, את המלכים משושלת דוד ואת הכוהנים והנביאים ואת כל תושבי ירושלים.
14. אנפץ אותם זה בזה, אבות בבנים. לא ארחם ולא אסלח ולא אוותר אלא אשמיד אותם' ", אמר ה'.
15. שִמעו והקשיבו, אל תתגאו, כי ה' דיבר.
16. תנו לה' אלוהיכם כבוד לפני שיחשיך ולפני שיִתָקלו רגליכם בהרים החשוכים. אחרת תקוו לאור וה' יהפוך אותו לאפלה, ישנֶה אותו לערפל.
17. אם לא תקשיבו לנבואתי אבכה בסתר בגלל גאוותכם, אזיל דמעות ועיניי יזלגו דמעות כי העדר של ה' יפול בשבי.
1. תיאור משל כד היין (פ. 12)
משל כד היין הינו המשך ישיר של המשל הקודם, שכן, שניהם מצביעים על הגאווה ותוצאותיה.
האפקט החזותי השני מורכב מהדברים הבנאליים ביותר.
כד יין מלא ביין.
אלוהים מצווה על ירמיה להכריז לפני מנהיגי יהודה: כל כד ימלא ביין.
אלוהים הודיע לירמיה מראש את תגובת מנהיגי יהודה.
מכיוון שהכרזתו של ירמיה אינה מגלה כל דבר חדש, מן הסתם שומעיו ישאלוהו:
מה חדש בהכרזה שלך?
האם אנו לא יודעים שכדים שכאלו מלאים ביין?
מבלי משים לב, מנהיגי יהודה אומרים את המשפט שבעוד מספר דקות יוכיח את כסילותם.
2. נמשל כד היין (פ. 13-17)
הנמשל מציין את העובדות הבאות.
בני יהודה, מן הקטן ועד הגדול שבהם הם הכדים מלאיי היין.
אלוהים אמר דרך הנביא ירמיה, שהוא ממלא את בני יהודה שיכרון.
כל בני יהודה, בין אם מדובר בפשוטי העם או במשפחת המלוכה, והכהונה, כולם כשיכורים ונתונים להשפעה זרה ומשחיתה.

הערה חשובה:
בבדיקת מילים ומשפטים דומים בכתבי הקודש מגלים שהמילה שיכרון מתייחסת למצב של עונש מאלוהים.
העונש נובע מעזיבת תורת אלוהים.
הנביא ישעיה מ"ט 26, ס"ג 6, ירמיה כ"ה 15-25, נ"א 7, 39, מציינים את המילה "שיכרון"
כחלק מעונשו של אלוהים על החוטא.
במילים פשוטות: אלוהים מניח לחוטא להתבוסס בתוצאות בחירתו השגויה עד סופו המר. [ראה איגרת אל הרומים פרק א]

למה הכוונה, מלאים בשיכרון?
בני יהודה יהיו מלאים אך לא בחכמת אלוהים אלה בכל שאר הדברים שאינם חכמה וכבוד.
התוצאה לא תאחר לבוא.
מכיוון שהם נתונים להשפעה מזיקה, בני יהודה יפגעו זה בזה עד חורמה.
"הפשתה היבשה" וחסרת הערך היא בדיוק התוצאה של "השיכרון" שעליו מדבר הנביא.
ירמיה מביט לעבר שומעיו ורואה את הזלזול בעיניהם.
בשל כך הנביא מזהירם לבל יזלזלו בדבריו שהרי הם דבר אלוהים שניתן לו בעבורם.
הנביא מזהירם לבל ימלאו בגאווה, שכן זו תמנע מהם לשמוע ולקבל כל תוכחה למען יתקנו את דרכם.
הנביא מתחנן לפני בני יהודה – תנו לאלוהים כבוד לפני שיהיה מאוחר מידי.
כבדו את אלוהים לפני שרגליכם יסולקו מעל האדמה הזו ותילקחו לגלות.
ירמיה מבהיר לשומעיו שדבריו אינם מבטאים נקמה או שנאה אלא נובעים מתוך אהבתו לעמו.
שכן, אם לא ישמעו לו, הוא כבר כעת יתחיל להתאבל על גורלם ועל אובדנם.
הנביא ירמיה לעומתם האמין בכל ליבו לכל דבר אלוהים, עד כי מילותיו והבטחותיו של אלוהים היו המציאות הקובעת בחייו.
איך הפכו בני יהודה להיות משולים לכדים מלאי יין? לאנשים מלאיי שיכרות?
הרי כולנו מסכימים שכל הדימויים הללו סמליים…
בני יהודה נטשו את דרך אלוהים, ומילאו את ליבם ומוחם בתורות שקר.
דבר ה' נחשב בעיניהם למיושן, לא מתאים, לא מענג, לא מספק, נוגד לדעתם ולנטיית ליבם.
במקום להיכנע בענווה לעליונות דברו של אלוהים, הם העמידו עצמם כיודעים טוב יותר…
בפרקים הקודמים כבר למדנו איך העם היה מכור לעבודת אלילים והיה נתון להשפעות שקר.
ומה מאפיין את השיכור?
נתון להשפעה מזיקה וללא יכולת לבצע מהלכים נכונים וראויים. כמו כן, השיכור תמיד יפעל בדרך המזיקה לו ולאחרים ומבישה אותו ואת מכריו.
תוצאת השיכרות לעולם אינה חיובית.
מסיבה זו כינה אותם אלוהים – מלאי שיכרון.
השיכרון התבטא בגאווה לאומית, גאווה עצמית, מבלי יכולת אפילו לחזרה בתשובה.
הרי בפרקים הקודמים אמר אלוהים שקבוצה זו כבר חצתה את קו האל-חזור מבחינה רוחנית.
מסיבה זו, אלוהים הניח להם להתבוסס בתוצאת חטאיהם (ראה אל הרומים א)
איך משל כד היין רלוונטי לחיינו היום כמאמינים בישוע?
שאול השליח השתמש במטבע לשון דומה כאשר כתב את האיגרת למאמינים באפסוס.
בפרק ה' 17-19 אמר שאול השליח:
"…לכן, אל תהיו חסרי דעת, אלא הבינו לדעת מה רצונו של האדון. אל תשתכרו מיין, שכן זה מביא לידי פריצות, אלא הימלאו ברוח והשמיעו ביניכם תהילות ותשבחות ושירות רוחניות. שירו וזמרו לאדוני בלבבכם, ובכל עת הודו על הכל לאלוהים אבינו בשם אדוננו ישוע המשיח."
באיגרת למאמינים בפיליפי (ב' 5) אמר השליח שאול: "…יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע…"
איזה הלך רוח? ענווה, ציות לאלוהים האב.
כדי למלא מצווה זו אנו לא יכולים להיות תחת השפעה זרה כלשהי…
כאשר אדם נתון להשפעת אלכוהול, הוא למעשה הניח את השליטה על מחשבותיו ומעשיו בידיו של השטן.
במצב שכזה אף אדם אינו מכבד את עצמו או את החשובים בחייו.
במצב שכזה אף אדם אינו מכבד את אלוהים ואינו ממלא את תכלית ייעודו.
במצב שכזה אותו אדם הולך בדרך משפט אלוהים וחשוף לזעמו.
בכל הקשור לאלכוהול או סמים השולטים על האדם, אין לנו כל מחלוקות. תודה לאל.
אך עלינו לשים לב שהבעיה של בני יהודה או שלנו היום אינה בהכרח אלכוהול עצמו.
כולנו יודעים שאפשר להיות שיכורים אך לא מיין…
תורות השקר, והגאווה האישית הם גורמים ממכרים ומשכרים.
אדם אשר איפשר לגאוותו לעוור את עיניו מכל ביקורת בונה ותיקון, הריהו טועה ומזיק ממש כפו שיכור שפועל באופן מוטעה ומזיק לעצמו ולאחרים. אדם אשר מאפשר לגאוותו לכבוש כל חלקה טובה בנפשו, הריהו האויב הגדול ביותר של עצמו ורע לכל הסובבים אותו.
מסיבה זו, שאול השליח מנחה את כולנו להימלא ברוח ולא בשום השפעה אחרת.
ומה הכוונה במשפט: הימלאו ברוח?
תאפשרו לרוח אלוהים – לדברו ולהדרכתו להנהיג את מהלך חייכם ולקבוע את החלטותיכם.
להימלא ברוח משמע – לציית באופן מלא ומיידי וללא תנאי לאמת של אלוהים.
להימלא ברוח זה לבקש סליחה על חטא וללא תירוצים.
להימלא ברוח זה לשמור על קדושת הנישואין בכל מצב.
להימלא ברוח זה לחנך את ילדינו לאור דבר אלוהים
להימלא ברוח זה להיות אזרח למופת ושומר חוק
להימלא ברוח זה להודיע את אמת הבשורה ללא בושה ופחד בכל פעם שאלוהים פותח את דלת ההזדמנות.
להימלא ברוח זה להפוך את דבר אלוהים והבטחותיו למציאות הקובעת של חיי.
להימלא ברוח זה אומר שאיננו נתונים לזעמו של אלוהים.
אם נפעל כך, כי אז לבטח לא נפגע בעצמנו ולא ביקירים לחיינו.
אם נפעל כך לא נבייש את עצמנו ולא את בני משפחתנו
אם נפעל ונחיה כך, כי אז נפאר את אלוהים ונחווה את מלוא מעורבותו וברכתו על חיינו.
ג. אזהרה ישירה למלך ולאימו הגבירה (18-27)
יח. אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה: הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ, כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם, עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם.
יט. עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ, וְאֵין פֹּתֵחַ; הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ, הָגְלָת שְׁלוֹמִים.
כ. שאי (שְׂאוּ) עֵינֵיכֶם וראי (וּרְאוּ), הַבָּאִים מִצָּפוֹן; אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן-לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ?
כא. מַה-תֹּאמְרִי, כִּי-יִפְקֹד עָלַיִךְ? וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ; הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ, כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה.
כב. וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ: מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה? בְּרֹב עֲו‍ֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ, נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ.
כג. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? גַּם-אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב, לִמֻּדֵי הָרֵעַ!
כד. וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ-עוֹבֵר, לְרוּחַ מִדְבָּר.
כה. זֶה גוֹרָלֵךְ, מְנָת-מִדַּיִךְ מֵאִתִּי, נְאֻם-יְהוָה. אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר.
כו. וְגַם-אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל-פָּנָיִךְ, וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ.
כז. נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ, זִמַּת זְנוּתֵךְ, עַל-גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ. אוֹי לָךְ, יְרוּשָׁלִַם, לֹא תִטְהֲרִי, אַחֲרֵי מָתַי עֹד? 18. "אמור למלך ולאם המלך, 'שבו על הקרקע כי הכתר המפואר שלכם ילָקח מעל ראשיכם.
19. ערי הנגב יהיו סגורות ולא יהיה מי שיפתח אותן. יהודה כולה תוּגלה, תוגלה בשלמות.
20. " 'הביטי וראי את הבאים מצפון. איפה העדר שניתן לך, הצאן שהתפארת בו?
21. מה תאמרי כשיפקיד ה' את ידידייך, את אלה שלימדת, לשלוט עלייך? הרי יתקפו אותך יסורים כמו של אישה יולדת.
22. ואם תאמרי בלבך: "למה כל זה קרה לי?", בגלל חטאייך הורמו שולי בגדך, רגלייך נחשפו באלימות.
23. " 'האם כושי יכול לשנות את צבע עורו או נמר את הכתמים שלו? כך תוכלו גם אתם, הרגילים לרע, לעשות טוב.
24. אפזר אתכם כמו שקש מתפזר ברוח מדבר.
25. " 'זה גורלך, מה שמגיע לך ממני', אמר ה', 'כי שכחת אותי ובטחת בשקר.
26. בתגובה הרמתי על פנייך את שולי בגדך והאברים שלך נחשפו.
27. ראיתי את מעשייך המתועבים, הניאופים שלך, קריאות התאווה שלך ומעשי הזנות הטמאים שלך על הגבעות בשדה. אוי לך, ירושלים! עד מתי לא תיטהרי?!' ".
ירמיה כעת פונה למלך ולאימו הגבירה.
המלך הינו יהויכין (יכניה) שעלה לשלטון בגיל 18 ואימו היא נחושתא בת-אלנתן מירושלים (ירמיה כ"ט 2, מל"ב כ"ד 8, 12, 15).
יהויכין מלך לאחר אביו יהויקים ונשאר על כסא המלוכה רק לשלושה חודשים. מפאת גילו הצעיר, אימו הייתה הדמות הדומיננטית או העומדת לצידו כל העת ומשפיעה על החלטותיו.
ירמיה הנביא פונה למלך ולגבירה ומתחנן לפניהם למען ישפילו עצמם לפני אלוהים ויכנעו – זאת לנוכח העונש העצום – פלישת בבל על יהודה, עם כל המשתמע מכך.
מכאן, ירמיה אומר את המילים הללו בשנת 587 לפנה"ס, זמן קצר לפני חורבן ירושלים וגלות העם בבלה.
ירמיה מאשים באופן ישיר את בית המלוכה במצב העגום של יהודה.
העונש וזעם אלוהים הינם תמורה ישירה על נטישת אלוהים ותורתו.
ירמיה מתאר באופן גס וציורי את שבני יהודה ובני בית המלוכה עתידים לחוות בעוד זמן קצר ביותר…
בפסוקים 22, 26 הנביא אומר לגבירה ששמלתה תעלה וייגלו שולי נעליה.
במילים פשוטות: ערוותה תיגלה, ובנות יהודה עתידות לחוות אונס, בושה ומוות.
ירמיה גם מבקר את בית המלוכה שלא טיפלו כיאות בצאן של אלוהים.
עם ישראל הינו הצאן של אלוהים.
אלוהים מפקיד את עמו ביד שליטיו ומצפה מהם שינהגו את עמו לנאות דשא ולא לגיא הריגה ורצח.
ראשי העם עתידים לעמוד למשפט לפני אלוהים על זלזולם בצאן אלוהים וגרימה למות בני ישראל.
האם יש סיכוי לבני המלוכה, ראשי העם ורבים מבני יהודה לחזור בתשובה?
בפסוק 23 הנביא ירמיה עונה:
כג. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? גַּם-אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב, לִמֻּדֵי הָרֵעַ!
כמו שכושי לא יוכל להפוך את צבע עורו ללבן, וכמו שנמר לא יוכל לאבד את חברבורותיו, כך אלו העומדים לפני ירמיה ומלאים בגאוותם – לא יוכלו לחזור בתשובה ולעשות את הטוב.
גורלם נחרץ!
וכל שהם יכולים להאשים זה רק את עצמם.
ד. סיכום ומסקנות.
1. כל פרק י"ג נסוב סביב בעיה אחת מרכזית – הגאווה שכבשה את לב בני יהודה.
– הם בטחו בעצמם
– דחו כל ביקורת
– חשבו שהם אדונים לעצמם – הגאווה עיוורה אותם ולא איפשרה להם לשמוע את האמת או לשקול אותה בכנות.
2. דרך שני המשלים אלוהים הבהיר לבני יהודה ולכלל בני ישראל ש:
– אתם כלום בלעדיי!
– כל דבר טוב ומועיל נובע מאלוהים ומקרבתכם אליו.
– גאוותכם הובילה אתכם לנקודת האל-חזור בכל הקשור לחזרה בתשובה.
– כמו שכושי אינו יכול להפוך עורו, וכמו שנמר אינו יכול להחליף חברברותיו, כך אתם כבר אינכם יכולים לחזור בתשובה. נגזר על בני יהודה ליפול לידי הבבלים ולצאת לגלות מכאיבה וארוכה של שבעים שנים
3. כל ירא אלוהים הקורא פסוקים אלו ובקיא במאורעות ההיסטוריים, יודע היטב שירמיה צדק בכל מילה שאמר. דבר אלוהים חי וקיים.
לכן, עלינו להיכנע לאלוהים ולהבין שאיננו יכולים לעשות דבר בלעדיו.
כל חיינו וחיוניותינו נובעים ממנו.
לא לחינם אמר שאול השליח: אני מת לעצמי וחי לאדון!
גאווה מובילה לקללה, ענווה מובילה לחיים וברכה, ואלו נמצאים רק בישוע.