ירמיה פרק ז'

הדפסת השיעור

ירמיה ז' פסוקים 1-15: הקריאה ליהודה להיטיב את דרכה

ירמיה פרק ז: 1-15.
[פרקים ז'-י': אלילות ותוצאותיה.]
רעיון מרכזי של הטקסט: ירמיה קורא ליהודה להיטיב את דרכיהם ומעלליהם.
כותרת הדרשה: אל תשאו את שם אלוהים לשווא.
רעיון מרכזי של הדרשה: דתיות חיצונית אינה מחפה על שום חטא, אלא היא מתכון לאסון.
חלוקת הפרק:
א. אלהים מצווה על ירמיה לקרא מסר בשער בית המקדש (ז' 1-2)
ב. על מה מתלונן אלוהים? (ז' 3-8)
1. אל תבטחו בהבטחות השקר (5-3א).
2. חיזרו בתשובה כנה (5ב – 8)
ג. האם בית אלוהים מערת פריצים? (ז' 9-15)
1. בית אלוהים אינו 'עיר-מקלט' לפושעים (ז' 9-11)
2. ראו את שקרה לשילה (ז' 12-15)
ד. סיכום ומסקנות
א. אלהים מצווה על ירמיה לקרא מסר בשער בית המקדש (ז 1-2).
א. הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר:
ב. עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַיהוָה.
כאמור, ירמיה הנביא נקרא על ידי אלוהים לשרתו כנביא בשנה השלוש עשרה למלכות יאשיהו מלך יהודה (ירמיה א 2).
הנביא ירמיה חי בתקופה בה בני יהודה מכרו נפשם לעבודת האלילים, וזאת כתוצאה מההשפעה הרעה של המלך מנשה ובנו אמון לאורך 57 שנים (מלכים-ב כב-כג).
יאשיהו החל למלוך כשהיה בן 8 שנים. בשנה השתים עשרה למלכותו, כשהיה בן עשרים, הוא החל בשלבים הראשונים של החזרת יהודה לאלוהים.
בשנה השמונה עשרה למלכותו, כאשר נמצא עותק של התורה במקדש, פעל יאשיהו והביא להתעוררות רוחנית בעם – אך לאור הכתוב בספר ירמיה, ניתן לקבוע שלא רבים חזרו בתשובה כנה. עדיין רבים ביהודה שמרו מקום של כבוד לאלילי הגויים.
למרות שבני יהודה לבשו חיצוניות דתית, הרי שליבם לא השתנה ומעשיהם הנפשעים הוכיחו זאת.
מסיבה זו מצווה אלוהים על ירמיה לעמוד בשער המקדש – היכן שמתאספים רבים כדי לבצע את חובתם הדתית – ובאוזניהם להשמיע את טענתו הקשה של אלוהים כלפי התנהגותם. לא מן הנמנע שירמיה קרא את דבר אלוהים באחד ממועדי יהוה.
היכן המלך יאשיהו בכל הסיפור הזה?, מדוע ירמיה אינו מציין את שמו?
דבריו של ירמיה שנאמרו בשער בית המקדש כתובים גם בפרק כ"ו. אך שם מצויין שהדבר היה בתחילת מלכותו של המלך יהויקים. מכאן ניתן לשער בביטחון רב שדברי ירמיה אלו נאמרו לאחר מות יאשיהו.
המלך יהויקים היה בנו השני של יאשיהו (דבה"ב לה-לו).
הבן הראשון היה יהואחז אשר הומלך על ידי עם-הארץ, בירושלים. יהואחז ישב על כסאו שלושה חודשים עד שמלך מצרים הסירו, והושיב במקומו את אחיו הצייתן יותר – אליקים, אשר שינה שמו ל: יהויקים.
המלך יאשיהו מת בקרב מיותר לחלוטין נגד נכו מלך מצרים (דבה"ב לה 20-27).
בני יהודה התאבלו על מות יאשיהו אבל כבד ביותר. הצער והכאב על מות המלך יאשיהו היוו נקודת ייחוס לעומק צער וכאב בנבואת זכריה פרק יב 10 – עומק הצער והחרטה של בני ישראל על דחיית המשיח ישוע.
האם קריאתו של ירמיה התקבלה בברכה על ידי הנהגת העם? האם הכוהנים שמחו לשמוע את דברי התוכחה מנביא אלוהים? לאור הכתוב בפרק כ"ו, רצו האנשים להרגו, ואך בחסד אלוהים נשאר ירמיה הנביא, בחיים. לפיכך, ניתן לקבוע שההתעוררות הרוחנית ביהודה בתקופת יאשיהו לא הופנמה בלב רוב בני יהודה ובפרט לא בליבותיהם של מנהיגיה.
ב. על מה מתלונן אלוהים? (ז' 3-8)
ג. כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
ד. אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה!
ה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם. אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.
ו. גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.
ז. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.
ח. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר, לְבִלְתִּי הוֹעִיל. 3. כך אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: "תַקנו את דרכיכם ומעשיכם, ואתן לכם לשכון במקום הזה.
4. אל תבטחו בדברי השקר, 'היכל ה', היכל ה', זהו היכל ה'!'.
5. אם תתקנו את דרכיכם ואת מעשיכם, תשפטו בצדק בין אנשים,
6. לא תנצלו תושבים זרים, יתומים ואלמנות, לא תהרגו חפים מפשע במקום הזה ולא תלכו אחרי אלוהים אחרים שמביאים עליכם אסונות,
7. אתן לכם לשכון עד סוף הימים במקום הזה, בארץ שנתתי לאבותיכם מימי קדם.
8. אתם בוטחים בדברי שקר שאינם מועילים.
1. אל תבטחו בהבטחות השקר (5-3א).
בפסוקים 3-8 הנביא מציין פעמיים את צמד הפעלים המהווים את מילות המפתח: שכן, בטח.
מה הבעיה?
בגלל שהעם בטח בדברי שקר והבטחות שקר מפי מורי שקר ונביאי שקר, כי אז לא יכול העם להמשיך ולשכון בארץ. העונש ממשמש ובא.

מה היו הבטחות השקר שבהן בטחו בני יהודה?
הנביא ירמיה חוזר על המילים "היכל יהוה" שלוש פעמים.
המטרה להדגיש את המוקד והנושא בו מדובר (ראה צורת דיבור שכזו בפרק כ"ב 29).
מורי השקר לימדו שהיכל אלוהים עצמו הוא הערובה להגנתם, לקיום ישראל בארצו.
לטענתם, כל עוד המקדש עומד על תילו, אלוהים לא יאפשר לשום עם לפגוע בבית שלו.
לפיכך, אם נשמור על הבית ונציג לפני אלוהים את הקורבנות שהוא רוצה, כי אז יובטחו שלומנו והגנתנו. מכאן, העם התייחס לבית המקדש כאילו היה קמע למזל טוב.
יחזקאל הנביא גם הוא ציין את אותו העיקרון בפרק כד 21-27. המקדש הוא מחמדכם – אך לא אלוהים.
בפרק ה 12-13 הנביא ירמיה עצמו מציין את דברי בני יהודה שהאמינו למורי שקר ונביאי שקר:
מורי השקר אמרו להם שאלוהים לא יעניש אותם.
מורי השקר לימדו אותם דתיות חיצונית, כאילו בזה מעונין אלוהים.
מורי השקר לימדו את בני יהודה את הלך המחשבה של עובדי האלילים – תנו לאליל את מה שהוא אוהב לאכול והכל יהיה בסדר.
מורי השקר ונביאי השקר לא הסתפקו בכך, אלא גם הדריכו את בני יהודה להתנכר לנביאי האמת ולאיים על חייהם. באומרם – מה שנביאים אלו אומרים שיקרה לכם, יבוא עליהם…
נשמע מוכר?
אני ארחיב על כך בהמשך…
בני תקופתו של ירמיה לא היו הראשונים שאימצו הלך מחשבה פסול שכזה.
ההיסטוריה של עם ישראל כוללת את הסיפור של בני עלי, חופני ופנחס שחשבו שנוכחות ארון הברית בקרב חיילי ישראל תבטיח ניצחון על הפלישתים. העם הבין שהם טעו. אלוהים אינו בכיס של אף אחד (שמואל-א ד').
הנביא מיכה בפרק ג 11-12 אמר את אותה אזהרה:
יא. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל-יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.
יב. לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. 11. ראשיה שופטים תמורת שוחד וכוהניה מלמדים תמורת שכר. נביאיה מכשפים תמורת כסף ועל ה' הם סומכים ואומרים, 'הרי ה' אתנו, לא יבוא עלינו אסון'.
12. לכן, בגללכם תיחרש ציון כמו שדה, ירושלים תהפוך לגלי אבנים, והר בית ה' יהפוך לגבעה מכוסה שיחים".
האם אלוהים דרש מהעם עיקרון חדש להם?
לא ולא!
עוד בתקופה בה נתן אלוהים את תורתו ואת כל מצוותיו, הוא הבהיר לעמו בדרך הברורה ביותר:
אינני חפץ בקורבנות אם הללו אינן באות מלב שעורלתו הוסרה (דברים י' 12-21, מיכה ו 6-8, הושע ו 6).
כן, המילים הללו נאמרו לעם ישראל בסמוך למעמד הר סיני.
והנה, כמעט 600 שנים מאוחר יותר, חוזר אלוהים על אותה דרישה ממש מפי ירמיה.
2. חיזרו בתשובה כנה (5ב – 8)
ה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם. אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.
ו. גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.
ז. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.
ח. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר, לְבִלְתִּי הוֹעִיל.
הנביא חוזר על מה שאמר בפסוק 3. תיטיבו באמת את דרכיכם.
ירמיה אינו מלמד שום דבר חדש.
כבר בעשרת הדיברות אלוהים הדריך את עמו להיות ישרים ואוהבים כלפי בני אדם וכלפי אלוהים.
וכאן, הנביא מפרט לגורמים את עשרת הדברות.
מאז ומתמיד אלוהים לימד את ילדיו לשפוט צדק עם כל אדם, ובמיוחד עם החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה (דברים א 16, י' 12-20, יד 29, טז 11, יט 10, כד 19, תהילים צ"ד 6).
לא לפגוע באדם אחר – אל תרצחו, אל תגרמו עוול לאדם כלשהו (דברים יט 10-13, כא 1-9).
אלוהים הזהיר את עמו לבל ילכו אחר אלילים.
למעשה, אלוהים הזהירם לבל ישאו את שם אלוהים לשווא.
והכוונה?
אל תתכסו בדמות שלי ותפעלו את פשעיכם…
אל תשאו את שמי עליכם ותאמרו לכולם שאתם נציגיי, ואז תחיו בדומה לחוטאים, פושעים עובדי אלילים.
כל הקורא שורות אלו נדהם שמילים אלו נאמרו לבני יהודה ולא לאיזה שבט שכוח אל בקצה היקום.
אלו מעשים שנעשו על ידי עם אשר נבחר להיות נושא הדגל, שגריר של אלוהים.
אלוהים אומר: אם תחזרו בתשובה ממעשים רעים אלו – אשכין אתכם בארץ הזו.
אלוהים אומר: אם תבטחו בי ולא במורי השקר ונביאי השקר – כי אז תוכלו לשכון על נחלתכם לעולם.
כמאה שנים לפני ירמיה, זעק הנביא ישעיה מסר דומה:
אלוהים שוכן בלב של: עניו, נכה רוח וחרד על דברו. אלוהים אינו שוכן בלב הצבועים. אדרבה, את אלו אלוהים מייעד לזעמו. ראה ישעיה ס"ו 1-6.
בפסוקים הבאים אלוהים מבהיר לבני יהודה שביתו, בית המקדש אינו עלה התאנה לפשעיהם. בית אלוהים אינו עיר מקלט לפושעים. במילים פשוטות: אל תשאו את שמי לשווא.
ג. האם בית אלוהים מערת פריצים? (ז' 9-15)
1. בית אלוהים אינו 'עיר-מקלט' לפושעים (ז' 9-11)
ט. הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל, וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
י. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ!
לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?
יא. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם?
גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. 9. איך אתם מעזים לגנוב, לרצוח, לנאוף, להישבע שבועות שקר, להקריב קרבנות לבעל וללכת אחרי אלוהים אחרים שלא הכרתם,
10. ואז לבוא, לעמוד לפניי, בבית הזה שנקרא על שמי, ולומר, 'ניצלנו כדי לעשות את כל המעשים המתועבים האלה?'.
11. האם הבית הזה, שנקרא על שמי, הפך בעיניכם למערת פושעים?! הרי אני רואה זאת", אמר ה'.
הנביא ירמיה מציין את כל מגוון החטאים של בני יהודה. מדובר על עברות על כל עשרת הדברות. (ראה חזרה על סגנון דיבור שכזה מפי הושע ד 2, דברים יא 28, יג 3, 7, 14, ועוד)
האם אתם חושבים שתוכלו לעבור על כל העברות הקשות ביותר ולרוץ אלי לבית המקדש ולחשוב שפה תימלטו מעונש?
האם אתם חושבים שאלוהים טהור וקדוש יכול להיות שותף לפשע?
האם אתם חושבים שאפשר לשחד את אלוהים ביונה, שה או פר?
האם תעלו על דעתכם להפוך את ביתי למערת פריצים? האם בית המקדש יכול להיות מערה שאליה נמלטים פושעים כדי להתחמק מן החוק או ממשפט צדק?
מן הסתם כל השאלות הללו הן שאלות ריאטוריות. ז"א, בני יהודה וכל אדם בר דעת יודע היטב את התשובה הנכונה.
ירמיה מזכיר לבני יהודה שכך לא ייעשה בבית אשר שם אלוהים נקרא עליו.
למה הכוונה?
המשפט: "אשר שמי נקרא עליו", לגבי המקדש וכן גם לגבי העיר ירושלים, חוזרים על עצמם בספר ירמיה [ז 14, 30, כה 29, לב 34, לד 15, ראה גם דברים יב 5, מל"א ח 16, דבה"ב ו 33, כ 9, דניאל ט 18].
מכאן, כאשר אלוהים שם את שמו על בית, עיר או ארץ, משמע שניהולה ותכונות שליטיה וכל הנמצאים בה חייבים להיות תואמים לתכונותיו של אלוהים ולפעול כדי לממש את תוכניתו.
לפיכך, כשבני יהודה נכנסים לבית המקדש – אשר כביכול נושא עליו מעין שלט האומר – זה בית אלוהים ופה אלוהים שוכן, עליהם לחיות ולהתנהג לאור קדושתו, טוהרו וצדקתו של אלוהים.
לדוגמא: משפחה התולה על דלת ביתה את הפסוק: ואני וביתי נשרת את אלוהים, חייבים לחיות בדרך התואמת לכתוב בשלט.
אחרת, הם מביישים את אלוהים וחוטאים בדיבר האוסר לשאת את שם אלוהים לשווא.
אחים ואחיות יקרים:
כשש מאות שנים לאחר שירמיה הנביא אמר את דבר אלוהים באוזני יושבי ירושלים, נכנס האדון ישוע – שם האלוהים, לבית המקדש אשר בירושלים, וציטט בדיוק את המילים שאמר ירמיה הנביא (ראה יוחנן ב 16, מתי כא 13, מרקוס יא 17, לוקס יט 46.)
האדון ישוע נכנס לבית המקדש המפואר, והיה צריך לסלק משם רוכלים ואנשים אשר כל משאת ליבם הייתה להרויח הון על חשבון האחר.
ההנהגה הרוחנית שלטה בעסקי המקדש והפכה את המקום למעין בית עסק.
המדריכים הרוחניים, פרושים, סופרים וצדוקים, ראו את בית המקדש המפואר כקמע לנוכחות אלוהים בעמו ולאישור האלוהי על מעשיהם.
מבחינתם, דתיותם ריצתה וסיפקה את רצונו של אלוהים.
כאשר האדון ישוע עמד מולם, הוא חשף את עירומם הרוחני. אותם הוא כינה "קברים מסויידים", נטע שאלוהים לא נטע, עיוורים אשר מוליכים עיוורים אחרים לאבדון (מתי כ"ג)
האדון ישוע ציטט את דבריו של ירמיה והזכיר להם שוב:
אלוהים אינו חפץ בדתיות חיצונית ואינו שותף לפשעים שלהם.
בית המקדש היפה אינו ערובה לבטחון ושכינת אלוהים בתוך עמו – אדרבה – בקרוב מאוד בית המקדש הזה ייהרס, וחדש וטוב יותר עתיד להיבנות תוך שלושה ימים (יוחנן ב).
האדון ישוע הצביע על מותו ותחייתו – אך באותה עת הנוכחים לא הבינו את דבריו.
במילים פשוטות, עם ישראל חווה נביאים רבים שבאו עם אותו המסר ולבסוף בא אלוהים בכבודו ובעצמו לומר את אותו הדבר.
האם שמעו לאדון ישוע?
ממש לא!
כפי שדחו את שליחיו לפניו, ואת חלקם רצחו, כך דחו גם את המשיח ודרשו את צליבתו (ראה משל בעל הכרם והחוכרים – מתי כ"א 33-40).
במו ידיהם בני תקופתו של ירמיה דחו את הצעתו של אלוהים לשכון בתוכם, וחזרו על אותה דחייה בפני האדון ישוע.
העם בחר לבטוח בדברי המנהיגים העיוורים מבחינה רוחנית וכך חרץ את גורלו לריחוק מאלוהים.
כדאי לזכור את העיקרון שמלווה את כל דפי דבר אלוהים:
רק מי שבוטח באלוהים ודברו וחי על פי מצוות אלוהים, יכול לשכון עם אלוהים. או, אלוהים שוכן רק בקרב אלו הבוטחים בדברו.
בחזרה לדברי הנביא ירמיה בפרק ז.
ירמיה רואה את תגובת הנוכחים ומבין שלא יעבור זמן רב לפני שהאירוע יסכן את חייו.
על מנת לחזק את דבריו וטיעוניו, הנביא משווה את התנהגות בני דורו וגורלם, לזה של קודמיהם.
2. לימדו לקח! ראו את שקרה לדורות קודמים (ז' 12-15)
יב. כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי, אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
יג. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.
יד. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת, אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.
טו. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי. כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם. 12. "לכו אל המשכן שלי בשילֹה, שם שכנתי בעבר, וראו מה עשיתי לו בגלל רשעות עמי ישראל.
13. כעת, כיוון שעשיתם את כל המעשים האלה", אמר ה', "כיוון שדיברתי אליכם מהבוקר שוב ושוב ולא שמעתם, קראתי לכם ולא עניתם,
14. אעשה לבית שנקרא על שמי, שבו אתם בוטחים, ולמקום שנתתי לכם ולאבותיכם, כפי שעשיתי לשילה.
15. אגרש אתכם מפניי כפי שגירשתי את כל בני עמכם, את כל צאצאי אפרים".
ירמיה אומר לבני יהודה.
לכו לשילה, למקום בו הוקם המשכן של אלוהים (יהושוע יח 1, שופטים יח 31, שמ"א א 3, ד 3-4). מה נותר שם מהמשכן?
כאמור, במהלך הקרב עם בני ישראל כפי שמתואר בספר שמואל-א פרק ד, הפלישתים לקחו את ארון אלוהים בשבי.
שילה ננטש ולא היה עוד מרכז פולחן מרכזי (תהילים עח 56-61)
ומה יכלו בני תקופתו של ירמיה לראות שם? שממה!
ולכן, מה שקרה לשילה עתיד לקרות למקדש בירושלים, אם לא תחזרו בתשובה כנה ותבטחו בדבר אלוהים בלבד. הפסיקו להתכסות בדתיות חסרת ערך אלא הסירו את עורלת לבבכם.
אם יהודה לא יחזור בתשובה ויפסיק את חטאיו הללו, גורלו יהיה כגורל אפרים. הללו הושלכו לגלות ונחלתם נהרסה. כך עתיד להיות גורל המקדש ובני יהודה.
ירמיה כמעט ששילם בחיו לאחר שסיים את המסר לפני בני יהודה בשער המקדש.
מילותיו אלו של הנביא ירמיה היוו בסיס ותשתית לדבר האדון ישוע המשיח לאחר שנדחה על ידי עמו.
עת קצרה לפני שנצלב, אמר האדון ישוע את דברי הקינה על העיר ירושלים, תושביה ובית המקדש.
בשורת מתי כג 37-39:
"ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא רציתם.
הנה ביתכם ינטש לכם, ואני אומר לכם: מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו: ברוך הבא בשם יהוה!". (ראה גם לוקס יג 34-35, יט 41-44)
ואומנם אלוהים נשאר נאמן לדברו.
מכיוון שבני דורו של ירמיה דחו את דבר אלוהים ואימצו את הבטחות השקר של נביאי השקר, כיסו את פשעיהם בדתיות חיצונית וחשבו כי כך יהיו מחוסנים מפני הרעות הבאות, נתן אלוהים את יהודה בידי מלך בבל אשר הרס את העיר והמקדש, והגלה את בני יהודה בבלה.
והנה…מכיוון שיהודה לא למדו את הלקח מדורות קודמים…
מכיוון שבני ישראל דחו את המשיח המובטח ואימצו את הוראת השקר של הפרושים, סופרים וצדוקים, נתן אלוהים את בני ישראל ביד הרומאים אשר הגלו אותם מארצם, הרסו את המקדש והפכו את ארץ הנחלה לשממה.
ירמיה בהמשך הזהיר את בני יהודה לבל ימרדו במלך בבל. הנביא אמר להם במילים ברורות שעליהם להיכנע לבבל, ובשלום בבל יהיה שלומם.
מי ששמע לנביא ירמיה זכה לשרוד. מי שדחה את הנביא וירד למצא ביטחון במצרים – מצא שם את מותו.
יישום ומסקנות:
1. אומנם בית המקדש אינו בנוי היום על הר המוריה, אך מקדש יקר יותר בנוי בגופו של כל מאמין בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים. דבר אלוהים מלמד שרוח הקודש שוכן בגוף המאמין והופך את גוף המאמין להיכל אלוהים. (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).
2. כמו שקיום בית המקדש לא היה ערבון לבטחון עם ישראל, כך באותה מידה, נוכחות רוח הקודש בגוף הנושע אינה ערבון או חסינות מפני פשעים וחטאים בכוונה תחילה. גם לנו אסור לשאת את שם אלוהים לשווא.
אדרבה, אלוהים מזהיר את ילדיו באומרו שמשפט הצדק של אלוהים יתחיל מבית (פטר"א ד 17). מעבר לכך, ילדי אלוהים מוזהרים במחלות ואף מוות אם לא יפעלו במהירות להסיר חטא ולרדוף שלום (קור"א יא 27-32). עלינו לזכור שאלוהים מוכיח את מי שהוא אוהב…לכן אל נכה את הפה הדובר אלינו את דבר ה'.
3. כאשר אנו מזדהים כמאמינים בישוע, אנו מייצגים את אלוהים.
אנו שגרירים וכוהנים. אנו האיגרת הכתובה של אלוהים לבני אדם, לעמיתים בעבודה, לשכנים בבית ולבני משפחתנו (קור"ב ב 13 – ג 3, ה 17-20).
כשגרירים וכוהנים, אנו פועלים וחיים רק על פי רצון אלוהים הכתוב בדברו, ועלינו לשמוע ללימוד והדרכה התואמים לדברו ורצונו.
אם נאמץ ונפעל בדרך שאינה זו של אלוהים – כי אז כוחו של אלוהים, חסדו ומלוא ברכתו לא יהיו לצידנו.
אם אנו רוצים ליהנות ממלוא הברכה הכלולה בשכינת אלוהים עימנו – עלינו לוודא שאנו בוטחים רק בדברו וחיים כרצונו.
ירמיה פרק ז' 16 – ח' 3

ירמיה פרק ז 16 – ח 3.
[פרקים ז'-י': אלילות ותוצאותיה.]
רעיון מרכזי של הטקסט: זעם יהוה על עובדי עבודה זרה
כותרת הדרשה: לכו קדימה, לא אחורנית!
רעיון מרכזי של הדרשה: ברכת אלוהים מובטחת כאשר ממלאים אחר רצונו.
חלוקת הפרק:
א. על מה זועם אלוהים? (ז'. 16-20)
1. אל תתפלל עבור בני יהודה (ז' 16)
2. האינך רואה מה הם עושים? (ז' 17-20)
ב. אילו עונשים עתידים לבוא על בני יהודה? (ז' 29 – ח' 3)
1. לא מעונין בכל זבחיכם כי אינכם שומעים בקולי (ז' 21-29)
2. נעלם קול ששון וקול שמחה מיהודה (ז' 30 – ח' 3)
ג. סיכום ומסקנות
א. על מה זועם אלוהים (ז' 16-20)
טז. וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה, וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי. כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ.
יז. הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם?
יח. הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק, לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.
יט. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים? נְאֻם-יְהוָה, הֲלוֹא אֹתָם, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם.
כ. לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה; וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה. 16. "ואתה, אל תתפלל בעד העם הזה ואל תתחנן ותזעק למענם ואל תפנה אליי בעדם כי אינני מקשיב לך.
17. האם אינך רואה מה הם עושים בערי יהודה וברחובות ירושלים?
18. הבנים אוספים עצים והאבות מבעירים את האש, הנשים לשות בצק כדי לעשות עוגות למלכת השמים. הם מקריבים קרבנות יין לאלוהים אחרים ומכעיסים אותי!
19. האם אותי הם מכעיסים?", אמר ה', "הרי הם עושים זאת לעצמם ומביאים על עצמם בושה".
20. כך אמר אדוני ה': "כעסי וזעמי ישָפכו על המקום הזה, על בני האדם, על הבהמות, על העצים ועל היבול. זעמי יבער ולא יכבה".
1. אל תתפלל עבור בני יהודה (ז' 16)
אלוהים מצווה על ירמיה לא להתפלל עבור בני יהודה. אל לו לירמיה לבקש את טובת בני יהודה. אל לו לירמיה להפגיע בעבורם…ז"א, לבקש מאלוהים למענם…
אלוהים מבהיר שלא ישמע לתפילותיו של ירמיה.
מילותיו של אלוהים חריפות וקשות, ואף חוזרות על עצמן בפרקים י"א 14, י"ד 11, ט"ו 1 וכן מפי הנביא יחזקאל בפרק י"ד 14, 20.
למה התכוון אלוהים?
אלוהים אינו מצווה על ירמיה לעולם לא להתפלל עבור עם ישראל. חס וחלילה (ראה פרקים כט-לג). אלא, עבור אלו העומדים מולו, אשר בחרו את הרע למרות כל האור שאלוהים הראה להם. מכיוון שמדובר ברוב בני יהודה, הם מכונים – העם הזה.
בפרק ט"ו 1-9, אלוהים מפרט ואומר שחטאיי רוב בני יהודה היו חמורים במיוחד. הם המשיכו בליבם ובמעשיהם את האלילות הקשה ביותר שלימדם המלך מנשה מספר שנים לפני כן.
למרות שהמלך מנשה חזר בתשובה בערוב ימיו (דבה"ב ל"ג 12-13), ולמרות שבעת מלכות יאשיהו בני-יהודה חוו מידה של התעוררות רוחנית, עומק האלילות ביהודה היה כה רב שנראה כאילו אבד הסיכוי להצלה וישועה עבור רוב בני הדור. ראה גם י"ח 18-23.
אלוהים הגיע להחלטה: רוב בני יהודה נועדו לכליה (מל"ב כ"ג 27).
לפיכך, רוב בני יהודה נחשבו למתים מבחינה רוחנית מבלי יכולת לחזרה בתשובה, עוד בהיותם חיים באופן פיזי. מן מצב דומה למצבו של פרעה – הקשחת הלב וקביעת גורל האדם לאבדון עוד לפני שמת.
מקרה דומה בו מתוארים אנשים שפגה האפשרות לישועתם נמצא באיגרת אל העברים בפרק ו 4-8.
שם המחבר מציין את אלו אשר ראו, שמעו וטעמו את כל שאלוהים יכול להעניק לבן אדם כדי להודיע וללמד אודותיו, ולמרות הכל, נסוגו.
בהתנהגותם, הם שמים עצמם ליד אלו אשר בזו לאדון ישוע ליד הצלב. הם דומים לאדמה פסולה שראויה רק לשריפה.
המחבר מתייחס במקור לבני ישראל, דור המדבר, אשר ראו נפלאות ופלאים ולמרות הכל נסוגו מאלוהים. לאורך כל האיגרת הוא מציין אותם במילים: "נסוגים", "ממרים", כמורדים באלוהים אשר מעולם לא נושעו (אל העברים ג 16-19, י' 26-27, י' 39, וכן שניה לפטרוס ב' 20-22, יוח"א ב 19, יוחנן י' 29). לפיכך, אין מדובר במקרה של איבוד ישועה, אלא במקרה בו אנשים דוחים את האפשרות להיוושע, ודלת ההזדמנות נסגרת להם וקובעת את דינם לאבדון.
האם אנו היום יכולים לקבוע מצב בו אדם ייחשב בעינינו לחסר סיכוי? לנידון לאבדון בעודנו בחיים? האם אנו היום יכולים לקבוע מצב בו אנו כבר לא מתפללים עבור מישהו?
במקרה של ירמיה, היה זה אלוהים אשר ציווה עליו לא להמשיך להפגיע לטובת אותם אנשים.
בכל הקשור לגבינו היום:
– אנו מצווים להפיץ את בשורת הישועה לכל אדם ובכל מקום (מתי כ"ח 18-20, מע"ש א', קור"ב ה' 10-20).
– לעיתים אנשים דורשים מאיתנו לא לומר להם את הבשורה או אפילו להתרחק מהם באופן פיזי. במקרים שכאלו אנו ממלאים אחר דרישתם, אך אין הדבר אומר שאנו מפסיקים להתפלל עבורם ולהפגיע בעבורם, או שנפסיק להפיץ את הבשורה בדרכים אחרות.
אם כן, איך עלינו לפעול ולהגיב היום?
אין לנו את היכולת לקבוע אם אדם הפך לחסר סיכוי לישועה. אנו לא אלוהים.
נגזר עלינו, תודה לאל, להמשיך ולבשר – כל עוד האדם מוכן להקשיב, ולהתפלל לישועת כל אדם – כל עוד הוא חי (טימ"א ב' 1-7).
יחד עם זאת, ידע לו כל אדם שיש גבול לאורך-הרוח של אלוהים ולמסגרת ההזדמנות לישועה שהוא מציג לפני בני אדם.
אם אינך נושע, אל תדחה זאת למחר – כי היום זה יום ישועה. אנא, אל תהיה שותף לפרעה שמבלה את הנצח עם אוייבי אלוהים, אלא לגואלך ומושיעך – האדון ישוע.
מן הסתם ירמיה היה עצוב לשמע הוראתו של אלוהים. פניו התעוותו כאילו שואלים: באמת? היתכן? האם זה לא מוגזם?
בפסוקים 17-20 אלוהים מבהיר לירמיה שקביעתו אינה נובעת מהתפרצות כעס רגעי, אלא מחטאי יהודה העמוקים והמתמשכים.
2. האינך רואה מה הם עושים? (ז' 17-20)
יז. הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם?
יח. הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק, לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.
יט. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים? נְאֻם-יְהוָה, הֲלוֹא אֹתָם, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם.
כ. לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה; וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה. 17. האם אינך רואה מה הם עושים בערי יהודה וברחובות ירושלים?
18. הבנים אוספים עצים והאבות מבעירים את האש, הנשים לשות בצק כדי לעשות עוגות למלכת השמים. הם מקריבים קרבנות יין לאלוהים אחרים ומכעיסים אותי!
19. האם אותי הם מכעיסים?", אמר ה', "הרי הם עושים זאת לעצמם ומביאים על עצמם בושה".
20. כך אמר אדוני ה': "כעסי וזעמי ישָפכו על המקום הזה, על בני האדם, על הבהמות, על העצים ועל היבול. זעמי יבער ולא יכבה".
אלוהים מחזיר את השאלה לירמיה. "אתה עוד מתפלא מדוע אני מצווה עליך לא להתפלל עבורם?, ראה במו עיניך את מה שבני יהודה עושים, לא בבתיהם הפרטים בהסתר, אלא בריש גלי, בחוצות העיר וללא כל בושה…"
בפסוקים הללו אלוהים מתאר איך משפחות בני יהודה עסוקות כולן בחגיגת אלילות. אין מדובר על נציג מכל משפחה, אלא על כלל אברי המשפחות אשר כולם פועלים, כל אחד בחלקו, כדי להכין את הזבח המכובד והטעים, עוגות מיוחדות, כחלק מהלל והשתחוויה לאלילים. כל מי שהיה מגיע בטעות למרכז ירושלים בעת ההיא, בוודאי היה חושב שזו דתם הרשמית של כל בני יהודה…
אלוהים מפרט מחזור שלם של השתחוויה לגרמי שמיים ולמלכת השמים – אישתר, היא העשתורת, אחת מאלילות בבל (ראה פרק מ"ד 17-19, 25).
לידיעתנו, גם הכוכב נוגה (ונוס) נקרא בשם " מלכת השמים". פולחן מלכת השמים התפשט בימי מלכות מנשה, ולא פסק גם לאחר תיקוני יאשיהו. האלילה אישתר מכונה באכדית "שרת שמי", כלומר: 'מלכת שמים', ונעבדה ביחוד על ידי הנשים (מ"ד 15-19).
שימו לב שהנביא זכריה בפרק י"ב 11-י"ג 1 מציין שכל איבר במשפחות בני ישראל יבכה ויתאבל על דחיית המשיח ישוע, כאשר יחזור האדון ישוע ארצה בסיום צרת יעקב.
הנביא עושה זאת כדי לציין את עומק החזרה בתשובה אשר תפעל בלב כל איבר בבני ישראל. אכן בעתיד כל ישראל ייוושע.
כַּוָּנִים: עוגות קדושות המשמשות סמל לאלילה הנעבדת: "עשינו לה כוונים להעציבה" (מ"ד 19).
חלקינו שואל ובצדק: מדוע שבני אדם בכלל ובני ישראל בפרט ישתחוו לגרמי שמיים, לכוכבים, לשמש ולירח? (ראה ח' 1-2).
כל המביט בכוכבים יכול להגיע מאוד מהר למסקנה שצורות גרמי השמים ומחזוריותם חייב להיות מלאכת מחשבת ולא סתם דבר מקרי או אקראי.
מכיוון שאותם כוכבים נראים תמיד מעלינו, הינם אדירים יותר מאיתנו, ועוד מספר סיבות אחרות, קבעו בני אדם שאותם כוכבים וצורת מופעם, שולטים על גורל בני האדם. יתרה על כך, הם קבעו שקיימים אלילים האחראים על המתרחש בחיי בני האדם וקובעים זאת בצורת המופע והקונסטלציות של גרמי השמים.
לאורך ההיסטוריה תיעדו אנשים את מצב הכוכבים בכל אירוע משמעותי כגון: מלחמה, בצורת, אסון, הולדת מלך או מות מלך, או הולדת אישיות כלשהי רבת חשיבות, והגיעו למסקנה שקונסטלצית כוכבים היא הקובעת את האירועים בעולמם של בני האדם. יתרה על כך, מצב הכוכבים בעת הולדתו של אדם, קובע את גורלו ומהלך חייו של אותו אדם.
לפיכך, מלכים עובדי אלילים קבעו מועדים למלחמות או פעולות אסטרטגיות לאור מצב גרמי השמים והודו לאותם אלילים פרי מחשבתם, עבור נצחונות או ברכות באופן כללי.
במילים פשוטות:
בני אדם קבעו שאותם גרמי שמיים אחראים על האירועים בחייהם.
ומה אומר דבר אלוהים בענין?
ספר בראשית א 14 כתוב: "ויאמר אלוהים: יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים…".
הכוכבים וגרמי השמים נבראו כדי להצביע על קיומו של אלוהים, ריבונותו, ולציין מועדים לחיי האדם (תהילים י"ט). תפקיד גרמי השמים הכולל את השמש והירח חשובים מאוד, אך כולם גופים שנבראו ולא גופים ריבוניים. הם כלי העבודה של אלוהים ותו לו.
לכן, כל סגידה לדבר נברא היא סוג של עבודת אלילים שאין בה כל ישועה או ברכה.
מכיוון שרובם המוחלט של בני יהודה מכרו נפשם לאלילות – ובמלים אחרות – לשטן, קבע אלוהים בנחרצות את העונש העתיד לבוא על יהודה.
מכיוון שכל שכבות הגיל ביהודה עסקו באלילות, העונש הבא על יהודה יפגע בכל שכבות הגיל. בני גלות יהודה ציינו שהבבלים לא בחלו בשום דרך להביע את שנאתם ואכזריותם נגד בני יהודה. הם אף ניפצו ראשי תינוקות אל הסלע…(תהילים קל"ז 8-9).
יתרה על כך, אלוהים גם ציין שעולם הטבע יסבול גם הוא.
מדוע שעצים וחיות יסבלו גם כן בגלל אליליותם של בני יהודה?
בספר בראשית א 26-31 אלוהים ברא את האדם והפקיד את אשר בבריאה תחת אחריותו.
לכן, כאשר חטא אדם ובשל כך נכנסה קללת החטא, המוות, לעולם, נפגעו בני האדם וכל אשר תחתם, ז"א, כל מה שבבריאה גם כן.
מסיבה זו הנביאים מציינים את עצי השדה והחיות נהנים מישועת האדם (ראה ישעיה ל"ה). מסיבה זו בדיוק שאול השליח מציין שגם הבריאה נאנחת ומצפה בכליון עיניים לחזרתו של המשיח ישוע (אל הרומים ח' 19-22).
לקחים ויישומים:
אל לנו להתפלא על ההקשר הזה: ז"א, שהבריאה סובלת בשל חטאי האדם.
האחריות המתגלגלת קיימת גם בתא המשפחתי ובמסגרת השלטונית.
פעולה רעה של ההורים או החלטה שגויה משפיעה מיידית על הילדים.
החלטה שלטונית שגויה, משפיעה לרעה על העם.
לפיכך – הלקח לנו הוא: לבדוק ולוודא שכל מהלכינו תואמים את רצון אלוהים וחיינו אכן מנוהלים על פי הדרכתו.
שימו לב:
בפסוק 19-20 ירמיה מציין ש:
1. הבושה כולה תבוא על בני יהודה
הם יתביישו לאחר שיגלו שכל דברי ירמיה מאלוהים, ודרכם לגלות ולתופת ייתגשמו תוך זמן קצר.
ובנוסף, הגויים אשר יהיו עדים לנעשה ביהודה יבוזו להם וילעגו להם על שהמרו את פי אלוהים. הם עתידים להיות למשל ושנינה בעיני הגויים.
2. אלוהים עתיד לשפוך חמתו וכעסו על הארץ וכל יושביה.
ירמיה כבר השתמש באוצר המילים הזה בפרק ד 4. ישעיה במילים דומות בפרק א 31, ועמוס הנביא בפרק ה' 6. בני ישראל הלכו אחר הרע ממש כפי שניבא משה במילותיו האחרונות לעם ישראל, לפני שנכנסו לארץ ההבטחה (דברים ל"א 29).
בכל המקומות האזהרה באה עם פתח הצלה: הימולו את עורלת לבבכם.
ירמיה ציין את הדרך למול את עורלת הלב בפרק ל"א מפסוק 30. היכנסו לברית החדשה שאלוהים מעניק לכם בדמו. הברית החדשה הוצגה בראשונה לכלל ישראל.
יהיו שישאלו:
איך יכלו בני דורו של ירמיה להיכנס לברית החדשה כשזו תתחיל רק בעתיד, 600 שנים לאחר זמנם?
למרות שהמשיח בא בגוף אדם ומת כקורבן כפרת חטאים 600 שנים לאחר דברי ירמיה הנביא, הרי שתוכנית ישועת אלוהים עבור בני האדם נאמרה כבר לאדם וחווה.
כל הצדיקים לאורך הדורות הביטו באמונה לעבר היום בו יגיע המשיח כשה אלוהים.
לפיכך, יכלו בני כל הדורות להיוושע על סמך האמונה בגואל כמושיעם.
כמו שאנו היום מביטים אחרוה על פעולת המשיח, כך הם הביטו קדימה באמונה על פועלו של המשיח.
התנאי להסרת עורלת הלב הינו זהה מאז הבריאה ועד ימינו. האמונה שאנו חוטאים הזקוקים לכפרת חטאים שרק אלוהים יכול לספק, והוא עשה זאת במותו מכפר החטאים של האדון ישוע המשיח.
ב. אילו עונשים עתידים לבוא על בני יהודה? (ז' 29 – ח' 3)
1. לא מעונין בכל זבחיכם כי אינכם שומעים בקולי (ז' 21-29)
כא. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.
כב. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.
כג. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם, לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
כד. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים.
כה. לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ.
כו. וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם.
כז. וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ; וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲנוּכָה.
כח. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: זֶה הַגּוֹי, אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו, וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר; אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם.
כט. גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי, וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה: כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ. 21 כך אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: "הוסיפו את קרבנות העולה שלכם לזבחים ואִכלו את הבשר
22. כי לא דיברתי אל אבותיכם ולא ציוויתי עליהם בעניין קרבנות עולה וזבחים כשהוצאתי אותם מארץ מצריים.
23. זה הדבר שציוויתי עליהם, 'שִמעו בקולי ואהיה אלוהיכם ואתם תהיו עַמי. נהגו בהתאם למה שציוויתי עליכם כדי שיִטב לכם'.
24. אבל הם לא שמעו ולא הקשיבו אלא פעלו על פי מחשבותיהם ולבם הקשה והרע, הם פנו לאחור במקום לפנות קדימה.
25. מהיום שיצאו אבותיכם מארץ מצריים ועד היום שלחתי אליכם את כל עבדיי הנביאים כל בוקר, שוב ושוב,
26. אבל לא שמעתם בקולי ולא הקשבתם אלא התעקשתם ועשיתם יותר מעשים רעים משעשו אבותיכם.
27. "אתה תאמר להם את כל הדברים האלה אבל הם לא ישמעו לך, תקרא להם אבל הם לא יענו לך.
28. אמור להם, 'זה העם שלא שמע בקול ה' אלוהיו ולא למד לקח, אין אמת בפיו' ".
29. "גלחי את שֵער ראשך והשליכי אותו, ושירי שיר אבל על הגבעות החשופות. ה' דחה ועזב את הדור שהכעיס אותו.
תלונתו העיקרית של אלוהים על יהודה היא על כך שלא עשו כבר מלכתחילה את שאלוהים ציווה עליהם. העם אינו שומע בקולו של אלוהים ואינו חי ופועל על פי רצונו.
אם אינכם שומעים לי ועושים כדברי – אז אינכם מפארים אותי.
כל עוד העם אינו מפאר את אלוהים בציות לדברו, אין לאלוהים כל חפץ בזבחיהם.
לפיכך, העם יכולים לקחת את כל סוגי זבחיהם ולאכול את הכל בעצמם. לאלוהים אין כל צורך בזה.
בני יהודה חושבים שהם מרצים את אלוהים בזבחים, ואלוהים טוען: מעולם לא בקשתי זאת.
למה מתכוון אלוהים? הרי פרקים רבים בספר ויקרא מוקדשים למצוות קורבנות וזבחים…
כוונתו של אלוהים היא שבמעמד הר סיני, בעת שכרת את הברית עם עם ישראל, אלוהים לא העמיד כל זבח כתנאי לאותה הברית (שמות פרק כ').
ראו את עשרת הדברות:
האם דיבר כלשהו מתייחס לזבח?
כל הדברות מתייחסות למצב הלב של האדם כלפי אלוהים וכלפי שאר בני האדם.
ראו את דוגמת חייו של שאול המלך. הוא חשב שהעלאת זבח תפצה על אי ציות להוראתו של אלוהים. שמואל אמר לו שאלוהים מעדיף ציות על פני זבח (שמ"א ט"ו 22).
[ראה עוד דוגמאות בהן אלוהים מבהיר ששמיעה לדברו היא המדד לתלמידות וברכה: שמות ט"ו 26, הושע ו' 6, זכריה ו' 15, ישעיה מ"ב 24, ג' 10, תהילים פ"א 14, ירמיה ל"ח 20, מ"ב 6].
כבר בספר דברים פרק י' 12-20, אלוהים הבהיר במילים כל כך ברורות שרצונו בעם אשר מסיר את עורלת ליבו. אלוהים הבהיר שלא הקורבנות הם חפצו, אלא אהבת אלוהים המבוססת על אמונה כנה ואשר מתבטאת בעזרה הדדית בין ילדיו ולכלל בני אנוש.
נביאים אחרים רבים כבר אמרו את אותם המילים לעם ישראל. (ראה ירמיה כ"ה 4, כ"ו 5, כ"ט 19, ל,ה 15, מ"ד 4, זכריה א 6, ישעיה פרק א 11, מיכה ו' 5-8, עמוס ה' 21-25, הושע ו' 5-6), הזבחים לכשעצמם, לא הושיעו אף אחד ומעולם לא נדרשו כדבר בפני עצמו.
אם כן, אז לשם מה ציווה אלוהים להקריב כל כך הרבה סוגי קורבנות?
מצוות הזבחים ניתנו לעם ישראל כסמלים ללימוד אודות עובדת היותם חוטאים הזקוקים לכפרה, ולהצביע על הקורבן הנצחי שהוא המשיח בכבודו ובעצמו.
זבח ללא אמונה ויחס אישי ואינטימי עם אלוהים, אינו מתקבל בעיני אלוהים, ואף נחשב לדבר מתריס.
הקרבת זבחים לאלוהים ללא אמונה, מציגה את אלוהים כאחד האלילים. זה חטא חמור – עבירה על הדיבר השלישי: אל תישא את שם אלוהים לשווא.
אחים ואחיות יקרים:
בני אדם נושעו מאז בראשית על סמך אמונה, עוד לפני שאלוהים נתן את התורה במעמד הר סיני.
בספר אל העברים י"א 6 המחבר מסכם את המכנה המשותף של כל גדולי האמונה בכל הזמנים:
"…ובלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו".
האם אלוהים לימד והסביר את רצונו לעמו רק במעמד הר סיני?
האם רק הדור הראשון קיבל הנחיות ברורות?
לא ולא!
מאז יציאת מצרים העם לא הלך בדרך אלוהים כיחידה אחת.
בכל דור שלח אלוהים נביאים כדי להדריך ולהזהיר את העם לבל ילכו בדרך הרעה אלא יתמידו בדרך אלוהים.
ומה עשו בני כל הדורות לשליחיו של אלוהים?
דחו אותם, לא הקשיבו להם ובמקרים אחדים אפילו רצחו אותם. לא לחינם הנביאים אמרו: אוזניים להם ולא ישמעו…[ראה ירמיה כ"ה 4-7]
במשך כל הדורות, רוב העם התעלם מרצון אלוהים וחי ופעל על פי מחשבתו ודעתו ורצונו שלו. [לא לקחו מוסר]
אלו אשר שמו בטחונם במנהיגיהם הרוחניים, לא טרחו אפילו לבדוק אם אותם מורים ורועים מבססים את מהלכיהם על דבר ה' (ישעיה כט 14-15).
מסיבה זו, העם לא התקדם אלא הלך אחורנית.
משמע – התרחק מן הברכה במקום להתקרב אליה. נהיה דומה יותר לגויים עובדי אלילים מאשר לעם הבחירה שאמור לייצג את אלוהים ולהידמות לו באופיו הקדוש.
ומהי הברכה שמתרחקת מן העם?
מימוש תשועתם, ז"א, שירות אלוהים ככוהנים בממלכתו.
כל עוד עם ישראל אינו מכיר את אלוהים כפי שהוא, ז"א, אינו מכיר את גואלו, הרי שאינו יכול לשרתו כשגריריו באופן ראוי ומכובד. מלכות אלוהים נדחית!
יש לחוסר הציות השלכות נוספות:
במקום לקבל את כל ארץ הנחלה – היא נחתכת ונלקחת על ידי עמים אחרים.
במקום להיות קנאה לגויים – העם הופך להיות מושא לקללה.
במקום להיות מבורכים בשלום ובטחון, העם חווה מלחמות וסבל.
במקום לפאר את שם אלוהים, ההיפך קורה.
לקחים ויישומים:
1. גם אנו היום עלולים לחטוא באותו החטא של בני יהודה.
רבים מאיתנו מפקידים את מעשרותינו בקופסת האוצר של בית אלוהים.
אם הנתינה היא תוצר של האמונה ומלווה בחיים המפארים את אלוהים, הרי שהנתינה מלאה בברכה.
אם הנתינה היא מצג חיצוני לרוחניות, הרי שהדבר מהווה התרסה וזלזול כלפי אלוהים.
שום סכום אינו מפצה או מכסה על חטא, פשע או חוסר ציות לדבר אלוהים.
2. כאשר איננו מצייתים לאלוהים ולא מנצלים את הזמן והיכולת שאלוהים העניק לנו כראוי, אנו לא מממשים את תשועתנו – אנו הולכים אחורנית (אל הפיליפים בב 12).
אנו נדרשים ללכת קדימה…לגדול בידיעת אלוהים וציות לדברו, להתרחק בכל יום יותר ויותר מפרי הבשר ולבטא עוד ועוד ויותר את תכונות פרי הרוח (אל הגלטים ה 19-23). להידמות בכל יום יותר ויותר לאדון ישוע (אל האפסים ד 12-16, אל הפיליפים ב 1-4)– ללכת קדימה לעבר המטרה שבקריאה של מעלה…כי כך אנו מפארים את אלוהים.
עד כמה שהדבר מצער, אלוהים מבטיח לירמיה שגם לו לא יקשיבו.
האמונה סרה מן העם, ולכן הדבר היחידי שראוי לבני יהודה זה – זעם אלוהים.
בפסוקים הבאים אלוהים מכין את בני יהודה לתקופת אבל וסבל.
2. נעלם קול ששון וקול שמחה מיהודה – יהודה לשממה (ז' 30 – ח' 3)
ל. כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי, נְאֻם-יְהוָה. שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, לְטַמְּאוֹ.
לא. וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ. אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי.
לב. לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם, כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה; וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם.
לג. וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין מַחֲרִיד.
לד. וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה: כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.
פרק ח' 1-3:
א. בָּעֵת הַהִיא, נְאֻם-יְהוָה, ויציאו (יוֹצִיאוּ) אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו, וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים, וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם.
ב. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם: לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.
ג. וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית, הַנִּשְׁאָרִים, מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת. בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. 30 בני יהודה עשו את הרע בעיניי", אמר ה'. "הם שמו את האלילים המתועבים שלהם בבית שנקרא על שמי וטימאו אותו.
31. הם בנו מקומות פולחן בתוֹפֶת* [*ז' 31 תופת – המקום שהקריבו בו ילדים] שבגֵיא בן הִינוֹם כדי לשרוף את בניהם ובנותיהם באש, מעשה שלא ציוויתי ולא עלה על דעתי!".
32 "לכן יבואו ימים", אמר ה', "שלא ידברו עוד על התופת ועל גיא בן הינום, אלא על עמק ההרוגים, ושם יקָברו המתים מחוסר מקום.
33. גופות העם הזה יהיו מאכל לעופות ולבעלי החיים ואיש לא יגרש אותם.
34. אשים סוף לקולות הששון והשמחה ולקולות החתן והכלה בערי יהודה וברחובות ירושלים, כי הארץ תיחרב".
פרק ח' 1-3:
1. "באותו זמן", אמר ה', "יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריהם ואת עצמות הכוהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות תושבי ירושלים מקבריהם,
2. ויפזרו אותן לפני השמש, הירח והכוכבים שאותם אהבו ועבדו ושאחריהם הלכו, שאליהם פנו ולהם השתחוו. העצמות שלהם לא יֵאספו ולא יקָברו אלא יהפכו לזבל על פני האדמה.
3. כל הנשארים מהעם הרע הזה יעדיפו למות ולא לחיות. כך יקרה לנשארים בכל המקומות שבהם אפזר אותם", אמר ה' צבאות.
בקטע הנוכחי אלוהים ממשיך לתאר את גודל וחומרת חטאי בני יהודה.
הם הכניסו שיקוצים לבית אלוהים – הכוונה לצלמים ופסלים של אלילים (ראה מל"ב י"ג 6, כ"א 7, יחזקאל ח' 3-18). עד כמה שהדבר נשמע הזוי ובלתי נתפס – כוהני ישראל הכניסו צלם של התמוז לבית אלוהים!!
בחלק אחר של העיר, בגיא בן-הינום [מעבר להר ציון, ליד הסינמטק), בנו במות ושם הקריבו ילדיהם באש, כקורבנות לריצוי אלילים. כדי שהללו יעניקו להם גשם, פרנסה, בטחון ושלווה… זאת למרות איסור מוחלט בתורה – ויקרא י"ח 21, דברים י"ח 10.
במילים פשוטות: בני יהודה רצחו את ילדיהם במו ידיהם בעודם חושבים שכך הם ימצאו חן בעיני אליליהם – הבעל והמולך…[ראה ירמיה י"ט 2-15, ל"ב 35, וכן מל"ב ט,ז 2-3, כ"א 6, דבה"ב ל"ג 6].
הנה, העם עושה את הכל כדי לזכות בחיים, בעוד שכל הדברים האסורים הללו מניבים רק מוות.
מסיבה זו אלוהים ממשיך ואומר להם שהתוצאה של מעשיהם היא שהאדמה שלהם תהיה מלאה בפגריהם ובפגרי ילדיהם.
ההרג יהיה כה רב, עד כי לא יהיה מקום לקבורה וגופות המתים יהיו על פני האדמה – כאוכל לחיות ועופות. ההרג יהיה כה רב, עד כי לא יוותר מי שיסלק את העופות והחיות האוכלים את הגוויות…
חשוב לציין שפסוק 33 מהווה ציטוט של הנאמר בספר דברים כ"ח 26. זאת כהבטחה ואזהרה מאלוהים כלפי אלו שיסורו מדברו.
מן הסתם העם יכל לחוות את התוצאה כאשר עלו הבבלים והאדומים על ירושלים, שרפו את המקדש, ניפצו ראשי התינוקות ורצחו רבים (תהילים קל"ז 8-9).
—אגב, המילה גיא בן הינום, במרוצת הזמן נקראה – גיהנם, והפכה למשל למקום תופת וסבל. זאת בגלל האש התמידית של הקורבנות ושריפת בני האדם בגיא (ראה בשורת מתי ה' 22, 29-30, י"ח 9, מרקוס ט' 47-48).
פסוק 34 כעת זוכה להקשר.
אם בני יהודה רוצחים את ילדיהם במו ידיהם כזבח לאלילים, וכך מכעיסים את אלוהים אשר מביא עליהם אוייבים שהורגים את ילדיהם – כי אז אין כל סיכוי שבני יהודה ייהנו לחתן את ילדיהם…
אם כך ימשיכו – כי אז לא יישמע עוד ביהודה קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה…
הפסוק הזה חוזר על עצמו גם ב: ט"ז 9, כ"ה 10.
ומתי יזכה עם ישראל ליהנות מקול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה?
הפסוק הזה מוזכר בשירה בכל חתונה יהודית כאחד משבע הברכות של החתן
לאור הכתוב בפרק ל"ג 10, נבואת השמחה הזו תתגשם במלואה רק לאחר שבני ישראל יכנעו לאלוהים באמת, ויקבלו את הגואל המשיח ישוע באמונה כנה.
זה יתרחש רק לאחר שבני ישראל כולם – כל שארית הצרה, ייכנסו לברית החדשה שאלוהים הקים בדם המשיח ישוע, ויזכו להסרת עורלת ליבם. ראה פסוקים דומים בזכריה ח'.
אז גם תזכה שארית ישראל למלא את ייעודה ככוהנים בממלכת המשיח ישוע שמרכזה – ירושלים. לתוכנית הטובה הזו מתכוון ירמיה בפרק כט 11-14.
בפרק ח 1-3 הנביא אומר:
גם המתים אשר מתו לפני שיהודה תיענש על ידי שוביה, לא יזכו לשלווה.
עצמות מלכי יהודה יוצאו מקבריהם המפוארים, יחד עם עצמות נביאי השקר והכוהנים ועצמות בני יהודה, ויונחו על האדמה. האוייב יפזר את עצמותיהם תחת השמש וגרמי השמיים (כ"ה 33).
מדוע?
כדי לביישם ולהוכיח להם שכל הגרמים הללו שאותם עבדו ואותם כיבדו ופיארו – לא יכלו לעזור להם, אלא רק הבטיחו את זעם אלוהים עליהם. כך יגיעו למסקנה שדבר אלוהים אמת. אלוהים מקיים את הבטחתו לברך, אך גם את הבטחתו להעניש. מילתו מילת אמת ודברו דבר ריבוני.
סיכום ומסקנות
1. רוב בני יהודה זלזלו ודחו את כל העדות על האמת שאלוהים העניק להם, ולכן נענשו באי יכולת לחזרה בתשובה. גורלם היה כשל פרעה אשר הוקשח ליבו ונידון לכלייה בעודו בחיים.
מסיבה זו ציווה אלוהים על ירמיה לא להתפלל עבורם.
בני אדם כמונו אינם רשאים לקבוע ולחרוץ גורלו של אדם בדרך שכזו. רק אלוהים יכול.
אנו צווינו לבשר ולהתפלל עבור ישועת בני אדם (מתי כ"ח 18-20, טימ"א ב).
לעומת זאת, אם אינך נושע, אנא אל תדחה את התיחסותך לאלוהים למחר. ההזדמנות להיוושע מוגבלת, ואם תחצה את הקו שאלוהים קבע לך – יחרץ גורלך לאבדון – עוד בעודך בחיים. היום זה יום ישועה!
2. ישנה אחריות מתגלגלת. מה שזורעים גם קוצרים (אל הגלטים ו 1-8). כאשר הורים פועלים בדרך הרע, מן הסתם גם ילדיהם עלולים לסבול מן התוצאות. בני יהודה הדריכו את בניהם לדרך עבודת האלילים ולכן כל המשפחות בני כל הדורות סבלו מן התופת של המלחמות והעונשים שאלוהים הביא עליהם.
ההיפך נכון גם כן. אם נלך בדרך אלוהים וכך נדריך גם את ילדינו, כי אז ברכת אלוהים תהיה גם עלינו וגם עליהם.
3. אל תלכו אחורנית – אלא קדימה!
בני יהודה נטשו את דבר אלוהים ולכן הפכו דומים לגויים עובדי אלילים. במקום ללכת קדימה ולממש את תשועתם – כוהנים בממלכת אלוהים, הם התרחקו יותר ויותר מתכלית ייעודם.
מסיבה זו סרה מן הארץ קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.
השמחה הזו תשוב כאשר ייכנע עם ישראל למשיח ישוע בעת חזרתו ארצה בסיום צרת יעקב (זכריה ח', י"ב 10 – י"ג 6).
באותה מידה גם אנו היום מצווים לממש את תשוכתנו – להתרחק מן הרע על כל צורותיו, להימלא ברוח – לציית לכל דבר אלוהים באמונה ואהבה – כי רק כך נוכל להיות אור לעולם ומלח הארץ.