יסודות האמונה- פרק א'- התגלות אלוהית

 

חלק ראשון: דבר אלוהים הנגלה – פרק א: התגלות אלוהית

כאשר ניגשים ללימוד הדוקטרינות שבכתבי־הקודש, מן הראוי לפתוח באמיתוֹת הנוגעות לדבר אלוהים עצמו: מה התנ"ך והברית החדשה מלמדים על עצמם (Bibliology). הדוקטרינה של "מה הכתובים מלמדים על עצמם" מהווה יסוד לכל יתר האמיתוֹת שנלמד ומקורן בכתובים. אם תתגלה טעות במה שכתבי־הקודש אומרים על עצמם, יש להטיל ספק בכל יתר הדוקטרינות שהם מכילים.

התנ"ך והברית החדשה טוענים להיותם העדות הכתובה של אותן אמיתוֹת שאלוהים בחר לגלות לאנושות. לאור טענה זו, נפתח את לימודינו על דוקטרינות הכתובים בחקר נושא ההתגלות האלוהית. — נתחיל בהגדרתה.

מהי התגלות אלוהית?

כדי להגיע לידי הגדרה, עלינו לבחון מספר עובדות:

המונח "התגלות" בכתובים

א. השורש "גלה" בתנ"ך כולל את המשמעויות של "לחשוף, לגלות, להראות, להודיע".

ב. הפועל היווני שמייצג את הרעיון בברית החדשה הוא "אָפּוֹקָלוּפְטוֹ", ומשמעו " לחשוף, לגלות, להראות, להביא לאור".

שתי המילים, אם כן, מביעות את הרעיון של גילוי דעת.

ההבדל בין התגלות ותגלית

ישנו הבדל רב־משמעות בין דעת, או ידע, שאנו מגלים בעצמנו לבין דעת שנגלית לנו. במקרה הראשון, מקבל הידע הוא פעיל. הוא זה שמגלה ביוזמתו. המעורבים בפעולה הם האדם המגלה וגוף (או קובץ) הדעת.

מאידך, כאשר ניתנת התגלות, מקבל הדעת נמצא סביל והדעת מוענקת לו על־ידי כוח חיצוני. לכן, בהתגלות מעורבים — בנוסף לקובץ הדעת — שני אנשים: נותן ההתגלות ומקבלה. במקרה של התגלות אלוהית, הנותן הוא אלוהים והמקבל — אדם. במילים של אָלְבְּרֶכְט אֶפְּקֶה: "למעשה, התגלות היא תמיד ובכל מקום פעולתו של אלוהים, ועצם היותנו בני אדם אינה מקנה לנו זכות 'אוטומטית' להתגלות."

נושא ההתגלות

. . . זהו קובץ הדעת שעד כה היה נסתר ממקבלו ושזה עתה נגלה לו. התגלות — לפי אֶפְּקֶה — היא "הסרת המסווה מהנסתר".

כאשר מדובר בהתגלות אלוהית, קובץ הדעת היה נסתר מהאנושות, וללא יוזמה מצד אלוהים שום השקעה של זמן ומאמץ מצד בני אדם לא יכולה הייתה לגרום לגילויו. אילו לא היה אלוהים בוחר לגלות את קובץ הדעת הספציפי הזה, היה נסתר מבני אדם לעולם. ובכן, מטרת ההתגלות האלוהית נלמדת משני קטעים בברית החדשה:

קור"א ב 10-6

בחמשת הפסוקים הראשונים של הראשונה אל הקורינתים ב, שאול השליח מצביע על דרך הוראתו בתקופת שירותו בקורינתוס. הוא מזכיר למאמינים שמעולם לא לימד את החכמה הפילוסופית הכי אהובה על היוונים. בכוונה תחילה הוא נמנע מלתת לשומעיו את אשר חפצו, כדי שאמונתם תתבסס אך ורק על היסוד האיתן של גבורת אלוהים, ולא על חכמת אדם — מערכת פילוסופית הנתונה לשינוי מתמיד בהתאם לאופנה זו או אחרת.

החל מפסוק 6, שאול ממהר להצהיר שהוא אכן מלמד חכמה, גם אם לא מדובר בחכמה פילוסופית. חכמת תורתו לא מתרכזת מסביב לטבע ולאדם, כמו כל חכמה אנושית. היא אינה סוג החכמה בה מושלים שליטי העולם. כל אלה הם סוגים של חכמה חולפת, מכיוון שמקורם ביצורים זמניים.

השליח, לעומת זאת, מלמד את חכמת אלוהים (פסוק 7), והוא מרחיב וקורא לה "חכמת אלוהים הנסתרת" או "חכמת אלוהים אשר בסוד". המילה "סוד" (מוּסְטֶרִיוֹן) בברית החדשה משמעה "מחשבותיו, תכניותיו והחלטותיו הנסתרות של אלוהים, אשר אינן נתפסות על־ידי ההיגיון האנושי, אשר אינן ניתנות להבנה על־ידי גורם שאינו אלוהי, ואשר מתגלות ביוזמת אלוהים למי שנועד לכך." שאול טוען שחכמת אלוהים המובאת על ידו, מקורה בקובץ דעת הנסתר מבני אדם, ושאין ביכולתם לגלותו. הוא ממשיך ומבהיר את טענתו על־ידי ארבעה תיאורים נוספים של חכמת אלוהים:

א. "חכמה שהייתה גנוזה";

ב. אלוהים "יעד" חכמה זו "לפני העולמים" למטרה מסוימת. עוד לפני בריאת העולם הגדיר הבורא במדויק מה אותה חכמה תכלול. דעתה עמדה  לנגד עיניו לאורך כל ההיסטוריה, בזמן שהייתה נסתרת מבני אדם.

ג. "שליטי העולם הזה" — מנהיגים פוליטיים כדתיים — הינם עיוורים לחלוטין לגבי חכמת אלוהים. כהוכחה לבורותם מביא שאול את צליבת  המשיח: "אילו ידעו, לא היו צולבים את אדון הכבוד", אלא היו מזהים אותו ואת משמעות ביאתו.

ד. לאדם מטבעו לא ניתנים כלים לגילוי החכמה האלוהית (פסוק 9). בצטטו מישעיהו סד 3, שאול מצביע על כך שהחושים האנושיים, כגון ראייה  ושמיעה, אינם מסוגלים לגלותה. הוא מוסיף שגם השכל ("לב האדם") אינו מתאים למשימה. כתבי־הקודש מזהים לעתים קרובות את "הלב" כאיבר החשיבה, למשל: "אמר נבל בלבו…" (תהילים יד 1), "… באוזניו ישמע ולבבו יבין" (ישעיהו ו 10), "מלב בני האדם יוצאות מחשבות רעות" (מרקוס ז 21).

תורתו זו של שאול טומנת בחובה בעיה אפשרית: אם האנושות כולה נטולת יכולות וכלים לגילוי חכמת אלוהים — איך השיג אותה שאול השליח? האם הוא קדוש־על? האם ניתנו לו יכולות על־אנושיות? הוא משיב (בפסוק 10), שקובץ הדעת נגלה לו על־ידי התגלות אלוהית, ללא תלות במשאביו האנושיים והטבעיים.

אפסים ג 11-3

תורתו של שאול השליח כוללת מספר לא מבוטל של אמיתוֹת על אודות ישוע המשיח. בחזותו מראש את תהיית קוראיו מהיכן קיבל מידע זה, הוא מצהיר שמדובר בהתגלות אלוהית (פס' 4-3). על־ידי השימוש במילים "הבנה" ו"נודע" (פס' 5-4), שאול מבהיר שתוכן ההתגלות הוא קובץ של דעת, ושלוש פעמים באותו פרק כונה קובץ זה "הסוד" (פס' 3, 4, 9). בנוסף, הוא מצביע על הקשר שקיים בין קובץ הדעת הנגלה לבין "חכמת אלוהים העתירה" (פס' 10).

על-פי הנאמר בפסוק 11, קובץ הדעת מקביל ל"תכנית העולמים" של אלוהים. אם כן, הוא היה תמיד קיים עם הבורא, אך נסתר מבני אדם עד מתן התגלות האלוהים לשליחים ולנביאים בתקופת הברית החדשה (פס' 5, 9).

התוכן המיוחד שבקובץ הדעת עליו מדובר באפסים ג, הוא אינו העובדה שגם גויים ייוושעו. מרכיב זה נודע כבר לפני תקופת הברית החדשה. כל הנושעים עד אברהם היו גויים: הבל, חנוך, נוח ואשתו ואחרים. נביאי ישראל גם הם חזו ישועת גויים.

תוכן "הסוד" שבאפסים ג מציין עידן, בו יחבר אלוהים בין מאמיני הבשורה מן הגויים לבין מאמינים יהודים, ויעניק להם מעמד שווה בתוך גוף חדש שייווצר על־ידי איחוד זה: הקהילה. במסגרת הקהילה, יהודים וגויים יהיו שותפים לנחלה ולהבטחות אלוהים שבמשיח ישוע (פסוקים 10-6; אפסים ב 22-11; קולוסים א 27-25). ג' בּוֹרְנְקָם מתמצת את הנלמד כך: "הסוד עליו מדובר באפסים ג 4 ואילך, הוא שותפות הגויים בירושה, בגוף המשיח ובהבטחה שבמשיח. איחוד זה של יהודים וגויים בגוף אחד, שראשו הוא המשיח, מהווה מאורע קוסמי בחזון אחרית הימים."

בהתייחסו לרעיון "הסוד" בקור"א ב ובאפסים 3, שאול מבהיר שההתגלות האלוהית מעניקה קובץ של דעת, שהיה נסתר מהאנושות ושגילויו באופן עצמאי לעולם לא היה מתאפשר לבני אדם. לכן קובע בּוֹרְנְקָם: "הסוד הוא נושא ההתגלות, הוא אינו ההתגלות עצמה. הסוד אינו מגלה את עצמו, ההתגלות עושה זאת עבורנו. בזמן שנקבע, הסוד מוכרז מפי אלוהים עצמו לאלה שהוא בחסדו בחר ורוצה לברך."

הגדרה על יסוד הנלמד

על בסיס הנלמד לעיל בנוגע למילה "התגלות" בכתובים, בנוגע להבדל שבין התגלות לתגלית, ובנוגע לנושא ההתגלות, נוכל עתה להגדיר מהי התגלות אלוהית:

התגלות אלוהית היא, כאשר אלוהים מגלה לבני אדם קובץ של דעת שהיה נסתר לפני כן, ושמצד בני האדם לא הייתה שום דרך לגלותו.

סוגים של התגלות אלוהית

בכתבי־הקודש נראות שתי קטגוריות של התגלות אלוהית:

א. התגלות כללית,

כאשר אלוהים מגלה דעת בדרכים שהן נחלת כלל האנושות;

ב. התגלות מיוחדת,

כאשר אלוהים מגלה דעת דרך אמצעים שאינם נגישים בכל עת לכל בני האדם.

מ  ס  ק  נ  ה :

אלוהים גילה לאנושות דעת אודותיו; דעת על מקורה, מטרת קיומה, אחריותה ותכליתה הסופית של האנושות; דעת על תכניתו ומטרתו בהיסטוריה; דעת אודות הדרך שאלוהים עצמו סלל לישועתנו מתוצאת החטא; דעת הדרושה לנו להשגת ישועה זו.

בכתבי־הקודש — בתנ"ך ובברית החדשה — הועלו אמיתות אלוהיות אלה על הכתב. לא מדובר בדיווח אנושי המשקף התקדמות של בני אדם בתודעתם הרוחנית. לכן, הכרחי ביותר שהאנושות תהיה ערה להתגלות אלוהית זו ותציית לה.

 

יסודות האמונה- פרק ב'- התגלות כללית

 

פרק ב: התגלות כללית

ישנן שתי קטגוריות של התגלות אלוהית: כללית ומיוחדת. בהתגלות כללית מדובר כאשר אלוהים מגלה דעת בדרכים שהן נחלת כלל האנושות. מתוך הכתובים אנו לומדים, שאלוהים משתמש בשלושה ערוצים עיקריים כדי להעניק התגלות כללית:

א. הטבע

ב. ההיסטוריה

ג. המצפון האנושי

התאמת שלושתם כערוצים להתגלותו הכללית של אלוהים היא בכך, שכל אדם חשוף לטבע ולהיסטוריה, ולכל אדם יש מצפון.

הטבע

שלושה קטעים בכתבי־הקודש מציינים בברור שאלוהים מגלה דעת לבני אדם באמצעות הטבע:

תהילים יט 7-2

דויד פותח את תהילים יט במילים: "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ." המילה "כבוד" באה מ"כבד". כבודו של אדם נובע מתוך התכונות שהופכות אותו לבעל משקל — ל"מכובד" — בעיני אחרים. כך, למשל, נקרא עושרו הגדול של יעקוב "כבוד" בפיהם של בני לבן (בראשית לא 1); ויוסף, בדברו על היותו שליט מצרים, מציין מעמד זה כ"כבודי" (בראשית מה 13). "הכבוד" של אדם מעניק משקל לדבריו, הופך אותו לבעל השפעה ומרשים את הבאים במגע עמו.

המילה "מגיד" (שורש נגד) לא רק מציינת ש"נאמר" משהו. הרעיון הנוסף הוא "להבליט, להרים לעיני כולם", ומכאן יש לנו את ה"נגיד", שהוא נשיא, שליט או נציב.

אם כן, דויד אומר בפסוק 2 שהשמים מזכירים לנו את גדולת אלוהים הבורא. הם מציגים את מה שאמור להיראות בברור לעיני כל בני האדם, את המובן מאליו לכוֹל שׂכל חושב: את החותם הבולט והמובהק של אלוהים בכל מעשי ידיו. הגדוּלה, היופי, הסדר והמורכבות של השמים — כולם מעידים על חכמתו וגבורתו של הבורא.

האם הזדמן לך, בלילה צלול, להביט אל השמים עם צבא הכוכבים במלוא הדרם? האם לא התרשמת עמוקות מנוכחותו וגדולתו של אלוהים? אם לא, מעט מידע אודות היקום בוודאי יגרום לך לפליאה: הידעת שכדור הארץ שוקל כ-6600 קוינטיליון טון (יש להוסיף 18 אפסים אחרי ה-6600)? בהשוואה לגודלו של אדם, כדור הארץ הוא עצום — אך גודלו זניח לעומת השמש. נפח השמש יכיל את כדור הארץ 1.3 מיליון פעם.

בכל זאת, השמש היא בין הכוכבים הקטנים יחסית בגלקסיה שלנו. כוכב בשם אנטארס, לעומתו, חולש על מקום שהוא 90 מיליון פעם גודלו של השמש, וקוטרו 630 מיליון ק"מ. בנוסף לאנטארס עם גודלו המרשים, יש עוד כ-100 מיליארד כוכבים בגלקסיה שלנו. לאור (שנע במהירות של מעל 229,000 ק"מ בשנייה) דרושים 100,000 שנים כדי לחצות אותה מקצה לקצה. מכיוון שהגלקסיה "שטוחה", האור חוצה אותה בכיוון מעלה־מטה תוך 5,000 עד 10,000 שנים "בלבד".

למרות גודלה העצום, הגלקסיה שלנו היא רק אחת מתוך מיליארד אחרות שצולמו על־ידי האסטרונומים כבר בשנות השישים. עם התקדמות הטכנולוגיות לחקר השמים מתגלות עוד ועוד גלקסיות. לפני זמן מה לכד הטלסקופ האופטי הגדול בעולם תמונה של הגלקסיה הרחוקה ביותר שידועה לנו. מרחקה משביל החלב מוערך ב-12 עד 15 מיליארד שנות־אור וקוטרה כ-200,000 שנות־אור.

האם נתונים אלה גורמים לך להרגיש קטן ובלתי חשוב? מדוע אלוהים ברא יקום כה עצום, עטור יופי מדהים, ערוך בסדר מופתי למרות מורכבותו האדירה? הוא עשה זאת, כדי להראות ליצוריו האנושיים את קיומו וגדולתו, ובעקבות הכרה זו לחולל שינוי בחייהם. הרושם הראשון במבט אל תוך מעמקי השמים הוא של אינסופיות — של הבריאה ושל הבורא — ושל מוגבלותו וסופיותו של המתבונן מנגד. דויד מתבטא כך: "כִּי־אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ; יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה; מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן־אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" (תהילים ח 5-4).

הדגש בתהילים יט 3 הוא על גורם הזמן: "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת." זוהי תמונה של שרשרת ללא סוף, נביעה בלתי פוסקת כשל מעיין איתן. יום אחר יום נובע — ומביע את כבודו של אלוהים. תהליך זה נמשך ללא הפסקה, יום ולילה, 24 שעות ביממה, ממעשה בראשית. לכן אין זה משנה באיזו תקופה אדם חי עלי אדמות — הוא בהכרח נחשף להתגלות הזו.

בפסוק 4, דויד מזכיר את העדר גורם השפה והמילים בהתגלות שניתנת על־ידי השמים: "אֵין־אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם." בהתגלות זו מועברת דעת אודות אלוהים בדממה מוחלטת. אין מחסום של שפה, אין אפשרות של אי־הבנה — זוהי התגלות שבני כל השפות מבינים ללא הבדל.

פסוק 5 מכיל את הגורם הגיאוגרפי: "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם." לפי אֶרְל קָלָנְד, "מיליהם" מתייחס להתגלות האלוהית. אף על-פי שמילים אלה אינן נשמעות בקול, משיגות הן את כל המתבונן בשמים, ואין זה משנה היכן הוא נמצא על כדור הארץ. רָלְף אָלֶכְּסָנְדֶר כותב על כך: "הבריאה עצמה נותנת עדות חובקת עולם של כבוד הבורא. עדות זו מטרתה לעורר תגובה אחת ויחידה: שבח והלל לאלוהים" (ראה גם תהילים צח 3).

בנוסף, יש משמעות ל"קו" שבחלק הראשון של הפסוק,"בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם." הקו בתנ"ך הוא חוט מדידה או אנך שמשמש לבנייה. הוא קנה המידה שעל פיו נמדדים כל הדברים האחרים (ישעיהו כח 17; לד 17; מד 13; ירמיהו לא 38).

לאור רעיון זה, יש לראות בתהילים יט 5 לקח נוסף: הדעת אודות אלוהים, שנגלתה לעולם כולו דרך השמים, היא היסוד לתפיסת־עולם / תפיסת־חיים נורמטיבית. יסוד זה — קיומו, חכמתו וכוחו של אלוהים אינסופי שברא את היקום — הוא "הקו", קנה המידה שכל השקפות העולם האחרות נמדדות כנגדו. כל השקפה או רעיון שאינו בנוי על יסוד אחד ויחיד זה, מנותק מהמציאות, והדעות הנובעות ממנו הן אשליות.

בפסוקים 6-5, דויד מתאר דימוי כפול של השמש, כדי להמחיש את התפקיד המרכזי של גוף שמימי זה בהתגלות האלוהית. האמירה הראשונה, "וְהוּא, כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ", מבוססת על מנהגי ליל הכלולות בתקופת התנ"ך: כאשר בני הזוג הגיעו לבית הורי החתן בליל הנישואין, ידידיהם (השושבינים) הובילו אותם אל החופה. זו הייתה — לא כמו בימינו — חדר ממש, בו התאחדו בני הזוג להגשמת נישואיהם, בזמן שהשושבינים המתינו בחוץ. לאחר מכן "יצא החתן מחופתו" והכריז על הגשמת נישואיו בפני הממתינים (יוחנן ג 29).

כך השמש, לאחר שהסתתרה מעיני בני אדם בשעות החשכה, "יוצאת מחופתה" מדי בוקר, ובפיה הכרזה. כאשר היא חוצה את השמים ממזרח למערב, היא מעידה על קיומו של אותו אלוהים אינסופי, שבכוחו ובחכמתו ברא ושם אותה במקומה. מדי יום, זוהי עדותה העקבית של השמש בפני העולם כולו.

בפסוק 6 דימוי נוסף: "יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אוֹרַח." אלה שאומנו לריצה שמחים לעמוד על קו הזינוק, כי הם בוטחים ביכולתם לסיים את המרוץ. באותה מידה "שָׂשׂה" השמש כשהיא עולה מעל האופק המזרחי. היא יודעת שבכוחה להשלים את מרוצתה היום יומית מקצה השמים אל קצהו, ותוך כדי מילוי תפקידה זה, היא מעידה על אלוהים. כאשר מתרגמים את כוחה של השמש למספרים, התוצאות חורגות מיכולת הדמיון האנושי: הכמות של אנרגיית השמש הנספגת על־ידי כדור הארץ מדי יום הוא פי 200,000 מהקיבולת היומית של כל יצרני החשמל בעולם גם יחד. בכל שנייה, השמש הופכת חמש מיליון טון חומר לאנרגיה. למרות אבדן חומר בהיקף כה אדיר, השמש מסוגלת להמשיך ולבעור במתכונת הנוכחית עוד כ-100 מיליארד שנים.

אפילו עיוור שמעולם לא ראה את השמש חשוף לעדותה, כי בסופו של דבר "אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (פסוק 7). ובכן, אין להתעלם מעדות השמש, בין אם היא נתפסת בראייה, דרך קרינת החום או דרך השפעתה על כל דבר שבא במגע עם קרניה.

מתוך הצהרותיו של דויד בפסוקים אלה, אנחנו לומדים שהתגלות אלוהים באמצעות השמים אינה מוגבלת על־ידי שפה, זמן, או המיקום הגיאוגרפי של הנחשף אליה. אם כן, היא ניתנת לכל אדם, ואין זה משנה מתי ואיפה הוא חי עלי אדמות. בנוסף, כל תפיסת־עולם שאינה בנויה על הנחת היסוד של התגלות זו, הינה נטולת מציאות.

מעשי השליחים יד 17-15

בעיר ליסטרה שבאסיה הקטנה נרפא אדם משותק בדרך נס. בעקבות כך רוצים תושבי העיר, עובדי האלילים, להשתחוות לשליחים, שאול ובר־נבא, כאלים (מעה"ש יד 13-8). מזועזעים מכוונה זו, השליחים רצים אל תוך הקהל ומכריזים על היותם בני תמותה ככל אדם. הם מפצירים בגויים לחדול מאלילותם המנותקת מהמציאות ולפנות אל האלוהים הקיים באמת — אל בורא היקום וכל אשר בו (פס' 15-14).

שאול ובר־נבא מזכירים לשומעיהם שבימים עברו אלוהים "הניח לכל הגויים ללכת בדרכיהם" (פס' 16). זאת אומרת, שלא ניתנו להם המגבלות של תורת משה, כפי שקיבל אותן עם ישראל (דברים ד 8-6; רומים ב 14).

בפסוק 17, השליחים ממהרים להוסיף הבהרה: אמנם אלוהים "הניח" לגויים לנהוג כך, ובכל זאת לא השאיר אותם ללא עדות על עצמו. לאורך ההיסטוריה הוא העיד בפני כל האנושות על קיומו ונדיבותו דרך הטבע — בתתו להם "גֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמַיִם וְעוֹנוֹת פּוֹרִיּוֹת, וּבְמַלְּאוֹ אֶת לִבּוֹתֵינוּ מָזוֹן וְשִׂמְחָה". במקור, המילה האחרונה מציינת את שמחת הסעודה החגיגית. היא השמחה על מתן השפע מידי אלוהים, בה אפילו גויים היו יכולים לראות את השגחתו החובקת כל.

רומים א 20-18

גם קטע זה עוסק בגילוי דעת אודות אלוהים דרך הטבע. שאול השליח מצהיר כי "זַעַם אֱלוֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם." המילה המתורגמת "עוולה" מציינת את מצבם הרוחני של בני אדם ללא אלוהים. שאול משווה עוולה זו אל דחיית האלוהים האמיתי, שהובילה עמים מתורבתים כמו היוונים, הרומים והמצרים לעבודת אלילים (פסוקים 23-21, 25). המילה המתורגמת "רִשעה" מקבילה לסטייה המינית והחברתית וההתנהגות הבלתי מוסרית כלפי בני אדם המתוארת בפסוקים 24, 32-26.

השליח מלמד מהי הסיבה המונחת ביסוד ההשתחוות להבל ולהתנהגות המעוותת שהוא מתאר: עוינות כלפי האלוהים האמיתי. בני האדם האשמים בהתנהגות זו — "למרות ידיעתם את אלוֹהִים" (פס' 21) — "לא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלוֹהִים" (פס' 28). מתוך בחירה "לא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֵאלוֹהִים, אַף לא הוֹדוּ לוֹ" עבור כל ברכותיו (פס' 21).

במילים אחרות, בני האדם לא רוצים להכיר באלוהים. מדובר בהחלטה רצונית לעצב לעצמם מציאות שאין בה מקום לאלוהים האמיתי.

העובדה שדעת אודות אלוהים היא נחלת הכלל (פס' 20), אך בני האדם מחליטים "שלא להכיר בו", מצביעה על בעיה של חוסר רצון, ולא של חוסר תפיסה. פירוש הדבר, שאי אמונה באלוהים לעולם לא נובעת מחוסר יכולת להאמין, אלא תמיד מהחלטה רצונית. למרות זאת, הבלתי מאמין יטען תמיד שהיה עליו לשלול את קיומו של אלוהים מסיבות אינטלקטואליות; שלהאמין באלוהים המוצג בכתובים סותר את השׂכל הישר. בכך, "הֵם הִתְיַמְּרוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים" (פס' 22), או במילים אחרות: החכמה וההיגיון משמשים מסך עשן כדי להסתיר את המניעים האמיתיים לאי אמונה.

סירובם להכיר בקיום אלוהים גורם לבני אדם "לעכב את האמת ברשעה" או (לפי דליטש) "לעצור את האמת" (פס' 18). הרעיון המובע במילה המקורית המתורגמת "לעכב / לעצור" הוא של כליאה. המילה "אמת" מתארת, לפי ההקשר, את המציאות הגלויה של אלוהים. — ובכן, בני האדם בוחרים מרצונם "לכלוא" את המציאות הנגלית להם אודות אלוהים. פושע נכלא כדי, מחד, למנוע את השפעתו על הציבור וכדי, מאידך, לשחרר את הציבור מהיות מוטרד בגללו. באותה מידה, בני האדם "כולאים" את המציאות הגלויה של אלוהים, על מנת לא להיות מושפעים על ידה ולהימנע מהצורך להגיב ולהתייחס אליה.

עיכוב / עצירת האמת נעשית "ברִשעה". הרִשעה (ראה הסבר לפס' 18 לעיל) היא האמצעי לכליאת האמת הגלויה אודות אלוהים. מכך אנו למדים שהמניע לאי הרצון להכיר באלוהים, הוא בפילוסופיית חיים מעוותת, בערכים מושחתים ובאורח חיים הנתון לחטא. ובכן, בני האדם מקבלים החלטה רצונית שלא להכיר בקיומו של אלוהים, מפני שלקיומו ולכל הידוע אודותיו תהיה השפעה רבת משמעות על התנהגותם ואורח חייהם. ברור להם שהכרה בקיומו של אלוהים מצריכה שינוי מעמיק מצדם.

ההחלטה לא להכיר בקיומו של אלוהים, אם כן, נובעת לא מתוך חוסר הבנה, אלא מתוך חוסר מוסריות.

פסוק 19 פותח בהצגת הסיבה העיקרית לזעם אלוהים על עוולתם ורשעתם של המסרבים להכיר בקיומו: אין להם תירוץ מוצדק לדחייה זו, כי הבורא מוכיח להם את קיומו בברור יום אחר יום — הרי "מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלוֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם". במקור כתוב כאן "הדבר הידוע על אלוהים", זאת אומרת שמדובר בקובץ של דעת הניתן לתפיסה ולהבנה על־ידי בני אדם.

השליח ממשיך ומכריז שאותו קובץ של דעת לא רק "גָּלוּי בְּקִרְבָּם", אלא ש"אֱלוֹהִים גִּלָּה לָהֶם" אותו ביוזמתו. הבורא הבלתי נראה לעיני בני תמותה (יוחנן א 18; קולוסים א 15; טימ"א א 17) רצה שבריאותיו האנושיות יידעו על קיומו. להגשמת רצון זה, הוא המציא דרך להתגלות אליהם, ופסוק 20 מתאר אותה: "הֲלוא עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת, הִיא כּוֹחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלוֹהוּתוֹ, נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּהְיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵׂכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ." הטבע והיקום הנבראים על־ידי אלוהים מגלים למתבונן בהם דעת על אודות בוראם הבלתי נראה.

שאול משלב את הביטויים "נראית בברור" ו"נתפסת בשׂכל" ובכך מבטא שההתבוננות בבריאה בהכרח תוביל לתהליך של חשיבה הגיונית ובעקבותיה — הבנה. המסרבים להכיר בקיומו של אלוהים, גם הם רואים ומבינים את הדעת שהבורא גילה דרך בריאתו. אם כן, סירובם אינו נובע מתוך בעיה של חוסר הבנה.

השליח מזהה שניים ממאפייניו הבלתי נראים של אלוהים אשר מתגלים ומתבררים למתבונן בטבע: "כוחו הנצחי ואלוהותו". המילה "אלוהות" מציינת את הטבע האלוהי — מכלול התכונות שבגללם אלוהים הוא אלוהים. ובכן, בבריאה מתגלית קיומה של ישות אלוהית; עוד לפני מעשה בראשית עמד לרשותה הכוח העצום הדרוש כדי ליצור את היקום.

הלקח הנלמד

מתוך דבריו של שאול השליח באל הרומים א 20-18, אנו לומדים מספר אמיתות:

א. ההתגלות אודות אלוהים דרך הטבע, שהחלה בעת הבריאה, ממשיכה לאורך ההיסטוריה עד היום. על כן היא ניתנת לתפיסה ולהבנה על־ידי  בני אדם בכל הזמנים — גם בהווה.

ב. המסרבים להכיר בקיומו של אלוהים בעל כוח נצחי, סירובם אינו נובע מתוך בעיה של הבנה, אלא מתוך בעיה של רצון. לא מדובר אצלם באי  יכולת להאמין בקיומו של אלוהים כתוצאה מחשיבה עיונית. מדובר באי רצון להכיר בקיומו של אלוהים, מפני שלהכרה זו תהיינה השלכות מעשיות על חייו של המאמין. בני אדם, אם כך, מקבלים החלטה רצונית להדחיק את הדעת אודות אלוהים שנתפסת דרך הטבע, כדי שלא יצטרכו לכלול אותו בהשקפת "המציאות" שלהם. דחייתם את אלוהים היא איננה עניין אינטלקטואלי, אלא עניין מוסרי.

לפני מספר שנים טען בפניי אדם משכיל שהוא אכן רוצה להאמין בישוע, אך הוא מנוע מלעשות זאת דווקא בגלל השׂכלתו. לדבריו, הוא שמע את כל הטיעונים ובדק את על ההוכחות המהווים יסוד לאמונה, והחליט כי — בתור אדם אינטליגנטי — אין הוא יכול לקבל את הנאמר בכתבי־הקודש על אודות המשיח.

השבתי לו על בסיס הנלמד מאל הרומים א 20-18: "מה שמונע ממך להאמין, זאת לא העובדה שאתה אדם נאור. אתה כעת משתמש בהשׂכלה כמסך עשן שנועד להסתיר את הסיבה האמיתית מדוע אינך רוצה להאמין. הבעיה שלך עם האמונה לא נובעת מהטענות המשיחיות שסותרות, כביכול, את השׂכל הישר. האמת היא שאינך רוצה לקבל את הדרישות המוסריות של אלוהים."

הוא חשב לרגע ואמר: "אני מודה שקלעת בול. אם אאמין, ברור לי שאצטרך לשנות מספר נהלים בעיסוקיי, ואינני בטוח שאני חפץ בכך."

ההיסטוריה

כל בני האדם בכל רחבי העולם חשופים יום יום למאורעות — חשובים יותר וחשובים פחות — שיירשמו במרוצת השנים כהיסטוריים. כל אדם מושפע על־ידי ההיסטוריה, ולכן גם היא כלי בידי אלוהים דרכו הוא מגלה אמת על עצמו לאנושות.

דוגמאות בכתבי־הקודש

ישנם מספר קטעים בכתובים שמראים איך אלוהים מגלה דעת אודות עצמו באמצעות ההיסטוריה:

א. בשמות ז 5-4 נאמר, שבהביאו "שפטים גדולים" על המצרים, יחד עם יציאת עמו מארצם, אלוהים גילה להם אמת על עצמו. דברי רחב הזונה ביהושע ב 11-99 מעידים על כך שאלוהים, דרך משפטו על מצרים, גילה אמת אודותיו אפילו לעמי כנען.

ב. בספר ישעיהו, אלוהים נותן לעמו את התואר "ישראל תפארתי" (מו 13); הוא מצהיר, "יצרתי את ישראל לכבודי" (מג 7); ואומר שוב בהמשך שהוא "בישראל יתפאר" (מד 233). מכך נלמד שאלוהים מגלה לשאר העמים אמיתוֹת משמעותיות אודות עצמו — באמצעות עם ישראל.

אמיתוֹת אלה ניתן לראות בפעלו ההיסטורי של אלוהים עִם עָם ישראל. פרק כח בספר דברים מכיל מפת דרכים לפעלו של אלוהים עם עמו, החל מתקופת משה ועד ביאתו השנייה של המשיח. בפסוקים 14-1 נמצאות הבטחותיו של אלוהים לעם, אם יתהלך במצוותיו. כתוצאה מציוּת, ישראל יתברך יותר מכל העמים, ואלוהים מבטיח לעשות אותם "לראש ולא לזנב" (פס' 13).

לעומת זאת, בפסוקים 68-15 אלוהים מזהיר את העם מפני אי ציות לדברו ומהקללות שתבואנה בעקבות אי ציות זה. התוצאות יהיו מלחמות, דיכוי בידי אויבים אכזריים וגלות בין כל הגויים. גם בגלות לא תהיה להם מנוחה, אך ימצאו עצמם נרדפים על־ידי פחד, צרה וסכנת חיים תמידית.

בפסוק 10 נמצאת הסיבה לכך שאלוהים הבטיח לברך את ישראל אם יצייתו: "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יהוה נִקְרָא עָלֶיךָ;" ופסוק 37 מסביר לשם מה ייתנסה ישראל בקללות כה רבות בעקבות סירובו לציית לדבר אלוהים: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכוֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ יהוה שָׁמָּה." מתוך פעלו ההיסטורי של אלוהים עִם ישראל מתגלות לעולם שתי אמיתות אודות הבורא:

  1. הוא יברך את השומעים והמצייתים לדברו.
  2. הוא יקלל את אלה שדוחים את דברו ואינם מצייתים לו.

לאור כוונתו של אלוהים להשתמש בישראל — במסגרת ההיסטוריה האנושית — להתגלות כפולה זו, לא פלא שהעם הנבחר הושם במקום הגיאוגרפי המרכזי ביותר בכדור הארץ. כאן, בצומת הדרכים בין שלוש יבשות, אלוהים מציג אותו לעיני הקהל הכלל עולמי, כמו בתקופת המקרא, כן בימינו. אין זה מקרה גם כן, שהתמקדות העולם נמשכת לעתים כה תכופות לעם ולאזור זה.

ג. דניאל, בפרק ד, מדווח על השפלת נבוכדנצר, מלך בבל, השליט בעל העוצמה הגדולה ביותר בתקופתו. בעקבות גאוותו, המלך הוכה במחלת נפש שגרמה לו להתנהג כבהמה. פסוק 144 מנמק את העונש שהטיל אלוהים על הדמות ההיסטורית הידועה: "לְמַעַן יֵדַע כָּל־חַי כִּי שׁוֹלֵט הָאֵל הָעֶלְיוֹן בְּמַמְלֶכֶת בְּנֵי־הָאָדָם. לַאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יִתְּנֶנָּה וְאֶת־הַשָּׁפָל בָּאֲנָשִׁים יָקִים עָלֶיהָ." כך משתמש אלוהים במאורע היסטורי בתקופת דניאל, ומוכיח שבידיו השליטה העליונה על כל ענייני האנושות בעולם.

דוגמאות מחוץ לכתבי־הקודש

גם אחרי תקופת התנ"ך השתמש אלוהים במאורעות היסטוריים כדי לגלות לבני אדם את מעורבותו הריבונית בענייני המין האנושי. להלן שתי דוגמאות בהן ניתן לראות את ידו בברור:

א. במאה ה-16 ניסה האפיפיור בדרכים שונות להחזיר את אנגליה הפרוטסטנטית תחת שליטת הכנסייה הקתולית. לבסוף הוא פנה לפיליפ השני, מלך ספרד, בדרישה שהלז יפלוש לאנגליה על מנת לכבשה. בנקודה זו בהיסטוריה, ספרד הייתה המעצמה מס' 11 באירופה ושלטה על אזורים נרחבים בעולם כולו.

המלך פיליפ הסכים לבצע את המשימה, ובקיץ של שנת 1588 יצא ה"ארמדה", צי המלחמה הגדול בעולם, מנמלי ספרד עם 131 אניות וכ-25,000 לוחמים. בקרבות הראשונים שארכו שבוע ימים, הבריטים המתגוננים אמנם לא הצליחו להטביע אניות ספרדיות רבות, אך הוכיחו את מיומנותם כימאים ואת עליונות כלי השיט הקטנים, מהירים וקלים לתמרון, תוך כדי גרימת נזקים כבדים לארמדה. בקרב מאוחר יותר, אבדו הספרדים שש אניות וכ-4000 לוחמים. הפחד והרוחות החזקות הדפו את התוקפים צפונה אל תוך הים הצפוני, בזמן שהצי האנגלי רדף אחריהם. כאשר התפתחה סערה קשה בלב ים, פקדה המלכה אליזבט על הצי לחזור לחופים.

את אשר חיל הים הבריטי לא הצליח לעשות, השלימה הסערה. הספרדים קיוו להפליג מסביב לקצה הצפוני של סקוטלנד, על מנת לחזור לארצם דרך האוקיינוס האטלנטי, אך הסערה שברה אניות רבות על סלעי החופים הסקוטים והאירים. אלפי לוחמים טבעו ורבים מאלה שהצליחו להיחלץ אל החוף נטבחו בידי התושבים. פחות ממחצית האניות וכשליש מלוחמי הארמדה הצליחו בסופו של דבר לחזור לספרד.

ובכן, לא האנגלים אלא הסערה, היא שהנחיתה את המכה המכרעת על הכוח הימי הספרדי. סערה זו ציינה נקודת מוצא לשינויים בעלי משמעות רבה במפה הפוליטית — תחילת הסוף לעליונות ספרד הקתולית כמעצמה בין־יבשתית. מאורעות אלה הפכו את אנגליה לנושאת הדגל של הגוש הפרוטסטנטי באירופה והפיגו את תקוות הוותיקן הנואשות להחזירה תחת שליטת האפיפיור. תנועת ההתנגדות הקתולית לרפורמציה ספגה תבוסה כואבת, והמחנה הפרוטסטנטי צבר כוח במספר ארצות באירופה. התפתחות זו קבעה שאנגליה תהיה המעצמה הקולוניאלית שתיישב את אמריקה הצפונית, ולא ספרד. בעקבות כך הפכה הפרוטסטנטיות לזרם הדתי הבולט בצפון אמריקה, ולא הדת הקתולית.

אני משוכנע שאלוהים — השולט על כוחות הטבע — השתמש באותה סערה גורלית להשגת מטרותיו. בכך הוא מגלה לנו את ריבונותו על כל ענייני האנושות.

ב. דוגמה נוספת של שליטתו הריבונית במאורעות היסטוריים ניתנה בכיבוש צרפת על־ידי היטלר ביוני 1940. הבריטים, מעבר למצר למנש, היו  חסרי אונים. הם סבלו ממחסור חמור בחיילים מיומנים ובנשק. על-פי הערכות, אנגליה הייתה נכבשת כליל תוך שבוע בלבד, לו היה היטלר נותן פקודה לפלישה גרמנית בשלב זה. אך בשיא עוצמתם הצבאית, עם כמעט כל יבשת אירופה תחת שליטתם, היטלר ועוזריו לא ידעו איך לסיים את המלחמה בניצחון. לא הייתה להם תכנית לשלב הבא. היסוסם בנקודה זו הכריע את התפתחות המלחמה בהמשך וקיצר באופן משמעותי את הרייך השלישי והקריירה של מנהיגו.

לו היה היטלר שומע ליועציו וכובש את מצרים, תעלת סואץ והמזרח התיכון במאי 1941, יכלו הגרמנים במאמץ צבאי לא גדול להנחית מכה מוחצת — אולי אף גורלית — על האימפריה הבריטית. אך היטלר החליט שעליו להכניע קודם את ברית המועצות. ויליאם שירר רואה בהחלטה זו טעות של קוצר־ראייה מדהימה.

במרץ 1941 קיבל היטלר החלטה רגשית לדחות את הפלישה לרוסיה ולהשלים קודם כל את כיבוש יוון ויוגוסלביה. המתקפה על הסובייטים החלה, כתוצאה מכך, באיחור של חמישה שבועות, התארכה לתוך החורף הרוסי, דבר שגרם אבדות קשות לצבא הנאצי. בתחום הצבאי הייתה זו, להערכת שירר, "ההחלטה הנוראית ביותר של היטלר."

מה גרם להיטלר לקבל החלטות שגויות ברגעים גורליים? אני משוכנע שיד אלוהים פעלה מאחורי הקלעים, על מנת להפיל את הרודן ואת המערכת המרושעת עליה שלט. התערבות אלוהית היא שהובילה לתוצאות המלחמה, ובכך הוכיח הבורא שוב את שליטתו הריבונית על ענייני בני האדם.

מגבלות

ההיסטוריה — כפי שהוכחנו — נושאת בחובה התגלות אלוהית. כעת פועלים בני האדם בשתי דרכים כדי להגביל את השפעת התגלות זו:

א. אנשים רבים אינם אוהבים היסטוריה. קיימת נטייה להתעלם ממנה, ויש אלה המנסים לשנותה. המתייחסים להיסטוריה בדרך זו מאבדים את  המסרים והאמיתות שאלוהים רוצה לגלות להם.

ב. עיוות השכל הבלתי נושע על־ידי החטא יוצר את הדעה, שחוקים כמו "הגורל", הישרדות החזק ביותר או כוח כלכלי, הם שקובעים את  התפתחות ההיסטוריה.

המצפון האנושי

שאול השליח מזכיר את המצפון ברומים ב 15-14. העובדה שכל אדם נולד איתו, הופך את המצפון לערוץ מתאים של התגלות אלוהית לכלל האנושות. דרך המצפון אלוהים מגלה שיש הבדל בין טוב ורע ושלבני אדם אחריות על אשר הם עושים ולא עושים. המצפון גורם רגשי אשמה לאדם הפועל בניגוד אליו ומעניק שלווה לפועל לפי תכתיבו.

מגבלות

ההתגלות האלוהית דרך המצפון נתונה לשתי מגבלות:

א. אדם החוזר מספר פעמים על אותה עבירה מקהה את מצפונו. פעולה זו מעמעמת את רגישותו לרע עד כדי מצב של אדישות כלפיו (טימ"א ד 22).

ב. תרבות אנושית מחנכת את המצפון ומעניקה לו הגדרות של טוב ורע. אם קני המידה המקובלים בתרבות סותרים את הסטנדרטים של אלוהים,  המצפון — בתחומים מסוימים — מפסיק להיות מורה־דרך מהימן. זאת הסיבה שאדם שנושע בדרך כלל נדרש לחנך את מצפונו מחדש על מנת להביאו להתאמה מלאה עם קני המידה האלוהיים לגבי טוב ורע (רומים יב 2-1; אפסים ד 17 – ו 9).

מ  ס  ק  נ  ה :

עד כה ראינו, שאלוהים משתמש בשלושה ערוצים עיקריים כדי להעניק התגלות כללית לכל האנושות: הטבע, ההיסטוריה והמצפון האנושי. על בסיס זה ניתן לקבוע שלא קיים תירוץ בר־תוקף להכחשת קיומו של אלוהים או לפסילת אמיתוֹת אחרות הקשורות אליו.

 

פרק ג: משמעותה של התגלות כללית

כאשר אלוהים חפץ לגלות דעת לכלל האנושות, הוא משתמש בשלוש דרכים עיקריות כדי לעשות זאת. שלוש דרכים אלו עומדות לרשות כל אדם, והן הטבע, ההיסטוריה והמצפון. התגלות כללית זו בעלת משמעות רבה עבור בני אדם לא נושעים, עבור אלוהים עצמו ועבור מאמינים משיחיים.

משמעות עבור בני אדם שאינם נושעים

משמעותה של ההתגלות הכללית עבור אנשים לא נושעים הינה משולשת:

א. משמעות הנובעת מטבעו הדתי של האדם

ההתגלות הכללית מהווה הסבר הגיוני לנטיות הדתיות הנטועות ברוב בני האדם בעולם. לא משנה לאן נגיע, תמיד נפגוש באנשים הסוגדים להוויה או לחפץ כלשהם. כתבי־הקודש מלמדים שדתות שקר אלה הן תגובתו המעוותת של האדם הבלתי נושע להתגלות הכללית של אלוהים.

שאול השליח מציין, כפי הנלמד בפרק הקודם, שאנשים בלתי נושעים מכחישים את קיומו של אלוהים, אף- על-פי שהוא מוכח לעיני כל האנושות על־ידי ההתגלות הכללית (רומים א). הם מסרבים להכיר בקיומו, כיוון שהכרה שכזו תדרוש שינויים בתפיסת עולמם, בערכיהם ובאורח חייהם. זאת אומרת שדחייתם את אלוהים נובעת לא מתוך חוסר יכולת להאמין, אלא מתוך חוסר רצון (רומים א 21-18). למרות עובדה זו, הם טוענים שלאחר תהליך של חשיבה עיונית והגיונית מתחייבת דחייה שכזו. לדחות את אלוהים, אם כן, מוצג כביטוי של חכמה (פס' 22).

אך אין זה משנה על איזה תירוץ אדם נשען: חוסר רצון להכיר במציאות הוא תמיד שיא הטיפשות. התוצאה הם מעשים טיפשים (פס' 22-21), כגון המצאת השקר שקיום בני אדם תלוי בגורמים מתוך הבריאה, במקום בבורא עצמו — אלוהים האחד (פס' 25). שקר זה מוביל ליצירת דתות הבל ולסגידה בפני עצמים או הוויות שנבראו.

שאול השליח נותן שתי דוגמאות של טיפשות זו: דתות כגון היוונית־רומית, בה השתחוו לפסלי אדם, ודתות כמו במצרים העתיקה, בה סגדו לפסלי חיות (פס' 23). הפנייה המסיבית בעולם המערבי של ימינו לדתות המזרח, סגידה לטבע והניסיון להפוך את האדם לאלוהים, הן דוגמאות נוספות של תגובת בני האדם להתגלות הכללית של אלוהים מצד אחד, ושל החלטתם הרצונית לעוות את הידוע להם אודות אלוהים מצד שני.

ב. דעת הגורמת לבני אדם לדרוש את אלוהים

ההתגלות הכללית נושאת בחובה דעת מספקת, כדי לגרום לאדם הבלתי נושע לדרוש את האלוהים האמיתי. על מנת להכיר את אלוהים באופן אישי או להיוושע, לעומת זאת, דרושה התגלות נוספת. שאול הצביע על עובדה זו בפני קהל הפילוסופים באתונה (מעה"ש יז). לאחר שהגדיר את אלוהים בתור "הָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ", השליח ממשיך ומציין מספר פעולות חשובות של הבורא למען כל האנושות (פס' 26-24). ומדוע פועל הוא לטובת בני האדם? — "לְמַעַן יְחַפְּשׂוּ אֶת הָאֱלוֹהִים" (פס' 27).

כדי להכיר את אלוהים באופן אישי וכדי להיוושע, לא די בדעת הניתנת בהתגלות הכללית. הבנתנו זו מבוססת על הצהרות נוספות בכתובים. ישוע אומר: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוחנן יד 6); ופטרוס מכריז על המשיח: "אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (מעה"ש ד 12). שאול השליח מלמד בברור שעבור בני אדם מכל הרקעים ישנה רק דרך אחת להכיר את אלוהים באופן אישי ולהיוושע: האמונה בישוע המשיח! על מנת להאמין בו, אדם חייב תחילה לשמוע את האמת אודותיו (רומים י 15-9).

עדויות אלה מתוך הכתובים מדגישות שתי עובדות:

  1. ישוע המשיח הוא הדרך היחידה לקשר אישי ומושיע עם האלוהים האחד האמיתי. הוא אינו דרך אחת מני רבות בהן ניתן להגיע למטרה זו.
  2. אין דרך לדעת את האלוהים האמיתי באופן אישי, או להיוושע, אלא דרך שמיעת הבשורה אודות ישוע המשיח ועל־ידי האמונה בו.

ההתגלות הכללית היא אמנם נחלת הכלל, אך לא כלול בה מרכיב האמת אודות ישוע המשיח. אם כן, הדעת שהיא מעניקה, לא יכולה להושיע או להוביל להכרת אלוהים במישור האישי. הדעת הנחוצה לישועה נמצאת בקובץ אחר — ההתגלות המיוחדת — אשר מוענק על־ידי אלוהים דרך אמצעים שאינם נגישים לכל בני האדם ובכל עת.

לאור עובדות אלה, מה ניתן לומר על אנשים שמעולם לא שמעו על המושיע? האם הם אבודים באמת? האם אלוהים יכול להרשיע אותם בגין חוסר אמונתם, מבלי ששמעו את האמת הנחוצה לישועה?

לפי דעתי, התשובה לכך היא בעיקרון הנלמד משני מאורעות בספר מעשי השליחים:

  1. סיפור הסריס האתיופי (מעה"ש ח): איש זה נכסף, ללא צל של ספק, ליותר מהתגלות כללית עוד טרם מפגשו עם פיליפוס. עצם העובדה שלקח על עצמו נסיעה מאפריקה לירושלים כדי להשתחוות, מוכיחה את אמונתו באלוהי ישראל כאלוהים האמיתי (פס' 27).

גם תגובתו להתגלות שניתנה לו הייתה נכונה: הוא ניצל את הנסיעה הארוכה הביתה ודרש את אלוהים בחקרו את כתבי־הקודש (פס' 28). יש לציין שעד כה הוא לא שמע את האמת אודות ישוע המשיח, ולכן טרם האמין בו כדי להיוושע (פס' 35-32).

הסריס הגיב נכון למידת הדעת שעמדה לרשותו: הוא דרש את האלוהים האמיתי — ותשובתו של אלוהים לא איחרה לבוא. פיליפוס צוּוה לעזוב את שומרון, שם הפיץ את הבשורה ברבים, ולצאת למסע ארוך בכיוון עזה על מנת לפגוש את האדם האחד הזה (פס' 29-26). על בסיס נבואת ישעיהו, פיליפוס בישר לסריס האתיופי את האמת אודות ישוע; הלה האמין, נושע ונטבל (פס' 38-35).

  1. סיפורו של קורנליוס (מעה"ש י): קורנליוס היה שׂר־מאה בצבא הרומי ושרת בקיסריה. לקורא העלילה ברור, שקורנליוס ידע הרבה יותר על האלוהים האמיתי מהניתן להבין מתוך ההתגלות הכללית. כיושב בתוך עם ישראל, הוא נחשף בוודאי להתגלות המיוחדת שעומדת לרשות העם היהודי מתוך התנ"ך. למרות היותו גוי איטלקי, הוא נטש את הדת הרומית האלילית ועבד את אלוהי ישראל — האלוהים האחד האמיתי (פס' 2-1).

גם קורנליוס — כמו הסריס האתיופי — הגיב נכונה, בהתאם למידת הדעת שניתנה לו, כי נאמר שדרש את אלוהים בתפילותיו "בכל עת" (פס' 2). אך הוא לא ידע שבשורת ישוע המשיח ניתנה גם עבור הגויים, ולכן לא האמין וטרם נושע (פרק יא 14-13).

בעקבות תגובתו הנכונה של קורנליוס להתגלוּת, אלוהים שלח אליו מלאך, ובפיו מסר: "שְׁלַח אֶל יָפוֹ וּקְרָא לְשִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא. הוּא יְדַבֵּר אֵלֶיךָ דְּבָרִים אֲשֶׁר תִּוָּשַׁע בָּהֶם אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ" (י 8-3; יא 14-13). לאחר מכן שכנע אלוהים את פטרוס, כנגד המקובל על-פי המסורת, לבקר גוי בביתו (י 20-9). בהגיעו לקיסריה, פתח פטרוס בדבריו: "בֶּאֱמֶת רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֱלוֹהִים אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא פָּנִים, אֶלָּא בְּכָל עַם וְעַם מִי שֶׁיָּרֵא אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה צֶדֶק רָצוּי לְפָנָיו." בכך ביטא את אשר למד יום קודם, היינו שהאמת אודות המשיח ניתנה ליהודי ולגוי כאחד (פס' 35-34). כאשר דרש השליח את האמת הזו בפני הנאספים, האמין קורנליוס ונושע, וכהוכחה לישועתו קיבל את רוח הקודש ונטבל (פס' 48-36).

מתוך שני מקרים אלה נלמד עיקרון כפול, בעל משמעות רבה, שעל פיו אלוהים פועל:

  1. אדם אשר מגיב נכונה להתגלות הכללית או המיוחדת שניתנה לו, והוא מכיר בקיום הבורא הריבון האחד ומחפש קשר אישי עמו — לאדם כזה אלוהים יעניק התגלות מיוחדת נוספת: את האמת אודות ישוע המשיח, הנחוצה לו כדי להיוושע. עיקרון זה מתאים לנאמר באל העברים יא 6: "כִּי כָּל הַקָּרֵב אֶל אֱלוֹהִים צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהוּא קַיָּם וְהוּא נוֹתֵן גְּמוּל לְדוֹרְשָׁיו."
  2. כאשר אדם מחליט שלא להגיב כראוי להתגלות שניתנת לו, אזי אלוהים, בהימנעו מלהעניק לו התגלות נוספת הנחוצה לישועתו, אינו נוהג בחוסר הגינות או באי צדק. אם כן, עצם העובדה שאנשים מסוימים מעולם לא שומעים את בשורת ישוע המשיח, מקורה בתגובתם הבלתי נכונה להתגלות העומדת לרשותם.

קיים קשר הדוק בין העיקרון הכפול הנ"ל לבין המשמעות השלישית של ההתגלות הכללית לאדם הבלתי נושע:

ג. אין תירוץ לפני אלוהים

מכיוון שהתגלותו הכללית של אלוהים נראית לעיני כל, אין לבני אדם בלתי נושעים תירוץ בפניו. שאול השליח מדבר על אלה, שמרצונם דוחים את המציאות של קיום אלוהים, על אף שזו נגלית לכל האנושות בברור דרך ההתגלות הכללית, והוא מצהיר: "אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק" (רומים א 20). ברור למדי, כי דחייה שכזאת אינה תגובה הולמת להתגלות. לכן, גם אם בעקבות הדחייה הראשונית לא ניתנת לו התגלות נוספת הכוללת את האמת אודות ישוע המשיח, אין לבלתי מאמין דרך לתרץ על מצבו האבוד. ובכן, אדם שמעולם לא שמע את בשורת הישועה אבוד באותה מידה כמו זה ששמע וסירב להאמין.

במרוצת ההיסטוריה, כל בני האדם בכל מקום בעולם נכספו להתגלות הכללית. לכן יש להתגלות זו אותה משמעות משולשת עבור כל אדם שחי אי־פעם.

המשמעות עבור אלוהים עצמו

להלן משמעותה הכפולה של ההתגלות הכללית עבור אלוהים:

א. חסד חובק עולם

במסגרת ההתגלות הכללית, אלוהים משפיע היבטים מסוימים של חסדו על האנושות כולה. לפי דברי ישוע, האב "מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (מתי ה 45). גם שאול ובר־נבא מלמדים, כי אלוהים הבורא מעולם "לא חָדַל לְהָעִיד עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים", למען גויים ויהודים כאחד. ללא הבדל הוא מברך את כולם דרך הטבע, "בְּתִתּוֹ לָנוּ גֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמַיִם וְעוֹנוֹת פּוֹרִיּוֹת, וּבְמַלְּאוֹ אֶת לִבּוֹתֵינוּ מָזוֹן וְשִׂמְחָה" (מעה"ש יד 17-15; ראה גם יז 28-24). מכיוון שהיבטים אלה של חסד אלוהים דרך הטבע הם נחלת הכלל, נקראים הם בפי תיאולוגים "חסד משותף".

ב. צידוק המשפט

בהיות ההתגלות הכללית זמינה ומובנת לכל, היא מספקת צידוק למשפטו של אלוהים על המסרבים לפנות אליו. כפי שהובהר לעיל, אין תירוץ לבלתי נושע שאינו מגיב כראוי להתגלות הכללית העומדת לנגד עיניו (רומים א 20-18).

המשמעות עבור מאמינים משיחיים

להלן משמעותה הכפולה של ההתגלות הכללית עבור המאמינים במשיח:

א. מכנה משותף עם הבלתי נושעים

ההתגלות הכללית מהווה נקודת יחוס בזמן שמאמין משיחי מחלק את אמונתו עם בלתי מאמין. מכיוון שאין אדם שלא חשוף להתגלות זו, היא בעצם מתנה מאלוהים המוענקת לכל האנושות במשותף, מבלי להתחשב בהבדלי אמונה. לכן יכולה ההתגלות הכללית לשמש בסיס לעדות בפני בלתי נושעים שטרם נכספו להתגלות מיוחדת, כגון כתבי־הקודש. שאול השליח בחר בדרך הזו בעדותו בפני הגויים בעיר ליסטרה (מעה"ש יד 17-15) ובאתונה (מעה"ש יז 31-23), כיוון שבשני המקרים שומעיו לא הכירו את התנ"ך.

ב. חיזוק האמונה

ההתגלות הכללית מאמתת ומחזקת את האמונה המשיחית. מה שגלוי מאלוהים מאשר שאין הם מאמינים באגדות או תולים את תקוותם בישות בדיונית. אמונתם אכן מבוססת על המציאות.

מ  ס  ק  נ  ה :

כיוון שכולנו נחשפים להתגלות הכללית, לא ניתן לתרץ הימנעות מחיפוש אחר הבורא. וכל אשר דורש אותו, אכן תינתן לו ההתגלות הנחוצה כדי להאמין בישוע המשיח ולהיוושע.

 

פרק ד: התגלות מיוחדת

מתוך כתבי־הקודש אנו לומדים שאלוהים משתמש בשני סוגים עיקריים של התגלות כדי להעניק לבני אדם דעת אודותיו: ההתגלות הכללית וההתגלות המיוחדת. ההתגלות הכללית מורכבת משלושה ערוצים עיקריים שעומדים לרשות כל בני האדם בכל העולם ובכל הזמנים. הפרק הנוכחי דן בהתגלות המיוחדת, גילוי דעת אודות אלוהים דרך אמצעים שאינם נגישים בכל עת לכל בני האדם.

ניתן להפיק מידה מוגבלת של דעת אלוהים מתוך ההתגלות הכללית, אך חסרים בה תחומי דעת ייחודיים רבים, כגון המידע הדרוש כדי להיוושע. המבקש ישועה זקוק לדעת נוספת אודות אלוהים, מעבר להתגלות הכללית. מידע ייחודי זה ניתן דרך ההתגלות המיוחדת.

ערוצי ההתגלות המיוחדת

אלוהים השתמש באמצעים מיוחדים כדי להעניק דעת אודותיו, ליחידים ולקבוצות של בני אדם. אחדים מאמצעים אלה שמשו אותו רק בתקופות מסוימות בהיסטוריה.

נסים

במקרא ישנם תיאורים רבים של נסים שאלוהים פעל באופן ישיר או באמצעות בני אדם. דוגמאות: קריעת ים־סוף שאפשרה לבני ישראל את המעבר ממצרים לתוך חצי האי סיני (שמות יד); נפילת חומות יריחו ללא מאמץ מלחמתי או שימוש בנשק (יהושוע ו); מעשי הריפוי של ישוע (מתי ט 35); ריפוי משותק על־ידי שאול השליח (מעה"ש יד 10-8).

נסים מגלים דעת אודות אלוהים לעדי ראייה ולמי ששומע או קורא עליהם — בתנאי שדיווחים אלה מועברים בהשראה אלוהית. — מגבלות:

א. בני אדם רבים לא חוזים במעשה נס בחייהם;

ב. אי דיוק בהעברת המידע, הן בעל פה, הן בכתב, כשזו אינה נעשית תחת השראה אלוהית (סיפור המבול הבבלי, למשל, נחשב לדיווח על  המבול המקראי, אשר הושחת).

חלומות וחזיונות

כתבי־הקודש מדווחים על מספר לא קטן של מקרים, בהם נגלתה דעת אלוהים דרך חלומות וחזיונות. דוגמה בולטת במיוחד היא חלום נבוכדנצר בדניאל פרק ב. שם גילה אלוהים את התפתחותה העתידית של השליטה בעולם הגויים, עד ביאתו השנייה של המשיח והקמת מלכותו. באמצעות חזיונות שניתנו לקורנליוס ולפטרוס, הבהיר אלוהים מעל לכל ספק את רצונו להפיץ את הבשורה בקרב הגויים (מעה"ש י).

דרך שני ערוצים אלה של התגלות הועברה דעת אלוהית, הן ישירות למקבלי החלומות והחזיונות, הן לכל השומעים והקוראים עליהם ? אך גם לתחום זה של התגלות יש מגבלות:

א. לא לכל אדם בתקופת המקרא ניתן חלום או חזיון;

ב. קיים סיכון של פירוש שגוי של חלום או חזיון;

ג. כמו בתחום הנסים, קיימת גם כאן סכנה של אי דיוק בהעברת המידע, אלא אם כן היא נעשית בהשראה אלוהית.

דיבור ישיר

לעתים אלוהים גילה דעת על־ידי דיבור בקול. בדרך זו נודע לנוֹח על המבול העומד להתרחש, וכך הוא קיבל את ההוראות לבניית התיבה (בראשית ו 13 עד ז 4). ישוע מנצרת זוהה כבן־אלוהים על־ידי קול מן השמים (מתי ג 17; יז 5).

ערוץ זה של התגלות אלוהית העניק דעת לשומעיו הישירים, וכן למי ששומע או קורא דיווחים על ההתגלות. כמו בשתי דרכי ההתגלות שהוזכרו לעיל, ישנן מגבלות גם לערוץ הדיבור הישיר: לא כולם שמעו את קול אלוהים בדרך זו, ודיווחים אשר לא הועברו בהשראה אלוהית יכולים לכלול אי דיוקים.

מלאכים

כתבי־הקודש מדווחים על מספר מקרים בהם שלח אלוהים מלאכים על מנת למסור לבני אדם התגלות מסוימת. למשל, המלאך גבריאל נשלח כדי לפרט לדניאל את תכנית אלוהים ארוכת־הטווח עבור ישראל וירושלים. התגלות נבואית זו כללה את הזמן המדויק בו המשיח יגלה את עצמו לישראל כ"נגיד" (דניאל ט 27-20). מאוחר יותר, אלוהים שלח את גבריאל אל מרים הבתולה, על מנת להודיעה שהיא נבחרה ללדת את המשיח המובטח (לוקס א 38-26).

מגבלותיו של ערוץ התגלות אלוהית זה זהות לאלה שבסעיף הקודם.

רוח הקודש

ההתגלות שניתנת דרך רוח הקודש הינה משמעותית ביותר בהיקפה:

— רוח הקודש גילה לשליחים ולנביאי הברית החדשה גוף של דעת שנקרא "הסוד". דעת זו הייתה נסתרת מבני אדם לפני תקופת השליחים (קור"א ב 10-6; אפסים ג 9-3).

— ישוע הצהיר שהמנחם (רוח הקודש) יעניק לעולם הבלתי נושע מודעוּת על היותו עולם חוטא, על הצורך לצדקה ועל העובדה שעומד להתקיים משפט (יוחנן טז 11-7).

— ישוע גם הודיע לשליחיו שהיו עמו בחדר העלייה, שהרוח יגלה להם את "כל האמת", זאת אומרת שבתקופת חייהם עלי אדמות יועבר אליהם כל הלימוד שאלוהים התכוון להעניק לקהילה (יוחנן יד 26; טז 15-12).

— רוח הקודש מדריך את המאמינים ומעניק להם ביטחון שהם אכן ילדי אלוהים ויורשי נחלתו (רומים ח 17-14).

— כמו כן, רוח הקודש מעיד שניתן לקבל חיי נצח ממקור אחד בלבד, והוא ישוע המשיח (יוח"א ה 13-6).

התגלות על־ידי רוח הקודש ניתנת ברמות שונות הן למאמינים, הן לבלתי מאמינים, ולה מספר מגבלות:

א. האדם הבלתי נושע ("האדם הישן") אינו מסכים עם האמיתוֹת שרוח הקודש מגלה, אלא רואה בהן טיפשוּת. בנוסף, הוא אינו מסוגל להבינן, מפני שחסרים לו הכלים הרוחניים הנחוצים להבנתן (קור"א ב 144).

ב. מאמינים יכולים להתנגד לאילוצי רוח הקודש או לעדותו בקרבם (אפסים ד 30; תסל"א ה 19);

ג. קיימת סכנה לפרש תגובה רגשית כהדרכת רוח הקודש.

נבואה

בתקופת המקרא, אלוהים גילה דעת באמצעות נבואות. משה, לדוגמה, ניבא את פועל אלוהים עם בני ישראל לאורך ההיסטוריה (דברים כח–ל); כאשר העם זעק לאלוהים תחת הדיכוי מיד מדיין, הוא ענה להם דרך נביא והצביע על סיבת סבלם (שופטים ו 10-7); בתקופת הברית החדשה הושמעה נבואה אודות תקופת רעב חמורה מפיו של מאמין משיחי בשם אגבוס (מעה"ש יא 28-27).

אלוהים גילה דעת לנביאים ולנביאות — דעת שהועברה דרכם באופן ישיר לכל אשר שמעו אותם מנבאים, ושהופצה הלאה באמצעות דיווחים בעל פה ובכתב. — מגבלות:

א. לא כל אדם בתקופת התנ"ך והברית החדשה בא במגע עם נביא או נביאה;

ב. נביאי שקר (גברים כנשים) רבים הטעו את בני האדם (ירמיהו יד 15-13; התגלות ב 20);

ג. דיווחים על נבואות, אם לא הועברו בהשראה אלוהית, יכלו לכלול אי דיוקים.

כתבי־הקודש — התנ"ך והברית החדשה

המקרא מהווה כלי יעיל ומקיף לגילוי אמת אלוהים לאנושות. הוא מכיל כל הדעת הנחוצה לבני אדם כדי להיוושע, כדי לחיות חיי חסידות וכדי לשרת ביעילות (טימ"ב ג 17-15). לא לחינם מוקדש הפרק הארוך בתנ"ך (תהילים קיט) לחשיבות הכתובים עצמם, ואלוהים מצווה על מנהיגי ישראל לקרוא ולהגות בתורתו יום יום (דברים יז 20-18; יהושוע א 8).

ובכן, דבר אלוהים הכתוב הוא אוצר אדיר של דעת עבור כל הקוראים והשומעים אותו — ובכל זאת חלות מגבלות גם בערוץ זה של התגלות אלוהים:

א. — המוני בני אדם מעולם לא נחשפו לחלק כלשהו מהכתובים;

— לאדם שאינו יודע קרוא וכתוב אין גישה למקרא;

— תרגומם, ייצורם והפצתם של ספרי תנ"ך וברית חדשה כרוכים בתהליך ארוך, עתיר מאמצים והוצאות, וישנם עדיין שפות וניבים רבים בהם לא קיימים אפילו קטעים של הכתובים;

ב. יש אשר מתעלמים מדבר אלוהים הכתוב, על אף היותו זמין בשפתם;

ג. קיימת סכנה של פירוש לא נכון של המקרא.

חייו ההיסטוריים של ישוע המשיח

חייו של ישוע עלי אדמות הינם התגלות אלוהית עצומה לאנושות. יוחנן השליח מבטא אמת זו, כשהוא מכנה את המשיח "הדבר" (יוחנן א 1, 14). פעולת המשיח — על-פי הגדרה זו — זהה לפעולתו של דיבור. כפי שהדיבור מעניק ביטוי נתפס למחשבות בלתי נראות ובלתי נשמעות, כך המשיח הינו ביטויו של אלוהים האב הבלתי נראה, בדרך שניתנת לתפיסה על־ידי החושים האנושיים (יוחנן א 18; טימ"א א 17). ישוע עצמו מציין זאת בברור באומרו: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד 9); שאול השליח מלמד ש"הוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלוֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה" (קולוסים א 15); וכותב האיגרת אל העברים מכריז שישוע, כבן־אלוהים, "הוּא זוֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ" (עברים א 3).

חייו ההיסטוריים של ישוע המשיח גילו אמיתוֹת גדולות אודות אלוהים לכל אותם עדי ראייה אשר ראו ושמעו אותו. דיווחים על חייו, בעל פה ובכתב, שימשו ועודם משמשים עדות רבת־עוצמה. אך למרות גדולתו של ערוץ זה של התגלות אלוהים, גם לגביו קיימות מגבלות:

א. המוני בני אדם מעולם לא שמעו או קראו על ישוע;

ב. קיימת גם כאן סכנה של אי דיוק בהעברת המידע אודות ישוע, חייו ותורתו, אלא אם כן היא נעשתה בהשראה אלוהית.

ג. — רבים מייחסים פירוש שגוי לאישיותו ולפעלו של ישוע;

— יכולת התפיסה האנושית מתקשה להתמודד עם ישות המאחדת בעצמה טבע אלוהי וטבע אנושי בעת ובעונה אחת.

חיי המאמין המשיחי

המאמין המשיחי נעשה לבנו הרוחני של אלוהים, פעולה שמשתפת אותו בטבעו הקדוש של בוראו (פטר"ב א 4). על המאמין לשקף טבע זה דרך תפיסת עולמו, ערכיו וסגנון חייו (פטר"א א 16-14; ב 12-9). זו הסיבה שישוע מצווה על המאמינים: "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם … כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ה 14, 16). שאול השליח כותב למאמיני הקהילות, שהם עצמם איגרתו של המשיח לעולם וש"כָל אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא אוֹתָהּ" (קור"ב ג 3-2). אחרים ציינו כי "כתבי־הקודש" היחידים שאנשים מסוימים יקראו במהלך חייהם, אלה חיי המאמינים.

ובכן, חיי המאמין יכולים להציג את אמת אלוהים בפני מאמינים ובלתי מאמינים שבאים עמו במגע ישיר, שומעים עליו או קוראים עליו. — להלן המגבלות:

א. בני אדם רבים ברחבי תבל לעולם לא יפגשו במאמין משיחי;

ב. התנהגותו הבלתי הולמת של מאמין יכולה להציג תמונה מעוותת של אלוהים בפני העולם;

ג. חיי המאמין עלולים להתפרש בדרך שגויה על־ידי סביבתו;

ד. בדיווחים אודות חיי המאמין, הן בעל פה הן בכתב, ייתכנו אי דיוקים.

מ  ס  ק  נ  ה :

כפי שראינו, אלוהים העניק לנו התגלות מיוחדת דרך מספר לא קטן של ערוצים: נסים, חלומות וחזיונות, דיבור ישיר, מלאכים, רוח הקודש, נבואות, כתבי־הקודש, חייו ההיסטוריים של ישוע המשיח, וחיי המאמין המשיחי. התגלות זו כוללת את הדעת הנחוצה לאדם כדי להיוושע.

חיינו יכולים להוות עדות ברורה של ישועת אלוהים. — מה אומרים חייך לעולם אודות המשיח?

 

פרק ה: השראה על-פי הגדרתה שבכתבי־הקודש

בלימודינו על נושא הביבליולוגיה (הוראת כתבי־הקודש על עצמם), נגענו עד כה בהתגלות האלוהית, כל אותם הערוצים בהם מגלה הבורא דעת אודות עצמו לאנושות.

להלן נתבונן בתחום נוסף במסגרת הביבליולוגיה: ההשראה האלוהית. אלוהים משתמש בכלי זה על מנת להבטיח מסירה, רישום והעברה נכונים ועקביים של דעת.

בתקופת המקרא, כאשר אלוהים גילה דעת לנביאים או לשליחים, אחריותם הייתה להציג התגלות זו בפני בני אדם אחרים. הם עשו זאת בעל פה, בכתב, ולפעמים בשתי הדרכים גם יחד.

הכרחי היה שדעת אלוהים תוצג במדויק, כי הרי מידע שהוצג בצורה בלתי מדויקת הופך למידע שונה. הצגה לא נכונה של התגלות אלוהית מסכלת את התכלית שלשמה היא ניתנה.

חוסר השלמות האנושית הציבה כאן בעיה: אם נביא או שליח היה נשען בהעברת הדעת אך ורק על כוחו הטבעי וכישוריו האנושיים, היו מן ההכרח מתגלים אי דיוקים לפחות בחלק מדיווחיו. באיזו דרך יכול היה אלוהים למנוע סטיות בהצגת דעתו לאחר שגילה אותה לנביאיו ולשליחיו? הוא עשה זאת על־ידי שיתוף פעולה של רוח הקודש עמם, במתן יכולת על־טבעית להציג את דעת אלוהים כנדרש. כך הובטחה העברה מדויקת של המידע. במילים אחרות: כל הנאמר ונכתב על־ידי הנביאים והשליחים נעשה תחת השראה אלוהית.

כתבי־הקודש טוענים לשלמות. הם מציגים את עצמם כקובץ האחד המושלם והבלעדי של דעת, אותו רצה אלוהים להעניק לאנושות. במקרא מובאים שבעה עקרונות אשר יחד מהווים את ההגדרה הכתבי־קודשית של "השראה". ישנה חשיבות מכרעת לכל אחד משבעת העקרונות האלה, וכל השקפה שאינה מקבלת ומלמדת את כל השבעה, הינה סילוף של הוראת הכתובים.

הפרק הנוכחי מציין ומסביר כל אחד משבעת העקרונות, ובפרקים אחרים יוצגו הוכחות על קיומם במקרא.

שבעת עקרונות ההשראה

א. המחבר הוא אלוהים

השראה אלוהית משמע שאלוהים עצמו הוא מחבר הכתובים. לא בני אדם אלא אלוהים הוא המקור הראשוני, עובדה שהופכת את התנ"ך והברית החדשה לדברי אלוהים אל האנושות. ללא מעורבות אלוהית זו היו הכתובים שונים בתכליתם.

מונח המפתח עבור עיקרון ראשון זה, הוא "חיבור אלוהי".

ב. סמכות אלוהית

ההשראה מקנה לכתבי־הקודש סמכות אלוהית. בהיותם דבר אלוהים לאנושות, הם נושאים בחובם את הכרזת רצונו ותכליתו של בורא היקום — שהוא גם שליטו הריבוני ושופטו — עבור כל בני האדם. כך ניתן לכתבי־הקודש מעמד של קנה מידה מוסמך, שאינו יכול לשגות, אשר כנגדו נמדדים כל מעשיו ואמונותיו של האדם. אם כן, נדרשת מכל אדם תשומת לב קפדנית לתוכן התנ"ך והברית החדשה, על מנת להתאים את השקפת עולמו, ערכיו והתנהגותו לכתוב. למסרבים לעשות כך צפויות תוצאות חמורות.

מונח המפתח עבור עיקרון שני זה, הוא "סמכוּת אלוהית".

ג. השראה מילולית

כל הכתוב בכתבי־הקודש המקוריים ניתן בהשראה על־ידי אלוהים מילה במילה. ההשראה חייבת לכלול יותר מהמחשבות של המדבר או הכותב תחת השראה אלוהית. העובדה שלאדם מחשבה נכונה במוחו אינה מבטיחה דיוק של מאה אחוזים כאשר מחשבה זו מועברת לאדם אחר. כל אדם שהרצה בפני קהל וכל סופר יכולים להעיד על כך, שלעתים הם אינם אומרים או כותבים במדויק את מה שהתכוונו לומר או לכתוב. אף-על-פי שניסחו במחשבותיהם את המשפטים המדויקים בהם רצו להביע רעיון, משום מה מצאו את עצמם בפועל מחסירים, מוסיפים או משנים מילים. ובכן, הניסיון מלמד שישנן אי התאמות רבות בין המחשבה לבין הפה או היד הרושמת.

לביטוי מדויק של מחשבות מדויקות דרושות מילים מדויקות. על מנת ליצור בכתבי־הקודש רישום מדויק של מחשבות מדויקות, הייתה דרושה השראה אלוהית של כל מילה ומילה.

מונח המפתח עבור עיקרון שלישי זה, הוא "השראה מילולית".

ד. השראה כוללת

ההשראה כוללת את כל כתבי־הקודש. כל מרכיביהם ניתנו בהשראה, ואין הבדלים ברמת ההשראה בין מרכיב למרכיב.

עיקרון זה שולל דעות שגויות כגון:

– רק חלקי הכתובים העוסקים באמונה ונוהג ניתנו בהשראה, ולכן הם נקיים מטעות;

– דיווחי הכתובים על מאורעות היסטוריים וכן קטעים המציגים עובדות מדעיות לא ניתנו בהשראה, ולכן הם עלולים להכיל טעויות;

– קיימות מספר רמות של השראה: חלקים מסוימים של הכתובים ניתנו ברמה גבוהה יותר של השראה מאחרים, ועם עלייה ברמת ההשראה, עולה גם רמת הדיוק והעדר הטעויות.

ובכן, כל שלוש הדעות האלה נוגדות את מה שכתבי־הקודש בעצמם מלמדים על השראה אלוהית.

כיוון שעיקרון רביעי זה מדגיש את השראת המקרא כולו, ושל כל חלקיו במידה שווה, מונח המפתח הוא "השראה כוללת".

ה. נקי מטעות

השראה אלוהית מבטיחה שכתבי־הקודש — התנ"ך והברית החדשה — נכתבו ללא טעות. כל דבר שנרשם נעשה כן בדיוק מושלם.

לכן, מונח המפתח עבור עיקרון חמישי זה, הוא "נקי מטעות".

ו. הגורם האנושי

ההשראה האלוהית כללה את השימוש בגורם האנושי בתהליך כתיבת כתבי־הקודש. כל אחד מהכותבים המעורבים הפעיל את יכולתו ותכונותיו האנושיות, כגון אישיות, כושר חשיבה, השכלה, כישרונות, תחומים של התעניינות אישית, סגנון כתיבה ורקע תרבותי. ישעיהו המשכיל, לדוגמה, השתמש באוצר המילים העשיר ביותר מבין כל כותבי התנ"ך, וישנם הבדלים בולטים בסגנון הספרותי בין ספר למשנהו במקרא.

שילוב עיקרון זה עם חמשת קודמיו מביא אותנו למסקנה שהגורם האלוהי והגורם האנושי פעלו יחד בכתיבת המקרא. כתבי־הקודש הם פרי של השראה אלוהית ומתן יכולת על־טבעית מחד, והגורמים האנושיים שצוינו לעיל מאידך. הם אמנם דברו של אלוהים, אך הוא מוצג בשפה אנושית ובדרך הניתנת להבנה על־ידי בני אדם.

קטעים בודדים וקצרים בכתובים הועלו על הכתב במסגרת של הכתבה אלוהית ממש. לעומת זאת, בכתיבת רוב חלקי התנ"ך והברית החדשה ניכרת מעורבות כל הגורמים האנושיים המוזכרים, והם לא הוכתבו מפי אלוהים לכותביהם. אלוהים בלבד, באמצעות תבונתו ודעתו הבלתי־מוגבלות, יכול לפעול עם הכותבים האנושיים, לגרום להם לרשום בדיוק מוחלט כל מה שהוא רצה, כל זאת תוך כדי הפעלת התכונות, היכולות והנסיבות האנושיות שלהם, ומבלי להשתמש בהכתבה ישירה.

מונח המפתח עבור עיקרון שישי זה, הוא "הגורם האנושי".

ז. כתבי־היד המקוריים

כתבי־היד המקוריים נכתבו בהשראת אלוהים. למעשה, השראתם הייתה הכרח יסודי. כמו שנחל הנובע ממקור מזוהם אינו יכול להיות טהור, כך העתקים ותרגומים של הכתובים אינם נושאים בחובם את מלוא הסמכות האלוהית, אלא אם כן הם מבוססים על מקור מושרה.

אף לא אחד מכתבי־היד המקוריים של כתבי־הקודש נמצא כיום ברשותנו, עובדה שמטרידה אנשים מסוימים. הם טוענים שאלוהים — בריבונותו על כל הנעשה בעולם — יכול היה למנוע את אבדנם. ובכן, סביר להניח שאלוהים הרשה את האבדן כדי למנוע מאתנו מלהשתחוות לספרים עתיקים אלה כעצמים "קדושים", השתחוות שהייתה אלילוּת גרידא.

אין לראות בהעדר כתבי־יד אלה בימינו מקור לדאגה. במשך אלפי שנים הועתקו הכתובים בנאמנות, ותורגמו בקפדנות לשפות רבות. לשימור המדוקדק של תוכן כתבי־הקודש המקוריים יש היסטוריה מרתקת משלה. עותקי הכתובים העומדים לרשותנו כיום — תודות לעבודה קפדנית זו — הנם דבר אלוהים לאנושות במלוא סמכותו.

יש לקחת בחשבון שכתבי־היד המקוריים של התנ"ך לא היו בנמצא כבר במאה הראשונה לספירה. למרות זאת התייחסו ישוע והשליחים לכתבי התנ"ך, כפי שהיו ידועים בתקופתם, כאל דבר אלוהים. אם כך, גם בימינו אין צורך בכתבי־היד המקוריים על מנת להסתמך על כתבי־הקודש כעל דבר אלוהים הסמכותי.

מונח המפתח עבור עיקרון שישי זה, הוא "כתבי־יד מקוריים".

השראה אלוהית — הגדרה

בעבר נוסחו מספר הגדרות של השראה אלוהית הקשורה לכתבי־הקודש. בין הטובות שראיתי נמצאת זו שפותחה על־ידי ד"ר קנט קנצר (הוצגה בקורס על התגלות והשראה בבית־הספר למוסמכים של וויטון קולג' בשנה"ל 1959-1958). מאפיין הבולט בה, הוא הימצאות כל שבעת העקרונות אשר יחד מהווים את ההגדרה הכתבי־קודשית של השראה. קנצר אומר:

"השראה היא פעולה של רוח הקודש, אשר משתמש באישיותם ובכישרונותיהם הספרותיים של הכותבים בני האנוש, כדי ליצור את מילות כתבי־הקודש בכללותם כדברו — בעל סמכות אלוהית, נטול טעות בכתבי־היד המקוריים — הכתוב עבור בני האדם."

 

פרק ו: עדות כתבי־הקודש על השראתם: טבעם האנושי

בפרק הקודם הוזכרו מעורבותם הן של הגורם האנושי, הן של הגורם האלוהי בכתיבת המקרא המושרה. מכיוון שכך המצב, יש לדבר אלוהים הכתוב בו־זמנית טבע אלוהי וטבע אנושי, כמו שלישוע המשיח — דבר האלוהים החי עלי אדמות — היה טבע אלוהי וטבע אנושי בעת ובעונה אחת.

הפרק הנוכחי דן בעדות המקרא עצמו אודות מספר היבטים של טבעו האנושי.

מטרות ושיטתיוּת אנושיות

כתבי־הקודש מעידים על כך שלחלק מן המחברים היו מטרות אנושיות, ושהפעילו שיטתיוּת אנושית ביצירת הכתובים. להלן שתי דוגמאות:

לוקס א 4-1

לוקס מזכיר תחילה דיווחים קיימים על אודות חייו ושירותו של ישוע עלי אדמות (פס' 2-1), ואז הוא אומר: "לְאַחַר שֶׁהִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם, תֵּאוֹפִילוֹס הַנִּכְבָּד, לְמַעַן תִּוָּכַח בַּאֲמִתּוּת הַדְּבָרִים שֶׁלִּמְּדוּךָ" (פס' 4-3).

המילים "חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן" משמעם "החלטתי", ז"א שלוקס החליט מיוזמתו לכתוב את בשורתו.

מטרתו הייתה לכתוב על המאורעות "כְּסִדְרָם", ז"א לתת דיווח לפי סדר כרונולוגי נכון, ולהעניק לתאופילוס את הביטחון שכל הדברים שלמד על ישוע המשיח אכן אמת המה.

להשׂגת מטרה זו חקר לוקס בקפדנות את כל הידוע על חייו ושירותו של ישוע, לפני שהחל לכתוב. מראשית פעילות המחקר הוא הקפיד על נאמנות ודיוק (המילים שתורגמו "הִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב" משמעם גם "חקרתי בקפידה").

עובדה מעניינת היא שבין ארבעה מחברי הבשורות רק לוקס כלל את הנסיבות סביב לידתו של יוחנן המטביל; הופעת המלאך גבריאל אצל מרים; רחשי לבה העמוקים של מרים בתגובה להודעת המלאך; ביקורה של מרים אצל אלישבע; והכרזת המלאכים על לידת המשיח בפני הרועים. איך השיג לוקס את המידע אודות אירועים אלה, כולל תגובות המעורבים? נראה שמחקרו המקדים לקראת חיבור הבשורה כלל בין היתר רעיונות אישיים עם מרים, אלישבע ואולי אחדים מן הרועים.

פרטים אלה מצביעים על מאמצים לא מבוטלים של חקירה ולימוד מצד לוקס באיסוף המידע הדרוש לו, וברור שלא קיבל אותו בהתגלות מאלוהים. עליו היה להשתמש בכישרונותיו האנושיות ובשיטתיוּת אנושית.

על־אף היכולת והאמצעים האנושיים שלוקס הפעיל, ומעבר למטרות האישיות עליהן הצהיר בפתיחת בשורתו, עומדת הצהרת כתבי־הקודש אודות טבעם האלוהי. לכן עלינו להסיק שתי מסקנות:

א. בזמן שלוקס מיין את המידע שהצליח לאסוף, היה זה רוח הקודש שהדריך את בחירת הפריטים שכלל ואלה שנמנע מלכלול בחיבורו.

ב. בעת הכתיבה פעל בו רוח הקודש וגרם לו לרשום כל דבר בדיוק מושלם.

יוחנן כ 31-30

לקראת סוף בשורתו כולל השליח יוחנן את המשפט: "גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלוֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ."

כמו אצל לוקס, אנחנו לומדים גם כאן על מטרה אישית של יוחנן לכתיבת הבשורה: להניע את קוראיו להאמין באמת — בהיותו ישוע מנצרת המשיח המובטח ובן־אלוהים — ובכך להעניק להם חיי נצח. יוחנן מיין את שפע החומר שעמד לרשותו (ראה כא 25) במגמתיות והקפיד לבחור רק את הפריטים שהבטיחו לסייע בהשגת מטרתו.

אם כן, מתגלים גם בבשורת יוחנן מטרות אנושיות ושיטתיוּת אנושית.

להלן פירושו של לֶאוֹן מוֹרִיס לשני הפסוקים שביוחנן כ:

"יוחנן פותח את הצהרת כוונותיו בהבהירו שתוך־כדי כתיבת בשורתו נעשתה בחירה. מה שכתב אינו משקף — אף לא בקירוב — את סך כל הידוע לו אודות ישוע … הוא אכן כתב את אשר שרת את מטרותיו והשמיט חומר רב … ועתה יוחנן מציג בפנינו את מטרת חיבורו, תכלית שעמדה לנגד עיניו מראשית … מטרת כתיבתו היא 'שבני אדם יאמינו' — כך הוא מודיע … ולא היה בכוונתו לכתוב היסטוריה אובייקטיבית לשמה. הוא כתב במטרה המוצהרת להפוך בני אדם למאמינים בישוע המשיח."

שימוש במקורות שלא הושרו

מספר ממחברי המקרא כללו מידע מתוך ספרות שלא נכתבה תחת השראה אלוהית. עובדה זו מוכיחה שהשיגו את המידע בדרך חקירה ולימוד אישיים, ולא על־ידי התגלות מאלוהים. להלן מספר מקרים של מובאות ממקורות שלא הושרו:

דברי הימים א-ב

מחברם של דברי הימים א מצהיר: "וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאֲחרוֹנִים, הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה, וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא, וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחוֹזֶה, עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת" (כט 30-29).

"דברי שמואל הרואה, דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה" היו כנראה דיווחים היסטוריים על מעשי דויד המלך, והם חוברו על־ידי שלושת הנביאים שפעלו בצמוד אליו. בני ישראל לא הכירו בספריהם ככתובים בהשראה אלוהית, ומסיבה זו לא כללו אותם בתנ"ך. עצם העובדה שמחבר דברי הימים א מזכיר ספרים אלה בסיום חיבורו, בא לציין אותם כמקור מידע ששימש אותו.

אותו מחבר גם מתייחס לרישומים של תולדות שבטי ישראל, מהם ליקט מידע (ד 33; ה 17; ז 9, 40; ט 22). ס' פ' קָייל כותב על רישומים אלה: "סביר להניח שרשימות היוחסין היו בידי ראשי השבטים ובתי האב. ממקורות אלה אסף מחבר דברי הימים את כל שיכול היה למצוא, ובכללו את הרשימות בחיבורו בעצם מנע את השמדתן."

בספר דברי הימים ב נכללו ציטטות מתוך מכתבי סנחריב מלך אשור (לב 17), ומתוך הצהרתו המלכותית של כורש מלך פרס (לו 23-22). כמו כן הפיק המחבר מידע רב אודות מלכי יהודה מתוך "ספר מלכי ישראל ויהודה", מעין יומן חצר רשמי של מלכות יהודה.

בנוגע למקורות שלא הושרו, אך מופיעים בספר דברי הימים, להלן הערותיו של ג' בָּרְטוֹן פֵּיין: "עצם העובדה שהמחבר השתמש במקורות רבים לא בא לומר שהיו אלה 'חלקים אבודים של כתבי־הקודש', אלא מוכח בזאת שעסק במחקר מעמיק תוך כדי חיבורו המושרה. אין בדברי המחבר אף רמז שמקורות אלה בכללותם נכתבו בהשראה אלוהית. פירוש שכזה הרי היה מגדיר את כתבי־הקודש שבידינו כלוקים בחסר."

מלכים א-ב

נראה שמחבר מלכים א ו-ב — שאכן כתב תחת השראה אלוהית — השתמש בלפחות שלושה מקורות בלתי מושרים: "ספר דברי שלמה" (מל"א יא 41), "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"א יד 29; הספר מוזכר 15 פעמים במלכים א-ב), ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א טו 31; הספר מוזכר 17 פעמים במלכים א-ב).

שמואל ב

מחבר שמואל ב מצטט במלואה את קינת דויד — שיר בו מבטא דויד את רגשותיו העמוקים בעקבות מות שאול ויונתן (א 27-17). כמקור לשיר הוא מציין את "סֵפֶר הַיָּשָׁר" (א 18). ספר הישר נזכר בראשונה ביהושוע י 13 ונחשב לאוסף של תהילים ופיוטים לכבוד גיבורי ישראל וניצחונותיהם. בין החוקרים ישנה דעה שנאבד בתקופת גלות בבל.

ספר במדבר

בספר במדבר מצטט משה קטע מתוך "ספר מלחמות ה'" (כא 15-14). חוקרים יהודים סבורים שמדובר בספר עתיק שהכיל שירה לכבוד ניצחונות בני ישראל בתקופה בה הונהגו על־ידי ה'.

איגרת יהודה

בפסוקים 15-14 כולל יהודה מובאה ומיחס אותה ל"חנוך, השביעי לאדם". ז"א שציטט מספר חנוך או מקובץ אמירות של חנוך שהועברו כמסורת בעל פה. המקור העברי של ספר חנוך נכתב על־ידי חסידים או פרושים בין השנים 163 עד 63 לפנה"ס. היה זה אוסף כתובים בנושא אחרית הימים, שנכתבו על־ידי מחברים שונים והופצו תחת שמו של חנוך. הספר זכה להערכה רבה מצד העם, אך לא נחשב לפרי השראה אלוהית ולכן לא נכלל בין ספרי התנ"ך.

העובדה שמספר לא מבוטל של ספרים בכתבי־הקודש מכילים מידע שמקורו בספרים חיצוניים, שאינם נכתבו בהשראה אלוהית, מעוררת שאלה. בפרק הקודם נלמדו שבעה עקרונות המהווים הגדרה כתבי־קודשית של השראה. בפרק ה, סעיף ה קבענו: "השראה אלוהית מבטיחה שכתבי־הקודש נכתבו ללא טעות. כל אשר נרשם נעשה כן בדיוק מושלם." לעומת זאת, כל דבר הכתוב ללא השראה אכן עלול להכיל טעות. ובכן, האם השימוש של מחברי המקרא במקורות בלתי מושרים סותר את טענת הכתובים להיות חופשים מטעות, ובכך בעצם מסכל את השראתם?

התשובה היא, "לא" — כל עוד אותם קטעים שנכללו כמובאות לא הכילו טעות. למרות שספרות בלתי מושרת אכן עלולה להכיל טעות, חשוב לציין שלא כל המידע מתוך ספרות זו הוא בהכרח שגוי. אני משוכנע שרוח הקודש הדריכה את מחברי כתבי־הקודש, כאשר השתמשו במידע ממקור בלתי מושרה, ומנעה מהם לכלול מידע שגוי.

אֶדְווָרְד פֶּנְטֵקוֹסְט מחזק קביעה זו במתן דוגמה: "ציטוטו של יהודה מתוך מקור בלתי מושרה אינו גורע מעיקרון ההשראה האלוהית. העובדה שציטט מתוך ספר חיצוני מאשרת אמנם את אמיתות הנבואה המצוטטת, אך לא מעניקה מהימנות לספר כולו."

סגנון ספרותי אישי ואוצר מילים

כל אחד ממחברי המקרא התאפיין בסגנון ספרותי משלו ולעתים השתמש באוצר מילים שונה מזה של רעיו. הדוגמה הנעלה ביותר של סגנון ייחודי הוא הנביא ישעיהו, כפי שמציין ישראל ו' סלוטקי: "חוקרים ומלומדים כולם משבחים את עוצמת דמיונו המבריק של ישעיהו, תיאוריו הברורים, החיים ומלאי העומק, שליטתו האדירה בדימוי ובמשל, בכלים האומנותיים של לשון נופלת על לשון ודימוי צלילים, זרימת משפטיו בקצב מאוזן ומתואם בשלמות. כושר ביטויו הפיוטי נמצא מעבר לכל השוואה, וכל אחת ממילותיו מאירה, מרגשת ומוצאת את מטרתה. חשיבתו יוצרת אין ספור דימויים, ולא מדובר בקישוטים הנלווים אל הנאמר בלבד, אלא תמיד בתמונות מרשימות שמבהירות את רעיונותיו בדרך הולמת וקולעת."

לכך מסכים גם ויקטור בוקסבאזן באומרו: "ישעיהו חונן בשליטה מושלמת בלשון. שפתו הנה תמציתית, צבעונית, מאוזנת ויעילה ביותר … בכישרון של אמן דגול, הוא תמיד מצליח להעניק לחזיונותיו ולמחשבותיו חדות, בהירות וחיים. לא היה עוד נביא המסוגל ליצור לנגד עיניהם ואוזניהם של שומעיו נוכחות כה מוחשית ומעוררת יראה של כבוד ה', כמו שעשה זאת ישעיהו … ובצדק נחשב הוא לגדול הנביאים שכתבו."

מ  ס  ק  נ  ה :

למרות שכתבי־הקודש נוצרו בהשראה אלוהית, השתמש הבורא בבני אדם כדי לכתוב אותם. מסיבה זו משתקפים בכתובים מטרות אנושיות, שיטתיוּת אנושית, סגנונות כתיבה שונים והבדלים של אוצר מילים.