יחזקאל הנביא פרק ל"ו
יחזקאל פרק לו – דבר אלוהים על הרי ישראל – שיקומה של ישראל
ספר יחזקאל
פרקים לו–לז חוזים את שיקומו העתידי של עם ישראל וארץ ישראל.
(ראה גם ישעיה לה)
פרק לו:
1 וְאַתָּה בֶן־אָדָם, הִנָּבֵא אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ: "הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר־יהוה!"
צורת הפניה של אלוהים ליחזקאל, "בֶן־אָדָם", חוזרת בספר יותר מתשעים פעם ונועדה להדגיש את אנושיותו של הנביא. אלוהים מצווה על יחזקאל לנבא את תוכניתו של אלוהים על הרי ישראל (ראה גם פסוקים 4, 6, 8). כל המובטח ל"הרים" עתיד לבוא על עם ישראל, שהרי מה הטעם בהרים ואדמה מבורכים כל עוד הם שוממים מאדם? הנביא מצווה לומר את דבר אלוהים אל הרי ישראל – אבל להרים אין אוזניים! המסר ניתן ומיועד כמובן לעם ישראל ויתגשם בפועל בארץ ישראל.
בפרק זה כל האירועים העתידים להתרחש נעשים כי: יהוה דיבר! דבר אלוהים יש כוח ריבוני, ממש כפי שמתואר במעשי הבריאה בבראשית פרק א (ראה גם מזמור קמ"ח).
למרות ניצחון הגויים בפועל, אלוהים מבטיח לשפוט אותם: 2 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם 'הֶאָח; וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ.
אלוהים עתיד לפעול נגד אויבי ישראל מכיוון שהם שמחו לאיד בחורבן עמו ("הֶאָח" = שמחה לאיד, לעומת "אח" = אוי, השתתפות בצער). אויבים אלה חשבו שהרי ישראל יהיו לרכושם, ירושתם. הם סברו שישראל פסק מהיות עם ולא ישוב לנחלתו לעולם. זו הייתה בהחלט מחשבה הגיונית, כי ההיסטוריה הוכיחה שעם לא חוזר לארצו לאחר שהוגלה. לכן, כל מי שחפץ באדמת ישראל יוכל לקחתה (הכוונה בכינוי "האויב" לאדומים; ראה פרק לה 5, 10).
ומהי תשובת אלוהים לגישה הזו?
בפסוק 7 האויבים מקבלים תשובה: "לָכֵן, כה אָמַר אֲדוֹנָי יְהוִה, אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי; אִם־לא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ."
הביטוי: נשאתי את ידי מהווה צורת שבועה. אלוהים נשבע שהגויים עתידים להתבייש ביחסם ופועלם נגד ישראל.
מה עשו הגויים?
3 לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב, לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וַתֵּעֲלוּ עַל־שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת־עָם …
הגויים מסביב עשו מספר דברים אשר עוררו את חרונו של אלוהים: (הכוונה המיידית לאדומים)
n פעלו בכוח להפוך את ארצכם לשממה.
n שאפו בכל מאודם לחלוקת ארצכם כירושה לשאר העמים.
n ופיהם היה מלא במילות גנאי נגדיכם.
תוצאות מעשיהם יהיו כאלה:
4 לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב; 5 לָכֵן, כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: אִם־לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל־שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל־אֱדוֹם כֻּלָּא, אֲשֶׁר נָתְנוּ־אֶת־אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל־לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז. 6 לָכֵן הִנָּבֵא עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת: כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם. 7 לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי, אִם־לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ.
אלוהים מונה את כל המרכיבים הגיאוגרפיים של הארץ (הרים, גבעות, אפיקים, גאיות, ערים) ובדרך זו מדגיש שדברו מופנה לכל ארץ ישראל – לכל בני עמו באשר הם.
השממה והעזובה שבאה על הרי ישראל (על עם ישראל) היו מקור למילות דיבה וגנאי שנאמרו מפי הגויים על ארץ ישראל ועל העם. מילות הגנאי נגד ארץ ההבטחה ועם ההבטחה, שהוא "בבת עינו" של אלוהים (זכריה ב 12), מכוונות באופן ישיר גם נגד אלוהים. זו מתקפה ישירה ובוטה נגד קדושתו, טוהרו ובלעדיותו כאל ריבון.מכיוון שאלוהים מכנה את עם ישראל "בְּנִי בְכוֹרִי" (שמות ד 22) ומכיוון שהוא הבטיח את ארץ ישראל לעמו עם הבטחה של קיום והגנה (דברים ט 1-6), כישלון ישראל וחורבנה מתפרשים בעיני הגויים כחולשת יהוה. שמו של אלוהים מחולל בגויים, ועל זאת הוא מתקומם.
לו הגויים היו מוכיחים את עם ישראל ומבקרים את התנהגותו לאור טובו של יהוה כלפיו, יכלו אף הם, הגויים, לזכות לברכה מאלוהים. אך במקום לעשות זאת, הם חיללו את שם אלוהי ישראל. דרך מחשבה זו העמידה בסכנה את הגויים, מפני שהיא מנעה מהם לחפש ישועה אצל יהוה וגרמה להם להמשיך בדרך האלילוּת. אלוהים דואג לשמו, אך גם לישועת הגויים.
לאור דברי הגויים ומעשיהם נגד הרי ישראל (עם ישראל), אלוהים עתיד לדבר באש קנאתו. קנאת יהוה (פס' 6-5): ביטוי המתאר את פועל אלוהים להגנה על שמו או על היקרים לו. "קנאת יהוה" מתבטאת כאשר אלוהים נלחם במתנגדים לתכניתו ובאלה המחללים את כבודו. הביטוי "אִם־לא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי" מהווה הבטחה ברמה של שבועה, שאלוהים ימלא את כל אשר אמר ויגן על שמו (זכריה א 14, ח 2, יחזקאל ח 3-5, מלכים ב פרק יט 31, ישעיהו ט 6, לז 32, תהילים סט 10, עח 58, צפניה א 18, ג 8, מלכים ב פרק י 16,יחזקאל לה 11, לח 19, תהילים עט 5, דברים ד 24, ה 9, ו 15, כט 19, לב 16, 21, יואל ב 18, שמות כ 5, לד 14).
דוגמאות אלה של "קנאת יהוה" מחולקות לשתי קבוצות:
- אלוהים פועל נגד בני ישראל או עמי הגויים המפנים את תודתם לאלילים או הנכנעים להם, במקום ליהוה.
- אלוהים פועל נגד עמי הגויים המנסים להשמיד את עם ישראל ולסכל את קיום הבטחותיו לעמו.
אזהרתו של אלוהים לגויים היא:
n לא הבנתם את הסיבה שבגללה סילקתי את ישראל מאדמתו.
n חילקתם ביניכם את נחלתי, במקום להבין שהבטחתיה לישראל בלבד, וזאת לעולם.
n בלבכם בוז כלפי עם ישראל וכלפיי.
סיבות אלו גרמו לאלוהים להביא עליכם את הבאות .
אלוהים מציין את שמה של אדום (פסוק 5) מכיוון שהאדומים לקחו חלק פעיל בכיבוש וחורבן ירושלים כשהבבלים, תחת פיקודו של נבוכדנאצר, עלו על יהודה בשנת 586 לפני הספירה. (האדומים, צאצאי עשיו, הם בני דודים של ישראל – בראשית כה, לו; יחזקאל לה; עובדיה; עמוס ט; ירמיהו מט).הנביא יחזקאל, בפרק לה, אף מזכיר שהאדומים ניסו להשמיד את ישראל וטענו שהארץ שייכת להם (לה 1-10). פעולת האדומים נגד ישראל הייתה בעצם מלחמה נגד אלוהים, וטענתם לבעלות על הארץ היוותה התרסה ישירה נגד אלוהים והחלטתו לתת אותה נחלת עולם לעמו.
בפסוקים 6-7 אלוהים מבטיח לבוא בחשבון עם הגויים שמילאו פיהם במילות דיבה, רוע ולעג נגד אדמת ישראל ונגד עמו. הוא עומד להגשים בהם את אשר הבטיח לאברהם: "… וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר" (בראשית יב 3). עמי הגויים שהיו מעורבים בפגיעה בישראל – בין אם פיזית או מילולית – ייפגעו ואף עתידים לחוות כלימה ובושה: "הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ". אלוהים יגשים את כל הבטחותיו מכיוון שצדקתו וקדושתו מחייבות זאת. "אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי", הוא ביטוי לשבועה. כאשר אלוהים נשבע, הוא מקיים עד תום.
נשאלת השאלה: אלוהים לעיתים משתמש בגויים ככלי ענישה נגד עם ישראל וזאת בגלל חטאי העם הנבחר. אם כך, מדוע אלוהים מעניש את אותו עם גוי בעבור פגיעתו בישראל?
א. הענשת העם הנוכרי נובעת מן העובדה שהגויים נהנים מאוד מן המשימה וחפצים בכל לב להשמיד את עם ישראל.
ב. כשהם ניצחו, אותם גויים כיבדו את אליליהם שנתנו להם את הניצחון ולא שייכו זאת לאלוהים.
ג. אף לא אחד מאותם עמים ביקש מאלוהים שיפנה את הבקשה לעם אחר.אדרבה, הגויים ילחמו על הזכות לפגוע בישראל. על כך אלוהים מענישם ( בראשית יב 3, ישעיה י 5-19).
הבטחה של שיקום מושלם לעם ישראל היושב בגולה
פסוקים 8-15 מתארים את הברכות העתידות על אדמת ישראל:
8 וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא; 9 כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם;10 וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה; וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים, וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה; 11 וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ; וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יהוה. 12 וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם – אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל – וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא־תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם. 13 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אֹמְרִים לָכֶם, "אֹכֶלֶת אָדָם אתי (אָתְּ), וּמְשַׁכֶּלֶת גויך (גּוֹיַיִךְ) הָיִית", 14 לָכֵן אָדָם לֹא־תֹאכְלִי עוֹד, וגויך (וְגוֹיַיִךְ) לֹא תכשלי־ (תְשַׁכְּלִי) עוֹד, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה; 15 וְלֹא־אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם, וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי־עוֹד, וגויך (וְגוֹיַיִךְ) לֹא־תַכְשִׁלִי עוֹד, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
לנוכח מעשי הגויים נגד הרי ישראל וניסיונותיהם הבלתי פוסקים להפר את תכנית יהוה עבור עמו וארצו, אלוהים קובע שתכניתו אכן תתגשם.
פסוק 8: העצים יפרחו ויניבו פרי, והארץ תהיה פוריה. ומה הטעם של ארץ פוריה ומניבה אם אין מי שיקטוף ויאכל? אלוהים אומר: עמי עומד לחזור בקרוב! עצים, הניבו פרי המיועד לו.
פסוק 9: "כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם…" – אלוהים מקשיב, הוא רגיש לצורכי עמו. כעת זמן לרפא, לחבוש ולברך את הארץ. אלוהים ירחיק את היד המאיימת של האויבים ויאפשר לעמו להתברך מפרי האדמה המבורכת.
פסוקים 10-11: אלוהים ממשיך לברך את אדמת ישראל, ובעקיפין את עמו העתיד לחזור אליה. עם ישראל יתרבה, הערים תתמלאנה והמקומות השוממים והחרבים ייבנו מחדש. הברכה העתידה לבוא תהיה גדולה מזו שהעם התברך בה בעבר. כל צורכיו יסופקו בשפע (זכריה ח, איכה ה 21, מלאכי ג 4).
מתי תתגשם במלואה הנבואה הזו?
הנביא מסיים את פסוק 11 באומרו: "… וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה." נבואה זו תתגשם במלואה רק בסיום תקופת "צרת יעקב" (דניאל ט 24-27, התגלות ו–יט). אז יחזור המשיח ארצה וירפא את הלב המורד של בני ישראל. רק אז, כל ישראל – שארית העם – יוושע, ובאמת ידע את אלוהים (ראה זכריה ג 9, יב 10, יג, אל הרומים יא 26).
עד אז נמשיך לטעום את יד אויבינו ואת פרי האדמה המקוללת. הקללה נובעת מדחיית ישראל את ישוע המשיח, מושיעו. כאשר דחייה זו תסתיים, תבוא עת ברכה (לוקס יט 41-44).
פסוק 12: אלוהים מבטיח לאדמת ישראל שבני עמו עתידים להלך עליה ולרשת אותה. אלוהים ממשיך ואומר לאדמה: "לא תוסיפי עוד לשכל את בני ישראל." משמע, לא יהיה צורך לשמור על האדמה מאויבים, לא יהיו בה קללה ומוות. המילים הללו מתארות שלום אמיתי ויציב(ישעיה לה, סה-סו).
שים לב: עם ישראל יחווה את הברכה המלאה ואת השלום האמיתי רק כאשר ידע באמת את אלוהים.
"לדעת אותו", פירושו:
א. להכיר בעובדת היותך חוטא וזקוק לכפרת חטאים.
ב. להכיר בעובדה שאלוהים סיפק ישועה וכפרה ליהודי ולגוי דרך ישוע המשיח בלבד, ושבישועתו קיבלת גישה לאלוהים האב ואת ברכותיו.
ג. למלא את רצון אלוהים הכתוב בכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) ולשמור על קשר הדוק עם אלוהים בתפילה.
נכון ליום כתיבת שורות אלה, עם ישראל אינו מכיר את אלוהים. מסיבה זו, אדמת ישראל השלמה אינה בחזקת העם. היא אינה מבורכת, עדיין משכלת את יושביה, והגויים נוגסים ולוקחים ממנה חלקים. עקירת היישובים היהודיים בחבל עזה וצפון השומרון (15 אוגוסט שנת 2005) היא רמז אחד מני רבים לקיום הקללה שנובעת מדחיית עם ההבטחה את המשיח המובטח – ישוע.
פסוקים 13-15: מכיוון שיצא לך, אדמת ישראל, שם של ארץ האוכלת את יושביה, ארץ שאינה משאירה דור המשך, אלוהים עתיד לעשות דבר שישנה את דעת כל הגויים.
אדמת ישראל לא תשכל עוד את תושביה. עם ישראל העתיד לשכון על אדמה זו יזכה לחיים ארוכים, ויראה את צאצאיו אחריו. הברכה הזו תואמת לברכות המובטחות לתקופת מלכות המשיח בת 1000 השנים בארץ. אז, כל עם ישראל יוושע, וימי חיי האדם יהיו כאורך חיי העץ. (ראה זכריה ח, ירמיהו לא 31-34; זכריה יד 16-21, ישעיהו ב, ד, יא, לה, נה, סה–סו, ועוד).
כשהעמים יראו איך אדמת ישראל מפנקת את בני ישראל, הם יידעו שיד אלוהים עשתה זאת ויפסיקו לומר מילות דיבה על הארץ.
אלוהים אומר: "לא־אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם"– הוא עצמו יעשה זאת.כיצד?
א. על־ידי השמדת כל הגויים אשר לא יחזרו בתשובה (ראה זכריה יב, יחזקאל לח–לט, התגלות יט).
ב. על־ידי לידה מחדש של שארית הגויים אשר יכבדו את ישראל הנושעת, וכך ימלאו את רצון אלוהים (ישעיהו ס–סו).
הוקעת העם שלא למד את לקח הגלות
פסוקים 16-19:
16 וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 17 בֶּן־אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם; כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי; 18 וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל־הַדָּם אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ עַל־הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ; 19 וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת; כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים.
הנביא יחזקאל מסכם את הסיבות שבגללן עם ישראל הוגלה מאדמתו וסבל כה רבות. אלוהים לא פגע בעמו מתוך התפרצות זעם בלתי נשלטת, אלא הענישו על חטאיו הרבים והמתמשכים.
כשעם ישראל ישב על אדמתו, הוא פנה מדרך אלוהים ואימץ את מעשיהם ואמונותיהם הטמאים של הגויים. העם הלך שבי אחר תאוות לבו ודוגמת שכניו, ולא חי על פי דרך התורה הקדושה שאלוהים נתן לו. טומאת ישראל הייתה כטומאת הנידה ("טומאת נידה" = תקופת המחזור של האישה. במהלכה האישה אסורה למגע לבעלה – ויקרא יח, טו 19; ירמיהו ב 7; יחזקאל יח 6, 11, 15, כב 11, כג 13).
באותה מידה אומר אלוהים לישראל: "הייתם טמאים ואסורים למגע!" חטאי העם היו כה רבים עד כי גרמו לריחוק מאלוהים. יחזקאל מציין במונח זה את העבודה הזרה שהייתה בעם, כולל גילוי עריות – חיקוי מושלם של דרכי הגויים. בגלל התמדתם של בני ישראל בחטאיהם אשר גרמו לשפיכת דם (רצח) וטומאה רבה, אלוהים שופך את חמתו עליהם ועל אדמתם (יחזקאל טז, כג 37-39, לג, דברי הימים ב פרק לו 21).
כחלק מעונשו על ישראל, אלוהים הפיץ את עם ישראל בארצות רבות. אלוהים טוען שהעונש תואם את מעשי העם, ולכן אין לישראל כל סיבה להתלונן.
* שימו לב: אלוהים כואב כשילדיו מאמצים את הלך המחשבה ודרכי המוסר השפלים של העולם הדוחה את אלוהים. כשילדי אלוהים "מאבדים את מליחותם" אז הם פועלים נגד אלוהים ועלולים להיענש.
האם עם ישראל למד לקח? האם הוא ישב בגלות חפוי ראש וחזר מיד בתשובה? התשובה היא- לא!
פסוק 20:
"וַיָּבוֹא אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם: 'עַם־יהוה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ'."
בהיות בני ישראל בגולה, גם שם המשיך אלוהים להיות מחולל. – כיצד? לא בלבד שעם ישראל הובס והוגלה, העם המשיך ללכת בשרירות ליבו, לא חזר בתשובה לאלוהים ואף רבים אימצו את עבודת האלילים. בהתנהגותם, השפילו בני ישראל את אלוהים בעיני עמי הגויים. הגויים אמרו בלעג ובוז: "הנה העם של יהוה אשר איבד את ארץ ההבטחה!". יש באמירה זו השמצה ישירה נגד אלוהים. הגויים חשבו שתבוסת עם ישראל במלחמה והרס המקדש הנם סימן לחולשתו של יהוה – תבוסה של אותו האלוהים אשר הבטיח לתת לישראל את "ארצו". הגויים האמינו באמת ובתמים שניצחונם על ישראל מהווה הוכחה שאליליהם חזקים יותר מיהוה. חלק מעם ישראל אימץ את דרכי הגויים. במצב שכזה לא רק שעמים אלו בזים ליהוה, הם בוודאי לא ישקלו לפנות אליו לישועתם. עדותם הפסולה של בני ישראל הציגה את יהוה כחלש ושאינו ריבון – "אם יהוה אינו יכול להציל עם כה קטן, ועמו פונה לאלילי הגויים, איך יוכל להושיע יהוה ולהציל את כלל יושבי תבל?"
רבותי, גם אנו מתנהגים לעיתים בדרך דומה. כל המאמינים בישוע הינם שגרירי המשיח (שניה לקורינתים ה). כשאנו מפנים עורף לאלוהים ולתוכחתו במקום להיכנע לו וליישר את דרכינו, אנו מטילים דופי באלוהים. כשאנו נכנעים לו ומיישמים את רצונו בחיינו, אנו מודיעים בזאת שהוא עליון, רב כוח וראוי לכל כבוד. בדרך זו חסרי האמונה ירצו לדעת יותר אודות אלוהינו ולפנות אליו לישועה.
פסוק 21:
"וָאֶחְמֹל עַל־שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁמָּה."
אלוהים חס על שמו אשר חולל בגויים בגלל עדותם הפסולה של בני ישראל. "אֶחְמוֹל עַל־שֵׁם קָדְשִׁי"– שמותיו של אלוהים מציינים את תכונותיו, אופיו וזהותו. כל הלועג לאחת מתכונותיו מוצא עצמו לועג לבורא היקום עצמו. אלוהים קנא לקדושתו וטוהרו, ולכן אינו יושב בחיבוק ידיים לנוכח גישת הגויים כלפיו.
מי שאינו מכבד את אלוהים, כמוהו כאדם שאינו מכבד את אביו ואמו. הרי אלוהים הוא אב לכל חי! כמו שהעונש על אי כיבוד אב ואם הנו קיצור חיים על פני האדמה, כך זלזול באלוהים עלול לגרום לאותה תוצאה. מי שרוצה לחיות עם אלוהים לנצח, ראוי שיכבד באמת את אלוהים.
נס שיבת ציון – לא בזכות עם ישראל, אלא למען שמו של אלוהים
פסוקים 22-24:
22 לָכֵן אֱמֹר לְבֵית־יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל; כִּי אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאתֶם שָׁם;23 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי־אֲנִי יהוה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם; 24 וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם."
אלוהים מבהיר לישראל: הטובות והברכות העתידות לבוא עליכם (חזרה מגלות, פריון ושפע בארץ ההבטחה) אינן נובעות מצדקותיכם ומעשיכם הטובים. אלוהים עושה את הכל כדי ששמו, יהוה, לא יחולל בגויים.
למרות מעשיהם הרעים של בני ישראל, אלוהים עתיד להחזירם לארץ ההבטחה. הפעולה תהיה כה מופתית עד כי לכל העֵדים לא ישאר צל של ספק שיד יהוה בדבר. כתוצאה מכך, כל הגויים יפסיקו לזלזל בשם אלוהים. הם לבסוף יבינו שאין אלוהים מלבדו וכי הוא הדרך היחידה לישועה (ראה דברים ט, ראשונה לקורינתים י 31, מיכה ז 14-20).
אלוהים מציין שוב שהוא יהיה זה אשר יוציא את עמו מארצות גלותם. הכרזה זו חשובה כי היא מציינת את ריבונות אלוהים על כל מלכי הארצות. הם אמנם שליטי ארצם, אך החלטותיהם כפופות לריבונות אלוהים. כמו כן, אלוהים מבטיח לבצע את המשימה עד תומה. עם ישראל ייצא מהגלות ויגיע למחוז חפצו בארץ שאלוהים קבע, ממש כפי שהובטח לאברהם.
חזרה בתשובה – ישועה – ברכה
פסוקים 25-31:
25 וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם; 26 וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר; 27 וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם;28 וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. 29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב; 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם; 31 וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.
פסוקים אלו כוללים את ההבטחות הנפלאות ביותר שניתנו לעם ישראל. הן יתגשמו בעת שובו של ישוע המשיח ארצה ועם הקמת ממלכתו. זאת ההבטחה לטיהור עם ישראל מחטא, הכנסתם בברית החדשה של אלוהים ומימוש כל ההבטחות שניתנו לעם ישראל – לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב.
פסוקים מקבילים ניתן למצוא בדברי ירמיהו הנביא (פרק לא 30-34). שם, אלוהים מבטיח את כל הברכות הללו כחלק מההבטחות לעם ישראל בעקבות כניסתם לברית החדשה. זאת הברית שישוע המשיח הקים בדמו (ראשונה לקורינתים יא 25, שנייה לקורינתים ג 6).
פסוק 25 – הטיהור
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם"
אלוהים מציין כי הוא עצמו יטהר את עמו מחטאיהם (ישעיהו מג 25: "אָנוֹכִי אָנוֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי; וְחַטֹאתֶיךָ לא אֶזְכּוֹר", ראה גם פרק נג). אלוהים משתמש במונחים הידועים מן התורה, פעולות שנעשו במשכן ובבית המקדש כחלק מתהליך הטיהור (ראה: במדבר יט 17-19, תהילים יט 9, נא 7, 10, ישעיהו ד 4, זכריה ג, יג 1, עברים ט 13, י 22; אפסים ה 26, טיטוס ג 5, יוחנן ג 5).
החטא הינו הגורם לריחוק האדם מאלוהים. הסרת החטא הוא התנאי לחידוש הקשר הטהור בין האדם לאלוהים. טיהור עם ישראל מחטא הנו פעולת חסד של אלוהים. לו יהוה לא יעשה זאת עבורנו, נתבוסס בחטאינו עד שנעלם מעל פני האדמה ונישפט לעונש נצחי באגם האש, אבוי לנו! (יוחנן ג 16-19, מיכה ז 14-20). יהוה מוחל לעם ישראל על חטאותיו ומושיע אותו למען שמו! (ראה ישעיהו נט 19-21).
החידוש:
פסוק 26 – "לֵב חָדָשׁ ורוח חדשה"
אלוהים מתחיל לפרט את סעיפי הטיהור: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרוֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר."
מה כוונת הביטוי "לֵב חָדָשׁ"? (ראה גם דברים י 16, ירמיה ד 4). עם ישראל יהיה רגיש לדבר אלוהים ולרצונו. תכונה חדשה זו תבוא במקום הריחוק מאלוהים והאדישות כלפי דברו. אהבת אלוהים תפעם ב"לב החדש" של בני ישראל. ענייני אלוהים יהיו בראש מעייניהם. בני ישראל ישאפו למצוא חן בעיני אלוהים ולא בעיני אדם. אהבתם תהיה למלא את רצון אלוהים ולא את מאוויי גופם ובשרם. לדבר אלוהים יהיה סמכות ריבונית בחייהם ואף אדם לא יחשוב שדעתו טובה או עדיפה על פני דעתו של אלוהים (משלי ג).
שינוי הגישה והיחס של עם ישראל כלפי אלוהים אפשריים רק בעזרת פעולת רוח הקודש באדם (ראה ראשונה לקורינתים ב 10-16, יוחנן ג 3-8).
מאז חטא אדם וחווה, בני האדם נולדים במצב של מוות רוחני. זאת הייתה המשמעות המיידית והחריפה ביותר של העונש שאלוהים הבטיח לאדם על אי ציות ("כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" בראשית ב 17). המוות הפיזי, שגם נכנס לחיי האדם ולבריאה במעמד זה, היה "תופעת לוואי" בלבד.
כל עירנות רוחנית, הבנת דבר אלוהים, הכרת אלוהים עצמו והכוח לציית, נגרמות על־ידי רוח אלוהים באדם. אלה הן פעולות חסד ואהבת אלוהים. הוא בלבד מחליט, על פי ריבונותו המוחלטת, למי להחזיר את החיים הרוחניים שאבדו. האדם אינו מסוגל לכך בעצמו (אל האפסים א 4).
התיאור של "לֵב הָאֶבֶן" ממחיש את ריחוקו של האדם מאלוהים ומבליט את ריבונותו של אלוהים המסוגל להפוך אבן לבשר. אילו השינוי שיחול בעם ישראל ינבע מיכולתם האישית של בני ישראל, אז מדוע שאלוהים יקבל את הכבוד?
ה"רוּחַ החֲדָשָׁה", היא רוח הקודש. רוח אלוהים ישכון רק באדם המודה כי הוא חוטא והמבקש כפרת חטאים מאלוהים. הפעולה הזו נקראת"לידה מחדש" והיא מציינת ישועה מחטא – כפרת חטאים.
כפרת החטאים המוצעת לבני אדם היא זו הניתנת בדמו של המשיח – ישוע. אין כפרה באחר: "אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (ישעיה נג, אל הרומים י 9-10, מעשי השליחים ד 12).
הישועה בקורבנו של ישוע המשיח אינו תנאי חדש לישועה, אלא היה מאז ומתמיד. עוד לפני שאלוהים בא לעולם בדמות ישוע וכיפר על חטאינו בדמו, כל אדם נדרש להאמין שאלוהים הוא זה המכפר. על כך הצביעה כל עבודת הקורבנות הסמלית. אלוהים נותן למאמין את רוח קודשו, ובעזרתו הוא יכול להיות כלי ראוי ומתאים לשירות בוראו (ראה שמות לא 3, במדבר יא 17, 29, תהילים נא, ישעיה נב 13 – נג 12).
לאחר שישוע בא ומילא את משימת המשיח (לאור הנאמר בנבואות המשיחיות בכתבי הקודש), כל מאמין נדרש להכירו באופן אישי – כאדון ומושיע מחטא.
גם לפני קום הקהילה (מעשי השליחים פרק ב) ישועתו של האדם הבטיחה את נוכחות רוח הקודש בחייו. ישועה תמיד הייתה ידועה כמתנה נצחית, גם בתקופת התנ"ך. אך במסגרת הברית החדשה מודגשת פעולת רוח הקודש יותר וניתן לה פירוט נרחב הנוגע לכל תחום בחיי המאמין.
מה עושה רוח הקודש במאמין בישוע?
n רוח אלוהים שוכן באדם המאמין (ראשונה לקורינתים ג 16-17).
n רוח הקודש חותם את המאמין בישוע כבן אלוהים (אפסים א 13-14, אל הרומים ח 15).
n רוח הקודש מעניק למאמין "סל תכונות" המכיל תכונות אנוש משופרות ונקרא "פרי הרוח" (אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אוֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי — עַל מִדּוֹת כָּאֵלֶּה אֵין תּוֹרָה חָלָה" – גלטים ה 22-23).
n רוח הקודש מעניק למאמין "כשרונות", יכולות שבהן הוא משרת את אדונו במסגרת "גוף המשיח" – הקהילה (רומים יב, ראשונה לקורינתים יב, אפסים ד).
n רוח הקודש הוא המנחם אותנו (יוחנן יד–טז).
n רוח הקודש מעניק למאמין כוח להבין את דבר אלוהים, להאמין בו ולציית לו (יחזקאל לו 27, מעשי השליחים א 8, ראשונה לקורינתים ב 10-16, יוחנן ג 5-8).
n רוח הקודש מזכיר למאמין את אשר הוא לומד מדבר אלוהים (יוחנן יד–טז).
n רוח הקודש מציג בפני אלוהים האב את הבקשות שאיננו יודעים לשאול נכונה (רומים ח 26-28, יחזקאל יא 18-20).
לאור הגדרות תפקידיו של רוח הקודש (הרשימה לעיל אינה מלאה), האם יש אדם המוכן לחיות את חייו בעולם הזה ללא רוח הקודש? ראוי לבקש מאלוהים כפרת חטאים ו"לידה חדשה".
פסוק 27 – היכולת לציית לאלוהים
"וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ,וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם"
רוח אלוהים ישכון בלב בני ישראל, ינחה אותם ללכת בחוקי אלוהים ולהיות שגריריו הנאמנים. את כל זאת הם יעשו באהבה ובאמונה (שמות יט 5-6, זכריה ח 23).
הבנת דבר אלוהים על בוריו וציות מושלם אינו דבר קל או פשוט. אדרבה, דבר אלוהים מלמדנו ששני הדברים הללו אפשריים רק בחסד אלוהים. על מנת שנגדל באמונה ונכיר את אלוהים באופן אינטימי וקרוב, אלוהים לעיתים מאתגר אותנו ודורש מאיתנו לעשות משימות הדורשות ציות עיוור, אמונה גדולה ובטחון רב בו ובדברו. לעיתים קרובות אלוהים דורש מאיתנו לעשות דברים הגדולים מיכולתנו. במצב שכזה אנו לומדים להתפלל ולבקש באמונה יכולת להבין וכוח לציית. אלוהים בחסדו מעניק לילדיו את כל שיבקשו על פי רצונו וכך אנו מתבגרים מבחינה רוחנית, ז"א גדלים באמונה ובביטחון באלוהים ובדברו (ראשונה לקורינתים י 13, תהילים לז 4-5, ראשונה ליוחנן ה 14-15). נוכחות רוח אלוהים בילדיו ובטחון בדבר אלוהים הכתוב הם הכלים האולטימטיביים שמאפשרים לכל מאמין ללכת בדרך אלוהים בדיוק על פי רצון אלוהים.
פסוק 28 – שלום ושלמות הארץ כתוצאה משלום עם אלוהים
"וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנוכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים"
אלוהים קובע שעם ישראל יישב בארץ שהובטחה לאבות, וזאת כמובן במסגרת הגבולות שהוא עצמו הגדיר לאברהם. כל הנחלה הזו תינתן לעם ישראל עד השעל האחרון (ראה יחזקאל מז–מח). מתן הנחלה יתקיים בגלל הבטחתו של אלוהים, אך ההבטחה תמומש עד תום רק לאחר חזרתו של ישוע המשיח ארצה כאשר יושיע את שארית עם ישראל.
מתוך הפסוקים הללו, ורבים הדומים להם, ניתן להסיק ששלמות ארץ ההבטחה תלויה בשלמות מצבם הרוחני של בני ישראל.
חלוקים עם אלוהים = ארץ ישראל חלוקה, והיא בידי זרים!
שלמים עם אלוהים = ארץ ההבטחה שלמה בידי עם ישראל!
פסוק 29 א – טיהור שוטף
"וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם,…"
אלוהים עתיד לסלוח לעם ישראל על חטאיהם ומעבר לכך, גם עתיד להרחיק את הטומאה מעמו. עם ישראל עתיד "להתעסק" רק עם עשיית רצון אלוהים בקדושה וטוהר ולא בשום עיסוק אחר.
כל יהודי משארית ישראל עתיד לשרת כשגריר נאמן למשיח (זכריה ח 23).
כשהמשיח ישכון בתוך עמו ישראל, לא יעלו האויבים יותר על הארץ לכבשה או לפגוע ביושביה אלא רק כדי לראות את פני אלוהים ולהשתחוות לו (זכריה יד 16-21, ראשונה ליוחנן ד 4, מלכים ב פרק ו). כשישכון בתוך עמו, המשיח יספק מקור לטיהור עמו אשר ישרתו בקדושה וטוהר (זכריה יג 1-5).
פסוק 29 ב – 30 – שפע של כל צורכי החיים
29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב; 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.
חזרה בתשובה רוחנית תניב שינויים מרחיקי לכם בכל תחומי החיים של בני ישראל: קרבה ייחודית לאלוהים ושפע של כל צורכי החיים. אלוהים מבטיח להרבות את פריון האדמה כדי שעמו יוכל להתקיים בכבוד מפרי ארץ ההבטחה (ישעיהו הנביא, בפרקים ס עד סו, מלמד שבעת מלכות המשיח בארץ הגויים יעלו את תרומותיהם לישראל מתוך אהבתם לעם הנבחר ורצונם להשתתף בעבודת אלוהים). כל זה יתגשם כאשר המשיח ישוע יחזור וימלוך על העולם מציון.
אנו למדים על שינויים מיוחדים שיתרחשו בארץ ההבטחה ובעולם לאור הכתוב בישעיהו פרק יא. כאשר החטא מרוסן – כלומר, השטן כלוא בשאול (התגלות יט–כ) – בני האדם והבריאה יחיו ויתנהגו באופן הדומה ביותר לזו שהייתה בגן עדן לפני חטאם של אדם וחווה. כל דבר יהיה מבורך ומושלם.
פסוק 31 – גם זה חידוש: לומדים מלקח ההיסטוריה
בפסוק 31 אלוהים מזכיר דבר חשוב: "וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם."
בני ישראל עתידים לזכור איך היו דרכיהם בעבר – לפני שחזרו בתשובה וזכו לטעום את ברכות אלוהים. זיכרונות מרידתם ופגיעתם באלוהים יגרמו לעם להתבייש ("נְקוטותֶם" – משורש קוט, קטט = קוץ; "תמאסו בעצמכם"; כ 43-44). מדוע?
זיכרון העבר יזכיר להם את גודל הצער והכאב שבאו על אלוהים, עליהם ועל בניהם בעקבות חטאיהם. זיכרון בושתם ישמור אותם ענווים וסמוכים על יהוה, ולא על יכולתם. כך לא יתאפשר לחטא הגאווה לפרוץ ולהביא שוב כליה ושמד על העם (משלי טז 18: "לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גּוֹבַהּ רוּחַ").
הלוואי שכל אחד מאיתנו יזכור תמיד איך היו חייו לפני החזרה בתשובה! כך לעולם לא נשכח להודות לאלוהים.
לא מדובר בקהילת המשיח!
כל הנאמר ביחזקאל פרק לו מתייחס לעם ישראל – צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – ולא לקהילה. הברית החדשה ניתנה במקור לעם ישראל (ירמיהו לא 31). העובדה שגם הגויים מוזמנים להיכנס לתוכה אינה מבטלת את ישראל כבעל ברית המיועד הראשון.
בעתיד, שארית ישראל כולה תיכנס בברית החדשה ותזכה לישועה נצחית בדם הכפרה של ישוע המשיח (ראה זכריה ג 9, יב 10, רומים יא 26). כמו כן, אלוהים הבטיח את ארץ כנען לעם ישראל ולא לקהילה.
הקהילה אינה צריכה ל"רוח חדשה". היא כבר נושעת מעצם היותה גוף המשיח.
"למען שמי"
בפסוק 32 אלוהים שוב מזכיר לעם ישראל את הסיבה לשינויים המבורכים העומדים לבוא עליו:"לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה; יִוָּדַע לָכֶם, בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל."
כשהשלים את תיאור תהליך החידוש ואחרי שמנה את כל הנפלאות העתידות להתרחש בעם ישראל, אלוהים עוצר לרגע ומזכיר לעמו: את כל המופתים שאתם עתידים לראות ולחוות, אני עושה למען שמי. הדבר הצודק והמתאים ביותר לכם, עם ישראל, זו בושה וכלימה! כעת אתם הולכים בדרך החטא, שונה מזו שלימדתי אתכם והראיתי לכם. חזרו אל דרך האמת המובילה לגואל ישראל, אל שדי, ישוע המשיח!
לפיכך: הצדק, הטוהר והחסד – לאלוהים ואילוה בושה והכלימה – לישראל, כי עזבו את דרך אלוהים.
כמו שליבם של ההורים נחמץ כשהם חייבים להעניש את ילדיהם בעבור מעשה רע, כך "נחמץ" ליבו של אלוהים כשהוא צריך למשמע ולהעניש את עם בחירתו. מילות העונש והתוכחה הללו אינן נובעות מלב החפץ בהשמדת ישראל אלא מליבו של אלוהים החפץ לטהר את עמו ולהכשירם למלא את תכלית בריאתם (אל העברים יב 11).
באותו מעמד של איום ועונש, אלוהים גם מציג את הדרך לישועה ולברכה כדי שהשומע יוכל לבוא למקור החיים.מטרת העונש של אלוהים לעם ישראל היא להוכיח על חטא ולהדריך לחזרה בתשובה למען יתברכו.
פסוקים 33-34:
33 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת־הֶעָרִים, וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת, 34 וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה, לְעֵינֵי כָּל־עוֹבֵר.
הפסוקים שוב מבהירים את הקשר ההדוק בין טוהר וברכת אלוהים. מה שמרחיק אותנו מאלוהים ומברכתו, הוא החטא. רק לאחר שאלוהים יטהר את עם ישראל מחטאיו, יזכה העם ליהנות מפרי הברכה. ארץ ישראל המובטחת תפרח במידה המוכיחה מעל לכל ספק: יד אלוהים בדבר!
חשוב לציין: לא כל בני ישראל ההיסטוריים יוושעו. בעתיד, בסיום תקופת שבע שנות "צרת יעקב", רק שארית מישראל תישאר. היא תיוושע ותיזכה ליהנות מכל ברכות מלכות אלוהים מציון.
מה הלקח לנו היום?
העיקרון עומד איתן: כאשר יש חטא בחיינו (ברמה האישית וברמה לאומית), נפגמת התחברותנו עם אלוהים ועם בני האדם. בעת שאנו מתוודים על חטאינו בלב כנה השואף להתרחק מן החטא, אלוהים נאמן וצדיק לסלוח לנו על כל חטאותינו (ראשונה ליוחנן א 9). רק במצב של טהרה מחטא יכולים אנו להתחבר עם אלוהים הקדוש כילדיו. קרבה זו היא הבסיס לכל ברכה אחרת מאלוהים.
מטרת נס שיבת ציון עבור הגויים: " וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם … כִּי אֲנִי יהוה"
פסוקים 36-35:
35 וְאָמְרוּ: "הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן־עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ!" 36 וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי יהוה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה. אֲנִי, יהוה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי!
ישועת שארית ישראל בעת חזרתו של המשיח ארצה תתבטא כאמור גם בברכה הכבירה שאלוהים יביא על ארץ ההבטחה. מכיוון שהחטא יהיה מרוסן ברחבי תבל, החיות יחיו יחדיו בלי לטרוף זו את זו והטבע יחזור למצב בו היה לפני החטא של אדם וחווה (ראה ישעיהו יא, סה–סו, התגלות יט–כ).
אף על פי שתנאים אידיאלים אלה ישררו בעולם כולו, עמי הגויים יאמרו שארץ ישראל נראית כגן־עדן! למרות שהעולם כולו ייראה נפלא, איזור ירושלים, מקום משכנו של המשיח ייראה "כגן עדן", חלקה ייחודית שאין כמוה באף מקום אחר בעולם. יוצא מכך, שאלוהים הנוכח בקרב עמו, ייצוק מידה יתרה של יופי והדר על הארץ המובטחת. כשהחטא מרוסן, מספר הטעויות והפגעים שואף לאפס. כל דבר שנבנה ונעשה מתקרב לשלמות בכל המובנים. (שים לב! אין מדובר עדיין במצב הנצחי בו החטא ימוגר לעד. בתקופת ממלכת 1000 השנים של המשיח בארץ החטא מרוסן, אך עדיין לא מחוסל סופית).
השינוי שיחול בארץ ובעם ישראל יהיה כה מהותי עד כי לבני האדם בעולם כולו לא ישאר שמץ של ספק: זהו נס מאלוהים! גויים אלה הרי שרדו את ההרס של תקופת "צרת יעקב". רעידות אדמה, מחלות ומלחמות שינו ללא היכר את פני כדור הארץ ואת המפה הדמוגרפית של כל העמים. יותר מחצי מכלל עמי הגויים נכחדו, ומעם ישראל נשאר רק שליש (התגלות ו–יט; זכריה יג 8-9: "וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ; וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרוֹף אֶת־הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת־הַזָּהָב."). מסיבה זו אלוהים אומר "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ…"
הגויים "יֵדְעוּ"; מכיוון שבני האדם יראו שהבטחתו של יהוה מתגשמת, לא יהיה להם צל של ספק שאלוהים הוא זה הפועל בעמו ובארץ ההבטחה. כל בן־אנוש יֵדַע שלאלוהים מגיע הכבוד – הוא עומד במילתו ואין אחר כמוהו!
גם ישראל "יידע"
פסוקים 37-38:
37 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית־יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם: אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם, 38 כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלָיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ, כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יהוה.
תיאור ברכות אלוהים על ישראל טרם הגיעו לסיומו. כאשר העם כנוע למושיעו, אלוהים עונה לבקשותיו (תהילים לז 4-5). כתשובה לבקשות עמו, אלוהים מרבה את בני ישראל כמספר הצאן שהובאו לקורבן ב"מועדי יהוה", בחגים. במיוחד בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות (דברים טז) – עלו בני ישראל לירושלים כדי לראות את פני אלוהים.
אסור היה לעלות ללא מתנה לאלוהים. כל אחד הביא קורבן כפי משגת ידו. מאות אלפי קורבנות, ייתכן מיליונים, הוקרבו לאלוהים בכל אחד מהחגים. ירושלים נראתה כגוש של צמר נע! המחזה היה עוצר נשימה והזכיר לכל בן־אנוש כי נדרשים חיים כדי לתת חיים. מותם של אין־ספור הקורבנות היה כזעקה המזכירה את התופת שהחטא מביא על האדם ועל הבריאה. עם־זאת, הקורבנות הזכירו את החסד של אלוהים: "יום אחד יבוא הקורבן הנצחי אשר ישלם בחייו כדי להעניק חיים לילדי אלוהים" (דניאל ט 24-27; ישעיהו נג, אל העברים ז-י).
כהמון הצאן בירושלים במועדים, כך אלוהים מבטיח להרבות את עמו. פסוק זה דומה להבטחת אלוהים לאברהם כאשר אמר שזרעו יהיה ככוכבי השמים (בראשית טו 5). כל הערים שהיו חרבות ושוממות ייבּנוּ מחדש. הן יהיו הומי אדם במובן החיובי – מלאים באנשים שלווים ומבורכים (ראה זכריה ח).
ארבע המילים האחרונות הן תכלית של הפרק והספר: "…וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה."
לאורך כל הדרך אלוהים המשיך לפעול ולקיים את הבטחותיו למרות חטאי בני ישראל. את כל אלה עשה למען ידע כל בן־אנוש שיהוה הוא עליון לכל אלוהים ואין מלבדו. את הכל עשה למען תכרע כל ברך – יהודי וגוי כאחד – וכל לשון תודה כי ישוע הוא אדון ואין ישועה באחר! (יחזקאל כ 33 עד הסוף, ישעיה מה 23, אל הפיליפים ב 10-11).
אם עם ישראל יחדל מלהתקיים, או אם הבטחה אחת של אלוהים לא תתגשם – שם אלוהים ייפגע. קנאת אלוהים לא תאפשר זאת. אלוהים יגן על דברו – למען שמו!