יואל הנביא – פרק ד'

 

"יוֹם יהוה" – הגמול להמונים

פרק ד פסוקים 8-1:

1 כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת־שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם; 2 וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, עַל־עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ. 3 וְאֶל־עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל, וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ. 4 וְגַם מָה־אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת; הַגְּמוּל, אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי, וְאִם־גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי, קַל מְהֵרָה, אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם; 5 אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם; 6 וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם. 7 הִנְנִי מְעִירָם מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם; 8 וּמָכַרְתִּי אֶת־בְּנֵיכֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל־גּוֹי רָחוֹק; כִּי יהוה דִּבֵּר.

כל המאבקים והייסורים של ישראל תועדו היטב, למן השיעבוד במצרים ועד חורבן בית שני בידי הרומים. כהד לכך, עתידים יהודי התפוצות לעבור אלף ותשע מאות שנים נוספות של סבל בצל הרדיפות שצעדו בעקבותיהם בכל אשר פנו בעולם כולו: הם עברו באש האינקוויזיציה הספרדית, בצחנת הגיטאות, בעוני ובדלות של עיירות פולין, בחרב הפוגרומים של רוסיה ועד לשואה הנוראה שגרמה ההשמדה הנאצית.

ובהתנערם מאפר הייאוש, עולה ובוקעת מפיהם הזעקה: "איפה היה האלוהים? מדוע לא נחלץ להגנת עמו?" אבל הוא היה שם! הוא לא הופתע כלל למראה האכזריות שבה נהגו אותן חיות אדם בבני עמו הנבחר, כי אם המתין בדממה להתגשמות דברו אשר הועלה על הכתב מאות שנים רבות קודם לכן. משה חזה כבר בתורה שסרבנותו ואי נכונותו של ישראל לציית לה' עתידות לגרור צעדי משמע אלוהיים (ויקרא כו; דברים ד 31-25, כח 68-15).

למרבה הצער, עדיין לא תמו תהליכי המשמע הללו. ישראל עתידה עדיין לחוות את השואה הנוראה ביותר, זו המכונה בכתבי הקודש "עֵת־צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב" (ירמיהו ל 7). זו תהיה תקופת רדיפות חסרת תקדים שבה תעלינה כל אומות העולם על ישראל למלחמה (זכריה יד 2).

האם קיים לכך צידוק כלשהו? האם יחלץ מישהו להגנתה של ישראל אחרי אלפי שנות רדיפה וסבל?

כן! הכתובים אומרים בבירור שהאומות תשלמנה מחיר כבד בשל מעשיהן הנפשעים והמשפילים כלפי ישראל הרמוסה תחת מגפי קלגסיהן.

בפרק ד מובל הקורא אל תוך לשכת משפטו של המשיח, להיות עד ראייה להוצאת גזר־דין על האומות בשל יחסן כלפי ישראל. יואל, כנביאים רבים אחרים, אינו עוקב תמיד אחרי הסדר הכרונולוגי המדויק של המאורעות הנבואיים. בקטע זה שלפנינו, הוא מציג את משפט האומות (פסוקים 8-1) העתיד להיערך לפני מלחמת הר מגידון (פסוקים 17-9).

מדוע?

מפני שיחסן הנורא של האומות כלפי ישראל בכל הדורות הנו הסיבה למשפט אלוהים עליהן.
מקום המשפט (פסוקים 2-1):

יואל פותח את פרק ד במילים "כִּי הִנֵּה …", ובדרך זו הוא מסב את תשומת לבו של הקורא לכך שהוא עומד לפרט להלן את פעולותיו של ה' בעת שובו לכונן את מלכותו.

ראשית כל, אומר ה':

"כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא, אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת־שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם"(פסוק 1).

בימים הללו תיפסקנה הרדיפות נגד היהודים בכל ארצות פזוריהם. יהודי התפוצות יוחזרו לארצם, כך ששנים עשר השבטים יוכלו לשוב ולהיות עם אחד בארץ ישראל (ירמיהו כג 8-1; יחזקאל לז 22-15).

אבל ה' לא יסתפק בהחזרת עם ישראל לארצו. הוא ממשיך, איפוא, ואומר: "וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם…" (פסוק 2 א).

איפה נמצא "עמק יהושפט"?

יש האומרים שזהו "עמק הברכה" (דרומה לגוש עציון של ימינו, בהרי חברון) והוא נקרא כך על שום ניצחונו המוחץ של המלך יהושפט על המואבים והעמונים באזור ההוא (דברי הימים ב כ 28-20). אולם עמק זה אינו מהווה מקום מתאים למשפט האלוהים.

אחרים מאמינים כי העמק נמצא בנחל קדרון, בין העיר העתיקה של ירושלים והר הזיתים. מאחר שהר הזיתים עתיד להיבקע וליצור עמק רחב (זכריה יד 4: "… וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה") יהיה זה, כנראה, המקום שבו עתיד ה' להיפרע מכל אויבי ישראל. פירוש השם "יהושפט": "ה' שפט". שם העמק מתייחס לתפקידו – כמקום משפטו של ה' על האומות, המקום בו ישב על כס המשפט.

על איזה משפט מדובר כאן?

המילה "גוי" (ביוונית: אתנוס) מתייחסת למשפט ה' על הגויים כפרטים המרכיבים את האומה, ולא אל האומה כיחידה אחת. הסיבה לכך היא…

אבשורת הישועה המוצגת בעת הצרה דורשת קבלה אישית, ברמת הפרט, ולאו דווקא ברמה הלאומית.

באין כל רמז בכתובים לכך שאומה כלשהי תקבל את עדותם של מאה ארבעים וארבעה אלפי היהודים המבשרים בעת הצרה הגדולה.

גבכל השפטים המתוארים במקרא, הפרט, ולא האומה, הוא העומד למשפט.

דבמשלי המשפט של המשיח (מתי יג 30, 50-47) מדובר על אנשים פרטים.

ההמילה "גוי" משמשת, בחלקים אחרים של הברית החדשה, לציון אנשים פרטים (מתי ו 32-31, יב 21, כ 19, כח 19; מעשי השליחים יא 8, טו 3, כו 20).

העמים העתידים להישפט (פסוקים 6-4)

אף־על־פי שה' עתיד לשפוט את כל הגויים במידה שווה, הרי שמדינת פיניקיה (צור וצידון) והפלשתים (פסוק 4) מוצגים כדוגמה, בגלל יחסם הקשוח והמשפיל כלפי ישראל.

כברות ארץ שהיו שייכות לפיניקים ולפלשתים ניתנו לישראל לנחלה על־ידי ה' (יהושע יג 7-1). ישראל נדרשה לגרש את הגויים הללו מארצם, אולם לא עשו כן משום שלא נשמעו למצוות ה' (שופטים א 36-21). אי־לכך, מאות שנים היו הגויים הללו לצנינים בעיניהם של בני ישראל (שופטים ב 6-1). הפלשתים היו אויביה האכזריים של ישראל מאז תקופתו של שמשון ועד אמצע ימי דוד המלך. מסתבר שהם הטרידו את ישראל גם בימיו של יואל.

פלישתם האחרונה של הפלשתים המדווחת בכתובים, הייתה נגד המלך יהורם ומשפחתו שעלתה להם בביזה ובהשמדה; ורק יהואחז, בנו הצעיר של יהורם, שרד (דברים כא 17-16).

לפלשתים הגיע משפט קשה לא רק בגלל שהשמידו את המלך יהורם ואת בני משפחתו המלכותית, אלא גם בגלל ביזת האוצרות. שים לב! ה' לא אומר שהם שדדו את אוצרותיו של יהורם, אלא "אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם, וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם" (פסוק 5. השווה הושע ב 8; חגי ב 8).

מה ששייך ליהודה, שייך לאלוהים! הם העליבו את ה' עלבון כפול:

  • הם לא רק נשאו את אוצרותיו, כי אם גם הקדישו אותם לאלילי הכסף והזהב הגולמיים ולפולחניהם האליליים (פסוק 5).

 

  • ה' עתיד לשפוט את הפיניקים והפלשתים, כי מכרו את בני ישראל לעבדות "וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים; לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם" (פסוק 6). הפיניקים היו ידועים כגונבי אדם, וסיפקו רבים מהם לשוקי העבדים ביוון, בתובל ובמשך (יחזקאל כז 13). פעולות אלה נאסרו על־ידי "ברית האחים" (עמוס א 6, 9) שנכרתה בין שלמה ובין חירם מלך צור.

היוונים מכרו גברים ונשים צעירים מארצם למצרים ולפרס. בהיותה בשיא גדולתה, היו ביוון העתיקה מיליון ושלוש מאות ושלושים אלף עבדים. נאמר שבעיר דלוס לבדה נמכרו כעשרת אלפים עבדים ביום.

בהרחיקם את היהודים מגבולם (פסוק 6) החלישו הפלשתים את יהודה, ובסופו של דבר הצליחו להתגבש ולכבוש את הארץ.

יחסו של ה' לפיניקיה ולפלשת יהיה קשוח מאוד. בפסוק 4 שואל הוא את אותן שתי שאלות:

  1. "וְגַם מָה־אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת?" – במילים אחרות, מה יש לי אתכם במשותף? והתשובה היא: אין שום דבר!
    2. "הַגְּמוּל, אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי?" – כלומר, האם אינכם מבינים שבפגעכם בעם ה', אתם פוגעים בה' עצמו? אכן, "אִם־גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי, קַל מְהֵרָה, אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם" (פסוק 4).

אלוהים יגמול לכם בחומרה יתרה, וישפוטאת כל אויבי ישראל מידה כנגד מידה.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות אקטואליות למהירות שבה ה' גומל לאלה הפוגעים ביהודים. אחרי הצרה, עתיד ה' לשפוט "בשיפוט מהיר" את כל אויבי ישראל.
מטרת המשפט (פסוקים 2-3)

ה' עתיד לשפוט את אומות הגויים על הדרך שבה נהגו בישראל – עמו ונחלתו "עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (פסוק 2).

ראשיתהם "פִּזְּרוּ (אותם) בַגּוֹיִם" (פסוק 2). אף־על־פי שהאשורים והבבלים לא פיזרו את ישראל בין הגויים, הרי שהם השמידו את העם. אשור הגלתה את עשרת שבטי הממלכה הצפונית של ישראל בשנת 722 לפה"ס, והבבלים הרסו את ממלכת יהודה ב-586 לפנה"ס. רק אחרי שהרומאים החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה פוזרו היהודים ונפוצו על פני כל האדמה כדי לסבול סבל שאין לו תקדים בכל ההיסטוריה האנושית.

שניתהאומות לא הסתפקו בפיזור ישראל בקרב אומות העולם, ה' מעיד כי את ארצו חלקו – "אֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ" (פסוק 2).

במשך אלף ותשע מאות שנים נרמסה ארץ ישראל – ארצו של ה' – תחת מגפי הגויים. היא הייתה מחולקת, שסועה ושוממה, כשלפחות ארבעה עשר כוחות שונים משתלטים עליה בזה אחר זה במשך תקופה זו.

שלישיתהגויים עתידים לתת את הדין על מכרם את בני יהודה ובנותיה לעבדות (פסוקים 3, 6). ילד היה נמכר לעבדות במחיר בילוי של לילה בזרועותיה של זונה, ונערה נמכרה לקלון במחירו הזעום של בקבוק יין (פסוק 3: "וְאֶל־עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל; וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ").

אחרי חורבן ירושלים, נפטרו הרומאים מהיהודים בצורה זו: הגבוהים ויפי המראה נבחרו והוסעו לרומא. שם הוצעדו במצעד הניצחון – הטריומף – לפני המוני העם הצוהלים. כל הגברים מגיל שבעה עשר ומעלה נמכרו לעבדות במכרות במצרים. וכל הנערים והנערות שמתחת לגיל זה נמכרו בשוקי העבדים והשפחות לכל המרבה במחיר. שוקי העבדים היו גדושים כל כך ומוצפים בעבדים יהודיים שכמעט ואי־אפשר היה למצוא קונים לכולם.

ישראל עתידה לחוות שוב את מגפי הפלדה של קלגסי הגויים ואת שנאתם ורדיפותיהם במרוצת הצרה הגדולה. צר המשיח עתיד לתקוף את היהודים, להפר את ברית השלום שכרת עמם (דניאל ט 27) ולהרוג את כל אלה שייסרבו לסגוד לו כלאל (מתי כד 22-15; התגלות יב 17-13, יג 15). לקראת סופה של הצרה הגדולה עתידות כל אומות העולם לעלות על ירושלים למלחמה.

  • שני שלישים מכלל האוכלוסייה היהודית שתחייה באותה תקופה תושמד (זכריה יג 8: "וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ");
  • מחציתה של ירושלים תגלה (זכריה יד 2: "וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר, וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תשגלנה; וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן־הָעִיר").

המשיח בשובו, עתיד לשפוט את האומות על יסוד התייחסותן לישראל – "אחיו" (מתי כה 40: "… אַחַי"). מי הם אחי המשיח המוזכרים כאן? זו אינה יכולה להיות קהילת המשיח, משום שהקהילה תילקח השמיימה עוד לפני תחילת הצרה הגדולה. מובן מכאן, כי "אחי" המשיח בהקשר זה הנם היהודים.

ולפי אילו אמות מידה יישפטו הגויים?

מהכתוב מתברר שהם יישפטו על־פי מעשיהם (מתי כה 45-42) ולא על־פי ישועתם, אם יש או אין להם כזאת. וזו איננה השאלה הנדונה כאן, שהרי בני האדם אינם נושעים על סמך מעשיהם, כי אם על סמך קבלתם או דחייתם את הישועה שסיפק להם האלוהים במשיח ישוע. העומדים כאן למשפט מתוארים כארורים, או מקוללים, שגורלם נחרץ לאגם האש והגפרית (מתי כה 46, 41); קבוצה אחרת מביניהם מכונה "צדיקים" ו"ברוכי האב" (מתי כה 37) – אלה הם הגויים אשר עזרו ליהודים הנרדפים במהלך הצרה הגדולה. הם האכילו אותם, השקו והלבישו אותם, העניקו להם מחסה, וביקרו את האסירים היהודיים בבתי כלאיהם (מתי כה 40-35).

הגויים נחשבים צדיקים או ארורים, על בסיס קבלתם או דחייתם את בשורת המלכות (מתי כד 14). בקבלתם את האמונה, הם מקבלים גם את המבשרים, ומראים את אמונתם זו הלכה למעשה בהאכילם, בהלבישם, בתיתם מחסה ומגורים ובבקרם את האחים היהודים האסורים בכלא בשל אמונתם. רחב הזונה הנה דוגמה קלסית לאדם אשר הראה בעליל את האמונה באלוהים הלכה למעשה. היא עזרה למרגלים ששלח יהושוע להימלט מיריחו (יהושע ב; עברים יא 31). כאשר ישפוט ה' את הגויים, הוא יבחן מה היה יחסם כלפי המאמינים היהודים. בזאת ניתן לדעת אם קיבלו באמת ובתמים את המשיח, ואם לאו.
הכרזת המשפט (פסוקים 7-8)

יואל הכריז שה' ישיב גמול לצור וצידון וכן לפלשתים בשל התייחסותם האכזרית ליהודים.

חורבנה של צור תואר בצורה גרפית על־ידי יחזקאל הנביא (יחזקאל כו 28).

המצור שהטיל נבוכדנאצר על צור ארך שלוש עשרה שנים (573-585 לפנה"ס) ולבסוף עלה בידו להחריב את העיר ולהגלות את תושביה (יחזקאל כו 14-7).

שארית מתושבי צור נמלטה לאי קטן בקרבת החוף, ושם הקימה את העיר מחדש. במשך מאתיים וארבעים שנים החזיקו הנצורים מעמד, עד אשר אלכסנדר הגדול הטיל מצור על האי. במשך שבעה חודשים ניסה המצביא המקדוני להכניע את העיר הבלתי חדירה, ולבסוף הצליח לכבשה.

הוא יצר דרך יבשתית בין החוף ובין האי על־ידי שפיכת אדמה וסלעים מחרבות צור הקדומה לתוך הים. הדבר היה בשנת 332 לפנה"ס. כך התקיימה נבואתו של יחזקאל באופן מילולי (יחזקאל כז 32).

צור נבנתה מחדש (מתי טו 28-21; מעשי השליחים כא 6-3) ושוב נהרסה, אך הפעם על־ידי המוסלמים בשנת 1291 לספירה. היום מתגוררים בעיר כמה אלפי איש, אולם העיר עומדת עדיין בשממונה כפי שניבא יחזקאל (כו 14). צידון, העיר האחות (יחזקאל כח 28-21) והפלשתים (ישעיהו יד 28-31; יחזקאל כה 17-15) סבלו גורל דומה לזה של צור.

יואל ניבא שעמים אלה עתידים להימכר לידי ישראל, וזו תמכרם הלאה לשבאים – "לִשְׁבָאיִם אֶל־גּוֹי רָחוֹק" (פסוקים 7-8) – עם המתגורר בדרום, מערבו של חצי האי ערב (ירמיהו ו 20; יחזקאל כז 22, לח 13).

ה' השתמש ביוונים (אלכסנדר הגדול); להם, הצורים מכרו את היהודים לעבדים כדי להחריבם.

אותו גורל שנפל בחלקם של הפיניקים (צור וצידון) ושל הפלשתים, עתיד לפקוד גם את כל שאר אומות העולם בשעה שה' ישפוט אותן בעמק יהושפט.
שני גורלות שונים מתוארים במתי פרק כה לניצולי הצרה הגדולה:

אה"צדיקים" – מתוארים ככבשים – יוצבו לימינו של האדון השופט ויוזמנו על ידו להיכנס למלכות אשר הוכנה למענם: "וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ. יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל" (מתי כה 34-33).

בה"רשעים" – מתוארים במשל כעיזים (או עתודים) – יועמדו לשמאלו. הם יישפטו וידונו "אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו" (שם, 41 ,33).

ה' אמר בקשר ליהודה: "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב 12).

המונח "בבת העין" הוא האישון, מרכז העין. כשאדם מביט בעין חברו, רואה הוא את בבואת עצמו משתקפת באישון העין. ישראל היא אותו "האישון הקטן" הניבט מבבת עינו של ה'. היהודי מאוד יקר בעיני ה'. לכן, אלוהים מגן עליו ממש כפי שהוא מגן על עיניו שלו. כשהיהודי נפגע, ה' מרגיש כאילו הפגיעה הזאת נוגעת לו אישית.

נזכור את העיקרון הנצחי שהובע בברית ללא תנאי שכרת ה' עם אברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ (ביהודי) כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב 3). ההיסטוריה המקראית והחילונית הוכיחו אמת זו כנכונה וכתקפה במשך ארבע אלפי השנים האחרונות.

יוֹם יהוה – נקמת ה' בהמונים

פרק ד פסוקים 17-9:

9 קִרְאוּ־זֹאת בַּגּוֹיִם, קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה; הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים, יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. 10 כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי. 11 עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל־הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ; שָׁמָּה הַנְחַת יהוה גִּבּוֹרֶיךָ. 12 יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם מִסָּבִיב. 13 שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר; בֹּאוּ רְדוּ כִּי־מָלְאָה גַּת, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם. 14 הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ; כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה, בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ. 15 שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. 16 וַיהוה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלָיִם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וַיהוה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 17 וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי; וְהָיְתָה יְרוּשָׁלָיִם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא־יַעַבְרוּ־בָהּ עוֹד.

כמאה מיליון אמריקנים צפו במשדר הטלוויזיה המיוחד: "היום שאחרי", של רשת "איי.בי.סי".

האומה כולה ראתה לנגד עיניה את העיר לורנס שבקנזס מופצצת בפצצה אטומית. צעירים וקשישים גם יחד עמדו נדהמים וחרדים נוכח אפשרות הישרדותם, במקרה שפצצת אטום אכן תושלך עליהם.

תנועות מחאה ושלום "תפסו טרמפ" על משדר הטלוויזיה המיוחד הזה, והשתמשו בו לקידום תכניותיהם ותביעותיהם להקפאת הנשק הגרעיני ולפרוק נשק כללי. התומכים בתנועות הללו מאמינים ששואה גרעינית תגרום לא רק לחורבן מסיבי, אלא שיש בכוחה להשמיד את כל החיים על פני כדור הארץ.

ומאידך גיסא, קוראים מנהיגים פוליטיים אחרים להגברת הפיתוח הגרעיני כדי לאפשר התמודדות ולהשגת עליונות על הגוש הסובייטי, תוך תקווה להבטיח אגב כך את שלום העולם. הללו מאמינים שמעצמות חזקות אינן תוקפות זו את זו רק מפחד השמדה גרעינית.

מבשרים נוצרים מסוימים תוקעים כבר עכשיו בשופרות האזעקה, ומזהירים שמלחמת הר מגידון אורבת כבר לפתח. הללו טוענים ששואה גרעינית עתידה להתלקח ולפרוץ במזרח התיכון בכל רגע בעקבות התנגשות בין מעצמות העל מסביב לשאלה הישראלית.

האמנם תהיה מלחמת הר מגידון שואה גרעינית שבעקבותיה יושמד כל החי על פני כוכב הלכת שלנו?

לפני שנשיב על שאלה זו, יש לקבוע בבירור מהו פירוש המונח "הַר מְגִדּוֹן" בכתבי הקודש.
הכרזת הר מגידון (פסוקים 9, 10)

אף־על־פי שיואל אינו משתמש במונח "הר מגידון", הרי הוא אחד הנביאים הראשונים המבשרים את בואו. "קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה" (פסוק 9) – זוהי הקריאה המוכרזת בעולם כולו לפני מלחמת הר מגידון. יש לשער שהמונח "לקדש מלחמה" מקורו במנהגים של העמים עובדי האלילים במזרח התיכון לקראת היציאה למלחמה. הללו נהגו להתחנן לאליליהם, ואף להקריב לפניהם קרבנות אדם ובהמה כדי להבטיח את ניצחונם ואת מפלת אויביהם. רמז למנהג זה מופיע גם בתנ"ך: – כאשר שמואל הנביא הקריב תחינות וקרבנות במצפה לפני צאת העם למלחמה על הפלשתים (שמואל א ז 10-8).

לפנינו תמונה של שלום בינלאומי, כאשר לפתע מפריעה הכרזת מלחמה את שלוותו של העולם. מושגים כגון "הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים, יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" (פסוק 9) הנם מונחים צבאיים הקוראים לכל אומות העולם לצאת לשדה הקרב. אפילו "החלש", אשר לעולם אינו יוצא למלחמה, נקרא להתגייס למערך הכללי ולראות עצמו כ"גיבור" (פסוק 10).

האומות נדרשות להתכונן למלחמה בכך שייהפכו את כלי העבודה החקלאיים שלהם לכלי נשק: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (פסוק 10). לעומת זאת, יש לציין שבתקופת מלכות המשיח ההפך יהיה הנכון: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב 4).
כינוס הר מגידון (פסוקים 11, 12):
"עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל־הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ; שָׁמָּה הַנְחַת יהוה גִּבּוֹרֶיךָ.12 יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם, אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; כִּי שָׁם, אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם מִסָּבִיב".

אומות העולם נדרשות להאסף בעמק יהושפט לקרב הר מגידון.

אף־על־פי שיואל מתייחס אל עמק יהושפט כאל אתר הר מגידון, הרי שקיימים שלושה אתרים נוספים בארץ ישראל המתאימים לכך. המקום השני הוא עמק יזרעאל או הר מגידו: "וְהוּא אָסַף אוֹתָם אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְּעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן" (התגלות טז 16). מגידו של ימינו היא תל שהוקם מרבדים רבים של עיים – חורבותיהן של עשרים ערים שנבנו זו על גבי זו במשך שלושת אלפי שנות היסטוריה. מגידו ממוקמת דרומית מזרחית לרכס הכרמל, על גבול עמק יזרעאל, והיא משמשת צומת דרכים החוצה את ארץ ישראל. כאן נפגשות שתי הדרכים העיקריות: "דרך הים" ודרך ההר – "דרך המלך".

בשנת 1799 עמד נפוליאון בונפרטה במגידו וכינה את העמק שלפניו "שדה קרב טבעי". ואכן, זהו שדה קרב טבעי באמת ובתמים! בכל הדורות נלחמו כאן יהודים, מצרים, פרסים, צלבנים, דרוזים, תורכים וערבים. באיזור זה הביסו דבורה הנביאה וברק בן־אבינועם את צבא יבין מלך חצור ומצביאו הכנעני סיסרא (שופטים ד–ה). גדעון ניצח פה את המדיינים (שופטים ז); כאן הרג אחזיה את יהוא (מלכים ב ט 27); וכאן נהרג המלך יאשיהו על־ידי פרעה נכה מלך מצרים (שם, כג 30-29). לכאן עתידות כל אומות העולם להיאסף למלחמת הר מגידון.

המקום השלישי המתואר כזירת הקרב הוא ארץ אדום (ישעיהו לד 6, סג 6-1) – כלומר, דרומית מזרחית לירושלים. ואילו המקום הרביעי הוא ארץ יהודה כולה (זכריה יב 11-2, יד 2).

אף־על־פי שה' אמר כי הוא עתיד לקבץ את כל הגויים למלחמה על ישראל (יואל ג 2; זכריה יד 2; התגלות טז 16), הרי שקיימים שני כוחות נוספים העתידים גם הם להעלות את הגויים לארץ.

האומות תעלינה מרצונן החופשי כדי להביס את צבאות צר המשיח (דניאל יא 44-40) אשר יקבע את בסיסו בירושלים כמרכז לשלטונו על כל העולם (התגלות יג 7, 17) וייכפה על כל האומות לסגוד לו כלאל (התגלות יג 8, 12, 15).

למרבה הפליאה, עתיד גם השטן לקבץ את כל אומות העולם למלחמה על ישראל. רוחות שדים דימוניות יצאו מהשטן, מצר המשיח ומנביא השקר, וימשכו את כל מלכי העולם אחריהן באמצעות נסים ונפלאות ומופתי שקר (התגלות טז 13, 14). אולם לשם מה ירצה השטן, שממילא ישלוט על ישראל באמצעות צורר המשיח, להעלות את כל הגויים למלחמה על ישראל?

שים לבהשטן ימשוך אותם למלחמת היום ההוא הגדול: "כִּי הֵן רוּחוֹת שֶׁל שֵׁדִים עוֹשֵׂי אוֹתוֹת — וְהֵן יוֹצְאוֹת אֶל מַלְכֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ לֶאֱסֹף אוֹתָם לְמִלְחֶמֶת הַיּוֹם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֵאלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות טז 14).

השטן יביא את אומות הגויים לישראל מכמה וכמה סיבות:

אהוא יודח ממקומו בשמים. פירושו של דבר: הגישה החופשית שהייתה לו לפני ה' עד אז – תיחסם לפניו (התגלות יב 9; השווה איוב א 12-6);

בהוא יודע שזמנו הקצר הולך ותם, ושעליו לפעול במהירות על מנת לחבל בתכניתו הנצחית של ה' ולהרסה (התגלות יב 12);

גהוא ירצה לשפוך את חמת זעמו על ישראל (התגלות יב 6, 13, 15, 17) כדי שזו לא תוכל להוציא את תכנית ה' אל הפועל.

דהוא יאסוף אותם יחד כדי להילחם במשיח בעת שיבתו (תהילים ב 4-2) משום שהוא סבור כי אם יעלה בידו למנוע מהמשיח מלהשתלט על הארץ, הוא יוכל לשמור את השלטון לעצמו (התגלות טז 14).

מוראותיו של הר מגידון (פסוקים 13-15):

13 שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר. בֹּאוּ רְדוּ כִּי־מָלְאָה גַּת, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם. 14 הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ; כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה, בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ. 15 שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם.

בעיני הנבואה רואה יואל את העתיד: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים" של חיילים נוהרים לעמק יזרעאל, כשהם שועטים לעבר אבדנם. המילה "המון" נגזרת מהשורש "המה", המדבר על רעש גדול – המיה. המוני הצבאות יעלו קול שאון מחריש אוזניים בהתקדמותם הנחרצת אל "עֵמֶק הֶחָרוּץ".

כתבי הקודש מפרטים את הארצות שמהן יבואו האויבים הללו:

  1. "מלך הדרום"– הכוונה כנראה לשליט מצרים העתיד להעלות צפונה לארץ ישראל בראש קונפדרציה של ארצות צפון אפריקה ואפריקה השחורה (דניאל יא 40: "וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶלֶךְ הַנֶּגֶב…").
  2. "מלך הצפון"– הכוונה כאן לסוריה אשר תעלה על ישראל מצפון (דניאל יא 40: "… וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּוֹת רַבּוֹת, וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר").
  3. "מלכי המזרח"יעוטו על ישראל אחרי שיעברו את נהר הפרת בחרבה (התגלות טז 12; דניאל יא 44) עם צבא בלווית מאתיים מיליוני חיילים (התגלות ט 16: "וּמִסְפַּר צִבְאוֹת הַפָּרָשִׁים עֶשְׂרִים אֶלֶף רְבָבוֹת…") כדי להצטרף לשאר האומות.
  4. צבאות אירופה המערביתיהיו כבר בארץ ישראל, כשהם עוזרים לצר המשיח להגן על עמדותיו.

מלחמה נוראה עתידה לפרוץ בין הצבאות השונים הללו. אנו מכנים זאת בשם "מלחמת הר מגידון". לא יהיה קרב אחד אלא מלחמה של ממש, משום שהמילה היוונית "פולמוס" פירושה מלחמה או מערכה (התגלות טז 14). אף־על־פי שעיקר המלחמה עתיד להתנהל בסביבות ירושלים (זכריה יד 12) הרי שהיקפה ישתרע על שטח ברדיוס של כשלוש מאות קילומטרים מסביב לעיר (התגלות יד 20).

יואל מתאר את המשפט עצמו ואת השפטים אשר יפלו בחלקם של הגויים שיהיו ב"עֵמֶק הֶחָרוּץ" (פסוק 14), לפני שהוא מציג את שיבת המשיח לשפוט את הגויים.

"עֵמֶק הֶחָרוּץ" הנו תיאורי וציורי מאוד. המילה "חרוץ", כמו "חרוט", נובעת מהשורש "חרץ" שמשמעותו לחרוץ, לחתוך, לחדד. מכאן שהיא משמשת כמשל לנחרצות ה' לגזור את הגויים לגזרים, לטחנם ולדושם במורג החרוץ של משפטו.

ה' מאריך רוחו לבני האדם "אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה" (השנייה לפטרוס ג 9). אולם, בני האדם בזים לטובו, לחמלתו ולאורך רוחו, ומשום כך משפטם הנו בלתי נמנע (רומים ב 6-2).

יואל מתאר את אומות העולם כראויות לקציר – למשפט. הוא קורא: "שִׁלְחוּ מַגָּל, כִּי בָשַׁל קָצִיר" (פסוק 13). בפרק יד של התגלות, יוחנן מכריז שאומות העולם בשלות למשפט. הוא משתמש בשתי מילים יווניות שונות לציון בשלותן:

האחת מתארת את הענבים הבשלים יתר על המידה, עד שהם מתחילים להרקיב ולכמוש (התגלות יד 15: "וּמַלְאָךְ אַחֵר יָצָא מִן הַהֵיכָל, קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל הַיּוֹשֵׁב עַל הֶעָנָן: שְׁלַח אֶת מַגָּלְךָ וּקְצֹר, כִּי בָּאָה הַשָּׁעָה לִקְצֹר, כִּי יָבֵשׁ קְצִיר הָאָרֶץ").

השנייה מתארת את הענבים בשיא בשלותם כשהם ראויים לבציר (התגלות יד 18: "שְׁלַח אֶת מַגָּלְךָ הַחַד וּבְצֹר אֶת אֶשְׁכְּלוֹת גֶּפֶן הָאָרֶץ, כִּי בָּשְׁלוּ עֲנָבֶיהָ").

בעזרת המלאכים שולח המשיח את מגלו החד והמלוטש, ובוצר את האומות ביום הדין (התגלות יד 19, 16-14).

גת הזעם של אלוהים מלאה ועולה של גדותיה (פסוק 13). הדימוי הוא של ענבים הנדרכים בגת ברגלים יחפות עד שתירושם נסחט מהם, במטרה לייצר יין. אולם כאן נשפך דם, ולא מיץ ענבים, מגת חמתו של ה' (התגלות יד 20-14). ביום נקמתו של ה' יוכתמו בגדיו בדם ההרוגים (ישעיהו סג 3-1; התגלות יט 13).

אז ירוצץ ה' את הגויים במילה אחת אשר תצא מפיו, והם ייראו כנדרכים בגת (התגלות יט 15: "מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב חַדָּה לְהַכּוֹת בָּהּ אֶת הַגּוֹיִם וְהוּא יִרְעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. הוּא דּוֹרֵךְ אֶת גַּת הַיַּיִן שֶׁל חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵי צְבָאוֹת").

הטבח יהיה גדול ונורא כל כך, שהדם יגיע עד רסני הסוסים (בערך בגובה של מטר וחצי) ברדיוס של כשלוש מאות קילומטרים: "הַגַּת נִדְרְכָה מִחוּץ לָעִיר וְהַדָּם יָצָא מִן הַגַּת עַד רִסְנֵי הַסּוּסִים לְמֶרְחָק שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת קִילוֹמֶטֶר" (התגלות יד 20).

כשהאדון מדבר על המשפט, הוא מתאר את צבא האויב במילים: "… הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל־רַגְלָיו …" (זכריה יד 12). המילה "נמק" פירושה רקבון, והיא מתארת הסרה מוחלטת של הבשר מעל העצמות, כבשר המצורע. בהר מגידון ירקב הבשר במהירות וינשור מעל העצמות, כשרק שלד העצמות המפלצתי יישאר – ממה שהיה פעם חייל קרבי.
הופעת המשיח (פסוקים 17–15):

15 שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. 16 וַיהוה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלָיִם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ; וַיהוה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 17 וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם, שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי. וְהָיְתָה יְרוּשָׁלָיִם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא־יַעַבְרוּ־בָהּ עוֹד.

זמן קצר לפני משפט ה', מזכיר יואל שוב את הנסים העתידים להתרחש בשמים: "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (פסוק 15; השווה מתי כד 29; מרקוס יג 25-24; התגלות ו 13-12).

להופעת המשיח, כדי להכריע במלחמת הר מגידון, תהיה השפעה משולשת על בני האדם:

אהם לא יוכלו לראות דבר, משום שאפלה תאפוף אותם עם החשכת המאורות. אלה שיסרבו לקבל את אור דבר ה', המספק ישועה באמצעות ישוע המשיח, יוכלו רק לגשש באפלה כשהם נטושים מאל וממושיע רק כדי להשמד ב"זוהר הופעתו" (השנייה לתסלוניקים ב 8: "וְאָז יִתְגַּלֶּה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הָאָדוֹן יָמִית אוֹתוֹ בְּרוּחַ פִּיו וִיכַלֵּהוּ בְּהוֹפָעַת בּוֹאוֹ").

בשמיעתם של בני האדם תיפגע כאשר "יהוה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלָיִם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (פסוק 16). בעוד בני האדם מגששים סביבם כעיוורים בניסיון נואש למצוא אור על מנת להקל על מצוקת עיוורונם, יישמע קול ה' משמים כאריה שואג, המודיע על נוכחותו לפני בלעו את טרפו. שאגה זו תפיל עליהם חרדה נוראה! אלה אשר סרבו להטות אוזן לעדותם של מאה ארבעים וארבעה אלף היהודים בעת הצרה הגדולה (התגלות ז; מתי כד 14) יקבלו משמים תרמית נוראה שתאלץ אותם לשמוע ולהאמין בשקריו של השטן (השנייה לתסלוניקים ב 11). בדבר פיו וברוח שפתיו ישמיד אז המשיח את כל הגויים אשר נקבצו עליו למלחמה (ישעיה יד 4; התגלות יט 15).

געם שיבת המשיח עתידה שאגתו לזעזע ולהרעיד את השמים ואת הארץ במשפט (פסוק 16). בני האדם ירגישו כאילו ההרים וכל מוסדות הארץ מתמוטטים ונופלים עליהם. עוויתות איתני הטבע יהוו אות מאלוהים שיום חסדו ורחמיו על העולם הרשע הגיע אל קיצו. זה יהיה יום דינו של האלוהים.

הופעתו של האדון תהיה מחרידה באמת. לפתע פתאום עתיד הוא להופיע בעננים, וזוהר כבוד תפארתו יאיר את היקום כולו (מתי כד 30). המשיח ישב אז על סוס הקרבות הלבן שלו, וראשו מעוטר בכתרים רבים – סמל להיותו "מלך המלכים ואדון האדונים" (התגלות יט 12-11, 16). עיניו תזהרנה כשלהבת אש ומלבושו מגואל בדם (שם, 13-12) – זוהי תמונה של משפטו הנוראי על הגויים. יחד עמו יופיעו צבאות קדושיו מכל הדורות, וגם מלאכי השמים (שם, 14).

איך יגיבו הגויים למראה הופעת האדון? האם ישובו בתשובה ובענווה בנוכחותו? – לאו דווקא!

"יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ־יָחַד עַל־יְהוָה וְעַל־מְשִׁיחוֹ", בתקווה להשמידו (תהילים ב 3-2).

אולם כאשר תראינה אותו, תקוננה כל אומות העולם מפחד וחרדה, ביודען את הגורל המחריד הצפוי להן (מתי כד 30: "אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב").

אך מה יעלה בגורלם של הצדיקים בישראל שיישרדו מן הצרה הגדולה?

"וַיהוה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ, וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יואל ד 16ב).

ה' יגן על ישראל באורח על־טבעי, הן מנכלי צורר המשיח והן ממשפט המשיח החוזר (התגלות יב 14, 17; זכריה יג 9).

כאשר ישמיד המשיח את אויבי ישראל, עתיד הוא לפקוח סוף סוף את עיני עמו, והם ידעו שהוא היה משיחם ומגנם בכל ההיסטוריה. "וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי; וְהָיְתָה יְרוּשָׁלָיִם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא־יַעַבְרוּ־בָהּ עוֹד" (פסוק 17). כשהמשיח ישכון בתוך ירושלים, תשב ישראל לבטח. היא תדע ששכינתו ונוכחותו בקרבה היא היא שתערוב לביטחונה מפני כל תוקפן זר העתיד לבוא (ב 27).
ירושלים "נרמסה ברגלי הגויים" (לוקס כא 24) במשך מאות שנים. אולם מיום שיבת המשיח ואילך, הגויים לא ישעבדוה עוד. בכל תקופת מלכות אלף השנים, הערלים בגוף ובנפש לא יורשו עוד לטמא את ירושלים בנוכחותם (התגלות כא 3, 27).

נשובה נא לשאלתנו המקורית המוצעת בפרק זה: האם תהיה מלחמת הר מגידון שואה גרעינית אשר תשמיד את כל החי על פני כדור הארץ?

– אף־על־פי שבני האדם ישרדו גם אחרי הר מגידון, הרי שאין להוציא לוחמה גרעינית מכלל אפשרות. כלי נשק גרעיניים פותחו כבר לדרגה כזאת שאפשרות של שימוש מקומי ומוגבל לשם השמדת ארץ אחת או צבא מסוים, מתקבלת בהחלט על הדעת. יש לזכור שמלחמת הר מגידון לא תהיה קרב בודד, כי אם סדרת קרבות שבהם עתידים חיילים רבים מספור להישמד לפני שיבת המשיח לארץ.

המצב הנוכחי השורר בעולם הנו עדות חותכת לכך ששעונו הנבואי של ה' מתקרב לשעת חצות – השעה שבה תתקיים מלחמת הר מגידון.

אנחנו, המודעים לפורענויות העתידות לבוא מידי ה' על העולם החוטא, חייבים לשכנע את כל אלה החיים בפחד מתמיד מפני השואה של הר מגידון –שהישרדותם מובטחת אך ורק אם ישימו את מבטחם ותקוותם בישוע המשיח.

עוד צפוי "יום שאחרי" – זה יהיה יום נהדר לכל אלה שהאמינו בישוע המשיח כמושיעם האישי.

היכן אתה עומד… ומה אתה מחליט?

יוֹם יהוה – שיקומה של ישראל

פרק ד פסוקים 21-18:

18 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית יהוה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים. 19 מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה; מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם־נָקִיא בְּאַרְצָם. 20 וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר.21 וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא־נִקֵּיתִי; וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.

כשהוא מיתמר לגובה של כ-שישה עשר מטרים, עומד הכותל המערבי בירושלים. לרגליו, עומד שחוח היהודי הבא אליו להתפלל כשראשו מכוסה וכתפיו עטויות בטלית. מתוך סידור התפילה שבידיו ממלמל הוא תפילת תחנונים לביאת המשיח, כדי להשכין שלום בישראל ולבנות את בית המקדש במקומו העתיק. מאות ואלפים מבני עמו מצטרפים אליו לתפילה האחת הזאת. הם רושמים אותה על פתקים קטנים שאותם תוחבים בסדקים בין האבנים הענקיות, בתקווה שאלוהים יתייחס לתפילותיהם ויענה.

היהודים ששבעו מלחמות ואיומי מלחמה מזה שלושת אלפים שנה, מתגעגעים, כמהים ומייחלים לשלום. אולם במעמקי לבותיהם יודעים הם היטב ששלום אמיתי ובר קיימה לא יושכן בעולם עד אשר יביאנו מלך המשיח המכונה "שַׂר־שָׁלוֹם" (ישעיהו ט 5).

יואל מתאר בהרחבה את השלום ואת שפע הברכות שעתידה ישראל לחוות כאשר המשיח יבוא לכונן את מלכותו בת אלף השנים.
שיקום הארץ (פסוק 18)

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן מִבֵּית יהוה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים."

ה' נתן את ארץ כנען לישראל כנחלת עולם בברית נצחית ללא תנאי, הידועה כברית עם אברהם אבינו (בראשית יז 7, 13, 19). הארץ שהובטחה לישראל למשך אלף שנות מלכות המשיח, עתידה להשתרע מנחל מצרים בדרום מערב ועד נהר פרת בצפון מזרח (בראשית טו 18).

כאשר ישוב המשיח, הוא יחלק את הארץ מחדש בין פדויי ישראל (יחזקאל מח 1-7, 23-27) כשכברת־ארץ בת 54 ק"מ רבועים תוקצה לכוהנים, ללווים, למקדש ולנשיא (יחזקאל מח 22-8).

בזמן ההוא יחולו שינויים טופוגרפיים רבים בארץ. כאשר האדון יציב את רגליו על הר הזיתים, ייבקע ההר וייווצר עמק רחב ידיים מזרחית לירושלים (זכריה יד 4: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה…").

הארץ תהיה כמו הערבה, אותו עמק שנפער תוך כדי יצירת השבר הסורי-אפריקני, והמשתרע מהכינרת ועד ים המלח, והמעמיק עד 400 מ' מתחת לפני הים.

זכריה משתמש בדימוי זה כדי להראות איך תושפל הארץ ותהיה למישור רחב ידיים המשתרע "מִגֶּבַע לְרִמּוֹן, נֶגֶב יְרוּשָׁלָיִם" (זכריה יד 10). הארץ שניתנה במקורה ליהודה, לשמעון ולבנימין תורם ותינשא, ואף תורחב כדי לתת לה עמדה בכירה, משום שהיא עתידה להפוך למרכזה הגיאוגרפי של תכנית האלוהים. כאן יקים המשיח את מקדש אלף השנים, ויעמיד בו את כס שלטונו (ירמיהו יג 17; יחזקאל מג 7).

מתוך בית ה' יזרום נחל איתן של מים חיים אשר ירווה את עמק "השיטים" (פסוק 18: "וּמַעְיָן מִבֵּית יהוה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים") לפני שיישפך לים התיכון, מערבית לים המלח. עמק השיטים היה החניון האחרון של בני ישראל, מזרחית לירדן, לפני שהללו נכנסו לארץ כנען (במדבר כה 1: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים"; יהושוע ג 1: "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד־הַיַּרְדֵּן, הוּא וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ"). הנחל ישקה את הקרקע הצחיחה והמלוחה של עמק השיטים ואת בקעת הירדן השוממה; ובתוספת לשפע גשמי ברכה (ישעיהו ל 23; יחזקאל לד 26) יפריח את השממה, כנאמר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת… כִּי־נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישעיהו לה 1, 6). המדבר יפרח עד שצמחייתו תהיה עשירה וסבוכה כלבנון, כהר הכרמל וכעמק השרון הידועים בפוריותם (שם, פסוק 2: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן").

יואל תיאר את הארץ בלשון ציורית כשופעת יין וחלב: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב…" – סמל לפוריות הרבה ולתנובה השופעת והעשירה של הארץ בעידן מלכות אלף השנים. תנאי האקלים האידיאליים יאפשרו תנובת מזון שופעת, עד אשר ייגש החורש בקוצר ודורך הגת במושך הזרע (דברים ל 9; ישעיהו ל 24-23; עמוס ט 13).

גם מלכות בעלי החיים תצטיין בשלום (ישעיהו יא 9-6). כל בעלי החיים, כולם, ישתנו כאשר תוסר הקללה מעל הארץ, מלבד הנחש אשר החטיא את חווה בגן־עדן (בראשית ג 14; ישעיהו סה 25).
שלטונו של האדון (פסוק 21):

אז ישכון ה' בציון אחרי שובו ארצה "וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (פסוק 21; השווה תהילים ב 6) וישלוט מתוכה כשהוא יושב על כסא דוד (שמואל ב ז 16; ישעיהו ט 6; לוקס א 33-32).

שלטונו של המשיח יצוין על־ידי מאפיינים אחדים:

אזה יהיה שינוי גלובלי, כלל עולמי, משום שה' עתיד לתת למשיח "גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי־אָרֶץ" (תהילים ב 8).

בזה יהיה שלטון מוחלט ומושלם בסמכותו ובכוחו, משום שהוא ימשול וירדה בכל העמים "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תהילים ב 9; התגלות יב 5, יט 15). עם זאת, עתיד הוא לגלות חסד ורחמים (ישעיהו נד 10-7).

געתיד הוא להיות שליט צדיק וצודק (ישעיהו יא 4-3), משום שהוא ימשול באמת (ישעיהו כה 1) ובקדושה (יחזקאל לו 23-20).

דשלום כלל עולמי ישרור בימיו על כל הארץ (ישעיהו ב 4-3) ובמיוחד בירושלים (ישעיהו סה 19-18), משום שה' ייצוק את שלומו במנה כפולה של שמחה וייתן "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיהו סא 3; ראה גם ישעיהו סג 7).

תושבי הארץ (פסוק 20):

"וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר."

כאשר ישוב האדון, הוא ישפוך את רוחו על בית דוד ועל יושבי ירושלים. באותם ימים כל ישראל תיוושע:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר" (זכריה יב 10).

"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב" (רומים יא 26).

קללת הדחייה שהייתה על שפתי ישראל מאות בשנים, תהפוך לבכי של קבלה כאשר הם ישובו מחטאיהם ויוצדקו על־ידי המשיח (יחזקאל לו 26-25: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר"; לז 23: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים").

ה' יחדש אז את הקשר הרוחני בין שנים עשר שבטי ישראל, אחרי שיחזירם מכל תפוצותיהם בעולם ויחבר את כולם להיות עם אחד בארץ (יחזקאל לז 32-15) –  לראשונה מזה שלושת אלפים שנים!
קיימות ארבע קבוצות אדם העתידים להיכנס לתוך מלכות אלף השנים של המשיח: שלוש קבוצות תופענה בגופים מפוארים כבני אלמוות, וקבוצה אחת  בגוף טבעי בר־חלוף.

קבוצה א: אלה שיזכו להיכנס למלכות המשיח בגופים שמימיים יהיו:

  1. קדושי התנ"ך,
  2. קדושי קהילת המשיח,
  3. המאמינים שייוושעו מתוך הצרה הגדולה אחרי שימותו על קידוש שם האדון בגלל אמונתם.

קבוצה ב: הצדיקים שישרדו מן הצרה הגדולה ייכנסו למלכות כבני תמותה, בגופיהם הטבעיים. הללו, במיוחד היהודים, יתרבו ויאכלסו את הארץ:

"כֹּה אָמַר יהוה, הִנְנִי־שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם… וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן; וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו" (ירמיהו ל 18-20).

רק הצדיקים ייכנסו למלכות כאשר תיכונן, משום שהאדון בשפטו את אומות העולם יעמיד אותם לימינו (ככבשים) וייתן להם את המלכות המוכנה להם מלפני היווסד העולם (מתי כה 34-33: "וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ. יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל"). לעומתם, יוצבו הרשעים (העיזים) משמאל למשיח השופט וגורלם ייחרץ (מתי כה 41: "אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ: לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו").

אלה שייכנסו למלכות בגופותיהם הטבעיים כשהם עיוורים, חרשים, פסחים או אילמים, יירפאו מיד ממומיהם (ישעיהו לה 6-5). מרביתם יבורכו באורך ימים משום שיהיו חופשיים ממחלות (ישעיהו לג 24). אם אחד מהם ימות בהיותו כבן מאה שנים, יחשב לו הדבר כאילו מת בילדותו (ישעיהו סה 20).

גם צאצאיהם של הצדיקים יצטרכו לקבל את האדון באמונה כמושיעם, כפי שעשו הוריהם לפניהם. רבים מהם יעשו כן, אולם בפירוש לא כולם!

לקראת סוף תקופת אלף השנים ישוחרר השטן לזמן קצר, לאחר שהיה כבול בתהום חסרת התחתית למשך אלף השנים, וינסה להדיח את האדון מכס מלכותו בעזרת הבלתי נושעים. אולם אלוהים ישמיד אותם באש אשר יוריד מהשמים (התגלות כ 9-8: "… וְיֵצֵא לְהַתְעוֹת אֶת הַגּוֹיִם בְּאַרְבַּע קְצוֹת הָאָרֶץ, אֶת גּוֹג וּמָגוֹג, לֶאֱסֹף אוֹתָם לַמִּלְחָמָה; וּמִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם. הֵם עָלוּ עַל מֶרְחַב הָאָרֶץ וְהִקִּיפוּ אֶת מַחֲנֵה הַקְּדוֹשִׁים וְאֶת הָעִיר הָאֲהוּבָה; יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהִים וְאָכְלָה אוֹתָם").

אז יקום סדר חברתי חדש בישראל ובעולם כולו. יהודים וגויים יוכלו אז לבנות בתים, לנטוע עצים, לגדל גידולים חקלאיים ולקצור את פרי עמלם מבלי לפחד שתוקפן כלשהו יגזול זאת מהם (ישעיהו סה 22-21).
דת הארץ:

בית מקדש רביעי יוקם, ויכונה: מקדש מלכות האלף (ראה יחזקאל מ–מב).

שכינת כבוד ה' אשר עזבה את המקדש ואת ירושלים בשלב מוקדם יותר (נבואת יחזקאל: י 3-5, 18, 19, יא 23) תשוב ותכנס למקדש דרך שער הקדים – השער המזרחי (יחזקאל מג 5-1), ובכך תקדש אותו מטומאתו הנוכחית.

בתקופת אלף שנות המלכות, תשוב שמירת השבת להיות כהלכתה וגם הקרבת הקרבנות תשוב למקדש החדש (יחזקאל מו).

שתי שאלות עשויות להשאל ביחס להקרבת קרבנות בהמה באותה תקופה:

אאם הכהונה פסקה בשנת 70 לספירה, מניין יבואו הכוהנים אשר ישרתו בקודש ויקריבו קרבנות במקדש זה?

היום ישנם יהודים רבים ששמם "כהן" או "לוי". הם ככל הנראה צאצאים לשבט לוי, ולכן כשרים לתפקיד זה.

ברבים שואלים: לשם מה יהיה צורך בהקרבת קרבנות בהמה, אחרי שישוע המשיח בא בפעם הראשונה אל הקודש פנימה והמציא גאולת עולם בדם נפשו (עברים ט 12: "וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים")?

ובכן, הקרבנות הללו לא יוכלו לשמש אז כאמצאי לסליחת חטאים "שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים", אלא לכסותם (לכפר עליהם) בלבד (עברים י 4).

הגיוני להניח שאותם קרבנות יהיו תזכורת – כמו למשל: סעודת האדון הנעשית לזיכרון מות המשיח – והם יועלו רק כזיכרון לקרבנו המכפר של המשיח על הצלב.
באותה התקופה ייקראו היהודים "כֹּהֲנֵי יהוה… מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם;" (ישעיהו סא 6). הם יתפקדו כמנהיגים רוחניים תחת הדרכתו של האדון. תפקידם יהיה להכריז את תפארת המשיח וכבודו בקרב אומות העולם (ישעיהו סו 20-19). ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים בכנף בגדו של איש יהודי, ויאמרו: "נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח 23).

מאומות העולם יידרש לעלות לירושלים פעם אחת בשנה, כדי לחוג בה את חג הסוכות ולהשתחוות לה' צבאות (זכריה יד 16). אלה אשר יסרבו לעלות לרגל, לא יהיה עליהם הגשם: "וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא־יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל־יְרוּשָׁלָיִם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יהוה צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה יד 17). אם מצרים – שבדרך כלל לא יורדים גשמים – תמאן לעלות לירושלים, היא תסבול מגפה: "וְאִם־מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא־תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יהוה אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה יד 18).

כמו ישראל, גם קהילת המשיח תהפוך להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. תוענק לה הסמכות למלוך יחד עם האדון, ולשרתו בקרב אומות העולם: "וְעָשָׂה אוֹתָנוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים אָבִיו…" (התגלות א 6).

מסתבר מהכתובים שלמשיחיים תינתן סמכות במלכות לשלוט על הגויים (לוקס יט 19-17), בעוד ששנים עשר שליחי ישוע ישבו על תריסר כיסאות כדי לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל (מתי יט 28; לוקס כב 30-28).

במלכות, אלוהים יענה לתפילותיהם של היהודים והגויים – לפעמים אף לפני שיעלו אותן על דל שפתותיהם, ובמקרים אחרים תוך כדי העלאת התפילה עצמה: "וְהָיָה טֶרֶם־יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיהו סה 24).
נקמה בגויים (פסוקים 21-19):

19 מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה; מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם־נָקִיא בְּאַרְצָם. 20 וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר. 21 וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא־נִקֵּיתִי; וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.

ה' הבטיח לנקום את העוול שנגרם ליהודה בידי המצרים והאדומים (פסוקים 19, 20).
מצרים, ארץ גושן:

מאז ירידת יעקב ובניו לארץ גושן (בראשית מו 27-1) ועד עצם היום הזה, הטילה מצרים צל ארוך וכבד על כל ההיסטוריה הישראלית, אם על־ידי הסכמים מסובכים ואם על־ידי מבצעים והרפתקאות צבאיות. כל אימת שישראל נשענה עליה לעזרה, הוכיחה מצרים את עצמה כמשענת קנה רצוץ וסיפקה עזרה מועטה בלבד אם בכלל (יחזקאל כט 7: "בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (בַכַּף) תֵּרוֹץ, וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל־כָּתֵף, וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל־מָתְנָיִם").

נביאי יהודה ניבאו שוב ושוב את מפלתה של מצרים בגלל הדרך שבה נהגה בישראל (ישעיהו יט; יחזקאל כט). למרות שקמה והתנערה מעפר חורבנה, נשארה מצרים אומה מדרגה שנייה – לא עוד מעצמה עולמית. וכזאת תישאר עד מלכות אלף השנים (יחזקאל כט 14).

ההיסטוריה חוזרת על עצמה כהד, משום שמצרים תירמס ותוכנע על־ידי צורר המשיח במרוצת הצרה הגדולה (דניאל יא 43). עתידה של מצרים נראה קודר למדי, אולם לא הכל אפל ועגום משום שהיא עתידה להשתקם ולהתברך במידה רבה בתקופת מלכות אלף השנים. חמש ערים גדולות במצרים תדברנה אז את שפת כנען ותתקדשנה לה' צבאות – כלומר, הן תפנינה מחטאיהן לאלוהים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת; עִיר הַהֶרֶס, יֵאָמֵר לְאֶחָת" (ישעיהו יט 18).

אז יקימו מזבח ועמוד זיכרון במצרים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמַצֵּבָה אֵצֶל־גְּבוּלָהּ לַיהוָה" (ישעיהו יט 19). המזבח נועד להקרבת קרבנות זיכרון, כמו אלה שיוקרבו במקדש מלכות האלף. העמוד יהיה גלעד לזיכרון ולעדות כי מצרים שמה את מבטחה בה' אלוהי ישראל.

אז יסלל כביש ראשי – אוטוסטרדה – מאשור למצרים, שיעבור דרך ארץ ישראל. כביש זה יסמל את היחס החדש שייווצר בין שלוש האומות. מצרים ואשור, שבמשך שנים רבות היו מלחמות נטושות ביניהן, תיכרת אז ברית משולשת בינן ובין ישראל: "בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא־אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת־אַשּׁוּר" (ישעיהו יט 23).

מצרים תקרא אז בפי ה' "עמי" – תואר שהוגבל עד כה לציון ישראל לבדה. אשור תכונה אז "מעשה ידי ה'", ואילו ישראל – "נחלתו": "אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (שם, 25).

למרות שחורבן נגזר על מצרים, כן צפויות גם תקומתה והתחדשותה הרוחנית.
אדום:

"אדום" – הוא השם שניתן לארץ הנמצאת דרומית מזרחית ליהודה, בה התיישבו עשיו וצאצאיו. ארץ זו משתרעת מזרחה לירדן, מים המלח ועד מפרץ אילת, כשהיא מוגבלת ממערב על־ידי הערבה, במזרח על־ידי רכס הרים גבוה ומצפון על־ידי מואב. אדום מפורסמת בעיקר בשל פטרה, בירת הנבטים – אותה עיר מופלאה ומסתורית החצובה בסלע השחם האדמדם, והחבויה בקניון עמוק וצר בלב הארץ. העיר ממוקמת בקו ישר בין מצרים ובבל, והייתה תחנה בדרך הראשית – "דרך המלך" – שעברה שם. פטרה, או הסלע האדום, הייתה מקום חנייה טבעי לשיירות שעברו באותה דרך. אף־על־פי שאדום הנו אזור הררי שומם, מחוספס וכמעט בלתי עביר, הרי שבעבר היה מרכזו של אזור פורה ומיושב בצפיפות (בראשית כז 39: "…הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל").

שנאתו המרה של עשיו ליעקב אחיו הועברה במרוצת הדורות לאדומים, צאצאיו (שמות טו 15; ויקרא כ 14 ואילך; תהילים פג 6), אשר הרבו לרדוף את ישראל ולהציק לה.

אדום וישראל צהבו זה לזה כאויבים מרים במשך אלפי שנים. המחלוקת ביניהם החלה כאשר סרבה אדום להעניק לישראלים הנודדים במדבר זכות מעבר בארצה, ואפילו לא הניחה להם לעבור ב"דרך המלך" בדרכם מסיני לקדש ברנע (ויקרא כ 14-21). מאוחר יותר הובסה אדום על־ידי שאול, דוד ויואב אשר השמידו כמעט את כל אוכלוסיית הגברים שבה (מלכים א א 16-15). יהושפט הביס אותם בעמק ברכה (דבה"ב כ 22). אף־על־פי שאמציה כבש את פטרה (מלכים ב יד 7; דבה"ב כ 22), לא הצליחה ישראל מעולם להכניע את אדום כליל (דבה"ב כח 17).

כאשר החריבו הבבלים את ירושלים, לקחו האדומים חלק בתוקפנות האויב, סייעו בהריסת העיר, בביזתה, וברצח אוכלוסייתה היהודית (תהילים קל"ז 7; עובדיה 14-10). בגלל הדרך שבה נהגה אדום ביהודה, ניבאו הנביאים על שפטים נוראים שיפקדו אותה (ישעיהו לד 8-5, סג 4-1; ירמיהו מט 17; איכה ד 21; יחזקאל כה 14-13).

היום אדום הנה מדבר שממה, בדיוק כפי שצפה יואל מראש. יתרה מזאת, אדום תיאלץ לסבול שוב את נחת יד זעמו של ה', ביוֹם יהוה, על יחסה אל ישראל (עובדיה 21-15) ותשאר "לְמִדְבַּר שְׁמָמָה" (פסוק 19) גם בעת מלכות אלף השנים.
תכנית ה' עבור ישראל:

יואל ציין באופן ממשי את העובדה שישראל שילמה, ועוד תשלם כפליים ככל חטאותיה בתקופת יוֹם יהוה (ירמיהו טז 18: "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה, מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם, עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי; בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם, מָלְאוּ אֶת־נַחֲלָתִי"). היא תהיה למשל אשר ידהים את העמים שיעמדו אחוזי תדהמה נוכח מפלתה חסרת התקדים והאסונות שיפקדוה, אחרי אשר הגיעה לשיאים רוחניים כאלה לפני ה'. ואכן, ישראל הייתה למשל ולשנינה, סבלה את ההשפלה והסרקזם הנוקבים ביותר שפקדו אומה כלשהי בכל מרוצת ההיסטוריה האנושית, כשאומה אחר אומה ירקה לעברה את ביטויי הגנאי וההשפלה הנתעבים ביותר.

ה' הראה לישראל מה פירושו של דבר להיות למשל ולשנינה בין האומות, והשתמש בה כדוגמה וכמופת הממחיש לעיני כל מי הוא, ואיך ממשמע הוא את אלה העומדים במרים נוכח חסדו האוהב.

יוֹם יהוה עתיד להיות יום של ברכה לישראל. אלוהים יענה סוף־סוף לתפילותיה הלוהטות שכה רבים מבניה נשאו לפניו בבתי הכנסת, בכותל ובכל מקום ומקום. באותו יום יאמר ה': "די!" שוב ידבר רכות אל ירושלים, ויגלה לה "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ; כִּי לָקְחָה מִיַּד יהוה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיהו מ 2). הדבר יהיה למציאות חיה כאשר ישוב האדון לעולם לכונן את מלכותו.

 

סוף דבר    הצרה הגדולה
… ומה הלאה?

יואל ענה על שאלות רבות הקשורות בהיסטוריה הנבואית של ישראל; אולם שאלה אחת מנקרת עדיין במוחו של הקורא: מתי בדיוק יתחיל אותו יוֹם יהוה כדי שיגיע מועד התגשמותן של נבואות אחרית הימים?

למעשה אי־אפשר לקבוע מראש תאריך מוגדר כלשהו, משום שיוֹם יהוה יתחיל רק אחרי לקיחת הקהילה השמיימה. הנבואה המקראית מטילה צללים המרמזים על העצם האמיתי. מכאן שביכולתנו לקבל מושג מסוים לגבי הזמן הנבואי על־ידי השוואת הנבואות עם מאורעות עכשוויים בעולם.

בימת העולם הזה מוכנה לקראת העלאת ההצגה. עוד מעט יעלה המסך על המערכה האחרונה בתכנית האלוהית. אי־אלו סממנים נבואיים עומדים כבר הכן על בימת העולם:
אקודם כל ישראל חזרה לארצה, והייתה למדינה עצמאית וריבונית לראשונה מזה אלף ותשע מאות שנים. ואכן ישראל חייבת להיות בארצה בתקופת יוֹם יהוה.

במדינות השוק המשותף התאחדו לקונפדרציה אירופית, העשויה לשמש בסיס לאימפריה הרומית המחודשת. עשר מדינות המקיימות קונפדרציה ביניהן, מופיעות גם בנבואת דניאל ובספר ההתגלות.

גמצפון וממזרח לנהר פרת נמצאות מדינות אשר צבאם שש לתקוף את ישראל בהזדמנות הראשונה (כנאמר בספר יחזקאל לח–לט ובהתגלות טז).

דככל שהמתח בעולם הולך וגובר עד שיגיע לנקודת הרתיחה, מחפשות אומות העולם אדם חזק אשר יראה להן את הדרך וישחרר אותן מסיר הלחץ הזה – העולם שבו אנו חיים – העלול להתפרץ ולגרום למלחמת עולם שלישית. ואמנם, במרוצת יוֹם יהוה עתיד אדם מסוים, המכונה "צורר המשיח", להעפיל לדרגת שליט העולם. מטרתו הסופית תהיה השתלטות על העולם וקבלת סגידה כאל (התגלות יג 2; שנייה לתסלוניקים ב 4). אולם תשוקתו זו לא תתגשם לעולם.

התקופות הרות אסון המתוארות בשנייה לטימותיאוס ג 5-1, מתגלות בכל רחבי תבל כפי שלא נתגלו מעולם עד כה.

גם אותם אנשים אשר אינם מגדירים עצמם כדתיים דווקא, חשים בעליל שמשהו בעל חשיבות מכרעת עומד לקרות בקרוב. רבים חוששים מפני שואה גרעינית אשר תגרום לחורבן מסיבי, ואולי אפילו להכחדת כל החיים על פני כדור הארץ. ואכן, משהו גדול מרחף באוויר העולם, אולם אין המדובר בהשמדה גרעינית. מדובר כאן בצרה חסרת תקדים אשר תשטוף עולם ומלואו, והדבר יתקיים מיד אחרי לקיחת קהילת המשיח השמיימה.

במשיכות מכחול רחבות וחזקות צייר ה' את לוח הזמנים של המאורעות הנבואיים המציינים כי הצרה הגדולה קרובה לבוא.


עד כמה קרובה היא?

את זאת אי־אפשר לדעת בביטחון, אולם הנסיבות בעולם מצביעות על העובדה שהעידן הנוכחי מתקרב אל קיצו במהירות ועתיד להגיע לשיאו ביוֹם יהוה. לגבינו, היום, אינו בעתיד הרחוק. למשל, כשהאביב מתחיל לפרוח בכל יופיו והדרו, יכול כל אדם בר־דעת להבין שהקיץ קרב ובא! או אחרי שנהנינו משפע היבול של פירות הסתיו, יודעים אנו שעוד מעט קט יבוא החורף הקר!

ביודעו שיוֹם יהוה עלול להגיע בכל רגע, מה יכול כל אדם לעשות?

עליו לשוב בתשובה מחטאיו ולקבל את ישוע כאדון ומושיע. אם עשית זאת, תוכל להיות סמוך ובטוח שחטאיך נסלחו ושהמשיח העניק לך חיי נצח (ראשונה ליוחנן ה 13-11).

תקוותו של האדם תלויה בישוע המשיח המספק את האמצעי היחידי להימלט מהצרה הגדולה והנוראה הזאת, העתידה לשטוף כנחשול את כל כדור הארץ.

מאחר שיוֹם יהוה עלול להגיע בכל רגע, מה צריך המאמין לעשות?

אעליו לשקוד ולהתפלל, להמתין בסבלנות ובביטחון שהוא מוכן מבחינה רוחנית לקראת בואו הקרב של המשיח.

בעליו להיות "עסוק" עד שיבת המשיח. המשיח השתמש במילה "סחרו!" במשל עשרת הכיכרים (לוקס יט 27-12) כדי להראות לתלמידיו שהוא מצפה מהם לעבוד במלכותו עד שובו. להלן המשל:

"אִישׁ אָצִיל אֶחָד הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ. 13 קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וְאָמַר לָהֶם, ‘סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי.’ 14 אוּלָם בְּנֵי אַרְצוֹ שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְשָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ.’ 15 אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה חָזַר וְצִוָּה לִקְרֹא אֵלָיו אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, כְּדֵי לָדַעַת מַה הִרְוִיחַ כָּל אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ. 16 נִגַּשׁ הָרִאשׁוֹן וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים.’ 17 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, ‘יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.’ 18 בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.’ 19 הֵשִׁיב וְאָמַר גַּם לָזֶה, ‘וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.’ 20 וְאַחֵר בָּא וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הִנֵּה הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהָיָה צָרוּר אֶצְלִי בְּמִטְפַּחַת, 21 שֶׁכֵּן פָּחַדְתִּי מִמְּךָ מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ קָשֶׁה אַתָּה: לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ.’ 22 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, ‘עַל־פִּי דְּבָרְךָ אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ, עֶבֶד רָשָׁע! אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אֲנִי, לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. 23 מַדּוּעַ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עִם הָרִבִּית?’ 24 וְלָעוֹמְדִים לְיָדוֹ אָמַר, ‘קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.’ 25 הֵשִׁיבוּ לוֹ, ‘אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים!’ 26 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 27 אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי."

כשחזר האציל, קרא לעבדיו ודרש מכל אחד מהם דין וחשבון על מעשיהם. הלקח הרוחני ברור: על המאמין "לעסוק" בעניינים רוחניים בכיכר השוק, בהשתמשו במתנות שקיבל מאלוהים להנבת פרי עד אשר יבוא המשיח למען קהילתו.

ביודעו שהאדון ידרוש ממנו דין וחשבון על פעולותיו, צריך המאמין להיות עסוק, לנצל היטב את הזמן הקצר העומד לרשותו, ולהשתמש בכל הזדמנות רוחנית לבשר וללמד את הבשורה לעולם הגוסס והגווע.
יוֹם יהוה קרב ובא! האם תקבל את האתגר של הימים האחרונים הללו ותעסוק בשירות כולל ומקיף לאדון?

זכור! מן הסוכן נדרש רק להיות נאמן (ראשונה לקורינתים ד 2: "מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים").