חבקוק פרק א'

ספר חבקוק

הקדמה:

משמעות שמו של חבקוק היא "חיבוק". מספר אגדות רבניות צמחו סביב שמו. יש חוקרים הסבורים שחבקוק היה בנה של השונמית אותו חיבק אלישע כאשר הקימו מן המתים, משום שנאמר כי "את חובקת בן" (מלכים ב פרק ד 16). אחרים סבורים שהוא האיש שהופקד לצפות בנפילת בבל אותו מזכיר ישעיה (ישעיה כא 6, חבקוק ב 2). אחרים סבורים שהוא האיש שנשלח על-ידי המלאך להאכיל את דניאל נזיד ולחם כאשר היה בגוב האריות (ספר חיצוני, בל והדרקון). אגדות הן רק אגדות. הן צמחו סביב חבקוק מפני שלא ידוע דבר על מקורו, מגילת היוחסין שלו, עיר המוצא שלו או מקצועו.

יש המאמינים כי הוא היה לוי  מפני שכתב, "למנצח בנגינותי" (ג 19). אנו יודעים כי הוא היה נביא על יהודה (א 1) ובן-זמנו של ירמיה, יחזקאל, דניאל וצפניה. לכן, כנראה שחי בירושלים.

זמן נבואתו של חבקוק היה שנוי במחלוקת לאורך השנים. ניתן לקבוע תאריך משוער אם בודקים את המאורעות המתוארים על-ידי הנביא לאור ההיסטוריה של יהודה. חוקרים שמרניים סבורים שהספר נכתב בתקופת שלטונו של יהויקים (609-597 לפנה"ס), מן הסיבות הבאות:

1. הכשדים(בבלים) עדיין לא פלשו ליהודה (א 6 והלאה, מלכים ב פרק כד).
2. אין בספר איזכור של 70 שנות גלות בבל (ההגלייה הראשונה של יהודה החלה בשנת 605 לפנה"ס).
3. נראה כי המצב המתואר בחבקוק א' 2-4 מתאר את המצב החברתי, הדתי והמוסרי בתקופת שלטונו של יהויקים (609-597 לפנה"ס).

חבקוק ניבא בזמן שקיעת ממלכת אשור ועלייתה ממלכת בבל הגדולה. ממלכת אשור שלטה במזרח התיכון במאה השביעית לפנה"ס, ונפלה בשנת 612 לפנה"ס בידי נבופלאסר הבבלי. אשור באה אל קיצה לפני סוף המאה השביעית לפנה"ס. עם נפילת ממלכת אשור, העליונות הפוליטית באזור היתה נתונה ביד מצרים. עוד לפני 608 לפנה"ס ניצח פרעה נכה את יהודה והרג את המלך יאשיהו(מלכים ב פרק כג 28-30). הוא המליך את יהואחז, בנו של יאשיהו, על יהודה, אך מלכותו ארכה רק שלושה חודשים (מלכים ב פרק כג 31-33). פרעה נכה החליף את יהואחז ביהויקים, בן אחר של יאשיהו, שגם הוא הוכיח את עצמו כשליט רע (מלכים ב פרק כג 34-37). בשנת 605 לפנה"ס ניצח נבוכדנאצר מלך בבל את פרעה נכה וצבאו בכרכמיש ורדף אותם עד ליהודה. באותה עת כבש נבוכדנאצר את ירושלים ולקח בשבי אלפי נערים מיהודה, וביניהם דניאל (דברי הימים ב פרק לו 5-7, דניאל א 1-6).

יהויקים נהרג כאשר מרד בכיבוש הבבלי. במותו עלה לשלטון בנו יהויכין. כעבור שלושה חודשים בלבד יהויכין נלקח לבבל בשנת 597 לפנה"ס, יחד עם עוד 10,000 יהודים, וצדקיהו הומלך על יהודה (דברי הימים ב פרק לו 9-10). אחרי מלכות בת כמעט עשר שנים צדקיהו מרד בכיבוש הבבלי. בעקבות זאת (586 לפנה"ס) השמידו הבבלים את ירושלים ומקדש שלמה והשאירו רק שארית פליטה תחת המושל גדליהו (דברי הימים ב פרק לו 11-21). בתקופה זו בהיסטוריה הסוערת של יהודה ענה אלהים לשאלותיו העמוקות של חבקוק וגילה מה יעלה בגורל העם.

בפרק א חבקוק מתנצח עם אלהים על התעלמותו לכאורה מחטאי יהודה. כאשר אלהים מגלה את משפטו על חטאי יהודה, חבקוק מביע את מורת רוחו מהשימוש שאלהים עושה בבבלים החוטאים כדי להביא משפט על עמו. בפרק ב חבקוק מחכה בסבלנות לתשובת אלהים לדילמה שלו. אלהים מגלה כי הוא עומד להשתמש בכשדים (בבלים) כדי להעניש את יהודה, אך אכזריותם ושחיתותם תהיה בעוכריהם ותביא עליהם את סופם (ב 6-19). חבקוק למד שרשע לעולם לא יצליח כי הרשעים יושמדו בסופו של דבר, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (ב 4) וישרוד את דיכוי העריץ.  בפרק ג חבקוק פוצח בתפילה, תחנונים ותהילה, בהבינו את תכניתו הריבונית של אלהים לייסר את יהודה ולהשמיד את אויביהם.

פרק א, פסוקים 1-4

1 הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא׃ 2 עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע; אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ׃ 3 לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט, וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי; וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא׃ 4 עַל־כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה, וְלֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט; כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק, עַל־כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל׃

היכן אלוהי הצדק?

חברה חולה הוא ביטוי המשמש לעיתים לתאר את הניוון בתרבות המערבית. התחזיות מזהירות  שגל השינויים המוסריים השוטף את ארצנו יכול לגרום להתמוטטות הסדר החברתי.

אמנות חולנית מתארת דמויות מעוותות של יאוש. מוסיקה חולנית משמיעה בקול תרועה ויברציות הגורמות לרגשות חושניים בשומעיהן, ותוצאותיהן מעשים תת-אנושיים. פרסומות חולניות בטלויזיה מפרסמות סרטים חדשים המלאים פשע, אלימות, סמים, מין ומעשי זוועה שטניים. אפשר היה לומר רבות גם על כוחן ההרסני של מהפכת המין, כתות דת מזרחיות ותורות נסתר, המקובלות יותר ויותר בחברה בימינו.

כל זה אינו חדש! בזמנו של חבקוק יהודה היתה רקובה עד הלשד. היא היתה מוכנה למשפט, אך זה לא בא.  כמו מנהיגים רבים בימינו, חבקוק זעק כנגד גל הריקבון המוסרי שגאה ביהודה. כמו רבים היום, הוא תהה מדוע אלהים מאפשר לרשע להמשיך, בלי להביא משפט. עקב כך, חבקוק החל בדו-שיח עם אלהים על בעית הצדק.

פסוק 1:

דאגתו של חבקוק מתבטאת בביטוי, " הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא " (פס' 1). שלושה רעיונות מובעים בהקדמה קצרה זו המבטאים את דאגתו הכנה של הנביא למצב העם:

• משמעות שמו של חבקוק היא "חיבוק". זהו שם הולם, מכיוון שלמרות רצונו שצדקת אלהים תגבור על חטאי יהודה, הוא מחבק אותם אל ליבו (כמו ילדים סוררים) בתקווה שמתוך אהבה וחמלה הם יכירו בחטאם וישובו לאלהים.
• דאגתו של חבקוק הפכה ל"משא". משמעות המילה היא משהו כבד, עול שיש לנשאו. חטא העם, ואדישותו לכאורה של אלהים לכך, היו לו למעמסה. אך המסר בנוגע למשפט שהיה עליו להעביר לעם היה למשא אף הוא.
• חבקוק "חזה" ברעה החברתית, הפוליטית והדתית של יהודה. הצרות הצפויות לבבלים צפויות גם ליהודה. מנהיגים גרועים מילאו את כיסם ברווח לא-להם (ב 6-8), עשקו את העניים (ב 9-11), בנו ערים במחיר חיי אדם (ב 12-14), גרמו לאנשים להשתכר ולנהוג בתאווה (ב 15-17), ועבדו אלילים (ב 18-20).

איזה מאמין לא רואה עוולה דומה בחברה שלו? איזה מאמין לא יסכים כי יש לעשות יותר כדי לרסן, לתקן ולעצור עוולה זו? ואיזה מאמין יאמץ אל ליבו את החברה באהבה, ישא את המסר הכבד ויעזור לתקן את העוולה? מעטים יעשו כן! אך דאגתו של חבקוק התבטאה בקריאה לאלהים לפעול.

זעקה לצדק

למרות שירמיה הנביא ידוע כנביא הזעם, אותו התואר מתאים גם לבן-זמנו, חבקוק. בשורת הצדק בערה בליבו והתבטאה בזעקה: " עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע " (פס' 2). הוא התאבל על חטאי יהודה זמן רב לפני שנתן מילים למשאו.

בפסוק 2 יש שתי מילים המבטאות קריאה לאלהים בעת צרה, "שוועה" ו"זעקה". שוועה היא קריאה לעזרה. חבקוק שואל כמה זמן יהיה עליו להמתין לתשובת אלהים.

ירמיה וישעיה שאלו את אותה שאלה, אך קריאתו של דוד לעזרה היתה הנוגעת ביותר ללב. בתהלים יג הוא שואל עד-אנה ארבע פעמים בקריאתו לעזרה: " עַד־אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח; עַד־אָנָה תַּסְתִּיר אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי." (פס' 2). למרות שהשמיים שתקו, דוד בטח באלהים שיקבל תשובה ל"עַד־אָנָה" שלו. הוא בטח בחסד אלהים (פס' 5) וידע שיש סיבה להתמהמהותו. הוא יכול היה לשיר לה' (פס' 6) למרות מצוקתו בגלל שה' עזר לו בעיתות מצוקה בעבר. האמונה מנעה מדוד לאבד תקווה תחת עול הניסיונות הקשים והזכירה לו ניצחונות קודמים בכוחו, חסדו ונאמנותו של אלהים. חבקוק היה יכול להתעודד ולהתחזק בזכרו את ניסיונו של דוד.

המילה השנייה, זעקה, היא מילה חזקה יותר לקריאה לעזרה, ומשמעה צעקה. שתיקתו של אלהים לנוכח תפילת הנביא הביאה אותו לזעוק זעקה עזה לצדק כנגד החמס ביהודה. ה"חמס" (פס' 2) בארץ היה נורא, בדומה למצב לפני המבול (בראשית ו 13). אנשים היו מושחתים ועשקו זה את זה, " וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל־הַיּוֹם " (בראשית ו 5).

יאשיהו המלך טיהר את פולחן הבעל מיהודה רק דור אחד לפני-כן. הוא שרף את כהני הבעל על מזבחותיהם וניתץ את המזבחות, שבר את הפסלים והמסכות, הדק אותם לאבק ופיזר אותם על קברי הזובחים להם (דברי הימים ב פרק לד 4-5).

לא רק שיאשיהו השמיד את עבודת האלילים, הוא גם שיפץ את בית המקדש והשיב את עבודת אלהים על-כנה. בזמן שיפוץ המקדש מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה וקרא אותו למלך, שמיד חזר בתשובה ואף דרש מהעם לעשות כן.

פרעה-נכו, מלך מצרים, הרג את יאשיהו. יהואחז, בנו של יאשיהו, מלך תחתיו, אך פרעה-נכו הורידו מכס המלוכה אחרי שלושה חדשים בלבד (מלכים ב  כג 31-33). פרעה-נכו החליף את יהואחז באליקים, בן אחר של  יאשיהו, ששינה את שמו מאוחר יותר ליהויקים. יהויקים היה רודן חסר-לב וחסר אמונה שעשק את המעט שנותר לעם אחרי המסים הכבדים שהטיל עליהם שפרעה-נכו. יהויקים העביד את נתיניו בפרך ללא תשלום ובנה ארמון ענק שקירותיו מצופים ארזים וצבועים בשני ומשובצים אבנים טובות.

יהויקים ביטל את כל הרפורמות הדתיות של יאשיהו אביו. הוא הקים מזבחות לעבודת אלילים בירושלים והנהיג פולחני אלילים מצריים. הוא קרע ושרף את המגילה ששלח לו ירמיה, בה תואר המשפט הנורא עליו ועל הארץ, בהפגנת בוז כלפי אלהים (ירמיה לו 1-26).

את שלטונו של יהויקים ניתן לסכם בדברי הנביא ירמיה: " כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת " (ירמיה כב 17). ירמיה המשיך וניבא כי יהויקים לא יספד במותו ואף לא יקבר, אלא יסחב ויושלך עם יתר האשפה מחוץ לחומות ירושלים (ירמיה כב 18-19, לו 30). הוא יושפל במותו מכיוון שחטא בחטא מנשה ומילא את ירושלים בדם נקי (מלכים כד 3-4).

הרפורמה הדתית שיהודה עברה לא היתה לאורך ימים, כי המנהיגים חזרו לטמא את הארץ, להשחית את העם, ולעורר את אלהים למשפט.

חבקוק זעק כפי יכולתו כנגד השחיתות המוסרית בזמנו, אך אלהים המשיך לשתוק.

תלונה אודות אי-צדק

זעקת חבקוק עד-אנה? הובילה לתלונה מדוע? אלהים, מדוע אינך מביא משפט לנוכח כל החטא והעוולה? אלהים, מדוע אתה שותק לנוכח תחנוני? חבקוק עמד נבוך, כי אין זה באופיו של אלהים קדוש לראות חטא (א 13) ולא לשפוט אותו.

מתוך מבוכה על שתיקת אלהים שאל חבקוק, " לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט, וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי; וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא " (פס' 3). הוא אומר: אלהים, אם אתה מסרב לפעול או לענות לתפילה, מדוע אתה מגלה בפני את עומק החטא של יהודה?

חבקוק השתמש בשישה שמות תואר לתאר את הריקבון המוסרי ביהודה. היא היתה מלאה ב"אוון", מילה המדגישה את החטא הגשמי של העם. אוון מוביל ל"עמל" או סבל לאלה אשר עושקים את שכניהם למטרת רווח. כאשר אנשים נעשקים קורה "שוד" ותוצאותיו "חמס" או הרס הממשלה, המשפחה, או כל מערך חברתי אחר. כאשר אנשים אנוכיים וחמדנים רוצים לעשות ככל העולה על רוחם על חשבון אחרים, התוצאה היא "ריב ומדון".

מעט מאוד השתנה ב-26 המאות האחרונות.

מה יכול להסביר את התמוטטות כל ערכי המוסר אצל צעירים? יש כנראה הרבה גורמים, אך הטלויזיה משחקת כאן תפקיד חשוב…חוקרים מצאו כי ילדים מושפעים על-ידי הטלויזיה ונהיים יותר אלימים, תוקפניים ומפוחדים, ופחות אינטליגנטיים. האם יש פלא בכך שאנו רואים בעיות חברתיות רבות כל-כך?

שאננות הצדק

חבקוק הסיק מספר מסקנות לגבי הצדק ביהודה. ראשית, " תָּפוּג תּוֹרָה " (פס' 4). התורה תהיה חסרת משמעות מפני שהעם התעלם ממנה כמערכת חוקים לחיים אזרחיים, מוסריים ודתיים. המסקנה השניה נובעת באופן טבעי מן הראשונה. אם מתעלמים מהתורה, "לֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט" (פס' 4). התורה לא יכולה להביא לשינוי ממשי ביהודה אם אלה המופקדים לשמור אותה אינם מקיימים אותה. מסקנתו הבאה של חבקוק היא כי בתנאים אלה הצדיקים סובלים,"כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק" (פס' 4). הוא ראה את הצדיקים נעשקים על-ידי שופטי רשע שגזלו מהם את רכושם וקניינם. לא היה לצדיקים כל גישה למשפט צדק. המשפט היחיד שיצא לאור היה "מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" (פס' 4). המנהיגים סילפו את התורה למטרת רווח. אין פלא שאיש צדיק כחבקוק זעק לאלהים בראותו את החטא, והתלונן על שאננות הצדק.

כמו חבקוק, רבים נבוכים לנוכח הצלחת הרשעים ושגשוגם, בעוד המאמינים סובלים מרדיפות. אסף היה אחד מאלה שקינא בעושרם של הרשעים. במזמור עג הוא מתאר את הרשעים כמצליחנים, גאוותנים ומושחתים, הרודפים את הצדיקים ועושקים אותם ללא הרף. כלפי חוץ לא נראה כי הם סובלים כאחד האדם, כי הם מתו בשיא אונם וללא כאב (תהלים עג 3-12).

מאמינים רבים חיים, כמו אסף, בחברה בעלת חוקים מושחתים, המונהגת על-ידי מנהיגים חסרי מוסר. הם מתייאשים כי אלהים אדיש וחסר מעש לכאורה, ואינו מביא שינוי. כתוצאה מכך, הם עצמם שוקעים באדישות וחוסר מעש.

אסף הביא את מבוכתו לפני אלהים, וזה הראה לו את סופם האמיתי של הרשעים (תהלים עג 17). מנקודת מבטו של אלהים,  גורל הרשעים שונה בתכלית. הם חיים במקום חלקלק ובלא ערובה לעתיד מקומם ועושרם בחברה. הם נופלים לפתע, בבהלה, לתהום הנשייה (תהלים עג 18-19). זה היה גורלו של יהויקים ששלט בזמנו של חבקוק.

אסף הבין שהביטחון היחיד הוא אמונה בשילטונו הריבוני של אלהים בגורל עמו (תהלים עג 21-28), אפילו כאשר אלהים מחריש לנוכח סבלו.

למרות ששתיקת אלהים וחוסר פעולתו לנוכח תחנוני הנביא יכולה להתפרש כאדישות, אלהים לא ינום ולא ישן (תהלים קכא 4), כפי שנראה בפרק הבא.

 

זכור כי נסתרות דרכי צדקת אלהים, אך תמיד יש לו את התשובות לשאלות עד-אנה? ומדוע?

פרק א, פסוקים 5-11

5 רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ; כִּי־פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר׃ 6 כִּי־הִנְנִי מֵקִים אֶת־הַכַּשְׂדִּים, הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר; הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי־אֶרֶץ, לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא־לוֹ׃ 7 אָיֹם וְנוֹרָא הוּא; מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא׃ 8 וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו, וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב, וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו; וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל׃ 9 כֻּלֹּה לְחָמָס יָבוֹא, מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה; וַיֶּאֱסֹף כַּחוֹל שֶׁבִי׃ 10 וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ; הוּא לְכָל־מִבְצָר יִשְׂחָק, וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ׃ 11 אָז חָלַף רוּחַ וַיַּעֲבֹר וְאָשֵׁם; זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ׃

פועל אלהים הנפלא

אלהים, איה הצדק? מדוע אתה חסר רגישות ואדיש? מדוע אינך מגיב ופועל? עד-אנה תחריש? אלו היו זעקותיו של חבקוק בראותו את גל הריקבון החברתי והמוסרי ששטף את הארץ.

חסר רגישות? אדיש? חסר מעש? לא אלהים! למרות שנראה שהוא ישן, אלהים ער ופועל בכל הנעשה במזרח התיכון.

לאלהים יש תמיד תשובה לתפילת הצדיק ולתחנוניו, אך לא תמיד זוהי התשובה שהצדיק מצפה לה. חבקוק מהווה דוגמא לכך. אלהים נתן תשובה מדהימה לתפילתו, וזו השאירה את הנביא פעור פה.

בחירת הכשדים

אלהים מלא הפתעות ליראיו. עיני חבקוק עמדו להיפקח לתכניתו המלאה של אלהים עבור יהודה.

ראשית, אלהים גילה לחבקוק את מעורבותו בעולם: "רְאוּ בַגּוֹיִם" (פס' 5). אלהים רצה שחבקוק יראה את התמונה הכללית, את השקפת העולם שלו, כי עליו ועל העם להבין שאלהים שולט בכל מאורע הקורה בעולם. על חבקוק היה לא רק לראות, אלא גם להביט (פס' 5) או לשקול היטב את אשר אלהים עושה.

ומה עשה אלהים? הוא הקים את הכשדים ונתן להם כוח רב. הכשדים היו עם שמי שמוצאו מנחור, אחי אברהם (בראשית כב 23). הם התיישבו באזור הידוע כבבל, ולכן נקראו גם בבלים. בזמנו של חבקוק החל נבופלאסר מלך בבל במסעות הכיבושים שלו. הוא השמיד את ממלכת אשור (612 לפנה"ס) ששלטה במזרח התיכון במאה השביעית לפנה"ס. נבוכדנאצר (בנו של נבופלאסר) הביס את פרעה-נכו וצבאו בכרכמיש (605 לפנה"ס), ואז שם את פניו לירושלים.

האם אלהים חסר מעש ואדיש לאי-צדק? לא! אלהים אמר לנביא, אם התערבתי בענייני הגויים, האם לא אתערב כשמדובר בעמי, יהודה? כמובן שכך אעשה!

למשיחיים רבים אין כלל השקפת עולם. הם סובלים מקוצר-ראייה רוחני. עלינו להרחיב את אופקינו לעולם ולראות את מעורבות אלהים בכל. הצדק ינצח כאשר אלהים מקים עם אחד ומפיל אחר.

כאשר השחיתות החברתית והמוסרית גואה  כיום, רבים שואלים, מדוע אין אלהים שופט את העם? יש לזכור כי גלגלי הצדק אולי מסתובבים לאט, אך הם מסתובבים ללא-הרף. אלהים הוא אלוהי צדק, ולכן עליו להעניש את העם אם לא יחזרו בתשובה. אלהים הקים עמים חזקים, כמו הבבלים, שיכולים להנחית על ישראל מכה ניצחת אם הוא יאפשר זאת. משיחיים יכולים ללמוד מניסיונו של חבקוק. אלהים פועל מתוך השקפת עולם רחבה.

שנית, חבקוק היה מודע לתדהמה שגורמת מעורבות אלהים: "ראו…והתמהו תמהו" (פס' 5). משמעות המילים התמהו תמהו היא להתפלא או להשתומם. כאשר אלהים יגלה ליהודה איך הוא מתכוון להביא משפט צדק על חטאי העם, הנביא והעם ידהמו. המשפט יהיה כל-כך מפתיע שהם לא יאמינו כיסופר (פס' 5). הם לא יוכלו להאמין שאלהים יאפשר לבבלים עובדי-האלילים להחריב אותם. ירמיה אף הוא מבטא את תדהמת העם: " כִּחֲשׁוּ בַּיהוה, וַיֹּאמְרוּ לֹא־הוּא; וְלֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה " (ירמיה ה 12).

נביא אחר נביא הכריזו כי דור זה או אחר ישפט, אך מעטים האמינו להם. בני דורו של נוח לא האמינו, עד שהמבול שטף אותם מעל פני האדמה. לוט לא האמין, עד שאש וגופרית ירדו על סדום ועמורה. עשרת השבטים לא האמינו, עד שנוצחו על-ידי האשורים. גם היום אין אנשים מאמינים כי משפט אלהים  בוא יבוא על העולם.

כאשר שאול השליח לימד בבית-הכנסת באנטיוכיה, הוא השתמש בנבואת חבקוק כאזהרה לאלה שיכחשו במשיחיותו של ישוע (מעשי השליחים יג 41). ציטוטו של שאול שונה מעט מהנוסח בחבקוק, מכיוון שהוא השתמש  בתרגום השבעים. הוא גם לא ציטט את הפסוק כהתגשמות הנבואה בחבקוק א 5, אלה לשם הקבלה בלבד. בגלל חוסר אמונתם של היהודים בימיו של שאול, הם עמדו בפני אותו משפט כמו אלה שהוזהרו על-ידי חבקוק (מעשי-השליחים יג 40).

מה היה המשפט בימי חבקוק?

הכשדים יחריבו את יהודה כליל. חורבן ירושלים בידי הכשדים בשנת 586 לפנה"ס היה רק צילו של החורבן העתידי בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בשני המקרים ירושלים והמקדש נחרבו באותו יום (ט' באב).

שאול לא השתמש בנבואה במובן הגשמי בלבד, אלא גם במובן הרוחני, בהתייחסו לדראון עולם שיבוא על כל אלה הדוחים את המשיח ישוע, הן יהודים והן גויים.

שלישית, חבקוק נהיה מודע לפועל אלהים, הצפוי להיות מדהים: "כִּי־פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם" (פס' 5). מהו פועל זה? אלהים יקים "את הכשדים…ההולך למרחבי-ארץ" (פס'  6) ויחריב את יהודה. כאשר אלהים מדבר על הקמת הכשדים אין הכוונה לעלייתם כמעצמה עולמית מכיוון שהם היו כאלה כבר 20 שנה. אלהים מדבר על הקמת הכשדים במיוחד כדי להביא משפט על יהודה.

שים לב שאלהים מקים עמים עבור כוחו הוא. למרות שאלהים מאפשר לעמים להיות מעצמות, אין לו חלק באופיים או מעשיהם הלא מוסריים. הוא פשוט מאפשר לנטייתם הטבעית הרעה להתבטא לצורך משפט.

העם הכשדי יהיה "מר" (אכזרי) ו"נמהר" (נע במהירות ובפזיזות), "הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי־אֶרֶץ, לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא־לוֹ" (פס' 6).

למרות שאלהים גילה לחבקוק את תכניתו להקים את הכשדים, הוא אינו נותן כל סיבה לבחירה או פעולה זו:

1. אלהים אינסופי אינו מחויב להסביר את מעשיו לבריאתו הסופית. איוב הוא דוגמה ברורה לכך. אלהים נתן לאיוב לסבול סבל קשה ולהטיל ספק בניסיונו, אך לא הסביר את מניעיו לכך (איוב ל"ח-מ"ב). אלהים הוא ריבון ויכול לעשות בבריאה ככל העולה על רוחו. כך גם בנוגע לעם ישראל (אל הרומיים ט'-י"א). יש לזכור כי כל מעשי אלהים מושלמים (אל הרומיים י"א 33-36).
2. מחשבותיו ודרכיו של אלהים שונות מאלה של בני-אדם: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי; נְאֻם יהוה׃ כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ; כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה 8-9). איש לא יכול להבין את מעשי אלהים על דעת עצמו, ללא דבר אלהים.
3. אלהים לא מסביר את מעשיו כי תכניתו היא כל-כך מדהימה שהנביא והעם היו מסרבים להאמין אפילו אם היה מסביר אותה (פס' 5).

מקבילה מודרנית לפלישה הצפויה של בבל היא השואה של מלחמת-העולם השנייה. רבים שואלים, איך יכול היה אלהים אוהב לאפשר לשישה מליון יהודים לההרג בידי הנאצים?

למרות שהיהודים הוזהרו שישפטו על חוסר ציות מאות שנים לפני כן, הם לא היו מבינים, מאמינים או צופים את זוועות השואה של 1933-1945, גם אם היו שומעים זאת. אפילו בתחילת השואה, יהודים רבים באירופה לא חשו בסכנת הרדיפות האיומות הממשמשות ובאות, למרות שהיטלר הציק ואיים עליהם מאוד.

אנשים דנים בשואה מזה 70 שנה בלי להגיע להסבר משביע רצון מדוע קרתה. אין תשובה מספקת פרט לתשובה התנ"כית.

יש לזכור כי לא משנה מה קורה לבני-האדם, אלהים שולט באופן ריבוני בבריאה וכל מעשיו מושלמים, אפילו כאשר בני-האדם אינם מסוגלים להבינם. יש לזכור כי תפישתם של בני-האדם היא מוגבלת, והם רואים רק חלקים קטנים מהתמונה הכללית של תכנית אלהים. אך אלהים יודע את הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו. יש לזכור כי  "נִּסְתָּרֹת, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט 28). משה אומר שבני-האדם צריכים אמונה מבוססת באלהים, אפילו כאשר אין הוא בוחר לגלות את הסיבות למעשיו. יש לזכור כי אלהים אינו פועל בהכרח בזמן ובצורה שאנו מצפים. כך היה גם עם יהודה.

אופי הכשדים

הכשדים היו אכזרים. הם מתוארים כעם "איום ונורא" (פס' 7) כי לא היתה בהם טיפת רחמנות או חמלה. הכשדים נהגו באויביהם באכזריות רבה:

פסקה אחת בלבד דרושה כדי לתאר את אכזריותם. מעשי הזוועה של אשורנציפל היו מעוררי סלידה במיוחד. פירמידות של ראשי-אדם סימנו את מסלול הכובש, ילדים וילדות נשרפו בחיים או שנשמרו לגורל רע מזה, גברים שופדו, עורם נפשט בעודם בחיים, עיניהם נעקרו או שנחתכו ידיהם ורגליהם, או אזניהם ואפם, בעוד הנשים והילדים נלקחו לעבדות, העיר הכבושה נבזזה ונשרפה עד עפר והעצים בכל הסביבה נכרתו. עומק הצמאון לדם ולנקמה באויבים נראים בתבליט המתאר את אשורבניפל ומלכתו סועדים בגנם בעוד מלך עילם המנוצח תלוי על עץ מעליהם. הכשדים הפכו למה שהיו האשורים, וזה היה העם אותו בחר אלוהים להקים ככלי למשפט.

הצבאות החזקים ביותר רעדו למראה עוצמתם וחוסר אנושיותם של הכשדים. חבקוק אמר, "מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא" (פס' 7), משמע, הבבלים היו חוק לעצמם. הם לא הכירו בכוחם של עם או מערכת פוליטית אחרת מלבד שלהם. נבוכדנאצר הוא דוגמה בולטת לכך. דברו היה חוק. הוא היה מעל כל ולא עבד אלהים מלבד עצמו, עד שאלהים השפיל אותו (דניאל ד). הכשדים כבשו במהירות. המהירות בה יפשטו על יהודה מתוארת במונחים של בעלי-חיים.

• "קַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו"(פס' 8). אין חיה המתקיפה מהר יותר מנמרים צמאי-דם, שרגליהם בקושי נוגעות באדמה ברדפם אחרי הטרף.

 

• הם גם"חַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב" (פס' 8). זאבים ללא מזון מחפשים אחריו בשטחים נרחבים, אפילו תוך סכנה לחייהם.

 

• " וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו; וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל"(פס' 8). לנשר ראייה חדה והוא חג גבוה מעל טרפו ומחכה לזמן המתאים כדי לעוט עליו.

אין פלא שבני יהודה נחרדו לגלות שאלהים שולח עליהם את הבבלים. אך משה כבר ניבא זאת מאות שנים לפני כן (דברים כח 49-50).

אף חומה, שער או עיר לא יכלו לעמוד בפני הבבלים: "לְכָל־מִבְצָר יִשְׂחָק, וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ" (פס' 10). הבבלים יצחקו על ביצורי אויביהם ופשוט יבנו ערמות עפר כנגד חומות העיר ויצורו עליה (יחזקאל כו 7-14).

הכשדים ילעגו לשבוייהם. הם באו למטרה אחת בלבד – "חמס" (פס' 9) – בו הם מתענגים. אחרי ניצחונם, "וַיֶּאֱסֹף כַּחוֹל שֶׁבִי" (פס' 9).

מלך בבל ילעג (פס' 10) למנהיגים אותם ניצח וישחק בהם. המלך והנסיכים השבויים הוצגו לראווה כמו חיות בכלובים, והעם לעג וצחק למלך. לאחר מכן נערף ראשו. זה היחס לו זכה יהויקים שנאסר באזיקים  ונלקח לבבל בגלות הראשונה (דברי הימים ב פרק לו 6).

הכשדים כבשו בסערה את המזרח התיכון. אחרי כיבוש יהודה, "אָז חָלַף רוּחַ וַיַּעֲבֹר וְאָשֵׁם; זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ" (פס' 11). למרות שהפסוק קשה להבנה, אלהים אומר שהכשדים ישאו כל מה שניקרה בדרכם כמו רוח חזקה. אך מכיוון שיחסם לעמים הכבושים היה כל-כך לא אנושי, כוס אשמתם תימלא לפני אלהים, שישפוט אותם בבוא היום.

הכשדים לא יחסו "זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ" (פס' 11) על נצחונותיהם במזרח התיכון, אלא שיבחו את כוחם ועוצמתם הם כמקור הניצחון. זה בדיוק מה שנבוכדנאצר טען לעצמו (דניאל ד 27). הוא טען כי כוחו הוא אלוהיו, טענה עליה יחזור צר המשיח לכשיכנס לתמונה (דניאל יא 37).

זו היתה התשובה לתפילת חבקוק. לעיתים משיחיים מתפללים, אלהים, איפה הצדק? עשה משהו בנוגע לריקבון החברתי והמוסרי הגואה בארצנו. אך מה אם אלהים יגלה איך הוא מתכוון לתקן את המעוות בארץ? תשובתו לתפילת חבקוק היתה חורבן יהודה!

עלינו להתפלל שארצנו תבורך במנהיגים הנכונים – מנהיגים המוכנים לפנות לאלהים לקבלת תשובות ולעבוד כדי להביא את העם להתחדשות רוחנית לפני שכשדים בני-ימינו יופיעו ויביאו עלינו משפט.

פרק א, פסוק 12 עד פרק ב, פסוק 1

12 הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם, יהוה אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת; יהוה לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ, וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ׃ 13 טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל; לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ׃ 14 וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם; כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵׁל בּוֹ׃ 15 כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ, וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ; עַל־כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל׃ 16 עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ; כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ, וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה׃ 17 הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ; וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל׃

1 עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי׃

הציפייה לתשובת אלהים

תחושתו של חבקוק לנוכח תשובת אלהים בזעקו למשפט ביהודה היתה חייבת להיות תדהמה. הוא לבטח היה המום כאשר חשב על ההתגלות הבלתי-צפויה מאלהים. הוא אולי חשב, איך יכול אלהים קדוש לסבול את חטא הכשדים (הבבלים), ועוד להשתמש בהם כדי להביא משפט על יהודה? למרות חטאיה, יהודה היתה פחות חוטאת מן הכשדים. היתה זו תעלומה עבור חבקוק, כי ההתגלות לא התאימה לאופיו של אלהים.

האם הוא לא הבין כיאות את המסר אודות הדרך בה תענש יהודה? לא! חבקוק קיבל את המסר הנכון. אלהים ישתמש בכשדים, עם חוטא ואכזרי כדי להעניש את יהודה.

איך הגיב חבקוק למסר מאלהים?

הוא חוזר ושואל, איך יכול אלהים קדוש להשתמש בעם חוטא כדי להוציא לאור את צדקתו?

מבוכה על הצלחת הרשעים

חיפושו של חבקוק אחר תשובה לשאלתו החל מנקודת מבט של אמונה. הוא מנסה להבין את יחסו של אלהים ליהודה על-ידי בחינה מחדש של ארבע אמיתות ידועות אודות טבעו ואופיו של אלהים.

1. אלהים הוא נצחי: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם" (פס' 12). אלהים הוא נצחי, הוא קיים מחוץ למסגרת הזמן, אין לו התחלה או סוף, כי הזמן החל רק ברגע הבריאה (יוחנן   א 3) ויש לו משמעות רק ביחס לרגע זה. התנ"ך מעיד על נצחיותו של אלהים. אברהם קורא לו "אל עולם" (בראשית כא 33). משה אמר "וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם, אַתָּה אֵל" (תהלים צ 2). ישעיה מגלה כי אלהים "רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד"(ישעיה נז 15). אלהים, בהיותו אלהים, היה קיים תמיד. מכיוון שאלהים נצחי וקיים מחוץ לזמן, העבר, ההווה והעתיד הינם היינו-הך – הם כולם  עכשיו עבורו. לכן הוא יודע היטב את אופי הכשדים ופועלם כנגד יהודה.
2. הנביא ידע כי אלהים קדוש (פס' 12). קדושה היא ריחוק מוחלט מכל רוע מוסרי. זהו המאפיין הראשון במעלה בטבע האלהי. ישראל ידעה היטב את קדושתו של אלהים, כי הוא גילה אותה בתורה, הכהונה, חוקי הטוהר, עבודת האלהים בהיכל, מערכת הקורבנות והחגים.
3. כיוון שאלהים הוא קדוש, הוא "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל" (פס' 13). חבקוק מסיק כי לא ניתן להאשים את אלהים בכל מעורבות במעשה חטא.
4. חבקוק קורא לאלהים "צור" (פס' 12), שמשמעותו סלע. שם זה מתייחס לכך שאלהים לא משתנה. משה מתאר את אלהים במילים "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט; אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב 4). משה מתייחס לאלהים כ"צור" חמש פעמים בספר דברים (לב 4, 15, 18, 30, 31). המילה צור מתייחסת לאלהים כיסוד בטוח, מחסה יציב ממנו יכלו בני ישראל לקבל עזרה  והגנה מסערות העולם בעוד הם נחים בצלו. המשיח התייחס לאלהים כצור מבטחים עליו צריכים כל בני האדם לבנות את חייהם (מתי ז 24-27). שאול השליח מתאר את המשיח כ"צור רוחני" (ראשונה לקורינתים י 4) שהגן על בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר.

חבקוק גם הבין שאלהים "למשפט שמתו [את הכשדים] וצור להוכיח [את עמו] יסדתו" (פס' 12). ביודעו כל זאת זועק הנביא, "לא נמות" (פס' 12). חבקוק ידע שאלהים בחר בישראל "להיות לו לעם סגולה" (דברים ז 6), עם עמו כרת ברית נצחית ובלא תנאי, אותה חתם בדם.

אחרי שבחן מחדש את אמונתו השלמה באופיו הנפלא של אלהים ותוכניתו עבור ישראל, חבקוק עדיין מתחבט בשאלה שאינה מרפה ממנו, איך יכול אלהים קדוש להשתמש בעם חוטא כדי להוציא לאור את צדקתו?

אלהים "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל" (פס' 13). חבקוק אינו אומר שאלהים לא יכול לראות חטא, כי "אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אל העברים ד 13). אך אלהים לא יכול לסבול או להסכים עם מעשי הרשעים, כי טבעו הקדוש דוחה אותם – רשע הוא ההפך מקדושה.

מכיוון שאלהים הוא קדוש ושונא חטא, יש לחבקוק שתי שאלות הדורשות מענה:

1. " לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים"? (פס' 13). הנביא תוהה מדוע אלהים בוחר לתת לעם נוראי ועובד אלילים כמו הכשדים כבוד ועושר. איך הוא יכול להשתמש בעם כזה לכל מטרה שהיא, מה גם כדי להעניש את יהודה?
2. "לָמָּה …תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּו"? (פס' 13). הנביא לא יכול היה להבין איך אלהים קדוש יכול להחריש, ולהימנע מלהפגין את צדקתו נגד הכשדים הרשעים, כי למרות שיהודה חוטאת, צדקתה גדולה משל הכשדים.

מבחינה הומניסטית יתכן והנחתו של חבקוק נכונה. צדקת יהודה אכן גדולה יותר. אך אין זה נכון להגיד שצדקת יהודה גדולה מצדקת הכשדים, כי אין צדיק בעיני אלהים. חבקוק היה צריך לאמר, העם שחטא פחות לפני אלהים.

אלהים לא מייסר את יהודה על בסיס מי חוטא יותר ומי פחות – בבל או יהודה. המשפט בא מפני שיהודה סרבה לחזור בה מחטאותיה אחרי שנים של אזהרות. אלהים מחריש (שותק) לנוכח שאלות הנביא.

אלהים לא תמיד עונה לשאלות הרבות שיש לצדיקים בזמן או בצורה שהם היו רוצים. כל מאמין עובר תקופות בהן תשובת אלהים מבוששת לבוא או בהן הוא לא מקבל כלל תשובות לשאלותיו. יתכן וזוג שלא יכולים להוליד ילדים שואלים מדוע? ותשובה אין. יתכן וזוג שאיבד את ילדם שואל מדוע? ותשובה אין. נכה שנפגע בתאונה נוראה יכול לקרוא מדוע? וסיבה אין. במקרה של חבקוק התשובה בוא תבוא, אך לא ברגע זה.

הרשעים מצליחים

חבקוק עדין נדהם מדרכי אלהים, והוא ממשיך ושואל מה קורה ליהודה. הוא שואל האם יהודה אינה "כִּדְגֵי הַיָּם; כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵׁל בּוֹ" (פס' 14). דגים ורמשים (זוחלים) הם חלשים ואינם מסוגלים להתנגד לכוחם של המים או הרוח הדוחפים אותם לסופם. אפילו אם היו רוצים להשיב מלחמה שערה, אין להם את היכולת הפיזית או הנפשית לבקש עזרה. בלא היכולת להתנגד לסביבתם הם נתונים לחסדי גורלם. אין להם גם מנהיג שיכול לתת להם חוכמה, הדרכה, או הגנה מפני הטורף האורב להם. זהו גורלה של יהודה – או כל עם אחר – כאשר אלהים מסיר את השגחתו מהם.

הכשדים היו טורף מטיל אימה, ש"כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה … וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ" (פס' 15). חזון דומה ניתן לירמיה. אלהים אומר שאחרי שישלח דייגים לדוג את בני יהודה הוא ישלח ציידים רבים שיחפשו את הניצולים בהרים, הגבעות והנקיקים (ירמיה טז 16). אף אחד לא ינצל מן השבי. כך היה כאשר הרומאים הביסו את ישראל בשנת 70 לספירה. הם לא הותירו כל מתנגדים.

חבקוק זעק בדאגה: אלהים, איך אתה מאפשר לעמך לעלות כמו יצורים חסרי-משמעות ברשתם של הכשדים האכזריים? הוא לא קיבל תשובה לשאלה זו.

עמים צריכים ללמוד מניסיונה של יהודה. ראשית, אל להם להתגאות בכוחם, כי כל עושרם וכוחם באים מאלהים. אלהים יכול להפילם ברגע, וללא אזהרה מראש, אם כך יחפוץ. שנית, אל להם להסתמך על חכמתם הסופית, כי הם נתונים לחסדי אלהים שיכול לשטפם כמו דגים או רמשים. שלישית, כל דבר נתפס ברשת המשפט. הצדיקים נלכדים יחד עם הרשעים.

קידום הרשעים

חבקוק גם מתפלא על קידומם של הכשדים, כי "עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ" (פס' 16). במקום להשתחוות לאלהים כל-יכול שנתן להם ניצחון על העמים, הם השתחוו לכוח נשקם והפכו עצמם לאלים (ראה פס' 11). איך יכול אלהים לתמוך בעם שסירב לתת לו את הכבוד עקב ניצחונותיהם?

חבקוק שאל, "הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ; וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל" (פס' 17). הם דגו עם אחר עם (אשור, מצרים, וכו'), ועתה היו על סף ניצחון על יהודה. האם לא ניתן לעצור בעדם? האם אלהים יאפשר להם לרוקן את רשתם רק כדי שיוכלו למלא אותה שוב בשלל עמים כבושים? האם אלהים יאפשר להם לשמוח ולגיל (פס' 15) ברעתם בלי סוף? האם אלהים יעמוד מנגד כאשר הם מרימים כף קפוצה כנגד כל?

דוגמה מודרנית למצב זה היא מנהיגי ברית-המועצות לשעבר, שהיו אתאיסטים מוצהרים ועבדו את עוצמת המדינה. הם עברו כרוח סערה בעולם וקידמו מהפכות, בניסיון לקבל דריסת רגל במדינות העולם השלישי, ולבסוף לשלוט בהן. הם דגו מדינה אחר מדינה ונתנו כבוד על ניצחונותיהם  לאלוהיהם, הקומוניזם.

משמרת הנביא

למרות שחבקוק ידע כי הוא נמהר בשאלותיו לאלהים, הוא יחכה ויצפה, בביטחון שהתשובות יגיעו בבוא העת. כעבד לפני אדונו, הנביא אומר, "עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי" (ב 1).

חבקוק לא איבד את סבלנותו, ולא דרש לדעת מדוע אלהים פועל כפי שהוא פועל. הוא גם לא התריס כנגד אלהים ולא טען כי אין צדק בדרך שבה בחר לטפל ביהודה. הוא אף לא איבד אמונה באלהים שישתמש ברשעים כדי לייסר את עמו. אדרבא, חבקוק שם עצמו על המשמר (לא פיזית, כי אם נפשית), וציפה לראות (לא לשמוע) את תשובת אלהים.

הנביא לא חשש שאלהים יכעס על שאלותיו כפי שסבורים מספר מפרשים. המילים "מָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי" מתיחסות לתשובת אלהים. הוא אומר כי כאשר אלהים יענה, תשובתו תהיה תוכחה. בעוד חבקוק עומד על המשמר, הוא הוגה בתגובתו לנוכח תשובת אלהים.

חבקוק ידע שאלהים נאמן. הוא לא ישכח, יכשל, יהסס או יחזור בו מדברו. הוא ידע ש"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג 19). הוא ידע שאלהים חיב לייסר את יהודה, אך הוא לא יסיר מהם את חסדו. נאמנותו להם לא תגמר לעולם (תהלים פט 33-34). לכן הוא יחכה ויצפה לראות את תשובת אלהים.

השומר צריך עיניים חדות כנץ כדי שיוכל להבחין מיד בסכנה. הוא צריך עצבי ברזל לעמוד על משמרתו ללא הרף, פן יבוא האויב. הוא חייב להיות ערני, כי שינה בזמן השמירה יכולה להביא אסון על עמו. תפקיד השומר הוא מכובד, כי בטחון העם בידיו. מעל לכל, על השומר להיות נאמן לתפקידו. חוסר נאמנות היא בלתי-נסלחת, ותוצאותיה מוות לו ולעמו.

חבקוק היה שומר כזה – חד-עיניים לראות את הסכנה המתקרבת. היו לו עצבי-ברזל והנכונות לעמוד נכון להגנת עמו, בעודו שואל מדוע אלהים מאפשר לעם חוטא כל כך להשמיד את יהודה. הוא לא ישן. הוא היה ערני ומוכן לקבל את תשובת אלהים לשאלותיו. חבקוק ידע שעל השומר להיות נאמן למשמרתו וצייתן לדבר אלהים, בין אם הוא משיב ובין אם לאו.

מאמינים תוהים לעיתים מדוע אלהים מאפשר לדברים מסוימים לקרות בחייהם. הם זועקים בתפילה, אך מגלים שאלהים מחריש.

אוסוולד צ'יימברס כתב, "שתיקתו של אלהים היא תשובתו…שתיקתו היא סימן לכך שהוא מביא אותך להבנה נפלאה אודותיו…אלהים בוטח בך בצורה האינטימית ביותר, בשתיקה מוחלטת, לא של יאוש, אלא של עונג, מפני שהוא יודע שאתה מוכן להתגלות גדולה יותר."

במקרה של חבקוק, זוהי התגלות גדולה יותר של אלהים ותכניתו עבור יהודה, אך עליו לחכות ולצפות לה בסבלנות. זה נכון גם בחיי מאמינים כיום.

צ'יימברס ממשיך ואומר, "הדבר הנפלא בשתיקתו של אלהים…שלוותו נכנסת בך ואתה נהיה בטוח לחלוטין – 'אני יודע שאלהים שמע אותי'."

פעמים רבות מאמינים לא מבינים מה אלהים עושה בחייהם, אך יש להם את הביטחון שלמרות שהוא מחריש, הוא בשליטה מלאה. הלוואי שדברי האדון לשמעון פטרוס  – "מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינְךָ יוֹדֵעַ כָּעֵת, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן תָּבִין" (יוחנן יג 7) – יחזקו אותנו באותם זמנים בהם אלהים מחריש.