זכריה פרק ז'

זכריה הנביא פרק ז'

מבוא

לפני שנתחיל בלימוד הפרק, הבה נזכיר את הרקע ואת משמעות החזיונות עד כה:

עם ישראל חזר מגלות בת 70 שנים בבבל. העם התמודד עם אויבים שמנעו ממנו להמשיך את עבודות בניית העיר והמקדש (עזרא ד). ידי העם רפו ולכן נדרש נביא כמו זכריה (ה' זוכר) בן־ברכיה (ה' יברך) בן־עידו, כדי להזכיר להם כי ירושלים ועם ישראל עדיין נמצאים במרכז תכניתו של אלוהים.

אלוהים מעודד את העם דרך שמונה חזיונות שנתן לזכריה בלילה אחד.

פרקים א-ו:       שמונה החזיונות מציינים את התהליך שיעבור עם ישראל והעולם עד לנוכחות ישוע המשיח בציון.

פרקים ז-ח:       הנביא מעודד את העם: "אם תלכו על פי רצון אלוהים, אזי ימי האבל והזיכרון יוחלפו בימי שמחה וחג."

מועד כתיבת פרקים ז-ח: שנת 518 לפני הספירה, שנתיים לאחר פרק א.

במהלך שנתיים אלו, העם כבר טעם מנאמנותו של אלוהים. וכמו שהובטח בחזיונות, הוקל לחץ העמים על ישראל ומלאכת בניית המקדש התקדמה (עזרה ו 15-16; חגי א 14).

שנתיים אלו היו אופטימיות ומבשרות טוב. הן עזרו מאוד לשכך ולהגליד את סבל הגלות והצער. על רקע שכזה נכתבו פרקים ז-ח.

השאלה בענייני צום ואבל

זכריה ז 3-1:

1 וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, הָיָה דְבַר־יהוה אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו. 2 וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂר־אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו, לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יהוה, 3 לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יהוה צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"

ביום הרביעי לחודש כסליו, התשיעי (דצמבר), נשלחה משלחת מבית־אל אל הכוהנים והנביאים בירושלים.

ראוי לזכור כי בית־אל היה הגבול הדרומי של ממלכת ישראל לאחר פירודה מיהודה.

ירובעם בן־נבט בנה שם מזבח ומקום השתחוויה (מלכים א יב), על מנת למנוע את עליית בני עשרת השבטים לבית המקדש בירושלים.

העובדה שהמשלחת באה מבית־אל לירושלים מוכיחה את מרכזיותה של ירושלים כבית אלוהים.

על פי שמותיהם הבבליים של אנשי המשלחת, ניתן להסיק שהם נולדו בגלות ועלו לישראל בסיומה.

שאלה חשובה הייתה בפי המשלחת:

"הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"

האם עלינו להמשיך ולשמור את ימי הזיכרון וימי הצום בחודש החמישי כפי ששמרנו בהיותינו בגלות?

על אילו ימי זיכרון מדובר?

בפרק ח 19 אלוהים עונה בסופו של דבר לשאלת המשלחת. בתשובתו הוא אף מציין ימי צום ועינוי נפש נוספים:

"… צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי."

מה התרחש בתאריכים אלו שהפכו אותם לימי זיכרון וצום?

כל התאריכים הללו קשורים למאורעות אשר הובילו לגלות בבל (פסוק 5):

1. ביום התשיעי לחודש הרביעי (תמוז) קרסו שערי ירושלים, ואויביה פלשו לתוכה (ירמיה לט 2, נב 6-7).
2. ביום העשירי לחודש החמישי (ט באב [אוגוסט]) ירושלים והמקדש חרבו (ירמיה נב 12-13; מלכים ב כה 8-9) העיר והקודש נשרפו מהיום השביעי עד ליום העשירי באב. ט באב הוא יום צום עד ימינו.
3. ביום השלישי לחודש השביעי (תשרי) נרצח גדליה בן־אחיקם בידי ישמעאל. הוא היה מושל הארץ מטעם מלך בבל ("וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ; אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ." — ירמיה מא 2).
4. ביום העשירי לחודש העשירי (טבת) הוטל המצור של מלך בבל על ירושלים.

המשלחת באה לשאול את הוראת אלוהים: האם להמשיך ולשמור את ימי הצום הללו? —  האם יש צורך והכרח להמשיך לצום בימים אלו, אף על פי שהגלות מאחורנו והמקדש נבנה לנגד עינינו?

העם נמצא כרגע בתקופה מעודדת. בניית המקדש בעיצומה ופצעי הגלות מגלידים, לכן הם באים ושואלים.

על אף ששאלת המשלחת הייתה קצרה ופשוטה, תשובתו של אלוהים הייתה טעונה מאוד והיא נמשכת עד סוף פרק ח.

את הצומות וימי הזיכרון אתם המצאתם!

זכריה ז  7-4:

4 וַיְהִי דְּבַר יהוה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃ 5 "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: 'כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? 6 וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים 7 הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יהוה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלָיִם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב'." 

אלוהים הבהיר לעם ישראל דרך הנביא זכריה, כי כל הצומות וימי הזיכרון הללו הנם המצאתם של בני אדם ולא הנחיות ממנו. מאחר שימי הזיכרון נבעו מהחלטות בני האדם, אין כל סיבה לשאול כעת את אלוהים אם להמשיך את המסורת. הרי גם בקביעת הימים לא נשאלה דעת אלוהים.

אלוהים עונה למשלחת העם: "כאשר אתם אוכלים או צמים, אתם עושים זאת לעצמכם!"

על פי תשובת ה' מתברר שימי הזיכרון והצום נבעו מתוך כאב על הרס בית המקדש, חורבן הארץ והרס המשפחות, ולא מתוך חרטה על ריחוק העם מדבר אלוהים ואי קיום דברו.

במילים אחרות: "אינכם מערבים ומעמידים אותי במרכז חייכם, אלא את עצמכם!"

למה דומה המקרה?

לילד הבוכה ומצטער כל כך על שהוריו לקחו ממנו את הצעצוע האהוב. הילד מתחנן לפני הוריו שיחזירו את הצעצוע, אך אינו משקיע ולו מחשבה עמוקה ואיכותית לסיבה שבעטיה הצעצוע נלקח ממנו – מעשה רע שעשה!

ולכן, גם אם יוחזר לו הצעצוע, התנהגותו לא תשתנה, הוא ימשיך לעשות את הרע עד שהצעצוע יילקח שוב.

כך בדיוק נוהג עם ישראל עד היום.

בכל שנה חלק נכבד מן העם מקיים את צום ט באב, צום גדליהו וכו' אך אף לא אחד באמת מקדיש מחשבה ואומר: הכל קרה כי דחינו בבוז את המשיח ישוע המובטח לנו על פי הכתוב בתורה.

העם רוצה מקדש, אך אינו רוצה לתת לאלוהים לשכון בליבו.

העם בוכה על הרס ירושלים והמקדש אך אינו מקדיש זמן ומחשבה לסיבה האמיתית להרס העיר והמקדש.

העם לא חזר באמת בתשובה על חטאיו איש לרעהו ועל כך שלא קיים את התורה על פי רצון אלוהים – על כך בהמשך.

ולכן, גם אם אלוהים יעניק להם שוב את המקדש, הרי שזה ייהרס שוב כי העם לא חזר בתשובה ממעשים שגרמו להרס בראשונה…

עם ישראל חוגג ברובו גם את מועד ל"ג בעומר.

רבים מתעטפים בדתיות מרשימה אך עושים דבר שאלוהים מעולם לא ציווה.

רבי עקיבא הצביע על בר כוכבא כמשיח וזה הוכיח עצמו להיות משיח שקר.

כל חגיגה הקשורה לשני אלו הרי היא עבודת כפירה.

ישנם הקושרים את ל"ג בעומר להארה שקיבל רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) אשר בעקבות כך כתב את הזוהר.

ספר הזוהר הינו ניסיון להכיר את אלוהים דרך חכמת אדם מסולפת.

כך או כך, כל הסיבות לחגיגת ל"ג בעומר נטועים בכפירה ועבודת אלילים.

עלינו להעמיד את האמת הזו לנגד עינינו:

אי אפשר להתרברב לפני אלוהים במעשים שהוא עצמו לא ציווה עלינו לעשות.

בשורת מתי טו 13-14:

"השיב ואמר: "כל נטע אשר לא נטע אבי שבשמים עקור ייעקר. הניחו להם. מורי דרך עיוורים הם לעיוורים. ואם עיוור מדריך את העיוור הרי שניהם יפלו לבור."

בהמשך מתבררת הסיבה למורת רוחו של אלוהים עוד יותר:

זכריה ז 7, 14-11:

7 "הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יהוה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלָיִם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב.

11 וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. 12 וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יהוה צְבָאוֹת.

13 'וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ, כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע,' אָמַר יהוה צְבָאוֹת. 14 'וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם; וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה'."

אילו הייתם שומעים לנביאיי אשר שלחתי אליכם כאשר ישבתם בשלווה — בתקופה שהמקדש עמד על תילו והיה מושלם ביופיו — כי אז לא הייתם צריכים לחשוב על ימי זיכרון וצום. אילו הייתם שומעים לדבריי, היו אלו ימי שמחה ושלום ולא ימי אבל וצום.

הלקח הזה חייב לעמוד מול עינינו גם היום:

לעתים אנו משקיעים זמן, יכולת ואמצעים בדברים שאלוהים מעולם לא דרש. אנו עסוקים אולי בדברים שנראים רוחניים, בפרויקטים שצורכים משאבים רבים, אך עצת אלוהים לא נשאלה בעת הקמתם.

לעתים אנו עסוקים במסורות שנובעות ממחשבות בני אדם, אך מעולם לא נדרשו ולא התקבלו על־ידי אלוהים.

מה נראה יותר רוחני מצום ועינוי נפש? והנה אלוהים אומר: "לא מעוניין …לא רוצה …מיותר!"

מדוע? "כי לא ביקשתי את הצום הזה. אילו הייתם קרובים אליי ומעמידים אותי במרכז חייכם, אילו עשיתם את רצוני, לא הייתם מגיעים למצב שבו אתם בוכים ומתאבלים על אובדן הברכה."

חשוב לזכור: לא מדובר פה בצום יום הכיפורים שקבע אלוהים, אלא בצומות אחרים.

מהו באמת רצון אלוהים?

מה העם היה צריך לעשות על מנת למצוא חן בעיני אלוהים?

זכריה ז 14-8:

8 וַיְהִי דְּבַר־יהוה אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר׃ 9 "כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר: 'מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. 10 וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם, גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.'

11 וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. 12 וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יהוה צְבָאוֹת.

13 'וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ, כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע,' אָמַר יהוה צְבָאוֹת. 14 'וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם; וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה'."

בפסוקים אלה אלוהים מלמד את העם את משמעותה של אמונה חיה:

אמונה חיה לא מתבטאת בצום אשר מיד אחרי סיומו ממשיכים לפשוע ולעשוק. היא לא מתבטאת ביום אחד או שבוע בשנה של חרטה, אלא ביחס אישי וקבוע עם אלוהים.

אלו הן הדרכים שבהן תתבטא אמונה חיה:

א.        שמעו לדבר אלוהים בכתובים שניתנו בפי הנביאים. ענגו את לבותכם לעשות את רצון אלוהים ואל תקשו אותם כאבן (פסוק 12: "וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ, בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים…"; ראה גם תהילים לז 4).

מי שמאמץ באמונה את הכתוב בתנ"ך יגלה במהרה כי ישוע הוא אל שדי, משיח ישראל אשר בא וכיפר על חטאיי בני האדם.

מי שיכיר את חסד אלוהים ואת אהבתו, ירצה וישאף למלא את רצון אלוהים בחייו.

ב.        עשו את אשר ציווה אתכם אלוהים:
●      משפט אמת שפוטו!
●      חסד ורחמים עשו איש עם אחיו!
●      אל תעשקו את החלש ואת חסר ההגנה, כמו הגר, היתום והאלמנה!
●      אל תחשבו לעשות רע איש נגד רעהו!
— במילים אחרות: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

לא קל למלא דרישות אלו, אך אלוהים מבטיח כוח על מנת ליישמם — לאלו המניחים את חייהם כמנחה לפני מושיעם ישוע המשיח (רומים יב 1).

אל לנו להצביע על המשלחת שהגיע לירושלים ולחשוב שלנו זה לא יקרה.

רבים מאיתנו באים דרך קבע לכל הפעילויות בבית אלוהים אך לעיתים מהסיבות הלא ראויות.

האם בכל פעם שאנו באים לבית אלוהים אנו באמת באים "לפגוש את אלוהים?"

האם אנו מביטים סביב לפגוש אדם הזקוק לעידוד או נחמה?

האם אלוהים דרש מאיתנו לבוא לביתו כדי לבצע פעילויות חברתיות או לדאוג לנזקק ולבודד?

יעקב, אחיו של ישוע, כתב מילים מאוד דומות באיגרתו בפרק ב: לא מספיק שאדם מאמין שאלוהים קיים. הרי גם השדים מאמינים בקיום אלוהים, ובכל זאת יבלו את הנצח באגם האש.

אמונה חיה תמיד תתבטא בהוצאה לפועל של רצון אלוהים המדויק בחיינו באופן פיזי.

אמונה ללא מעשים היא אמונה מתה (יעקב ב 26):

"כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא."

סיכום שיעור מס' 14:

• פרק ז הנו אחד הפרקים הברורים ביותר שמלמדים כי אלוהים מעוניין רק בדברים שהוא עצמו מצווה.
• אלוהים אינו מעוניין במעשים ובמסורות שנראים לכאורה רוחניים, אך הם המצאות של בני אדם. הוא רוצה לראות אותנו עושים את רצונו כפי שהוא מתבטא בברור בדברו הכתוב — בתנ"ך ובברית החדשה. — כלומר: אלוהים רוצה לראות את ילדיו פועלים מתוך אמונה חיה ובריאה.
• אמונה חיה ובריאה היא אמונה בישוע המשיח כגואל ומושיע מעבדות החטא.
• אמונה חיה תניב פרי! היא תתבטא במעשי צדק, בדיבור אמת וברחמים לזולת.
• אמונה חיה היא מתכון לשמחה ושלום. היא תמיד תשמור את שלומנו ושמחתנו בישוע, גם בעת משבר. הדבר נכון על בסיס לאומי וגם פרטי.