ויקרא פרק ג'

ויקרא פרק ג – זבח שלמים

וְאִם־זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, אִם מִן־הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב, אִם־זָכָר אִם־נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יהוה׃ 2 וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃ 3 וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 4 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים, וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה׃ 5 וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי־אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה;

6 וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה, זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ׃ 7 אִם־כֶּשֶׂב הוּא־מַקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יהוה׃ 8 וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃ 9 וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה, לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה, וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 10 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים, וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה׃ 11 וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהוָה. 12 וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יהוה׃ 13 וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃ 14 וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 15 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים, וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה׃ 16 וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל־חֵלֶב לַיהוָה׃ 17 חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

"זֶבַח שְׁלָמִים" הנו קרבן שרוב בשרו נועד לאכילה על־ידי המקריב, משפחתו וידידיו.

המילה "שְׁלָמִים" מציינת דבר שלם, שלום. בפרק ז מפסוק 12 נאמר שהוא גם "זֶבַח הַתּוֹדָה" ו"נֶדֶר".

המקריב הביא את הזבח לאלוהים מרצונו החופשי כאות תודה וסיפוק. אנשים נהגו לעשות כך כאשר אלוהים ברכם, ובעת שזכו לישועתו ולהצלתו (מלכים א פרק ח 13-66).

בזבח השלמים מתקבלת תמונה בה אלוהים מזמין את המקריב לסעוד עמו.

אף־על־פי שהבשר ברובו ניתן למקריב והוא אוכל אותו עם מכריו וידידיו, הרי שאלוהים מצווה על כל המשתתפים להיות נקיים מטומאה מכיוון שהבשר התקדש בהיותו זבח לאלוהים (פרק ז 11-38).

כל הזבחים מציינים את פעולתו וזהותו של המשיח ישוע, לכן נבחן כיצד זבח השלמים והארוחה המצורפת אליו מקרינים על המשיח ופועלו.

להזכירנו: פרקים א-ה מציינים חמישה סוגי קרבנות:

קרבן עולה (פרק א) – BURNT OFFERING
קרבן מנחה (פרק ב) – GRAIN OFFERING
זבח שלמים (פרק ג) – FELLOWSHIP OFFERING
קרבן חטאת (פרק ד-ה 13) – SIN OFFERING
קרבן אשם (פרק ה 14-26) – GUILT OFFERING

ויקרא פרק ג פסוקים 1-5:

זבח השלמים חייב להיות מן החי ותמים, כמו בקרבן העולה ובשאר הקרבנות המוקרבים לאלוהים.

בפרקים הקודמים למדנו כי הזבח הנו סמל לישוע המשיח, שמותו מהווה קרבן כפרת חטאים לאלו המאמינים בו.

בעזרת הסמלים, העם לומד להכיר את המשיח ופועלו; לכן, הזבח חייב להיות מושלם ותמים כדי לסמל בנאמנות את שלמותו של המשיח בכל המובנים (בספר ישעיה פרק נג 7 ישוע המשיח מכונה "שֶׂה". באיגרת א-פטרוס א 17-19 נאמר: "שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ …"; יוחנן א 29: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם").

"יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יהוה" – את הקרבן מביאים לפני משכן אלוהים (ראה פרק א).

קרבן העולה חייב להיות זכר, אך זבח השלמים יכול להיות גם חיה כשרה ממין נקבה (פרה, כבשה, עיזה: פרק ג 1, 6: "… וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה, זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ"). – מדוע?

א. אלוהים מאפשר לכל אדם להקריב זבח שלמים, וזאת בהתאם לאפשרויותיו הכלכליות.

ב. תכלית זבח השלמים הנה ארוחה משותפת לחיזוק ההתחברות הקדושה והקשר בין ילדי אלוהים במשפחותיהם ובחברה. רוב בשר הקרבן ניתן למקריב כדי שיאכל עם יקיריו. מסיבה זו לא נראית כל סיבה לשלול בהמה ממין נקבה למטרה זו.

זבח השלמים אינו כולל "בְנֵי יוֹנָה". תכלית הזבח הנה ארוחה משותפת הכוללת משתתפים רבים, וידוע כי "בני יונה" אינם בעלי חיים עם כמות רבה של בשר המתאימה לאירוע שכזה! הויתור על בני יונה לזבח שלמים גם פותר את הכוהנים ממלאכה מייגעת ומיותרת להעלות כל יונה כזבח, על כל המשתמע מכך.

פסוק 2:

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב."

מתבצעת כאן פעולה זהה לזו שנעשית בהקרבת קרבן העולה.

המקריב את זבח השלמים מעורב בשישה שלבים שנועדו להזכיר ולשנן לכל בן ישראל את עובדת היות אלוהים קדוש. זו תזכורת לחטאו של האדם ולצורך בכפרת חטאים כדי לשמור על התחברות עם אלוהים (פירוט בפרק א). ששת השלבים הם:

א. הצגת הקרבן התמים במשכן אלוהים;

ב. סמיכת ידיים על ראש הקרבן – הזדהות;

ג. שחיטת הקרבן על־ידי המקריב – כפרה, חיים תמורת חיים;

ד. התזת הדם על המזבח – סמל החיים (הנפש בדם – יז 11: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר");

ה. ביתור ועריכת חלקי הקרבן – וידוי שלמות פנימית;

ו. אכילת הזבח על־ידי המקריב ומוזמניו – ציון להשתתפות בתנאי הברית (קרבן העולה נשרף כליל על המזבח, ללא העור).

התוצאה משלבים אלו – בתנאי שנעשים מלב תמים ונקי לפני אלוהים – היא כפרת חטאים.
פסוקים 3-5: הנחיות להקרבת קרבן השלמים:

3 וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, אִשֶּׁה לַיהוָה; אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב, וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב, אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 4 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן, אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים; וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד, עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה׃ 5 וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי־אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה, עַל־הָעֹלָה, אֲשֶׁר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ; אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

מתוך תיאור החלקים הפנימיים ברור שהקרבן בותר וחלק מאיבריו הפנימיים נוקו והועלו על מזבח העולה.

אלוהים מפרט בפסוקים רבים ששומן הקרבן נשרף על המזבח.

הכוהנים עמלים להפריד את השומן שמסביב למעיים, לכליות, במותניים ומסביב לכבד. כל השומן, יחד עם האיברים הפנימיים שמוזכרים, נשרפים על המזבח.

בפסוק 5 נאמר שהזבח מעלה "רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה". כלומר – אלוהים מרוצה מאמונתו ומציותו של המקריב להעלות את הזבח כפי שצווה. כאשר אלוהים נהנה מריח ניחוח הזבח, המשמעות היא: כפרתו ניתנת, ברכתו מובטחת וכן גם נוכחותו.

בספר שמואל א פרק ב מתוארים מעשיהם הנפשעים של חופני ופינחס, בניו של עלי הכוהן. הם פשעו נגד ה' כאשר אכלו מן הזבח לפני שהקטירו את השומן. מעשיהם לא היו "ריח ניחוח ליהוה", וכולנו יודעים שהם שלמו על כך בחייהם (ראה דוגמא נוספת בספר ויקרא י: נדב ואביהוא).

שומן ודם

לכבש יש גוש שומן באחוריו הנקרא "אַלְיָה"; את הגוש הזה מצווים להסיר ללא עצם הגב (העצה) ולהקריבה בשלמותה על מזבח העולה.

שימו לב לנאמר בפסוק 17 באשר לאכילת שומן ודם!

"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ."

אלוהים אוסר על עמו לאכול שומן ודם.

בהקשר לדם נאמר ש"הנפש היא בדם", ולכן נאסר על עם ישראל לאכול דם מפאת קדושת החיים (ויקרא יז 11: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר").

מתברר מתוך הפסוק שהדם והשומן מתייחסים לחיי הקרבן – כאשר הנפש היא בדם והשומן כמקור בריאות החיים.

איך בני ישראל מבינים היום את המצווה הזו?

ישנם אלו הטוענים שהשומן של האליה המוקרב לאלוהים הוא השומן שאסור לאוכלו, ואינם רואים כל איסור באכילת שומן בהמה, כבש ועז באופן כללי.

ישנם אחרים שמאמצים את המצווה כפי שהיא, ואכן נמנעים מאכילת השומנים המוזכרים כחלק מהזבח.

פסוק זה יכול להאיר לנו את משמעות המצווה מתוך ספר שמות כג 19: "…לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". "חֲלֵב" = שומן, ולאו דווקא חלב לשתייה.

יחד עם האיסור מתוך הכתוב בספר ויקרא, ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

א. אלוהים אוסר על עם ישראל לבשל גדי בחלב אמו, כי כך נהגו עובדי האלילים להקריב את זבחיהם לאליליהם. אלוהים דורש מעמו להיות שונה מעובדי האלילים, ולא להיחשב כאחד מהם.

ב. השומן לאלוהים.

פרק ג אינו מציין את כל הפרטים הקשורים לזבח השלמים; את שאר ההוראות ניתן למצוא בפרק ז 11-38.

חלוקת חלקי הזבח בין המקריב לכוהן:

הכוהן מבתר את הזבח. הוא מקטיר את השומן ואת שאר החלקים הפנימיים על מזבח העולה. לאחר שאלוהים קיבל את חלקו, הכוהנים זכאים לקבל את החזה. את שוק הימין מקבל הכוהן אשר עבד על הזבח (ויקרא ז 31-36: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו׃ 32 וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם׃ 33 הַמַּקְרִיב אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת־הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן, לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה׃ 34 כִּי אֶת־חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם, וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 35 זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יהוה, בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהוָה׃ 36 אֲשֶׁר צִוָּה יהוה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם").

תוספות הנדרשות לזבח השלמים: מיני מאפה

מלבד הבהמה, הכבש והעז הראויים לקרבן שלמים, נדרש המקריב להביא מיני מאפה כדי להשלים את זבח השלמים.

תכלית הקרבן היא לחגוג בנוכחות אלוהים את השלום וההגנה שהוא מעניק לילדיו – כל התהליך הנו חלק מפולחן – על כן אלוהים ציווה על המקריב להביא מיני מאפה ולתת לו דגימה אחת מכל סוג. את החלק המוקדש לאלוהים לא מעלים על המזבח, אלא נותנים לכוהנים.

יוצא מכך שלא רק המקריב חוגג את השלום והשמחה שאלוהים העניק לו, אלא יחד עמו חוגגים בני משפחתו, מכריו וכוהני אלוהים במקדש.

סוגי המאפה:

ויקרא ז 12-14:

"12 אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן׃ 13 עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו׃ 14 וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל־קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה, לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה":

חלות מצות בלולות בשמן – שעיסתן נלושה בשמן;
רקיקי מצות משוחים בשמן;
חלות "סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת" – חלוטה ברותחין קודם ללישה, ואחר כך בלולה בשמן;
חלות לחם חמץ.

קרבן השלמים הנו האמצעי בו יושבים ביחד בני העם עם כוהני אלוהים כדי לשמוח בפועל אלוהים בחייהם. התנאי להשתתפות: טהרה מבחינה פולחנית.

כל הבשר והמאפים נחשבים לאוכל שנזבח לאלוהים, ולכן הוא מקודש על־ידי אלוהים.

הוראות אכילה:

זבח השלמים ושאר מיני המאפה לעתים נאכלים בביתו של המקריב, בשל כך עלולים המשתתפים להתייחס לאוכל בזלזול. לכן רשומים החוקים הקשורים בפרק הזמן הניתן לאכילת הזבח והתנאים הנדרשים מן המשתתפים:

את זבח השלמים חייבים לאכול את כולו עד הבוקר שלמחרת. הוראה זו מחייבת את המקריב לשתף קהל רב, כך שלא יישאר דבר מן הזבח. במידה ולא היו מספיק בני משפחה כדי לסיים, המקריב היה מזמין את הנזקקים לאכול מבשר ארוחת המצווה (ויקרא ז 15: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו, בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר"; משלי פרק ז: "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי…" [דוגמא שלילית]).

במקרה של זבח "נֶדֶר אוֹ נְדָבָה" יכולים המשתתפים לאכול מהבשר יומיים (שני ימים) ולילה אחד. ביום השלישי שארית הבשר חייבת להישרף; ואם מישהו יאכל ממנו, ייחשב הדבר כאילו אכל פיגול – דבר שאינו כשר בעיני אלוהים – וכך תעמוד חטאתו לפני אלוהים. בנוסף לכך, אם המקריב לא דאג לכך שבשר מקודש יקבל את היחס הנכון, אלוהים יבטל את הזבח:

ויקרא ז 16-18:

"וְאִם־נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ, בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת־זִבְחוֹ יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל׃ 17 וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף׃ 18 וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר־זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לֹא יֵרָצֶה; הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא."

ההערכה ליומיים ניתנה, ככל הנראה, כדי לאפשר ליקירים ולחברים להגיע ממרחק.

לא מספיק להיות קרוב משפחה או חבר של המקריב כדי להשתתף בארוחת זבח השלמים! הואיל והבשר מקודש והנו זבח לאלוהים, כל המשתתפים מחויבים להיות טהורים כתנאי להשתתפותם; כלומר – האדם לא נגע בדבר טמא, לא במת או בנבלת חיה, אינו נגוע בצרעת ואינו זב או בנידה. ראה את הפסוקים הבאים:

ויקרא ז 19-21:

"9 וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף; וְהַבָּשָׂר, כָּל־טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר׃ 20 וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל בָּשָׂר, מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה, וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ׃ 21 וְנֶפֶשׁ כִּי־תִגַּע בְּכָל־טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, אוֹ בְּכָל־שֶׁקֶץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר־זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ"; ויקרא יג-טו, כא;

במדבר ה 2:

"צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב, וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ."

א-שמואל כ 26, כא 5:

"וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא; כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר"; "וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת־דָּוִד וַיֹּאמֶר: אֵין־לֶחֶם חֹל אֶל־תַּחַת יָדִי; כִּי־אִם־לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה."

מי שיזלזל במצוות אלוהים, אלוהים ידרוש מעמו – "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".

לארוחה שכזו באים הקרובים כדי לשמוח ביחד. מן הסתם אין מקום לאלו שהחטא מקנן בלבם ושהשלום לא שוכן בנפשם.

המשמעות של זבח השלמים לבני ישראל

זבח השלמים היה האחרון בסדר הקרבנות. הבאתו היה מאורע חגיגי שבמהלכו המשתתפים זכרו והזכירו את ברכות אלוהים.

היה שוני מהותי בין ארוחות אלו שנעשו על־ידי בני ישראל לבין סעודות החג הפולחניות של עובדי אלילים.

עובדי האלילים הודו לאליליהם ועשו זאת במטרה לזכות בטובות הנאה; מילותיהם הנחמדות כלפי אליליהם היו דברי חנופה.

אצל בני ישראל הסעודה החגיגית הייתה בעצם סעודה שאלוהים ערך. אלוהים היה המארח, ובני ישראל הסבו לשולחנו בהכרת תודה למיטיבם שסיפק את צורכיהם.

קרבן התודה נועד להיות סיום יפה ורב משמעות לסדרת הקרבנות שהועלו כביטוי של תודה.

הסמליות

דבר אלוהים מלמדנו שאנו יכולים לחוות שלום רק בזכות קרבנו של ישוע המשיח.

ישוע הוא שלומנו! פרי פועלו הוא השלום שאנו חווים עם אלוהים:

רומים ה 1:

"עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ;"

קולוסים א 20:

"…וּבְאֶמְצָעוּתוֹ לְרַצּוֹת אֶל עַצְמוֹ אֶת הַכֹּל. הֵן מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְהֵן מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, בְּאֶמְצָעוּתוֹ, בַּעֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בְּדָמוֹ עַל הַצְּלָב;" – במותו יש לנו חיים.

אפסים ב 14:

"הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה;"

ישעיה ט 5-6: "שַׂר־שָׁלוֹם"

"כִּי־יֶלֶד יֻלַּד־לָנוּ, בֵּן נִתַּן־לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר־שָׁלוֹם׃ 6 לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ, עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם, קִנְאַת יהוה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת."

פרי השלום שאנו יכולים להציג לפני אלוהים הוא ציותנו להוראותיו הנובע מתוך אמונה בו ובדברו. זו האהבה, ההתחברות הטהורה והקדושה, שקיימת בין ילדי אלוהים.

המשמעות למאמינים היום:

הקשר בין סעודת זבח השלמים לבין סעודת האדון ברורה מאוד! בסעודת האדון אנו זוכרים את קרבנו של ישוע המשיח, שבזכותו אנו חיים בשלום עם אלוהים וזכאים לחיי נצח מלאי הלל ושירות בנוכחותו.

בסעודת זבח השלמים רשאים להשתתף אלו שאין עליהם חטא וטומאה, כך בסעודת האדון רשאים להשתתף בני אדם נושעים שהתוודו על חטאיהם "וידיהם נקיות" לפני אלוהים.

מי שמזלזל בהוראות אלוהים בהקשר לסעודת זבח השלמים ולסעודת האדון, יודע שמחלות ואף מוות עלולים לפקוד את חייו.

א-קורינתים יא 17-33:

"בְּמָסְרִי אֶת הָהוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה אֵינֶנִּי מְשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם, שֶׁכֵּן אֵינְכֶם נֶאֱסָפִים יַחַד לְטוֹבָה אֶלָּא לְרָעָה. 18 רֵאשִׁית כֹּל, שָׁמַעְתִּי כִּי בְּעֵת שֶׁאַתֶּם מִתְאַסְּפִים בִּקְהִלָּה מִתְגַּלְּעוֹת מַחֲלוֹקוֹת בֵּינֵיכֶם. בְּמִדַּת מָה אֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה, 19 שֶׁכֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פִּלּוּגִים בֵּינֵיכֶם לְמַעַן יִוָּדַע מִי הֵם הַנֶּאֱמָנִים בֵּינֵיכֶם. 20 וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נֶאֱסָפִים יַחַד לְמָקוֹם אֶחָד, אֵין זֹאת כְּדֵי לֶאֱכֹל אֶת סְעוּדַת הָאָדוֹן, 21 כִּי כָּל אֶחָד מַקְדִּים לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחָתוֹ, וְהַתּוֹצָאָה — זֶה רָעֵב וְזֶה שִׁכּוֹר. 22 הַאָמְנָם אֵין לָכֶם בָּתִּים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם? אוֹ שֶׁמָּא בָּזִים אַתֶּם לִקְהִלַּת אֱלֹהִים וּמְבַיְּשִׁים אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ? מָה אֹמַר לָכֶם? אֲשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם? עַל זֹאת לֹא אֲשַׁבֵּחַ. 23 אָכֵן אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת אֲשֶׁר גַּם מָסַרְתִּי לָכֶם: שֶׁהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, בַּלַּיְלָה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ, לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, 24 בֵּרֵךְ, בָּצַע אוֹתוֹ וְאָמַר: “זֶה גּוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי.” 25 כֵּן גַּם לָקַח אֶת הַכּוֹס לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְאָמַר: “הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּוּ.” 26 הֵן בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מִן הַכּוֹס הַזֹּאת, אַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת מוֹת אֲדוֹנֵנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא. 27 לָכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ. 28 יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; 29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. 31 אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. 32 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. 33 עַל כֵּן, אַחַי, הַמְתִּינוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁאַתֶּם נֶאֱסָפִים לֶאֱכֹל".

בסעודת זבח השלמים ובסעודת האדון, אנו נקראים לחגוג את ישועת אלוהים בחיינו כאשר אנו מתחברים עם שאר ילדי אלוהים, באהבה ובשלום. כך פעלו בני הקהילה הראשונה (ראה מעשי השליחים ב 37-42: "… הֵם הָיוּ שׁוֹקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים, עַל הַהִתְחַבְּרוּת, עַל בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל הַתְּפִלּוֹת"), וכך אנו נדרשים לפעול גם היום. אם נאמץ באמונה ובאהבה את רצון אלוהים, נזכה לחוות את ברכתו באותה מידה.

כותרת