התאנה הבלתי פוריה

התאנה הבלתי־פורייה

המשל

לוקס יג 9-6:

6 סִפֵּר אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה: "לְאִישׁ אֶחָד הָיְתָה תְּאֵנָה נְטוּעָה בְּכַרְמוֹ; פַּעַם בָּא לְחַפֵּשׂ בָּהּ פְּרִי וְלֹא מָצָא. 7 אָמַר אֶל הַכּוֹרֵם: 'הִנֵּה זֶה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אֲנִי בָּא לְחַפֵּשׂ פְּרִי בַּתְּאֵנָה הַזֹּאת וְלֹא מָצָאתִי. כְּרֹת אוֹתָהּ. לָמָּה לְהַנִּיחַ לָהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע?'

8 הֵשִׁיב לוֹ הַכּוֹרֵם: 'אֲדוֹנִי, הַשְׁאֵר נָא אוֹתָהּ עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת עַד שֶׁאֶעֱדֹר מִסָּבִיב וְאָשִׂים זֶבֶל; 9 אוּלַי תִּתֵּן פְּרִי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה — וְאִם לֹא, תִּכְרֹת אוֹתָהּ'."

הרקע שעליו סופר המשל

משל עץ התאנה הנו נקודת הסיום תחת דרשה אדירה של האדון ישוע — דרשת בישור לאחיו היהודים — שהחלה בפרק יב 1.

המשל עצמו פשוט וברור, אך אם אנחנו רוצים להבין מדוע האדון ישוע ממשיל אותו דווקא בנקודה הזו, חשוב שנלמד תחילה את ההקשר המיידי שבלוקס יג 5-1.

צדיק ורע לו. — אה, באמת?

בפסוקים שקודמים למשל, אחדים מתוך הקהל פנו לישוע עם קושיה שממש הטרידה אותם. הם הרי חונכו לתפיסה פשטנית של החט ועונשו:

ראית אדם שאירע לו אסון? — יש לכך הסבר: הוא כנראה חטא בחטא גדול במיוחד, וכעת אלוהים מעניש אותו.
אם לעומת זאת ראית אדם בריא, עשיר, חי ללא דאגות — עליך לצאת מתוך הנחה שהוא צדיק, ולכן אלוהים מברך אותו.

כבר חבריו של איוב היו משוכנעים שכך מתנהל העולם. שוב ושוב הם אמרו: "איוב, נכון שעל פניו אתה נראה צדיק. אבל בפועל אתה מסתיר מאתנו חטא חמור. רק כך ניתן להסביר את האסונות שפוקדים אותך! רק חוטא נענש כך מיד אלוהים." באיוב ד 7 אליפז שואל: "זְכָר נָא: מִי הוּא נָקִי אָבָד, וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?" במילים אחרות: "איוב, האם ראית פעם שאלוהים משמיד אנשים נקיים מחטא? לוּ היית ישר לפני הבורא, האם הוא היה מרשה שתגיע למצב של שכול, חולי מזעזע וחוסר־כל?"

זו היתה הדעה הרווחת גם בימי ישוע. היא מסבירה את שאלת התלמידים על־אודות קבצן עיוור מלידה: "רַבִּי, מִי חָטָא שֶׁהוּא נוֹלַד עִוֵּר? הוּא אוֹ הוֹרָיו?" (יוח' ט 2) — דהיינו, "מישהו כאן חטָא. זה הוכח על־ידי עונש העיוורון. נשאר רק לברר מי החוטא."

והנה אירע עוד אסון שלא הסתדר עם ההשקפה הזו. ממש לא:

לוקס יג 1:

בְּאוֹתָהּ עֵת הָיוּ שָׁם אֲנָשִׁים שֶׁסִּפְּרוּ לוֹ [לישוע] עַל הַגְּלִילִיִּים אֲשֶׁר פִּילָטוֹס עֵרַב אֶת דָּמָם בְּזִבְחֵיהֶם.

לא מסופר במקומות אחרים על אותו מקרה, לא בבשורות ולא בספרי היסטוריה, ולכן לא ניתן לברר את הרקע ואת הסיבות מדוע הנציב הרומי פילטוס פעל כפי שפעל. אך העובדות פשוטות וברורות:

קבוצת יהודים מהגליל עלו לירושלים לשם מילו מצוות התורה — כנראה לציון אחד הרגלים. גם בבית המקדש הם נשארו יחד כקבוצה (עובדה שחייליו של פילטוס הצליחו לזהות אותם בתוך יתר הקהל) והקריבו את קורבנותיהם יחד.
חשוב לא לשכוח כאן: דם של קורמן תמיד שימש לכפרת חטא.
ואז, באמצע הטכס, כשהם מלאו בקפידה אחר הוראותיו של אלוהים לטיפול בחטא, פילטוס הרוצח "ערבב את דמם בדם קורבנותיהם" — דוגמה קלסית של "צדיק ורע לו".

בני שיחו של ישוע ניסו ליישב את הקושיה, ועל בסיס התיאולוגיה המוטעית שלהם התבקש רק הסבר אחד: "אולי בכל זאת לא מדובר בצדיקים. אולי אותם גליליים היו חוטאים גדולים עד־כדי־כך שאלוהים סירב לקבל את קורבנם."

…וכמו יהודים טובים, הם הלכו לרב על־מנת לשמוע את דעתו.

תשובת ישוע הראשונה: "אתם טועים!"

לוקס יג 3-2:

2 "הַאִם מִפְּנֵי שֶׁהַגְּלִילִיִּים הָאֵלֶּה סָבְלוּ זֹאת סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁהֵם הָיוּ חוֹטְאִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכָּל אַנְשֵׁי הַגָּלִיל? 3 לֹא! אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם. אַךְ אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם."

במילים אחרות: "נכון שבזמן הטבח בחצר המקדש נכחו בירושלם עוד אלפי גליליים שעלו לרגל? נכון שהם לא נפגעו? — ומכך אתם מסיקים שהנרצחים היו החוטאים הגדולים יותר? — אתם טועים."

מפני שתושבי יהודה נטו לפקפק באדיקותם של אנשי הגליל (יוח' א 46; ז 52) מביא ישוע מיֹזמתו דוגמה נוספת — אסון שאירע ליהודים כשרים, ירושלמים, דתיים:

לוקס יג 5-4:

4 "אוֹ אוֹתָם הַשְּׁמוֹנָה־עָשָׂר אֲשֶׁר נָפַל עֲלֵיהֶם הַמִּגְדָּל בַּשִּׁלֹחַ וַהֲרָגָם, הַסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁהֵם הָיוּ אֲשֵׁמִים יוֹתֵר מִכָּל הָאֲנָשִׁים הַגָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם?
5 אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא; אַךְ אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם."

? בכל אחת מהדוגמאות ישוע חוזר תחילה על השאלה שהוצגה: "האם גודל האסון שפוקד אדם הנו רמז לגודל חטאו?" — ופעמיים הוא עונה: "לֹא!"

המשיח פוסל את התיאולוגיה המוטעית של שומעיו, כי הנלמד מכתבי הקודש שונה ממנה לחלוטין: דברים רעים קורים מפני שאנחנו חיים בעולם שנשחת על־ידי החטא, ואותו אסון עלול לפקוד אנשים "טובים" לצד רשעים גמורים, מאמינים נושעים יחד עם בלתי־מאמינים.

להלן שמונה דוגמאות, ואף אחת מהן לא מציינת עונש על חטא כסיבה לסבל:

אלוהים אכן מרשה שדברים רעים קורים לילדיו כדי לבחון את אמונתם. הוא, כבורא שיודע הכל, אינו זקוק לבדיקה הזו (תהל' מד 22-21; מה"ש טו 8), אך הנסיון מוכיח לסובל עצמו את אמיתות אמונתו ואת יציבותה (כיפא"א א 7-6; דבר' ח 2; משלי יז 3).
אלוהים מרשה שדברים רעים קורים לאנשיו, כי כך הם לומדים לא להישען על יכולותיהם אלא על עזרתו (קור"ב א 9-8; יב 10-7).
אלוהים מרשה שדברים רעים קורים למאמינים. בדרך זו הוא גורם לנו "לֶאֱחֹז בַּתִּקְוָה הַמֻּנַּחַת לְפָנֵינוּ; 19 תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ" (עבר' ו 19-18; רומ' ה 5-3).
אלוהים מרשה שדברים רעים קורים לאנשים "טובים", כי רק כך הם מגלים איפה אהבתם האמיתית. האוהבים את המשיח ישאפו לעמוד בנסיון ולעבור אותו בהצלחה (רומים ה 4-3). הם יכנעו ברצון ליד אלוהים שמעצבת אותם ויוצרת בהם דמיון לישוע (מה"ש ה 41; כיפא"א ד 13). לעומת זאת, מי שקשור באהבה לדברי העולם יגיב באכזבה, ביאוש או בכעס לכל נסיון שלוקח ממנו את הדברים הללו (עבר' י 34).
אלוהים מרשה שדברים קשים קורים לילדיו כדי ללמד אותם ציות (תהל' כיט 67; עבר' יב 11-4).
רק כשדברים רעים קורים למאמינים יכול אלוהים להראות להם את חמלתו (תהל' כג 13). כשהוא פוגש אותם בעומק סבלם ומנחם אותם — שם הם לומדים להכיר אותו מקרוב (קור"ב א 5-4).
אלוהים מרשה שדברים רעים קורים לילדיו כדי להפוך אותם ליעילים יותר בשרותו. לאחר שעמדנו בנסיונות קשים, אלוהים יכול לתת לנו משימות קשות יותר (יעקב א 4-2).
אלוהים מרשה שדברים רעים קורים לאנשים "טובים", כי כך הם לומדים לנחם, לעודד ולחזק אחרים שעוברים נסיונות (לוקס כב 32-31; קור"ב א 4).

בנוסף לכל אלה אנחנו יודעים ששום דבר לא קורה באופן רנדומלי: "אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים [טובים ורעים] חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ" (רומ' ח 28).

אם כן, תשובת ישוע הראשונה הייתה: "אתם טועים! אסון הוא לא בהכרח עונש על חטא." וכעת…

תשובת ישוע השנייה: "אתם חיים על זמן שאול!"

מפני שהיא חשובה כל כך, ישוע חוזר על אזהרתו פעמיים, אחרי דוגמת הטבח במקדש ואחרי הדוגמה של התמוטטות המגדל (פס' 3, 5):

"אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם."

זוהי קודם־כל אזהרה אישית עבור בני שיחו — ועבור כל אדם.

בדוגמה הראשונה היה מדובר באנשים שמלאו במדוייק אחר הוראות התורה למי שרוצה לכפר על חטאיו — ומה היה סופם? הם נרצחו בידי רשעים תוך־כדי עבודת הקודש.
הדוגמה שישוע עצמו סיפק היתה זו של יהודים טובים, ירושלמים, מן הסתם שומרי מצוות, שהיו עסוקים בחיי היומיום שלהם — ומה היה סופם? הם נקברו תחת בניין קורס, ללא מגע יד אדם, כביכול מיד אלוהים.

! שני האסונות פקדו אנשים "רגילים" כרעם ביום בהיר, והמסר האישי הוא: "האסון הבא עלול לקרות לך! האם אתה מוכן לפגוש את הבורא?"

אך ישוע לא רק פונה אל כל אחד משומעיו באופן אישי. "אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם", זוהי אזהרה לעם שעד כה דחה את משיחו, דהיינו…

אזהרה ברמה לאומית

על מנת להבהיר זאת חד־משמעית, המשיח ממשיל את המשל על עץ התאנה הבלתי־פורֶה.

המשל ופירושו

לוקס יג 9-6:

כל שומעיו של ישוע הכירו עצי תאנה אשר בחלקם גדלים בשטח הפתוח מזרעים שפוזרו באקראי על־ידי ציפורים או בני אדם.

כולם גם הכירו כרמים. הם ידעו כי…

הכרם הוא שטח מעובד, מגודר ושמור, וכל מה שנמצא בתוכו שייך לבעל הכרם (מתי כא 33).
שתילים שגדלים בכרם אינם צומחים באקראי. הכורם שתל אותם לפי תכנונו.
יש לצמחים הללו תכלית אחת ויחידה: להניב פרי (ישע' ה 2-1).

על הידע הכללי הזה ישוע מתבסס כשהוא אומר:

"פַּעַם בָּא [בעל הכרם] לְחַפֵּשׂ בָּהּ [בתאנה] פְּרִי וְלֹא מָצָא." — כיהודי שומר תורה בעל הכרם בוודאי לא חיפש פרי על העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר הנטיעה (ויק' יט 23), אך הָחל מהשנה הרביעית הוא ציפה לתשואה מהשקעתו. למשך שלוש שנים נוספות הוא התאכזב, למרות התנאים האידיאליים שבהם גדל העץ. שום פרי לא נראה אפילו בשנה הרביעית, החמישית והשישית.

לבסוף, בעל הכרם החליט לסלק את התאנה חסרת־התועלת, ורק תחינות הכורם (מי שמופקד על טיפוח הכרם) עצרו אותו: "הַשְׁאֵר נָא אוֹתָהּ עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת", דהיינו שנה שביעית. כך הוא מבקש ומבטיח להעניק לעץ את הטיפול המרבי.

הנמשל

…הוא העם הנבחר — ישראל.

תמונת הכרם — כבר בישעיהו פרק ה העם נמשל לכרם שזוכה לטיפוחו ולטיפולו המיוחד של אלוהים (ישע' ה 7).

תמונת התאנה — בהושע ט 10 מסמל עץ התאנה את עם ישראל, והוא מופיע באותו מובן כאן בברית החדשה (ראה גם מתי כד 32).

"שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אֲנִי בָּא לְחַפֵּשׂ פְּרִי." — בעל הכרם הוא אלוהים האב. הוא שלח את בנו יחידו לעולם כמשיח ישראל, אותו משיח שכל הנביאים נבאו עליו, אך גם בתום שלוש השנים של שירותו הציבורי לא נראה ה"פרי" — חזרתו בתשובה הלאומית של העם כולו (מתי ד 17).

"הֵשִׁיב לוֹ הַכּוֹרֵם…" — הנמשל לכורם הוא ישוע המשיח עצמו. כשהוא פותח את שנתו האחרונה לפני העלייה על הצלב הוא מפגיע למען עמו: "הַשְׁאֵר נָא אוֹתָהּ עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת." — אך האם התאנה נשאה פרי?

העם הנבחר — כמו העץ במשל — זכה לתנאים הטובים ביותר: "לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; 5 לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים" (רומ' ט 5-4). אך למרות כל היתרונות האלה "העץ" לא הניב את הפרי הרוחני המיוחל.

גם יוחנן המטביל חיפש "פרי" אצל ההנהגה הדתית. הוא קרא לזה "פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה", דהיינו הכרת חטא וחזרה בשתובה אמיתית. במקום הפרי הוא פגש גאווה לאומית, ותגובתו הייתה: "יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הוֹרָה אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן הֶחָרוֹן הַבָּא? … אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר, 'אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ,' כִּי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁמִּן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל אֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם." — זוהי אמנם זכות להשתייך לעם הנבחר, אך השייכות הזו אינה מקנה כניסה אוטומטית לגן־עדן.

לבסוף נאלץ יוחנן לקבוע כי "כְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ" (מתי ג 10-7).

על הקביעה הזו בדיוק חוזר כעת האדון ישוע במשל התאנה הבלתי־פורייה.

סיכום: היישום ברמה האישית

מאחר שמשל התאנה הבלת־יפורייה הוא חלק מדרשת בישור, המשיח פונה כאן קודם־כל למי שטרם נושע:

ראשית: ישועה

מי שלא זועק לישוע המשיח כמושיע מקללת החטא אינו באמת מניב "פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה", אפילו אם כל חייו מתרכזים סביב פולחן דתי ושמירת מצוות. הרי "אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (מה"ש ד 12). מי שלא מאמין בישוע וממליך אותו כאדון על חייו — אינו נושע. אשמת החטא נשארת בו, וביום המשפט הוא ידמה לעץ אשר "יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ."

המשפט קרוב

במשל יש אמנם תקופה של חסד שנמשכת "עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת", אך האם מישהו מאתנו יכול לדעת מתי ה"שנה" הזו תסתיים עבורו? "הִנֵּה עַתָּה יוֹם יְשׁוּעָה" (קור"ב ו 2). מחר עלול להיות מאוחר מדי.

חיים על זמן שאול

העובדה שאלוהים דוחה זמנית את משפטו, היא לא דבר שמגיע לנו. בעל הכרם כבר דרש: "כְּרֹת אוֹתָהּ. לָמָּה לְהַנִּיחַ לָהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע?" אלוהים לא משאיר אותנו כאן מפני שאנחנו "מועילים לו" במובן כלשהו. ההיפך — עם כל יום נוסף אנחנו גורמים יותר נזק.

כל ההיבטים הללו מדגישים את רמת הדחיפות: "דִּרְשׁוּ [את] יהוה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישע' נה 6); "היום הוא יום ישועה" (קור"ב ו 2).

ועוד נקודה אחרונה ספציפית עבור מאמינים נושעים: הרי גם מאתנו אלוהים מצפה ל"פרי". הפרי הזה כולל את כל הדברים בחיים שלנו ש…
• מביאים כבוד לאלוהים,
• שמברכים ובונים את הסובבים אותנו,
• שמהווים עדות לכך שרוח הקודש אכן פועל בנו ומשתמש בנו.

לכן הפרי הזה נקרא "פרי הרוח". הנה כל המרכיבים שלו (גלט' ה 23-22):

פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, 23 עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי.

כותרת