הסעודה הגדולה

הסעודה הגדולה

המשל

לוקס יד 24-15:

15 אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שֶׁשָּׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אָמַר אֵלָיו: "אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים."

16 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִישׁ אֶחָד עָרַךְ סְעוּדָה גְּדוֹלָה וְהִזְמִין אֲנָשִׁים רַבִּים. 17 סָמוּךְ לִשְׁעַת הַסְּעוּדָה שָׁלַח אֶת עַבְדּוֹ לוֹמַר לַמֻּזְמָנִים: 'בּוֹאוּ, כִּי הַכֹּל כְּבָר מוּכָן.' 18 אַךְ כֻּלָּם הֵחֵלּוּ לְהִתְנַצֵּל פֶּה אֶחָד.

הָרִאשׁוֹן אָמַר: 'קָנִיתִי שָׂדֶה וַאֲנִי חַיַב לָצֵאת לִרְאוֹתוֹ. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, קַבֵּל אֶת הִתְנַצְּלוּתִי.'

19 אַחֵר אָמַר: 'קָנִיתִי חֲמִשָּׁה צִמְדֵי שְׁוָרִים וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִבְחֹן אוֹתָם. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, קַבֵּל אֶת הִתְנַצְּלוּתִי.'

20 וְאַחֵר אָמַר: 'נָשָׂאתִי אִשָּׁה וְלָכֵן אֵינֶנִּי יָכוֹל לָבוֹא.'

21 כְּשֶׁחָזַר הָעֶבֶד וְסִפֵּר לַאֲדוֹנָיו אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הִתְכַּעֵס בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: 'צֵא מַהֵר אֶל רְחוֹבוֹת הָעִיר וְאֶל סִמְטְאוֹתֶיהָ וְהָבֵא הֵנָּה אֶת הָעֲנִיִּים, אֶת בַּעֲלֵי הַמּוּם, אֶת הָעִוְרִים וְהַפִּסְחִים.'

22 אָמַר הָעֶבֶד: 'אֲדוֹנִי, מַה שֶּׁצִּוִּיתָ נַעֲשָׂה וַעֲדַיִן יֵשׁ מָקוֹם.' 23 אָמַר הָאָדוֹן אֶל הָעֶבֶד: 'צֵא אֶל הַדְּרָכִים וְאֶל הַמִּשְׁעוֹלִים וְאַלֵּץ אֲנָשִׁים לְהִכָּנֵס כְּדֵי שֶׁיִּמָּלֵא בֵּיתִי.'

24 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי."

הרקע שעליו סופר המשל

שימו לב שהמשל נפתח במילים (פס' 16) "הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ…" זאת אומרת כי המשל עונה על הנאמר קודם לכן.

ההקשר הוא, כמובן, אותה סעודת שבת "בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים" שאליה הוזמן האדון ישוע (לוקס יד 1) — הוזמן שלא ממניעים טהורים (ראה "מקום הכבוד בסעודה"; עמ' ### ואילך).

רק לפני רגע ישוע סיים לספר שני משלים (משל א.: יד 11-7; משל ב.: 14-12). במשלים הללו הוא ניסה לעורר את בעלי־התורה המוזמנים ואת המארח לעובדה שגאוותם היא שמונעת מהם את הכניסה למלכות אלוהים.

"אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים" (פס' 15) מגלה הבנה בעניינים רוחניים (וסביר להניח שהוא מייצג אחרים שהבינו גם הם). הוא מכריז: "אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים."

הוא מבין שמשלו של ישוע על הזמנה לחתונה (פס' 8) מלמד על המלכות.
הוא גם מזדהה עם קביעת ישוע כי "בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם" לבני אדם על מעשיהם (פס' 14).

ובכל זאת — הוא פיספס לחלוטין את המסר של ישוע. בהכרזתו "אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" הוא מתכוון לברך את עצמו ואת חבריו הפרושים. הוא קם, מרים כוסית וקורא: "אשרינו הפרושים ובעלי־התורה, כי מקומנו 'בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים' וב'מַלְכוּת הָאֱלֹהִים' מובטח!"

"הרי אנחנו יהודים, וידוע כי "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (משנה, נזיקין, סנהדרין י, א)."
"יותר מזה: אנחנו פרושים — 'יהודים סוג א' (יוחנן ז 49). בתור כאלה נשב על מקומות הכבוד במלכות."

טעות! — אבל ישוע אוהב גם את הצבועים והגאוותנים. גם אותם הוא רוצה להושיע. לכן הוא לא קם ועוזב בכעס. — לא! — הוא מספר להם עוד משל: את משל הסעודה הגדולה.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

"אִישׁ אֶחָד עָרַךְ סְעוּדָה גְּדוֹלָה וְהִזְמִין אֲנָשִׁים רַבִּים" (פס' 16). — השומעים מיד שמים לב לניסוח: הסעודה "גְּדוֹלָה" והמוזמנים "רַבִּים". לא מדובר בסעודת שבת עם כמה עשרות מוזמנים, כמו זו שהם משתתפים בה כעת. סעודות מן הסוג שישוע מתאר נערכות רק על־ידי מלכים או האנשים העשירים ביותר (אסתר א 8-3; מרקוס ו 21).

אותו מלך או איש עשיר "הִזְמִין" בעלי מעמד נבחרים על־ידי הודעה אישית שנשלחה שבועות או חודשים לפני מועד האירוע. בגלל הלוגיסטיקה הדרושה להכנת סעודה בהיקף כזה היה קשה לקבוע מראש את היום והשעה המדוייקים למימוש ההזמנה. לכן כולם קיבלו הזמנה נוספת בצמוד למועד הסופי:

"בּוֹאוּ, כִּי הַכֹּל כְּבָר מוּכָן" (פס' 17ב). — זוהי ההזמנה השנייה למוזמנים המכובדים.

כל שומעיו של ישוע יודעים: לא מסרבים הזמנה שכזו.

הרי…

המוזמנים כבר אישרו את השתתפותם כשקיבלו את ההזמנה הראשונית;
מי שמגיע זוכה למטעמים ולמשקאות מן המשובחים שבמשובחים, למוזיקה ולפינוקים אחרים שבימים רגילים רק יכול לחלום עליהם — וזאת לא רק ליום אחד אלא למשך שבוע או יותר;
להיות מוזמן אצל המלך או אצל אחד העשירים ביותר במדינה מעלה אותך לדרגה של מיוחס. כל סובביך יבינו שאתה עומד מָדְרגה או שתיים מעל עם־הארץ;
לסרב להזמנה כזו, זה לא רק טיפשי בגלל התענוגות שמפסידים — זה אפילו מסוכן! אם אתה מעליב מלך או מנהיג בכך שאתה אומר לו: "שמור את הסעודה שלך למי שאתה רוצה. אני לא בא!" — הוא עלול לראות בזה תגובה עויינת או אף הכרזת מלחמה (מתי כב 7-5).

לכן, כשישוע ממשיך ומספר על המוזמנים שממציאים תירוצים מדוע הם לא יכולים לבוא — ולא רק אחד או שניים עושים זאת אלא כולם — השומעים חושבים לעצמם: "איזה מין סיפור זה? אף מוזמן לא היה נוהג כך. זה לא מציאותי!"

ואילו תירוצים עלובים!

"קָנִיתִי שָׂדֶה, וַאֲנִי חַיַב לָצֵאת לִרְאוֹתוֹ" (פס' 18). — בחיאת… זה שקוף! אתה רוצה להגיד לי שחתמת על חוזה ושילמת כסף וסגרת עיסקת נדל"ן — ורק עכשיו אתה הולך לראות את מה שקנית? הראה לי איש עסקים או בעל קרקעות שעובד ככה!

וחוץ מזה: מה שקנית לא יברח! לך לסעודה, תהנה, תן למלך לכבד אותך — ואחר כך לך לראות את חתיכת האדמה שלך.

"קָנִיתִי חֲמִשָּׁה צִמְדֵי שְׁוָרִים, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִבְחֹן אוֹתָם" (פס' 19). — אה, באמת? קנית חתול בשק? אתה רוצה לספר לי שהוצֶאתָ הון עָתַק על קנייה של עשרה שוורים — ורק עכשיו אתה הולך לבדוק אם אולי הם צולעים, או עוורים, או גרוטאות בני 50?

אם ככה אתה עושה עסקים, אני תוהה איך בכלל הישגת מספיק כסף כדי לקנות "חֲמִשָּׁה צִמְדֵי שְׁוָרִים."

"נָשָׂאתִי אִשָּׁה, וְלָכֵן אֵינֶנִּי יָכוֹל לָבוֹא" (פס' 20). — זהו שיא התירוצים העלובים! מי נותן לאישתו לקבוע לו לאיזה משתה ללכת ולאיזה לא? אנחנו הפרושים בוודאי שלא. אצלנו נותנים גֶט לאישה ששורפת את האוכל. אתה יכול לתאר לעצמך מה היינו עושים לאחת שמנסה להרוס לנו מסיבה שחיכינו לה כל השנה?

כשישוע ממשיך ומספר כי "הִתְכַּעֵס בַּעַל הַבַּיִת" (פס' 21) כולם מהנהנים: "גם אני הייתי כועס במקומו." — אבל אז המשל מתרחק עוד יותר מכל מה שמוכר ומקובל:

כעת "בַּעַל הַבַּיִת" שולח את עבדו "אֶל רְחוֹבוֹת הָעִיר וְאֶל סִמְטְאוֹתֶיהָ" כשהוא מצווה עליו: "הָבֵא הֵנָּה אֶת הָעֲנִיִּים, אֶת בַּעֲלֵי הַמּוּם, אֶת הָעִוְרִים וְהַפִּסְחִים!"

כל הפרושים ובעלי־התורה אומרים לעצמם: "זה חסר היגיון!

לא מזמינים אנשים כאלה! הם טמאים;
איפה העיקרון של יחסי־גומלין שלפיו אנחנו עורכים רשימות מוזמנים?
איזו תועלת תצמח למארח מהזמנת אנשים עניים?
▪ חומרית, זה בִּזבוז,
▪ חברתית, קשר עם קבצנים הורס לך את המוניטין;
אין אפילו אינטרס פוליטי. שום מלך, מנהיג או בעל־השפעה לא זקוק לתמיכה מהפלג הזה של האוכלוסייה. הרי הם רק נטל."

אבל ישוע עוד לא סיים. — העבד במשלו חוזר ומדווה לבעל הבית: "אֲדוֹנִי, מַה שֶּׁצִּוִּיתָ נַעֲשָׂה, וַעֲדַיִן יֵשׁ מָקוֹם;" ואדונו מצווה (פס' 23): "צֵא אֶל הַדְּרָכִים וְאֶל הַמִּשְׁעוֹלִים וְאַלֵּץ אֲנָשִׁים לְהִכָּנֵס כְּדֵי שֶׁיִּמָּלֵא בֵּיתִי."

וכל פרוש ובעל־תורה חושב לעצמו: "מה? — עם כל הכבוד, אדוני — אני חושב שאתה עושה טעות.

כשהִזְמנת את הקבוצה הקודמת עוד יכולתי איכשהו להבין שאתה רוצה לתת צדקה לעניים. הרי גם אנחנו, הפרושים, מדגישים את המצווה הזאת.

אבל עם הקבוצה האחרונה הזו אתה תגרום לעצמך נזק נטו! — האם אתה רוצה למלא את ביתך באנשים שאנחנו אפילו לא מכניסים לתוך העיר?…
▪ נוודים, שודדי־דרכים, זונות, מצורעים?
▪ אנשים מסוכנים, וכאלה שאסור לגעת בהם?
▪ כל מי שמקומו מחוץ למחנה על־פי התורה?…

…ואתה מזמין אותם לאכול אִתך?"

ושומעיו של ישוע בוודאי שמו לב לפרט נוסף: על־מנת להביא את הקבוצה האחרונה שהוזמנה יהיה צורך ב"אילוץ".

הרי כשהם עומדים בכניסה לארמון או לבית המפואר שבו נערכת הסעודה —
▪ כשהם רואים אלפי אורות דולקים,
▪ כשהם שומעים את צלילי המוזיקה מתוך האולמות,
▪ רואים את המשרתים רצים הנה והנה עם מגשי כסף עמוסים במטעמים,
▪ רואים שומרים לבושי חליפות פותחים לפניהם שער בגובה שלוש קומות,
▪ כשהם ממצמצים לתוך זוהר האור שמשתקף בתוך הבית בכלי זהב וכסף,
▪ במראות נחושת וברצפת השיש המלוטשת,

…הם אומרים: "מה אני עושה פה? —
▪ אני מכיר את המארח רק מסיפורים;
▪ אין לי שום מתנה לתת לו;
▪ אני לבוש בסמרטוטים מטונפים;
▪ לא ראיתי מקלחת כבר חודש;
▪ אני לא יודע איך מתנהגים בסביבה מפוארת כזו;
▪ לא יודע איך יושבים על ספה ליד שולחן;
▪ לא יודע איך אוכלים עם סכו"ם;
▪ לא יודע איך מדברים בנימוס —

אני לא מתאים לפה!"

אך מה אומר בעל הבית לעבדו? "אַלֵּץ אֲנָשִׁים לְהִכָּנֵס. שָכנע אותם. הגד להם: 'המלך מחכה לכם. הוא שמח שהגעתם'."

…וכל פָרוּש וכל בעל־תורה אומר לעצמו: "זה לא יקרה לעולם. כל המשל הזה חסר היגיון. הוא לא משקף שום מציאות שאנחנו מכירים."

הפניה האישית

עד כה כולם היו סבורים כי ישוע מספר סיפור דִמיוני על אנשים דִמיוניים — סיפור שיכלו להגיב אליו במשיכת כתף ולהגיד: "זה לא מדבר אליי."

אבל פתאום הוא פונה אליהם אישית:

24 "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי."

זה כבר לא משל. זה "אֲנִי", ישוע — ואני אומר זאת "לָכֶם", לָפרושים ולָסופרים!

זהו…

▪ הרב ישוע שטוען שהוא המשיח,
▪ והוא עומד לערוך סעודה גדולה,
▪ והמוזמנים המקוריים לא יכנסו אליה.

זאת אומרת שהוא שוב מדבר על המלכות. אנחנו, הפרושים, הרי יודעים שמלכות המשיח תיפתח בסעודה גדולה. ישעיהו כבר ניבא על כך (כה 6; ואילך עד פס' 9): "וְעָשָׂה יהוה צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים — שְׁמָנִים מְמֻחָיִם, שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים."

כן, הפרושים בהחלט חיכו ל"מַלְכוּת הָאֱלֹהִים". הם התאמצו לשמור עוד ועוד מצוות כדי לזכות במקומות הטובים ביותר במלכות. הם היו מוכנים לוותר על נוחיות, ועל שעות שינה, ועל תענוגות, כי הם היו משוכנעים ש"בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם" להם.

גם היום אנשים דתיים רציניים יגידו לך: "קשה להיות יהודי." אבל הם נושאים את הקושי הזה ברצון. יש להם תקווה ש"בעולם הבא" כבר לא יהיה קשה.

? שמתם לב שזה נכון לא רק ביהדות?

▪ בנצרות הממוסדת, מי שרוצה להוכיח את אדיקותו מוותר על נישואין, מוותר על כל מה שנחשב לתענוג בחיים וסוגר את עצמו במנזר.

▪ בהינדואיזם, ל"איש קדוש" נחשב אדם שוויתר על הכל ויש לו רק…
• בגד שמכסה את המתניים
• וצלוחית, שלתוכה אנשים תורמים לו אוכל.

▪ מי שרוצה להיות בודהיסט טוב — נהיה נזיר.

▪ באיסלאם, אמנם לרוב אין דגש על פרישות, אבל כולנו שמענו על הגרסה המעוותת של תקוות הנצח שיוצרת מחבלים־מתאבדים — התקווה ל"גן־עדן" שבו מחכות לכל גבר 70 בתולות.

הפרושים בהחלט חיכו ל"מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" ולסעודה הגדולת. — אבל עכשיו ישוע אומר להם: "אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי."

"זו הסעודה שלי!"
"אני קובע מי נכנס אליה — וְלמלכות האלוהים!"

יותר ישיר ואישי מזה הוא לא יכול להיות.

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

המוזמנים המקוריים

16 "אִישׁ אֶחָד עָרַךְ סְעוּדָה גְּדוֹלָה וְהִזְמִין אֲנָשִׁים רַבִּים."

? מי הם הנמשל של המוזמנים המקוריים?

! עם ישראל, כמובן. העם הנבחר. — כל ספר התנ"ך הוא "ההזמנה" הראשונית שקיבלו. דבר אלוהים הכין אותם לביאת המשיח ולימד אותם על מלכותו שתקום. אותו פרוש או סופר שהכריז "אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" הבין את הכתוב ואת הנבואות. הוא ידע שהוא מוזמן.

אך כשהוא שמע את ההזמנה השנייה הוא לא פירש אותה נכון. — כך היא נשמעת במשל:

17 סָמוּךְ לִשְׁעַת הַסְּעוּדָה שָׁלַח [האדון] אֶת עַבְדּוֹ לוֹמַר לַמֻּזְמָנִים: 'בּוֹאוּ, כִּי הַכֹּל כְּבָר מוּכָן!'

השליח עם ההזמנה

? את מי אלוהים שלח על־מנת להכריז: "בּוֹאוּ, כִּי הַכֹּל כְּבָר מוּכָן"? — מי קרא לעם ישראל: "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!"? — הנמשל של אותו עבד הוא…

! יוחנן המטביל; הנביא האחרון של תקופת התנ"ך; פורץ דרכו של המשיח (מתי יא 10-9, 14-13).

התירוצים

20-18 אַךְ כֻּלָּם הֵחֵלּוּ לְהִתְנַצֵּל פֶּה אֶחָד.

הנמשל של "כֻּלָּם" הם אלה שהיו אמוּרים לדעת: הפרושים, הסופרים וראשי הכוהנים — מי שלמד תורה — ההנהגה הדתית שייצגה את העם בכללותו.

! שים לב: הבשורות לא מדווחות כי אף פרוש לא בא להיטבל אצל יוחנן המטביל. באו גם באו! אך עִם מניע לא נכון.

הם ראו בטבילת יוחנן עוד מצווה שבה יכלו לזָכּות את חשבונם אצל הבורא. לדעתם החשבון הזה כבר עמד בזכות — עִם לידה כיהודים, עִם שמירת התורה, עִם שמירת הגדר לתורה, ועִם שמירת הגדרות לגדרות שהמשיכו להמציא ולהוסיף ליתר בטחון.

"רַבִּים מִן הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים [באו] לְהִטָּבֵל" אצל יוחנן המטביל על תקן "צדיקים" שרצו להוסיף לעצמם עוד קצת צדקה. לכן יוחנן סירב להטביל אותם וקרא (מתי ג 10-7): "יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הוֹרָה אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן הֶחָרוֹן הַבָּא? 8 לָכֵן עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה, 9 וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר: 'אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ'."

כך קיבלנו את הפסוק העצוב (לוקס ז 30) שמתאר את המוזמנים המקוריים במילים: "אוּלָם הַפְּרוּשִׁים וּבַעֲלֵי הַתּוֹרָה לֹא נִטְבְּלוּ אֶצְלוֹ, וּבְכָךְ שָׂמוּ לְאַל אֶת תָּכְנִית הָאֱלֹהִים לְמַעֲנָם."

להלן התירוצים שהפרושים מעלים, כביכול, בפני העבד שמזמין אותם:

"אנחנו לא מוכנים לקבל את ההזמנה שאתה מביא, כי היא מכילה מספר טעויות:

א. אנחנו לא מכירים את האדון ששלח אותך (מתי כא 25; יוחנן א 22-19);

ב. אתה אמנם מזמין אותנו לחתונה, אך זו חתונה עם החתן הלא נכון (יוחנן ג 29; מתי בכ 3; יוחנן ט 16);

ג. אתה רוצה לאלץ אותנו ללבוש בגדי חתונה שאתה מספק — דהיינו לחזור בתשובה ולבקש סליחת חטאים — אך לנו יש בגדי חתונה משלנו, והם יותר טובים — דהיינו, אנחנו צדיקים בכוחות עצמנו (מתי כב 14-11)."

ישוע מתאר במשלו מלך או אדם עשיר שהזמין מאות ואולי אף אלפי אורחים, וברור שמספר התירוצים היה דומה למספר המוזמנים. לכן "קָנִיתִי שָׂדֶה", "קָנִיתִי …שְׁוָרִים" ו"נָשָׂאתִי אִשָּׁה" הם רק דוגמאות שמייצגות את שלל האפשרויות.

בעולם שסובב אותנו לא קשה לראות את הנמשל לדוגמאות הללו:

שני הראשונים היו עסוקים בניהול הרכוש שלהם. הם מייצגים את מי שאומר: "מה לי מלכות שמיים ו'מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה' (התג' יט 9)? אני מעדיף להתאמץ ולהשיג דברים שאני יכול לגעת בהם — דברים שמעניקים לי ביטחון כאן ועכשיו. אני מעדיף לחיות במציאות ההווה במקום לייחל לאיזושהי מלכות אגדית שתקום בעתיד — או שאולי לא תקום בכלל (עבר' יב 16)."
השלישי בנה על מערכות יחסים. הוא היה קשור לאישתו — וכעיקרון זהו דבר טוב. אך הוא הנמשל למי שאומר:

▪ "אם אתה דורש ממני להציב את המשיח במקום ראשון — לפני כל אדם ולפני כל קשר אחר;

▪ אם אתה מזהיר אותי כי אני עלול לאבד 'אִשָּׁה, …אַחִים,… הוֹרִים אוֹ יְלָדִים לְמַעַן מַלְכוּת הָאֱלֹהִים' (לוקס יח 29);

▪ אם המלך מציב לי תנאים כמו 'מִי שֶׁבָּא אֵלַי וְאֵינֶנּוּ שׂוֹנֵא אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו,… אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי' (לוקס יד 26);

…תודה רבה. תן את המלכות שלך למישהו אחר. אני לא רוצה אותה."

יהודים עם־הארץ

העבד נשלח קודם־כל לרחובות עירו של עורך־הסעודה. הוא לא יוצא מתוך חומות עיר הבירה של המלך.

הנמשל לקבוצת המוזמנים הזו הם השארית הקטנה מעם ישראל שאכן קיבלה את ישוע.

▪ היא היתה מורכבת לרוב מעם־הארץ, אנשים פשוטים כמו התלמידים מקרב דייגי הכנרת (מתי ד 22-18);

▪ הצטרפו אליה גם יהודים שנחשבו לטמאים ולרשעים גמורים, כמו מוכסים וזונות (מתי כא 32-31);

▪ ובאו גם יהודים שלא היה להם כל ערך בעיני החברה: נכים מבקשי נדבות — אנשים שנכותם נתפסה כעונש משמיים (יוחנן ט).

אך בנוסף אליהם, המשל מלמד כי…

יש מקום גם לגויים

23-22 אָמַר הָעֶבֶד: 'אֲדוֹנִי, מַה שֶּׁצִּוִּיתָ נַעֲשָׂה — וַעֲדַיִן יֵשׁ מָקוֹם.'

23 אָמַר הָאָדוֹן אֶל הָעֶבֶד: 'צֵא אֶל הַדְּרָכִים וְאֶל הַמִּשְׁעוֹלִים וְאַלֵּץ אֲנָשִׁים לְהִכָּנֵס כְּדֵי שֶׁיִּמָּלֵא בֵּיתִי.'

כאן נמשלים אנשים שנמצאים מחוץ לשערי העיר — מחוץ למחנה — מחוץ לעם הנבחר — גויים. גם הם שומעים את הבשורה, מאמינים בישוע, נושעים וזוכים למקום במלכות אלוהים.

וכשאנחנו מיישמים את הפסוקים הללו על קהילת המשיח בת ימינו, אנחנו נזכרים בדברי שאול השליח (קור"א א 29-26):

לא רמי יחשׂ

26 "אַחַי, רְאוּ מִי אַתֶּם שֶׁנִּקְרֵאתֶם: לֹא רַבִּים מִכֶּם חֲכָמִים מִבְּחִינַת הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא רַבִּים חֲזָקִים וְלֹא רַבִּים רָמֵי יַחַשׂ. 27 אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; 28 בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים, 29 לְמַעַן לֹא יִתְהַלֵּל אִישׁ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."

פסק הדין

24 "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי."

פרושים וסופרים יקרים, אתם אמנם מוזמנים, אבל אם לא תחזורו בתשובה, תשכחו מ"אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים." אף אחד מכם לא יהיה שם.

"אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים" — לא הגאוותנים;
"אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק" — לא אלה שחושבים את עצמם לצדיקים;
"אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם";
אשריכם אם תזעקו עם המוכס החוטא: "אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא!"
אך אם בגאוותכם תמשיכו להתפלל: "אֱלֹהִים, אֲנִי מוֹדֶה לְךָ שֶׁאֵינֶנִּי כִּשְׁאָר הָאֲנָשִׁים — גַּזְלָנִים, רְשָׁעִים, נוֹאֲפִים, וְאַף לֹא כַּמּוֹכֵס הַזֶּה. 12 אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ, אֲנִי נוֹתֵן מַעֲשֵׂר מִכָּל מַה שֶּׁאֲנִי מַרְוִיחַ…", אז דעו לכם "כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל" (לוקס יח 14-10).
אם תמשיכו לדחות אותי, את משיחיוּתי, את אלוהוּתי ואת כפרתי — אזי בבוא היום אתם "תִּרְאוּ אֶת אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאֶת כָּל הַנְּבִיאִים בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים — וְאַתֶּם מְגֹרָשִׁים הַחוּצָה" (לוקס יג 28).

סיכום

האם אני "חי בָּסרט" שאני אהיה במלכות אלוהים? האם אני חי בביטחון מדומה כמו הבחור מפסוק 15?

האם אני מסתמך על כך…

▪ שאני יהודי;

▪ או שאני בן־אדם יחסית טוב;

▪ או שנולדתי למשפחה מאמינה;

▪ שאני מגיע לאסיפות הקהילה;

▪ שאני עושה דברים "משיחיים", כמו תפילה וקריאה בתנ"ך?

עליי לזכור שיש רק דרך אחת ויחידה שמבטיחה לי להיות במלכות:

▪ לחזור בתשובה,

▪ להאמין בישוע,

▪ ללכת אחריו בנאמנות ובעקביות.

אלוהים הזמין אותך לסעודה — דרך דברו, דרך המשפחה, דרך מדריכי הנוער, דרך מאמינים אחרים, דרך הקהילה.

מדוע אתה לא נענה להזמנה? — איזה תירוצים אתה נותן?

▪ אני צעיר מידי; לא מבין מספיק,

▪ אני מפחד לתת את השליטה לאלוהים,

▪ היום אני רוצה לעשות כיף; אולי מחר אחזור בתשובה,

▪ אני עדיין לא מספיק טוב,

▪ מה אם אפול בחטא אחרי שקיבלתי את ישוע?

אף תירוץ לא מוצדק. באף תירוץ אין אמת.

מי שלא יענה להזמנת אלוהים, יקבל בדיוק את מה שביקש: הוא יחיה לנצח רחוק מנוכחות אלוהים — באגם האש.

נכון להיום, ההזמנה עדיין בתוקף. כדאי לענות בחיוב.

כותרת