הושע הנביא – ספר הבטחת אהבתו הנצחית של אלוהים לעמו ישראל
הושע פרק ז פסוקים 1-16
משל התנור והעוגה שלא הופכה
הנושא של פרק ז נסוב סביב התוהו ובוהו שהשתרר על אפרים בשנות קיומה האחרונות, כאשר התרחשו במדינה מהומות ומרידות תכופות ועל כך נוספו ההתנהגות ההפכפכנית של שליטיה (732-722 לפנה"ס). הממלכה צועדת בצעדי ענק לעבר אנרכיה שתוביל לחורבנה.
הנביא מתאר את התקופה בה מלך הושע בן אלה, שהיה אחרון מלכי הממלכה הצפונית. הושע בן אלה עלה לשלטון לאחר שרצח את פקח בן רמליהו (מל"ב טו 30). הושע בן אלה נכנע למלך אשור תגלת פלאסר השלישי, התחייב לשלם לו מס ובתמורה זה ישאירו על מקומו. לאחר זמן קצר הפר הושע בן אלה את הברית עם אשור והגיע להסכם מדיני עם מצרים, שהייתה אויבתה של אשור.
חוסר אמינות ואופי בוגדני היו בין הסיבות לעליית אשור על אפרים והגליית התושבים אשורה פעם אחת ולתמיד.
הנביא מתאר את מצבה העגום של ממלכת ישראל במשל התנור והעוגה ובביטוי – "יונה פותה אין לב". כמו אז גם היום – תמונה שווה אלף מילים.
פסוק 1.
החלק האחרון מפרק ו פסוק 11 משתייך לתחילת פרק ז.
"… בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי.
א. כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל, וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר; וְגַנָּב יָבוֹא, פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ.
ב. וּבַל-יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל-רָעָתָם זָכָרְתִּי; עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם, נֶגֶד פָּנַי הָיוּ.
הנביא משתמש במונחים מקבילים:
בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי – כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל
וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם – וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן (שומרון כמרכז אפרים – עיר בירה)
אלוהים כאב נאמן מחפש כל הזדמנות כדי לרפא את עם ישראל – בנו בכורו – ולברכו.
והנה, כאשר אלוהים שומע את בקשות החזרה בתשובה של העם, הוא פונה אליהם ובודק שוב את מצבם – האם השתנה דבר?
גם הפעם כמו בעבר אלוהים רואה שעמו לא נטש את דרך הרע, הטומאה והרשע.
זעקותיהם לאלוהים הינם פעולה דתית ריקה מתוכן.
החזקים ממשיכים לנצל ולפגוע בחלש ולקנות את המשפט בכסף.
במקום שבו המרמה והשקר נפוצים, חסרה יראת אלוהים ורבים התמימים שסובלים ואינם מקבלים משפט צדק (ישעיה א 10-20, דברים י, מיכה ו 6-8).
מרמה ושקר כאורח חיים הם ביטוי לריקבון רוחני ומוסרי.
במקום שבו מרמה וחוסר אמת חוגגים, החברה מתמוטטת.
"…וְגַנָּב יָבוֹא, פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ."
הרוע כבש כל חלקה בעם. הגנבים גונבים בבתים וגדודי פושעים אורבים לאנשים ברחובות. החטא והפשע נמצאים בפנים ובחוץ.
במילים אחרות: אין מקום בטוח. הפשע נמצא בכול. השקר והמרמה הפכו לאורח חיים וכול תחומי החברה היו נגועים.
הפשע גואה במקום שבו אכיפת החוק כושלת וחלשה או כאשר אנשי החוק פועלים במשותף עם הפושעים.
רבותי, קראו את כותרות העיתונים ותגיעו למסקנה שהחברה שלנו היום אינה טובה בהרבה מזו של הושע ולכן אל נתפלא אם אלוהים יביא את משפטו על העולם וגם על עמינו כפי שעשה בעבר..
בפסוק 2 הנביא מציין שוב את הזלזול של העם באלוהים.
ב. וּבַל-יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל-רָעָתָם זָכָרְתִּי; עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם, נֶגֶד פָּנַי הָיוּ.
הם התייחסו ליהוה כאילו היה אחד האלילים. הם כל כך הפחיתו מערכו וחשבו שה' לא זוכר את מעשיהם הרעים.
מתברר שבני ישראל שכנעו עצמם שאלוהים אינו ער למתרחש או שלא איכפת לו כיצד הם חיים. אבל, מעשיהם הרעים סובבים אותם כמו צבא אויב הצר עליהם מכל עבר ואין מפלט החוצה.
אלוהים מסכם – נגד פניי היו מעשיהם – אני ער לכל הנעשה ולא נסתר ממני דבר.
כל שקר עתיד להתגלות ואלוהים ישפוט כל מרמה. הכול נרשם בספרי המעשים (התגלות כ 11-15) ואם האדם אינו נושע, לא ימחקו מעשיו אלא יעמדו נגדו כשטר חוב (אל הקולוסים ב 14).
פסוק 3:
ג בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ-מֶלֶךְ; וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים.
הושע מתאר את עומק הרשעה והריחוק מאלוהים בכך שמציין את מעלליהם של השליטים ועוזריהם.
עבדי המלך – שריו, מתנהגים בעורמה, זדון ופשע, ואינם יראים לחלוק זאת עם המלך.
אדרבא, אם המשרתים מתגאים בפשעיהם לפני המלך משמע שפשע ותרמית היא דרך הניהול של הממלכה – ז"א שהמלך הוא רב הפושעים.
המשרתים למדים שאם יתמידו בדרך זו, יזכו לכבוד ותגמול מן המלך.
במושגים של היום תתארו הנהגה שמתעלמת מצרכי העם ומתגמלת כל פקיד על פי גודל המס שהוא מצליח לסחוט מהתושבים שלא בצדק.
תדמיינו חוקים הנוחים מאוד לעשירים אך מדכאים את העניים.
תדמיינו השכלה גבוהה רק לבעלי הכנסה גבוהה כך שמעוטי הכנסה מנועים להתקבל אליה ולכן נדונים להישאר הנחותים בחברה.
אבוי לעם שמנהיגיו נהנים לשמוע איך משרתיהם מצליחים להעשיר את קופתם בדרך הפשע.
כמה עצוב לראות עד כמה התרחק העם מאלוהים. כולנו לא מושלמים ואיננו פועלים בדיוק כפי שאלוהים דורש אך במקרה הנדון המלך פעל ההיפך וממש נגד כל דבר שאלוהים ראה כקדוש וטהור.
אלוהים אינו מאשר דרך המבוססת על פשע, רוע וזדון.
אלוהים הוא קדוש, תמים.
את אלוהים ניתן לשמח בחיי קדושה – התוודות על חטא, טוהר, אמת, אהבת הזולת, רדיפה לשלום ואחדות, תמימות – חוסר ניסיון בכל דבר שהוא רע.
דבר אלוהים מלמדנו להגות בדברים של מעלה, היכן שאבינו נמצא (אל האפסים ה, אל הקולוסים א 21-23, פרק ג, ראשונה לתסלוניקים ה 12-24).
כאשר אנו מפארים את שם ישוע – זה משמח את אבינו.
כאשר אנו פועלים באותה דרך שאלוהים פועל, אנו מבטאים את אמונתנו וביטחוננו בו.
בפסוקים 4-8 משל התנור והעוגה הלא הפוכה:
ד. כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה; יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ.
ה. יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן; מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת-לֹצְצִים.
ו. כִּי-קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם: כָּל-הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה.
ז. כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם; כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי.
ח. אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל; אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה.
כולם מנאפים – הנביא מציין שכל ההנהגה והסובבים אותה אינם נאמנים למלך וזה לזה. אין מדובר בהכרח בניאוף במסגרת הנישואין. הנביא משתמש במשחקי מילים כי בהמשך הוא מציין את האופה. – נאף – אפה.
הנביא ממשיך לתאר את המציאות מתוך אורח החיים שכולם מכירים – האופה והתנור.
האופה מסיק את התנור ומתחיל את האש. בזמן שהאש מתגברת ומחממת את כל התנור באופן שווה, האופה עוסק במלאכת לישת הבצק.
לאחר שהאופה לש את הבצק הוא חייב להניח לבצק עד שיתפח כראוי. בעת שהתנור מתחמם והבצק תופח האופה יכול לנוח.
לאחר שהתנור התחמם באופן שווה (תהליך שלוקח מספר שעות), האופה מכניס לתנור את הבצק שתפח ואז מוודא שתהליך האפייה מתקדם כראוי. אופה מנוסה יהפוך את העוגה כדי ששני צידיה יאפו באופן שווה וכך תצא עוגה ראויה למאכל. יש לזכור שבעת ההיא התנור פעל על גחלים והיה צורך להפוך את העוגה כדי לקבל אפיה אחידה.
ובכן, מה הקשר של האופה והתנור למצב המדיני בתקופתו של הנביא הושע?
הנביא מתאר באופן מצמרר את תכנון הרצח של פקח בן רמליהו מלך ישראל ושריו על ידי הושע בן אלה ושותפיו שתפסו את השלטון.
ביום הולדתו של המלך או ביום בו חגגו את יום עלייתו לשלטון, יועצי המלך וחלק מהשרים תכננו להרגו ואת עוזריו הנאמנים לו.
הקושרים השקו את כולם ביין וחיכו עד שהשפעת היין תהיה בשיאה כך שכל הנאמנים למלך והמלך "יחלו" ז"א יהיו תחת השפעת האלכוהול.
המלך והשרים היו כה שיכורים עד שהמלך "משך ידו את לוצצים", ז"א, התנהג בצורה לא רצינית המוכיחה שמוחו לא היה צלול באותו הרגע.
כמו שהאופה חיכה עד הבוקר עד שהתנור יתחמם והבצק יתפח כראוי כדי להתחיל בתהליך האפייה,
באותו אופן הקושרים חיכו כל הלילה לרגע הנכון ואז בבוקר כשהמלך ושריו אינם מודעים למעשיהם, הקושרים רצחו את כולם עד האחרון שבהם ותפסו את השלטון.
פקח בן רמליהו לא היה הראשון שנרצח. התקופה הייתה עשירה ברציחות פוליטיות וחילופי מלכים, דבר המציין חוסר יציבות מדינית וריחוק מאלוהים.
הנביא מסיים את פסוק 7 במילים: אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי.
אף אחד מראשי העם אינו משתף את אלוהים בחייו ובהחלטותיהם ולכן אין פלא שהם "טורפים" זה את זה.
פסוק 8 – תוצאת משל התנור.
ח. אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל; אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה.
אפרים נהיה דומה לשאר העמים.
במקום להיות ראש ואור לשאר העמים, אפרים הפך להיות ממש כמו הגרועים שבהם.
אלוהים יצר את עם ישראל למען יהיה אור לגויים ומדריך לקדושה, אמת וישועה. והנה, עם ישראל איבד את "מליחותו".
באופן דומה, ישוע מכנה אותנו המאמינים בו מלח הארץ. ז"א, מעורבותנו בעולם כילדי אלוהים נאמנים וקדושים מעניקה טעם וחיוניות בעולם כמו המלח לתבשיל. אם המלח מאבד את מליחותו כי אז הוא אינו טוב יותר וראוי להיזרק (מתי ה 13-16).
ומכיוון שעם ישראל היה כמלח תפל, אלוהים מדמה את ישראל ל:
עוגה בלתי הפוכה.
הכוונה לעוגה שנחרכה בתחתית ומכיוון שלא הפכו אותה אז הצד העליון לא נאפה מספיק ונשאר בצקי. עוגה שכזו אינה ראויה למאכל אלא רק לאשפה.
כמה כואב שבאותו הדור עם ישראל כשל למלא את ייעודו. בשל כך רבים בעם סבלו וכמוהם גויים רבים שלא זכו לשמוע ולדעת אודות אלוהים.
תוצאת העיוורון הרוחני וההתעלמות מאלוהים: יונה פותה.
ט. אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע; גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע.
המקורבים לשלטון היו כל כך עסוקים בתככים ובדרך לנצל אחרים ולשמור על גבם מקושרים אחרים עד כי אינם מודעים לעובדה שהאויבים בוחנים את כל הנעשה ומחכים לרגע המתאים ביותר לעלות עליהם ולכבשם. ההנהגה כל כך ממוקדת בעצמה ומנותקת מן העם עד כי הם נראים כאדם זקן שאינו מודע לזקנתו וחולשתו ועדיין חושב ומאמין שהוא חזק וצעיר כמו אריה בשיא כוחו.
כל מי שמביט על אדם שכזה לא יוכל אלא לרחם עליו ועל מצבו העגום.
י. וְעָנָה גְאוֹן-יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו; וְלֹא-שָׁבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת.
עם ישראל אכל את מה שזרע. הם פנו מאלוהים לדרך הפשע והאלילות וכעת הם מתמודדים עם תוצאת מעשיהם.
הנביא משתמש במילה גאון – כי העם פנה לדרך אחרת מתוך המחשבה שדעתם וקביעתם נכונה יותר וטובה יותר מזו הכתובה בתורה.
למרות שהעם סבל ונפל מהפח את הפחת הם לא שבו אל יהוה.
זה לא שהעם לא קרא לאלוהים (ו 1), הרי הנביא מציין שהם טוענים שהם שבים לאלוהים. אלא, כאשר אלוהים בוחן את לבבם הוא מגלה שהם מצטערים על אובדן, רכוש, משפחה ומעמד ולא על חטא ופשע שביצעו נגד ה'. מסיבה זו אלוהים דוחה את זעקתם והם נשארים להתמודד עם המציאות הקשה בכוחם הדל והחסר.
יא. וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב; מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ.
יב. כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם; אַיְסִירֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם.
לאור כל הנאמר הנביא מסכם שעם ישראל נדמה "ליונה פותה אין לב".
למה הכוונה?
יונה הבורחת ממלכודת אחת לצד הנגדי וזאת מתוך אינסטינקט אך לא בהכרח מתוך חכמה ואז נתפסת על ידי הרשת הבאה.
הנביא אומר – "ללא לב".
הלב מציין את מקום המחשבות והרגשות ומכאן המשמעות היא – ללא שכל או חכמה.
עם ישראל נדמה ליונה טיפשה הבורחת מרשת אחת ולו כדי ליפול ברשת השנייה שהכינו לה.
דבר אלוהים אומר: ראשית חכמה יראת אלוהים – לעם ישראל לא הייתה כל יראת אלוהים ולכן חסרו את החכמה הנחוצה לחיים מבורכים.
הושע בן אלה תפס את השלטון לאחר שרצח את פקח בן רמליהו מלך ישראל. הושע בן אלה כרת ברית עם מלך אשור ובתמורה לתשלום מס ושקט מדיני הוא נשאר במקומו.
במקביל, הושע בן אלה עשה הסכם עם מצרים שתפעל עבורו נגד אשור.
ומה התוצאה?
מלך אשור עלה עליו, כבש אותו והיגלה חלק מישראל אשורה.
ומה עשו המצרים?
הם לא נקפו אצבע לעזרת מלך ישראל אלא לעגו לו.
מסיבה זו אומר הנביא: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ.
בפסוק 12 אומר אלוהים:
יב. כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם; אַיְסִירֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם.
לא ניתן לברוח מעונשו של אלוהים. אלוהים הוא ריבון ומגיע לכל מקום.
גם אם העם בורח ממלך זה או אחר, הם לא יברחו מידו של אלוהים. אלוהים מבטיח להעניש (י.ס.ר – ייסורים) כפי שהבטיח לאבותיהם בעיני עדים רבים (כשמע לעדתם).
בפסוקים 13-16 הנביא מסכם את הסיבה לכל הרע שבא על העם.
יג. אוֹי לָהֶם כִּי-נָדְדוּ מִמֶּנִּי, שֹׁד לָהֶם כִּי-פָשְׁעוּ בִי; וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים.
יד. וְלֹא-זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם, כִּי יְיֵלִילוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם; עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי.
טו. וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם; וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ-רָע.
טז. יָשׁוּבוּ לֹא עָל, הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם; זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
העם נדד, פנה מאלוהים לא רק למקום אחד אלא לכל מיני מקומות שונים – רעים.
העם נטש מקור מים חיים ופנה לחפור בורות שלא יכולים להכיל מים (ירמיה ב 13-14).
למרות שעם ישראל נטש את אלוהים, אלוהים עזר לעם והציל אותו מצרות רבות.
הנביא משתמש במילה "פדה" כדי להדגיש שאלוהים שילם מחיר יקר להציל את העם.
האם העם היה אסיר תודה לאלוהים?
לא ולא!
העם דיבר על אלוהים דברים רעים והציגו בפני הגויים כפחות ערך וחלש מאליליהם.
העם טען שהצלתו נבעה מהאלילים ומסיבה זו גברה אדיקותו לאלילים אלו.
על אלוהים לא הייתה להם כל מילה טובה לומר.
וכאשר סבלו כל כך ובכו על מיטתם הם התמרמרו על הפסדיהם החומריים. הם לא פנו אל אלוהים אלה התמלאו בכעס על כך שהם סובלים ואין להם את משאת נפשם.
יסורו בי – במקום להרהר על חזרה בתשובה, הם מוסיפים לחשוב על רע ולתכנן את הפשע הבא.
בפסוקים 15-16 הנביא מדגיש את הריחוק של העם מאלוהים.
כשאלוהים יסר את העם על מנת לחנכו – דבר שאב נאמן עושה לילדיו, כדי שיתחזקו ויוכלו לעמוד נגד נכלי העולם, הם לא הכירו את ידו המנחה וחשבו שה' נלחם נגדם ורוצה את רעתם (אל העברים יב 11). במקום להודות לאלוהים ולשמוח שכך אוהב אותם אביהם שבשמים, הם הפכו לאויביו.
מכיוון שלא שבו לאלוהים – ישובו לא על, כשל כוחם והם לא יוכלו לעמוד נגד אף אחד שיבוא נגדם.
עם ישראל משול לקשת רמייה – משמע – קשת שבהימתחה היא תישבר או שהחץ הנשלח ממנה לא יפגע במטרה – בעלי הגנה מדומה.
בקרב המשמעותי הראשון שבו הם יעמדו, הם יכשלו לבלתי קום.
שריהם יפלו בגלל הדברים הרעים שאמרו ועשו.
ומי יחייך לנוכח סבלם וכישלונם?
מצרים!
סיכום:
- גם בפרק הנוכחי אלוהים מתגלה כאב אוהב המוכן לנצל כל הזדמנות למנוע עונש מילדיו או לרפא את פצעיהם. גם כאן כמו בעבר אלוהים שומע את זעקת עמו אך זעקתם אינה כדי לחזור בתשובה ולהימנע מן החטא, אלא כזעקת ילדים הכועסים על הוריהם שמנעו מהם תענוג כלשהו והענישו אותם. העם אינו מצטער על חטאיו ואינו מתכונן ללכת בדרך האמת. מסיבה זו אלוהים מניח לעם לסבול את תוצאת מעשיהם.
- כל מעשיהם של בני האדם נרשמים בספר המעשים. אלו שזועקים לישועת אלוהים מתוך הכרת חטאם ומחיר ישועתם זוכים לכפרת חטאים. אלוהים מוחק את שטר החוב שלהם והם עתידים לחיות עם אלוהים לנצח. אלו שדוחים את ישועת אלוהים נשארים מן הסתם עם חטאיהם ולכן לא יוכלו להתחבר עם אלוהים בעולם הבא. הם יבלו את הנצח באגם האש.
- ה' מחנך את מי שהוא אוהב. חינוכו של אלוהים נועד לחזקנו וליישר את חיינו כך שנהיה כלים טובים יותר בשרותו. הבה נזהה את ידו המנחה של אלוהים ונשמח על כך שזכינו להתייסר מידו.
- לאורך כל כתבי הקודש אנו עדים לגורל אנשים ועמים שנטשו את אלוהים ושמו ביטחונם בבני אדם. הבה נזכור ששלום שמחה וביטחון היה והינו גורלם של אלו הבוטחים באלוהים בלבד.