הבית על הסלע

מתי ז 27-24

מבוא

?       זוכרים עוד את 2 המשלים שאותם למדנו בשבוע שעבר?

  1. "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ" (מתי ה 13)
  2. "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם" (מתי ה 14)

…ואמרנו ששניהם מדברים על העדות המשיחית שלנו. — אנחנו "מלח ואור" כשאנחנו…

  • מצייתים לדבר אלוהים הכתוב,
  • כשאנחנו דומים לישוע בהתנהגות, בדיבור, באהבה ובענווה,
  • כשאנחנו לא מתביישים להעיד על אמונתנו בישוע בכל הזדמנות,
  • וכמובן כשאנחנו מקיימים את כל אלה לא מתוך היכולת שלנו אלא בכוח רוח הקודש.

אנחנו "מלח ואור" כשאנחנו מביאים כבוד לישוע במעשה ובדיבור. החיים שלנו חייבים להביא כבוד לישוע, כי הרי (יוחנן ה 23)…

"מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַבֵּן, אֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הָאָב אֲשֶׁר שָׁלַח אוֹתוֹ."

ועכשיו נלמד אחד משלושת המשלים שכל הילדים מכירים מהשיעורים של שבת.

מהו המשל המפורסם ביותר? — הייתי אומר "משל הזורע". יש אומרים "השומרוני הטוב". והשלישי הוא…

הבית על הסלע

המשל

מתי ז 27-24   [ כדאי לפתוח ]   (לוקס ו 49-47):

24 "לָכֵן כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. 25 הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִּת הַהוּא, אַךְ הוּא לֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע.

26 וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. 27 הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ."

!          שימו לב לנקודה חשובה, לפני שנמשיך: המשל הזה מלמד על בחירה:

  • הבנאי הנבון בחר להשקיע זמן, מאמץ וכסף ביסודות הבית;
  • הבנאי הטיפש בחר שלא להשקיע בתחום הזה;
  • שומע אחד בחר לציית לדברי ישוע ולעשות אותם;
  • השומע שלידו שמע אותם דברים, אך הוא בחר שלא לציית
    ולא לעשות את מה שישוע אמר.

כל אדם חייב לבחור — אתם, אני … כוווולם — ולאורך כל השיעור אנחנו נראה את הבחירה הזאת צצה שוב ושוב ושוב.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

בתור נגר עסק ישוע בעצמו בבניית בתים [חשבתם על זה פעם?]. מתוך נסיונו האישי הוא הביא כאן דוגמה שכול שומעיו (בוודאי כל הגברים) יכלו מיד להתחבר אליה. הרי פשוטי העם היו מעורבים ישירות בבניית הבתים שלהם. רק עשירים יכלו להעסיק קבלנים ובעלי מקצוע.

כשישוע תיאר "אִישׁ בּוֹנֶה בַּיִת, אֲשֶׁר הֶעֱמִיק לַחְפֹּר וְהִנִּיחַ אֶת יְסוֹדוֹ עַל הַסֶּלַע" (לוקס ו 48), שומעיו הִנהנו: "ברור. גם אני עשיתי כך כשבנינו את הבית שלנו. גם אני חפרתי, הסרתי את כל האדמה וחשפתי את הסלע. לאחר מכן עבדתי ימים ארוכים עם פטיש ואזמל כדי ליישר את הסלע, עד שקווי המתאר של הבית ושטח הרצפה נראו בברור והיו חלקים לחלוטין" [מי כאן טייל פעם דרך איזה חירבה' או באתר ארכיאולוגי וראה את המשטחים האלה?].

…ורק אז — רק אחרי עבודות ההכנה האלה — יכול הבנאי להניח את השורה הראשונה של אבנים — את אבני היסוד הכבדות שנותנות לבית את יציבותו.

כל שומעיו של ישוע גם ידעו איך זה נראה כש"בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִּת הַהוּא." הם הכירו את עוצמת המים. הם ידעו שלא בונים בערוץ של נחל או קרוב אליו, כי בחורף הוא עלול להפוך לנהר סוחף שעולה על גדותיו. הם ידעו שאם כבר בונים במקום שיש בו סיכוי של זרימת מים בחורף, הכי חשוב שאבני היסוד של הבית יהיו מונחים על הסלע — לא על אדמה, בוודאי לא על חול, לא על כל חומר שסחף המים יכול לכרסם בו.

הרקע שעליו סופר המשל: דימויים שונים

במשל שלפנינו ישוע מסיים את הדרשה על ההר (מתי ה-ז).

!          חשוב מאוד שנבין שני דברים לגבי הדרשה על ההר:

  1. ישוע מלמד בה שורה של עקרונות וקובע: "זוהי רמת המוסר ואלה הם התנאים שאזרחי מלכותי נדרשים לעמוד בהם."
  2. ישוע מעמיד את כל שומעיו מול בחירה [ הנה, אתם רואים? חייבים לבחור! גם אנחנו. — ישוע אומר: ]:

א.        בחרו לכם אמת!

▪ או האמת שלי — ודעו לכם שזוהי האמת היחידה והבלעדית

או בחרו אחת מאלפי הדתות והתורות שמבטיחות לכם דרך לאלוהים בכוחות עצמכם;

ב.        בחרו לכם מורה!

▪ או אותי — ודעו לכם שאני היחיד שמלמד בסמכות אלוהית (מתי ז 29)…

או בחרו לכם כל מורה אחר שטוען ללמד בשם אלוהים. "תוסיפו לכם מורים לפי מאווייכם לשם שעשועי אזניים" (טימ"ב ד 3). בחרו לכם מורים וגוּרוּאים שאומרים לכם את מה שאתם אוהבים לשמוע;

ג.         בחרו לכם מלך!

…ודעו לכם שכל מלך שתבחרו יידרוש כניעה וציות:

▪ או שתבחרו אותי — ולימדתי אתכם כרגע מה הן דרישותיי מהאזרחים במלכותי;

או שתבחרו את השטן — כי הרי כל מי שדוחה את משיח אלוהים בוחר באופן אוטומתי את שלטונו של "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יד 30). — ודעו לכם "שֶׁכַּאֲשֶׁר אַתֶּם מוֹסְרִים אֶת עַצְמְכֶם כַּעֲבָדִים לְמִישֶׁהוּ כְּדֵי לְצַיֵּת לוֹ, עֲבָדִים אַתֶּם לְמִי שֶׁאַתֶּם מְצַיְּתִים" (רומ' ו 16).

מי שבוחר לדחות את ישוע כמלך, הוא שייך באופן אוטומטי למעמד שנקרא "עֲבָדִים לַחֵטְא" (רומ' ו 6, 20). אין צורך לעשות שום דבר כדי להצטרף למעמד הזה. הרי כולם נולדים בו (תהל' נא 7).

בפסוקים שקודמים למשל שני הבונים (דהיינו בקונטקסט) ישוע מבהיר ומדגיש שאין מנוס מן הבחירה הזו. — אין אדם שלא בוחר. — אפילו מי שחושב את עצמו נייטראלי — לא נוקט עמדה — גם הוא כבר בחר. הרי לא לבחור, משמע להישאר "בדרך המרוּוחת הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן" (מתי ז 13).

ראו עכשיו איך ישוע מדגיש שוב ושוב את הצורך לבחור — וגם כאן הוא משתמש בדימויים, במעין משלים קטנים:

דימוי ראשון (מתי ז 14-13)      [ כדאי לעקוב ]

הפתח הרחב והפתח הצר:

13 "הִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר, כִּי רָחָב הַפֶּתַח וּמְרֻוַּחַת הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן וְרַבִּים הַהוֹלְכִים בָּהּ.

14 אַךְ צַר הַפֶּתַח וְצָרָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַחַיִּים וּמְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ."

יש לנו כאן את…

[בחירה א]  הנכנסים דרך הפתח הרחב והולכים בדרך המרוּוחת

הם כל אלה שבוחרים בדרך שאינה דרכו של ישוע — הכל חוץ מישוע.

!     שים לב:     לקבוצה הזו שייך גם מי שסבור שדרכו מובילה לחיי הנצח בשמיים מפני שהוא מצהיר על אמונה בישוע. הוא מגדיר את עצמו "משיחי", מבקר לפעמים באסיפות, אולי אף נטבל — אך לא נראים בו ובאורח חייו גדילה רוחנית, דמיון לישוע וציות לדברו. אין הבדל בינו לבין מה שהכתובים מכנים "העולם".

           זהירות! ישנו פיתוי להיגרר אחרי הרוב! — הרי הרוב בעולמינו הולך בדרך המרוּוחת, המקובלת. ולמרות זאת — הדרך הזו מסתיימת ב"אֲבַדּוֹן" (פס' 13). מי שמחליט שהוא לא צריך את ישוע, הוא "אבוּד".

העולם קורא לנו "צרי אופקים" ו"פָנָטיים" בגלל הלימוד הזה. אבל אלה הן שתי הבחירות שדבר אלוהים נותן:  או ישוע — או אֲבַדּוֹן.

לעומת ההולכים בדרך המרוּוחת יש…

[בחירה ב]  הנכנסים דרך הפתח הצר

  • הם אלה שנושעים בחסד אלוהים על־ידי האמונה בישוע. ישוע הרי אומר: "אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן" (יוחנן י 7). רק דרכו אפשר להיכנס למלכות אלוהים (יוחנן יד 6).
  • הנכנסים דרך הפתח הצר הם אלה שמוכיחים את אמיתות ישועתם על־ידי הליכה עקבית "בדרך הצרה". הם המצייתים לישוע מתוך אהבה. הם "עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים" (יעקב א 22).

שימו לב שישוע אומר על הדרך הצרה כי "מְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ." אף אחד לא טועה באקראי על הדרך הזו. למציאת הפתח הצר קודם חיפוש — חיפוש אחר משמעות, חיפוש אחר האמת, חיפוש אחר אלוהים
(מה"ש יז 27).

דימוי שני (מתי ז 15)

זאבים שמתחזים לכבשׂים:

15 "הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים — וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם."

גם בדימוי הזה אנחנו פוגשים שתי קבוצות — שתי בחירות:

[בחירה א]          מורי שקר — מורים שבוחרים להיות "זאבים"

…וכמובן הקבוצה הזו לא רק מורכבת מהמורים עצמם אלא גם מכל אלה שמקבלים את תורות השקר שלהם ומפיצים אותן הלאה.

ה"זאבים המחופשים" עומדים, כביכול, על־יד השער הרחב — בכניסה אל הדרך המרוּוחת "הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן" — ומכריזים: "מצאנו את הדרך לגן־עדן! בואו אחרינו! אנחנו נדריך אתכם!"

?         ומה מעניק להם אמינות? — העובדה שהם עומדים שם "בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים." לא קל לזהות מי הם באמת. רק מי שמסוגל למדוד את אורח חייהם ואת תורתם מול העקרונות של דבר אלוהים מגלה שהם — זאבים!

כל ילד יודע מה זאב מסמל בסיפורים: הזאב הוא רעתמיד. הוא לעולם לא רוצה את טובת הכבשים. הוא רואה בהם אמצעי למילוי בטנו. בהזדמנות הראשונה הוא יטרוף אותם ללא רחמים.

זהו היחס של מורה שקר לבני הקהילה. עבורו הם טרף. שאול השליח מתאר את הזאבים כך (רומ' טז 18): "אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה אֵינָם מְשָׁרְתִים אֶת אֲדוֹנֵנוּ הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא אֶת הַכֶּרֶס שֶׁלָּהֶם, וּבְאִמְרֵי נֹעַם וּבְדִבּוּרִים יָפִים הֵם מוֹלִיכִים שׁוֹלָל אֶת לֵב הַתְּמִימִים."

"…בְּאִמְרֵי נֹעַם וּבְדִבּוּרִים יָפִים." — בליטוף האגוֹ והגאווה של השומעים.
פתחו טוב־טוב את האזניים כשאתם מזהים הרגלי דיבור כאלה! תהיו במצב כוננות! הדובר עלול להיות "זאב".

[בחירה ב]          מורים שבוחרים להיות "כבשים"

אלה הם מורי אמת שמצייתים לרועה הטוב, ל"רוֹעֵה הַצֹּאן הַגָּדוֹל" — לישוע המשיח (עבר' יג 20). אלה הם מורים שמלמדים את דברו בקפדנות, בנאמנות וללא פשרות.

שים לב: מורי אמת לא נמשלים בשום מקום לסוּפּר־כבשׂים, לא לעַתּוּדִים ולא לאֵילִם — הם "כבשים" כמו כולם.

אמנם יש במסגרת הקהילה "רוֹעִים וּמוֹרִים" (אפס' ד 11), אבל כל מה שהם עושים הוא לייצג את הרועה האחד והיחיד: את המלך ישוע המשיח. מי שמנהיג במסגרת הקהילה הוא אינו "כבש יותר גדול" או יותר חשוב מהאחרים. הרי ישוע אומר כי "הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהֵא מְשָׁרֵת שֶׁלָּכֶם" (מתי כ 26).

דימוי שלישי (מתי ז 20-16)

העץ ופריו:

16 "בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם.

הַאִם אוֹסְפִים עֲנָבִים מִן הַקּוֹצִים אוֹ תְּאֵנִים מִן הַבַּרְקָנִים? 17 כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהָעֵץ הַנִּשְׁחָת עוֹשֶׂה פְּרִי רַע.

18 עֵץ טוֹב אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי רַע, וְעֵץ נִשְׁחָת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב.

19 כָּל עֵץ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב כּוֹרְתִים אוֹתוֹ וּמַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ.

20 לָכֵן בְפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם."

כעת ישוע נותן אמצעִי זיהוי שיעזור לנו להבדיל בין מורה אמת לבין מורה שקר — בין מי שהולך בדרך הצרה למי שהולך בדרך המרוּוחת:

!          חפשו את הפרי! לשם הדגשה ישוע אומר זאת פעמיים, הן בפס' 16 ושוב בפס' 20. — "כָּל עֵץ טוֹב עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהָעֵץ הַנִּשְׁחָת עוֹשֶׂה פְּרִי רַע." ככה זה בטבע, וככה זה גם במישור הרוחני.

זוהי פשוט עוד דרך של ישוע לציין את שתי הקבוצות — את שתי הבחירות:

[בחירה א]  מורי שקר ואחי שקר — עֵץ נִשְׁחָת

נניח שאדם קורא לעצמו "אח במשיח" (קור"א ה 11)…

▪ אבל הוא אוחז בְחטא ומתרץ מדוע זה בסדר;
▪ הוא לא מאמין שדבר אלוהים מחייב אותו בכל תחום;
▪ בחייו הפרטיים לא נראה דמיון לישוע; אמנם בחברת מאמינים הוא מתנהג
ומדבר כמו משיחי, אך כשהוא סבור שאין מאמינים בסביבה הוא פתאום
אדם שונה;

…אזי יש סיכוי שהוא אינו באמת אח במשיח. הרי "בְפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם."

ואם אדם שמתנהג כך ממלא תפקיד של מבשׂר, או מורה תנ"ך, או רועה קהילה, אזי הוא עלול להיות "זאב בלבוש כבשׂ" — מורה שקר שמשתמש בשם ישוע כדי לקדם את עצמו — ואת עצמו בלבד. — "בְפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם."

[בחירה ב]  אחי אמת ומורי אמת — עֵץ טוֹב

"עֵץ טוֹב עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב." (פס' 17) — מאמין אמיתי מציית לישוע. לכן ישוע קורא לו במשל הבונים: "הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם."

במשיחי אמיתי אתם תגלו דמיון למשיח — כי הרי "לְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ" (קול' ג 10). תיתכן גדילה מהירה ותיתכן גדילה איטית, אבל במאמין אמיתי אכן תירָאה גדילה. [ אין אפס ! ]

רוח הקודש שוכן בכל אדם נושע (קור"א ג 16), ולכן פרי רוח הקודש חייב להראות במוקדם או במאוחר (גלט' ה 23-22).

ואם מדובר במורה, במנהיג רוחני או ברועה קהילה — עבורו הרף הוא גבוה במיוחד. יעקב מזהיר: "יְדַעְתֶּם כִּי עָלֵינוּ [המורים] יִהְיֶה הַדִּין חָמוּר יוֹתֵר" (יעקב ג 1); ושאול השליח מצווה על המנהיג הצעיר טימותיאוס: "הֱיֵה מוֹפֵת לַמַּאֲמִינִים, בְּדִבּוּר, בְּהִתְנַהֲגוּת, בְּאַהֲבָה, בֶּאֱמוּנָה וּבְטָהֳרָה" (טימ"א ד 12).

"בְפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם."

כעת שימו לב מה נעשה עם העץ שלא מביא פרי, או שמניב פרי לא טוב:

19 "כָּל עֵץ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב כּוֹרְתִים אוֹתוֹ וּמַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ."

?         מי יודע מה מסמל דימוי האש בברית החדשה?
אש = משפט
(קור"א ג 15-13);
          אש = גיהינום (מתי כה 41; התג' כ 15).

!          אם כך, ההשתייכות לקבוצה הנכונה היא חיונית! הבחירה קובעת בין חיים או מוות. — זה בדיוק מה שישוע מדגיש בפסוקים הבאים.

שימו לב שממש התקרבנו בטקסט למשל שני הבונים. אנחנו כרגע לומדים את 3 הפסוקים שקודמים לו. זהו הקונטקסט המיידי שקובע את הבנת המשל:

מתי ז 23-21

יום הדין — אין כניסה למשיחיים מדומים:

21 "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. 22 רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת.' 23 אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם. סוּרוּ מִמֶּנִּי, עוֹשֵׂי רֶשַׁע'."

עבורי אישית הפסוקים האלה הם מן החשובים שבברית החדשה.

!          תראו מי הם האנשים שאליהם ישוע אומר כאן, "סוּרוּ מִמֶּנִּי, עוֹשֵׂי רֶשַׁע!" הם עומדים לפניו ביום המשפט וטוענים: "בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת." — הם לימדו בשם ישוע, והם ממש חוללו ניסים!

?         אתם יודעים שגם יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת הכריז את הבשורה? — שגם הוא חולל ניסים? — כך עולה מהכתוב במתי י 15-1. ישוע שלח את תלמידיו בזוגות וציווה עליהם: 6 "…לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
7 וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: 'קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!' 8 רַפְּאוּ חוֹלִים, הָקִימוּ מֵתִים, טַהֲרוּ מְצֹרָעִים, גָּרְשׁוּ שֵׁדִים."

מעט מאוחר יותר לוקס כותב לנו שני דיווחים על כך שהתלמידים חזרו לישוע וסיפרו על הצלחותיהם (ט 10, י 17). — ושימו לב כי שם לא כתוב ש"כולם שמחו על כך שהם חוללו ניסים, חוץ מיהודה." לא! הבוגד הבלתי־נושע תִפקד כשליח לכל דבר.

אם כך, לעשות דברים בשם ישוע — להשתמש בשמו — להגיד "ג'יייזס" בכל משפט — אלה אינם מוכיחים ישועה.

?         מה כן מוכיח שאדם נושע?

המשיח אומר כאן בברור: "[רק מי ש]עוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם [— רק הוא] יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם." — מעשים אינם מושיעים, אך ישועתינו בהחלט קובעת את טיב המעשים שלנו.

נישָאֶר עוד רגע בדוגמה של יהודה איש קריות:

?         במה הוא לא עשה את רצון האב שבשמיים? במה הוא היה שונה מהתלמידים האמיתיים?

הוא סגד לכסף. אף אחד (חוץ מישוע) לא ידע, אבל יהודה היה רגיל לגנוב מהתרומות שהיווּ את המחיה של ישוע ותלמידיו (יוחנן יב 6; טימ"א ו 10).

הוא ציית חיצונית. כל מה שישוע אמר לו, הוא עשה, כמו התלמידים האחרים. — אבל רק חיצונית! בלִבו הוא לא עשה את רצון בוראו. הרי אלוהים האב צִווה: "זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר חָפַצְתִי בּוֹ; אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (מתי יז 5).

אך עבור יהודה איש קריות ישוע היה רק רב בעל כוחות מיוחדים. — הוא לעולם לא נכנע לו כ"בנו אהובו" של הבורא. הוא לא האמין שישוע הוא אלוהים.

לכן יהודה גם לא ציית לציווי "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". כשישוע דרש: "חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה!" (מתי ד 17), יהודה לא הקשיב ולא ציית. — לא.

!          יהודה המשיך לחבק את החטא וחשב שאף אחד לא יודע.

■     גם היום יש אנשים כמוהו בקהילה שאומרים "אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי", אבל ישוע הוא לא באמת האדון שלהם. הם סבורים שאף אחד לא יודע את סודות לִבּם. הם חושבים כי חייהם הפרטיים הם לא עניינו של עף אחד; העיקר שחיצונית הם נראים בסדר.

אך ישוע חייב להיות האדון והמלך בכל התחומים — גם חיצונית וגם בלב. אחרת הוא יגיד לנו בבוא היום: "מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע."

עכשיו, על הרקע הזה, אנחנו מבינים מדוע ישוע מסיים את הדרשה על ההר במשל שני הבונים — במשל שמבליט בפעם האחרונה שיש שתי קבוצות — שתי אופציות שביניהן כל אדם חייב לבחור. — וההבדל בין שתי הבחירות הוא ההבדל שבין חיים ומוות:

בונה נבון ובונה אוויל

מתי ז 27-24

24 "לָכֵן כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. 25 הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִּת הַהוּא, אַךְ הוּא לֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע.

26 וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. 27 הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ."

הנמשל

▪ "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה…" — כולם שמעו את הדרשה על ההר.
▪ לכולם הובהר חד־משמעית שעליהם לבחור — שעליהם להחליט.
▪ כולם קיבלו את כל המידע שנחוץ להם כדי להחליט נכון.
▪ לכולם הוסבר שיש רק שתי אפשרויות: בעד ישוע — או נגד ישוע.

שומע ועושה או שומע ואיננו עושה

למשל קודמת המילה "לָכֵן …" — משמע, "בגלל כל מה שאמרתי לכם עד כה" — בגלל כל מה שלמדנו מדימויי הרקע:

[בחירה א]  "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע." — האדם שנמשל לבונה על הסלע…

▪ הוא הנכנס דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר (מתי ז 14-13);
▪ הוא לא מתחפש לכבש אלא הוא כבש אמיתי (מתי ז 15);
▪ הוא עֵץ טוֹב שעוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב (מתי ז 20-16);
▪ הוא מאמין שלא רק אומר "אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי" אֶלָּא גם עוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן
האב שֶׁבַּשָּׁמַיִם;
▪ והוא בסוף הדרך "יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" (מתי ז 21).

אם כך, הבונה ה"נָבוֹן" הוא אדם נושע. אמונתו הכּנה מוכיחה את עצמה בציותו לדבר אלוהים.

לעומתו…

[בחירה ב]  "כָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל." — האדם שנמשל לבונה על החול הוא (לפי מתי ז)…

▪ הנכנס דרך הפתח הרחב והולך בדרך המרוּוחת (פס' 14-13);
▪ אם מדובר במורה, הוא זאב בלבוש כבש — הוא מורה שקר (פס' 15);
▪ הוא עֵץ נִּשְׁחָת שעוֹשֶׂה פְּרִי רַע (פס' 17);
▪ הוא אמנם אומר "אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי" אך מסרב לעשות אֶת רְצוֹן האב
שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פס' 21);
▪ והוא בסוף דרכו ישמע את האדון ישוע אומר: "סוּרוּ מִמֶּנִּי, עוֹשֵׂי
רֶשַׁע" (פס' 23).

אם כך,…

הסלע הוא דבר אלוהים הכתוב (ישע' מ 8);
הסלע הוא "הַדָּבָר [אשר] נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ" (יוח' א 14);
הסלע הוא — ישוע המשיח;

החול הוא כל דבר אחר שאדם יכול לשים בו את מבטחו:
▪ כל יכולת עצמית,
▪ כל רכוש, כסף או פוליסת ביטוח,
▪ כל תורה, אמונה, דת ואידאולוגיה,
▪ כל אדם, כל מנהיג, כל מערכת,
▪ כל דרך להצטדק לפני אלוהים על־ידי מאמץ אנושי…

הכל, חוץ מישוע, הוא יסוד של חול — ורק טיפש ("אֱוִיל") בונה על יסוד של חול.

שים לב: שני הבונים בוודאי משוכנעים שבנוּ בית טוב ויציב. הרי אף אחד לא בונה לעצמו בית שמסכן את חייו, ועושה זאת בכוונה תחילה.

שניהם משוכנעים שבחרו בדרך הנכונה, בדרך שמובילה לחיי הנצח בשמיים.

חיצונית, שני הבתים נראו זהים — עד שבא יום המבחן.

בית שעומד — או בית שנופל?

?         מה נמשל לְגשם, לְשטפונות ולרוחות הסערה אשר "הָלְמוּ" בשני הבתים?

ישנן שתי משמעויות:

א.        הם המשברים הקשים שבהם מתברר שמא אמונתנו בישוע היא אמיתית

  • או שהיתה שם רק התלהבות רגעית, "החלטה" שהתקבלה באווירה שהרגישה כל כך רוחנית ועל־טבעית, "החלטה" שהתקבלה בתוך קהל גדול של מתפללים, בליווי שירה ומוזיקה…
  • או שהייתה שם "אמונה־בכאילו" — הצגה לשם ניצול המאמינים…
  • או שהיה רק שכנוע אינטלקטואלי — שכנוע על בסיס הסברים הגיוניים מהכתובים — אך ללא התמסרות לישוע כאדון ומושיע…

הגשם, השטפונות ורוחות הסערה הם הנקודות שבהן מתברר כי לָהִזדהוּת עם ישוע יש מחיר! זה כשהמילים "כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ" (טימ"ב ג 12) הופכים פתאום למציאות כואבת.

בנקודות משבר כאלה יירָאֶה ההבדל:

הבונה ה"אֱוִיל" אינו מאמין נושע. הוא אמנם שומע את דברי ישוע אך "אֵינוֹ [באמת] עוֹשֶׂה אוֹתָם." — הוא לא מסוגל לעשות אותם, כי בתור בלתי־נושע אין לו את עזרת רוח הקודש. ובלי עזרת רוח הקודש אי־אפשר נחזיק מעמד במשברים הקשים.

אפילו ההגיון אומר: "למה לי לשלם מחיר של סבל, דחייה ורדיפה על דבר שאני לא ממש משוכנע בו?"

בניגוד לגורל ה"אֱוִיל"…

"כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם", ביתו יעמוד. כל המציית לישוע בפועל, אמונתו תוכיח את עצמה אף במשבר הקשה ביותר. אם ישוע שולט כמלך על חיינו, אזי הוא גם יוודא ש"נַחֲזִיק לְלֹא הֶרֶף, עַד הַסּוֹף, בַּבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר הִתְחַלְנוּ בּוֹ" (עבר' ג 14).

ויש נמשל נוסף לשטפונות ולאיתני הטבע שישוע מתאר:

ב.        ה"שיטפון" האולטימטיבי שימוטט כל בית שבנוי על חול — המשבר האחרון שיבהיר מעל לכל ספק מי שייך לישוע ומי לא — המשבר האחרון הזה הוא יום הדין, היום שבו כל בני האדם יעמדו לפני השופט השמיימי (מתי כה 46-31).

■        נסיים בנקודה אחרונה־אחרונה:

גם כמאמין נושע אני מחליט כל יום אם "לעשות את דברי ישוע או לא לעשות" — לציית לכתוּב או ללכת לפי הראש שלי.

ההחלטות היומיומיות הללו קובעות איך ייראה "הבית" שאני בונה (קור"א ג 13-12):

  • איך ייראו חיי המשפחה והנישואין שלי;
  • מה יהיה טיב העדוּת שלי מול השכנים, החברים בעבודה או בלימודים;
  • באיזו מידה אני מהווה ברכה לאחרים במסגרת הקהילה;
  • באיזו מידה אני בעצמי מתברך ונבנה מחיי הקהילה;
  • ההחלטה שלי לציית לדברי ישוע או לעשות את מה שאני חושב לנכון עלולה להשפיע ישירות על מה שילדיי מחליטים על ישוע — אם להיתמסר אליו או אם לדחות אותו. הרי אם הם רואים שאני לא מציית לדברי ישוע, למה שהם יצייתו?

"כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע."