אל הקולוסים פרק ג'

בשני השיעורים האחרונים למדנו אודות ההשוואה בין הפילוסופיות הזרות שקסמו לקולוסים לבין ישוע כאדון ומושיע בלעדי.

על מנת להציג את בלעדיותו וריבונותו של ישוע, שאול השליח הציג את רוחב ועומק הדברים שישוע עשה עבור ילדיו.

ישוע רכש את האדם המאמין בו עוד בהיותו מת בפשעיו: "וּבִהְיוֹתְכֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וּבְעָרְלַת בְּשַׂרְכֶם, הֶחֱיָה אֶתְכֶם עִמּוֹ. הוּא סָלַח לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ" (ב 133);

ישוע ראה בו אוצר, בעוד שכל השאר ראו בו פסולת.

ישוע שוכן בלבב המאמין בו, מעצב את חייו, את אופיו ואת רצונותיו כך שיתאים להיות כלי קדוש ויעיל בשירות אלוהים.

כמו כן, ישוע מחק את שטר החוב: "בִּטֵּל אֶת שְׁטַר הַחוֹב אֲשֶׁר הָיָה נֶגְדֵּנוּ עַד תֻּמּוֹ וֶהֱסִירוֹ בְּתָקְעוֹ אוֹתוֹ בַּצְּלָב" (ב 14); כעת הוא נקי לפני אלוהים.

ישוע מת עבורו וקם לתחייה, וכך הבטיח לו ניצחון על המוות וחיי עולם עמו: "נִקְבַּרְתֶּם אִתּוֹ בַּטְּבִילָה, וְאִתּוֹ גַּם הוּקַמְתֶּם לִתְחִיָּה עַל־יְדֵי אֱמוּנַתְכֶם בְּכוחַ אֱלוהִים אֲשֶׁר הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים" (ב 122).

רק ישוע המשיח הביא אותו למצב שבו הוא רצוי לאלוהים, ומוכן למלא באהבה את רצון אלוהים.

אלוהים רואה את העולם כבית קברות אחד גדול! בגלל אהבתו, הוא נוגע באלו שבחר, פוקח את עיניהם ונותן להם את היכולות לשרת אותו כרצונו.

מי שישוע בחר לא לגעת, נשאר מת, בלי שום יכולת אישית לשנות את מצבו (יוחנן טו 16-19; ישעיהו נ 4-11).

בסיום פרק ב שאול השליח אומר: שום מצווה, שום מסורת, שום יכולת אישית אינה יכולה להסיר את אשמת החטא ולהעניק חיים.

שום יכולת אישית גם אינה יכולה להתמודד ולנצח את תאוות הבשר לחטוא. (תחילת פרק ג מהווה תשובה לסיום פרק ב).

בפרק ג שאול השליח מציין כי ישועתו של ישוע אינה רק עניין תיאורתי רוחני, אלא מעמידה לרשות ילדיו את מלוא הכוח והיכולת להתמודד נגד תאוות הבשר ולחיות חיים רוחניים כאן על כדור הארץ.

פסוקים 1-4:

"לָכֵן אִם הוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ, שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלוהִים. 2 בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ;

3 כִּי מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלוהִים. 4 כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד."

שאול השליח פותח את הפרק במילים: "לָכֵן אִם הוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ, שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלוהִים."

למה הכוונה? האם אלוהים מצפה מאיתנו להיות מרחפים?

כמובן שלא! אלוהים רוצה שנחיה פה בגוף אדם אך על פי אמות המידה שלו – אמות מידה שמימיים רוחניים.

עלינו לזכור כי הוא הקים אותנו ממוות, הוא נתן לנו חיים וזכותו לקבוע את סוג החיים שעלינו לחיות פה בארץ: "כִּי מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלוהִים" (פסוק 33).

מרכיבי המשפט:

שאול השליח מנחה אותנו להחזיק את לבבנו – את כל החלקים שלוקחים חלק בקבלת החלטות ורגשות – במקום שבו ישוע יושב לימין אלוהים.

למה הכוונה? מה הנוף במקום הזה? מה רואים ושומעים שם, היכן שישוע יושב?

נא לקרא את מזמור תהילים ק"י.

מתברר, שבמקום שבו "ישוע הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלוהִים" אפשר לראות את התהליך אשר בו אלוהים האב מכניע את העולם עד לנקודה שבו כל העמים יכרעו ברך לפני ישוע – אלוהים הבן.

מהמקום ההוא רואים את כוח ריבונותו של אלוהים, את הדרך שבה אלוהים פועל בקדושה, בצדק ובאמת. כמו כן, רואים איך אלוהים משתמש בתכונות שהוא נתן לנו דרך רוח הקודש.

מהמקום שבו ישוע יושב ניתן לראות את אלוהים יום אחר יום ושעה אחר שעה מביס את השטן בכל חזית ומאבק (תהילים ק"י 6: "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת; מָחַץ ראשׁ עַל־אֶרֶץ רַבָּה"), והורס את ראשו.

המשפט דומה לבראשית ג 15: "וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". 

מדוע כל-כך חשוב להחזיק את הראש והלב מביטים על נוף שכזה?

  1. אנו חיים בעולם חוטא השונא את אלוהים, עולם אשר בו הפיתוי לחטא גדול; ואשר בו, בכל צעד ושעל, אנו עומדים בניסיונות ומבחנים.
  2. אנו חיים בעולם שבו אנו נדרשים לחיות באמונה, בצורה שנראית בלתי אפשרית.

אלוהים רוצה שתמיד נביט על כוחו וקדושתו על מנת שנתעודד לעמוד במבחני האמונה, ונעשה זאת בדרכו הקדושה והצדיקה של ישוע.

במילים אחרות, ישוע מזכיר לנו: הביטו אלי כדי שתדעו איזה כוח עומד לרשותכם ותחקו את הדרך שבה אני פועל בקדושה וצדקה, כך תוכלו לדעת איך להתמודד נגד נכלי השטן, ולדעת כי אתי (עם ישוע) אתם מנצחים כל מבחן.

הבה נראה מספר דוגמאות למה שנאמר:

א. שניים-עשר המרגלים: במדבר פרקים יג – יד

למרות שכולם תיארו נכונה את הארץ, רק יהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה רצו להיכנס אליה.

מדוע?

מכיוון שהם ראו את הארץ מנקודת מבטו של אלוהים. הם בטחו בהבטחות אלוהים וידעו כי אלוהים ילחם עבורם.

המבט של אלוהים קבע את המסקנה: להיכנס לארץ ההבטחה ולא לחזור מצריימה.

ב. דוד וגולית: שמואל א פרק יז. התנהגות ודרך הביטוי של דוד.

ג. אלישע וצבא ארם

מלכים ב פרק ו. בעיניים רוחניות הוא ראה את נוכחות אלוהים החזקה יותר מכל אויב ארצי. הנתון איפשר לו לחיות על פי אמות מידה שמימיים ולהגיע למסקנות ברוכות.

כעת, נראה איך הדבר פועל בחיי היום יום שלי:

א. בפסוקים 12-15 שאול השליח נותן רשימה של תכונות התנהגות: חמלה, רחמים, נדיבות, ענווה סבלנות וכו'.

"לִבְשׁוּ חֶמְלָה וְרַחֲמִים וּנְדִיבוּת לֵב, נְמִיכוּת רוּחַ וַעֲנָוָה וְאורֶךְ אַפַּיִם…"

אדם החושב שאת הכל הוא יכול וחייב לעשות בכוחו, לא יכול להרשות לעצמו לוותר, לסלוח ולא להתנקם; אחרת, הוא יחשוב שכל העולם ירמוס אותו ויהרוס אותו.

אדם המביט על ישוע ורואה את ריבונותו, כוחו ושליטתו, יכול להניח את כל בקשותיו ודרישותיו ביד אלוהים ובשקט נפשי יכול להמשיך לחיות את חייו. הדבר שומר על שלומו ועדותו.

חיים שכאלו יכולים להתממש רק אם עיניי רואות ובוטחות בישוע!

ב. כאשר אני מביט על אלוהים, אני רואה איך הוא מגשים את הבטחותיו, ורואה איך הוא ממלא את דברו.

נתונים אלו מאפשרים לי להתמודד עם מבחנים קשים ביודעי שאלוהים יקיים את הבטחותיו גם לי. הדבר עוזר לי להגיע למסקנות נכונות ולממשן.

במילים אחרות: כאשר מוחינו שואף לדברים אשר למעלה, היכן שישוע יושב, אנו יכולים לחיות חיים אלוהיים פה בארץ. אנו יכולים להתמודד עם רצון הבשר לחטוא, אך לנצח.

בדרך זו שאר בני האדם יוכלו לראות את ישוע דרך פועל חיינו, ולשם כך נקראנו.

בפסוקים 3-4 שאול השליח מעודד אותנו במילים אלו:

"כִּי מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלוהִים. כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד." ("צְפוּנִים" = שמורים,  מושלמים).

בפסוקים אלו שאול השליח מזכיר לנו את גודל החסד שאלוהים עשה לנו, ויחד עם זאת את הגמול הרב שאלוהים מעניק לילדיו. דבר ששום פילוסופיה או דת יכולה לתת.

שאול השליח מסביר לנו כי חיים שמימיים אינם עניין של המלצה מאלוהים, אלא דבר שאנו מחויבים לו. בעבר היינו עבדים לחטא – היינו מתים. ישוע שילם בדמו על מנת שיהיו לנו חיים – חיים כמוהו (רומים פרק ו).

פה בארץ אין אנו כל-כך מקובלים! אבל כשהמשיח יחזור, הכבוד שיש לו כרגע לימין אלוהים, יהיה גם הכבוד שלנו.

מי שכרגע רואה את הכבוד של ישוע לימין אלוהים, יודע עד כמה כדאי לחכות. פסוקים אלו מהווים פסוקי מוטיבציה לילדי אלוהים. נתמקד בפסוקים אלו בשיעורים הבאים.

סיכום

בפרק ג שאול השליח מלמד כי ישוע לא רק מסיר את אשמתינו ונותן לנו חיים;

קורבנו וזהותו של ישוע קובעים אילו סוג של חיים ילדי אלוהים צריכים לחיות.

במילים אחרות: איך מתבטא הקשר שלי עם ישוע בחיי היום יום?

כל הפילוסופיות מסבירות כמה חשוב לחיות בדרך נעלה, אך אינן יכולות לתת למאמיניהן את הכלים להתמודד עם תאוות הבשר לחטוא.

לעומתן, ישוע המשיח מדריך אותנו לחיות כמוהו ומעניק לנו את כוחו למימוש; הוא נותן לילדיו את הכוח להתמודד נגד החטא, על פי סטנדרטים שמימיים – מאה אחוז רוחניים.

מדוע לחיות כך?

על מנת ששאר העולם יזהה אותנו כתלמידי ישוע (יוחנן יג).

בשיעור הבא נפרט את אותם סטנדרטים.

 

לחיות כבריאה חדשה

 

מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.

כך אומר דבר אלוהים ב-קור"ב ה 17.

לא נאמר: "מי שנמצא במשיח הוא יהיה בריאה חדשה בעתיד;"

גם לא נאמר: "מי שנמצא במשיח הוא יהפוך לבריאה חדשה בהדרגה."

ספר הברית החדשה מלמד לכל אורכו: "ברגע שהאמנת בישוע וחטאיך נסלחו על בסיס כפרתו על הצלב, אתה נולדת מחדש. — ומהרגע שנולדת מחדש, אתה בריאה חדשה. — זאת עובדה!"

המשך הפסוק מדגיש זאת באמרו:

"הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת."— האדם הישן שלך מת.

לכאן מתחבר הקטע שנלמד יחד הבוקר…

קולוסים ג 11-1:(נקרא את 4 הפסוקים הראשונים)

לָכֵן אִם הוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ, שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלֹהִים. בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; כִּי מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים. כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד.

"לָכֵן אִםהוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ [אם אכן נולדתם מחדש], שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה."

איפה זה "לְמַעְלָה" ? — בשמיים.

איך או מתי אדם מאמין מגיע לשמיים? — כשהוא ימות.

אם כן, האם "לשאוף לדברים שבשמיים" משמע להתגעגע למוות? — לא.

שימו לב שלא מדובר במעין געגוע פסיבי. לא מתואר כאן מאמין שעושׂה "בטן־גב", מביט לשמיים ונאנח, "הלוואי שכבר הייתי שם למעלה." — מדובר בשאיפה. המילה הזו מציירת לנו אדם שמתאמץ כדי להשיג מטרה: "שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה" … והמשך הפסוק גם מבהיר לְמה (או למי) אנחנו שואפים: "…אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלֹהִים."

ה"דְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה" הם הדברים ששייכים למשיח — לישוע; הדברים שמאפיינים אותו; הדברים שהוא אוהב. הדברים האלה הם…

  • טוהר וקדושה;
  • שלום, אהבה ואחדות;
  • חסד ורחמים;
  • אמת וצדק.

נכון שאותם דברים קיימים בשלמות רק שם, בשמיים, "לִימִין אֱלֹהִים" האב — אך אנחנו שואפים לחיות אותם כבר כאן, עלי אדמות. הרי אלה הם תכונות של האדון ישוע, ואנחנו נקראים להידמות לו (רומים ח 29).

פסוק 2:

בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם,…

לַהֲגוֹת, לְהַרְהֶר, לחשוב — זאת אומרת, אנחנו לא רק שואפים לחיות את תכונותיו של ישועבפועל — התכונות האלה גם מעסיקים את המחשבות שלנו. וזה הגיוני — הרי לעשייה נכונה קודמת חשיבה נכונה:

  • אני לא אהיה מסוגל לחיות בטוהר ובקדושה— אם טוהר וקדושה הם לא נושא שמעסיק את המחשבות שלי;
  • אני לא אתרום שום דבר לשלוםבתוך המשפחה — אם אני לא חושב (וחושב הרבה!), איך אני יכול להשתנות ובאיזה תחומים אני יכול להידמות יותר לישוע על־מנת לא להיות מכשול לשלום בביתי;
  • אף אחד במקום העבודה שלי לא יראה את אהבת ישוע— אם אני לא אתפלל הרבה  עבור אותו מנהל ש"עושה לי את המוות", עד שישוע נותן לי את היכולת לאהוב אותו;
  • אני לא אתרום שום דבר לאחדותבקהילה — אם אני לא נלחם עם עצמי ואם גאוותי, עד שאהיה מוכן לקבל את האח שחושב שונה ממני;
  • אני לא אָראה חסד ורחמיםבפועל — אם החלשים והנזקקים אינם על הלב שלי;
  • ואני לא אוכל לפעול בצדק ובאמת— אם אני לא מתָרְגל את המחשבות שלי על־ידי הקריאה בדבר אלוהים. הרי רק שם אני יכול ללמוד איך אלוהים מגדיר אמת וצדק.

ראינו במה עלינו לַהֲגוֹת ולְהַרְהֶר — במה עלינו להעסיק את המחשבות: "בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָהיֶהְגֶּה לְבַבְכֶם."

וכעת הפסוק ממשיך (קולוסים ג 2ב):

"…לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ."

פגשתם מאמינים שניחשׂפים ל"דְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה" מקסימום פעם אחת בשבוע — כשהם באסיפת הקהילה? במשך כל שאר ימי השבוע, מבוקר עד ערב, הראש שלהם נמצא "בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" — ובהם בלבד.

אפשר לדבר אתם על בילוי, על מלונות בים־המלח, על אוכל, על טיול באירופה, על אָייפֶּדים וסמארטפונים, על איזו מכונית מומלצת לקנות, וכמובן על כסף.

אבל אם תעלה נושא מהכתובים, יביטו בך כאילו נפלת מכוכב אחר. לפי דעתם, לדבר על ישוע, או לדבר על איזה מלך ביהודה שאלוהים עשׂה לו נס לפני 3000 שנה — זה שייך לאסיפה של יום שבת. אין לזה כל קשר לאותם "דְבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" שאנחנו כל כך טרודים בהם. כמו שאומרים: "דת לבד ועסקים לבד."

מאמין משיחי שחי וחושב כך לא הבין את סדר העדיפויות שדבר אלוהים מכתיב לתלמידי ישוע:

          "בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ."

אי־אפשר לשחק הצגה לאלוהים. הוא יודע במה לִבנו הוֹגה.

אני כמובן יכול לבוא לכאן בשבת עם שלט גדול שאומר "אני אוהב את ישוע!"   [ המחשה ] כך כולכם יכולים לראות שאני מאמין רוחני מאוד.

אבל אלוהים רואה מה יש באמת בתוך הלב הזה [ המחשה בלי "ישוע" ] . הוא יודע אם 99 אחוזים מהזמן אני הוגה ומהרהר וחושב על ה"דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ". — הוא יודע אם לבי קשור לדברים האלה  באהבה.

השלט [ המחשה עם "ישוע" ] אולי מטעה אחים ואחיות הקהילה. — הוא לא מטעה את אלוהים.

"בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ."

זה לא אומר שכל ה"דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" רעים, טמאים או אסורים. כולנו צריכים לאכול, כולנו צריכים גג מעל הראש, ולשם כך כולנו צריכים כסף. זה מקובל לחלוטין עם מאמין משקיע את רוב השעות הטובות של היום למילוי הצרכים החיוניים האלה.

בנוסף לכך, העולם המודרני מציע הרבה דברים שהופכים את החיים לנוחים ולנעימים יותר — והם בוודאי לא כולם רעים, טמאים או אסורים.

מה שזה כן אומר הוא שישוע, העקרונות שלו והדברים שחשובים לו, קודמים לכל דבר אחר."בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם."

והפסוק הבא מנמק מדוע זה צריך להיות כך:

קולוסים ג 3:

          כִּי מַתֶּםוְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים.

"כִּי מַתֶּם." — זה מה שהדגשנו בהתחלה: "מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה." — האדם הישן מת. כך נאמר גם בפרק הקודם באיגרת אל הקולוסים: אתם "מַתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ לְגַבֵּי עִקְּרֵי הָעוֹלָם" (קולוסים ב 20).

אבל מה זאת אומרת, "חַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים"? מדוע החיים החדשים האלה"צְפוּנִים" — נסתרים? האם אנחנו לא רוצים, דווקא, שכולם ייראו ויידעו שיש לנו חיים חדשים בישוע?

כן, בוודאי. הפסוק הזה לא מעודד אותנו להסתיר את אמונתנו. זה היה סותר את העיקרון שאומר: "כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ה 16; כח 19).

ובכל זאת, ישנם 2 מובנים שבהם חיינו החדשים במשיח "צְפוּנִים" — נסתרים:

  1. דבר אלוהים אמנם קובע כי מאמינים בישוע הם "שֻׁתָּפִים … בַּטֶּבַע הָאֱלֹהִי"(פטר"ב א 4), אך העובדה הזו נסתרת מעיני הבלתי־מאמינים. כך נאמר בקור"א ב 14: "הָאָדָם הַנַּפְשִׁי[זאת אומרת כל מי שלא נולד מחדש] אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי רוּחַ אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן סִכְלוּת הֵם בְּעֵינָיו; גַּם אֵין הוּא יָכוֹל לָדַעַת אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִבְחָנִים בְּאֹפֶן רוּחָנִי."

במילים פשוטות: בלתי־מאמינים רואים ומרגישים שאנחנו "שונים", אך הם לא מביניםלמה — וכשאנחנו מסבירים שזה בגלל ישוע המשיח שחי בנו, הדבר נשמע להם "הזוי".

  1. ישנה משמעות נוספת לכך שחיינו החדשים "צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים": "צפון" משמע הרי גם "שמור במקום בטוח".

החיים החדשים הנצחיים הם חלק מה"נַחֲלָה אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת, לֹא תִּטָּמֵא וְלֹא תִּבֹּל,הַצְּפוּנָה לָכֶם בַּשָּׁמַיִם" (פטר"א א 4 [אותו עקרון, אך מילה שונה במקור היווני]). אם כן, האמירה "חַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים" מדברת גם על ביטחון הישועה: מה ש"צפוּן בשמיים" נמצא במקום בטוח לחלוטין. אף אחד לא יכול לקחת לך את החיים האלה. אם אתה נושע — אתה נושע לנצח.

להדגשה, נצטט גם את פטר"א א 5. שם השליח מכנה את המאמינים: "הַשְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה." — מי שצפוּן/שמוּר "בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים", הוא שמור במקום הכי בטוח שיש!

אך יום יבוא שאותם חיים שכרגע "צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים" יהיו גלויים לכולם:

קולוסים ג 4:

כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד.

"כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ" ­— זה מדבר על יום שוּבוֹ של המשיח ארצה על־מנת להקים את ממלכתו בת 1000-השנים.

"הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ." — שימו לב לזמן הוֹוה: ישוע המשיח אמנם "יִתְגַּלֶה"בעתיד, אבל"הוּא חַיֵּינוּ" כבר עכשיו!

  • אם אתה מסוגל לחיות בטוהר ובקדושה — זה רק בגלל שישוע המשיח חי בך עכשיו;
  • אם אתה משכין שלום בסביבתך, אם אתה אוהב את האחים ואת האחיות שלך בקהילה, ואם אתה מצליח לשמור על אחדות עם אחיך הנושעים — זה רק בגלל שישוע המשיח חי בך עכשיו;
  • אם לבך שופע חסד ורחמים, אם אתה תומך ללא שום מניעים אנוכיים במי שזקוק לעזרה, ואם תעשה זאת בצורה עקבית גם אחרי שאכזבו אותך 100 פעמים — זה רק בגלל שישוע המשיח חי בך עכשיו;
  • אם אתה מצליח לשלב את החסד והרחמים עם אמות האמת והצדק שנלמדות מדבר אלוהים — זה רק בגלל שישוע המשיח חי בך עכשיו.

בלי עזרתו התמידית ובלי החיים של ישוע בָּנוּ לא היינו מסוגלים לעמוד באף אחת מהמשימות הללו אפילו ליום אחד.

פסוק 4ב:

"כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ…" — אמרנו שזהו שובו של ישוע על־מנת להקים את ממלכתו עלי אדמות;

"אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד." — במעמד הזה, כל מי שמת במהלך ההיסטוריה כמאמין נושע, וכל מי שנלקח לשמיים בהילקחות, יחזור ארצה עם ישוע.

החזרה הזו תהיה "בַּהֲדַר כָּבוֹד". — זאת אומרת:

א.         המאמינים יחזרו בגוף חדש שדומה לגופו של ישוע אחרי תחייתו מן המתים. הגוף הזה יהיה מושלם. הוא כבר לא יזדקן, לא יהיה חולה, לא יהיו בו הפגמים שיש בנו עכשיו כתוצאה מן החטא — והגוף המפואר הזה לא יהיה עוד מסוגל לחטוא.

לזה מתכוון שאול השליח כשהוא אומר כי "הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ…יַחֲלִיף אֶת גּוּפֵנוּ הַנָּחוּת וְיַעֲשֵׂהוּ דּוֹמֶה לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד" (פיליפים ג 21).

ב.         המאמינים לא רק יקבלו גוף חדש — הם יהיו גם שותפים בכבודו של המשיח. לכן הם נקראים "יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ" (רומים ח 17; עברים ג 14), ודבר אלוהים מבטיח כי "אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ" (טימ"ב ב 12).

למלוך עם המשיח ­— איזה כבוד יכול להיות גדול יותר?

מישהו זוכר את הכותרת שנתנּו לשיעור שלנו? — "לחיות כבריאה חדשה".

מפסוק 5 שאול השליח נותן לקולוסים ולנו הנחיות ברורות איך לחיות את החיים החדשים:

אמרנו למעלה כי ישנם "דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" שהם נחוצים, ויש אחרים שמקלים על החיים — אך עלינו להזהר שכל אלה לא יהפכו עבורנו לעיקר. אסור שהלב שלנו יהיה מאוהב בהם.

לעומת זאת, פסוק 5 מביא אותנו לקטגוריה אחרת של "דְבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ", ואת אלהאי־אפשר לשלב בחיים משיחיים. הכתוב מלמד שיש לנו כמאמינים רק אפשרות אחת: "להמית" אותם.

קולוסים ג 5:

עַל כֵּן מוֹתְתוּ אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ, אֶת הַזְּנוּת וְהַטֻּמְאָה וְהַזִּמָּה וְהַתַּאֲוָה הַרָעָה, וְאֶת הַחַמְדָנוּת שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים.

שימו לב: לא מדובר בציווי למוטט ב-"ט". כאן נאמר לנו להמית או "להרוג" את "הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ." עלינו להִלחם בהם מלחמת חורמה.

זה מעלה שאלה:

מצד אחד  נאמר לנו בפסוק 3: "כִּי מַתֶּם" — האדם הישן שלכם מת — אחד ולתמיד. או במילים של רומים ו 6: "הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ [עם ישוע]";

מצד שני    יש לנו כאן, בפסוק 5, ציווי להמשיך להמית "אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ."

למה? האם האדם הישן שלנו קם לתחייה?

התשובה היא "לא, אבל…" — כולנו שונאים לקבל תשובה שמתחילה ב"לא, אבל…" או "כן, אבל…", אך זה בדיוק המצב כאן:

לא!       האדם הישן שלנו מת, והוא לא יקום לתחייה לעולם. אנחנו "בְּרִיאָה חֲדָשָׁה"!

אבל      אנחנו חיים את חיינו החדשים בתוך גופנו הישן. עוד לא קיבלנו את הגוף החדש המהודר והמושלם.

הגוף הנוכחי נמשך לחטא במשיכה עזה (ניתן לקרוא את עדות שאול השליח על התמודדותו עם נטיות הבשר — רומים ז 25-14).

…וברומים ח 13 ניתנת אזהרה חמורה למי שנכנע בעיקביות למשיכה הזו:

          "אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר —תָּמוּתוּ."

מילים אלה לא מתארים מאמין נושע. מי שחי אך ורק "לְפִי הַבָּשָׂר", ורצונות הגוף מכתיבים את כל מה שהוא עושׂה — אדם כזה לא שייך לישוע. הוא עדיין עֶבֶד לחטא (רומים ו 6, 16).

לעומתו, המשך הפסוק ברומים ח 13 מתאר את המאמין הנושע:

"…אַךְ אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ."

"עַל־יְדֵי הָרוּחַ." — זהו הכוח — הכוח היחידי — שמסוגל להמית "אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ": כוחו של רוח הקודש. אנחנו לבד לא מסוגלים לנצח אותם.

בנוסף לכוחו של רוח הקודש ניתן לנו גם כלי למלחמה הזו: דבר אלוהים.

יוחנן השליח כותב לַמאמינים: "דְבַר אֱלֹהִים קַיָּם בְּקִרְבְּכֶם, וְנִצַּחְתֶּם אֶת הָרַע" (יוח"א ב 14). וגם ישוע עצמו השתמש בדבר אלוהים כדי להשיב ולהתנגד לכל אחד מפיתויי השטן (מתי ד 11-1).

ואיך דבר אלוהים יכול להיות "קיים בקרבנו"? — על ידי קריאה ולימוד עקביים. לא רק שעה בשבוע ביום שבת. הרי אנחנו גם לא אוכלים רק פעם אחת בשבוע ביום שבת. רובנו אוכלים לפחות 2 ארוחות ביום — ועוד כל מיני חטיפים ונישנושים בין לבין. אז למה שלא נעשה אותו הדבר עם האוכל הרוחני שלנו — עם דבר אלוהים?

הפסוק שלנו אומר: "מוֹתְתוּ אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ." — אבל אם אנחנו לא קוראים ולומדים את דבר אלוהים, לא נוכל אפילו לזהות מה הם הדברים שעלינו "להמית". הרי דבר אלוהים הוא זה שמגדיר מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור.

נתבונן לרגע בקבוצה הראשונה של דברים רעים שעלינו להמית (חוזרים לקולוסים ג 5):

  • זנות,   טומאה,   זימה,   תאווה רעה,   חמדנות

שימו לב שכל החמישה הם עיוותים של תכונה אלוהית ­— כולם עיוותים של אהבה:

זנות:            במילה הזו הברית החדשה מתארת כל קשר מיני שאינו במסגרת של נישואין.

טומאה:         פגשתם אנשים שהלך מחשבתם וצורת דיבורם כל הזמן עסוקים במין, ובמין בלבד? — זה בדיוק מה שהמילה "טומאה" מתארת.

זימה:            המילה הזו מופיעה עוד פעמיים בברית החדשה, ובשני המקומות האלה היא מתארת אנשים שנותנים דרור לדחף מיני סוטה (רומים א 26; תסל"א ד 5).

תאווה רעה:   המילה הזו יכולה לתאר תאווה מינית, אך לא בהכרח. כל אחד מאתנו יכול לחשוב עם איזה תאוות רעות הוא נלחם בתחומים אחרים. — לא חסרים לנו כאלה.

חמדנות:       המילה במקור מורכבת משתי מילים: "לרצות יותר". החומד אף פעם לא מסופק עם מה שיש לו:

  • אלוהים אמנם נתן לו אישה אוהבת, אך הוא מרגיש שהוא צריך יותר. ו…בוּם…הוא הורס לעצמו ולכל משפחתו את החיים על־ידי ניאוף.
  • או שאלוהים נתן לו עבודה טובה והכנסה טובה, וכבר יש לו בית בשכונה טובה, ורכב טוב מודל 2015, וכל הגאדג'טים החשמליים והאלקטרוניים שאפשר לחלום עליהם ­— אבל זה לא מספיק: הוא חייב להגיע למיליון הבא ­— ואת זאת הוא עושה על חשבון הבריאות ועל חשבון חיי המשפחה.

"חַמְדָנוּת." — השליח מזהיר שלתכונה זו יש מימד רוחני מסוכן: "…הַחַמְדָנוּת שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים." כשאני "חומד" — כשכל מחשבותיי עסוקות מבוקר עד ערב באובייקט הנחשק ובדרכים להשיג אותו — אז הוא הופך עבורי לאליל. — זהרו מהחמדנות!

אחרי הרשימה המגעילה הזו אומר פסוק 6:

…כִּי בִּגְלַל אֵלֶּה בָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים [עַל בְּנֵי הַמֶּרִי].

איך מתוארים כאן אנשים שחייהם מאופיינים על־ידי מתירנות מינית, טומאה, זימה, תאווה רעה וחמדנות ­— כולם יחד או כל אחד לחוד? — הם נקראים "בני מרי", ו"חֲרוֹן אֱלֹהִים" בא עליהם.

אם כן, מאמין נושע לא יכול להיות מאופיין על־ידי התכונות והמעשים הללו. כי הרי…

  • מאמינים נקראים "עֲבָדִים … לַצִּיּוּת"ו"עֲבָדִים לַצְּדָקָה" ­(רומים ו 18-16) — זה ההיפך מ"בני מרי";
  • בנוסף, מובטח לנו כתלמידי ישוע כי "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם."­— זאת אומרת ש"חֲרוֹן אֱלֹהִים"לא יבוא עלינו.

לכן פסוק 7 ממשיך:

בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ גַּם אַתֶּם הִתְהַלַּכְתֶּם בֶּעָבָר, כַּאֲשֶׁר חֲיִיתֶם בָּהֶם.

הדיבור שמאופיין באופן תמידי על־ידי טומאה וזימה ­— ההליכה היומיומית בדרכי התאווה הרעה והחמדנות ­— אלה חייבים להיות "בֶּעָבָר" עבורנו כמאמינים.

זה בדיוק הנושא שלנו: "לחיות כבריאה חדשה".

אנחנו כבר לא חיים בחטא בנחת, אלא הוא מפריע לנו. כשהשטן מפתה אותנו בזנות, טומאה, זימה, תאווה רעה וחמדנות, אנחנו יכולים (ואמורים!) להתנגד לפיתוי בעזרת רוח הקודש.

העבר מת ­— ולכן נותן לנו אלוהים משימה נוספת:

קולוסים ג 8:

אֲבָל כָּעֵת הָסִירוּ גַּם אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה:

אֶת הָרֹגֶז וְהַכַּעַס וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַגִּדּוּף וְאֶת נִבּוּל הַפֶּה.

אתה בריאה חדשה? ­— אז אין בחייך מקום לרוגז, כעס, רשע, גידוף ונִבּוּל־פֶּה. אלוהים אומר לנו: "הָסִירוּ … אֶת כָּל אֵלֶּה!"

וכמובן האמצעי להסרה הוא לא הכוח שלנו או היכולת להפוך את עצמנו לטובים יותר. גם כאן, כמו ברשימה הקודמת, אנחנו תלויים תלות מוחלטת באמצעים שאלוהים מעניק:

  • בידיעת דבר אלוהים ובנכונות לציית לו,
  • ובכוחו ועזרתו של רוח הקודש במשימת הציות.

הבה נעבור על המונחים, כדי שנבין בדיוק מה עלינו "להסיר":

רוגז:             מילה זו אינה מתארת פעולה חד־פעמית אלא מצב קבוע. מדובר באדם שעמוק בלבו תמיד מרוגז. הרוגז יושב כל כך עמוק ומתבשל שם כל כך הרבה זמן שהוא הפך לחלק מהאופי.

אדם כזה אף פעם לא מרוצה. הוא זועף על המדינה, על העירייה, על האישה, על הילדים, על השכנים, על קופת החולים, על מזג האויר, על הרוסים (או לחלופין על האתיופים), על הקהילה. — הוא שומר טינה לכל העולם — גם לאלוהים.

כעס:            בזמן שהרוגז הוא הנטייה העקבית של לב מרוגז ­— הכעס הוא ההתפרצות הפתאומית מן הלב החוצה ­— התפרצות מילולית שבעוצמתה לא עומדת בשום יחס למה שכביכול גרם לה.

דבר אלוהים מזהיר כי "כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים" (יעקב א 20).

רשע:            זהו השלב הבא: נכנעתי לכעס ואבדתי שליטה. כעת כל המחשבות הרעות שהצטברו והתבשלו בתוך הלב פורצות החוצה בשטף דיבור מרושע.

גידוף:           אפשר כמובן "לגדף" את אלוהים, אך בהקשר הנוכחי מדובר על פגיעה מילולית בזולת. — "גִדּוּף". — כולנו יודעים שמילים מרושעות פוגעות ופוצעות באותה מידה כמו תקיפה פיזית — ולפעמים יותר.

נִבּוּל־פֶּה:      זוהי צורת הדיבור ואוצר המילים המלוכלך שהופכים את הגידוף לפוגע, משפיל ומכאיב עוד יותר.

שימו לב שהרשימה הזו בעצם מתארת תהליך: היא מתחילה ברוגז כנטיית הלב, וממשיכה אל כל החטאים שקשורים לדיבור רע.

לכן, כאשר אנחנו מסירים "אֶת כָּל אֵלֶּה", יש להתחיל מן הראש. אני לעולם לא אוכל להסיר הרגל של גידוף ונִבּוּל־פֶּה, אם אלוהים לא שחרר אותי קודם־כל מהרוגז והכעס ששלטו על החשיבה שלי לאורך שנים.

אם אין טיהור של הלב, במוקדם או במאוחר הטינופת תפרוץ החוצה. הרי "מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה" (מתי יב 34).

הָסִירוּ … אֶת כָּל אֵלֶּה: אֶת הָרֹגֶז וְהַכַּעַס וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַגִּדּוּף וְאֶת נִבּוּל הַפֶּה.

פסוק 9 פותח נושא עצום: "שקר לעומת אמת". כרגע נגמר לי הזמן, אבל על "שקר לעומת אמת" נצטרך פעם לעשות סמינר שלם. — כאן כתוב לנו:

אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

זוהי מצווה סופר־חשובה. עם אנשים שלא מדברים אמת אי־אפשר לבנות משפחה, גם לא קהילה, וגם לא מדינה. עם אנשים שאי־אפשר לסמוך על מילתם קשה לעבוד וקשה לעשות עסקים.

אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן פְּשַׁטְתֶּם אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן עִם מַעֲשָׂיו.

השקר שייך למעשיו של האדם הישן, ואמרנו שהאדם הישן שלנו מת. "פשטנו" אותו כמו בגד מלוכלך. כעת אנחנו — מה הנושא של השיעור שלנו? ­— בריאה חדשה!

זה מה שאומר גם פסוק 10:

וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ.

התנ"ך והברית החדשה קוראים לבורא "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת" (יוחנן יז 3; ירמיהו י 10; ישעיהו סו 16; דהי"ב טו 3), וישוע אומר על עצמו: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים" (יוחנן יד 6). לכן, מי שדומה ל"צֶלֶם בּוֹרְאוֹ" ומי שדומה למשיח חייב להיות דובר אמת.

אנחנו בתהליך של התחדשות — של גדילה. אם רק נכנע לאלוהים ולדברו כל יום מחדש, רוח הקודש אכן ימשיך את התהליך ויעשה אותנו דומים יותר "לצלם בוראנו" — דומים יותר לישוע.

פסוק אחרון — פסוק 11:

"בַּמַּצָּב הַזֶּה" — באיזה מצב מדובר? — במצב הבריאה החדשה — במצב של מאמינים נושעים ששייכים לאדון ישוע:

בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכֹּל וּבַכֹּל.

לסיכום:

פס' 4-1:

  • אם אנחנו אכן בריאה חדשה­— אם הוקמנו עם המשיח לחיים חדשים;
  • אזי אנחנו נשאף להידמות לישוע על בסיס יום־יומי;
  • אז הלב שלנו יֹאהב את מצוותיו של ישוע ואת עקרונות דבר אלוהים ו"יֶהְגֶּה"בהם;
  • אז אנחנו אמנם נמשיך להשתמש בדברים ובאמצעים שנחוצים לחיים עלי אדמות, אך לבנו לא יהיה קשור אליהם, ואנחנו נדע לתת להם מקום ראוי בסדר העדיפויות שלנו.
  • המשיח "הוּא חַיֵּינוּ"עכשיו, בהוֹוה — ואנחנו נחיה אתו לנצח "בַּהֲדַר כָּבוֹד";
  • כעת אנחנו מייחלים ליום "כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ."באותו יום גדול, חשוב מאוד שימצָא אותנו עושים את רצונו ומביאים כבוד לשמו.

כבריאה חדשה, זה מה שאנחנו אמורים לעשות.

 

פרק ג, פסוקים 18-19

הנושא הכללי באיגרת מתאר את עליונותו של ישוע מול כל שאר הדתות והפילוסופיות הנמצאות בעולם. המטרה: להיצמד לישוע כי בו מלוא הסיפוק!

שאול השליח מוכיח לאורך האיגרת כי כל הפילוסופיות והדתות נראות אולי טוב מבחינה חיצונית אך אף לא אחת מהן יכולה להתמודד עם רצון הבשר לחטוא, עם כפרת החטא וניצחון המוות.

בפרק ב 23 שאול השליח כותב: "… דְּבָרִים שֶׁאָמְנָם יֵשׁ לָהֶם חָזוּת שֶׁל חָכְמָה וְהֵם מִתְבַּטְּאִים בְּדָת שֶׁהִיא פְּרִי רְצוֹנָם וּבִנְמִיכוּת רוּחַ וְסִגּוּף  הַגּוּף, אַךְ אֵין זֶה מוֹעִיל נֶגֶד מַאֲוַיֵּי הַבָּשָׂר."

בפרק ג שאול השליח מלמד כי רק ישוע מעמיד לרשות ילדיו את מלוא הכוח והיכולת להתמודד נגד תאוות הבשר ולחיות חיים רוחניים מלאים, כאן על כדור הארץ.

שאול ממשיך ואומר: "לָכֵן אִם הוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ, שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב לִימִין אֱלוהִים" (ג 1).

ישוע כאילו אומר: "הביטו אלי, וראו מה ואיך עושים בכל רגע ובכל עניין. אני אתן לכם את הכוח לחקות אותי."

החומר שאנו לומדים בפרקים ג–ד נוגע לחיים ולהתנהגות היום יומית. נראה איך עליונותו ואלוהותו של ישוע מתבטאים בחיי המאמין, במשפחתו וכלפי הסובבים אותו.

פסוקים 18-19: "הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן, כְּמוֹ שֶׁיָּאֶה לְנוכַח הָאָדוֹן. הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן."

שאול השליח פותח את ההנחיה לחיים משיחיים; במקום הראשון הוא מעמיד את התא המשפחתי – התא הראשון שאלוהים הקים (בראשית ב 18-25).

מה שיש בתוך אותו התא גם ייצא החוצה אל העולם:

  1. בית שבור יוציא מתוכו אנשים שבורים, כואבים ומכאיבים.
  2. בית אוהב, המתבסס על דבר אלוהים, יוציא מתוכו אנשים אוהבים ואכפתיים.

תמונת האומה, בדרך כלל, משקפת את הבתים: המשפחות אשר מהם באים בניה ובנותיה.

כשאנו מביטים מסביב ועדים לרמת החינוך והמוסר הירודים, הדבר מציין כי משהו מאוד מסריח מתרחש בבתים רבים באומה שלנו וכך גם בשאר אומות העולם.

על מנת להראות כי ילדי ישוע הנם אור העולם ומלח הארץ (מתי ה 13, 14: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ … אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם…") פונה שאול השליח לתא המשפחתי שנולד מחדש בישוע ומנחה אותו לחיות בדרך מבורכת שתשפיעה על הסובבים.

שאול השליח פותח את הנושא בפנייה אל האישה הנשואה במילים: "הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן…"

האם הדבר מצביע על נחיתות האישה מול הבעל? האם הדבר מציין שהגבר טוב יותר או חכם יותר?

חס וחלילה! בישוע כולנו שווים:

גלטים ג 28: "אֵין יְהוּדִי אַף לא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לא בֶּן חוֹרִין, לא זָכָר אַף לא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."

קולוסים ג 11: "בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכּל וּבַכּל."

אלוהים הנו אלוהי סדר ומופת; וכמו שהדבר מתבטא בטבע מבראשית כך אלוהים רוצה שהסדר יבוא לידי ביטוי בתוך ביתו. (ראשונה לקורינתים יד 40: "… יֵעָשֶׂה נָא הַכּל בְּאופֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר").

אלוהים קבע כי הבעל הנו ראש הבית (אפסים ה); ומכאן, נדרשת האישה המאמינה לציית למשיח ולהיכנע סמכותית לבעלה. כניעה לבעל מהווה עבור האישה ציות למשיח.

תא משפחתי אשר בו שני בני הזוג "לובשים מכנסיים" זהו תא שבסופו של דבר יפעל מתוך תחרות, גאווה, פחד הדדי. התא הזה אינו מחקה בשלמות את המשיח ולכן לא יזכה למרב הברכה שהמשיח מעוניין לתת לו.

המילה "כניעה" אינה מעוררת כבוד, כי יש בה קונוטציה של חולשה והפסד – וכאלו דברים אינם נחשבים לחיוביים בעולם ובחברה שבה אנו חיים בהווה ובעבר. העולם הלא מאמין רואה באדם כנוע, מטרה לדיכוי וניצול.

בגלל הרקע הזה, בין היתר, אלוהים מכין מסגרת מאוד מיוחדת אשר תגן על בנות מאמינות נשואות המבקשות לציית למשיח ולהיכנע לבעליהן.

פסוק 19: "הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן."

בשלוש מקומות בכתובים נאמר "הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן…" (אפסים ה 22; קולוסים ג 18; ראשונה לפטרוס ג 1).

בשלושת המקומות המשפטים מסתיימים עם הודעה לבעלים: "תכבדו ותאהבו את נשותיכם…"

גברים יקרים,

הורדת ראש אינה דבר קל! כניעה כנה מצריכה אמון רב ובגרות רוחנית. בעבור ציות שכזה, אלוהים נותן לבנותיו ברכה רבה. את הברכה הרבה הזו, בעליהן צריכים לבטא ביחס אוהב ומכבד – לצמיתות.

אישה המבקשת לציית למשיח ואשר בטוחה באהבת ונאמנות בעלה, לא תתקשה להיכנע לו.

אישה אשר זוכה לאהבת בעלה תקדיש אהבה ומאמץ רב יותר בכל משימותיה המשפחתיות.

בכניעה לבעלה, היא תיראה ייעוד – דבר מועיל ומבורך, ולא דבר משפיל וחלש.

ראשונה לטימוטיאוס ב 14-15: "אָדָם לא נִפְתָּה, אֶלָּא הָאִשָּׁה שָׁמְעָה לְקוֹל הַמְפַתֶּה וּבָאָה לִידֵי עֲבֵרָה. אֲבָל הִיא תִּוָּשַׁע בְּלִדְתָּהּ יְלָדִים, אִם  תַּעֲמוד בָּאֱמוּנָה, בָּאַהֲבָה, בַּקְּדֻשָּׁה וּבַצְּנִיעוּת."

בעל מאמין, הבוגר ברוחו, יראה את כניעת אשתו כברכה, כתשובת אלוהים לתפילותיו ולכן יטפח וישמח את אשתו.

מכאן, כיבוד הרעיה – אהבה, נאמנות, עידוד, תמיכה – הנם כציות הבעל למשיח.

מה יוצא מכך?

הבעל והאישה מצייתים למשיח כשהם מכבדים באהבה זה את זו. התנהגותם מביאה כבוד למשיח ישוע, וחייהם מצביעים על עדות קדושה לעולם.

על מנת להדגיש עד כמה אלוהים מגן על כניעת האישה ועד כמה הדבר חשוב, הוסיף אלוהים במסגרת דברו את המשפט הבא:

"וְכֵן אַתֶּם, הַבְּעָלִים, חֲיוּ יַחַד עִמָּהֶן בִּידִיעָה שֶׁהָאִשָּׁה הִיא כְּלִי חַלָּשׁ יוֹתֵר, וּתְנוּ לָהֶן כָּבוֹד כְּשֻׁתָּפוֹת בְּנַחֲלַת חֶסֶד הַחַיִּים, לְמַעַן לא תְּעֻכַּבְנָה תְּפִלּוֹתֵיכֶם" (ראשונה לפטרוס ג 77).

מתברר שהתיחסות אלוהים לתפילותיו של גבר נשוי מותנית ביחסו של הגבר לאשתו.

 מה קורה בבית שבו האישה מאמינה והבעל לא?

עדות האישה כיאה למשיח עשויה להביא את הבעל להכיר את אלוהים. במצב זה, על האישה גם כן להיכנע לבעלה, ובלבד שלא תכפור באמונתה.

"כֵּן גַּם אַתֶּן, הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן; וְכָךְ, אִם יֵשׁ שֶׁאֵינָם מְצַיְּתִים לַדָּבָר (אינם מאמינים ואינם שומעים לדבר אלוהים),

יִקָּנֶה לִבָּם לא עַל־יְדֵי דִּבּוּר אֶלָּא עַל־יְדֵי הִתְנַהֲגוּת הַנָּשִׁים, בִּרְאוֹתָם אֶת הִתְנַהֲגוּתְכֶן הַטְּהוֹרָה הַמְלֻוָּה בְּיִרְאָה" (ראשונה לפטרוס ג 1-2).

סיכום

מדוע שאלוהים ינחה את בנותיו להיכנע לבעליהן?

מדוע שאלוהים ינחה את בניו לאהוב ולהיות נאמנים לנשותיהן?

התשובה היא כדלקמן:

א. על מנת שילדי אלוהים יחיו בארץ על פי סטנדרטים שמימיים.

ב. תחיו בדרך שתראה את ישוע חי בכם! על פי דוגמת חייכם אחרים יבואו לישוע (יוחנן יג); זכרו תמיד: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ … אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם…"

ג. כניעת האישה לבעלה, ומצד שני אהבת ונאמנות הבעל לאשתו, מהווים מסגרת קדושה ונוחה לצמיחת משפחה בריאה.

משפחה בריאה המתבגרת נכונה ברוח, מאפשרת לכל איבר תנאים נאותים להוציא לפועל את מתנות הרוח שנתן לו האדון.

ד. סדר אלוהים בתוך בית משיחי הנו הבטחה למיטב ברכות אלוהים בחיי הזוג.

ישוע נותן את הכוח להיכנע, לאהוב ולהישאר נאמן; רק נביט בו, נבטח ונציית לדברו!

 

פרק ג, פסוקים 20-21

הנושא הכללי באיגרת מתאר את עליונותו של ישוע מול כל שאר הדתות והפילוסופיות הנמצאות בעולם.

המטרה: הצמדות למשיח כי בו מלוא הסיפוק.

מפרק ג שאול השליח מדריך את בני הקהילה איך לחיות על פי העקרונות החדשים הנובעים משייכותם לישוע.

יישום העקרונות הללו יביאו לכך שכלל הקהילה תעמוד קדושה וללא דופי. התוצאה תביא כבוד למשיח (אפסים ו).

בשיעור שעבר למדנו את פסוקים 18-19: עקרונות שעל פיהם הבעל והאישה המאמינים בישוע צריכים לנהוג זה כלפי זו.

שאול השליח מדריך את האישה להיכנע לבעלה ואת הבעל לאהוב ולכבד את אשתו.

מדוע?

א. על מנת שילדי אלוהים יחיו בארץ על פי סטנדרטים שמימיים.

ב. על מנת ששאר בני האדם יוכלו לראות את ישוע המשיח חי בהם.

ג. כניעת האישה לבעלה, ומצד שני אהבת הבעל ונאמנותו לאשתו, מהווים מסגרת קדושה ונוחה לצמיחת משפחה בריאה.

משפחה בריאה המתבגרת נכונה ברוח, מאפשרת לכל איבר תנאים נאותים להוציא לפועל את מתנות הרוח שנתן לו האדון.

ד. סדר אלוהים בתוך בית משיחי הנו הבטחה למיטב ברכות אלוהים בחיי הזוג.

לאחר שלמדנו את היחס הנדרש בין בעל לאשתו וההיפך, הבה נלמד איך נדרש מההורים לנהוג כלפי ילדיהם, ואיך נדרשים הילדים לנהוג כלפי הוריהם.

פסוקים 20-21:

"הַבָּנִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל הַהוֹרִים בְּכָל דָּבָר, כִּי זֶה לְרָצוֹן בְּעֵינֵי יהוה. הָאָבוֹת, אַל תַּרְגִּיזוּ אֶת יַלְדֵיכֶם, פֶּן תִּפּול רוּחָם."

שאול השליח פונה לנושא חינוך הילדים, וזאת לאחר שווידא כי קיים יחס נכון בין ההורים.

שאול השליח דורש מהילדים לשמוע בקול ההורים. הילדים חייבים לראות בהם יחידה סמכותית אחת שאסור להפרידה.

הדבר הזה מלמדנו, ההורים, להראות תמיד חזית אחידה – כזו שאינה סותרת את עצמה.

ילדים מבחינים מיד בסדק הקיים בין ההורים וינצלו את הדבר לרעה.

כיבוד ההורים נדרש מהילדים לאורך כל התנ"ך. הנושא כה חשוב וקריטי עד כי הוא נדרש בדרך מאוד מיוחדת.

א. "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ…" הנם חלק מעשרת הדברות (שמות כ 12).

ב. "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ…" זו המצווה הראשונה אשר הבונוס על ציות הנו מילות ההמשך… "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר־יהוה אֱלוהֶיךָ נותֵן לָךְ".

אלוהים מקשר בין כיבוד הורים לחיים ארוכים.

ג. בספר שמות כא 15, 17 כתוב: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

ד. הנושא קיים לאורך כל ספר משלי. כבוד ההורים מתבטא בחינוך אלוהי של ילדיהם.

לאחר שהוברר לנו עד כמה חשוב שהילדים יכבדו את הוריהם, ראוי שההורים ילמדו איך לגדל את ילדיהם כך שיכבדו אותם מתוך רצון לכבד את אלוהים ולמצא חן בעיניו.

פסוק 21: "הָאָבוֹת, אַל תַּרְגִּיזוּ אֶת יַלְדֵיכֶם, פֶּן תִּפּול רוּחָם."

מתברר שהמשפט הזה מהווה מעין משפט כללי האוגר בתוכו סעיפים רבים. באפסים ו 4 שאול השליח כתב משפט דומה:

"וְאַתֶּם הָאָבוֹת, אַל תַּכְעִיסוּ אֶת בְּנֵיכֶם, אֶלָּא גַּדְּלוּ אוֹתָם בְּמוּסַר יהוה וּבְתוֹכַחְתּוֹ."

למה הכוונה? האם התנ"ך מנחה את ההורים לתת לילדים כל מה שהם רוצים, והעיקר שהילדים לא יתרגזו או יכעסו?

לא! חס וחלילה.

שני משפטים מספר משלי עוזרים לנו לדעת את הגבולות:

  1. משלי כב 6:"חֲנוךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ; גַּם כִּי־יַזְקִין, לא־יָסוּר מִמֶּנָּה."
  2. משלי יג 24:"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאוהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר."

במילים אחרות: אם הילד ממושמע, אז לך לקראתו בכל דבר; אם הילד סרבן ועיקש, אז יש גם מקום ל"שבט" (מכה).

לא לחינם אמר מחבר איגרת אל העברים כי החינוך אמנם כואב אך בסופו של דבר יתן פרי טוב:

"כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ" (יב 11).

כעת נציין מספר עקרונות חשובים שעלינו ליישם בחינוך ילדינו לאור אפסים פרק ו 4 ושאר הכתובים:

  1. למדו את הילדים להכיר בקיום אלוהים ובריבונותו על חייהם.
  2. למדו את הילדים לדעת את דבר אלוהים.

דברים ו 4-11: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל; יהוה אֱלוהֵינוּ יהוה אֶחָד׃ וְאָהַבְתָּ, אֵת יהוה אֱלוהֶיךָ; בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאודֶךָ׃

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנוכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם; בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ׃ וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ;

וְהָיוּ לְטוטָפות בֵּין עֵינֶיךָ׃ וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ׃ וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יהוה אֱלוהֶיךָ, אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבותֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לָתֶת לָךְ;

עָרִים גְּדולות וְטובות אֲשֶׁר לא־בָנִיתָ׃ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לא־מִלֵּאתָ, וּבורןת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לא־חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לא־נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְת."

לימוד דבר אלוהים יכול להיות נעים, אך גם מתסכל. כהורים, חשוב שנבקש מאלוהים חסד וחכמה איך ללמד את עקרונות המוסר של אלוהים, מה אלוהים אוהב, ומה אלוהים שונא.

לחלוק עמם את דברו בנועם ובאהבה, כך שיזכרו את לימוד דבר אלוהים כדבר נעים ולא כעומס.

ילדים לומדים תנ"ך גם בקהילה, אך האחריות הראשונה מוטלת על ההורים. ביחד נוכל ללמדם את דבר אלוהים באהבה.

  1. הורים מחויבים לטפל בילדיהם: להאכילם, להלבישם ולהעניק להם חום ואהבה.
  2. גם לילדים יש כבוד עצמי; כהורים, חשוב שנשמור את כבודם.
  3. כהורים, להיות זהירים לבל נציב לילדינו מטרות גבוהות מדי; זה עלול להביא לכישלון בטוח ולחוסר ביטחון עצמי.
  4. ילדים לא תמיד מסכימים עם הוריהם, אך עליהם להבין כי הם חייבים לציית לרצונם.

"אל תרגיזו" מתייחס ל- "אל תזלזל בהם" – אל תרדה בילדיך, אל תייאש אותם! אל תביאו אותם למצב שבו יהיה להם קשה לראות בך דוגמה, ואז דבריך ואישיותך לא יוכלו להיות הנחיה ודוגמה סמכותית בעיניהם.

עלינו לזכור כי מוטלת עלינו החובה ליישם ולחיות על פי כל אותם עקרונות שאנו דורשים מילדינו.

ילדים הם מאוד חכמים! – הם קולטים צביעות וחוסר יושר במהירות האור. במידה והם מזהים את הדברים הללו בחיינו, הם לא יכבדו אותנו; במצב שכזה קשה לחנך.

אם טובת הילד לנגד עינינו, הבה נחיה על פי אמות מידה אלוהיות כדי שנהווה דוגמה שילדינו ירצו לחקות. כך גם תובטח הברכה לחייהם.

סיכום

  1. שאול השליח פונה לנושא חינוך ילדים רק לאחר שווידא כי בין ההורים קיים יחס מבורך. חינוך הילדים יכול להיות מושלם רק כאשר שני בני הזוג פועלים כיחידה אחת – כזו שאינה סותרת את עצמה.
  2. ילדים מחונכים המכבדים את הוריהם על פי דבר אלוהים. – זו אחת מהעדיפויות העליונות שאלוהים דורש. זהו תנאי לחיים מבורכים.
  3. כהורים, אל לנו לזלזל בילדינו, אל לנו לבזות אותם! עלינו לעודד אותם. עלינו לחיות על פי אותם העקרונות שאנו דורשים מהילדים.

הילדים שלנו רואים אותנו ומכירים אותנו היטב. אם הם מגלים צביעות, הם לא יכבדו אותנו ויתרחקו מדרכינו. אם הם מגלים כנות, אהבה ואמת, הם ישמעו ויכבדו.

כהורים עלינו להתפלל רבות על מנת שאלוהים יעניק לנו כוח לחיות על פי אמות מידה אלוהיות. זה ימשוך את ילדינו לדרך ברוכה.

 

פרק ג, פסוק 22 עד פרק ד, פסוק 1

הנושא הכללי באיגרת מתאר את עליונותו ובלעדיותו של ישוע מול כל שאר הדתות והפילוסופיות הנמצאות בעולם.

המטרה: היצמדות לישוע כי בו מלוא הסיפוק.

מפרק ג שאול השליח מדריך את בני הקהילה איך לחיות על פי העקרונות החדשים הנובעים משייכותם לישוע.

א. פסוקים 5-17 מציינים את התכונות האישיות הנדרשות מילדי אלוהים בחייהם החדשים. (חיים חדשים = מהרגע שקיבלנו את ישוע).

ב. פרק ג 18 עד פרק ד 1 מציינים את סגנון החיים הביתי והמשפחתי הנדרש מילדי אלוהים בחייהם החדשים.

בשני השיעורים לעיל למדנו:

  1. יחס האישה לבעלה והבעל לאשתו: "הנשים, הכנענה לבעליכן. הבעלים, אהבו את נשיכם".
  2. יחס הילדים להורים וההורים לילדים: "הבנים, כבדו את ההורים בכל דבר. ההורים, אל תרגיזו את ילדיכם פן תיפול רוחם."

בשני המקרים אלוהים הוסיף בצורה מאוד ברורה: "כִּי זֶה לְרָצוֹן בְּעֵינֵי יהוה"; עשו, כי כך רוצה אלוהים (ג 20).

לא מדובר על טובות אישיות בין אדם לאשתו, או ילד להוריו. מכל אחד נדרש לעשות כדי שאלוהים יתפאר.

בשיעור זה נלמד אודות היחס הנדרש מעבד לאדונו, ומהאדון לעבדו.

פרק ג פסוק 22 עד פרק ד פסוק 1:

"הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ בְּכָל דָּבָר לַאֲדוֹנֵיכֶם אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לא לְמַרְאִית עַיִן, כְּמִתְרַצִּים אֶל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא בְּתום לֵב וּבְיִרְאַת יהוה.

23 כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן יהוה וְלא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם, 24 שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת יהוה אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה.

אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם עוֹבְדִים! 25 אַךְ הָעוֹשֶׂה עָוֶל יְקַבֵּל אֶת גְּמוּל עַוְלָתוֹ, וְאֵין מַשּׂוֹא פָּנִים.

הָאֲדוֹנִים, הִתְנַהֲגוּ עִם עַבְדֵיכֶם בְּצֶדֶק וּבְיושֶׁר, שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָכֶם אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם."

ישנם כאלה שיאמרו: "אין עבדות היום!"

טעות! לכולנו ישנם בוסים בשר ודם; וכל אחד מאיתנו נדרש למלא את המוטל עליו על פי רצונו של זה המשלם את שכרו, או נותן את מחייתו.

נושא זה אקטואלי לנו היום בדיוק כמו היחס בין בעל לאשתו וחינוך ילדים.

מדוע שאול השליח מתייחס להתנהגות העבד ואדונו?

אנו מדברים על תקופה שברומא היו יותר עבדים מאשר אזרחים; העבדים היוו עמוד השדרה של אחזקת הבית הרומי וחינוך ילדי האדונים; – החברה הייתה מחולקת פחות או יותר בין אדונים ומשרתים.

פנייה לעבדים ואדונים שנולדו מחדש, מכסה חלק עיקרי ונכבד של המאמינים דאז. מבין המאמינים היו לא מעט עבדים.

דווקא עבדים היו אלו אשר הבשורה משכה אותם ונתנה להם תקווה. הבשורה החשיבה אותם כבני אדם שווים, ועדותם יכלה להיות זרוע הבישור היעיל ביותר.

מה שונה המסר דאז מהיום? לא בהרבה. התואר שונה, אך לא מצב עבודתינו.

כאז, גם היום, כל אחד מאיתנו עובד ליד או עם אנשים שאינם מאמינים. הדרך היחידה, כמעט, של הבוס לדעת על ישוע ולהיוושע תלוי בנוכחותך ובעדותך במקום העבודה.

הבה נראה מה מבקש שאול השליח מהעבדים; ועלינו, כשכירים, ליישם את אותם העקרונות:

  1. "הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ בְּכָל דָּבָר לַאֲדוֹנֵיכֶם אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לא לְמַרְאִית עַיִן, כְּמִתְרַצִּים אֶל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא בְּתום לֵב וּבְיִרְאַת יהוה"(ג 22).

שימעו בקול אדוניכם, בכנות ולא בצביעות, כמו שאתם שומעים לאלוהים. (צביעות = כנה בפה אך לא בלב).

  1. "כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן יהוה וְלא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם"(ג 23).

כל דבר עשו בנפש חפצה, כאילו אתם עושים עבור אלוהים.

הבקשה של שאול השליח קשה לשכיר של שנות האלפיים, וקשה מאין כמוה לעבד שלפני 2000 שנה.

בתקופה ההיא האדונים החשיבו את העבדים לחפץ, ולכן לא היו להם זכויות.

היום הבוסים לא מתביישים לנצל כל עובד, לשלם לו שכר נמוך ולדרוש ממנו תפוקה מרבית.

איך אפשר לשרת בלב תמים ובנפש חפצה אדונים שכאלו?

אם אני אתנהג כמו ששאול השליח מבקש, יחשבו שאני פרייאר וכולם ירכבו עליי וינצלו אותי – זאת תהיה התאבדות!

בנקודה זו, המאמין נדרש לבטוח בדבר אלוהים, בהבטחתו, ולראות את המציאות דרך עיניו של אלוהים.

מהי המציאות דרך עיני אלוהים?

  1. אנו נמצאים במקומותינו על מנת להכריז את בשורת אלוהים.
  2. אנו עושים את הנדרש מכיוון שהדבר מביא תועלת לאלוהים ושתכניתו תצא לפועל על-ידי ציותינו.
  3. השכר האמיתי לעבודתנו אינו ניתן לנו על-ידי אדונינו הארציים, אלא על-ידי אלוהים:

"שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת יהוה אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה. אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם עוֹבְדִים!" (פסוק 24).

לכן, המשיכו לשרת בנפש חפצה כי אלוהים הוא בוס נאמן ורב חסד.

כמו שמחויבותו הראשונה של פועל הנה לבוס המכלכל אותנו, הרי שמחויבותו הראשונה של המאמין הנה לאלוהים אשר שומר ומעניק לו את חייו.

במקרים ובמבחנים שכאלו, פסוקים נוספים בתנ"ך צריכים לחזק את המאמין:

א. משלי ב 7: "וְצָפַן (יִצְפּון) לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה; מָגֵן, לְהולְכֵי תום";

ב. תהילים קטז 6: "שׁומֵר פְּתָאיִם יְהוֹה".

ג. משלי טז 7: "בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי־אִישׁ; גַּם־אוֹיְבָיו, יַשְׁלִם אִתּוֹ."

אלוהים הוא המגן לילדיו התמימים, לאלו שהעולם מכנה "פראיירים".

עדיף להיות נאמן במקום עבודתי ולמעסיקי, להיקרא "פראייר" בעיני העולם אך צדיק בעיני אלוהים ולזכות להגנתו – מאשר להיות "גזעי" ו-"גבר" בעיני העולם, אך פראייר ונטול הגנת אלוהים.

שאול השליח הבין טוב מאוד עד כמה קשה לעבד לשרת בנפש חפצה את אדונו.

על מנת לחזק את העבד – ולחזק אותנו השכירים – שאול השליח הזכיר ארבע פעמים ב- 5 פסוקים כי כל עשייה צריכה להיחשב כאילו נעשית עבור אלוהים.

זו לא הפעם הראשונה בתנ"ך שאדם נצטווה לציות קשה. להלן מספר דוגמאות:

יהושוע פרק א: יהושוע פחד להנהיג את עם ישראל לתוך הארץ, כאשר לפניו אויבים חזקים ומאחוריו עם עקשן. על מנת לעודדו מול המשימה הקשה, אלוהים אמר לו שלוש פעמים "חזק ואמץ אני אתך!"

מסקנה: אלוהים לא נותן לנו משימות גבוהות ועוזב אותנו. הוא דורש שנבצען, אך עם זאת הוא עמנו כל הדרך למלא אותן בהצלחה.

לזאת נדרשת אמונה פועלת וחיה!

לאור זאת, ארבעה האזיכורים – "כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן יהוה" – נועדו להמחיש:

א. את הקושי.

ב. את הצורך באמונה בוגרת.

ג. את היות אלוהים עמכם ולצדכם בעת הציות.

ד. את התמורה הגבוהה.

לא התמורה צריכה להיות הסיבה, אך הדבר מראה את חסד אלוהים ואת היותו הבוס המושלם והנאמן.

בפרק ד 1 שאול השליח מפנה לאדונים משפט אחד אשר צריך להיות מספיק: "הָאֲדוֹנִים, הִתְנַהֲגוּ עִם עַבְדֵיכֶם בְּצֶדֶק וּבְיושֶׁר, שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָכֶם אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם."

"מה שתעשה, יעשה לך!" – דאי לחכם ברמיזה!

באיגרת אל האפסים (ו 9) שאול אומר לאדונים המאמינים: אצל אלוהים אין אדונים ומשרתים, כולכם ברמה אחת ולכן התנהגו יפה אל העבדים כי אין 'פרוטקציה' לאדונים אצל אלוהים:

"וְאַתֶּם הָאֲדוֹנִים, בְּאוֹתוֹ אופֶן הִתְנַהֲגוּ עִמָּהֶם. חִדְלוּ לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָהֶם וְגַם לָכֶם הָאָדוֹן בַּשָּׁמַיִם, וְאֵין עִמּוֹ מַשּׁוֹא פָּנִים."

סיכום

  1. מדוע כל-כך חשוב שהעבדים או שכירי שנות האלפיים יתנהגו בתום וישרתו בנפש חפצה את אדוניהם?

א. כי כך ראוי בעיני אלוהים. החיים המשיחיים אינם עשיית טובות, אלא ריצוי אלוהים.

ב. התנהגות משיחית שווה אלפי מילים. זה שער שדרכו ישמעו לנו, זאת עדות עליונה במעלה וזאת תכלית חיינו עלי אדמות.

  1. אלוהים אינו נותן לנו משימות קשות ועוזב אותנו. הוא דורש מאיתנו לבצען, אך יחד עם זאת הוא עמנו כל הדרך כדי למלא אותן בהצלחה.

לזאת נדרשת אמונה פועלת וחיה. מסר זה תואם את איגרת אל האפסים פרקים ה, ו: אם נאפשר לרוח אלוהים להדריך אותנו ואם נחיה על פי הנחיית דבר אלוהים –

אז, שלום אלוהים ינצור את לבנו בישוע.

כאשר בלבנו שלום אלוהים, אז אפשר לשרת כל אחד בשמחה.