פרק י

 

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק ד: חלקו של האדם

מבוא

תורת ההתקדשות היא תורת החיים במשיח, תורת החיים המשיחיים. עד עכשיו הנחנו את היסודות לתורת ההתקדשות: ראינו את חלקו של ישוע בהתקדשותנו, וראינו שבכפרתו המשיח ניתק את הקשר בין חטא האדם הראשון לבין חטאינו. ראינו שבשני המקרים – חטאו של אדם וחטאינו – החטא מביא עלינו עונש: את השחתת טיבענו, וכי החלק העיקרי בישועתנו הוא השחרור מהשחתה זו.

ראינו גם שהרוח מוליד אותנו מחדש, נותן לנו לב חדש וחוצב בליבנו את תורת אלוהים. במילים אחרות, רוח אלוהים, כחלק מהלידה החדשה, מטה את ליבנו מן החטא אל רצון בוראנו. קיים מאבק בין החטא והרגלי החטא לבין נטיית ליבנו אחרי אלוהים. מאבק זה הוא עדות לישועתנו. הרוח מעודד ומחזק אותנו במאבק. הוא תומך בחולשותינו וכובש בנו, עקב בצד אגודל, את החטא. הוא עושה זאת על ידי חיזוק נטיית הלב אחרי אלוהים, עידוד רוחנו בהכרת אהבת אלוהים אלינו, והמרצתנו באמצעות ההבטחה הנפלאה והאמינה, שדבר לא יפרידנו מאהבת אלוהים. הכל פועל לטובה למען האוהבים את אלוהים. אנחותינו בהווה הן זמניות, ואין צל של ספק שכל אשר ה' יעד אותם להידמות לדמות בנו אכן ילבשו דמות זו, למען יהיה המשיח בכור בין אחים רבים. הזכרנו שגם לנו יש חלק בתהליך התקדשותנו. כעת נרחיב בנושא זה.

 

"מֵאֵת פֶּטְרוֹס, שְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל תּוֹשָׁבֵי תְּפוּצוֹת פּוֹנְטוֹס, גָּלַטְיָה, קַפָּדוֹקְיָה, אַסְיָה וּבִיתִינְיָה, הַנִּבְחָרִים 2 עַל־פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב, בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ, אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהַזָּיַת דָּמוֹ: חֶסֶד וְשָׁלוֹם יִשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם לְמַכְבִּיר.

א13 לָכֵן חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם, הֱיוּ עֵרָנִים וְקַוּוּ בְּכָל לְבַבְכֶם לַחֶסֶד הַבָּא עֲלֵיכֶם בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 14 כְּבָנִים מְצַיְּתִים, אַל תִּתְנַהֲגוּ לְפִי הַתַּאֲווֹת שֶׁהָיוּ לָכֶם בֶּעָבָר כְּשֶׁהֱיִיתֶם חַסְרֵי דַעַת, 15 אֶלָּא הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם, 16 שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.”

17 וְאִם קוֹרְאִים אַתֶּם אֶל הָאָב, הַשּׁוֹפֵט בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים לְפִי מַעֲשֵׂי אִישׁ וָאִישׁ, אֲזַי הִתְהַלְּכוּ בְּיִרְאָה בִּימֵי מְגוּרֵיכֶם עֲלֵי אֲדָמוֹת; 18 שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, 19 כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ 20 אֲשֶׁר נוֹדַע מִקֶּדֶם, לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל, וְנִגְלָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְמַעַנְכֶם, 21 אַתֶּם אֲשֶׁר הוֹדוֹת לוֹ מַאֲמִינִים בֵּאלֹהִים שֶׁהֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים וְנָתַן לוֹ כָּבוֹד לְמַעַן תִּהְיֶה אֱמוּנַתְכֶם וְתִקְוַתְכֶם בֵּאלֹהִים.

22 וְכֵיוָן שֶׁטִּהַרְתֶּם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּצַיֶּתְכֶם לָאֱמֶת וְהִגַּעְתֶּם אֱלֵי אַחֲוָה שֶׁאֵין בָּהּ חֲנֻפָּה, אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה בְּכָל לְבַבְכֶם וּמְאֹדְכֶם; 23 שֶׁהֲרֵי נוֹלַדְתֶּם מֵחָדָשׁ לֹא מִזֶּרַע נִשְׁחָת כִּי אִם מִבִּלְתִּי נִשְׁחָת, בִּדְבַר אֱלֹהִים הַחַי וְקַיָּם.
24 הֵן “כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָֹדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, 25 וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.” – וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר בִּשְֹרוּ לָכֶם.

ב1 וְעַתָּה הָסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם כָּל רֶשַׁע וְכָל מִרְמָה, אֶת הַצְּבִיעוּת וְהַקִּנְאָה וְכָל לָשׁוֹן הָרָע, 2 וּכְעוֹלָלִים אֲשֶׁר זֶה מִקָּרוֹב נוֹלְדוּ הִתְאַוּוּ לֶחָלָב הַזַּךְ שֶׁל הַדָּבָר, לְמַעַן תִּגְדְּלוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ לִישׁוּעָה, 3 אִם אָמְנָם טְעַמְתֶּם כִּי טוֹב הָאָדוֹן."

(פטר"א א 1-2, 13 עד ב 3)

 

נחמה בשעת מאבק

שימו לב לדברי הפתיחה של השליח. הוא מדבר אל "הנבחרים מקדם כפי דעת אלוהים האב". מדוע הוא מתחיל דווקא בנקודה זו? מה הקשר בין הבחירה-מראש להתקדשות? שמעון פטרוס כותב לאנשים המתקשים בקדושה, לנכשלים בדרך (כולנו הרי כאלה. משום כך המכתב הזה יכול להועיל לנו כל כך). הוא מעודדם ומזכיר להם שלא במקרה הם במשיח ישוע, ולא בלי תכלית. שמעון פטרוס מדבר על תורת הבחירה כפי ששאול דיבר עליה בסוף פרק ח' של האיגרת לרומים, ומאותה סיבה. המאמינים נבחרו "אל משמעת ישוע המשיח", כלומר, אל הקדושה. שני דברים מקשרים את בחירתם על ידי אלוהים המגשים את כל רצונו, עם התממשות קדושתם:

  1. "קידוש הרוח", כלומר, קידוש רוחנו, היא הלידה החדשה וכל הנובע ממנה.
  2. "הזיית דמו" של המשיח, היא הכפרה שישוע הגשים למען נבחריו.

 

ובכן, נבחרתם "אל משמעת ישוע המשיח", לכן עליכם להישמע לו ולהיות קדושים. נבחרתם לכך על ידי אלוהים עצמו. לא נבחרתם כדי שתשתדלו או תנסו להיות קדושים, כי אם להיות כאלו ממש. על כן התעודדו נוכח קשייכם. אתם אכן תהיו קדושים! "את אשר יעד האלוהים להיות דומים לדמות בנו… אותם גם פיאר". כשאלוהים מחליט לעשות משהו, הוא מגשים את החלטתו במלואה.

"חסד ושלום למכביר יהיו לכם". לאור הבטחה נפלאה כזו, היתכן לא לסמוך על ה' ולעמול למען קדושתנו? אלוהים מצייד את אהוביו בחסד כדי שיוכלו לחיות כרצונו, "חסד למכביר", ומחסד זה גם נובע "שלום למכביר". כי "אם אלוהים לנו – מי יריב איתנו? אשר על בנו יחידו לא חס… הלא גם יתן לנו עימו את הכל. מי יענה בבחירי אלוהים? –  הן אלוהים הוא המצדיק! ומי הוא יאשימם? –  הן המשיח אשר מת וביותר, אשר ניעור מעם המתים… הוא יפגיע בעדנו! מי יפרידנו מאהבת המשיח? לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק, ולא כל בריאה אחרת – יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים אשר היא במשיח ישוע אדונינו!". התודות לאלוהים הנותן לנו את הנצחון!

פטר"א א' 3-12: מכאן עובר השליח לדבר על הנחמה לה זוכים המאמינים בעת מכאוב. הם "מתעצבים עתה מעט לפי הצורך במסות שונות". אבל אלה נועדו "למען תימצא אמונתכם המזוקקה יקרה הרבה מן הזהב". על כן הם שמחים "בשמחה מפוארה, עצומה מספר". עתיד מופלא צפון להם.

לכן, לאור חסדי אלוהים הכבירים בעבר, בהווה ובעתיד, עליכם לעשות דבר מה: "חיגרו מותני שיכלכם". מותניים חוגרים לקראת מסע ארוך או עבודה כלשהי. כשבני ישראל נצטוו לאכול את הפסח ערב יציאתם ממצריים לכנען, נאמר להם, "ככה תאכלו אותו: מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" (שמות י"ב 11). לפני שאליהו ברח ליזרעאל מפני איזבל, הוא "שינס מותניו" (מל"א י"ח 46). הבגדים הרפויים שלבשו אז הפריעו לעבודה ולהליכה. על כן נהגו לאסוף את שולי הבגד אל תוך החגורה ואת החגורה הידקו למותניים כדי למנוע מהשיפולים ליפול וכדי לחזק ולתמוך בשרירי הבטן.

שמעון, אם כן, קורא למאמינים להתכונן למאמץ. כך גם שאול השליח, לאחר שהראה למאמינים בפרקים א'-י"א באיגרת לרומים מה אלוהים עשה למענם, הוא פונה אליהם בפרק י"ב כדי לדבר על החובות המוטלות עליהם, "בחנו, אל ירום לבבכם.. אהבו… שינאו…. שיקדו ואל תתעצלו… השתתפו בצורכי הקדושים…היכנעו לרשויות… הסירו מעשי החושך וליבשו כלי נשק האור… התחשבו בחלש… חיו לאדון… אהבו זה את זה", יכן הלאה. כך ברוב האיגרות שבכתובים. המאמינים נקראים מהבנה למעשה, ממעשים שה' פועל בהם ולמענם למעשים שעליהם לעשות.

 

שכל, תקווה ומשמעת

החיים המשיחיים הם מאמץ רצוף. אין דרך קלה להיקדש, צריך לעבוד. כצעד ראשון, אומר שמעון פטרוס, "חיגרו מותני שיכלכם". הוא רוצה שהם יבינו, שיאספו את "שולי" מחשבותיהם הרפויים, יכניסו סדר בעובדות ויראו את הדברים נכוחה כדי שסרח מחשבה כלשהו לא ישאר תלוי ויפריע להם בעבודתם, או שידרכו עליו, חלילה, וימעדו. אל תיתנו למחשבותיכם להיות תלויות, רפויות ומוזנחות. אל תיתנו להן להתנופף ברוח. איספו אותן. הכניסו בהן סדר. הגבילו אותן מלהפריע לכם בעבודתכם. זו משמעות דבריו של שמעון. למרבה הצער, תחום המחשבות מוזנח כיום אצל רבים, וזאת בשם רוחניות מופלגת. במלוא האחריות אני מעז לומר שאחת הסיבות לרפיון ולכישלונות בחיי רבים היא רפיון מחשבותיהם ועצלותם השכלית.

השכל הוא מימד חשוב בחיי האמונה. השכל דרוש לקדושה. על כן "חיגרו מותני שיכלכם". משיחי אינו רשאי לחשוב כרצונו, עליו לחשוב כמצוות אלוהים. זהו היסוד למשמעת משיחית. בפטר"א א' 22 נאמר, "זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת". הנושעים אומנם זכו לחרות, אבל זו אינה חרות לחשוב ולעשות כרצונם אלא כרצון אלוהים. מי שרואה את עצמו חופשי מהציווי האלוהי גם יראה את עצמו חופשי לחיות כאוות נפשו, אפילו אם הוא מכסה על כך בטענה שהוא חי "על פי הרוח" ולא "לפי האות". אנו מצווים לאהוב את אלוהים, לא רק בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו, אלא גם במדענו, כלומר בשיכלנו.

 

מה כלול בשינוס מותני שיכלנו?

  1. "התעוררו", כלומר, פיקחו עיניים

ראו את הדברים לאשורם, כפי שהם באמת. אל תתייחסו לכתובים, לחיים ולעצמכם כמו מהופנטים שכל אמת שהם מאמינים בה הגיעה אליהם בלי שיבינו אותה ויחשבו עליה. "שיקדו. היו עירניים. פיקחו עיניים והסתכלו סביבכם, היו רציניים" בדרך בה אתם מתייחסים לכל דבר. "אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין, במתג ורסן צדיו לבלום בל קרוב אליך".

  1. "התעוררו וקוו"– כלומר, חזקו ליבכם בתקווה. בצרו את אמונתכם בתקווה. הישועה איננה מתממשת מיד. יש ניגוד מכאיב בין ההווה לעתיד, בין המצוי למובטח. התמידו לקוות עד הסוף. למרות הכשלונות – קוו. באמונה המשיחית יש מימד של ציפיה בידיעה "שעוד לא ניגלה אשר נהיה, אך ידענו כי בהיגלותו נהיה כמוהו". גם כאן אנו רואים הקבלה בין דברי שמעון פטרוס לדברי שאול. התקווה מעודדת, מחזקת ומניעה אלי קדושה. משיחי מקווה תמיד לטוב, כי "שבע יפול צדיק – וקם; ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כ"ד 16).

למה נקווה? "לחסד אשר יבואכם בהתגלות ישוע המשיח". מתי תושלם קדושתנו? "בהתגלות ישוע המשיח". האם בטוח שאז נזכה בה? הכתוב נותן תשובה חד משמעית; "אשר יבואכם", כי לכך נועדתם. ומה תהיה התגשמות זו? "חסד". אחרי כל מאמצינו, אחרי כל מה שעשינו, אחרי כל מכאובינו ותפילותינו, אחרי כל הקורבנות והוויתורים, קדושתנו היא מתת חסד משום שאפילו הטובים שבמעשינו אינם מושלמים. "טובנו בל אליו". "אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא". "אני עושה את אשר אינני רוצה, ואינני עושה את אשר אני רוצה". "אחרי עשותכם את כל אשר צוויתם אימרו, 'עבדים אין מועיל בם אנחנו'". חלילה לנו מלנהוג כמו הפרוש שהתגאה במעשיו.

עלינו להבין: תהליך ההתקדשות כולו הוא מעשה חסד אלוהי. כפי שאומר ישעיהו, "את כל מעשינו פעלת לנו". שאול מעיד, "אלוהים הוא הפועל בכם לרצות ולעשות כרצונו". משום כך, מעשינו הטובים הם מעשי חסד אלוהים בנו ולמעננו. לא שאלוהים עושה חלק ואנחנו את היתר, או שאנחנו עושים חלק ואלוהים משלים את החסר; אלוהים פועל בכל מעשינו. אתה עושה, משמע ה' עושה בך, דרכך ולמענך. כמו שאומר שמעון פטרוס, "זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת" (ב' 22). בלעדיו לא נעשה מאומה, אך עימו נעשה הכל. בימינו נפוצה דיעה מוזרה שרואה במין האנושי כל-יכול שאפילו אלוהים לא מסוגל להתגבר עליו בכל הנוגע לישועת האדם. לפי תיאוריה זו, אלוהים יכול להפציר, להתחנן, להתדפק על דלת הלב – והאדם יכול להעמיד את רצונו מעל רצון אלוהים ולסרב לבוראו! אבל, מרגע שנעתר להפצרות אלוהים ובחר להאמין ולהיוושע, פתאום אין הוא יכול לעשות דבר. הוא לא יכול לאהוב, להתקדש, ואף לא לעשות את רצון אלוהים, רק אלוהים יכול לעשות זאת בו. לא כך מלמדים הכתובים. "בלעדי", אומר ישוע, "לא תוכלו לעשות מאומה", אבל "כל יכול המאמין". ושאול השליח מכריז, "אני יכול לעשות כל דבר על ידי המשיח המחזק אותי". ובכן, "זכו את נפשותיכם" – אתם זכו, אל תמתינו לאלוהים שיעשה זאת – "על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת. חיגרו מותני שיכלכם, התעוררו וקוו".

"כבני משמעת, אל תתנהגו כתאוות אשר התאוויתם בעוד היותכם בבלי דעת", השליח מדבר כאן על שינוי קיצוני שיש לו שני מישורים. אחד כבר התרחש והשני צריך להתרחש בחיי המאמין. במישור הראשון, בעבר הייתם "בבלי דעת". כעת, הוא אומר להם, "אל תתנהגו" בתאוות. את השינוי הראשון חולל בנו אלוהים כשהיקנה לנו דעת, כלומר כשהאיר את ליבנו להכיר בחטאינו, בקדושתו ובחסדו ובדרך הישועה האחת שפתוחה בפנינו. את השינוי השני קורא השליח למאמינים לחולל בעצמם – "אל תתנהגו". כמניע נוסף לקדושה השליח פונה אליהם בתואר "בני משמעת". "בני משמעת" – הווה אומר, בנים הנשמעים לאביהם. זיכרו, הוא אומר, אלוהים הוא אביכם. איזה בן בריא בנפשו לא ישמע בקול אביו ולא יעשה זאת באהבה? שימעו לאביכם. עשו זאת מעומק ליבכם. קדושה היא עניין של ציות לה', של חובה ולא של חשק בלבד. מי שאין לו חשק להיות קדוש איננו נושע, משום שהנושע יודע כי נקרא אל "משמעת האמונה". משמעת זו אינה עומדת בניגוד לאמונה וגם איננה באה במקומה. היא פועל יוצא מהאמונה. אתה מאמין? הוכח את אמונתך במעשיך. אמונה בלי מעשים – מתה היא. כפי שאמר קלווין, האמונה אינה הופכת אותנו לבני אלוהים, אבל היא מעידה שאכן אנו כאלה. "בזאת נדע כי היכרנו אותו: אם נשמור את מצוותיו. האומר 'הכרתיו' ואת מצוותיו לא ישמור, דובר שקר הוא והאמת אין בו… ובזאת נודעו בני האלוהים ובני השטן: כל איש אשר לא יעשה צדקה, איננו מאלוהים" (יוח"א ב' 3-4, ג' 10).

 

תאוות

"אל תתנהגו כתאוות". אותן "תאוות" שהיו לכם בעבר עדיין חיות בכם ויש סכנה שתתנהגו בתאוות. כיפא מזהיר את המאמינים מפני התאוות. אל יחשוב איש שלהיוושע משמעו להפוך בין-רגע לקדוש וטהור. קדושה היא עניין של מאבק, של תהליך, של מלחמה מתמשכת. "אל תתנהגו", אומר פטרוס, וישוע אומר לנו, "עקור אותה… כרות אותה… שיקדו והתפללו". עד כדי כך עלינו להתאמץ כדי להיות קדושים. אף אחד לא יכול להיות קדוש במקומנו. גם ישוע אינו קדוש במקומנו. הוא מקדש אותנו באמצעות תהליך הכרוך בכאב ובמאבק אישי מתמיד.

"אל תתנהגו כתאוות", אומר השליח. מה הן "תאוות"? נטיות לב חוטאות. עצלות מוסרית, חוסר נכונות לבקש סליחה, להשפיל את עצמנו ולוותר לזולת. רדיפת מעמד, תאוות בצע, אהבת הכבוד, רכילות, כעס, אנוכיות. אלו הן נטיות חוטאות של הלב, הדברים שאנו מעדיפים.

הם מתוארים כ"תאוות" משום שיש להם נטיה לפרוץ בפתאומיות ובאותה מהירות גם להיעלם. מול תאוות הלב מעמיד השליח את "קול האמת", ומול נטייתנו לחיות על פי ה"תאוות" הוא מעמיד את ה"משמעת". הוא מזהיר אותנו שלא להיסחף בכוח תאוות מתפרצות, לסרב לרחשי ליבנו ולבחון את נטיותינו לאור דבר אלוהים. "עקוב הלב מכל – מי ידענו!". השטן שבנו "מתחפש למלאך שכולו אור" כדי להביא אותנו לידי חטא. הוא מעורר בנו כל מיני מחשבות משיחיות-לכאורה, מצטט פסוקים למכביר, אך מאחורי כל אלה מסתתרות התאוות "אשר התאוויתם בעוד היותכם בבלי דעת. אל תתנהגו כתאוות; זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת". דברים אלו נאמרו גם למי שאינם "מרגישים" שהם חייבים לחיות באופן מסוים וגם לאלו ש"מרגישים" את חובותיהם אבל אינם טורחים ללמוד את הכתובים כדי לגלות מה הן בדיוק. איננו צריכים ואיננו רשאים להמתין עד שאלוהים "ידריך אותנו" לעשות את שציווה בדברו. חובותינו ידועות לנו מתוך הכתובים ואותם עלינו למלא. אין טעם לנסות ולהצדיק מעשה כלשהו בטענה שיש לנו שלום בלב או משום ש"חשנו שזו חובתנו". דבר אלוהים הוא המצווה עלינו. אסור שנהיה עבדים ליצרים, למצבי רוח ולרגשות. בעבר חיינו לפי נטיות הלב. כעת עלינו לחיות כ"בני משמעת", לפי "משמעת ישוע המשיח". קדושה היא עניין של משמעת, ההיפך מרפיון מוסרי ומשעבוד ליצר. "קחו את הצלב, התכחשו לעצמכם יום יום. כך תהיו תלמידי".

 

קדושה בכל תחומי חיינו

פסוקים 15-16: "כי אם היו קדושים בכל דרכיכם כאשר הקורא אתכם קדוש הוא, כי על כן כתוב, 'והייתם קדושים כי קדוש אני'".

"היו קדושים". כבר ראינו שקדושה היא מעשה שאלוהים עושה בנו אבל אסור לטעות בעניין זה. קדושה לא מתוארת בשום מקום כמתנה. קדושה איננה דבר שאלוהים עושה בנו בלי שאנחנו נעשה דבר. "היו קדושים" היא לשון ציווי: אתם – היו קדושים! בפסוק 22 מסביר כיפא כיצד להיות קדושים: "בשומעכם בקול האמת… ואהבתם איש את רעהו אהבה עזה בלב טהור". קדושה, אם כן, היא אהבה, טוהר מחשבות ומוסריות במעשים.

השליח אינו אומר שאלה הן מתנות אלא חובות. רצונכם להיות קדושים? אהבו, הצטנעו, דאגו לאחיכם, יראו את אלוהים. היו קדושים. אל יחשוב איש שאלו יבואו לו כמתנה מן השמים. זהו עניין הכרוך במשמעת, בסירוב להיכנע לתאוות אשר התאווינו בעוד היותנו בבלי דעת, בהסרת "כל רשע וכל מרמה וחנופה וקינאה וכל לשון רע" (ב' 1), באהבתנו "איש את רעהו אהבה עזה" ובזיכוך נפשותינו "על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת".

"כיצד אוהבים? התשובה תלויה בדרך בה נבין את המושג אהבה. אם אנו מגדירים אהבה כהרגשה נעימה וחמה כלפי מישהו, אזי איני יודע כיצד לעורר תחושה בדרך בלתי אמצעית ומיידית; אני יודע כיצד עושים זאת בתהליך איטי ומתמיד, על ידי יצירת עניין משותף ואימוץ מטרות משותפות, בילוי זמן במחיצת הזולת והכרת כשרונותיו ומעלותיו, ראייתו לאור חסד אלוהים וכן הלאה, כפי שקורה לבני זוג הנישאים זה לזו. במשך הזמן הם מגלים עוד ועוד סיבות לאהוב זה את זו. גם זו אינה האהבה כולה. אהבה היא בראש וראשונה מעשה, ומשום כך הדרך לאהוב היא לעשות מעשים המביעים אהבה: "להאריך אף ולעשות חסד, לא לקנא ולא להתפאר ולא להתנשא על זולתנו, לא להתנהג בגסות, לא לדרוש את טובת עצמנו, לא להתרגז ולא לחשוב הרעה". אנו נאהב אם "לא נשמח בעוולה כי אם באמת, נכסה על הכל, נאמין בכל, נקווה לכל ונסבול את הכל". אהבה כזאת "לא תימוט לעולם". כך בכל מישורי הקדושה. את הכל נעשה מכוח הרצון לעשות כרצון אלוהים וכשאנחנו נשענים על חסדו וכוחו. יש לנו, כפי שאומר כיפא, "את כל צורכינו לחיים ולחסידות… בעבור זאת שיקדו להוסיף על אמונתכם את המעלה המוסרית, ועליה את הדעת ועל הדעת את כיבוש היצר, את הסבלנות, את החסידות, את האחווה ואת האהבה – שהרי אם אלה ימצאו וירבו בכם – לא יתנו אתכם להיות מתעצלים ובטלים מעשות פרי… לכן, אחי, הוסיפו ושיקדו לחזק את קריאתכם ובחירתכם… כי כן יפתח לפניכם לרווחה מבוא מלכות עולם אשר לאדוננו ומושיענו ישוע המשיח" (פטר"ב א' 3-11).

 

היו קדושים

… לא סתם קדושים, כי אם "בכל דרכיכם". הקפידו שלא יהיה תחום בחייכם בו אינכם שוקדים על הקדושה. עליכם להיות קדושים במציאות ולא רק להיראות כאלה. צביעות היא הסכנה הגדולה ביותר. אסור להסתפק בסיוד קברים בעוד תוכם מלא בעצמות של אנשים מתים. אסור לרחוץ רק את חוץ הקערה ולהשאיר את תוכה טמא ומזוהם. משום כך, עיקר קדושתנו צריך להתרכז במעשים שאדם עושה ואיש מלבד אלוהים אינו יודע עליהם. רייל אמר על כך, "דבר אחד נחוץ כדי להתפתח והוא להתמיד להיעזר באמצעי החסד הפרטיים, כוונתי לאותם דברים שאדם עושה לבדו ולמענו. אני כולל בין אלו את התפילה הפרטית, את הקריאה והלמידה בכתבי הקודש ואת ההגות והבחינה העצמית. מי שאיננו שוקד על שלושת אלו לא יתפתח לעולם. אלה הם יסודותיה של רוחניות אמיתית. מי שטועה כאן, טועה לכל אורך הדרך. אין טעם לנסות ולהסתיר מעצמנו את העובדה שאנו חיים בדור מלא סכנות. זוהי עת של פעלתנות מרובה, של התרוצצות לכאן ולכאן. רבים 'משוטטים' כדברי דניאל, 'ותירבה הדעת'. אלפים מוכנים לבוא לאסיפות ולהיות נוכחים בכל מקום שיש בו סיכוי לסנסאציה. מעטים הם שזוכרים את הצורך החיוני לדומם את ליבם ולשמוע. אך בלי זה לא תיתכן בריאות רוחנית. אני חושד כי לפני שלוש מאות שנה קראו המאמינים את כתבי הקודש הרבה יותר, ובילו יותר בנוכחות ה', משעושים זאת המשיחיים בימינו" – וההבדל מורגש!.

יש בינינו רבים שבאים לאסיפות, "מאמינים" בישוע ושולחים את ילדיהם לקייטנות משיחיות, אבל הם עצמם אינם רוחניים. אין להם עניין בכתבי הקודש או בספרות משיחית. הם ממעטים להתפלל, אינם מקנים לילדיהם חינוך משיחי, מעדיפים את "מעריב" על פני ישעיהו וספרות ביוגרפית על ספרות המחייבת מחשבה. מעל לכל, הם נאבקים בעצמם. האם זו הדרך המובילה לקדושה? אם תאמר להם משהו בעניין, הם יתנפלו עליך כמו שמתנפלים על פורץ. הם ידחו בשאט נפש את דבריך! מכאלה עלינו להיזהר במיוחד!

"היו קדושים בכל דרכיכם", משמע, אסור לחשוב שמה שאסור לנו לעשות בין מאמינים מותר לנו במחיצת לא-מאמינים. יש החושבים שבנוכחות אחיהם לאמונה אסור להם לכעוס, לצעוק ולקלל, לשקר ולהיות אנוכיים – אבל משום מה הם חופשיים לעשות זאת במחיצת לא- מאמינים. לא ולא! "היו קדושים בכל דרכיכם", בלי יוצא מן הכלל.

אחרים חושבים שקדושה נוגעת רק לדברים חשובים. איך נקבע מה הם "דברים חשובים"? האם מותר לנו לא להיות קדושים ב"דברים קטנים"? בכתבי הקודש נאמר, "היו קדושים בכל דרכיכם". אל תתפשרו עם עצמכם. מה הטעם לדבר גבוהה-גבוהה ואחר כך להבריח חפצים במכס או לגזול עפרון ממקום העבודה, לא להשלים שעות עבודה או להשתמש בטלפון של המעביד מעל למותר ולדרוש?

"היו קדושים בכל דרכיכם". היו קדושים במחשבות, בהרגלים, במעשים ובאהבות שלכם. אל תזניחו שום תחום. חפשו אחרי החטא בכל פינות חייכם. טהרו את העמדות מכל שריד של האויב. זיכרו, או שתמיתו את החטא, או שהוא ימית אתכם. אין מקום לפשרות.

הקפידו להשתתף באסיפות קהילתכם ועימדו על כך שיושמעו בהן דרשות ושיעורים המבוססים היטב על כתבי הקודש ומעוררים אתכם לחשוב ולעשות כנאמר בהם. התקוממו נגד כל רגשנות לשמה, העירו לרועי העדה אם דרשותיהם אינן מועילות לכם ודירשו מהמלמדים לתת לכם את הטוב ביותר שביכולתכם לתת. אל תחפשו הנאה אלא תועלת רוחנית אמיתית. דירשו מזקניכם ללמד כך שתוכלו להבין, ואם הם מדברים דברים לא ברורים, אל תהססו להעיר להם על כך ולבקש שיסבירו. "כעוללים אשר מקרוב נולדו, התאוו לחלב השכלי והזך למען תגדלו בו לתשועה". הראיתם פעם כיצד תינוק רעב זועק וקורא עד לב השמים עד שאימו תוחבת את הבקבוק לפיו? זעקו גם אתם, "התאוו" לדבר אלוהים. קהילותינו תהיינה בריאות יותר וחיינו יתאימו יותר לרצון אלוהים אם נתייחס אל שניהם ברצינות הראויה.

הקפידו על צורות הבילוי שלכם, על החומר שאתם קוראים ועל החברה שאתם מבלים בה. "אל נא תתעו את נפשותיכם, חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות" (קור"א ט"ו 33). אל תרדפו את העולם ואל תהיו כלוט, שבחר את ערי הכיכר "ויאהל עד סדום" (בראשית י"ג 12). זיכרו את אשת לוט ושתי בנותיו והיזהרו.

"הסירו מאיתכם כל רשע וכל מרמה וחנופה, וקינאה וכל לשון רע". חידלו להרע. לימדו היטיב. "אם תמותתו על ידי הרוח את מעללי הבשר – חיה תחיו". "הלא ידעתם כי רצי המרוצה באיצטדיון רצים כולם, אך רק אחד זוכה בפרס? רוצו למען תשיגוהו. כל העומד להיאבק ינזר מכל דבר – המה לקחת כתר נפסד; ואנחנו לקחת כתר אשר איננו נפסד. לכן הנני רץ, לא כמו בחשיכה. הנני נלחם, לא כמכה ברוח. כי אם אדכא גופי ואשעבדנו, פן אהיה אני, המבשר לאחרים, נאלח בעצמי" (קור"א ט' 24-27). "גם אנחנו, אשר ענן עדים רב כזה סובב אותנו, נשליכה ממנו כל משקל והחטא המקיף עלינו ונרוצה בתוחלת את המרוצה הערוכה לפנינו, ונביטה אל ישוע, ראש האמונה ומשלימה, אשר בעד המשחה השמורה לו סבל את הצלב ויבז החרפה. וישב לימין אלוהים. התבוננו אליו… למען לא תיעפו ולא תיגעו בנפשותיכם – עדיין לא עמדתם עד לדם במלחמתכם עם החטא" (עברים י"ב 1-4). "לא כאילו השגתי כבר או כאילו השלמתי, אבל ארדוף למען אשיג… אחי, אינני חושב כי כבר השגתי אך אחת דיברתי, כי שוכח אני את אשר מאחרי ואשתטח אל אשר לפני וארדוף את מטרת שכר הנצחון אשר היא בקריאה של מעלה מאת האלוהים במשיח ישוע" (פיליפים ג' 12-14). "היו קדושים בכל דרכיכם".

 

המשפט שיבוא

בסוף פס' 15 ופס' 16 השליח קורא לנו לשאוף להידמות לאבינו שבנוכחותו אנו חיים, ולעשות את רצון בוראנו.

פס' 17 מזכיר לנו שאבינו שבשמים הוא גם שופט מעשינו. כאב מסור, אוזנו כרויה ועינו פקוחה על כל מעשי ילדיו והוא מענישם ומברכם בהתאם.  לפסוק זה אין כל משמעות אם נדמה לנו שמאמינים לא יעמדו למשפט. אסור לרוקן את המושג 'אב' מתוכנו ולחשוב, כפי שנהוג לחשוב היום, שכל תפקידו של אלוהים מצטמצם לכך שהוא מברך אותנו ועושה אותנו מאושרים. אלוהים מייסרנו באהבתו "למען ניקח חלק בקדושתו". "כולנו" – ובמילה זו השליח כולל גם את עצמו – "עתידים להיראות לפני כסא דין המשיח למען יקבל איש ואיש כפי פועלו בחיי גופו, אם טוב ואם רע" (קור"ב ה' 10).

ישוע מתאר מימד חשוב של החיים המשיחיים במילים, "יראו את אשר יוכל לאבד גם את הנפש, גם את הגוף בגיהנום" (מתי י' 28). השליח אומר, "על כן נירא נא" (עברים ד' 1). כשישעיהו מתאר את דרך החסידות הוא אומר, "את ה' צבאות, אותו תקדישו והוא מוראכם" (ח' 13). על כן נאמר, "אשרי אדם מפחד תמיד". לכאורה זוהי סתירה, אבל זו אמת: המאושר הוא דווקא זה שיודע לפחד, שכן "יראת ה' – ראשית חוכמה".

 

פסוקים 18-21 מלמדים את האמיתות הבאות:

  1. איננו נושעים רק מאשמת החטא אלא גם מדרך ההבל. ישוע מת למען נהיה קדושים. במותו קידש אותנו ושיחרר אותנו משלטון החטא.
  2. המחיר ששולם לשם כך הוא כה גבוה, שהוא צריך להניע אותנו להתאמץ להיות קדושים.
  3. נפדינו. שוחררנו מעבדותנו לחטא שבא בעקבות חטא אדם הראשון. יש כאן תיאור חוזר של המעשה שעשה ישוע כאמצעי להקדשתנו.
  4. אחרית הימים היא עכשיו, מאז ימי ישוע. זוהי העת להתגשמות ההבטחות ועת זו לא תעבור עד שתתגשמנה כולן.
  5. עדיין אין לנו את כל מה שאלוהים יעד לנו. לאמונה המשיחית יש גם מימד של ציפיה לעתיד, של תקווה. תקווה זו מניעה אותנו לידי מעשה. על כך אומר ג'ון בראון: "אין בכתובים דבר שנאמר בבירור רב יותר מכך שרק בדרך של אמונה מתמידה ושל קדושה נוכל לצפות למלכות השמים, ושרק בדרך זו יש יסוד לציפיה בטוחה בהחלט"'.

פסוקים 22-25: לבסוף הגענו לפסוק שכה הרבינו לצטט בפרק זה; "זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת". אני מניח שהפסוק  ברור מתוך כל מה שאמרנו עד כאן:

  1. הדרך לקדושה היא דרך של מאמץ אישי בעזרת רוח הקודש ובציות לדבר אלוהים, זו משמעות תפילת ישוע; "קדשם באמיתך – דברך הוא אמת". כך המשיח מקדש את הקהילה "בדברו" (אפסים ה' 266). עלינו לציית לאלוהים ולהתהלך ברוח, לא בבשר.
  2. היות שאנו נולדים מדבר ה' (שהרי האמונה באה משמיעת דבר אלוהים), טבעי שנמשיך לסור למשמעת הכתובים גם אחרי שנושענו.
  3. הנולד מחדש בדבר ה' לא ימות. כל מי שנועד לקדושה – אכן יתקדש. אפשר לשאוב מכך עידוד למרות הכשלונות ולהתמיד בדרך.
  4. אנו נקראים ל"אהבת אחים כנה", ומימוש קריאה זו משמעו לעשות למען אחינו כל שנוכל. אגב, איננו נקראים לאהוב איש את רעהו כאילו אנו אחים, אלא משום שאנו אחים. אלוהים קשר אותנו יחד בקשר דם נצחי, דמו של ישוע.
  5. הבה נזכור שהשופט האלוהי הוא גם אבינו. כאב, הוא מרחם על ילדיו. הוא מכיר את חולשותינו, יודע כי עפר אנחנו. הוא רואה את דמעותינו וכאבינו. "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה" (מתי י"ב 200). אם יש מעט אש, הוא יפיח ויעשה ממנה להבה גדולה. "הוא – אלוהי השלום – יקדש אתכם בקדושה שלמה, וכל רוחכם ונפשכם וגופכם ישמר תמים בבוא אדונינו ישוע המשיח. נאמן הוא הקורא אתכם, אשר גם יעשה" (תסל"א ה' 23-24). אלוהים גם קורא לנו לקדושה וגם מגשים אותה בנו. לו ההלל והתפארת לעולמי עולמים. אמן.

 

ל ס י כ ו ם :

  1. הקדושה היא לא רק פרי קורבן המשיח ופועל יוצא של הלידה החדשה; היא לא רק מעשה אלוהים בנו ברוחו. היא כרוכה במעשים ובחובות המוטלות על כתפינו.
  2. קדושה פירושה ציות לדבר אלוהים, מאבק פנימי ומאמץ לעשות את רצון אלוהים. היא איננה עניין של הרגשות ואינה באה לנו כמתנה משמים.
  3. קדושה היא תהליך מתמשך שיש בו כישלונות והצלחות. היא רצופה בחסדי אלוהים ומחוזקת בתקווה, אמונה ושקידה עד הקץ.
  4. קדושה היא תכלית ישועתנו ובתור שכזו, היא תהיה גם סופה. בחסד אלוהים אכן נהיה קדושים!

 

הערות:

  1. "Holiness", עמוד 92.
  2. ג'והן בראון, "Expository Discourses on 1 Peter" , BOTT, Vol1, 1975, עמוד 126.

 

פרק יא

 

ה  ת  ו  ר  ה     ב  ח  י  י     ה  מ  א  מ  י  ן

"9 בַּמֶּה יְזַכֶּה־נַּעַר אֶת־אָרְחוֹ; לִשְׁמֹר, כִּדְבָרֶךָ׃
10 בְּכָל־לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ; אַל־תַּשְׁגֵּנִי, מִמִּצְוֹתֶיךָ׃
11 בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ; לְמַעַן, לֹא אֶחֱטָא־לָךְ׃
12 בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה, לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃
13 בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי; כֹּל, מִשְׁפְּטֵי־פִיךָ׃
14 בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי, כְּעַל כָּל־הוֹן׃
15 בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה; וְאַבִּיטָה, אֹרְחֹתֶיךָ׃
16 בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע; לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ׃"

(תהילים קיט 16-9)

 

"137 צַדִּיק אַתָּה יְהוָה; וְיָשָׁר, מִשְׁפָּטֶיךָ׃
138 צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ; וֶאֱמוּנָה מְאֹד׃
139 צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי; כִּי־שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי׃
140 צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד, וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ׃
141 צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה; פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי׃
142 צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם; וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת׃
143 צַר־וּמָצוֹק מְצָאוּנִי; מִצְוֹתֶיךָ, שַׁעֲשֻׁעָי׃
144 צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם, הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה׃"

(תהילים קיט 144-137)

 

מבוא

ראינו שהתורה ממלאת תפקיד חשוב ביחסים שבין אדם לאלוהיו ובין ה' לבני אדם. בפרקים על תורת ההתקדשות עמדנו תכופות על כך שלידה- מחדש פירושה שתורת אלוהים נחצבת בליבנו, שאלוהים מטה מעתה את ליבנו לתורתו. ראינו שלהיקדש הוא לעשות את רצון אלוהים כמצווה בדברו, ושלהתהלך ברוח פירושו למלא את צידקת התורה.

מיותר לומר עד כמה התורה חשובה במיוחד לנו, כיהודים. יחסנו לתורה מעיד על מידת הכנות בטענתנו שאמונת ישוע המשיח ממלאת את התורה ובכך היא מהווה המשך אמיתי לאמונת האבות ולחובות ישראל כעם. עקב כך, יחסנו לתורה חשוב בוויכוח בינינו לבין היהדות הרבנית, שגורסת נאמנות לתורה בדרך שונה בתכלית מזו שאנו מבינים אותה. הגיע, אם כן, הזמן להתרכז בשאלת התורה ולגבש לעצמנו בנושא תפיסה ברורה המבוססת על כתבי הקודש. נושא זה נדון בהרחבה בחוברת "זהות יהודית במשיח". פה נדון בנושא רק באופן קצר ותמציתי ואני ממליץ לכל המתעניין בנושא לעיין באותה חוברת.

"הריעו לה' כל הארץ. עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלוהים. הוא עשנו ולו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (תהל. ק'). תכלית קיומו של האדם היא לפאר את ה' וליהנות ממנו לנצח. האדם וכל היקום נועדו למען אלוהים. זוהי עמדת הפתיחה. בני אדם נועדו לעשות את רצון אלוהים, וכשאנחנו מדברים על התורה אנו מדברים על התגלות רצון אלוהים. התורה נחוצה לנו כדי לדעת כיצד עלינו לחיות, כיצד לפאר את אלוהים וכיצד ליהנות ממנו.

מקובל לייחס את המושג "תורה" למעמד הר סיני בלבד, כאילו רק אז ניתנה. זוהי טעות. ברית סיני היתה רק פן אחד של התורה, אחת מהתגלויותיה. העיקר בתורה שניתנה בסיני לא היה חידוש, אלא חזרה על מה שכבר היה ידוע. באיגרת לרומים שאול מסביר ש"דבר התורה כתוב על ליבם" של בני האדם וגם "נודע בבריאה" (א' 18-21, ב' 12-16). השבת לא ניתנה לראשונה במעמד הר סיני; ה' בירך את יום השבת וקידש אותו לעצמו כבר בעת בריאת העולם. משום כך נאמר בסיני, "זכור את יום השבת". "זכור", משמע שהיה מוכר קודם לכן. גם מצוות "לא תנאף" לא נגלתה לראשונה בסיני. פרעה ואבימלך ידעו שאין לקחת אשת-איש בלי להיאשם לפני אלוהים ויוסף אומר לאשת פוטיפר, "איך אעשה את דבר החטא וחטאתי נגד אלוהים?!". עיקרי התורה קיימים מאז הבריאה ומחייבים את כל בני האדם, יהודים וגויים כאחד.

משום כך ה' מתואר בישעיהו, עמוס, ירמיהו, יחזקאל ובנביאים אחרים כאלוהים השופט את עמי העולם. אין תורה נפרדת לישראל ולגויים, למאמינים ולאחרים. פני התורה עשויים להשתנות, אבל תוכנה ועיקרה עומדים לעד ומחייבים את הכל. כולם עומדים לדין על פי התורה האומרת "כי שונא שלח ה"'. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, נפשך ומאודך – ואת רעך כמוך". כולם חייבים במצוות השבת, במצוות האומרות, "לא תעיד ברעך עד שקר", "כבד את אביך ואת אימך" וכדומה. אלו ואחרות הן עיקר התורה, תוכנה המהותי.

רצון ה' הוא ביטוי של טיבעו, והתורה היא ביטוי של רצונו; אלוהים רוצה שבני האדם ידמו לו, לכן הוא מצווה עליהם, "היו קדושים, כי קדוש אני". זהו רצונו מאז ומתמיד משום שה' קדוש לעולם. הוא אינו משתנה, וכך גם תורתו. משום כך התורה היא חלק חיוני מיחסי הבורא ובריאתו. ה' מצווה כי הוא האדון. "הוא עשנו ולו אנחנו… עיבדו את ה' בשמחה". לה' הזכות לצוות והאדם חייב להישמע, כי לשם כך נברא. זהו בעצם לב האמונה המשיחית והישועה כולה עוסקת בנושא זה. הלידה החדשה היא הטיית ליבנו אל תורת אלוהים, והמחילה היא שיחרור מהעונש המגיע לנו משום שלא סרנו למשמעת תורת אלוהים. פשענו בה ולא שמרנו את מצוותיה. אמת זו חוזרת ונשנית בתורה שניתנה לאבותינו ביד משה ובדברי הנביאים שה' שלח לאורך הדורות.

במילים אחרות, ברגע שנבין שחטאנו, נבין גם שהאמונה המשיחית היא כורח יהדותנו. ישוע אמר, "אברהם ראה יומי". אמונת אברהם היא אמונתנו. אחדות ספר הבריתות – התנ"ך והברית החדשה – היא אחדות אמיתית, פנימית ומהותית. אנו רואים בהיסטוריה התפתחות הדרגתית של ההתגלות שניתנה לאבותינו, שכל שלב בו קשור לקודמו בקשר פנימי ומהותי. פני התורה משתנים, אך תוכנה העיקרי עומד בעינו. אין שינוי במהות, רק בפרטים חיצוניים.

 

מהי "תורה"?

בהקשר שלנו, המושג "תורה" מתייחס לשלושה דברים שונים:

  1. למצוות שנובעות מטיבעו הנצחי של ה' ולכן קיימות לעולם ("ואהבת את ה', ואהבת את רעך כמוך"). במובן זה התורה חייבה מעולם ותחייב לעולם. תמיד היה עלינו לאהוב את אלוהים בכל ליבנו ולאהוב את רעינו כמונו. תמיד יהיה עלינו לאהוב את ה' ואת רעינו. אלה הן החובות המוסריות שלנו והן נובעות מעצם טיבעו הקדוש של ה'.
  2. למצוות שנוגעות לסדרי העולם שה' קבע ושעומדים כל עוד קיים העולם (שבת, נישואין, ממשל, כיבוד הורים וכדומה). מצוות אלה נוגעות לאופן ניהול העולם ורק בנצח לא תהיינה תקפות יותר.
  3. מצוות שנובעות מצורכי השעה ותלויות בהם. אלה קיימות רק כל עוד הנסיבות קיימות (ממשל מלכותי או דמוקרטי, לוח השנה, לבוש, סדרי קורבנות וכדומה).

שלושת אלה באים לידי ביטוי בכתבי הקודש, בדרך כלל כבריתות שה' קבע את תוכנן, בחר את המחויבים בהן וחייב בהן את אלו שבחר. במצוות הנצחיות מחויבים – תמיד – כל בני האדם, כמו גם במצוות שעומדות כל עוד עומד העולם. זאת משום שכל מה שנכון אודות אלוהים או הבריאה, נכון כל זמן שהעולם הזה קיים. בבריתות מהסוג השלישי חייבים רק אלו שהנסיבות נוגעות להם – כמו ברית מעמד סיני שחייבה את ישראל, וברית בית דוד שניתנה לדוד ולזרעו.

אני רוצה להדגיש כאן שאנו מדברים על תורת אלוהים ולא על מסורת בני אדם. איננו מדברים כעת על מקומה של מסורת ד'רבנן באמונה היהודית משיחית כי אם על מקומה של התורה בחיי המאמין. מה שנאמר כאן על התורה נכון לא רק לגבי היהודי המשיחי אלא לכל מאמין, ולא רק למאמינים כי אם לכל בני האדם.

ובכן, תורת ה' קיימת מאז ומתמיד כי חובות האדם כלפי אלוהים ושלטון אלוהים על האדם הם מהות היחסים שבין הבורא לנברא: "הוא עשנו – ולו". בגן עדן התבטאה תורת ה' במצות "פרו ורבו, מילאו את הארץ ורדו בה", בחובה שהוטלה על האדם שהושם בגן "לעובדה ולשומרה" ובאיסור לאכול "מעץ הדעת טוב ורע". התורה מתבטאת גם בכך שה' קידש את יום השבת ואת חיי הנישואין. בימי נח אנו שומעים את ה' מצווה: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך", וכך לאורך הדורות.

 

תורת ה' ביד משה

הברית שכרת ה' עם ישראל בסיני היתה ביטוי זמני לתורתו הנצחית. לפני שנכרתה ברית זו לא היתה חובת ציצית ולא היו איסורי מאכלים, לא היה לוח שנה ולא היו סדרי קורבנות מפורטים. הם גם לא היו נחוצים כי אינם ממהות חובות האדם כלפי אלוהים. הברית בין ה' לישראל היא תורה מהסוג השלישי, ומצוותיה נבעו מצורכי השעה, ממטרת הברית ומהנסיבות בהן ניתנה. הן נועדו לייחד את עם ישראל לה', לטהרו, ללמדו את חסד ה' ולהכינו לקראת המשיח. הן נועדו להגשים את עצת ה' ולהביא לקיום תורתו הנצחית ברחבי העולם. התורה ביסודה לא באה ביד משה. היא היתה ותהיה לעולם. פניה המיוחדות, צורתה החיצונית המיוחדת, כפי שניתנה לעם ישראל, באה מה' ביד משה, אך לא תוכנה המהותי. הוא היה קיים מעולם. לברית סיני ולקריאה של עם ישראל לדבוק בברית זו היתה מטרה כלל-עולמית. הפרטים הזמניים נועדו לשרת מטרה נעלה זו.

אבל תורה זו היתה זמנית, לא נצחית. ירמיהו אומר במפורש, "הנה ימים באים, נאום ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצריים – אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, נאום ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל; נתתי את תורתם בקירבם ועל ליבם אכתבנה" (ל"א 31-33). שימו לב: ברית אחרת, חדשה, אך אותה תורה. פנים אחרות, אך אותו תוכן. צורה חיצונית שונה מזו של ברית סיני, אך תוכן זהה. הברית החדשה המובטחת ניתנה במטרה להגשים את רצון ה' עלי אדמות. או, כפי שאומר שאול, "למען תימלא חוקת התורה בנו, המאמינים". התורה, כפי שנמסרה ביד משה, נועדה לפנות את מקומה לתורה חדשה, כפי שהברית שנכרתה בין ה' לישראל בסיני נועדה לפנות את מקומה לברית חדשה, אך זו וגם זו נועדו לשרת את התורה החשובה- יותר, את תורת ה' הנצחית. דברים י"ח מדבר על נביא אחר, גדול ממשה, שיש לשמוע בקולו. במקום לשמוע את קול ה' מסיני, "נתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו. והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, אנוכי אדרוש מעימו" (פס' 18-19).

'לעולם' אינו בהכרח 'לנצח' ואין לחשוב שמשום שנאמר על תורת משה כי זוהי "חוקת עולם", הרי שחובה על המאמין – או לפחות על המאמין היהודי – לקיים את פרטי תורת משה. חנה אומרת על שמואל, "עד כי יגמל הנער והביאותיו, ונראה את פני ה', וישב שם עד עולם". ברור שאיננה מתכוונת לומר ששמואל יהיה באוהל מועד לנצח, כי אם לכל ימי חייו. כך גם בדברים ט"ו 17, כשנאמר, "ולקחת את המרצע ונתת באוזנו ובדלת, והיה לך עבד עולם". בספר במדבר כ"ה 13 נאמר שכהונת בני אהרון היא "כהונת עולם" בשעה שברור לנו במפורש מן הברית החדשה שכהונת ישוע תפסה את מקומה של כהונת אהרון. ה' גם מבטיח בירמיהו ל"ה 19 שתמיד יהיה שריד לבית רכב – והרי היום לא נותר להם שריד וזכר.

שאול מסביר זאת יפה באיגרתו לגלטים ד' 1-8 וכן בפרק ד' 21 עד ה' 1. הוא מסכם את הנושא קודם, בפרק ג' 23-25. אי אפשר לטעון ששאול מדבר באיגרת זו אל קהילת גויים – הרי הוא אומר, "היינו תחת יד התורה", דבר שאי אפשר לומר על גויים, למען הסר כל ספק נזכיר שמקום

התורה בחיי יהודים משיחיים היא אחד הנושאים העיקריים באיגרת אל העברים (ז' 12-19, ח' 4-13), שם נאמר כי "התורה", בהיותה רק "צל הטובות העתידות ולא עצם הדברים", לא יכלה להגשים את כפרת החטאים על ידי קורבנותיה. "בעבור זאת", אמר ישוע, "זבח ומנחה לא חפצת; גוף כוננת לי. עולה וחטאה לא שאלת – אז אמרתי, 'הנה באתי… לעשות רצונך אלוהי"'. בהמשך המחבר מסביר את כוונתו (ראה עברים י' 8-10). כפי שאמר ישעיהו הנביא, "חפץ ה' בידו יצלח", כך אומר מחבר האיגרת לעברים בפרק י"ב 18-28. להבדיל מדם ברית משה, העומד רק עד לחטא הבא, מחבר האיגרת לעברים קורא לדם הכפרה של ישוע "דם ברית עולם" (י"ג 20) שדי בקורבנו האחד כדי להמציא "ישועת עולמים".

לפחות בשני המקרים ישוע עצמו מבהיר שתורת ברית משה איננה תופסת עוד: כשהוא מתייחס לעניין הגירושין (מתי י"ט 3-9) וכשהוא מדבר על איסורי מאכלים (מרקוס ז' 15-23). על כך אומר פולוס, "הרוח אומרת בפירוש, שבזמנים מאוחרים יותר יסטו אנשים מן האמונה ויפנו לרוחות מטעות ולתורות של שדים…הללו יאסרו לשאת אשה ויטילו איסור על מיני מאכל אשר בראם אלוהים למען יאכלום בתודה המאמינים ויודעי האמת. כל מה שברא אלוהים טוב הוא, ואין לפסול דבר אם אוכלים אותם בברכה, שכן הוא מקודש בדבר אלוהים ובתפילה" (טימ"א ד' 1, 3-5). כעדות נוספת לכך שהמאמין איננו חייב עוד בתורת משה אפשר להזכיר ששמעון פטרוס בפירוש "חי כגוי" (גלטים ב' 14) ופולוס לא חשש להיות "יווני ליוונים" (קור"א ט' 21). הדוגמאות הן רבות מכדי לצטט את כולן. על כן אנו אומרים, ברית סיני אינה תקפה עוד. תורת המצוות שחצצה בין יהודים לגויים איננה עוד, המשיח הרס אותה (אפסים ב' 15). אבל אין זאת אומרת שאנו פטורים ממצוות אלוהים! "אינני בלי תורת האלוהים כי אם תחת תורת המשיח". לא תחת התורה, אך גם לא בלי תורה, כי אם נתון לתורה על ידי המשיח.

 

תורה וחסד

התורה איננה מנוגדת לחסד; היא חושפת את חטאותינו ואת רחמי ה' ובכך מביאה אותנו אל חסד ה'. חסד אלוהים קיים למעננו את התורה במות המשיח, וחסד אלוהים הטביע בנו את התורה בזכות קורבן המשיח ובכוח רוח הקודש. "מה שלא יכלה התורה לעשות משום שנחלשה על ידי הבשר, עשה אלוהים בשלחו את בנו… למען תימלא חוקת התורה בנו" (רומים ח' 3-4). כבר ראינו כיצד ביחזקאל, בירמיהו ובאיגרת לרומים ו'-ח' מתוארת הישועה במונחים של חציבת תורת אלוהים בליבנו. חסד מסיר מעלינו את זעם ה' ואת קללתו, אבל אין פירושו של דבר שה' ויתר על מלכותו. ה' מלך, ה' מולך, ה' ימלוך לעולם ועד. כבר אמרנו, יש מצוות שהן ממהות היחסים שבין אדם לבורא, והנובעות מטבע אלוהים או מסדרי העולם כפי שה' קבעם. אנו חייבים בכל אותן חובות ונהיה חייבים בהן תמיד, בלי קשר לכך שאנו חופשיים מהתורה כפי שניתנה בסיני.

כמובן, יש שינוי, אבל השינוי איננו מהותי משום שהמהות נובעת מטבע אלוהים ואלוהים הרי איננו משתנה. הפנים הן שמשתנות, הצורה החיצונית; "לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצריים"… נתתי את תורתי בקירבם ועל ליבם אכתבנה" (ירמיה ל"א 32-33). "והסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר למען בחוקותי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם" (יחזקאל י"א 19-20). "באדם הפנימי אני חפץ בתורת אלוהים" (רומים ז' 22). תורה זאת שהוא כותב על ליבנו, היא בדיוק אותה תורה שנכתבה בעבר על לוחות אבן. אז היא אמרה, "עשה וחיה". היום היא אומרת "חיה ועשה". גם היום, "בזאת נודעו בני האלוהים: מי שיאמר שהוא אוהב את אלוהים אך את מצוותיו אינו שומר – כוזב הוא" (יוח"א ב' 3-4).

התורה אינה מחייבת אותנו משום שאנחנו מאמינים אלא משום שנבראנו בצלם אלוהים וחייבים ברצונו. כל בני האדם חייבים ברצון אלוהים, בין אם הם מאמינים או לא. לכולם אסור לשקר, אסור להתגרש ואסור לגנוב. כולם חייבים לומר את האמת, לאהוב את רעיהם כמוהם ולשמור את השבת.

 

שתי טעויות נפוצות

בנושא זה רווחות שתי טעויות ומשתיהן עלינו להיזהר. האחת איננה יודעת להבחין בין מהות התורה לחיצוניותה ולכן חושבת שהמאמין (לפחות המאמין היהודי) חייב בתורה – וכוונתנו כאן לתורת משה. גם האחרת מתקשה להבחין בן התורה לבין חיצוניותה ולכן מסיקה שהמאמין חופשי מכל סייג חיצוני שהוא. בשתיהן יש מידת מה של אמת שכן מצד אחד אנו חייבים בתורה לעולם ועד ומצד שני אנו חופשיים מאותם פנים של התורה כפי שניתנו ביד משה. התרצו לדעת את חובתכם כמאמינים? פנו אל רצון אלוהים! והיכן נמצא את רצון אלוהים? בתורתו, וזו מתגלית בכתבי הקודש.

גם בעניין אחרון זה יש כמה טעויות שגורות ומן הראוי שנתעכב עליהן קצרות כדי שנשכיל להימנע מהן.

ראשית, העובדה שהתורה נמצאת עכשיו בלב המאמינים אין פירושה שהם יודעים מעתה את רצון ה' מכורח תחושה רוחנית שכאילו ניתנה להם. משמעות העובדה שהתורה בליבנו היא שאנו אוהבים את התורה ורוצים בה, לא שאנו יודעים מהי בלי כתבי הקודש. הלב איננו יודע מעצמו את רצון אלוהים. הוא מתרפק על רצון זה כשהוא מוצא אותו בדבר ה'.

ליבנו הרע עדיין איננו חופשי מכל השפעות החטא. משום כך, אל לנו לבטוח בו. התורה הכתובה בליבנו היא אותה תורה שבדבר ה'. הדרך לגלות אם מעשה כלשהו תואם את רצון אלוהים היא להשוות את נטיות ליבנו עם כתבי הקודש. חשוב לזכור שלא רק תורת אלוהים נמצאת בליבנו; גם החטא שוכן שם. לעומת זאת, כתבי הקודש מגדירים את חובותינו כך שאינן נתונות לשרירות ליבו של איש. נוסף על כך, אלוהים משתמש בכתובים כדי להטביע בליבנו את תורתו. משום כך "להתהלך ברוח" משמעו להישמע לדבר אלוהים. אי אפשר לדעת בוודאות את התורה או את רצון אלוהים, אלא באמצעות דבר ה'. שאול מדבר סרה על ה"משווים את עצמם עם עצמם" משום שאינם מכירים בקיומו של קנה מידה בלתי תלוי וחיצוני. לא זו דרך ה'. עלינו למדוד את עצמנו על פי דבר ה'. "לתורה ולתעודה! אם לא, יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר" (ישעיה ח' 20).

שנית, תורה ואהבה אינן דבר והיפוכו. יש החושבים שלהיכנע לתורה זו עבדות קשה העומדת בסתירה לחרות ולאהבה בהן צריך משיחי להתייחס לאלוהיו. זוהי שטות! עול המשיח הוא קל ונעים. "תורתך שעשועי!..אהבתי תורתך!" (תהלים קי"ט 77,1133). בהחלט יש בה עבדות – אבל מי יכפור בכך שאדם חייב להיות נתון למרות אלוהיו?! חובות בן כלפי אביו אינן מבטלות ואינן סותרות את העובדה שהשניים אוהבים זה את זה. החובות ההדדיות של בעל ואשה הן חובות של אהבה. כך גם המאמין: הוא איננו אלמנה, על אחת כמה וכמה שאיננו פרוצה. הוא נשוי למשיח ונתון למרותו כפי שבעל ואשה נתונים זה לזה מכורח אהבתם. החרות שהעניק לנו המשיח אינה החרות לנהוג כאוות נפשנו, כי אם על פי מצוות אדוננו. "לכן אחי, הומתתם גם אתם לתורה על ידי התורה בגווית המשיח – להיותכם לאחר אשר ניעור מן המתים, למען נעשה פרי לאלוהים" (רומים ז' 4). "מקנא אני לכם קינאת אלוהים, כי אירשתי אתכם לאיש אחד, להעמיד אתכם בתולה טהורה לפני המשיח" (קור"ב י"א 2).

"כי אתם, אחי, לחרות נקראתם – ובלבד שלא תהיה החרות תואנה לבשר אלא שתעבדו איש את רעהו באהבה" (גלטים ה' 13).

שלישית, אהבה איננה תחליף לתורה. יש החושבים שבמקום תורת אלוהים באה עתה מצווה חדשה, מצוות האהבה, וכל מעשה שנובע מלב אוהב  בהכרח רצוי לה'. אימרו לי, מהי אהבה? כלום לא נאמר בכתבי הקודש שהחטא העביר מן האדם גם את אהבתו הטבעית לה' ולזולת? אהבה איננה התורה, היא מביאה להגשמת התורה. "אל תהיו חייבים לאיש דבר זולתי אהבת איש את רעהו, כי האוהב את חברו קיים את התורה. מצוות 'לא תנאף', 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תענה עד שקר', 'לא תחמוד' ועוד כהנה כלולות במאמר הזה, 'ואהבת את רעך כמוך'. האהבה לא תרע לרע, על כן האהבה – קיום התורה כולה" (רומים י"ג 8-10).

במילים אחרות, האהבה מניעה אותנו לעשות את מה שהתורה מצווה, אבל גם אהבה היא חובה. אלוהים ציווה עלינו לאהוב: "התהלכו באהבה", נאמר, "אהבו זה את זה אהבה חזקה". "ואהבת לרעך כמוך" – ובמיוחד "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, נפשך ומאודך". התורה איננה חדלה להיות תורה רק משום שהמאמין אוהב אותה ולפתע הפכה לעול נעים ורצוי בעיניו, ואהבה אינה חדלה מלהיות אהבה בגלל שאדם חייב בה. אלוהים ציווה עלינו לאהוב.

 

כיצד לקיים את התורה?

כיצד לקיים את תורת אלוהים? ובכן, קודם כל נעשה זאת בהתלהבות, כפי שנאמר, "שיקדו ואל תעצלו. התלהבו ברוח, עיבדו את האדון" (רומים י"ב 11). כבר היה מי שהזכיר שחלזונות כלולים בין החיות הטמאות. לכן, אל נהיה חלזונות בעשיית רצון אלוהים. נפש חפצה היא לב ליבה של משמעת משיחית. "הנותן בלב שמח – יאהבנו אלוהים".

שנית, יש לקיים את התורה כרוחה ולא כלפי חוץ בלבד או מתוך מניע לא נכון. משמעת משיחית איננה מחפשת, מעשה פרוש, מפלט מן המצווה.  מאידך, היא איננה נתפסת במילה כתובה ומתעלמת מן הרוח, ממשמעותה האמיתית. השבת אומנם נועדה למנוחה ונאמר עליה "לא תעשה כל מלאכה", אבל אין זאת אומרת שאסור להיטיב בשבת, גם אם המעשה כרוך במאמץ כלשהו, או שהאדם נברא למען השבת ולא להיפך. אפשר להיתפס למילוליות מאובנת שמתעלמת מכוונת התורה ומתנפלת על כל הזדמנות להשתחרר ממנה. לא כך ינהג המשיחי!

ולבסוף, חשוב לזכור כי קיום התורה לעולם לא מקנה לנו זכות לפני ה' משום שלעולם איננו ממלאים את חובתנו כיאות. הטובים שבמעשינו לוקים  בחסר לפניו "וצדקותינו כבגדי עידים". ברכות ה' אינן מובטחות בתמורה למעשים שנעשו כרצונו, אלא לעושיהם. מעשינו תמיד לוקים בחסר. כל מה שיש לנו ניתן בחסד אלוהים ומטובו, וכל מה שנקבל – נקבל בחסדו: "בחסד נושעתם, על ידי האמונה ולא מתוך מעשים". "בחסד אנו "עומדים". לא נוכל לעשות את רצון ה' בלי חסדו התומך והעוזר. על כן, אל יטעה לחשוב כי משום שעשינו מעשה כלשהו, אנחנו זכאים לברכה.
נ ס כ ם :

  1. האדם נועד לאלוהים. משום כך, חובות האדם לאלוהיו נוגעות למהות היחסים שבין אדם לבוראו.
  2. אלוהים הוא אדון. משום כך, הוא תמיד מצווה על האדם, אפילו בגן עדן.
  3. התורה עומדת לעד. פניה משתנים אבל מהותה נשארת.
  4. ברית סיני היא פן אחד של התורה, והוא חלף עם בוא המשיח.
  5. המאמין, כמו כל אדם אחר, עודנו חייב בתורה.
  6. התורה איננה דרך להיוושע כי אם אורח חיים לנושעים, אורח חיים התואם את רצון ה'.
  7. אין סתירה בין תורה לחסד. בחסדו, ישוע מקיים עבורנו את התורה ועוזר לנו על ידי רוחו לקיימה.
  8. התורה אינה מתנגשת באהבה:
    – אהבה היא קיום התורה;
    – האהבה היא שמניעה אותנו לאהוב את התורה.
  9. אהבה איננה תחליף לתורה כי אם אחת ממצוותיה.

 

לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד׃
2 הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ׃
3 יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר; וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה־דָּעַת׃
4 אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים; בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם׃
5 בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם; לַשֶּׁמֶשׁ, שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם׃
6 וְהוּא, כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ; יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר, לָרוּץ אֹרַח׃
7 מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם; וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ׃
8 תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי׃
9 פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב; מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם׃
10 יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי־יְהוָה אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו׃
11 הַנֶּחֱמָדִים, מִזָּהָב וּמִפַּז רָב; וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים׃
12 גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם; בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב׃
13 שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין; מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי׃
14 גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל־יִמְשְׁלוּ־בִי אָז אֵיתָם; וְנִקֵּיתִי, מִפֶּשַׁע רָב׃
15 יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ; יְהוָה, צוּרִי וְגֹאֲלִי׃

(תהילים יט)

ובכן, התורה ממלאת תפקיד חשוב בדרך הישועה: היא מלמדת אותנו את חובותינו ובכך משמשת נר לנתיבותינו והתגלות רצון אלוהים לחיינו.

 

הערה:

החוברת "זהות יהודית במשיח" ראתה אור בהוצאת הגפן, 1988.

 

פרק יב

 

ה  מ  א  מ  י  ן     ב  מ  ס  ג  ר  ת     ה  ק  ה  י  ל  ה – חלק א: הפרט בחיי הקהילה

"לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו. 2 הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. 3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם. 4 הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת; 5 אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, 6 אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל.

7 אֲבָל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ הָעֳנַק חֶסֶד כְּפִי הַמִּדָּה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ הַמָּשִׁיחַ. 8 לָכֵן נֶאֱמַר: “עָלָה לַמָּרוֹם, שָׁבָה שֶׁבִי, וַיִּתֵּן מַתָּנוֹת לִבְנֵי אָדָם.” 9 “עָלָה” מַה פֵּרוּשָׁהּ אִם לֹא שֶׁגַּם הִקְדִּים וְיָרַד אֶל תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ. 10 הַיּוֹרֵד הוּא אֲשֶׁר גַּם עָלָה אֶל מֵעַל כָּל הַשָּׁמַיִם, לְמַעַן יְמַלֵּא אֶת הַכֹּל. 11 וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, 12 כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, 13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. 14 וְכָךְ לֹא נִהְיֶה עוֹד יְלָדִים נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת, 15 אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ, 16 וְעַל־יָדָיו כָּל הַגּוּף מָרְכָּב וּמִתְחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת כָּל קֶשֶׁר מְסַיֵּעַ, בְּהֶתְאֵם לַפְּעֻלָּה הַמְיֻעֶדֶת לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַגּוּף וְיִבָּנֶה בְּאַהֲבָה."

(אל האפסים ד 1-16)

 

מבוא

בפרקים הקודמים ראינו שאלוהים הוא המושיע אותנו. ראינו כיצד וממה הוא מושיע אותנו. הזכרנו בין השאר שה' לא רק סולח לחטאינו, אלא שבלידה החדשה הוא גם משנה אותנו, מקדש אותנו, מצייד אותנו וקורא לנו לחיות לכבודו. אלוהים נוטע באדם את תורתו ומעניק לו מרוחו. הוא נותן לו "כל אשר לחיים ולחסידות", כך שעתה "כל יכול המאמין". הוא יכול לעשות "כל דבר בעזרת המשיח המחזק אותו". המאמין אינו עומד חסר אונים נוכח דרישות אלוהים. הוא מחוזק בגבורתו של מי שהקים את ישוע מן המתים והושיבו מעל לכל שררה ושלטון. אחר כך ראינו שקנה-המידה לחיינו ולכל מעשינו הוא תורת אלוהים, מצוותיו הנצחיות של בוראנו.

בפרקים הבאים נדבר על שני תחומים חשובים בהם המשיחי צריך לחיות למען אלוהים:
1. המשפחה; 2. העולם

כעת נדבר על המשיחי במסגרת הקהילה. הנושא מורכב משני חלקים:

  • הראשוןיעסוק בחייו של המשיחי כחבר בקהילה: יחסו לקהילה, לבעלי המשרות שבה ולחברים האחרים בקהילה.

 

  • את החלק השנינקדיש לתפקיד הקהילה ולסמכותה בחיי המאמין.

לא נעסוק כאן במבנה הקהילה, בצורת הממשל שלה ובאופן ארגונה, למרות שזהו נושא חשוב שעוד נצטרך לתת עליו את הדעת משום שבארץ נושא זה מוזנח מאוד. רוב הקהילות פועלות בלי לבחון מספיק את הכתובים בנושא, כך שעמדותיהן לא נקבעו על פי הנאמר בכתובים אלא מכורח הנסיבות ועל פי גישה מוסכמת שהרוב העדיף מסיבות לא ברורות. מצב זה אינו רצוי ולכן ראוי שנרחיב בנושא זה בנפרד.

כתבי הקודש מתארים את הקהילה בצורות רבות; מקדש ה', בניין חי, שדה אלוהים, משפחה, מלכות אלוהים וכן הלאה. הקטע שקראנו מהאיגרת לאפסים הוא אחד מכמה שמתארים את הקהילה כגוף. רוח אלוהים בחר בדימויים שונים אלו כדי להדגיש ולהבהיר היבטים שונים בחיי הקהילה. מה שהכתובים קובעים בקטע זה הוא שהקהילה לעולם איננה יותר מסך הכל של חבריה. הנוסחה הקובעת כי 1+1+1+1=4  נכונה לא רק בחשבון כי אם גם בחיי הקהילה. הקהילה איננה, ולעולם לא תהיה, יותר ממה שיהיו חבריה במשיח. היא לעולם לא תגיע ליותר ממה שיתרמו לה וישיגו בחייהם הרוחניים כל חבריה. במילים אחרות, לכל אדם בקהילה יש תרומה משלו, תפקיד ושרות המיוחדים לו. אם לא יתרום את תרומתו, אם לא ימלא את תפקידו המיוחד, הקהילה כולה תצא נפסדת.

כמובן שתכופות אלוהים – בחסדו – מעניק לקהילה יותר משתורמים לה חבריה, אך אין בכך כדי לבטל את מה שאמרנו. בדרך כלל ה' מברך את הקהילה ביחס ישר למה שתורמים לה חבריה.

 

הקהילה כגוף

יש סדר מסוים בגוף המשיח. ה' קבע חלוקת תפקידים מוגדרת, וזו נועדה מחד להראות את ריבונות שליטתו של אדון הקהילה, ישוע המשיח, ומאידך להיטיב עם הקהילה כולה. כך נאמר בקטע שלפנינו (פסוקים 16, 8-12). בקהילה יש "שליחים ונביאים, ומבשרים ורועים מלמדים" ויש את שאר "הקדושים", חברי הקהילה מן השורה. הראשונים קיימים למען האחרים ונועדו לשרתם ו"להשלים את הקדושים למעשה העבודה לבניין גוף המשיח".

דברים דומים אומר לנו שאול באיגרת הראשונה לקורינתים פרק י"ב 12-21,27-31.

הגוף איננו שלם בהיעדר בעלי משרות, או כשאלו אינם ממלאים את תפקידם כראוי, או כשחברי הקהילה אינם מצייתים למשיח על פי כתבי הקודש.

זו אחת הבעיות הכואבות ביותר בקהילות בישראל: היעדר סמכות המבוססת על הכתובים אצל בעלי המשרות בקהילה. יש מקומות בהם בעלי המשרות חוששים לפעול בכוח סמכות, יש מקומות שאין מי שייקח את הסמכות ויש מקומות שבהם הסמכות שנלקחת אינה על פי כתבי הקודש אלא תוצר של אישיות חזקה ונסיבות אחרות. לא כך צריך להיות. אלוהים קבע את המשרות בקהילה לתועלת הכלל. על כולם להכיר בכך ולנהוג בהתאם (אפסים ד' 6). אלוהים הוא הקובע. הוא אדון הקהילה וראשה (פסוקים 8-11). בעלי המשרות הם מתנות שה' העניק למאמינים. הוא נתן אותם לקהילה, קבע את תחומי אחריותם והגדיר את גבולות סמכותם.

בעיה אחרת המתעוררת לפעמים היא שהכל משתוקקים להיות בעלי משרה. לכולם נדמה שהם זכאים ללמד, שלכולם יש זכות להנהיג את הקהילה, ולכולם הרשות לקבוע את דרכה. אם כל הגוף יהא הראש, היכן השמיעה, הראיה, הרגל, היד והגוף?

במקום קהילה משיחית מתוקנת יש קבוצות שאפתנים שאיש מהם אינו מוכן להכניע את עצמו לרעהו. "ועתה, אלוהים שת את האברים כל אחד ואחד מהם בגוף כפי רצונו" כדי "להשלים את הקדושים למעשה העבודה, לבניין גוף המשיח".

 

בעלי המשרות

טעות נוספת, הפוכה במקורה אך דומה בתוצאותיה לקודמת,נוצרת כשמתחילים לחשוב שהקהילה קיימת בעצם למען בעלי המשרות, ולמנהיגים נדמה שהם רשאים לנהוג בקהילה בשרירות לב, כברכושם הפרטי, בלי להתחשב בדעת המאמינים, בלי להיות רגישים לצורכיהם ובלי לסור למשמעתם. בהחלט יתכנו מצבים בהם זקני הקהילה בוחרים את עצמם בלי לשאול לרצון שאר חברי הקהילה וכתוצאה מכך חיים במגדל שן רוחני מבודד, אדישים למכאובי המאמינים, לצורכיהם ולמבוכתם.

נזכור: בעלי המשרות ניתנו לקהילה, לא הקהילה לבעלי המשרות. בעלי המשרות הם מתנת חסד לקהילה והם נועדו להיטיב עימה במשיח. אלוהים הוא שהכשיר את בעלי המשרות, הסמיך אותם וקרא להם לעבודתם ולכן עליהם למלא את תפקידיהם על פי דברו ולא בדרך אחרת. אלוהים קבע שיהיו הבדלים בגוף (קור"א י"ב 12). הוא "שת כל אחד כרצונו". עלינו להכיר בכך ולנהוג בהתאם אם ברצוננו ללכת בדרך ה', מי כזקן עדה או נושא במשרה אחרת, ומי כחבר מן השורה. בעלי המשרות נחוצים לקהילה כמו שהשלד דרוש לגוף. אל לנו להקל ראש בחשיבותם או להפחית מערכם.

אבל אין זאת אומרת שכל המתרחש בקהילה מתרכז רק אצל בעלי המשרות. גם פה תיתכן טעות. יש קהילות שכל מה שמתרחש בהן נקבע בין זקני העדה בלבד, בצירוף מספר מצומצם של אנשים המקורבים לזקנים. לא כך צריך להיות (פסוק 16). נאמר ש"כל הגוף" צריך לתרום, כל אחד "כפי מידת הפעולה הנתונה לכל איבר ואיבר". רק כך "ירבה ויגדל" הגוף "להשלמת בניינו באהבה" ו"כולנו נגיע לשיעור קומת מלוא המשיח". לכל אחד בקהילה יש תפקיד: לצעירים, לזקנים, לגברים, לנשים, לילדים. לכולם יש חובות ותחומי פעילות, למאמינים ותיקים וצעירים, ללמדנים ולאנשים מעשיים, למוכשרים יותר ולמוכשרים פחות, כל אחד "כפי מידת הפעולה הנתונה לכל איבר" וכל אחד כשהוא "מורכב ומודבק" לגוף "בכל חיבורי השימוש" השונים. כלומר, כשהוא מחובר לגוף בדרך שקבע לו ה' – כזקן או כצעיר, כגבר או כאשה, כבעל משרה או כחבר מן השורה, כצעיר או כוותיק באמונה.

לגוף יש איברים רבים ושונים. כל אחד מהם נועד למלא תפקיד מוגדר ומיוחד. אם יבלבלו האיברים בין התפקידים השונים שנועדו לכל אחד מהם – הגוף לא יוכל לתפקד.

 

כהונת כל המאמינים

הבה נעיין, אם כן, בפעולות השונות שנועדו לחברי הקהילה לשם בניינה באדון. נזכיר רק את עיקרי הדברים כיוון שזמננו מוגבל. את חובות המאמין בקהילה אפשר לסכם במונח שרווח בזמנו בין המאמינים במערב: "כהונת כל המאמינים".

בימי היות המשכן והמקדש, אלוהים קבע שחלק מהעם יהיו כוהנים ולוויים. רק להם היה מותר לשמש בקודש. רק הם הקריבו קורבנות ויכלו להיכנס אל ההיכל. רק הם אכלו מהזבחים וניהלו את הטקסים הדתיים. העם עמד והתבונן. היום המצב שונה. כפי שהבטיח הנביא, אלוהים הקים לעצמו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" – עם של כוהנים מלכותיים שכולם שווי זכויות. כל המאמינים שווים זה לזה, כולם משרתים בקודש וכולם משרתים זה את זה. כולם – כל איש בתחומו ובמסגרת קריאתו – מלמדים זה את זה ומעידים לעולם על חסדי אלוהים.

יש לכך מספר השלכות: קודם כל, כל אחד מאיתנו חייב לעבוד את אלוהים בחייו הפרטיים. כולנו חייבים להתפלל, כולנו חייבים לעסוק בדבר אלוהים ולחשוב אודותיו – וכל המרבה הרי זה משובח. התוכלו להעלות על דעתכם משיחי שאיננו מתפלל? ובכל זאת יש משיחיים רבים שרק לעתים רחוקות מקדישים זמן להשתחוות לאלוהים, להודות לו על חסדיו, לשטוח בפניו את בקשותיהם, להתוודות על חטאיהם ולבקש את פעולת רוחו המטהרת. משיחיים רבים מצאו במשך השנים שכדאי ומועיל להקדיש בראשית היום זמן המיועד לתפילה וללימודים בדבר ה'. אני מודה שזוהי רק מסורת, אבל אין סיבה לדחותה רק משום כך. יש גם מסורות טובות. אומנם אסור להשתעבד למסורת. אסור לחשוב שחטאנו אם מסיבה זו או אחרת איננו יכולים לקום בוקר אחד ולבלות את הזמן הקבוע בתפילה. אבל זוהי בהחלט מסורת שכדאי לאמץ. השכימו מוקדם מהרגיל – חצי שעה לפחות לפני השעה הרגילה – והתפללו. אולי תצטרכו לוותר לשם כך על קריאה בעיתון הערב, על תוכניות מעניינות בטלוויזיה או על משהו אחר, אבל – האמינו לי – חשוב יותר להתפלל.

כך גם בקשר לדבר ה' (תהלים א'). עיסקו בדבר ה'. קיראו את הכתובים – חלקים גדולים ברציפות, מספר פרקים בבת אחת ולפי סדר הפרקים והספרים. הגו בדבר ה'. נסו ללמוד מתוכו אמיתות, לקחים ועקרונות שתוכלו ליישם בחייכם. נסו להבין אותו. דבר אלוהים איננו לחש קסמים שפועל את פעולתו בנפרד מההבנה (קור"א י"ד 7-11). יש אנשים שחושבים שאם קראו משהו מדבר ה', שמעו או ציטטו מתוכו, די בכך. לא ולא! (אפסים ה' 15-17). לא לחינם נתן לנו אלוהים שכל. אמת, יש בכתבי הקודש "דברים שקשה להבינם", כפי שמעיד שמעון פטרוס (פטר"ב ג' 16). ובכן, צריך להתאמץ, לחשוב, להשוות עם קטעים אחרים, לעיין בספרי עזר, להקשיב לדרשות ולהיוועץ במורים. אבל חשוב להבין את דבר ה'. לשם כך עלינו ללמוד אותו, ומוטב להקדיש לכך זמן קבוע מדי יום, לפחות כמה ימים מדי שבוע.

יפה אומר בעניין זה ג'והן אוואן: "כיצד נדע להיזהר מפני נביאי שקר הבאים מחופשים ככבשים אך תוכם כזאבים טורפים? אין דרך אחרת מלבד להשוות את הוראתם לקנה-המידה המחייב, הוא ספר הבריתות. בימים רעים אלו אני שומע רבים מתלוננים על הבדלים וסתירות בין מטיפים שונים, עד שכבר אינם יודעים במה להאמין. תגובתי פשוטה; מלאו אתם את חובתכם ומבוכתכם תיעלם מאליה. האם דבר אלוהים סותר את עצמו? אל תיתלו את אמונתכם בדיעות של בשר ודם. ספר הבריתות הוא אבן הבוחן. הבדלי דיעות בין המטיפים הם אשמתם, שהרי מן הראוי שכולם יהיו בעלי דיעה אחת. אבל מבוכתך היא אשמתך בלבד משום שהזנחת את חובתך לבחון הכל לאור הנאמר בדבר ה'. אבוי! מצבך גרוע ביותר אם עד כה נשענת על דיעות אנשים בכל הנוגע לענייני הנצח. הבונה את אמונתו על מטיפים, גם אם יטיפו את האמת בלבד והוא מקבל את כל דבריהם, חסר למעשה אמונה של אמת. דעתו רעועה ובנויה על יסוד רקוב. הבא את כל אשר תשמע 'לתורה ולתעודה; אם לא, ידברו כדבר הזה אשר אין לו שחר' (ישעיה ח' 20); אנשי בריאה זכו לשבח מאת ה' משום שבחנו את דברי השליח על פי דבר אלוהים. 'בחנו כל דבר ואחזו בטוב' (תסל"א ה' 21); 'אל תאמינו לכל רוח כי אם בחנו את הרוחות אם מאלוהים המה, כי נביאי שקר רבים יצאו אל העולם' (יוח"א ד' 1)".

עלינו לבחון נביאים לפני שנבטח בהם. זו אחת החולשות הבולטות ביותר בקהילה המשיחית בישראל. אנו רחוקים מאוד מהיעד שהציב משה כשאמר שאם ננהג כיאות בדבר ה', העמים יראו את ישראל ויעידו עליו; "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד' 6). רובנו הולכים כעיוורים אחרי מנהיגינו או "כילדים, נגרשים ונידפים בכל רוח הלימוד" (אפסים ד' 14).

כך עלינו לנהוג גם בדרשות. אסור לנו להעדיף דרשות מהנות – אפילו אינן מועילות – על פני אלה שמועילות באמת – אפילו אינן מהנות ומחייבות ריכוז, מחשבה ועיון נוספים בבית. אני אומר בלא היסוס שלא נתעייף לשמוע אם לא נתעייף מלהישמע. הבה נשמע ברצון את דבר ה', נתרכז בשעת הדרשה וכשאחד מדבר "האחרים יבחנו", כפי שכתב שאול השליח לקורינתים. יש שאימצו לעצמם מנהג טוב לרשום את סיכום הדרשה ולציין פסוקים ונקודות עיקריות שהועלו כדי שיוכלו לשוחח על כך בבית עם הילדים, הבעל או האישה, להשוות את מה שנאמר עם הכתובים ולחשוב שוב על מה שנאמר. למרבה הצער, יש רבים שמקשיבים – וחצי שעה אחרי כן אינם זוכרים דבר. לא כך ראוי לנהוג בדבר אלוהים! הבה נחפש, נכשיר ונתמוך במורים שמלמדים אותנו בדרשותיהם ואינם מסתפקים ברשימת פסוקים שאיך שהוא קשורים זה בזה, בין אם בתוכנם ובין אם מסיבה אחרת כלשהי. הבה נעודד את המורים המעמיקים לרדת לתוכן הכתוב ומעוררים בנו מחשבה ובחינה עצמית, המרחיבים את דעתנו בנושאים רוחניים ומכשירים אותנו לחיות כרצון אלוהים.

אפשר היה להוסיף בנושא זה רבות. אפשר לדבר על חשיבות הקריאה בספרים ועל החשיבות שיש לבחירת ספרים מועילים במקום אלו שמבדרים בלבד. אפשר היה לדבר על שיטות ללימוד עצמי בכתובים ועוד כהנה וכהנה עניינים. אבל נזכיר לסיכום רק את זאת; המשיחי, ככוהן לה', חייב לשקוד על טיפוח חייו הרוחניים ומסירותו האישית לאדון. זוהי תרומתו העיקרית לקהילה – להיבנות כדי שיוכל לבנות.

 

עזרה הדדית

אף משיחי אינו עומד לבד. מגבלותינו האישיות כופות עלינו להיעזר זה בזה. רק יחד נוכל להגיע "לשיעור קומת מלוא המשיח". לשם כך נתן לנו ה', בין השאר, "רועים-מלמדים", ואת כולנו זה לזה.

קודם כל מוטלות עלינו חובות בבית (דברים ו' 6-9). בית משיחי הוא בית שמתנהל בו אורח חיים משיחי. בבית כזה האב מלמד את מצוות אלוהים לילדיו ושני ההורים נותנים לילדיהם חינוך משיחי, על כל המשתמע מכך, בני המשפחה יושבים בקביעות ללמוד את דבר ה', להתפלל ביחד, לשוחח זה עם זה נוכח פני אלוהים ונוהגים בכל תחומי חייהם על פי מצוות המשיח. למדו את ילדיכם. שננו איתם קטעים מן הכתובים. עיזרו להם להבין את דבר אלוהים ולהכירו. מי שמזניח את חובתו בתחום זה חוטא חטא גדול ויצטרך לתת על כך את הדין לאלוהים. אל תשכחו גם את חשיבותה המכרעת של הדוגמא האישית שאתם נותנים לילדיכם והשפעתה עליהם. הורה שלא יודע להתנצל כשטעה איננו רשאי ללמד את ילדיו להכיר בחטאיהם ולחזור מהם אל אלוהים בתשובה.

גם בקהילה אנחנו תלויים זה בזה וזקוקים זה לזה (קור"א י"ב 12-27). עלינו לדאוג איש לרעהו, להיות ערים איש לצורכי רעהו ולעשות כל שביכולתנו כדי לענות על צורכי הזולת. קופת הקהילה נועדה בין השאר להיות ביטוי אחד מני רבים של דאגת חברי הקהילה זה לזה. עם זאת, בכך שתרמנו לקופה לא מילאנו את כל חובותינו. מוטלות עלינו חובות האירוח, ביקור החולים, העזרה ההדדית וניחום הכואבים. עלינו להשתתף בשמחות, ואם יש בכך צורך – לעזור בבישול ובשיפוץ הבית, בהעברת ריהוט, בקניית ירקות ובהסעה לאסיפות. אנחנו שייכים זה לזה וחייבים לעזור זה לזה בכל תחומי החיים. "לכן, כאשר תמצא ידנו, נעשה נא את הטוב עם כל אדם, וביותר עם בני אמונתנו" (גלטים ו' 10). "זאת היא העבודה הטהורה והברה לפני אלוהים אבינו; לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם" (יעקב א' 27, ראה גם מתי כ"ה 31-46). הקהילה איננה רק מקום שבאים להתפלל בו, לשמוע דרשה, לשיר כמה שירים וללכת. הקהילה איננה בית לבנים, טיח וברזל אלא גוף המורכב מאברים שונים שכל אחד מהם דואג לזולתו. קהילה היא גם חברה משיחית, ואני מקווה שנלמד להתראות זה עם זה לא רק בשעת האסיפות, אלא לבלות יחד, לעסוק יחד בפעילות ספורטיבית, תרבותית ובכל שאר העיסוקים שבני אדם נוהגים לקחת בהם חלק.

קהילה היא מסגרת בה מאמינים מעוררים זה את זה ותומכים זה בזה בדרך אלוהים. "על כן נחמו זה את זה ובנו איש את אחיו" (תסל"א ה' 11). "הוכח תוכיחו איש את רעהו יום יום כל עוד שייאמר 'היום' למען אשר לא יקשה איש מכם במרמת החטא… ונתבוננה איש על אחיו לעורר את עצמנו לאהבה ולמעשים טובים, ואל נעזוב את קהילתנו יחד כדרך קצת אנשים כי אם נזהיר איש את רעהו" (עברים ג' 13, י' 24-25). קהילה היא מסגרת של אהבה הדדית שמתקיים בה הנאמר; "אם יתפס איש מכם בעבירה, אתם הרוחניים תקימוהו ברוח ענווה, והישמר לנפשך פן תבוא לידי נסיון גם אתה! שאו איש את משא רעהו וכך תקיימו את תורת המשיח" (גלטים ו' 1-2). כך, במקום רכילות, יש תוכחה, ובמקום רוע לב – אהבה בונה ומטהרת. גם זה תחום שהקהילות בארץ עדיין לוקות בו בחסר. בשם האהבה אנו נמנעים מלהוכיח, אך בשם אותה אהבה איננו נמנעים מלדבר מאחורי הגב.

אחים ואחיות יקרים, לא כך צריכים לנהוג אלה שישוע קנה לעצמו וחיבר אותם איש לרעהו בדמו היקר וברוח קודשו. המשיח ציווה, "כי יחטא לך אחיך, לך והוכח אותו בינך לבינו לבדך. והיה כי ישמע לך, קנית לך אח" (מתי י"ח 15). אל תשמחו בעוולה, גם לא כשהיא מופיעה אצל אויביכם. שימחו בטוב ושיקדו על הטוב עם כל בני האדם.

עלינו להיות סלחנים כנים ולא רודפי התנצלויות. "היו טובים איש לרעהו, ורחמנים, ונושאים איש לחטאת אחיו כאשר נשא לכם האלוהים במשיח" (אפס. ד' 32). "כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו?", שאל כיפא. תשובת המשיח ידועה. בכאב ובבושה גדולה אני מעיד שזהו תחום שעל כולנו להקדיש לו תשומת לב רבה יותר. "אנחנו, החזקים, עלינו לשאת את חולשות הרפים ואל נבקש את הנאת עצמנו, כל אחד ממנו יבקש הנאת חברו, להועיל לו למען יבנה, כי גם המשיח לא ביקש את הנאת עצמו אלא, ככתוב, 'חרפות חורפיך נפלו עלי"' (רומים ט"ו 1-3). "לכן אתם, כבחירי אלוהים הקדושים והחביבים, ליבשו המון רחמים ונדיבות ונמיכות רוח וענווה וארך אפיים. תישאו איש את רעהו ותמחלו בהיות לכם ריב איש עם אחיו. כאשר המשיח מחל לכם כן תמחלו גם אתם" (קולוסים ג' 12-13). תארו לעצמכם שה' היה כועס על כל חטא שחטאתם ומעניש אתכם על כל עלבון! כיצד, אם כן, נעז לנהוג כך איש ברעהו? כולנו חוטאים. איש מאיתנו אינו נקי מחטא. האם לא נלמד מחסדי אלוהים את היסוד המרכזי של החיים המשיחיים – ונסלח איש לרעהו כפי שהוא סלח לנו? המאמין צריך לשקוד כל הזמן על טובת רעהו. עליו ללכת בדרך הכתוב שמצווה, "נרדפה נא דרכי שלום אשר בם נבנה איש את רעהו" (רומים י"ד 19). "לפי שאתם מתאווים לכוחות רוחניים, בקשו להעדיף במה שיבנה את העדה" (קור"א י"ד 12). מהולכי רכיל התרחקו כמפני צרעת. אל תקחו חלק בשיחותיהם וגערו בהם בלי חשש – ולא, הרעה הזאת תתפשט ותאכל בנו בכל פה.

 

נאמנות קהילתית

תחום נוסף שהמשיחי חייב בו בקהילה הוא הנאמנות לפעילויות הקהילה ולעבודתה. נאמנות זו צריכה להתבטא קודם כל בהשתתפות פעילה, עקבית וסדירה בכל מה שקורה בקהילה,וגם בתמיכה כספית לשם מימון הפעילויות השונות. ככל שאפשר, קהילה צריכה להיתמך על ידי חבריה. הוצאותיה צריכות להיות מכוסות על ידי תרומות החברים. לא בריא שקהילה תיתמך לאורך זמן על ידי גורמים מבחוץ ולעולם לא נכון שתבואנה תרומות מבחוץ בשעה שחברי הקהילה עצמם אינם מוכנים לוותר לשם כך על טיול או חופשה, סרט, ספר או בגד חדש. בקהילה מתוקנת, זקן העדה או זקני העדה שמקדישים את כל זמנם לשרות ההוראה, נתמכים על ידי הקהילה עצמה (טימ"א ו' 17-19, קור"ב ט' 5-7, גלטים ו' 6, קור"א ט' 6-14). "הלא ידעתם כי עובדי עבודת הקודש אוכלים מן הקדשים ומשרתי המזבח לוקחים חלק במזבח? כן תיקן אדוננו גם הוא, שיחיו המבשרים מן הבשורה. המלומד בדבר יחלוק מכל טובו למלמדהו".

כיוון שכבר הזכרנו אחת מחובות המאמין כלפי זקני עדתו, אציין כמה חובות נוספות:

ראינו שבעלי המשרות הם מתנות המשיח לקהילה.

המאמינים צריכים להכיר בכך ולכבדם בתור שכאלו. את מי שאינם יכולים לכבד, אל יבחרו לשרת כזקנים. חובה לכבד את מי שנבחר: "כמשרתי המשיח וסוכני רזי האל, כן יחשוב איש אותנו" (קור"א ד' 1). "הננו מבקשים מכם, אחי, להכיר את העמלים בכם ואת הניצבים עליכם בדבר האדון ומוכיחים אתכם ותנהגו בכבוד גדול מאוד באהבה למען פעולתם" (תסל"א ה' 12-13).

אין זאת אומרת שזקן העדה הוא מושלם או שאין צורך להוכיחו על חטאיו. אדרבה, במפורש נאמר כי בקהילה צריכים הכל להיות "נכנעים זה לזה" ובשעה שמישהו דורש, "האחרים יבחנו". זקני עדה הם חוטאים ממש כמו כל שאר חברי הקהילה. אך הם נבחרו לתפקידם משום המתנות שהמשיח העניק להם ובגלל אורח חייהם המופתי, נאמנותם לדבר ה', הבנתם בו ויכולתם ללמדו. הקהילה ראתה בחייהם את חותם אלוהים. היתכן לנהוג בהם אחר כך בזלזול?

זקן עדה אינו פטור מביקורת. הוא מדבר "והאחרים יבחנו". כשיטעה, הם ימצאו דרך נאותה להעיר לו על כך. אבל הקהילה צריכה לנהוג בזקניה כפי שנהגו הגלטים בשאול התרסי; "אתם ידעתם שבחולשת בשרי בישרתי לכם את הבשורה בראשונה – ואתם לא ביזיתם את נסיוני אשר נוסיתי בבשרי ולא געלתם אותי" (גלט. ד' 13-14). "על כל פשעים תכסה אהבה", גם על אלו של זקני העדה.

על המאמינים להתפלל עבור זקני העדה כפי שהקהילה הראשונה התפללה עבור השליחים (אפסים ו' 18-20; תסל"ב ג' 1-2, עברים י"ג 18). עליהם לזכור את צורכי משפחות המשרתים אותם ולנסות לחפות במשהו על הקורבן שאלו מקריבים תכופות כדי לאפשר לראש המשפחה לשאת את הקהילה כיאות: אובדן הפרטיות, המגבלות החומריות, נטל האחריות, חובת הלימודים בכתובים והתפילה, החשיפה המתמדת לביקורת ונטייתם של אחדים לנצל את טוב ליבם. האמינו לי, עבודת זקן העדה היא קשה ומפרכת. זקן עדה נאמן הוא נכס שלא יסולא בפז וטוב תעשה קהילה שזכתה בשכזה אם תשמור עליו ותטפח אותו כמיטב יכולתה. המאמין בקהילה גם לא ינהג כפי שנהגו אלו ששאול אומר עליהם כי "אספו להם מורים לשעשועי אוזניים". ירמיהו אומר על אנשים כאלה שהם בחרו "מורים כרצונם" ומשום כך קמו רועים שה' לא שלחם, אשר "חיזקו ידי מרעים לבלי שוב איש מרעתו" (ירמיהו כ"ג 14). הללו התייהרו בחלומות, בחזיונות ובמתנות רוחניות מופלאות, "לוקחים לשונם וינאמו נאום… והועל לא יועילו לעם הזה" (ירמיהו כ"ג 31-32).

יחזקאל התלונן על תופעה דומה: "ודיבר חד את אחד, איש את אחיו לאמור, 'בואו נא ושימעו מה הדבר היוצא מאת ה', ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך – ואותם לא יעשו… אחרי ביצעם ליבם הולך, והינך להם כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן. ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם" (ל"ג 30-32). עלינו לשמוע ולעשות. המלמדים אותנו את דבר ה' עושים זאת במטרה להורות לנו את חובותינו ולהמריצנו לעמוד בהן. אל תנהגו בדבר ה' כאילו היה שיר עגבים מהנה ולא תורה המחייבת את חיינו. דברי אלוהים מחייבים את כל שומעיהם.

לבסוף, על המאמין לחקות את אורח חייהם של זקני עדתו, בתנאי – כמובן – שהם חיים על פי דרך המשיח: "זיכרו את מנהיגיכם, אשר הגידו לכם את דבר האלוהים. בינו לאחרית דרכם ולכו באמונתם" (עברים י"ג 77). "לכו אחרי כאשר אני הולך בעקבות המשיח", אמר שאול. אפשר ללמוד דברים רבים ומועילים מחייהם של הבוגרים מאיתנו באמונה. הם מתנות שה' נתן לנו כדי "לצייד אותנו לעבודה, לבניין גוף המשיח". ראוי שניעזר בהן כפי שצריך.

כמובן, נגענו אך במעט מהדברים, וגם זאת רק על פני השטח. בכל זאת, אני מקווה שדי במה שראינו כדי להועיל לכולנו ולהכשירנו להיות חברי קהילה טובים יותר לתפארת אדוננו.

 

ל ס י כ ו ם :

  1. הקהילה היא גוף המשיח. כל אבריה שייכים זה לזה.
  2. חברי הקהילה בכלל וזקני העדה בפרט ניתנו זה לזה לבניין הקהילה כולה ולא לשימושו או לטובתו האישית של זקן או חבר כלשהו.
  3. כל המאמינים הם כוהני ה'. על כולם לנהל חיים רוחניים: כולם נדרשים לעבוד את ה' בחייהם הפרטיים ובמסגרת הקהילה.
  4. יש לשקוד על התפילה ועל דבר ה', על תפילה פרטית וציבורית, על לימודים בדבר ה' ועל הבנתו. כך נתחזק באדון ונחסוך לעצמנו טעויות מסוכנות.
  5. בקהילה הכל תלויים זה בזה וצריכים זה את זה, לכן עלינו לדאוג זה לזה בכל תחומי החיים:
    – אהבתנו צריכה להיות מעשית ולא מעושה;
    – אהבתנו מחייבת תוכחה ואוסרת רכילות;
    – אהבתנו מחייבת מחילה ולא נקמנות.
  6. המאמין צריך לתרום לקהילה ממירצו, מזמנו ומכספו.
  7. המאמין צריך לבחור ולתמוך בזקנים הראויים לתפקידם – באהבה, בהוקרה, בתוכחה, בתפילה, בנדיבות חומרית ובציות המבוסס על הכתובים.

יהי רצון שכאלה נהיה!

אמן!

 

הערות:

  1. מדור "יחד" ברבעון "מעט לעת" עוסק בנושא זה בקביעות. בעתיד יראה אור ספר בהוצאת הגפן שיעסוק בנושא.
  2. כתבי ג'והן אוואן, כרך י"ג, עמ' 40-41.

 

פרק יג

 

ה  מ  א  מ  י  ן     ב  מ  ס  ג  ר  ת     ה  ק  ה  י  ל  ה – חלק ב: הקהילה בחיי הפרט

תפקיד הקהילה

תפקיד הקהילה מתברר מתוך השמות השונים שכתבי הקודש נותנים לקהילה:

הקהילה נקראת "בית אלוהים" (אפסים ב' 19) כדי להזכיר לנו מי הוא ראש המשפחה. את תוכן האמונה, אותה אמת המאחדת את בני המשפחה, קובע אלוהים. הוא (ולא אנחנו) קובע מהי אותה "דיעה אחת ומחשבה אחת" שצריכה להיות משותפת לכולנו, והוא עושה זאת באמצעות כתבי הקודש ולא בדרך של משא ומתן בינינו לבינו או בינינו לבין עצמנו.

הקהילה נקראת "עדר אלוהים" והמשיח הוא "רועה נפשנו" (פטר"א ב' 25) כדי ללמדנו שאלוהים מגן ושומר עלינו "כבקרת רועה עדרו" וכי הוא עושה זאת על ידי המשיח. זהו אחד הדימויים האהובים ביותר על נביאי התנ"ך בתארם את היחס של אלוהים אל מאמיניו ונאמניו. יחזקאל אומר בשם ה', "אני ארעה צאני…את האובדת אבקש… ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק" (ל"ד 15-16). אלוהים אוהב את אלה שבהם בחר והוא ישמרם וירחמם. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים" – על דברתו של ה', ריבון העולם.

הקהילה נקראת "מקדש אלוהים" כדי ללמדנו שהשייכים אליה חייבים לנהוג בקדושה וביראה. "הלא ידעתם כי היכל אלוהים אתם ורוח אלוהים שוכן בקירבכם! ואיש אשר ישחית את היכל אלוהים – האלוהים ישחית אותו, כי היכל אלוהים קדוש הוא ואתם הינכם קדושים" (קור"א ג' 16).

קהילת אלוהים יקרה לו מאוד. היא זוכה להגנתו המיוחדת, והשתייכות אליה מחייבת יראה וקדושה. מקדש הוא המקום בו עובדים את אלוהים, מעריצים אותו ומהללים את שמו. לכך נועדה הקהילה. העיקר בקהילה איננו מה שמפיקים ממנה המאמינים אלא מה שהיא עושה למענם. הקהילה נקראת "מעשה אלוהים" (רומים י"ד 20), "שדה אלוהים" ו"בניין אלוהים" (קור"א ג' 9), להזכירנו ששאול נוטע ואפולוס משקה, "אבל האלוהים הוא שמצמיח". הקהילה נוסדה על ידי אלוהים והיא תלויה כולה בו, ובו בלבד. אין לפעול בה שלא על פי מצוותו ואי אפשר לבנות אותה אלא בברכתו – "וירא כל איש איך הוא בונה" (שם, פס' 10).

הקהילה נקראת "עמוד ויסוד האמת" (טימ"א ג' 15) כדי ללמד אותנו שהאמת חשובה לקיום הקהילה והקהילה חשובה לקיום האמת. אלוהים אומר לנו בכתבי הקודש שלא נוכל לגדול אל "אחדות האמונה ודעת בן האלוהים, אל שיעור קומת מלוא המשיח", אלא אם נעשה זאת יחד "עם כל הקדושים" (אפסים ג' 19, ד' 13). זהו הישג שאפשר להגיע אליו אך ורק "כולנו יחד".

איש אינו יכול לדעת את כל האמת לבדו; הוא זקוק לאחרים – למורים, לאנשים שיקשיבו לו וישוו את דבריו עם הכתובים, לאחים שיוכיחו ויתקנו אותו, לרעיונות והצעות מאחרים, לניסיונם, לחוכמתם ולאהבתם של אחים לאמונה. הקהילה נועדה ללמד את האמת ולתמוך בה, להגן עליה מפני מורי שקר ומפני תלמידים ה"אוספים להם מורים לשעשועי אוזניים". יש מאמינים הדומים לאנשי אתונה עליהם אמר שאול ש"לא בילו את שעות הפנאי שלהם אלא בסיפור דברים חדשים או בשמיעתם". משום מה אנו מושפעים מן הפרסומות הטורחות כל הזמן לשכנע אותנו כי מה שחדש טוב מקודמו וכי חשוב "להיות באופנה". אנחנו רודפים כל הזמן אחרי האופנה המשיחית החדשה ביותר. אם מישהו מביא תורה שאיש לא הורה אותה קודם, נדמה לנו שאנחנו מוכרחים לשמוע עליה ולהצטרף למפיציה הנלהבים, לפחות עד שתופיע תורה חדשנית יותר.

כשלעצמי, כאשר אני שומע אדם אומר שהוא יודע משהו שאיש מלבדו אינו יודע, וכשאני שומע אותו בז לחוכמתם של אחרים בגלל שהינם בני דור אחר, 'גויים' או בגלל כל סיבה אחרת, אני נוטה לחשוד; הייתכן שבמשך אלפיים שנות מחקר מעמיק בכתבי הקודש נעלם הדבר מעינם של מורי הקהילה ורק עכשיו, כשהופיע הגאון הרוחני החדש הטוען לזכות על תשומת ליבי ומסירותי, הדבר נתגלה? כן, זה יתכן. אך זה לא כל כך סביר. לכן מוטב לחשוד ולברר את הדבר היטב-היטב לפני שנקבל אותו.

הקהילה מגנה על האמת כשהיא מעמידה לרשות המאמינים רועים השומרים על המשיחיים מפני תורות זרות והמלמדים ומעודדים את המאמינים ללמוד את הכתובים בעצמם. היא מגנה על האמת כשהיא מוכיחה טועים, גוערת בחוטאים, ואם צריך אפילו מגרשת מתיימרים שה' לא שלחם ושאינם מלמדים ככתבם וכרוחם של הכתובים.

הקהילה נקראת ביוונית גם "בית האמונה" או "משפחת האמונה" (גלטים ו' 10. ראה גם אפסים ב' 19) כדי ללמדנו שקהילה היא מסגרת משפחתית מוגדרת שיש השייכים לה ויש כאלה שאינם שייכים לה. זוהי מסגרת של אהבה, חום ומשמעת. לא כל אחד שייך לה ולא כל אחד נוהג בה כרצונו, אבל כל החברים שייכים זה לזה ואוהבים זה את זה מאוד. יש להם חובות איש כלפי רעהו, ששום חוק שבעולם לא יוכל לבטלן. כיוון שלא מדובר בבית או במשפחה רגילה כי אם ב"משפחת האמונה", הדבר המאחד את השייכים אליה, הבסיס שעליו הם נשענים, הוא אמונתם המשותפת. כמו שדם אחד זורם בעורקי בני המשפחה, כך אמונה אחת מאחדת את המשיחיים. כמו שקירות אבן מספקים למשפחה בית ומחסה, כך האמונה יוצרת את המשפחה ומספקת לבניה מחסה מפני תורות שקר. לכן אומר שאול למאמינים בקורינתוס, "אחי, אני מפציר בכם בשם אדוננו ישוע המשיח שתהיו כולכם תמימי דעים במוצא פיכם… שתעמדו מאוחדים לגמרי באותה מחשבה ובאותה דיעה" (קור"א א' 10).

 

אחים ואחיות

לכל אורך הכתובים מתוארים המאמינים ביחסיהם איש כלפי רעהו כ"אחים ואחיות, בני משפחת אלוהים", אשר "אל אחד ואב אחד לכולנו אשר הוא על כולם ועם כולם בתוך כולנו". קהילה איננה מבנה שבאים להתפלל בו. המבנה הוא בית הקהילה ולא הקהילה עצמה. קהילה גם איננה מסגרת שנפגשים בה מדי שבוע להתפלל, לשיר ולשמוע דרשה – ובכך די. קהילה היא "משפחה", מסגרת אוהבת של קשרים רוחניים וחברתיים המחייבים בני אדם למשיח. בקהילה עלינו להיות "טובים איש לרעהו, ורחמנים, ונושאים איש לחטאת אחיו כאשר נשא לכם האלוהים

במשיח" (אפסים ד' 32). עלינו לנהוג זה בזה מנהג הכנסת אורחים, לבקר זה את זה בתדירות ולארח זה את זה ואת אורחי הקהילה וידידיה. אל תשבו בבתיכם ותתלוננו שאתם בודדים. בקרו מישהו, הזמינו מישהו אליכם. עשו אתם את מה שתרצו שאחרים יעשו לכם. כך יש לחיות חיי קהילה. כבכל משפחה, המתפללים בקהילה משתפים איש את רעהו בשמחות ובבעיות וכל אחד משתתף בחוויות רעהו, "שמחים" עם השמחים ו"בוכים" עם הבוכים (רומים י"ב 14). למה הכוונה? לכך שאיש מאיתנו אינו רשאי להיות אדיש נוכח כאבי הזולת או צרכיו. "כל אחד אל ידאג לאשר לו לבדו כי אם גם לאשר לחברו" (פיליפים ב' 4). אתה רואה אח סובל? בודד? עצוב? גש אליו והשתדל למענו. אתה רואה אחות שמחה? היא חוגגת יום הולדת? את יום הנישואין? גש אליה, ברך אותה, שלח לה פרחים. את רואה אח או אחות לאמונה שמתקשים במשהו? קחי חלק בקשייהם. התפללי למענם, הציעי את עזרתך. שימחו עם השמחים ובכו עם הבוכים. יש היבט נוסף לעניין זה: אל תשמור את כאביך לעצמך, גם לא את שמחותיך. שתף בהם את אחיך ואחיותיך. הם אוהבים אותך! אכפת להם ממך! דבר ה' מצווה עלינו לשאת איש את משא רעהו וכך לקיים את תורת המשיח (גלטים ו' 2). אכפת לנו ממך מאוד! בוא, התייעץ, ספר לנו על שמחותיך, שתף אותנו בבעיותיך, עזור לנו לשמוח עם השמחים ולבכות עם הבוכים. אל תהיה אנוכי.

שאול קורא לנו להיות פעילים, לעשות ולפעול זה למען זה (רומים י"ב 9-13). שימו לב לפעלים שהוא משתמש בהם בקטע זה: "אהבו, הקדימו, שיקדו, התלהבו, שימחו, הוחילו, התפללו, התנדבו, רידפו". כמה יפה הקהילה כשכל חבריה טרודים ועסוקים איש בטובת רעהו. זה מבקר אצל זה, אלו אוכלים אצל אלו, הילדים משחקים יחד וההורים משוחחים, משפחות יוצאות לבלות ובתי הכל פתוחים איש לרעהו תמיד, הבה נהיה כאלו!

הקהילה נועדה לענות על כל צורכי המאמין, לא רק על צרכיו הרוחניים. צריך שתהיה לה קופה -ממנה ניתן יהיה לחלק לנזקקים. עליה לטפח חיי חברה בין חבריה וכל פעילויות הבשורה צריכות לנבוע מתוכה ולהיות נתונות למרותה. היא צריכה להשגיח על משפחות חבריה כדי שאלה תתנהגנה לפי מצוות המשיח ביחסים שבין הבעל לאשה ובין ההורים לילדיהם. מתפקידה ללמד ולתקן את חבריה ביחסם למעבידיהם ולשלטונות – במילים אחרות, על הקהילה לדאוג לאדם בכל תחומי חייו ולעזור לו למלא בהם את תפקידו, על פי מצוות המשיח.

הקהילה צריכה גם לספק כר פעולה לחבריה בתחומי חייהם השונים, לעודדם לפתח את כשרונותיהם ולדרבנם שלא להסתגר אלא לצאת אל העולם ולחיות שם את חייהם המשיחיים באומץ לב מצטנע, בטוב לב, במוסריות שאינה מתחסדת ובקדושה.

מנין לקהילה הסמכות לעסוק בכל התחומים הללו? מהו מקור סמכותה?

כתבי הקודש הם מקור סמכותה היחידי!

הקהילה בנויה "על יסוד השליחים והנביאים, וישוע המשיח הוא אבן הפינה". אין לה רשות להמציא חוקים חדשים או לבטל את אלה שבכתבי הקודש. היא לא רשאית לחייב אנשים במסורת כלשהי או להשתעבד לדיעה כלשהי רק משום שהיא מקובלת על בני אדם – אפילו על הרוב. הקהילה רשאית לכבד מסורות ולהשתמש בהן, אבל את תורתה עליה לבסס על כתבי הקודש בלבד. זהו גבול סמכותה ולא מעבר לכך.

 

איזה כלים יש לה לצורך זה? אפשר להזכיר אחדים:

  • קודם כל, הזקנים;

 

  • שנית, עצםהתחברות המאמינים;

 

  • שלישית, כתבי הקודש והתפילה, סעודת האדון והטבילה, אסיפות הקהילה.

כל אלו ואחרים נמסרו לקהילה על ידי ה' כדי שחבריה יבנו ויתחזקו על ידם בדרך האמונה. על הנעשה בקהילה ממונים זקני העדה, ומכאן חשיבותם הרבה. לכן כל כך חשוב שזקני העדה יתאימו לתפקידם. אין עוד קבוצת אנשים שגורל הקהילה תלוי בה יותר מאשר בזקני העדה.

 

זקני העדה

נתחיל, אם כן, בזקני העדה. בקהילה מתוקנת יש כמובן לא רק זקני עדה אלא גם שמשים, אבל על השמשים נדבר בהזדמנות אחרת. עיקר התפקידים בקהילה נמסרו לזקנים וכל מה שהשמשים עושים, הם עושים בפיקוח הזקנים.מובן מאליו שלא כל אחד יכול להיות זקן עדה. זקן עדה אינו טוב מחברי הקהילה האחרים, אבל אלוהים העניק לו קריאה מיוחדת, וכדי לאפשר לו למלאה צייד אותו בכישורים האישיים ובסמכות הדרושה. מי שחסרים לו כישורים כאלה אינו יכול להיות זקן עדה. הכישורים הדרושים מתבררים מתוך התפקידים שעליו למלא. כיצד לזהות כישורים אלו מוסבר במיוחד באיגרות שאול אל טימותיאוס וטיטוס. ברור שזקן עדה חייב להיות אדם שנושע ושחייו מעידים על כך. זקן עדה זקוק לכמה דברים נוספים:

ראשית, הוא זקוק לכישורים אישיים בתחום עיסוקו כזקן עדה – יכולת ללמד, כושר מנהיגות, סבלנות, טוב לב, תבונה ושיקול דעת. במילים  אחרות, צריך שיהיו לו תכונות שאנו מכנים "טבעיות", והמכשירות אדם להורות, להנהיג ולרעות את נפשות המאמינים, לייעץ, להוכיח ולנחם אותם. מוסריותו ומסירותו לאלוהים חייבות להיות מעל לכל ספק. יכולתו ללמד צריכה לעלות על זו של הממוצע בקהילה והתמצאותו בכתובים והבנתו אותם צריכות להיות ברורות לכל. מכאן, שרצוי שתהיה לו הכשרה כלשהי. אין זאת אומרת שהוא חייב לסיים בית ספר תיאולוגי – אף שהכשרה כזו בהחלט עשויה להועיל. אבל עליו לטפח את כשרונותיו ולהפוך אותם מחומר גלם מבטיח ליכולת בוגרת שהועמדה במבחן המציאות והוכחה כממשית. אפשר שילמד בהנחיית זקני העדה, אפשר שילמד תוך כדי נסיון, ואפשר שיילך לבית ספר המכשיר זקנים ומורים, אך תקופת הכשרה כלשהי היא דבר רצוי עד מאוד.

שניתאורח חייו בביתו, בקהילה ובחברה צריך להיות מוכר ולשמש דוגמא, "כי אם לא ידע איש להנהיג את ביתו, איככה יוכל להנהיג את עדת האלוהים?" (טימ"א ג' 5). הבית הוא שדה המבחן הראשון החשוב למידת התאמתו של אדם לתפקיד זקן. עליו להיות חרוץ בעבודה, נאמן למעבידיו ולבני משפחתו, יציב, מושל ברוחו, מסוגל להטיל מרות אוהבת, פתוח לתוכחה ולא שאפתן. כל זה צריך להיות נכון בהווה, כמו גם בעבר. יש שאדם ממלא תפקיד לא מתוקף כישוריו הנוכחיים אלא משום שהיו לו כאלה בעבר. זהו מצב בלתי נסבל. אם יחטא או יאבד מכישוריו מסיבה כלשהי – מחלה, גיל או הזנחת חייו הרוחניים – עליו להתפטר מתפקידו. אם יסרב או ימנע מלהתפטר, יש לפטרו.

מה הם תפקידיו?

אלו מתבררים, בין השאר, מתוך התארים שנלווים לתפקידו. זקן עדה הוא קודם כל מורה. אין זאת אומרת שכל זקני העדה שווים ביכולת ההוראה שלהם, או שכולם עוסקים בהוראת הכתובים, אבל זקן עדה הוא קודם כל מורה. זהו התפקיד החשוב ביותר של זקני העדה. הם מנהיגים את הקהילה, מוכיחים או מנחמים את המתפללים בה – והכל על פי כתבי הקודש. אפשר שכמה מן הזקנים מוכשרים במיוחד להוראה פומבית, להטפה. אחרים מצטיינים יותר ביכולתם לשוחח עם המאמינים אחד לאחד, ללמדם ולהורותם את דרכי ה' ואמיתותיו, אך כל הזקנים חייבים להיות מסוגלים ללמד.

מהו לימוד?

"ישוע ובני ושרביה, ימין, עקוב… והלוויים מבינים את העם לתורה… ויקראו בספר בתורת אלוהים מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא" (נחמיה ח' 7-8). הם קראו (ויקראו), פירשו (מפורש ושום שכל) והסבירו (ויבינו). לפרש הוא להפוך דבר סמוי, סתום או לא ברור לברור – למפורש. משמע, הם דיברו אל תבונת העם, אל הבנתם. הם לא עסקו בנבואות במטרה לחשב את העתיד אלא הסבירו לעם את חובתו בהווה, באופן שיאפשר לעם להבין כיצד הגיעו המלמדים לאמת זו או אחרת מתוך הכתוב. לא היו להם שיטות נסתרות או סודות השמורים ליודעי דבר בלבד. על המורה בקהילה ל"חלק אל נכון את דבר האמת". המילה המקורית היא "לחצות", לפרוס לפרוסות. המורה צריך להסביר את הכתובים כך ששומעיו יבינו אותו טוב יותר משהבינו קודם. אפשר גם לתרגם את הביטוי במקור ל"לסלול דרך או מעבר חציה", כלומר, מורה צריך לפלס בפני שומעיו נתיב בכתובים כדי שיוכלו להלך בו.

כדי לעשות זאת עליו ללמוד בעצמו, להיות "שקוד להתייצב נאמן לפני ה' ". "שפתי כוהן ישמרו דעת" (מלאכי ב' 6-7). צריך שתהיה לו מה שישעיהו מכנה "לשון לימודים" (נ' 4). מורה שאיננו מתכונן לשיעור או לדרשה בלימודים מרוכזים ויסודיים הוא מורה גרוע ועצלן שאינו ראוי ללמד בקהילה. גרוע מכך, הוא עלול לגרום לקהילה כולה לסטות מדרך ה' בלי שיבחין בכך משום שלא בדק ביסודיות את תורתו לאור הכתובים. וכל זאת לשם מה? "לדעת לעוץ את יעף דבר" (שם). זקן עדה הוא יועץ העוזר לחברי הקהילה בחיי אמונתם "ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב' 6). הוא נקרא למנוע חטא על ידי הוראה נאמנה של דבר ה' ולהרחיק מחטא על ידי תוכחה. חובת התוכחה היא מהקשות שבתפקידי הזקנים. לגעת בחטאי המאמינים, לחשוף את שהכל רוצים להסתיר, להסתכן בכעסם של ידידיו ואולי גם בשנאתם – זה מה שכרוך בחובתו זו. אבל אם ירצה להיות נאמן לאדון ולקהילה, לא יוכל להימנע מכך, ואם נרצה ללכת בדרך ה' לא נבחר כזקנים את אלה שמתרפסים בפנינו ומלטפים את חטאינו בהבטחות של "שלום שלום – ואין שלום". נעדיף דווקא את "המוכיח בשער". זקן העדה, אם כן, הוא מורה.

הוא גם רועה שמשגיח על צאן ה', שומר על החלשים ומנחם את האבלים. בזקן העדה נועצים כשיש בעיה. הוא זה שמזכיר לנו את חובותינו ואת זכויותינו כשהוא רואה שאנו מזניחים אותן. כל שרות שהקהילה מספקת לחבריה בעצם מתרכז בזקן העדה, נובע ממנו ומוצא בו את הביטוי המרוכז והברור ביותר. זקני העדה אינם היחידים העושים כל זאת, אבל הם העוסקים העיקריים בכל אלה. הם שיתפללו עבורנו ויעזרו לנו לחיות בצוותא ולפאר את אלוהים. זקן עדה טוב הוא ברכה מאת ה'! כדאי לטפח זקנים כאלו, אפילו אם הדבר כרוך בעמל של שנים.

ולבסוף, זקן עדה הוא משרת הקהילה. הוא אינו אדון הקהילה. אדון יש רק אחד. הוא משרת, סוכן ביתו של אחר, "ואתם ביתו"! זקן העדה הוא  הממונה על חלוקת ברכות אלוהים ועל טיפוח כל חברי הקהילה – איש איש כמתנותיו. "מלכי הגויים רודים בהם… ואתם לא כן, כי הגדול בכם יהיה כצעיר והמושל יהיה כמשרת" (לוקס כ"ב 25-26).

הווה אומר שזקני העדה צריכים לעמוד לרשות הקהילה. לשם כך עליהם לוותר במידת-מה על חייהם הפרטיים: על ביתם להיות פתוח, הטלפון יצלצל תכופות, עליהם לבקר את חברי הקהילה בקביעות, ואנשים יבואו אליהם בכל שעות היום והלילה. אין מי שצריך לטרוח יותר למען הקהילה מאשר זקני העדה שלה. לא לשווא מונה שאול בין הכאבים שהתנסה בהם את דאגתו לקהילות. "מי יחלש ואני לא אחלש? מי יכשל ולא יבער ליבי?" (קור"ב י"א 29). הוא מתאר את עבודתו במונחים של מתגושש: "אותו משמיעים אנחנו בהוכיחנו כל איש ולמדנו כל איש בכל חוכמה, למען העמיד כל איש שלם במשיח ישוע. ובזאת אני אף עמל ונאבק כפי פעולת כוחו הפועל בי בגבורה" (קולוסים א' 28-29). עבודת זקנים שנעשית בנאמנות היא עבודה קשה ומפרכת הדורשת קורבנות רבים.

אם כך ממלאים זקני קהילתכם את תפקידם, "שימעו אל מנהיגיכם והיכנעו מפניהם, כי שוקדים הם על נפשותיכם כעתידים לתת חשבון, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה" (עברים י"ג 17). "הננו מבקשים מכם אחי, להכיר את העמלים ביניכם, אשר הם ניצבים עליכם באדון ומוכיחים אתכם, אשר תנהגו בם כבוד עד למעלה באהבה למען פעולתם, ויהי שלום ביניכם" (תסל"א ה' 12-13). טפחו את זקני קהילתכם. הראו להם חיבה. עודדו אותם. הגנו ככל האפשר על הפרטיות שלהם ועל חיי משפחותיהם. סילחו להם כשהם נכשלים. התפללו בעדם ואל תתפשרו בדרישות בהן תחייבו את הממלאים או החפצים למלא תפקיד חשוב זה. כפי שאמרתי, זקני עדה טובים הם מתנה נפלאה מה' ויש להוקיר אותם ככאלו. זקני עדה טובים אינם נופלים מן השמים. הם צומחים בקהילות שמוכנות להשקיע בטיפוחם ושאינן מוכנות להתפשר באשר לציפיותיהן מהמשרתים אותן בקודש. יהי רצון שכאלה תהיינה כל קהילות המשיח בישראל.

 

נ ס כ ם :

  1. הקהילה היא משפחה. היא מתאפיינת באהבה ובדאגה הדדית בכל תחומי החיים. כל חברי הקהילה צריכים לתרום לכך.
  2. יסוד הקהילה הוא האמונה על פי כתבי הקודש. הם שתוחמים את גבולות סמכותה וקובעים את תוכן חייה.
  3. הקהילה שייכת קודם כל לאלוהים ורק אחר כך למאמינים. היא שייכת לכל המאמינים החברים באותה קהילה.
  4. הקהילה מלמדת, מטפחת ומפיצה את האמת – זו שבלב וזו שבחיים.
  5. היא מעודדת ומנחמת, מוכיחה ומתקנת בכל דרך ובכל תחומי החיים, לא רק בשעת האסיפות.
  6. קהילה היא גם מסגרת חברתית למשיחיים.
  7. זקני העדה מממשים בעבודתם את תפקיד הקהילה בחיינו. צריך להיזהר בבחירתם, להיעזר בהם, לטפח אותם ולהוקיר את עמלם.

קהילה שמתפקדת כך היא קהילה נפלאה שבירכת אלוהים תנוח עליה. מי יתן וקהילתנו אכן תהיה כזו.

 

פרק יד

 

ה  מ  א  מ  י  ן     ב  מ  ס  ג  ר  ת     ה  ק  ה  י  ל  ה – חלק ג: אמצעי החסד – הטבילה וסעודת האדון

"אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הֲנַמְשִׁיךְ בַּחֵטְא כְּדֵי שֶׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד? 2 חַס וְחָלִילָה! אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ? 3 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי כֻּלָּנוּ אֲשֶׁר נִטְבַּלְנוּ לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ? 4 נִקְבַּרְנוּ אִתּוֹ בַּטְּבִילָה לַמָּוֶת כְּדֵי שֶׁנִּתְהַלֵּךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, כְּשֵׁם שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּקַם מִן הַמֵּתִים עַל־יְדֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָב; 5 שֶׁכֵּן אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ. 6 זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא."

(אל הרומים ו 6-1)

 

"14 כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה הֵסֵב הוּא וְהַשְּׁלִיחִים עִמּוֹ. 15 אָמַר לָהֶם: “נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לֶאֱכֹל אִתְּכֶם אֶת הַפֶּסַח הַזֶּה לִפְנֵי עֱנוּתִי; 16 כִּי אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא אֹכַל אוֹתוֹ עוֹד עַד כִּי יִתְקַיֵּם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים.” 17 הוּא לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרַךְ, וְאָמַר: “קְחוּ אוֹתָהּ וְחַלְּקוּ בֵּינֵיכֶם; 18 כִּי אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מֵעַתָּה שָׁתֹה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”

19 לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, בֵּרַךְ וּבָצַע וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: “זֶה גּוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי.” 20 כֵּן גַּם אֶת הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה, וְאָמַר: “הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם."

(לוקס כב 20-14)

 

מבוא

כשאנו מדברים על אמצעי החסד, כוונתנו בעצם לשתי קבוצות עיקריות של מעשים שכל משיחי חייב בהן, ושבאמצעותם ה' מברך את בני האדם. הקבוצה הראשונה כוללת את התפילה, את התחברות המאמינים, את השקידה על דבר ה', את אסיפות הקהילה ועוד כהנה.

הקבוצה השניה מורכבת משני טקסים: הטבילה וסעודת האדון. את כולם ציווה המשיח, בכולם הוא משתמש כדי לברך ולחזק את המאמינים וכולם חיוניים לחיים המשיחיים.

ההבדלים בין שתי הקבוצות הם שבראשונה רשאי כל אדם להשתתף והיא מועילה לכל אדם, בעוד שבטבילה ובסעודת האדון רשאים לקחת חלק רק מאמינים ורק הם יפיקו מכך תועלת. בפרק זה נתרכז בטבילה ובסעודת האדון.

עלי להודות שמכל הדרשות בסידרה הנוכחית התקשיתי במיוחד להכין את זו. גדלתי במשיח בחו"ל, בתוך מסגרת שראתה את הדברים באור מאוד מסוים. במהלך לימודי בכתבי הקודש למדתי להסתכל על הנושא באור קצת שונה – לא משום שהתחלתי לכפור בדברים שלימדו אותי עד אז, אלא בגלל דברים נוספים שלמדתי על הנושא. כמו כן, להפתעתי, גיליתי שדעת רוב המאמינים זהה לדעתי החדשה. אחר כך שבתי לארץ ואני מודה, לבושתי, שהושפעתי שוב מן הסביבה ומרצוני להתאים את עצמי למקובל, אפילו אם פירוש הדבר שעלי לזנוח את מה שנראה לי ברור מן הכתובים. תוך כדי הכנת דרשה זו מצאתי את עצמי עומד שוב מול האמת שפעם הכרתי בה. ידעתי שהפעם עלי לבחור בין האמת לבין מה שרציתי שיהיה אמת והחלטתי להיות שלם עם מצפוני. העדפתי את מה שנראה לי כמסתבר בהכרח מתוך הכתובים ואת ממצאי אני מעמיד כאן לבחינתכם. מי שדעתו שונה משלי ויוכיח לי את טעותי מתוך הכתובים – אודה לו. ומי שישתכנע שדעתי נכונה – חובתו כשלי, לעמוד על דעתו משום נאמנותו לכתוב.

יש דברים המשותפים לטבילה ולסעודה ויש ביניהן גם הבדלים.

 

מי רשאי להיטבל ולהשתתף בסעודת האדון?

כבר אמרנו כי מה שמבדיל את סעודת האדון ואת הטבילה מאמצעי החסד האחרים הוא שלהיטבל ולהשתתף בסעודה רשאים רק מאמינים, כלומר אלו שנולדו מחדש בחסד אלוהים, בוטחים במשיח לישועתם, חיים למענו ורואים בו את מקור כל רוחניותם ותקוותם.

בגלטים ג' 26-29 מזוהים הנטבלים למשיח עם אלו אשר "על ידי האמונה" היו ל"בני אלוהים". נאמר שם כי כל הנטבלים "לבשו" את המשיח ועתה  הם "זרע אברהם" וזכאים, על פי הבטחת ה', לברכותיו. באיגרת אל הרומים פרק ו', הנטבלים הם אלו שיכולים לומר, "יודעים אנחנו כי נצלב איתו (עם המשיח) האדם הישן", ואשר יש להם חלק במותו ובתחייתו משום ש"אם נדבקנו בדמיון מותו, אכן נהיה דבוקים גם בתחייתו" (פסוקים 5-6).

כך גם בקשר לסעודה. ישוע אמר עליה כי "זה גופי הניתן בעדכם". הכוס היא "הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם" (לוקס כ"ב 19-20). כלומר, היא נועדה לאלו שיש להם חלק בגופו הנשבר של המשיח (במותו) וביחסים החדשים (הברית החדשה) שכרת בינם לבין אלוהים בזכות דמו.

בראשונה לקורינתים י' 17 נאמר שסעודת האדון היא השתתפות ביחד, ביטוי המציין כי המשתתפים בסעודה הם גוף אחד, "כי לחם אחד הוא, לכן  גוף אחד אנחנו הרבים, באשר לכולנו חלק בלחם האחד". מכאן שבסעודת האדון משתתף רק מי שכבר שייך לגוף המשיח, כלומר שנושע בחסדו, שרוחו שוכן בו ושזכה בישועתו.

הטבילה היא צעד חד-פעמי הנעשה בראשית החיים המשיחיים. לעומתו, הסעודה היא מעשה החוזר ונשנה לכל אורך החיים המשיחיים. נטבלים אך ורק פעם אחת, אך על הסעודה אומר ישוע, "ככל אשר תאכלו אותה".

 

טבילה

לטבילה כמה היבטים: המים, המעשה הפומבי והאמונה שבלב. כל אחד מהם הוא חיוני ובלעדיו אין הטבילה טבילה. הנטבל עומד בפני ציבור – גדול או קטן, אך בנוכחות עדים כלשהם – ומעיד על אמונתו. אם להשתמש בלשון הכתובים, הוא קורא בשמו של ישוע (מה"ש כ"ב 16). הנוכחים עדים לביטוי זה של אמונתו, להתחייבות זו של "מצפון טהור כלפי אלוהים בתחיית ישוע המשיח", כפי שנאמר בפטר"א ג' 21.

הטבילה היא ביטוי חיצוני לאמונה פנימית.

מי שמסתפק במילים ובמעשה החיצוני, הופך את הטבילה על פיה ומשנה את תוכנה. האמונה שבלב היא שהופכת את המילים הנאמרות – ואת עצם מעשה הטבילה – לאמת. בלי אמונה, הטבילה היא הצגה ריקה ועקרה. אני רוצה שתבינו; הטבילה לא הופכת אדם למשיחי; היא נועדה לחתום את עובדת היותו כזה. אדם איננו מצטרף לקהילת המשיח על ידי הטבילה. זוהי עדות פומבית לכך שהוא כבר שייך אליה מכוח מה שהמשיח עשה בחייו. כל זה נכון רק משום שאמונה היא חלק בלתי נפרד מהטבילה עצמה.

לבסוף, הטבילה נעשית במים. לא אכנס כאן לשאלה אם צריך לטבול את האדם כולו או שדי להזות עליו מים. במבט ראשון נראה שהמילה עצמה  מכריעה בשאלה זו, אלא שלא כך הדבר. יש פעמים שאותה מילה ביוונית מתארת דווקא הזיית מים, לא הטבלה. בכל זאת נראה שטבילה של ממש עדיפה, וכנראה זו המשמעות בברית החדשה, למרות שרבים וטובים חושבים אחרת ואת דעתם יש לכבד בלא סייג. היות שאיש טרם קם והוכיח שאסור לטבול ויש רק להזות, לא ברור לי מה הטעם בוויכוח בנושא. הבה נטבול, וגמרנו.

יחד עם זאת, טוב נעשה כולנו אם נוותר איש לרעהו בעניין שהוא בכל זאת חיצוני וסמלי, ונכבד איש את מנהגי רעהו.

ובכן, בטבילה כרוכים מעשה פומבי, אמונה שבלב ומים. נזכור עוד פרט אחד מעשי. היות שטבילה היא ביטוי לאמונה פנימית והתחייבות כלפי אלוהים – כלומר, קבלת עול המשיח – מוטב שאדם יטבל על ידי זקני הקהילה אליה הוא שייך. הם מסוגלים, יותר מכל אחד אחר, להעיד על כנות הכרזתו הפומבית, לבחון את כנות ההתחייבות שבפיו ולעזור לו בכל המשתמע מכך. יש נטיה להתחמק לפעמים מאחריות כלפי אחרים ולנתק את שאלת הטבילה מהמסגרת הקהילתית, אך מוטב להכיר בכך שלקהילה יש מעמד נכבד בכל הנוגע לחיי אמונתנו, והטבילה בכלל זה.

 

סעודת האדון

בסעודה יש לחם ויין, פעולה משותפת (כלומר התחברות) ואמונה. הלחם והיין מסמלים את גוף האדון ודמו. הפעולה המשותפת היא "התחברות ביחד בגוף האדון ובדמו", ובלי האמונה שבלב אין לסעודה כל ערך. הקהילה נאספת יחד, מהללת את אלוהים ונוטלת מן היין והלחם "לזיכרון אדוננו עד כי יבוא". לפני הסעודה על הנוכחים לקיים את הכתוב, "יבחן איש את עצמו". בשעת הסעודה שותים מכוס אחת ונוטלים מלחם אחד, שהרי "הלחם האחד" מבטא את השתייכותנו ל"גוף אחד" (קור"א י' 17) והכוס האחת מסמלת את דמו האחד של ישוע. אין להשתתף בסעודה ללא אמונה. הלחם והיין אינם סתם לחם ויין, אף שהם רק לחם ויין ושום דבר אחר. ישוע אמר עליהם, "זה גופי… זהו דמי" ושאול אומר שהשתתפות בלחם וביין "היא התחברות דם המשיח… התחברות גוף המשיח" (קור"א י' 16). במקום אחר הוא מזהיר כי "מי שאוכל מהלחם הזה או שותה מכוס האדון שלא כראוי יהיה אשם בגוף האדון ודמו". צריך "להפלות את גוף האדון" (קור"א י"א 29), כלומר, לדעת את ההבדל בינו לבין סתם לחם ויין, לראות בהם את גוף האדון ודמו.

 

הטבילה וסעודת האדון – משמעות ומהות

מהו תוכן הטבילה והסעודה ומהי משמעותן? מה מתרחש במהלכן? נשתדל לענות על שאלות אלה יחד.

אמשמעות

הטבילה מציגה בעצם את הבשורה כולה. כתבי הקודש קושרים את הטבילה עם התשובה מחטא, עם סליחת החטאים וקבלת רוח הקודש. "ויאמר פטרוס אליהם, 'שובו מדרכיכם והיטבלו, כל איש מכם, לשם ישוע המשיח לסליחת חטאיכם, וקיבלתם את רוח הקודש"' (מה"ש ב' 38). אנו נטבלים "לשם ישוע המשיח". הוא המוקד. בו אנו מתרכזים בעת הטבילה ולמען הדיוק אנו מתמקדים במותו: "האינכם יודעים כי כולנו – הנטבלים למשיח ישוע – למותו נטבלנו?" (רומים ו' 3). הטבילה היא הדגמה של הבשורה: "נקברנו עימו בטבילה למוות למען, כאשר ניעור המשיח מן המתים, נתהלך בחיים מחודשים" (שם, פס' 4). שאול מתאר זאת גם בהקשר אחר: "אלוהים, המלא רחמים… אחרי היותנו מתים בפשעים, החיינו עם המשיח – בחסד נושעתם!" (אפסים ב' 4-5). הטבילה מלמדת על הבשורה. היא מכריזה שאנו חוטאים, שעלינו לזנוח את החטא ולהיוושע, ושנוכל לעשות זאת אך ורק בזכות דמו של ישוע. אנו לוקחים חלק במותו המכפר ובתחייתו המחדשת את הווייתנו. "ניקברנו עימו בטבילה למוות". מותו הוא מותנו לחטא ושיחרורנו מן החטא בזכות חסדו הכל-יכול. תחייתו היא תחייתנו ממוות בחטאים, לחיים חדשים למען אלוהים.

הטבילה היא גם תמונה של מה שהרוח עושה בנו כשהוא הופך אותנו לאיברים בגוף חדש, גוף המשיח, "כי אנו, הנטבלים למשיח, גוף אחד הננו" (קור"א י"ב 13) – יהודים וגויים. מבוגרים וצעירים – "כי כולכם, אשר למשיח נטבלתם, לבשתם את המשיח ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם במשיח ישוע. ואם למשיח אתם, הינכם זרע אברהם ונוחלים כפי ההבטחה" (גלטים ג' 27-29).

הטבילה, אם כן, מציגה אותנו כשייכים כולנו יחד למשיח, ומתוקף כך גם זה לזה.

הבה נזכור, הטבילה מסמלת משהו שבאמת קיים בחיינו ומתוך כך גם את חובתנו לחיות בהתאם. הטבילה מציינת כי עזבנו את החטא, שאנחנו נשענים על חסד אלוהים במשיח לישועתנו, שאנו מאמינים בדמו לכפרת חטאינו, שיש לנו חלק במותו ובתחייתו, שקיבלנו מאלוהים את רוחו כדי שנוכל לחיות כרצונו, שאנו שייכים זה לזה וכולנו יחד למשיח – במילים אחרות: את הבשורה כולה. מכאן שהטבילה היא מעשה רב משמעות שאסור להקל בו ראש או לזלזל בחשיבותו.

אם כך, להיטבל זכאים רק אלו שדברים אלה נכונים לגביהם. יש אומרים שהטבילה לא מסמלת רק את מה שהתרחש בעבר אלא גם את מה שעשוי להיות בעתיד ולכן הן נוהגים לטבול תינוקות של מאמינים. אומנם זו איננה הסיבה היחידה למנהג זה, אבל זו אחת מהן. לעניות דעתי, לטענה זו אין כל יסוד בכתובים. יותר מכך, אין לה אחיזה במציאות, מנין לנו, בעת ינקותם, שילדינו אכן יאמינו? אנו רוצים בכך ומקווים שכך יקרה ואף נטרח בכיוון זה, אבל מנין לנו שכך אכן יהיה? כלום איננו מכירים ילדים שגדלו בבתים משיחיים ודחו את האמונה וזנחו את המשיח? לכן, אף שאנו מכבדים את דעתם של אחרים גם בעניין זה, איננו מסכימים עימה. טבילה אמיתית היא רק של אלה שטבילתם מעידה על מציאות חייהם, ולכן מן הראוי שתבוא בעקבות אמונתם ולא לפניה.

ולבסוף, טבילה היא בדרך כלל המעשה הפומבי הראשון של הצטרפות לקהילת המשיח: "ויקבלו את דברו בשמחה ויטבלו, וביום ההוא נוספו כשלושת אלפי נפש" (מה"ש ב' 411). איך נוספו? על ידי הטבילה. מתי נטבלו? לאחר שקיבלו את דבר ה'. משום כך, בדרך כלל תהא הטבילה הצעד הראשון שנעשה לאחר הצטרפותנו לקהילה משיחית. כל יתר החובות והזכויות יבואו בעקבותיה, כמו שנאמר בהמשך הפסוק שציטטנו, "ויהיו שוקדים על תורת השליחים ועל ההתחברות ועל בציעת הלחם והתפילה" (פס' 42). קודם הם נטבלו ואחר כך לקחו חלק בשאר. אין זאת אומרת שחייבים להיטבל בראש וראשונה. יתכנו מצבים שאינם מאפשרים זאת, וכל עוד אין דחיית הטבילה נובעת מסירובו של האדם להיטבל, אין כל יסוד למנוע ממנו את שאר זכויותיו כמאמין רק משום שטרם נטבל מסיבות שאינן תלויות בו. יחד עם זאת, צריך שיהיה ברור שהטבילה היא חובה. ישוע ציווה לטבול ולהיטבל וכל מי שמסרב לעשות כן מורד במצוות אדוננו.

גם סעודת האדון מציגה את הבשורה, וכמו הטבילה גם היא מתמקדת בישוע ובמותו לכפרת חטאינו. אנו לוקחים חלק בסעודת האדון "לזיכרונו".  במרכז הסעודה עומדים הלחם והיין שישוע אמר עליהם, "זהו גופי… זהו דמי". גוף זה "נשבר", דם זה "נשפך" בעדנו לסליחת חטאים, "הברית החדשה בדמו". הסעודה גם מלמדת על היותנו "גוף אחד" ועצם אכילת הלחם ושתיית היין מבטאים זאת. שוב ושוב, לאורך שנותינו במשיח, היין מרמז שאנו חיים בזכות כפרתו. אין בסעודה התייחסות ישירה לתחייתו, כמו שיש בטבילה, אך יש בה הבטחה לעתיד, שכן נצטווינו לקחת ממנה "עד כי יבוא". משמע, מעשה הישועה שלנו טרם נסתיים. ישוע אומנם מת בעדנו, אבל הוא עוד יבוא. "עין לא ראתה ואוזן לא שמעה, אף לא עלה על לב אדם הדברים אשר אלוהים הכין לאוהביו". יבוא יום בו נראהו כפי שהוא ונהלל את השה שנזבח בעדנו בהלל ובתפארת שלא ניתן לתאר כעת במילים. מי יתן ובמהרה תבוא עת זו! אמן.

הסעודה מדגישה יותר מהטבילה את מימד ההתחברות. בטבילה מעיד המאמין על אמונתו, "נקבר", קם וצוהל. כל העיניים נשואות אליו והכל משתתפים בשמחתו האישית והמיוחדת. בסעודה יושבים כולם יחד ומשתתפים באותה שמחה, באותה תקווה ובאותה הודיה לאלוהים. זוהי משמעות הטבילה וסעודת האדון, זהו תוכנן.

הבה נפנה עתה להתבונן במהותן. מה מתרחש בשעה שאדם נטבל או משתתף בסעודת האדון!

במהות

האם הטבילה וסעודת האדון הן רק סמל, או שיש בהן משהו נוסף? הבה נראה מה אומרים הכתובים בעניין זה:

היטבלו… לסליחת חטאיכם.
(מעשי השליחים ב' 38)

קום, היטבל והתרחץ מחטאותיך.
(מעשי השליחים כ"ב 16)

נקברתם עימו בטבילה.
(קולוסים ב' 11)

ניטבלתם למשיח… לבשתם את המשיח.
(גלטים ג' 27)

לא בגלל מעשי הצדקה אשר עשינו הושיע אותנו כי אם בחסדו, על ידי טבילת התולדה החדשה.
(טיטוס ג' 5)

התיבה, אשר נמלטו אליה מעטים… והיא דמות הטבילה אשר כעת תושיע גם אתכם.
(פטר"א ג' 20-21)

כולנו – הנטבלים למשיח ישוע – למותו נטבלנו… נקברנו איתו בטבילה למוות למען… נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים.
(אל הרומים ו' 4)

הטבילה מצטיירת פה כסמל שמשמש ביד ה' כדי לעשות משהו למעננו. היא מתוארת כמעשה שבמהלכו "נדבקנו בדמיון מותו…ותחייתו".
(רומים ו' 5)

בטבילה מתרחש משהו נוסף, פרט לפעולה שעושים הטובל והנטבל. הם לא היחידים שפועלים, גם אלוהים עושה משהו. זו הסיבה שברומים ו' מדבר שאול על טבילתנו בלשון סבילה ולא בלשון פעילה; "הומתנו… למותו נטבלנו… נקברנו איתו בטבילה… נדבקנו בדמיון מותו". כך גם בסעודת האדון: "כדבר אל נבונים אני מדבר – ואתם, בינו את אשר אני אומר. כוס של ברכה אשר אנחנו מברכים עליו, הלא הוא מחבר אותנו לדמו של המשיח! והלחם אשר אנו בוצעים, הלא הוא מחבר אותנו לגופו של המשיח!" (קור"א י' 15-16). בהמשך מזהיר שאול את אלו שנטו להקל ראש בסעודה, "הנעז להקניא את אדוננו?! הכי חזקים אנחנו ממנו?…לכן, מי שיאכל מן הלחם הזה או ישתה מכוס האדון שלא כראוי יאשם לגוף אדוננו ולדמו. יבחן איש את עצמו ואז יאכל מן הלחם וישתה מן הכוס, כי האוכל ושותה שלא כראוי אוכל ושותה דין לנפשו כיוון שלא הבחין (היפלה, הבדיל) את גוף האדון. בגלל הדבר הזה יש בכם חולים וחלשים רבים והרבה ישנו המוות!" (קור"א י' 22, י"א 27-30).

הטבילה והסעודה הם אומנם סמל, אבל אינם סמל בלבד. הסמל והמסומל כרוכים זה בזה עד שיש נטיה לראות בהם אחד: "זהו גופי… זהו  דמי… ניטבלנו למותו… טבילת התולדה החדשה… מי שיאכל מן הלחם הזה או ישתה מכוס האדון שלא כראוי יאשם לגוף האדון ולדמו".

למה הדבר דומה? לענן שהלך לפני בני ישראל במדבר – סמל נוכחות ה' עימם, ובכל זאת יותר מכך. כך גם ארון הקודש – ארון ותו לא, ובכל זאת יותר מארון. "ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, 'קומה, ה', ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך!' ובנוחו יאמר, 'שובה, ה', רבבות אלפי ישראל' " (במדבר י' 35).

אמצעי החסד אינם המים או הלחם והיין כשלעצמם, אלא כל הקשור בהם – מצוות ה', אמונת המאמין, ברכת המשיח, פעולת אלוהים. בכך הם דומים לטקסים ולקורבנות מן הימים שקדמו למשיח. אלוהים אמר על הדם בפסח, "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם". לקורבנות הוא קורא "קורבנות כיפורים" אשר, אם הוקרבו כיאות, הביאו לסליחת חטאי מקריביהם. לדם הכבשים והפרים כשלעצמו לא היה שום ערך. הדם היה סמל, אך יותר מסמל. זו היתה התגלמות הדבר שהקורבן סימל. דם הקורבנות הציב מצד אחד את חסדי ה' ומצד שני גם את אמונת החוסים בו – וכך עם אמצעי החסד, כלומר, כלי שבאמצעותו ה' העניק למאמינים בו את סליחת החטאים. העיקר איננו במעשה, כי אם באמונת המאמין מצד אחד ובפעולת ה' בחסדו מצד שני. כשמשתתפים בטבילה ובסעודה באמונה, ה' פועל באמצעותן ברוחו, כפי שהוא עושה כשמבשר מכריז את דבר ה' ודבריו משמשים ביד אלוהים "כפטיש המנפץ את הסלע". מדובר ביותר מפעולה שכלית או רגשית. התוצאות אינן פסיכולוגיות בלבד, אלא גם רוחניות.

אני יודע שיש רתיעה מלייחס משמעות כזו לטבילה ולסעודת האדון – ובצדק. רבים בהיסטוריה הפכו אמת זו על פיה וראו באמצעי החסד מין כישוף משיחי שפועל על המשתתפים בהם בלי קשר לאמונתם. הכנסייה הקתולית אשמה בכך במיוחד. אבל צריך להיזהר שמא, מרוב רצון להתרחק מטעות אחת, נמצא את עצמנו נכשלים באחרת. בימים מודרניים אלו רווחת הנטיה להתרחק מטקסים כדי לבוא אל ה' בדרך בלתי אמצעית. דתות העולם עשו שימוש כה רע בטקסים ובסמלים עד שהכל מנסים להתרחק מהם. אין לראות בסמל את העיקר, אבל לא נוכל להתכחש לכך שישוע ציווה עלינו את הטבילה ואת סעודת האדון. אלוהים משתמש באמצעי החסד. הוא תמיד עשה זאת. אמצעים אלו נחוצים משום שגישה בלתי אמצעית אליו קשה הרבה יותר משאנחנו משערים לעצמנו: "המלאכים רועדים מפני כבודו, מסתירים פניהם ונופלים לפניו, על אחת כמה וכמה אנחנו. ההרים נמסו לפני הדרו – ואנחנו מה?" (ג'ון קלווין).

אפילו בגן עדן היו אמצעי חסד, וכש-ה' אלוהי צבאות בא אל האדם בגן, הוא לא בא אליו בכל הדרו אלא כ"מתהלך בגן לרוח היום". לא יראהו האדם וחי. אלוהים מתכסה ומצניע את עצמו מפנינו כדי שנוכל להכירו לפחות מעט, אחרת לא יכול היה להתגלות לפנינו. "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי.. הנה מקום איתי, וניצבת על הצור, והיה בעבור כבודי ושמתיך בניקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי, ופני לא ייראו" (שמות ל"ג 20-23).

עם ישראל ראה את ה' בסמלים שבאמצעותם נהנה מברכתו – לא בלי אמונה, אך גם לא בלי סמל. ה' פעל באמצעות סמלים אלה והמזלזל בהם הוכה (זיכרו את פרץ עוזה). שאול מזהירנו שנוכה גם אנחנו אם נקל ראש בסעודת האדון.

  • על מלאך ה' שהנחה את בני ישראל במדבר נאמר: "קדוש, שמי בו" (שמות כ"ד 21).

 

  • על הר סיני נאמר: הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו. כל הנוגע בהר מות יומת" (שם, י"ט 12).

 

  • עוזה שלח ידו לתיבה ומת.

 

  • עוזיהו העלה קורבן בלא רשות והוכה בצרעת.

אירועים אלה לא היו סתם שלב פרימיטיבי בהתפתחות הדת, כי אם אמת אלוהים העומדת לעד. אלוהים קושר בין ברכות מסוימות למעשים מסוימים. "באשר שניים או שלושה נאספים בשמי, שם אני בתוכם". "שאלו – ויינתן לכם". "אין לכם משום שאינכם מבקשים". "אם תשאלו מאת האב בשמי, יתן לכם".

הקורבנות כיפרו באותו מובן ובאותה דרך שהטבילה מושיעה. לא מעצמה. לא בלי אמונה. לא בכוח כישוף או מיסטיקה כלשהי, אלא בהצגת הדברים, בפעולת אלוהים המלווה את הסמל ובאמונה מצד המשתתף.

ובכן, הטבילה במים ונטילת הלחם והיין אינם כל המציאות – אפילו לא עיקרה. בהם, ומעבר להם, קיימת מציאות אחרת הפועלת באמצעותם ומסומלת על ידם. אפשר לסכם זאת כך: בטבילה ובסעודת האדון פעיל המאמין ופעיל גם ה' בחסדו. הפועל העיקרי הוא, כמובן, אלוהים. אמצעי החסד הם כלים שאלוהים משתמש בהן למען המאמינים.

 

ל ס י כ ו ם :

  1. אמצעי החסד הם כל אותם מעשים שאלוהים ציווה עלינו לעשות ואשר צירף אליהם את ברכתו.
  2. בטבילה ובסעודה רשאים להשתתף רק מאמינים.
  3. שתיהן מציגות את הבשורה:
    – את מותו המכפר של המשיח;
    – את החלק שאנחנו לוקחים במותו;
    – את הפרי שאנו מקבלים ממוות זה.
  4. שתיהן מתמקדות במשיח ובמעשהו עבורנו ובנו, לא במעשינו או בהנאותינו מחסדו.
    – אנו נטבלים למותו של ישוע ולתחייתו.
    – אנו טועמים מגופו ומדמו.
    – ישוע הוא ראש ועיקר לכל.
  5. ההנאה מחסד ה', העדות שאנו נותנים לגבי אמונתנו, והתמסרותנו למשיח בטבילה ובסעודת האדון מחייבות אותנו לחיות על פי הבשורה.

– "נקברנו איתו בטבילה למוות למען… נתהלך… בחיים מחודשים"
(רומים ו' 4).
– "אם כן, איפוא, אל תשלוט החטאת בגופכם… כי השתעבדתם לצדקה"
(שם, פס' 12-18).
– "לא תוכלו לשתות כוס אדוננו וכוס השדים יחד, ולא יהי לכם חלק בשולחן אדוננו ובשולחן השדים"
(קור"א י' 21).
על כן היזהרו בחייכם וחיו כמצוות ה'.

  1. לבסוף, אף שאין מקום להפריז בכך או לחייב בטקסים שבני אדם המציאו, יש מקום לסמלים וטקסים ואין בהם כדי לפגוע בשום צורה בחרות חיינו כמאמינים. למשל, הדרך בה אנו מנהלים את אסיפותינו, סוג השירים שאנו בוחרים, הזמן שאנו מקדישים לדבר ה' באסיפות, תוכן תפילותינו – כל אלו הם סמלים המבטאים את המציאות שבליבנו – לטוב או לרע.

יעזרנו ה' לנהוג במצוותיו כרצונו, ליהנות מחסדו ולחיות לתפארתו.

אמן ואמן!