דניאל פרק ו'

דניאל הנביא – פרק ו'

 

הפגנת שלטון ה' על חוקי הגויים

מעמד דניאל תחת דריוש ו' 2-4

"ויהי טוב בעיניו למנות על הממלכה מאה ועשרים אחשדרפנים שיהיו בכל הממלכה. ולמעלה מהם שלושה משגיחים, ודניאל אחד מהם, אשר להם ימסרו האחשדרפנים האלה דין וחשבון, לבל תבוא רעה על המלך. ויהי דניאל גדול מכל המשגיחים והאחשדרפנים, יען כי היתה בו רוח יתרה, ויחשוב המלך להעמידו על כל ממלכתו."

דריוש היה איש מנהל מוכשר. הוא מינה מאה ועשרים שרים הכפופים למרותו, כדי לעזור לו למשול בכל ממלכת בבל הכבושה. מידע זה שמוסר דניאל תואם לזה המצוי בלוח תולדות הימים של כורש, המציינים כי גובארו "מינה מושלים בבבל."[1]

המלך מינה גם שלושה משגיחים לעמוד בראש מאה ועשרים השרים. על שלושת המשגיחים הוטלה האחריות לפקח על עבודת השרים – ובמיוחד על גביית המסים עבור דריוש. דניאל מונה להיות אחד מן המשגיחים הללו. למרות שהשלטון עבר מידי הבבלים לידי פרס ומדי, ריבונות אלהים שמרה את דניאל במשרה ממשלתית רמת מעלה.

דניאל היטיב כל כך במילוי תפקידו עד שהמלך תכנן למנות אותו לראש על המשגיחים בבוא העת. מנקודת מבט אנושית היה זה דבר בלתי-רגיל שכן דניאל היה כבר בן לפחות שמונים שנה. הסיבה שדניאל כה היטיב לתפקד נעוצה בעובדה "כי היתה בו רוח יתרה." במילים אחרות, אלהים חנן אותו בריבונותו ביכולת על-טבעית.

 

מזימת השרים ו' 5-10

"אז בקשו המשגיחים והאחשדרפנים למצא עלילה על דניאל בדבר המלכות, אבל לא יכלו למצא כל עלילה או מגרעת, כי נאמן היה ולא נמצאה בו כל שגיאה או מגרעת. ויאמרו האנשים האלה: לא נמצא על דניאל זה כל עלילה אחרת מאשר עבודת אלהיו. וימהרו המשגיחים והאחשדרפנים האלה אל המלך ויאמרו לו: דריוש המלך לעולם יחיה! כל המשגיחים, המושלים, האחשדרפנים, השרים והפחות עצו עצה אשר יוציא המלך פקודה וישליט איסור, לאמר כי מי שיבקש בשלושים הימים הבאים בקשה מאל או אדם אחר זולתי ממך, המלך, ישלח אל גוב האריות. ועתה, המלך, הוצא את האיסור וכתב תעודה שאין לשנותה, כמשפט מדי ופרס, חק ולא יעבור. על כן כתב המלך דריוש את התעודה ואת האיסור."

האחשדרפנים והמשגיחים האחרים קינאו בדניאל לנוכח היחס המועדף שקיבל מן המלך. באופן כה אופייני לגויים, הם לא יכלו לסבול מצב בו יהודי ממלא תפקיד כה רם. הם קשרו קשר להדיח את דניאל ממשרתו. הם בדקו ביסודיות את עברו בשירות הממשלה, בתקווה למצוא אותו אשם בחוסר נאמנות, רשלנות או שחיתות כלשהי, אך לדאבונם לא הצליחו למצוא בו אף מגרעת אחת. דניאל היה מדינאי מהימן, אחראי וכנה.

מכיוון ששירותו של דניאל היה ללא רבב, נאלצו יריביו לחפש דבר כנגדו במקום אחר. לדניאל יצא מוניטין של מסירות לה', אלהי ישראל, על-כן החליטו אנשים אלה להשתמש בתורת ה' נגדו. האנטישמיות שהשתלטה עליהם הייתה כה חזקה עד שלא בחלו בשום אמצעי כדי להיפטר מדניאל.

לאחר שהגו את מזימתם, באו הללו לפני המלך דריוש וטענו לפניו שכל שריו קיבלו החלטה פה אחד לאחר התייעצות. הצהרה זו הייתה שקרית, מכיוון שדניאל לא היה מעורב בהחלטה. החלטתם הייתה כדלקמן: על המלך להוציא ולאכוף צו האוסר על כל אדם לבקש דבר-מה מכל אל או אדם אחר זולתי המלך עצמו למשך שלושים הימים הבאים. העובר על הצו יושלך לגוב אריות. במילים אחרות, הם הציעו לדריוש להיות הנציג הבלעדי לאלוהות למשך חודש ימים.[2] האנשים פנו במתכוון לגאוותו של המלך, בתקווה להצליח לרמות אותו כך שיוציא לפועל את מזימתם.

השרים חיברו כנראה את כתב-הצו המוצע טרם פגישתם עם המלך. רק חותמת המלך על כתב-הצו הייתה נחוצה כדי לתת לו תוקף חוקי. האנשים תכננו את מהלכיהם בקפידה, כך שלמלך לא תהייה שהות לתת דעתו למעשה ולתוצאותיו. הצלחת מזימתם הייתה תלויה במידה רבה בפעולה מהירה; לכן, מיד עם הצגת הצו לפני המלך, לחצו עליו השרים לחתום על המסמך.

השרים השתוקקו לקבל את חתימת המלך בשל טבעם הייחודי של חוקי פרס ומדי.

פרס התגאתה בעובדה שחוקיה מעולם לא השתנו, וכל הבטחה או פקודה מלכותית היו בלתי הפיכות. ציוויו ומשפטיו של המלך ניתנו, כביכול, בהשראת האל אהורה-מזדה עצמו; על-כן היו חוקי הממלכה רצון האל, וכל הפרה שלהם היוותה פגיעה באל.[3]

האנשים ידעו כי מרגע שנכנס החוק לתוקף אין איש יכול לשנותו, אפילו לא המלך עצמו.

בלחץ הרגע נפל דריוש בפח שהכינו לו שריו. הוא חתם על הצו, והפך אותו לחלק מחוקי פרס ומדי.

 

דניאל נופל בפח ו' 11-16

"כאשר נודע לדניאל כי התעודה נכתבה, נכנס לביתו, אשר בעלייתו חלונות פתוחים לעבר ירושלים ושלוש פעמים ביום היה כורע ברך ומתפלל ומודה לפני אלהיו, כאשר היה עושה גם לפני-כן. וימהרו האנשים האלה וימצאו את דניאל מתפלל ומתחנן לפני אלהיו. ויגשו אל המלך וידברו לפניו על דבר איסור המלך: הלא כתבת איסור, שכל אדם שיבקש בשלושים הימים הבאים בקשה מכל אל או אדם זולתי ממך, המלך, יושלך אל גוב האריות? ויען המלך ויאמר: נכון הדבר, כמשפט פרס ומדי, חק ולא יעבור. ויענו ויאמרו לפני המלך: דניאל, מבני גלות יהודה, אינו שם לבו עליך, המלך, ועל האיסור שכתבת, והוא מתפלל שלוש פעמים ביום את תפילתו. כאשר שמע המלך את הדבר, חרה לו מאד והוא נתן את דעתו על דניאל להצילו. וימהרו האנשים האלה אל המלך ויאמרו למלך: דע-לך, המלך, כי משפט מדי ופרס הוא, שכל איסור ופקודה שמוציא המלך יש לקיימם בלי לשנותם."

ללא ספק יצאו השרים מלפני המלך בשמחה רבה. הם ידעו היטב כי צו המלך נוגד את תורת אלוהיו של דניאל. התורה אוסרת על עבודת אלילים, וכל תפילה לאחר מלבד ה' מהווה עבודת אלילים. הם היו משוכנעים שהצליחו ללכוד את דניאל בדילמה של נאמנות – האם ישמור יהודי זה אמונים לאלוהיו, או למלך שגמל לו חסד?

דניאל יכול היה להימנע מנפילה במלכודת בקלות יחסית. מכיוון שהצו לא קבע כי חובה להתפלל בכלל במשך אותם שלושים הימים, היה יכול דניאל להימנע מלהתפלל אותו חודש. אם לא היה מתפלל למלך, לא היה מפר את תורת ה', ואם לא היה מתפלל לה', לא היה מפר את צו המלך. דניאל היה יכול להצדיק זאת מכיוון שחייו בסכנה, ואלהים כמובן יסלח לו על חיים ללא תפילה למשך זמן כה קצר.

דניאל סירב לבחור את הדרך הקלה. הוא לא היה "ידיד לעת טובה", המשרת את אלהים כאשר אין שירות זה גורם לאי-נוחות אישית או תובע מחיר גבוה. הוא היה משוכנע שקשר יום-יומי עם אלהים קודם לרצון כל אדם. כתוצאה מכך, כאשר למד אודות צו המלך המשיך בתפילתו כתמול שלשום. שלוש פעמים ביום הוא עלה לעליית הגג להתפלל. הוא אף לא הגיף את החלונות או התפלל בלחש כדי שמעשיו לא יתגלו, והמשיך להודות לאלהים על אף הצו. שוב עשה דניאל את הדבר הנכון ובטח באלהים למרות התוצאות הצפויות.

השרים האחרים ריגלו אחר דניאל לראות אם יתפלל לאלהים. כשמצאוהו מתפלל, מיהרו לרוץ למלך ולהלשין עליו. לאחר שהמלך הודה כי חתם על הצו שאין לשנותו, הם הודיעו לדריוש שדניאל הפר צו זה. הם הזכירו למלך שדניאל הוא נוכרי – יהודי – ובכך רמזו שאי-ציותו לצו המלך נעוץ בחוסר נאמנות פוליטית.[4]

דריוש הבין לראשונה כי נהג בניגוד לרצונו כתוצאה מתרמית. כאשר נוכח לדעת כי דניאל, השר המועדף עליו, נפל קורבן לאותה תרמית, חרה לו הדבר מאוד. המלך ניסה נואשות לבטל את הגזרה לפני רדת הערב, שכן על-פי הנוהג המזרחי יש להוציא משפט לפועל "בערבו של אותו יום אשר בו הובאה האשמה."[5]

תגובת המלך הדאיגה מאוד את השרים, לכן עמלו שוב להזכיר לו שצו המלך הוא בלתי-הפיך. קרוב לוודאי שתזכורת זו הכעיסה את דריוש, אך השרים חזרו בדבקות על העובדה שחוקי פרס ומדי הם בלתי-הפיכים. לדידם הייתה זו הדרך היחידה להיפטר מדניאל.

 

דניאל מושלך לגוב האריות ו' 17-19

"אז ציוה המלך ויביאו את דניאל וישליכוהו אל גוב האריות. ויען המלך ויאמר לדניאל: אלהיך אשר אתה עובד אותו בכל עת, הוא יצילך. ויביאו אבן אחת וישימוה על פי הגב ויחתום המלך אותה בטבעתו ובטבעת נכבדיו, למען לא ישתנה רצונו בדבר דניאל. וילך המלך אל היכלו וילן בצום. את פילגשיו לא הכניס אליו ושנתו נדדה ממנו."

לדריוש לא נותרה שום ברירה אלא להשליך את דניאל לגוב האריות. הדבר היחיד שיכול היה לעשות הוא להביע משאלה שאלוהי דניאל יציל אותו. שוב ניתנה לאלהים ההזדמנות להפגין את שלטונו הריבוני בכל מעשי האדם. האם יוכל ה' להציל את עבדו ממוות ולהפר בכך את חוקי פרס ומדי, דבר בל-יעשה?

גוב האריות היה ככל הנראה מערה תת-קרקעית עם פתח אוורור בתקרתה ודלת הצידה.[6] אבן גדולה נגללה על פתח המערה. האבן נחתמה תחילה על-ידי המלך כדי להבטיח שהשרים לא יעשו דבר להחיש את מותו של דניאל, מעבר לנדרש על-פי הצו. לאחר-מכן חתמו את האבן גם השרים, למנוע מן המלך להתערב להצלת דניאל.[7]

על המלך עבר לילה קשה. הוא היה כה מודאג עד שלא יכול היה לאכול או לישון, ואף נמנע מתענוגות.

 

דניאל ניצל מגוב האריות ו' 20-24

"בעלות השחר, עם אור ראשון, קם המלך וילך בהול אל גוב האריות. ובהתקרבו אל הגוב זעק בקול עצוב. ויען המלך ויאמר לדניאל: דניאל, עבד אלהים חיים, אשר אתה עובד אותו בכל עת, האם עלה בידו להצילך מן האריות? וידבר אז דניאל אל המלך: המלך לעולם יחיה! אלהי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות ולא חיבלוני, יען כי נמצאתי זכאי לפניו. ואף לפניך, המלך, כל רע לא עשיתי. וישמח המלך מאד ויאמר להעלות את דניאל מן הגוב, ולא נמצאה בו כל חבלה, כי האמין באלהיו."

למחרת היום, עם אור ראשון, קם דריוש בדאגה רבה ומיהר לגוב האריות. בקול עצוב שאל: "דניאל, האם עלה ביד אלהיך להצילך מן האריות?" שאלה זו משקפת את השקפת העולם הפגנית. היא רימזה שאם דניאל מת, היה זה בשל אי-יכולתו של אלוהיו להצילו. המלך קיווה שקולו של דניאל יענה לקריאתו, ולא גיהוקו של אריה שבע.

דניאל השיב וענה למלך שאלהים שלח את מלאכו לסגור את פי האריות, כך שלא יכלו לפגוע בו. יתכן ששליח שמימי זה היה מלאך ה', המשיח לפני שבא בבשר, אשר הציל את שלושת רעי דניאל מכבשן האש שנים רבות לפני כן. אלהים הציל את דניאל מכיוון שלא הפר את תורת ה' ואף לא נמצא אשם בחוסר נאמנות למלך.

בהקלה רבה ציווה דריוש להעלות את דניאל מגוב האריות. דניאל הועלה כנראה דרך פתח האוורור בתקרת המערה. המלך לא רצה לפתוח את החותמות על האבן שחסמה את הדלת, ובכך לתת לשריו פתחון-פה להאשימו בניסיון להציל את דניאל בלילה. דניאל נבדק בקפידה ולא נמצאה עליו אפילו שריטה. אלהים כיבד את אמונת עבדו, דניאל, והפגין את ריבונותו על חוקי הגויים.

 

עונשם של השרים ו' 25

"וייצו המלך ויביאו את האנשים האלה אשר העלילו על דניאל, וישליכום אל גוב האריות, אותם, את בניהם ואת נשותיהם. ולא הגיעו אל תחתית הגוב עד שהשתלטו עליהם האריות וכיתתו את עצמותיהם."

דריוש ציווה להשליך את כל השרים שהעלילו על דניאל לגוב האריות, יחד עם נשותיהם ובניהם. כך נענשו השרים על שניסו להרוג שר נאמן, ועל שהוליכו שולל את המלך וגרמו לו עגמת-נפש כה רבה. הרודוטוס, וכן מחברים אחרים מן הזמן העתיק, מציינים כי שליטי פרס הוציאו להורג את כל קרוביו של אדם שביצע פשע שדינו מוות.[8] הייתה זו דרך יעילה למנוע מקרובי משפחה ממורמרים לנסות להתנקש במלך בעתיד.

קורבנות אלה הושלכו לגוב האריות דרך פתח האוורור העליון. עוד בטרם הגיעו לתחתית הגוב התנפלו עליהם האריות והחלו לטרפם. דניאל מתאר את אכזריות האריות כדי להדגיש את אופייה הניסי של גאולתו הוא. דניאל לא ניצל מגוב האריות מכיוון שאלה היו שבעים מדי או זקנים מדי לטרפו.

 

פקודתו החדשה של דריוש ו' 26-28

"ויכתוב המלך דריוש אל כל העמים, האומות והלשונות השוכנים בכל הארץ: ירבה שלומכם! מלפני יצאה פקודה, כי בכל ממשלת מלכותי יהיו חרדים ויראים מפני אלהי דניאל, שהוא אלהים חי וקיים לעולם, אשר מלכותו לא תיכלה ושלטונו יהיה עד קץ הימים. הוא ממלט ומציל ועושה אותות ומופתים בשמים ובארץ. הוא שהציל את דניאל מיד האריות."

דריוש התרשם כל כך מהנס שחולל ה' עד שפרסם צו חדש. בצו זה הוא ציווה על כל נתיניו להתייחס בכבוד וביראה לאלוהי דניאל. הוא תיאר את ה' כאלהים חי וקיים לעולם, ריבון עד ומחולל נסים. הייתה זאת הצהרה יוצאת מן הכלל מפי שליט עובד אלילים, אך יש לציין שדריוש לא קרא לה' האל היחיד.

 

משפט סיכום אודות דניאל ו' 29

"ודניאל זה עשה חיל בימי מלכות דריוש ובימי מלכות כורש הפרסי."

דניאל מסיים את פרק ו' במשפט סיכום בדומה לפרק א'. למרות שאויבים ניסו להפילו, דניאל שרד ושגשג לאורך תקופת שלטונם של דריוש השליט וכורש, המלך הראשי. הייתה זאת עדות נפלאה להגנה הריבונית שמעניק ה' לעבדו.

 

                                                                                                                     

 

[1] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 132.

[2] Ibid.

[3] Will Durant, Our Oriental Heritage (New York: Simon and Schuster, 1954), p. 361.

[4] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 136.

[5] C. F. Keil, Biblical Commentary On The Book Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publihing Company, 1959), p. 215.

[6] Ibid., p. 216.

[7] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1973), p. 169.

[8] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 138.