בראשית מד 4 – מה 15

מבחן הגביע — יהודה מוכן להקריב את עצמו — יוסף מתוודע לאחיו

 

הקדמה

 

סקירה קצרה של השיעור שעבר (פרק מג):

 

  • בני יעקב ירדו בפעם השנייה למצריים כדי לקנות אוכל.
  • יהודה שכנע את יעקב לשלוח את בנימין עימם ויעקב אמר בעיקרון "שרצונו של ה' ייעשה. רק לו יש את הכוח להחזיר את כולכם הביתה בשלום, כולל שמעון שכרגע כלוא. ואם ה' ייבחר שלא, אזי'כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי' — אני מוכן להיות אב שכול. אלוהים לעולם לא עושה טעות."
  • כאשר אחיו של יוסף מגיעים למצריים, מפנק אותם יוסף בסעודה גדולה בביתו. היו לכך שתי מטרות לפחות:
  1. המשתה הדגים לאחים באופן מוחשי ביותר את השפע שקיים במצריים, אפילו בעיתות של רעב ובצורת חמורים בארץ כנען.
  2. יוסף רצה לבחון כיצד האחים מתייחסים אחד לשני, ובמיוחד כיצד הם מתייחסים לבנימין. לכן יוסף נתן לבנימין יחס של אח"מ לאורך כל הסעודה.
  • יוסף שלח את אחיו בחזרה לארץ כנען:
  • הוא עדיין לא גילה להם את זהותו האמיתית;
  • הוא החזיר להם את כספם לתוך שקי התבואה;
  • והוא הכניס את כוס הכסף שלו לתוך שק התבואה של בנימין.

 

מבחן הגביע

 

פסוקים 5-4:

הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ: "קוּם, רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים, וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: 'לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה? 5 הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ, וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ. הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם.'"

 

יוסף ממשיך בתוכניתו. הוא כבר גרם לאחיו להאמין שיש לו כוחות מיוחדים. אתם זוכרים שהוא הושיב את כולם לפי הגיל מסביב לשולחן — ראובן בראש ובנימין בקצה — והם תהו: "איך יכול המצרי הזה לדעת את הפרטים הללו על משפחתנו?"

כעת הוא מורה למנהל המשק שלו לומר להם שהוא משתמש בכובס הכסף שלו בכדי לנבא את העתיד — "וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ" — בדומה למה שכיום נקרא "קריאה בקפה".

לעתים מורים לתנ"ך יציינו שני גיבורי תנ"ך אשר לא מצויין לגבם שום חטא שביצעו: השניים הם דניאל ויוסף. אנחנו אוהבים לומר שהם מתוארים כ"מושלמים", למרות שאנו יודעים שלא קיימים בני אדם מושלמים. כל אדם חוטא. דבר אלוהים מצהיר:

"אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד" (תהילים יד 3);

"הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה" (רומים ג 23);

…וזה כמובן כולל גם את יוסף.

ככל שאני יכול להבין את הטקסט, יוסף כן חטא כאן. לומר "אני מנחש בכוס הזאת" היה שקר. לא היה באמת צורך מצידו לומר לאחיו שהוא מכשף. מעמדו שלו כשליט מצרים הפכה אותו למאיים מספיק. הוא יכול היה להשיג את מה שרצה פשוט על ידי האשמתם בגניבת כוס הכסף (אולי אני טועה, אבל זוהי דעתי האישית).

ובכן, מנהל משק הבית של יוסף לוקח מספר אנשים חמושים עימו — כנראה רכובים על סוסים — והם רודפים אחרי שיירת החמורים של אחיו:

 

פסוקים 8-6:

6 וַיַּשִּׂגֵם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. 7 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. 8 הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?"

אחיו של יוסף פונים אל ההגיון הבריא של האחראי. הם אומרים לו: "אבל אדוני, כבר הוכחנו לך שאנחנו לא גנבים או רמאים. האם אתה לא זוכר את הכסף שבטעות הושב לתוך שקי התבואה שלנו? יכולנו להרוויח מהטעות הזו ולקחת לעצמנו את הכסף — אבל הוכחנו את הכנות שלנו על ידי כך שהחזרנו אותו כל הדרך מארץ כנען. אם כך הוא הדבר, כיצד אתה יכול להאמין שאנחנו נגנוב את הכוס של אדונך או כל דבר יקר ערך אחר?"

אבל, יוסף מזכיר להם כאן שהם אכן היו גנבים ורמאים. — האם אתם זוכרים את המילים בהם השתמש כאשר סיפר את סיפורו העצוב לשר המשקים ולשר האופים בעודו בכלא? הוא אמר להם (מ 15): "גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים."

החוטפים המקוריים שלו היו אחיו. ולאחר שגנבו ומכרו אותו הם הוסיפו לכך עוד חטא כאשר שיקרו לאביהם. אז כן, האנשים הללו היו גם גנבים וגם רמאים (אגב, לפי ספר דברים כד 7, גניבת נפש ומכירתו לעבדות הוא חטא שעונשו מוות).

 

האחים כל כך בטוחים בחפותם שהם אומרים:

פסוק 9:

"אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת, וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים."

"אם אתה תמצא את הכוס של אדונך אצל אחד מאיתנו, תהיה רשאי להרוג את הגנב ולקחת את כולנו כעבדים."

איך הם יכולים להיות כל כך בטוחים? האם הם לא זוכרים מה קרה להם בביקור הקודם שלהם כאשר כספם "הופיע" במפתיע בתוך השקים שלהם?

 

כעת, שימו לב לדבריו של מנהל משק ביתו של יוסף:

פסוק 10:

וַיֹּאמֶר: "גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם."

האחים הציעו מוות עבור הגנב ועונש קבוצתי של עבדות עבור כל האחרים — אבל יוסף הורה למשרתו לנהוג בדיוק לפי החוק:

  1. העונש המרבי על גניבת רכוש היה עבדות, לא מוות (שמות כב 3);
  2. אם הגנב נתפס היו שני אפשרויות: או שישלם את הקנס כחוק, או שיימכר כעבד ובכך יכסה על סכום הקנס. בכל מקרה, מקורביו לא היו צריכים לקחת אחריות על מעשיו והם היו חופשיים.

זיכרו זאת כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים הבאים:

 

פסוקים 12-11א:

11 וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה, וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. 12 וַיְחַפֵּשׂ. — בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה.

יוסף אפילו הנחה את משרתו לגבי הסדר שבו עליו לערוך את החיפוש: האח הבכור ראשון, הצעיר אחרון. כך יגבר המתח.

אנחנו יכולים להיות בטוחים שליבם של האחים נפל כאשר כל אחד פתח את שק התבואה שלו וגילה בתוכו את שני צרורות הכסף הקטנים, אבל נראה שהאיש, בהביטו לתוך כל אמתחה, לא אמר אף מילה בנדון.

 

פסוק 12ב:

וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.

ה"גנב" נתפס. כעת, הבה ניזכר מה יוסף הציע לאחים בתיווך האחראי שלו: "הגנב יהיה לי לעבד, האחרים יהיו חופשיים ללכת לדרכם."

כאן היה עוד מבחן שנועד להראות אם האנשים הללו באמת השתנו, אם הם באמת הצטערו על מה שעשו ליוסף. לפני יותר מעשרים שנה הם נטשו אותו — תחילה בתוך הבור, ואז מכרו אותו לסוחרים המדיניים. האם הם ינטשו את בנימין? אחרי הכל, גם בנימין קיבל יחס מועדף מאביהם, בדיוק כפי שיוסף קיבל בזמנו.

הם בקלות יכלו למצוא תירוץ בכדי להציל את צווארם. הם יכלו לומר: "זוהי יד אלוהים שמענישה את בנימין," או: "זוהי יד אלוהים שמענישה את אבינו על כך שתמיד העדיף בן אחד על פני השאר." או שיכלו לומר: "היינו רוצים להישאר ולעזור לבנימין, אבל אנחנו לא יכולים. אבינו, נשותינו וילדינו ימותו מרעב אם לא נחזור עם שקי התבואה לארץ כנען."

אבל בדיוק כפי שיוסף שם לב במהלך הסעודה שהאחים לא הפגינו כל קינאה כלפי בנימין, גם כעת הם מוכיחים שהם מרגישים אחרת כלפי אחיהם הקטן מאשר הרגשותיהם כלפי יוסף לפני 20 שנה. הם כולם מוכנים להישאר במצרים כעבדים, אם יהיה צורך בכך. אף אחד מהם לא חושב לנטוש את בנימין.

 

פסוקים 14-13:

14 וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם, וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ, וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.  14 וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה.

"וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם." — כולם קרעו את בגדיהם כהבעת צער, וכולם יחדיו חזרו לביתו של יוסף.

"וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו…" — שימו לב שגם כאן ניתן לראות את יהודה לוקח אחריות כמנהיג.

הם מגיעים אל יוסף "וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה." — דהיינו, בפעם המי־יודע־כמה הם מגשימים את חלומותיו של יוסף.

 

פסוק 15:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי?"

למען האמת כן! — הם כבר ידעו שכנראה יש לשליט מצרי זה כוחות מיוחדים. הרי פעמיים הוא התייחס אליהם לפי סדר לידתם — דבר שאין סיכוי שהוא יידע בדרכים טבעיות.

 

פסוק 16:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי? מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק? הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ."

"מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי?" — הם לא טענו שהם חפים מפשע, דבר אשר היה טבעי לעשות.

"מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק?" — אף אחד לא טען "זאת בוודאי טעות." אף אחד לא ניסה להוכיח שהם לא גנבים.

"הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ." — המשנה לפרעה המצרי לא יכל היה לדעת על מה מדבר יהודה, אך כל אחיו כן ידעו: יהודה בעצם אמר בשם כולם: "אלוהים מעניש אותנו כעת על מה שעשינו לאחינו יוסף. מכרנו אותו לעבדות במצרים, וכעת אנחנו הופכים לעבדים במצרים. אלוהים הוגן!"

 

יוסף נותן להם הזדמנות אחרונה להתחמק:

פסוק 17:

וַיֹּאמֶר: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת. הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ,
הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם."

הוא מזכיר להם את אביהם, ובצורה עקיפה גם את נשותיהם וילדיהם אשר מחכים לאוכל. אבל אנחנו לא רואים את אף אחד מהאחים מנסה להציל את עצמו. לעת עתה, ההחלטה היא פה אחד "אם בנימין חייב להפוך לעבד, אנחנו כולנו נהיה עבדים. אנחנו יודעים שהעונש הזה מגיע לנו מאלוהים."

 

יהודה מוכן להקריב את עצמו

 

כעת יהודה צועד קדימה ועושה שני דברים:

א.        הוא מספר שוב את סיפורם ובכך למעשה מתוודה בשמו ובשם כל אחיו (חוץ מבנימין);

ב.        הוא מציע את מה שהוא יודע שיהיה הפתרון ההוגן ביותר:

 

פסוק 18:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: "בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה."

במילים אחרות: "אנחנו יודעים שיש לך את הסמכויות של פרעה. אנחנו גם יודעת שכאשר מלך בהמזרח התיכון מתעצבן, כל אדם בסביבתו מוצא להורג. לכן, בבקשה אדוני, אל תכעס!"

 

פסוקים 28-19:

19 "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר: 'הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח?' 20 וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: 'יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.' 21 וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: 'הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.' 22 וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: 'לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו; וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת.' 23 וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: 'אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.'

24 וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. — 25 וַיֹּאמֶר אָבִינוּ: 'שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.' 26 וַנֹּאמֶר: 'לֹא נוּכַל לָרֶדֶת. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ, כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.'  27 וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: 'אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. 28 וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר: "אַךְ טָרֹף טֹרָף", וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה.'"

זיכרו כי האחד שמקשיב לדברי יהודה הוא יוסף בעצמו. כעת הוא יודע שאחיו מעולם לא סיפרו לאביהם את האמת. עד ליום הזה יעקב האמין שיוסף "טָרֹף טֹרָף" — נטרף על ידי חיה רעה.

 

יהודה ממשיך למסור את דברי אביהם:

פסוקים 31-29:

29 "'…וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה (ז"א את בנימין) מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.' 30 וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, 31 וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר — וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה."

"כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר — וָמֵת." — יהודה היה עד לתגובתו של אביו לאחר שקיבל את כתונת הפסים של יוסף המגואלת בדם, והוא ראה אותו מתאבל במהלך העשרים שנים האחרונות מאז המאורע. הוא ראה כיצד אביו נאחז בבנימין בתור הזיכרון האחרון שנותר לו מאישתו רחל. לכן הוא יכול לומר בוודאות: "אם בנימין לא יוחזר הביתה, אבינו ימות."

ואז הוא מוסיף את המשפט החשוב ביותר (פס' 31):

"וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה."

הוא לוקח את האשמה על עצמו ועל אחיו ואומר: "אם אבינו ימות בהתאבלו על אובדן שניים מבניו זאת תהיה אשמתנו!" כאן שוב מדבר מצפונו של יהודה. האם אתם זוכרים מה הוא אמר קצת לפני כן? (פס' 16):

"הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ."

עבור כל אדם שלא הכיר את עברם של יהודה ואחיו היו שתי ההצהרות הללו בלתי הגיוניות. אם האדם אשר יהודה דיבר אליו היה באמת שליט מצרי הוא היה עוצר את דבריו ואומר:

"אבל זו לא אשמתך:

  • אתם עשיתם שני מסעות למצריים בכדי לקנות אוכל;
  • עניתם בכנות על השאלות הקבועות שלנו בנוגע למשפחתכם;
  • הבאתם את אחיכם הקטן עימכם במסעכם השני, בדיוק כפי שביקשנו מכם;
  • אתם החזרתם את מטבעות הכסף שמצאתם בתוך שקי התבואה שלכם, כהוכחה נוספת להגינותכם;
  • עשיתם כמיטב יכולתכם בכדי לספק עבור משפחתכם ועבור אביכם.

…ולכן, אם אביכם ימות זה בהחלט לא יהיה אשמתכם. היחיד כעת שניתן להאשים אותו הינו הגנב של ספל הכסף שלי. העשרה האחרים חופשיים לחזור הביתה." בעיקרון — זה מה שיוסף כבר אמר בפסוק 17.

 

יהודה ממשיך ומספר שוב כיצד הוא לקח על עצמו את האחריות לבטחונו של בנימין:

פסוק 32:

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: 'אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים'."

אבל, יהודה יודע שאם יחזור לאביו בלי בנימין וכתוצה מכך יאלץ לוותר על ברכת אביו ועל ירושתו, לא יהיה זה מספיק. הוא יודע שיש לו אחריות גדולה הרבה יותר מזו. הוא זוכר שהוא היה האחד שהעלה את הרעיון למכור את יוסף לעבדות. כעת יהודה מוכן לקבל את עונשו עבור החטא הזה. הוא ממשיך:

 

פסוקים 34-33:

33 "וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. 34 כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי."

 

בנקודה הזו יכול יוסף להיות בטוח שהוא הגיע למטרתו:

  • כל האחים הביעו את נכונותם להפוך לעבדים ולא לנטוש את בנימין;
  • יהודה אמר במפורש בפסוק 16 שהוא רואה את ההתפתחויות הנוכחיות כעונשו של אלוהים על מה שהוא ואחיו עשו ליוסף ולאביהם. יהודה לוקח על עצמו את העונש עבור כך, מציע להקריב את חירותו ואף את חייו בכדי שאחיו יוכלו לחזור הביתה חופשיים.

 

כעת ליוסף לא נותרה כל סיבה להחביא עוד את זהותו האמיתית:

 

בראשית פרק מה

 

יוסף מתוודע לאחיו

 

פסוקים 2-1:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!" וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. 2 וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

"וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו." — לעתים קרובות מעמד זה מוצג על ידי מאמינים כאלגוריה המצביעה על הנקודה בהיסטוריה שבה "כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" (אל הרומים יא 26).

כאשר בימינו מישהו מגיע לאמונה בישוע, מתוודה על חטאיו ונושע, התהליך המוביל עד לנקודה הזו כולל בדרך כלל מספר אנשים: מאמינים שדיברו איתו על אמונתם, הביאו לו ספרות, ציטטו את הכתובים או שהרשימו אותו בדרך חייהם.

לעומת זאת, כאשר ישוע יתגלה לשארית ישראל בסוף צרת יעקב, זה יהיה רק הוא והם. אף מאמין גוי לא יהיה שם כדי להשתתף בתהליך: "וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו."

 

פסוק 3:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?" וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

האחים "נִבְהֲלוּ". זהו בהחלט מצב מפחיד:

  • מולם עומד שליט מן הגדולים בעולם הידוע להם;
  • הוא עומד להחליט מי מהם יהפוך לעבד לשארית חייו;
  • ולפתע פתאום, האיש האדיר הזה מתחיל לבכות בקולי קולות, עד שאפילו השכנים יכולים לשמוע אותו, כולל פרעה עצמו.
  • ואז מגיע ההלם הגדול ביותר: האיש לא רק יודע על אחיהם אותו מכרו לעבדות לפני יותר מעשרים שנה — הוא טוען שהוא אותו אח!

זה לא ייתכן! אף עבד עברי לא יכול לההפך למשנה למלך של האימפריה המצרית!

בספק רב הם מביטים במצרי הרם אשר עדיין בוכה מולם, כשהם מחפשים כל דמיון שהוא לנער המפוחד בן ה-17 אותו זרקו לתוך בור ליד דותן, לאחר שקרעו מעליו את כתונת הפסים שלו.

 

פסוק 4:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: "גְּשׁוּ נָא אֵלַי." — וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה."

יוסף מבין שהם לא יכולים להאמין למשמע אוזניהם, אז הוא אומר להם להתגבר על הפחד ולהתקרב אליו. אולי מקרוב יותר הם יוכלו לזהות אותו.

הוא מגלה להם שהוא מכיר את הסוד השמור ביותר שלהם:

"אתם מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה."

אף אחד לא ידע זאת. לא אביהם, לא נשותיהם, לא ילדיהם — רק יוסף!

החשבתם פעם שגם בנימין שומע, ככל הנראה, על העובדה הזו בפעם הראשונה בחייו? אחיו היחיד מצד אימו רחל — האח שעם מציאות מותו השלים בנימין עוד בימי ילדותו — נמכר למעשה לעבדות על ידי אחיו הגדולים! זה בוודאי היה הלם רציני עבור בנימין.

…אם כך, אם האיש המצרי הזה ידע את סודם, אולי הוא באמת היה יוסף. ומחשבה זו הכניסה בהם פחד גדול עוד יותר: יוסף ירצה לנקום! והוא בהחלט היה במעמד מתאים בכדי לנקום!

אנחנו יודעים שהפחד הזה מעולם לא עזב לגמרי את האחים, כל עוד הם חיו תחת שלטונו של יוסף במצרים. אפילו כאשר אביהם יעקב מת 17 שנים מאוחר יותר (בראשית מז 28), המחשבה הראשונה של האחים היתה: "כעת, כאשר אבינו כבר לא פה על מנת להגן עלינו, יוסף בוודאי הולך לנקום את נקמתו" (נ 21-15).

 

יוסף עושה כמיטב יכולתו להפיג את הפחד. הוא אומר:

פסוק 5:

"וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה…"

"אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם." — יוסף מזהיר את אחיו, אך שימו לב שהוא לא מזהיר אותם מחרטה אמיתית. יוסף לא אומר לאחיו, "אל תחזרו בתשובה ואל תבקשו סליחה על החטא שעשיתם."

הוא מזהיר אותם מפני סוג הצער שהיה למשל ליהודה איש קריות לאחר שבגד בישוע — חרטה אשר הובילה אותו להתאבדות. הוא מזהיר אותם מפני הצער ההרסני והכעס שאנשים חשים כלפי הטעויות שהם עשו — תחושות שגורמות להם לחזור שוב ושוב על המחשבה: "הוי, למה עשיתי את זה? למה? למה? למה? אוי איזו טעות! אוי כמה שאני הייתי טיפש! אם לא הייתי עושה את זה הכל היה יכול להיות עכשיו בסדר — אוי למה עשיתי את זה?!"

 

…ואז יוסף מפנה את עיני אחיו אל אלוהים וריבונותו:

אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם."

במילים אחרות הוא אומר: "אתם, אחיי, רציתם שאמות — אבל אלוהים רצה שאחיה. אתם מבינים? אם אלוהים רוצה שמישהו יחיה, אתם לא יכולים להרוג אותו — לא על ידי השלכתו לבור ריק שימות מצמא, ולא על ידי מכירתו לעבדות."

ויתרה מכך: "שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם." — אלוהים ידע שאני חייב להגיע לכאן לפניכם. הוא הציב אותי במעמד שבו אני נמצא כיום מכיוון שהוא רצה שאני אשמור אתכם בחיים גם כן."

 

בפסוק 6 הוא מעביר אליהם מידע שרק אלוהים יכול היה לגלות לו, מכיוון שרק אלוהים יודע את העתיד.

זכרו: גם בימינו קיימת ומשגשגת תעשייה שלמה עם מחזור שנתי שנעמד במיליארדי דולרים, והיא מנסה לגרום לאנשים להאמין שהם יכולים לדעת את העתיד. — זהו שקר אחד גדול. רק אלוהים יודע מה יהיה מחר!

הדבר הזה בוודאי הזכיר להם שוב את חלומו של יוסף והקשר המיוחד שלו עם אלוהים. הוא אומר:

פסוק 6:

"כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר."

"אם אתם חושבים שהמצב בארץ כנען גרוע עכשיו, אז דעו לכם שזה עוד כלום לעומת מה שעומד לקרות. כל מה שספגתם עד כה הוא פחות משליש מתקופת הבצורת. הגרוע ביותר עוד לפניכם:

  • רבים מהעצים, השיחים והסבכים אשר עדיין ירוקים כעת, ילכו וינבלו וימותו;
  • אחד אחרי השני המעיינות והבארות יתייבשו;
  • תוך שנה או שנתיים לא יהיה יותר אוכל בשביל העדרים שלכם;
  • "אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר." — תאלצו להמשיך לקנות את התבואה המצרית למחייתכם, עד שייגמר לכם הכסף."

 

…ואז יוסף ממשיך להדגיש שכל זה היה חלק מתכניתו הריבונית של אלוהים:

פסוקים 8-7:

"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

8 וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם."

 

"לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים!" — "כפי שאתם יכולים לראות היום הייתה מטרה שלשמה הגעתי הנה. אלוהים הביא אותי לכאן בכדי שאוכל להציל אתכם ואת כל משפחתנו."

יוסף מכנה את עצמו "מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" וגם "אָב לְפַרְעֹה". זה מראה שוב שהוא עשה הרבה יותר מאשר רק לדאוג לחלוקת מזון. הוא היה ראש הממשלה האחראי על ניהול כל הממלכה. פרעה היה כמו נשיא המדינה בישראל. על הנייר הוא היה ראש הממלכה, אבל בפועל יוסף היה זה שהחליט את כל ההחלטות.

שימו לב שאלוהים תיזמן את הכל בדרך שתהיה "פְלֵיטָה גְּדֹלָה". בעוד משמעות המילה "פליטה" בתנ"ך מתארת בדרך כלל מספר זעום של שורדים מוכים ועניים שעברו מלחמה או אסון אחר כלשהו, כאן הפליטה היא "גְּדֹלָה". אלוהים תכנן להציל את כל משפחתו של יעקב, כולל כל עושרו.

 

על כך מדברים פסוקים 11-9:

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו, כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם. רְדָה אֵלַי — אַל תַּעֲמֹד. 10 וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ, וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. 11 וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ."

"רְדָה אֵלַי. — אַל תַּעֲמֹד!" — במילים אחרות, יוסף מזרז את אביו: "אל תחכה, אל תעשה את מה ששכניך הכנענים עושים. הם לא רוצים לעזוב את בתיהם ושדותיהם וחלקותיהם מאחור. הם מנסים לשרוד בכך שהם מייבאים תבואה מצרית בעודם נשארים בכנען. אל תעשה זאת, אבא. יש עוד חמש שנים של בצורת לפנינו. כל יום שבו אתה נשאר בכנען האמצעים שלך מדלדלים. בוא עכשיו, כל עוד יש לך צאן ובקר שחזקים מספיק בכדי לשרוד את המסע. בוא עכשיו, כל עוד אתה יכול להביא את כל עושרך אתך."

 

יוסף מבין שהחדשות האלה ישמעו הזויות בעליל לאביו הזקן שהאמין שבנו יוסף מת כבר לפני כרבע מאה. לכן הוא מורה לאחיו:

פסוקים 13-12:

12 "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. 13 וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה."

אתם ראיתם במו עיניכם שאני הוא — יוסף — המדבר אליכם. אימרו לאבינו את כל מה שראיתם כאן ושכנעו אותו לעבור למצרים.

"וּמִהַרְתֶּם." — זיכרו: כל יום מיותר שאתם נשארים בכנען מכלה לכם את המשאבים.

כעת האחים כבר היו משוכנעים בשלושה דברים שלא היו בטוחים לגביהם עוד לפני מספר דקות:

  1. המשנה למלך מצרים באמת היה אחיהם יוסף;
  2. הוא לא חיפש נקמה על מעשה הנבלה שהם עשו לו — לפחות לא כרגע;
  3. הוא צדק בכל הנוגע לחלומותיו: הם כולם נפלו ארצה והשתחוו לפניו פעמים רבות במהלך שני ביקוריהם במצריים. לכן, סביר היה להניח שהוא צודק גם בטענתו שהבצורת תימשך עוד 5 שנים. כאשר הוא זרז אותם כעת לעבור למצרים בהקדם האפשרי היה זה בהחלט  הפתרון הטוב ביותר עבור כל משפחתם.

 

פסוקים 15-14:

14 וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. 15 וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם,…

מעניין לציין שרק יוסף ובנימין מתוארים כאן כבוכים. אנחנו יודעים שהאחים הגדולים מעולם לא התגברו על פחדם מנקמתו של יוסף, ושזה מתבטא שוב בהמשך, בפרק נ, לאחר מות אביהם.

 

פסוק 15ב:

וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

לאחר התפרצות הרגשות הזו כולם יכלו סוף סוף להרגע. תארו לכם כמה חוויות היו להם לספר לאחר ניתוק של 25 שנים.