בראשית מג1 – מד 3

 

הקדמה

 

הנה חזרה קצרה על מה שלמדנו בשיעור שעבר (מב 25 ועד סוף פרק מב):

 

• בניו של יעקב ירדו למצריים בפעם הראשונה בכדי לקנות תבואה.
• יוסף זיהה אותם, אבל הם לא הכירו אותו.
• הוא נתן להם את התבואה לה היו זקוקים למחייה, אך כלא את שמעון כבן ערובה לפני ששלח אותם לביתם. ללא ידיעתם יוסף החזיר לכל אחד מאחיו את כספו בתוך שק התבואה שלו.
• הוא הבטיח להם לשחרר את שמעון בתנאי שהם ישובו עם אחיהם הקטן, בנימין, בפעם הבאה שיגיעו למצריים.
• כאשר בניו של יעקב חזרו הביתה הם התכוונו לפרוק את שקי התבואה, לאסוף את בנימין ומייד לחזור למצרים בכדי לשחרר את שמעון, אבל יעקב סרב ולא איפשר לבנימין ללכת.

 

כעת יעקב היה בטוח שאיבד כבר שניים מבניו. בפרק מב 36 הוא אמר:

        "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?"

האם שמתם לב שהוא למעשה מאשים את בניו? "אותי שיכלתם (אתם)!" הוא ההיה סבור שהן יוסף והן שמעון מתו, ובכאבו הגדול הוא האשים את בניו הנותרים — "זה הכל באשמתכם!"

מה שהוא לא ידע היתה האמת: האחים היו אלה שמכרו את יוסף מצריימה, ובגלל החטא הזה שמעון היה כעת כלוא.

ובכן, בעוד יעקב מתאבל על שני בניו, הייתה לו רק תקווה אחת: שיגיע גשם, שהאדמה תתמלא בתבואה ושבניו לא יאלצו לרדת למצריים פעם נוספת. — אבל הגשם לא הגיע. אנחנו יודעים מה שיעקב לא ידע: זאת הייתה רק השנה השנייה של הרעב בארץ, ולפניהם עוד חמש שנים של בצורת הולכת וגוברת!

 

בראשית מג

המשא השני למצריים

 

פסוקים 7-1:

1 וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. 2 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם: "שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל." 3 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: 'לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם!' 4 אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ, נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל,5 וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ: 'לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.'"

6 וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי, לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?" 7 וַיֹּאמְרוּ: "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר: 'הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי? הֲיֵשׁ לָכֶם אָח?' וַנַ גֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר: 'הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם'?"

 

כעבור מספר שבועות נגמרה כל התבואה שהאחים קנו במצריים, ויעקב אומר לבניו ללכת לקנות עוד. יהודה מזכיר לו את התנאי ש"האיש" (יוסף) הציב להם אם הם רוצים לחזור:

"לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם!"   

"לא נלך בלי בנימין."

 

שוב מאשים יעקב את בניו. הפעם על כך שסיפרו לאיש שיש להם עוד אח. אבל הבה נזכור את מה אמרנו בשיעור שעבר על הדרכים למניעת שוק שחור: יוסף, בחוכמתו שקיבל משמיים אירגן שיטת חלוקה בטוחה. מן הסתם, לא רק אחיו נשאלו על משפחתם שנותרה בבית — כל מי שהגיע בכדי לקנות תבואה נשאל את אותן שאלות.

 

לדוגמה:

פקיד:     עבור כמה אנשים אתם קונים?

האחים:   עבור 80 איש.

פקיד:     אתם 10 אנשים, עשרה ראשי משפחות. תנו לי את שמות נשותיכם וילדיכם אשר עבורם אתם קונים את האספקה.

האחים:   (כל אח נותן את שמות בני משפחתו, והפקיד רושם.)

פקיד:     הסיכום מגיע ל-67 ראשים. מדוע אמרתם שאתם קונים עבור 80 איש?

האחים:   יש לנו אבא זקן בבית. הוא בן 129 שנים.

פקיד:     כל מי שמעל גיל 100 פטור ממסע. אתם יכולים לקנות שק תבואה אחד עבור אביכם. הגענו ל-68. מי הם 12 האנשים הנותרים שעבורם אתם קונים שקי תבואה?

האחים:   אחינו הצעיר, אישתו ועשרת ילדיהם: בֶּלַע, בֶּכֶר, אַשְׁבֵּל, גֵּרָא, נַעֲמָן, אֵחִי, רֹאשׁ, מֻפִּים, חֻפִּים, וָאָרְדְּ.

פקיד:     אין לכם רשות לקחת אוכל עבור משפחה שלא שלחה נציג. הראש של כל משפחה חייב לבוא בעצמו.

האחים:   אבל אחינו הוא בן הזקונים של אבינו. אבינו לא רצה לתת לו ללכת עימנו.

פקיד:     אני מוכן לחרוג הפעם ולאפשר לכם לקחת אוכל נוסף עבור אחיכם ומשפחתו. אבל זיכרו שכל מה שאמרתם מתועד כאן במרכז החלוקה. בפעם הבאה שאתם באים אתם חייבים להביא את אחיכם עמכם בגלל שתי סיבות:

א.        אנחנו חייבים לוודא שדיברתם אמת הפעם, וכך נדע שאתם לא מרגלים.

ב.        אחיכם הצעיר הוא ראש משפחה, ולכן הוא חייב להגיע האופן אישי אם הוא רוצה אוכל עבור בני משפחתו. ממשלת מצריים לא מספקת תבואה לאנשים "וירטואלים"!

 

בעוד יעקב מאשים את בניו שסיפרו למצרים על אחיהם הצעיר, השעון מתקתק. בכל יום שעובר שקי התבואה הולכים ומתרוקנים. יהודה מחליט לעורר את אביו המתאבל למציאות העגומה: "אם לא נלך עכשיו להביא עוד מזון, אתה לא רק תתאבל על שניים מבניך אלא על כולנו!"

 

פסוק 8:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ."

יהודה לא מתנהג בחוסר כבוד, אלא רק בהחלטיות רבה. כאן אנו רואים אותו לוקח את התפקיד הפיקודי שלאחר מכן יצויין לשבח בברכת יעקב בפרק מט.

בפסוק הבא יהודה עושה את מה שראובן ניסה לעשות ללא הצלחה בפרק הקודם: הוא מציע את עצמו כערב על ביטחונו של בנימין:

 

פסוקים 10-9:

"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ. מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.10 כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם."

באומרו "וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" מביע יהודה את נכונותו לוותר על הברכה והירושה — שני הדברים שלהם הוא היה זכאי מאביו במותו. אם בן חטא נגד אביו, הלה יכול היה למנוע ממנו את שני הדברים הללו.

אבל אני לא מאמין שהייתה זו הבטחתו של יהודה ששכנעה בסופו של דבר את יעקב לאפשר לבנימין ללכת. היו אלה שתי נקודות אחרות שניתן ללמוד מהפסוקים הבאים:

 

1. יעקב היה מציאותי. כאשר הוא סוף סוף הצליח להסתכל מעבר לכאבו ולאבל, הוא הבין שהחלטה מהירה היא הדרך היחידה שנותרה למשפחתו בכדי לשרוד;
2. יעקב שאב כוח מאמונתו וביטחונו באלוהים.

 

בפסוקים 12-11 אנו רואים את יעקב הריאליסט: הוא כעת נותן הוראות מדוייקות לבניו לגבי מה לקחת עימם במסעם השני למצריים:

 

פסוק 11:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: "אִם כֵּן, אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים."

"קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ." — משמעות הדבר הינה קחו מהתבואה החקלאית אשר גורמת לאנשים לזמר על ארצינו.

 

• זו הייתה השנה השנייה של הבצורת. אמנם כבר לא היה מה לקצור, אבל העצים עדיין הניבו בוטנים ושקדים (הבוטנים התנכיים הם פיסטוקים). חוץ מזה, שקדים ופיסטוקים לא מקולפים ניתן לאכסן לזמן ממושך מאוד, כך שייתכן שהם נאספו עוד לפני תחילת הבצורת.

 

• המילה התנכית "דבש" שימשה לתאר לפחות שלושה מתוקים שונים:

1. דבש דבורים,
2. ממרח תמרים, או מה שנקרא בימינו סילאן,
3. סירופ מתוק שנעשה מבישול מיץ ענבים.

 

• "צֳרִי" או צורי — שימש כבושם וגם כחומר רפואי, והוא מופק משרף עץ הבלסם.
• "לֹט" — שרף חום ודביק המופק משיח בר. כמו צרי השתמשו גם בו להפקת בשמים ותרופות.
• "נְכֹאת" — היה מופק משורש של צמח מסוים. הוא החומר המחבר, ה"דבק", שאיפשר לייצר קטורת מאבקות שונות.

 

פסוק 12:

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם; אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.

יעקב עושה כל מאמץ בכדי להוכיח "לאיש" שבניו הם אנשים הגונים. בנוסף לכסף שהוא נותן להם בכדי לקנות עוד תבואה, הוא גם מחייב אותם לקחת את התשלום עבור הקנייה הראשונה — אותם צרורות של מטבעות אשר יוסף הכניס להם לתוק שקי התבואה שקנו.

יעקב אומר, "אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא" — ואם אכן מדובר בטעות, הוא לא רוצה לנצל אותה.

האם אי פעם קרה לכם שקניתם משהו והמוכר או הקופאית טעו לטובתכם בחישוב? מה אתם חושבים שעלינו לעשות בתור מאמינים במקרה שכזה? אולי להתפלל, "תודה אלוהים שעזרת לי לחסוך 50 ש"ח?" או שעלינו לחזור לחנות ולומר, "נראה לי שנתת לי 50 ש"ח יותר מדי בעודף"?

אני חושב שכמאמינים עלינו לבחור באפשרות השנייה. אם נעשה כך ייתכן ותינתן לנו הזדמנות נפלאה למתן עדות.

 

בפסוקים 14-13 יעקב ממשיך בהוראותיו:

וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ, וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. 14 וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין; וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי."

יעקב נשמע כעת אחרת לגמרי. אתם זוכרים כיצד הוא דיבר קודם לכן? "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם!" (מב 36),"לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי, לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?" (מג 6). בתחילה לא נראה היה שהוא מסוגל להתבונן מעבר לכאב ולסבל האישיים שלו. אם אתה נמצא סביב אנשים זקנים מאוד, אתה נוטה להיתקל במעין אנוכיות שכזו. ושאלוהים יעזור לי וישמור שלא אהפוך גם אני לזקן אגואיסט שכזה.

אבל כעת אנחנו רואים יעקב אחר. הוא מניח את עצמו, את בניו ואת כל המצב הזה בידי אלוהים. הוא משתמש בשם "אֵל שַׁדַּי" — האלוהים הכל יכול — בכדי להדגיש את העובדה שזהו דבר פעוט עבור אלוהים להציל את כולם מהסכנה הזו. יעקב יודע: לאל שדי יש שליטה מלאה על הבצורת והרעב, על הסכנות האורבות בדרך של בניו ועל המנהיג המצרי החשדן שמחזיק את שמעון בנו כבן ערובה.

זיכרו שיעקב כבר פגש את אל שדי באופן אישי, כאשר הוא נלחם עימו בפניאל — ושם אל שדי העניק לו את השם "ישראל".

יעקב מסיים במילים: "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי." — זאת אומרת, "אלוהים, לא רצוני אלא רצונך יעשה. אני יודע שאתה יכול להשיב לי את בניי בשלום — שמעון ובנימין והתשעה האחרים — אבל אם אתה מעדיף לקחת אותם, אזי אני מוכן לעוד אבדן — אמשיך את חיי כאב שכול."

 

הכנות למפגש עם "האיש"

 

פסוקים 17-15:

15 וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת
בִּנְיָמִן, וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם. וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. 16 וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין,
וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ: "הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם." 17 וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף, וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף.

במהלך השבועות האחרונים יוסף גיבש תכנית. מן הסתם הוא חיכה וציפה כל ים לשובם של אחיו. ברגע שראה אותם ואת בנימין עימם הוא התחיל להפעיל את תכניתו.

 

פסוק 18:

18 וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמְרוּ: "עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים, לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ."

מדוע האחים כל כך פחדו? אחרי הכל, הם לא עשו שום דבר רע. הם עמדו בהבטחתם להביא את בנימין עימם, ובכך הוכיחו שהם אנשים כנים ולא מרגלים. וגם הטעות של פקידי חלוקת המזון המצרים שהשיבו להם את כספם תסודר כעת, והם ישלמו את כל חובותיהם.

אבל עבורם, כל מה שקשור למצריים הזכיר להם מיד את חטאם כנגד אחיהם — יוסף. מצרים — זה היה המקום שאליו הם מכרו אותו. זה היה המקום שבו הוא כנראה גם מת לאחר מספר שנים שבהם אדוניו העבידו אותו בפרך, היכו אותו והתעללו בו.

עוד בביקורם הראשון (מב 22-21), ברגע שהדברים התחילו ללכת לכיוון הלא נכון הם אמרו: "זה קורה לנו בגלל מה שעשינו ליוסף," וראובן, בצפותו לגרוע מכל, אמר: "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ."

כעת מובילים אותם ממרכז חלוקת המזון לכיוון הארמון הגדול השייך לאיש השליט על כל מצרים. משהו כאן בהחלט לא בסדר. מדוע מתייחסים אליהם שונה מכל האנשים האחרים שעומדים בתור לקבלת שקי תבואה?

לפני שהם עוברים דרך השער הכבד והגדול של חצר הארמון — לפני שהשער נטרק וננעל מאחוריהם וחוסם כל דרך מילוט, הם עושים עוד נסיון אחד להסביר את עצמם ולהבטיח למצרים שהם חפים מפשע:

 

פסוקים 22-19:

19 וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת, 20 וַיֹּאמְרוּ: "בִּי אֲדֹנִי, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל, 21 וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ, וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. 22 וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ."

שימו לב למונח "כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ". הכסף שלהם לא הוחלף בכסף אחר. כל אחד החזיר בדיוק את אותם מטבעות שהביא עמו במשא הראשון. כנראה צרורות הכסף אפילו לא נפתחו. הם היו עדיין קשורים באותם קשרים שהאחים קשרו, ומשמעות הדבר היא שהמצרים אפילו לא טרחו לבדוק את התוכן.

כעת האחים מבטיחים לאחראי על בית יוסף שלא היתה זאת אשמתם שקיבלו את הכסף בחזרה בביקורם הראשון, ושלא הייתה להם כל כוונה להרוויח מטעות זו.

שימו לב שהם אומרים פעמיים, "הבאנו את הכסף בידינו" — אנחנו מחזיקים את הצרורות בידיים שלנו, כדי שכולם יראו שלא באנו לגנוב אוכל מבלי לשלם עליו.

האחראי על בית יוסף רואה את הפחד שבעיניהם ומנסה להרגיע אותם:

 

פסוק 23:

וַיֹּאמֶר: "שָׁלוֹם לָכֶם. אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם. כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי."

"כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי." — חובה היה שעל כל שק תבואה נכנס הסכום הנכון לאוצר פרעה. ללא ספק יוסף דאג לתשלום עבור אחיו.

שימו לב שמנהל משק הבית של יוסף לא מדבר כמו מצרי מן השורה. הוא לא אומר, "'האלים' עזרו לכם." מתברר שיוסף דיבר עם העובד שלו על האל האמיתי. משמע שיוסף לא התבייש לבשר.

ואם המילים המרגיעות מפסוק 23 עדיין לא הרגיעו את האחים החרדים, אז כנראה שהמחווה האחרונה כן עזרה (פס' 23ב):

וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.

הנה שמעון! והוא לא רק חי ובריא, כעת הוא גם אדם חופשי! עכשיו האחים יכולים להרגע ולהיכנס לארמון:

 

פסוקים 25-24:

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף, וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.25 וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם, כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם.

המצרים רחצו את רגליהם של האחים. הדבר הזה נעשה רק לאנשים הראויים לכבוד. האם אתם זוכרים את מה שישוע אמר לשמעון הפרוש אשר הזמין אותו לביתו? (לוקס ז 44)

"אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְבֵיתְךָ, וּמַיִם בִּשְׁבִיל רַגְלַי לֹא נָתַתָּ."

זה היה סימן שהפרוש לא רצה לכבד את ישוע.

 

פסוק 24 אומר שהם אפילו דאגו לחמורים של האחים. יוסף דאג גם להם לארוחה. הם אפילו לא היו צריכים לחכות עד לצהריים בכדי שיוסף יצא להפסקתו. אתה לא יכול להסביר לחיות רעבות שעליהן להמתין בסבלנות מכיוון שהאוכל יוגש רק באחת בצהריים.

 

יוסף בוחן את אחיו

 

פסוק 26:

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

זוהי הפעם השנייה שבה יוסף רואה את חלומו מתגשם: "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה" — אלומות האחים משתחוות לפני אלומת יוסף.

 

פסוקים 28-27:

27 וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר: "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי?" 28 וַיֹּאמְרוּ: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ. עוֹדֶנּוּ חָי."

האם שמתם לב כיצד הם מתייחסים לאביהם בתשובתם? "שָׁלוֹם  לְעַבְדְּךָ  לְאָבִינוּ." קודם הם נתנו את מתנת אביהם — מתנה צנועה של ראש שבט עברי הנועדה לרצות את השליט המצרי הגדול — וכעת הם מדברים על אביהם כאילו הוא משרתו — עבדו.

ומה הם עשו לאחר שאמרו את כל זה? "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (28ב).

הם לא יכלו לקוד ולהשתחוות מספיק לפני יוסף וליפול ארצה, גם בשמם וגם בשם אביהם. זו הייתה התגשמות חלומו השני של יוסף: לא רק אחד עשר הכוכבים אלא גם השמש והירח משתחווים לפניו.

 

פסוקים 30-29:

29 וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו, בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר: "הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?" וַיֹּאמַר: "אֱלֹהִים יָחְנְךָ, בְּנִי." 30 וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָמָּה.

רגשותיו של יוסף כמעט והרסו לו את התוכניות. לראות את בנימין לאחר 20 שנה היה יותר מדי עבורו. כשיוסף נמכר לעבדות היה בנימין בגן — כעת הוא גבר בוגר ונשוי, אב לעשרה ילדים. אבל זה עדיין לא הזמן הנכון עבור יוסף לגלות את זהותו האמיתית בפני אחיו. לכן הוא ממהר לחדרו, שם הוא יכול לבכות מבלי שאיש יראה אותו.

 

לאחר שנרגע קצת אנחנו קוראים:

פסוקים 32-31:

31 וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק, וַיֹּאמֶר: "שִׂימוּ לָחֶם." 32 וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

מעניין לראות שמינהגיהם אסרו עליהם לשבת יחדיו באותו שולחן. נראה שהמצרים ראו את עצמם בתור הגזע העליון. מאוחר יותר, בפרק מו 34, אנו קוראים את כי "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן." זה היה מתחת לכבודם להתרועע עם העברים.

דבר זה שוב מדגיש לנו את חסד אלוהים:

מצד אחד יש לנו את המצרים, האומה עם התרבות מתקדמת ביותר בעת ההיא, עם הישגים טכנולוגיים ומדעיים שמפליאים אותנו עוד היום, והם אכן גאים בהישגיהם. ולמרות כל אלה אלוהים מאפשר להם לעבוד את השמש ולהאמין בחתולים קדושים, צפרדעים קדושות, תנינים קדושים וחיפושיות זבל קדושות. כל רמת ההארה המרשימה מבחינת העולם לא עזרה נגד עוורונם הרוחני.

מצד שני יש לנו את העברים, בני יעקב — רועי צאן פשוטים. נימוסי השולחן שלהם הם כל כך ירודים שהמצרים "לֹא יוּכְלוּן", לא מסוגלים, לשבת לאכול עימם. אך הם האנשים אותם בחר אלוהים להכיר אותו, והם יועדו להיות האומה שדרכה יבוא בנו, המשיח, גואל ישראל והאנושות, לעולם.

אתה לא חייב להיות עשיר, נאה, מלומד, לבוש היטב ומנומס בכדי שאלוהים יבחר בך ויגאל אותך. תודה לאל!

 

לא היו שניים, אלא שלושה שולחנות: המצרים ישבו בנפרד, בני יעקב ישבו בנפרד ויוסף ישב בנפרד מכולם. ישנם מספר פרשנים הטוענים שזה מפני שהמצרים ידעו שהוא עברי ולכן לא יכלו לשבת לאכול עימו.

אני באופן אישי לא מאמין שזאת הסיבה שבגללה יוסף ישב לאכול בשולחן נפרד. מאוד לא מתקבל על הדעת שיד ימינו של פרעה, האיש מספר שניים בממלכה, חותנו של הכוהן הגדול במקדש באון, יוכל להיות מושפל על ידי כל מיצרי המסרב לשבת עימו באותו שולחן. הרבה יותר הגיוני שליוסף היה שולחן נפרד כביטוי לדרגתו הגבוהה.

 

פסוק 33:

33 וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו, הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ.

לאחד עשר האחים היה שולחן משלהם, אבל הם לא יכלו להתיישב סתם היכן שרצו. יוסף דאג להושיב אותם לפי גילם: ראובן בראש השולחן ובנימין בסופו.

וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

האחים החלו לתהות: אולי יש ליוסף כוחות על המאפשרים לו לראות דברים שלא היתה לו שום דרך טבעית לדעת?

 

בעודם אוכלים, עובר יוסף לשלב הבא בתכניתו:

פסוק 34:

וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת,  וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

לאורך כל הארוחה רבת המנות מקפיד יוסף לערום כבוד מיוחד על בנימין.

כבר כאשר אחיו הגיעו בפעם הראשונה לקנות תבואה, הוא הבין שבנימין מקבל יחס מיוחד מאביו, בדיוק כפי שהוא עצמו קיבל בעבר. היה סיכוי סביר שעשרת האחים האחרים קינאו עכשיו בבנימין באותה מידה שקינאו בעבר ביוסף. את זאת רצה לברר. מהרגע שאחיו הגיעו הוא בעצם בחן איך הם מתייחסים אחד לשני:

• כאשר הושיבו אותם בשולחן לפי סדר הגילאים, אף אחד לא לעג לבנימין על כך שהיה עליו לשבת בסוף השולחן.
• ואפילו כעת, כאשר מפנקים את בנימין ונותנים לו יחס של אח"מ, אין כל אות של קינאה מצד אחיו…

המתח ירד, כולם נהנו בנעימים מן המשתה ואף הרשו לעצמם עליזות מסוימת: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ."

אך גם עכשיו יוסף טרם גילה את זהותו האמיתית. הוא רצה ללמד את אחיו דבר נוסף. — ראשית הוא שלח אותם לביתם ויצר את התחושה שהכל בסדר גמור:

 

בראשית מד

פסוק 1:

וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר: "מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת, וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ."

שימו לב ששוב האחים מקבלים כאן יחס מועדף. הם לא קיבלו תבואה לפי סכום הכסף שהם הביאו, אלא העמיסו עליהם "ככל שהם (או חמוריהם) יכלו לשאת." מעניין אם שמו לב לכך.

ואז, כמובן, יוסף שוב שילם על התבואה שלהם והחזיר להם את כספם בתוך השקים — את שני צרורות המטבעות שכל אחד הביא עימו מארץ כנען. אבל את זאת הם עדיין לא ידעו.

 

יוסף גם ארגן הפתעה מיוחדת עבור אחיו הצעיר בנימין:

פסוקים 3-2:

2 "וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ." וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.

3 הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם.

בוודאי שהאחים יצאו לדרכם מאושרים: שמעון שוחרר, שום דבר רע לא אירע לבנימין, הם קיבלו את כל התבואה שהם יכלו לסחוב. הפעם אביהם יהיה מרוצה מהם.

הרבה פעמים אנחנו מתחילים את יומנו כך: אנחנו בריאים, יש לנו עבודה, הילדים שלנו בסדר, הכל הולך כשורה — אבל אז, מרגע אחד לשני, קורה דבר שגורם לחיינו להישבר: תאונה או מחלה, אבדן מקום העבודה, מותו של אדם אהוב — או כל צרה אחרת שאין לנו כל שליטה עליה.

זה מזכיר לנו כמה הביטחון שלנו שברירי — כמה אנחנו פגיעים. זה מזכיר לנו שאנחנו לגמרי תלויים בחסדי אלוהים בכל רגע ובכל עת — כאשר הדברים מסתדרים כמו שצריך וכשהם לא מסתדרים כמו שצריך.

הבה נודה לאלוהים על כך שעזר לנו לעבור גם את היום הזה.