בראשית פרק יח פסוקים 1-15, ו- 20-33: אלוהים מבקר באוהלו של אברהם – הדיון על מספר הצדיקים בסדום
בראשית פרק יח.
אלוהים מופיע לאברהם בדמות אדם
האירוע המפורסם כל כך מפרק יח התרחש מספר ימים בודדים לאחר השיחה של אל-שדי עם אברהם ומעשה ברית המילה באברהם וכל הזכרים בביתו.
בפרק יז אל-שדי אמר לאברהם כי ילד עתיד להיוולד ממנו ומשרה אשתו.
אברהם צחק לשמע ההבטחה (יז 17) והציע לאלוהים שימלא את כל הבטחותיו דרך הבן ישמעאל.
אל-שדי חזר שוב ואמר שבן ייולד לאברהם ושרה ושמו ייקרא יצחק. יצחק הוא בן ההבטחה ולא ישמעאל.
בפרק יח אלוהים שוב חוזר אל אברהם לשיחה והפעם גם שרה מעורבת.
מדוע?
הסיבה שלשמה אלוהים חזר ופגש הפעם גם בשרה, והשמיע באוזניה את ההבטחה להולדת יצחק, נועדה לעודד את אברהם ושרה למלא את ייעודם בתקווה ותכלית אחת.
פרק יח אינו מתמקד רק בהבטחה להוליד את יצחק.
בפרק יח אלוהים חולק את תוכניותיו עם אברהם.
אלוהים אומר לאברהם כי הערים סדום ועמורה עתידים להיהרס בקרוב בגלל רשעת תושביהם.
אברהם מיד מנסה להגן על לוט ומשפחתו הגרים שם.
אברהם מתדיין עם אלוהים ומבקש בעד נפש כל הצדיקים שבסדום.
לבסוף אלוהים מתרצה ומאפשר להציל את הצדיקים מסדום ועמורה.
מדוע שהנושאים יחוברו לפרק אחד?
ללמד את אברהם שיעור בקדושת אלוהים וצדקתו.
משפט אלוהים שאברהם היה עד לו לימדו להכיר נכונה את אלוהים ולעצב גישה ראויה יותר כלפי אל-שדי. אברהם עוד עתיד לקבל מאלוהים ציווי שירעיד את אמות הסיפים של חייו. כל שאברהם עד לו בשלב זה, נועד להכינו לומר לאלוהים "כן" בהמשך – פרק כב.
בראשית פרק יח 1-3:
- וַיֵּרָא אֵלָיו יהוה בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאוֹהֶל כְּחוֹם הַיּוֹם.
- וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאוֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
- וַיּאמַר: "אֲדוֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבוֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
פרק יח פותח בתיאור כללי של העומד להתרחש:
- 1. אלוהים נראה לאברהם.
- 2. מקום המפגש – אלוני ממרא אשר בחברון (ראה בראשית יג 18).
משמעות השם זה שבאותו מקום צמחו עתי אלון שהמקומיים נהגו – כבדרך עבודת האלילים שלהם – להחשיב את העצים המרשימים הללו כאלילים, לשאול מהם בקשות ולצפות לתשובתם. מכאן השם: אלוני ממרה – האלוהים המדריכים, המורים.
- 3. אברהם יושב פתח אוהלו בצהרי היום. עלינו לזכור שהפגישה הנוכחית מתרחשת זמן קצר לאחר שאברהם נימול.
אברהם ישב בפתח אוהלו בשעות הצהריים החמות, והנהו רואה שלושה אנשים מתקדמים לעברו. אברהם רץ לקראתם והשתחווה לפניהם.
מתוך הכרתנו את אברהם אנו משערים שהוא היה איש מכניס אורחים ומתייחס בכבוד לזולת, אך האם אברהם היה רץ לקראת כל אורח המתהלך לקראת אוהלו?
האם אברהם היה משתחווה לפני כל אורח בשר ודם שבא לבקרו?
האם לכל אורח היה אומר אברהם: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך?
רבותיי, אברהם ראה דמות מוכרת. למרות שאותה דמות לבשה גוף אדם בשר ודם, היא הייתה שונה, מאוד שונה מכל איש אחר!
פסוק 3 מתאר את פנייתו של אברהם לאחד האנשים מתוך השלושה: "אֲדוֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ." יש לשים לב לפנייה "אֲדוֹנָי" (ולא "אֲדוֹנִי", כפי שאנו רגילים לשמוע). בנוסף לכך כל הפסוק מנוסח בלשון זכר יחיד, לא רבים. משמע שאחת משלוש הדמויות הייתה יהוה בכבודו ובעצמו ("אֲדוֹנָי" בגוף זכר יחיד = יהוה).
אברהם ראה את יהוה פנים אל פנים ונשאר בחיים! מכאן ניתן להסיק שאותו איש היה אֵל שַׁדַּי.
מקריאת פרק זה ברור לחלוטין כי אֵל שַׁדַּי הופיע לפני אברהם בדמות אדם רגיל.
היהדות הרבנית דוחה בכל תוקף את הדעה שאלוהים בא לאברהם בדמות אדם ככל האדם.
הרבנים חלוקים בדעתם בין שתי דעות עיקריות:
- כל האירוע היה בכלל חלום (רמב"ם).
- שלושת האנשם הם שלושה מלאכים – (רמב"ן).
שתי הדעות הללו אינן תואמות את הכתוב בדבר אלוהים.
בשני המקרים הרבנים שמים עצמם עליונים לדברי משה ולא נכנעים לפשט הברור.
העקשות בת אלפי השנים להיכנע לפני דבר אלוהים הברור והשלם היא מקור הרע והסבל של כלל עם ישראל מאז ומתמיד.
בפגישתם הקודמת המתועדת בפרק יז, אל-שדי אמר לאברהם:
"…התהלך לפני והיה תמים" (יז 1).
והנה, אל-שדי חוזר לאברהם ומה הדבר הראשון שאברהם שואל?
"…אם נא מצאתי חן בעיניך…"
מכאן, "מצאתי חן בעיניך" (יח 3), הינו ביטוי מקביל להוראה: "לך לפני והיה תמים" (יז 1).
אברהם מוודא אם הוא אומנם הולך תמים לפני אל-שדי.
אם כן, אז מן הסתם אל-שדי יחנה בביתו.
הלוואי שבכל עת גם אנו נוודא שחיינו מוצאים חן בעיני אלוהים.
לאור אילו מדדים יכול היה אברהם לומר שהוא מוצא חן בעיני אלוהים?
א. הוא האמין להבטחותיו של אלוהים
ב. הוא מל עצמו ואת כל הזכרים בביתו
כעת, לאחר שיהוה בכבודו ובעצמו המלווה עם שני אנשים עימו מסכימים לחנות באהלו של אברהם, אנו עדים לסוג האירוח שהעניק אברהם לאלוהים ומשרתיו.
פסוקים 4-8: אברהם מארח את אלוהים באוהלו
- יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.
- וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. אַחַר תַּעֲבוֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם." וַיּאמְרוּ: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."
- וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאוֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיּאמֶר: "מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סוֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת."
- וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ.
- וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם; וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיּאכֵלוּ.
אברהם מציע לאורחיו להתרענן, לרחוץ רגליהם ואז לשבת בצל העץ.
לא כתוב אם אברהם רחץ את רגלי מי מהאנשים, אלא שהוא מציע לשלושה לרחוץ את רגליהם.
האם שני המלאכים רחצו את רגליו של אל-שדי?
האם אל-שדי גם רחץ את רגלי שני המלאכים אשר התלוו אליו?
האם כל אחד מהם רחץ רק את רגליו?
אינני יודע.
בתקופה העתיקה היה נהוג להציע רחיצת רגלים לאורחי הבית.
ההליכה הייתה מרובה, הדרכים לא סלולות ומלאות אבק ולכלוך.
רחיצת רגלים מן הדרך ובמיוחד בקיץ חם, היה דבר מרענן, משיב נפש, ומציין שהמארח אכן מכבד את האורח.
בספר הברית החדשה בבשורת לוקס ז 36-50 ישוע מוכיח את הפרוש אשר נראה דתי מבחינה חיצונית אך לא הניד עפעף כאשר ישוע הגיע לביתו. הוא לא הציע מים לנקיון רגליו של ישוע.
אותו פרוש עמיד היה מלא בחשיבות עצמית וביקר את יחסו של ישוע כלפי האישה החוטאת.
היא שנחשבה לאישה חוטאת, בכתה ורחצה את רגלי ישוע בדמעותיה, נגבה אותן בשערותיה ומשחה את רגליו בשמן. הפרוש ראה עצמו חשוב יותר מישוע, הוא לא הכיר את ישוע.
האשה החוטאת הבינה מי הוא ישוע ולכן הגיבה כפי שהגיבה.
מכאן, התנהגותו של אברהם הוכיחה את אהבתו לאל-שדי ואת הכבוד הוא רוכש לו.
לאחר שהאורחים רחצו רגליהם וישבו בצל העץ, אברהם נותן להם לחם.
אברהם מבקש מהאורחים לסעוד ליבם.
מהי משמעות הביטוי לסעוד את הלב?
האם הלב רעב ללחם פיזי?
לסעוד את הלב יכול בהחלט לכלול ארוחה פיזית אך הביטוי כולל פרטים מעבר לאוכל בלבד (משלי יז 1).
לסעוד את הלב זה גם לנוח בהתחברות של שלום.
לסעוד את הלב זה גם לשמוע ולהשמיע דברי חכמה העונים על שאלות רמות.
לסעוד את הלב זה גם להקשיב לעצת אלוהים.
לסעוד את הלב זה גם לשבת לצד אלוהים בשלום ולהתענג לצידו.
בספר שופטים יט 5 מציע אבי הפילגש לבעלה של בתו כי יסעד את ליבו פת לחם ואז ילך. ומה הם עשו?
הם המשיכו לשבת ביחד לאכול ולשתות, ומן הסתם לדבר על העניינים שסיפקו את תיאבון ליבם.
מכאן, גם שאינם קדושים יכולים לסעוד את ליבם – והכוונה, לאכול ביחד, להתחבר ולשוחח על הדברים המענגים את נפשם, בין אם צדק או חמס.
במזמור תהילים קד 15 המחבר מציין את דאגתו של אלוהים לברואיו.
המאמין באלוהים זוכה לסעוד את ליבו בהרבה דברים שאלוהים נותן לו, גם בלחם, גם בשתיה, אך כל הפרטים הללו כחלק מהוכחת אהבת אלוהים לילדיו המעניק להם את כל מחסורם. באכילה מתוך הכרה שאלוהים הוא המספק והדואג, יש סעד לב.
מן הסתם, האכילה המחזקת את הגוף, מאפשרת המשך חיים ועיסוק ברצון אלוהים.
אברהם אמר לאורחיו שלאחר שיאכלו, הם בוודאי יכולים להמשיך בדרכם.
פסוק 5 כתוב באופן מעניין:
- וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם.אַחַר תַּעֲבוֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם." וַיּאמְרוּ: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."
כי על כן עברתם על עבדכם = שהרי למטרה זו אתם עוברים אצלי ונחים בצל קורתי.
ז"א, אברהם מבין שאל-שדי נמצא בדרך למשימה כלשהי. הוא חושב שהעצירה בצל קורתו באמת נועדה כדי לכלכל את אורחיו.
לאחר שימלאו את תכלית העצירה – להתרענן ולנוח אצל אברהם, הם ימשיכו בדרכם.
אברהם לא הבין באותו רגע כי הוא חלק עיקרי מהסיבה שלשמה אלוהים מופיע בצל קורתו.
כעת כשהאורחים אוכלים את הלחם ונחים, אברהם ממהר כדי להכין את הסעודה.
אברהם אומר לשרה להכין את הלחם, ז"א, עוגה לכל אחד מהאורחים.
אברהם רץ אל הרפת ומשם בוחר בן בקר – עגל רך וטוב, ז"א, לא חולה ולא פגוע ושאין בו כל מום.
את העגל הזה אברהם נותן לנערו כדי שישחט אותו ויכין למאכל. [מסורת טוענת שמדובר בישמעאל]
שימו לב שלא לחינם הכתוב מתעכב על כל פרטי האוכל.
מכיוון שאלוהים הוא האורח, כל פרט המוגש לאלוהים כמוהו כקורבן.
מסיבה זו, כל פרט חייב להיות מושלם וללא דופי.
הלוואי שכך גם נציג את מחשבותינו ופועלינו לכבוד אלוהים
שכל דבר שנעשה ונגיש לו, יהיה תמים כקורבם מושלם (ראה אל הרומים יב 1-2).
בפסוק 8 אברהם כולל בתוך הארוחה הבשרית גם מרכיבי חלב.
מכאן, אלוהים אכל מידו של אברהם בשר וחלב ביחד.
האם אלוהים הפר מצווה כלשהי?
האם אברהם הפר מצווה כלשהי?
ממש לא!
אלוהים מעולם לא אסר על בני ישראל לאכל בשר עם חלב.
האיסור בתורה היה על בישול גדי בחלב אימו (שמות כג 19)..
הסיבה?
כך נהגו עמי כנען לכבד את אליליהם.
היהדות הרבנית מאמצת את דעת הרבנים הקדומים אשר קבעו לא לערב בשר וחלב לחלוטין.
האיסור כולל גם בשר עוף עם חלב למרות שאין לכך כל בסיס מכתבי הקודש.
הסיבה?
כדי להיות בצד הבטוח…
אברהם היה בצד הבטוח, הוא שרת את אלוהים בלב תמים וזכה לברכה וכבוד.
בעת שאכלו אורחיו, עמד אברהם לידם ווידא שלא חסר דבר לאורחיו.
ההתנהגות של אברהם היא מופת לנו בכל הקשור לאירוח. הלוואי שכך ננהג בכל אורח זר הבא לביתנו.
מפסוק 9 הנושא מופנה לתכלית הביקור:
- וַיּאמְרוּ אֵלָיו: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?" וַיּאמֶר: "הִנֵּה בָאוֹהֶל."
- וַיּאמֶר: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ." וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת פֶּתַח הָאוֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.
- וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אוֹרַח כַּנָּשִׁים.
- וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמוֹר: "אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? – וַאדוֹנִי זָקֵן."
- וַיּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָהָם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמוֹר: 'הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד, וַאֲנִי זָקַנְתִּי?'
- הֲיִפָּלֵא מֵיהוה דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן."
- וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמוֹר: "לא צָחַקְתִּי", כִּי יָרֵאָה. וַיּאמֶר: "לא, כִּי צָחָקְתְּ."
האורחים (לפחות שתיים) שואלים את אברהם: אייה שרה?
לאברהם מן הסתם היה אוהל גדול המחולק ביריעות ושרה הייתה באחד מן החדרים. למרות שלא ראו אותה בעיניהם, שרה הייתה בקרבתם, במרחק שמיעה.
בפסוק 10 יהוה פונה לאברהם ומבטיח לו כי בעונה הבאה, באותה תקופה – הכוונה לעוד שנה, שרה תלד בן.
אלוהים לא אומר לאברהם: "אתה תלד בן", אלא הדגש על שרה. לא מדובר על עוד מעשה בשפחה…
גם שרה שומעת את ההבטחה; היא נמצאת בטווח שמיעה, אך מוסתרת מאחורי יריעות האוהל (פסוק 10). לשמע ההבטחה על הולדת הבן צוחקת שרה "בקרבה" (פסוק 12), זאת אומרת שלא נשמע כל רעש או גיחוך.
שרה צחקה בגלל גילה המתקדם ושל בעלה ובשל העובדה שלא היה לה עוד "אוֹרַח כַּנָּשִׁים".
היא הבינה שהתגשמות הבטחה מעין זו כרוכה בנס גדול. אך נעלם ממנה כי אחד משלושת האורחים הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. לכן דבריו נשמעו לה כמליצה (בשום מקום לפני כן לא נאמר שיהוה נראה גם אל שרה פנים אל פנים).
ציון צחוקה של שרה וצחוקו של אברהם בפרק הקודם לשמע הבטחת אלוהים לבן בגילם המתקדם, רק מעצימה את גודל הנס.
בפסוקים 14-13 יהוה אומר לאברהם: "למה צחקה שרה? האם הדבר הזה גדול מדי לאלוהים? אני מבטיח לך שוב ששרה תלד בן."
אברהם ושרה עומדים ללמוד שאלוהים יכול להביא ילד מזוג הורים בלים.
אבל, דבריו של אלוהים מעודדים אף יותר:
היפלא מיהוה דבר?
האם יש דבר בעולם גדול מדי על אלוהים?
האם יש דבר שאלוהים אינו מסוגל לעשות או להבין? (איוב מב 3 – "נפלאות ממני ולא אדע", או משלי ל 18: "נפלאו ממני… לא ידעתים". (ראה גם דברים יז 8, ל 11, נחמיה לב 26)
לא!
מכאן, כל הבטחותיו לנו – ייתקיימו.
כל הפסוקים המתארים עולם חדש ונפלא – ייתקיימו.
אלוהים מסוגל למלא את אשר הוא מבטיח.
בפסוק 15 שרה מכחישה שצחקה. כאמור, שרה לא צחקה בקול רם, ולכן חשבה שתוכל להתכחש למה שעשתה, מבלי שהאורח יסתור את דבריה. אך אלוהים יודע כל אשר בלבנו, ולכן אמר לשרה בהחלטיות: "כן צחקת!" כלומר, "פקפקת בהבטחתי".
כמה מעניין לראות ששרה לומדת להכיר תכונה של אל-שדי, ששפחתה שרה חוותה זמן מה לפניה.
בפרק טז הגר מכנה את אל-שדי בשם: אל-רואי.
הגר הבינה כי אלוהים רואה ללבב ויודע את מחשבות בן האדם.
והנה, כעת שרה חווה על בשרה את ההתנסות הזו.
אלוהים מוכיח לה כי מחשבותיה שקופות לפניו.
השיעור הזה חשוב לכל אחד מאיתנו גם כן.
אין דבר נסתר מעיניו של אלוהים.
הוא רואה את הכל ויודע את הכל.
לכן, ראוי שנשמור את ליבנו ומוחינו טהורים.
רעיונות רעים תמיד יצוצו במוחינו, אך עלינו לזכור שבידינו ההחלטה להגות בהם או להסירם.
בפסוקים 16 ואילך הכתוב מתאר את הפגעתו של אברהם בעבור הצדיקים בסדום
- וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדוֹם; וְאַבְרָהָם הוֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.
- וַיהוה אָמָר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה?
- וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
- כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יהוה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יהוה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו."
- וַיּאמֶר יהוה: "זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאוֹד.
- אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לא, אֵדָעָה."
- וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדוֹמָה; וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי יהוה.
- וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיּאמַר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?
- אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר. הַאַף תִּסְפֶּה וְלא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?
- חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
- וַיּאמֶר יהוה: "אִם אֶמְצָא בִסְדוֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם."
- וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיּאמַר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדוֹנָי, וְאָנוֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
- אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה. הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?" וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה."
- וַיּוֹסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיּאמַר: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים." וַיּאמֶר: "לא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים."
- וַיּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדוֹנָי וַאֲדַבֵּרָה: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלשִׁים." וַיּאמֶר: "לא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלשִׁים."
- וַיּאמֶר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדוֹנָי: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים." וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים."
- וַיּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדוֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה." וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה."
- וַיֵּלֶךְ יהוה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ."
האורחים מסיימים לשוחח עם אברהם ושרה אודות בן ההבטחה, וכעת הדיון נסוב סביב פעולת אלוהים העתידה להתרחש בסדום.
זיכרו:
לפני רגע קט אלוהים אמר לאברהם ושרה שהם עתידים להוליד בן, זאת בשעה שהם "מתים" מבחינת פוריותם.
והנה, אלוהים מציין את העונש העתיד לבוא על אנשי סדום ועמורה החוטאים.
התגשמות תוכנית אלוהים המיידית בכל הנוגע לסדום ועמורה היוו אישור יוצא מן הכלל לאברהם ושרה בכל הנוגע להולדת יצחק.
פסוק 16 מציין שהאנשים קמו ומשקיפים על פני סדום ואברהם הולך עימם לשלחם.
כמה אנשים עוזבים את אברהם ולאן מועדות פניהם?
בפסוק 22 נאמר ש"הָאֲנָשִׁים" הלכו סדומה, ואברהם "עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי יהוה."
היות ששלושה אנשים באו אל אברהם, יוצא מכך ששניים מהם פנו לעבר סדום ועמורה, ואברהם נשאר עם יהוה.
מי הם שני האנשים שהלכו לסדום?
בראשית יט 1 פותר את התעלומה:
וַיָּבוֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדוֹם. וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.
שני האנשים היו "מלאכים". הם נשלחו על מנת להציל את לוט ואת משפחתו לפני החורבן שאלוהים עמד להביא על סדום ועמורה בגלל חטאי תושביהן.
המילה "מלאך" בתנ"ך לא תמיד מורה על דמות עם כנפיים! ברוב המקרים מדובר בשליח שמימי שמראהו אנושי לחלוטין, או באדם רגיל שהוא שליח של מישהו.
עתה, לאחר ששני המלאכים הלכו לסדום ועמורה כדי להציל את לוט ומשפחתו, אברהם נשאר לשיחה אישית ואינטימית עם לא אחר מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו.
פסוק 17 מציין עובדות רבות אודות היחס והקרבה של אלוהים לילדיו.
- וַיהוה אָמָר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה?
למרות שאלוהים הוא ריבון שאינו חייב לתת דין וחשבון לאף אחד על שום מעשה ומחשבה, הוא חולק את כל תוכניותיו בכל הקשור למעשיו הקשורים לאברהם.
אין זה הפסוק היחיד בכתבי הקודש המציין את האמת הנפלאה הזו:
עמוס הנביא אמר בפרק ג 7: "כי לא יעשה אדוני יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים…"
לנו ילדי אלוהים יש את ההבטחה שאלוהים אמר לנו את תוכניותיו בעבורנו.
היכן נמצאת תוכנית אלוהים המפורטת לכלל בני האדם ולי בפרט?
א. בכתבי הקודש
אלוהים מפרט את עתיד האדם.
אלוהים מציין את אשר עומד לקרות בממלכת האנוש.
פסוקים בתנ"ך, אירועים ומקרים יכולים להוות עיקרון שהוא התשובה לשאלותיי.
ב. בתפילה
אלוהים דרך רוח הקודש פועל במוחי כדי לתת לי הבנה וחכמה לכל הקשור בידיעת רצונו (אל הרומים ח 26).
ג. בהתחברות
אלוהים מצווה עלי להתחבר בקהילה ועם אנשים הבוגרים מבחינה רוחנית. דרכם ודרך נסיונם האישי אני יכול ללמוד יותר לגבי רצון אלוהים.
ד. באירועים אישיים דרכם אלוהים מדבר אליי באופן אישי
אלוהים מאפשר לאירועים ומקרים בחיי האישיים להוות תשובה לשאלה, אישור או איסור לדבר כלשהו.
בכל אחד מן המקרים לעיל אלוהים משתמש כדי להוכיח לי שהוא עימי ועונה לי על שאלותיי.
אלוהים דורש ממני להשתמש בכל אחד מן הדרכים הללו כדי לוודא את רצונו.
בדרך זו אני נשאר קרוב אליו ומבטיח שיהיו כמות מזערית של טעויות בחיי.
פרשנות לפסוקים 16-19 בתיקייה הבאה.
בפסוקים 20-33 מתועדת השיחה, דיון, בין אלוהים לאברהם בנוגע להצלת הצדיקים בסדום.
- וַיּאמֶר יהוה: "זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאוֹד.
- אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לא, אֵדָעָה."
- וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדוֹמָה; וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי יהוה.
- וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיּאמַר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?
- אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר. הַאַף תִּסְפֶּה וְלא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?
- חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
- וַיּאמֶר יהוה: "אִם אֶמְצָא בִסְדוֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם."
- וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיּאמַר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדוֹנָי, וְאָנוֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
- אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה. הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?" וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה."
- וַיּוֹסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיּאמַר: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים." וַיּאמֶר: "לא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים."
- וַיּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדוֹנָי וַאֲדַבֵּרָה: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלשִׁים." וַיּאמֶר: "לא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלשִׁים."
- וַיּאמֶר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדוֹנָי: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים." וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים."
- וַיּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדוֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה." וַיּאמֶר: "לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה."
- וַיֵּלֶךְ יהוה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ."
כל ילד בישראל לומד בבית הספר היסודי אודות השיחה “והמאמץ” של אברהם לשכנע את אלוהים להציל עוד מספר צדיקים בסדום.
למרות שהסיפור ידוע לרוב ילדי ישראל, לצערי הפרטים החשובים אינם ידועים מספיק. מעבר לכך, המסקנות והלקחים אינם מיושמים בחיי רוב אלו המכירים את האירוע.
זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאוֹד.
אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לא, אֵדָעָה."
במילים אלו אלוהים מתאר את המצב בערים סדום ועמורה.
אלוהים מציין את הערים סדום ועמורה אך כאשר הוא בזעמו משמיד את ערי הכיכר, נפגעות גם ערים נוספות.
מדוע אלוהים אינו מזכיר גם את שאר ערי הכיכר (יט 25, 29)?
הסיבה נעוצה בכך שסדום ועמורה היו הגדולות שבערי הכיכר והמשפיעות העיקריות. נושאות הדגל של הרוע והחמס. גורל ערי הלווין של סדום ועמורה כגורל ערי האם. השפעתן הייתה מכרעת לגורל שאר הערים הקטנות יותר מסביבן.
אלוהים מציין שהוא ירד ארצה כי זעקת סדום ועמורה הגיע אל אוזנו…(ראה גם יט 13).
למה הכוונה?
האם אלוהים צריך לרדת ארצה כדי לראות דבר כלשהו? הרי הוא "אל-רואי"…
האם אלוהים אינו רואה משמיים?
לא לכך הכוונה.
בספר בראשית ד 10 אלוהים אומר לקין – לאחר שרצח את אחיו ודמו של הבל נשפך ארצה:
"…קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה…"
מכאן, דם רצח או מעשים רעים כמוהם כזעקה, צעקה, הנשמעת באוזני אלוהים למען ייעשה צדק.
דבריו של אלוהים נועדו לציין את כובד מעשי החמס והרשע שנעשים בערי הכיכר.
רבה חטאתם ולכן גדולה הצעקה והזעקה מערים אלו.
מי זועק?
הנעשקים.
מי עוד?
דם הנרצחים.
מעניין לראות שהמילה זעקה כל כך דומה למילה צדקה.
הן נשמעות דומות אך שונות בתכלית ההבדל. הנביא ישעיה "משחק" במילים אלו כדי להדגיש ולציין את חטאי יהודה (ישעיה ה 7: "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה…")
הנביא יחזקאל בפרק טז 49-50 מציין את חטאי סדום ועמורה.
"…הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת-לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה.
ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני, ואסיר אתהן כאשר ראיתי."
מילותיו של אלוהים כל כך ברורות.
השפע והשלווה שלה זכו יושבי סדום ועמורה היו להם לרועץ.
במקום להבין ולהפנים את חסדי אלוהים עליהם, הם התפנו למלא את תאוות בשרם.
במקום לעזור ולהקים את החלש והעני, הם נטשו אותם לגורלם או ניצלו אותם למלא את תעבותיהם.
הנביא ישעיה גם כן מזכיר את פשעי סדום ועמורה בהשוואה לחטאי יושבי יהודה (פרק א). שם הנביא ישעיה מציין שחטאי יהודה עלו על אלו של סדום ועמורה ולכן עליהם לחזור בתשובה מיד לפני שעונש אלוהים יבוא גם עליהם.
אין זו פעם ראשונה שכתבי הקודש מתארים את אלוהים יורד ארצה לראות ולשמוע את מעשי ודברי בני האדם.
קראנו על כך בבראשית ד 10 – במקרה של קין הרוצח את הבל אחיו
בבראשית יא 5,7 – במקרה של מגדל בבל.
למה הכוונה במילים?
הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לא, אֵדָעָה."
א. אם הם אומנם עשו כך הרי כליה תיגזר עליהם (ראה גם ישעיה י 23, דברים לב 23, שמות לג 5).
ב. עשו בהחלט, עשו ממש כפי שמעידה הצעקה
למה הכוונה במילים: וְאִם לא, אֵדָעָה
האם אלוהים אנו יודע הכל?
המילה נמצאת בשימוש דומה בספר שמות ב 25:
"…וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים."
כאן השימוש בא לציין שאלוהים מתכוון לרחם ולהראות את חסדו על העם אותו בחר ועתיד לשמור.
מכאן, ירידתו של אלוהים מטה לא נועדה להשמיד רשעים עם צדיקים ללא הבחנה, אלא כדי להדגיש את חדות ההבחנה לבן ייגרם ולו נזק כלשהו לצדיק בעת שזעם אלוהים בא על הרשעים.
העובדה שאלוהים רואה ושומע את מחשבותינו ואת מעשינו צריכה לעודד אותנו לחיות כל רגע ביראת אלוהים.
בספר דברים יא 11-12 כתוב:
"…והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה-מים.
ארץ אשר יהוה אלוהיך דורש אותה. תמיד עיני יהוה אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה."
(המילה רשית ללא האות א מופיעה במקור)
בספר דברי הימים ב פרק טז 9 כתוב:
"…כי יהוה עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו, נסכלת על-זאת, כי מעתה יש עמך מלחמות."
מכאן, אלוהים לא ברא את הבריאה ונטש אותה לעשות כרצונה.
אלוהים ברא את הבריאה וכל אשר בא לתכלית מבורכת (בראשית א 28-29, אל האפסים ב 10, טיטוס ב 13-14).
תכלית האדם לחיות עם אלוהים, לעבד את הבריאה ולפאר את אלוהים במעשיו ובדבריו.
בעת הנצח בני האדם שנושעו וחיים בנוכחות אלוהים ימלכו עימו (התגלות כב 5).
לכן, ומכיוון שלבריאה תכלית חשובה, אלוהים מוודא כל העת שכל מהלך מתבצע כאשורו.
יתרה על כך, מכיוון שאלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו ושוכן בהם, הוא מוודא כל העת שהם פועלים על פי רצונו (יוחנן י 27-30, אל הרומים ח 34-38).
אלוהים הבטיח שהוא ישמע ויעשה כל שנבקש אם נתענג על רצונו (תהילים לז 4-5, ראשונה ליוחנן ה 14-15). על מנת למלא את ההבטחה הזו, עליו כל העת לשמוע את בקשותינו ולראות את מהלך חיינו.
העובדות הללו מהוות תשובה לשאלות רבות שאנשים שואלים לאורך ההיסטוריה, כגון:
היכן היה אלוהים בעת השואה?
אלוהים כל העת רואה ושומע את כל שנעשה תחת השמש.
אלוהים לעולם אינו ישן (תהילים קכא 4).
גם בכל יום כשהשואה התרחשה באירופה, ראה אלוהים ושמע את כל המתרחש.
אבוי לנו אם נבוא בתלונות כלפי צדקת אלוהים ויושרו.
גם אם אין לנו תשובה מספקת לאירוע כלשהו, קשה ככל שיהיה, לעולם אסור לנו לחשוב שהטעות או הכשל באלוהים.
הטעות והכשל לעולם תהיה רק בנו.
איוב חווה והתנסה בקושי רב והנה ספר איוב מסתיים במילותיו של איוב המכריזות: (איוב מ 4-5)
"הן קלותי מה אשיבך? ידי שמתי למו-פי.
אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף…"
איוב למד להחריש ולהסכים עם אלוהים בכל אשר מתרחש בחייו.
אלוהים ריבון, צדיק, קדוש, טהור ואינו מסוגל לעשות רע או להיכשל.
כל הרע והחסר נובע מאיתנו, בני האדם הנגועים בחטא.
איוב הסכים עם אלוהים וזכה לחוות את מירב הברכות של אלוהים עוד בחייו.
בפסוק 21 נאמר על יהוה:
- "…אֵרְדָה נָּא…"
מכאן, מושבו של אלוהים נמצא ממעל.
איך ירד אלוהים?
באיזה גוף?
על כך הרחבנו בפסוקים הראשונים.
אלוהים ירד לעולם בגוף אדם ונראה אל אברהם כאיש לכל דבר (ראה פסוקים 1-3).
אל לנו להתפלא שהרי אלוהים עשה כך במספר מקרים נוספים לאורך הכתובים.
– בראשית לב 23-33, לה 7. שם אלוהים נראה ליעקב כאדם ואף איפשר ליעקב להיאבק עימו.
– ספר שופטים ו. שם נראה אלוהים לגדעון כשהוא בא אליו בדמות אדם.
מי הוא האחד הזה אשר נקרא יהוה ולמרות זאת מופיע בדמות אדם?.
אנו פוגשים אותו גם בספר ישעיה הנביא בפרק יא, שם הוא מופיע כנצר לישי, ובספר ירמיה הנביא כג 5-6, לג 14-16 כצמח צדיק.
ומהו תפקידו?
משיח ישראל.
האישיות היחידה בהיסטוריה האנושית שהגשימה את כל הנבואות המשיחיות הוא- ישוע שנולד בבית לחם וגדל בנצרת.
ישוע נולד למרים הבתולה בהפרית רוח הקודש לפי דברי הנביא ישעיה ז 14, וכן בראשית ג 15.
ישוע המשיח נולד בבית לחם אפרתה לפי דברי הנביא מיכה פרק ה 1.
ישוע המשיח הינו נצר (בבשר) לשבט יהודה – בראשית מט 8-10.
ישוע המשיח נכנס לירושלים כשהוא רכוב על עיר בן אתונות (זכריה ט 9).
ישוע המשיח פעל ניסים ומופתים שרק אלוהים יכול לעשות. הוא ריפא חולים, נכים והקים מתים מן המתים (יוחנן ה, ט, יא).
ישוע המשיח קם מן המתים לאחר שהיה שלושה ימים ושלושה לילות בקבר בדיוק כפי שאמר (יוחן כ-כא).
ישוע המשיח נכרת לפני חורבן בית המקדש השני כפי שקבע דניאל הנביא בפרק ט 26.
ישוע המשיח אמר על עצמו כי הוא בן האלוהים אשר אברהם הכירו – ז"א, הוא ולא אחר הינו אל-שדי (יוחנן ח).
לפיכך, המשיח ירד משמים ארצה כדי לבחון את מעשי בני האדם ומצאם מושחתים וראויים לכליון.
אלוהים מציין את הנתון הזה – יורד ארצה לבדוק… כדי ללמדנו שהחלטותיו אינן נעשות כלאחר יד וללא רגש אלא לאחר בדיקה מעמיקה וירידה לעומקו של כל החלטה וכל מעשה.
כך, משפטו הסופי של אלוהים הינו משפט צדק מוחלט.
האם זעם אלוהים יבוא על כלל בני האדם ללא הבדל?
בפסוקים 23 ו- 25 אברהם עצמו עונה על השאלה הזו במשפטים ריטוריים.
- וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיּאמַר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?
- חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
אברהם ידע שאלוהים לא מעניש לחינם את הצדיק ומתוך הכרת אופיו הצדיק של אלוהים הוא אמר את המשפטים הללו בביטחון ולא כשאלה.
מכאן גם נובע בטחוננו שזעם אלוהים אינו נועד לילדי אלוהים אלא רק לאלו הדוחים את משיח אלוהים (תסל"א ה 9, התגלות ג 10).
בפסוק 22 נפרדים שני האנשים מאלוהים ופונים לעבר סדום. אברהם כעת עומד לבדו מול אלוהים.
מכיוון שבפרק יט אותם שני אנשים מתוארים כמלאכים, יוצא מכך שהם שליחי אלוהים אשר באו עימו בגוף אדם ככל האדם.
בפסוקים 23-33 מתועדת השיחה בין אברהם לאלוהים.
בפסוק 23 אברהם ניגש לאלוהים והוא הפותח בדברים לאלוהים.
העובדה שאברהם ניגש, ז"א, התקרב יותר לאלוהים אפשרית בגלל הליכתו בתמים על פי הוראת אלוהים.
הקרבה לאלוהים מתייחסת לקדושה וטוהר ומכאן גם הזכות להציג ולבקש מאלוהים את אשר על ליבנו ולהישמע על ידו.
בפסוק 23 כפי שאמרתי קודם, אימרתו של אברהם נועדה לציין עובדה.
אלוהים אינו משמיד את הצדיק עם הרשע.
ז"א, אלוהים אינו עומד להרוג את לוט עם משפחתו וקהל הנושעים החדשים יחד עם שאר רשעי ערי הכיכר.
שימו לב לבקשתו של אברהם בפסוק 24:
"…אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר. הַאַף תִּסְפֶּה וְלא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?"
אברהם אינו מתחנן ומבקש עבור נפשם של לוט ובני משפחתו הקרובים בלבד אלא בעבור כלל ערי הכיכר.
אברהם הרי אמר כעובדה שאלוהים אינו משמיד בזעמו את הצדיק עם הרשע ולכן מקומו של לוט ומשפחתו בטוחים – מבחינתו של אברהם.
שאלתו של אברהם היא:
כמה צדיקים צריכים להיות בכלל ערי הכיכר כדי שאלוהים לא יטיל את זעמו עליהם בכלל – יסלח להם.
המטרה של אברהם היא לא להציל רק את הצדיקים אלא למנוע או לדחות את עונש אלוהים על אותם רשעים כדי שיוכלו עוד לחזור בתשובה.
לאורך הפסוקים אנו רואים איך אברהם מתמקח על מספר הולך וקטן של צדיקים בערי הכיכר כדי להציל את המקום משמד.
שמעתי אנשים הטוענים שאברהם גרם לאלוהים לשנות את דעתו.
אין כך הדבר.
אלוהים לא שינה את דעתו ולו אף לרגע.
אלוהים ידע מראש את שיחתו עם אברהם וידע מראש את פעולתו בסדום ועמורה.
הנתונים מוצגים לנו כדי להראות מצד אחד את אהבתו של אברהם כלפי אנשים חוטאים שיכולים לחזור בתשובה ולעומתו את חסד אלוהים בכך שהוא שומע לתחינת יראיו ופועל כבקשתם.
בקשות ההפגעה של אברהם בעבור תושבי ערי הכיכר מזכירות את פעולתו של המשיח בעבור כלל בני האדם.
על ישוע המשיח נאמר באיגרת אל העברים ז 25:
"…לכן הוא גם יכול להושיע לנצח את הבאים לאלוהים דרכו, כי חי הוא תמיד כדי להפגיע בעדם."
איזה מבורכים אנו שיש לנו את אותו אל-שדי אשר מפגיע בעבורנו לפני אלוהים האב.
כמו שאברהם עמד מול אל-שדי בבקשות עבור אנשים, כך עומד אל-שדי לפני אלוהים האב בבקשות עבורי ועבורך.
הבה נעמוד לרגע על משמעות המילה: תישא
משמעות המילה בפסוק 25 היא: תסלח.
ניתן להבין זאת גם לאור הפסוקים הבאים שם ההיפך מתישא זה: תשחית
מכאן, הסליחה היא פעולה הדורשת מחיר מן הסולח.
מהו המחיר?
נשיאת עוון החוטא.
מכאן, אלוהים הסולח הוא גם הנושא את עונש עוון החוטא על עצמו. אלוהים הוא זה הסופג את זעם החטא על עצמו ובתמורה לאמונת החוזר בתשובה, הוא מעניק לו סליחת חטאים, את שלומו של אלוהים (ישעיה נג 5-6, יוחנן ג 16, שניה לקורינתים ה 21).
אם בני האדם היו מפנימים את מהות המילה הזו – נושא עוון, אני משוכנע שהיינו חוטאים פחות.
בפסוק 25 אברהם משתמש במילים שלא תמיד מובנים לקורא בן זמננו:
"…חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
אברהם אינו מציין חס וחלילה איזו פסול באלוהים אלא אדרבה, המשפט נועד להראות את דאגתו של אברהם לשמו הקדוש של אלוהים. אברהם ידע שאלוהים לעולם לא יפעל בדרך שאינה צדק.
כולנו יודעים שאנשים רבים מתלוננים קשות נגד אלוהים לאור השואה.
אנשים רבים מילאו פיהם דברי ביקורת נגד אלוהים בגלל הגלויות שגרמו למות רבים כל כך בעם ישראל.
בקשתו של אברהם היא למנוע את השמד – למרות שהדבר ראוי מבחינת משפט צדק אלוהים, וזאת כדי שפי האנשים לא יימלא דברי בלע נגד אלוהים.
קדושת שמו של אלוהים עמדה לנגד עיניו של אברהם.
הלוואי שנפעל ונחיה בקדושה תמיד כדי שמעשינו חס וחלילה לא יהיו גורם למילה רעה נגד שם אלוהים.
אברהם שמע כי אלוהים הסכים לעצור את משפטו על סדום ועמורה בעבור 50 צדיקים וכעת הוא יורד במספר ל- 45 ומטה.
מדוע שאברהם ירד עד למספר של עשרה צדיקים?
אני חושב שלוט ומשפחתו היו מספר הבסיס שעליו בנה אברהם.
לוט, אשת לוט, שני בניו (יט 12), שתי בנותיו הנשואות (יט 14), שני חתניו (יט 14), שתי בנותיו הבתולות (יט 8).
אברהם קיווה שהשפעתו של לוט תמשוך רבים אל אמת אלוהים אך מכיוון שאברהם ירד במספר, ניתן להבין שהספק כינן בליבו בעודו מדבר עם אלוהים.
מספר חמישים ציין את תקוותו של אברהם שלוט ומשפחתו אכן חיים על פי צדקת אלוהים ומניבים פרי לכבוד שם אלוהים.
מה יאמרו עלינו אם נעבור לאיזור מקום מגורים אחר לכמה שנים?
האם ניתן יהיה לצפות שהשכנים שלנו יודעים שאנו נושעים?
האם יהיה ניתן לצפות שאנו גלויים בנוגע לישועתנו?
למרות שאלוהים הוא זה המושיע, עלינו מוטלת האחריות לזעוק את אמונתנו (מתי כח 18-20, מע"ש א 8-9, אל הרומים יא 17, קור"ב ה).
המספר עשר מהווה את האכזבה שלוט ומשפחתו היו ונותרו כפי שהיו.
האם הם עשו פרי עשר מונים או נשארו עם המנה היחידה שבידם…?
ישנם הטוענים שעשר הינו מספר מינימלי של ציבור אשר בזכותו לא תוכה העיר ללא הבדל.
זאת לפי הכתוב בספר רות ד 2.
הנביא יחזקאל לימדנו הילכות צדק בפרק יד ובפרק יח.
בפרק יד הנביא יחזקאל אומר שגם אם בעיר מסויימת יחיו שלושת הצדיקים הנפלאים: נוח, דניאל ואיוב, גם הם, למרות מעלותיהם, לא יוכלו להושיע רשע אחר רק בגלל קרבתם המשפחתית אליו.
מכאן, הסכמתו של אלוהים לעצור את השמדת ערי הכיכר בעבור מספר הצדיקים שבה הדגישה את גודל חסדו של אלוהים ורחמיו על ערי הכיכר למרות רשעתם.
הסכמתו של אלוהים לבקשת אברהם הראתה את גודל הויתור שאלוהים מוכן לעשות למען ילדיו.
הלוואי שאנו כהורים נלמד להיות ותרנים ומלאי חסד ורחמים כמו אלוהים כלפינו.
בסופו של דבר אנו יודעים שרק ארבעה יצאו מסדום לפני שאלוהים השמיד את ערי הכיכר.
לוט, אשתו, ושתי בנותיו.
מכל ערי הכיכר ניצלו ארבעה.
אשת לוט מצאה את מותה כאשר הביטה אחור בניגוד להוראת אלוהים.
מכאן, אלוהים עמד במילתו לאברהם.
אנו יודעים שאלוהים הוציא מערי הכיכר את ילדיו, ולאחר שאלו יצאו מתוך ערי הכיכר, לא נותר בתוכם אף לא צדיק אחד.
מסיבה זו, יכל אלוהים להשמיד את כל תושבי ערי הכיכר עד האחרון שבהם – בצדק.
פעולה זו דומה למעשה אלוהים במבול.
אלוהים הוציא את נוח, אשתו בניו ונשותיהם אל התיבה, וכך השאיר את שאר בני האדם ללא כל צדיק ביניהם. כך יכל אלוהים להשמיד את כל הרשעים ולא לפגוע באף צדיק.
מהלך שיחתו של אברהם עם אלוהים מאוד מעניין.
ככל שאלוהים עונה לבקשתו של אברהם, גדלה ענוותו – אני עפר ואפר.
רבים האנשים שגאוותם עולה כשהם מרגישים שאלוהים עונה לבקשתם.
והנה, בכל פעם שאברהם ממשיך ומבקש מאלוהים, הוא זוכר את מקומו כעבד אלוהים ואינו מעז להפר את האיזון הקדוש.
הלוואי שתמיד נזכור את מקומנו לפני כס הרחמים של אלוהים.
אנו חוטאים שנושעו בדם הכפרה של אלוהים.
בפסוק 33 מסתיים הדיון בין אברהם לאלוהים.
אלוהים הולך מאברהם ואברהם שב למקומו.
האם אברהם באמת סיים לבקש ועצר על המספר עשר מרצונו, או שהליכתו של אלוהים ציינה את סיום השיחה?
את זאת לא נדע עד שנבוא אל נוכחות אלוהים ונדע יותר.
לסיכום:
א. פרק יח מתאר פגישה מרתקת בין אלוהים לאברהם.
אלוהים ירד לעולם בדמות אדם ובא לבשר לעבדו אברהם ולאישתו שרה חדשות נפלאות – הולדת בנם יצחק.
ב. אלוהים הכריז כי אינו מסתיר מיראיו את תוכניותיו. משפט דומה נאמר גם מהנביא עמוס (ג 7).
אלוהים ציין שהוא מודיע את תוכניותיו לאברהם מכיוון שלאברהם תפקיד חשוב ומיוחד בתוכניתו של אלוהים – מוליד אומה.
ג. כל הדיון בין אברהם לאלוהים בנוגע למספר הצדיקים בסדום נועד להראות מצד אחד את חמלתו של אברהם על יושבי ערי הכיכר החוטאים – למען ייוושעו, ומצד שני את חסדו הרב של אלוהים שהיה מוכן לשאת את חטאי הפושעים לו היה שם מספר מועט של צדיקים.
ד. לפני שאלוהים השמיד את סדום ועמורה, הוא הסיר מתוכה את יקיריו. הנה לנו שוב דוגמא מאלפת לעיקרון שבו אלוהים מסיר את ילדיו מהמקום לפני שהוא מטיל את זעמו על העולם.
כך עשה אלוהים במבול וכך יעשה גם לפני צרת יעקב – ההילקחות.