בראשית פרקים ז-ח

המבול וקץ המבול

בפרק ז אלוהים מטיל את המבול על כדור הארץ, להשמיד את כל בני האדם וכל נפש החיה על פני היבש, מלבד נוח ומשפחתו — אישתו, שלושת בניו ושלוש נשותיהם.

כולנו מכירים את הדרך בה אלוהים השמיד את כל החי על פני הארץ, אך לא כולם שמים לב לעובדה שאלוהים היה זה שהזמין את נוח ומשפחתו אל תוך תיבה כדי להצטרף אליו:

פרק ז, פסוק 1:

וַיּאמֶר יְהוָה לְנוֹחַ: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה."

ההזמנה של אלוהים אל נח לבוא אל תוך התיבה מאוד מעניינת:

א. ההזמנה היא לנוח ומשפחתו. משפחתו כוללת את אשתו, שלושת בניו ושלוש נשותיהם.

ב. הדקדוק מרמז על כך שאלוהים מזמין את נח להצטרף אליו בתיבה. אלוהים אומר לנח "בוא". הוא לא אמר לו "לך אל…" או "היכנס אל…"

ההנחה הזו לא צריכה להפליא אותנו מכיוון שבפסוק 16 נאמר שאלוהים היה זה שסגר את דלת התיבה: "וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יהוה בַּעֲדו."

מתברר שאלוהים היה עם נח ומשפחתו בתיבה כאשר זעמו הוטל על שאר יושבי תבל להשמידם עד תום.

נוכחות אלוהים עם נח דווקא בשעה הקשה הזו נתנה לו עידוד, חיזוק, ביטחון ותקווה. נוכחות אלוהים עם נח בשעה ששאר החי שעל האדמה גווע, היתה כמעין תעודת ביטוח לחיים עבור כל מי שבתיבה.

הדרך שבה אלוהים שמר את חיי נח ובני משפחתו בעת המבול דומה מבחינה עקרונית לדרך שבה אלוהים עתיד לשמור את חיי המאמינים בו לפני תחילת צרת יעקב.

ממש לפני תחילת צרת יעקב, יקרא האדון ישוע לכל ילדיו ויפגוש אותם בענני השמים. משם יעלה עמהם למעונות שהכין להם בשמים (יוחנן יד 3).

מהרגע שיילקחו ילדי אלוהים אליו, הם ישארו "תָּמִיד עִם הָאָדוֹן", דהיינו הם יהיו בכל מקום שבו יימצא ישוע המשיח (א־תסלוניקים ד 18-13)

ההבטחה של נוכחותנו עם האדון בעת הקשה הזו שתבוא על יושבי תבל מעניקה לנו עידוד, נחמה ותקווה. נוכחות האדון עמנו בעת הטלת זעמו על יושבי תבל מהווה הבטחה כי לנו לא יקרה דבר רע.

ג. הסיבה להצלת נוח

אלוהים הגדיר אותה במילים:

"…אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה."

עיני אלוהים משוטטות תמיד בארץ, לראות את אלו שלבבם שלם עמו (דהי"ב טז 9).

אלוהים חפץ לראות אותנו משרתים אותו בנאמנות וחיים על פי עקרונות הצדק והקדושה שלו באמונה ואהבה.

אלוהים ראה ובחן את נוח ומצא את לבו שלם לפניו.

למה הכוונה?

אמונתו של נוח באלוהים הייתה אמונת אמת. נוח ידע את אלוהים והכיר את מושיעו. רק כך יכול נח להיקרא צדיק (אל הרומים ה; בראשית טו 6). אלוהים החשיב את נח לזכאי בכל הקשור לחובה כלשהי כלפיו.

נוח מוזכר גם בפי מחבר האיגרת אל העברים בפרק יא 7:

מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בָּנָה נֹחַ תֵּבָה לְהַצָּלַת בֵּיתוֹ, בִּהְיוֹתוֹ יָרֵא אַחֲרֵי שֶׁהֻזְהַר עַל דְּבָרִים אֲשֶׁר עוֹד לֹא נִרְאוּ, וּבֶאֱמוּנָתוֹ הִרְשִׁיעַ אֶת הָעוֹלָם וְהָיָה לְיוֹרֵשׁ הַצְּדָקָה הַמְיֻסֶּדֶת עַל אֱמוּנָה.

לפני כן הוזכר נוח כבר בפי נביאי התנ"ך:

ישעיהו נד 9: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ; כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ."

יחזקאל יד 14: "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, נֹחַ, דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (ראה גם פסוק 20).

בשני המקומות הללו נוח מוזכר כצדיק או כחביב אלוהים הראוי לחסד.

ישנו עוד אזכור קצר של נוח בדברי הימים א פרק א 4. שמו מופיע שם ברשימת יוחסין.

למה מתכוון מחבר האגרת אל העברים באומרו: "אַחֲרֵי שֶׁהֻזְהַר עַל דְּבָרִים אֲשֶׁר עוֹד לֹא נִרְאוּ…"?

הכוונה היא שעד למבול לא ירדו גשמים. האדמה הושקתה על־ידי אד מן האדמה (בראשית ב 5).

לפיכך, נוח האמין לאלוהים שעתידים לרדת מים מהשמיים ארצה, למרות שבני האדם מעולם לא ראו גשם. נוח האמין לאלוהים והוכיח זאת בבנותו תיבת עץ בגודל של אוניה עכשווית.

נח היה מוכן לשמש המוקד לזלזול ולהשפלה מצד שכניו, אך נשאר נאמן להוראת אלוהים אותו הכיר ובו האמין.

אלוהים אומר שמצא בנוח את צדיק הדור. האם ניתן להסיק שאשתו של נוח, ילדיו ונשיהם לא היו צדיקים?

אם כן, האם משפחתו של נוח ניצלה בזכות צדקתו בלבד?

הבה נקרא את הכתוב מפי הנביא יחזקאל יד 14, 20:

"[נניח שישנה ארץ שמיושבת כולה על ידי רשעים גמורים, אבל] הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ: נֹחַ, דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב — הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה… "וְנֹחַ, דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ, חַי אָנִי," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, "אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ. הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם[דהיינו, את עצמם בלבד]!"

לאור הכתוב כאן ניתן לקבוע שכל שאר בני משפחתו של נוח גם כן היו נושעים. סביר להניח שנוח היה הבוגר ביותר באמונה, אך הוא לא היה הנושע היחידי. בני משפחתו ניצלו מכיוון שגם הם היו נושעים.

באותה נימה, כולנו יודעים שדניאל היה צדיק, אך גם שלושת רעיו היו נושעים (ראה דניאל א, ג וכו'). דניאל ככל הנראה היה הבוגר ביותר מבחינה רוחנית.

יחד עם זאת, מדהים ומפחיד לחשוב שמכל מאות מליוני בני האדם באותה העת, מספר הצדיקים היה כמספר אצבעות אדם ואף פחות מכך.

החיות שנכנסו לתיבה

פסוקים 3-2:

2 מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

3 גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה, שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ."

כיצד נוח ידע מהי בהמה טהורה? הרי עוד לא ניתנה התורה בסיני. קיימים שני הסברים אפשריים:

א. מכיוון שמשה הוא זה שכתב את ספר בראשית, ייתכן שהוא ציין את הנתון הזה לבני תקופתו, בביטוים ששגורים בפיהם.

ב. אלוהים אמר כך בדיוק לנוח ואף הסביר לו באופן אישי את ההבדל בין בהמה טהורה ללא טהורה.

אלוהים ציווה על הכנסת שבעה זוגות של חיות טהורות — כאלו הראויות למאכל יהודי ולזבח עבור אלוהים.

לעומת זאת, אלוהים ציווה להכניס לתיבה רק זוג אחד מכל חיה שאינה טהורה. — מדוע?

א. בהמות טהורות אינן טורפות, אך הטמאות כן, כך שסיכויהן של הטמאות לשרוד אחרי המבול גדולות מאלו של הטהורות.

ב. אלוהים איפשר לנוח להעלות זבחי תודה לאחר המבול, זאת מבלי להכחיד את מין החיה (ח 20).

שימו לב שאלוהים רק דרש זוג אחד של חיות שאינן טהורות. — מה מבטיח את הישרדות אותו המין? — אלוהים.

האדם הוא זה שמשמיד כיום באופן שיטתי את מיני החיות שבעולם.

שים לב לעובדה שאלוהים ציווה להכניס זוג מכל מין. מכאן, אין ממש בתיאוריית האבולוציה הטוענת שמינים חדשים נוצרים ממינים קיימים. פיל לא יצא מתולעת ויתוש לא יניב ג'ירפה.

ההתרעה לפני המבול

פסוקים 5-4:

4 "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנוֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

5 וַיַּעַשׂ נוֹחַ כְּכל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יהוה.

שבעה ימים לפני תחילת המבול אלוהים מתריע ואומר לנוח שהמבול בדרך.

אלוהים גם מכין את נוח לכך שהמנה הראשונה של הגשם והמים ימשכו למלא את הארץ למשך ארבעים יום וארבעים לילה רצופים.

ראוי להזכיר: עד המבול לא ירדו גשמים בעולם. האדמה הושקתה על־ידי אד שעלה ממנה (בראשית ב 5).

שים לב:

אלוהים אמר לנוח 120 שנים לפני כן על אודות המבול והמועד לתחילתו.
שבוע לפני המבול, אלוהים הזכיר לנוח שוב את המועד המדויק.

האם מכך גם אנחנו יכולים להסיק שאלוהים יגרום לילדיו להבין את סימני התקופה ממש בסמוך להילקחותם?

ייתכן! — הרי כתבי הקודש מציינים את אופי ותכונות האנושות באחרית הימים (ב־טימותיאוס ג 6-1). אך לא יותר מזה. לא סביר שנקבל התראה מדוייקת כפי שקיבל נוח. זה היה סותר את הלימוד של ישוע במתי כד, שבו הוא הדגיש את הצורך שהמאמינים יהיו מוכנים בכל עת, מבלי לדעת את היום או את השעה של חזרתו.

המסורת היהודית טוענת שהשבוע שאלוהים העניק לנוח נועד לאפשר לו לשבת שבעה על מתושלח. הרי מתושלח מת ממש לפני תחילת המבול.

מדוע ירד גשם במשך ארבעים יום וארבעים לילה? — כדי להשמיד כל חיה ואדם על פני האדמה.

נוח מטיף הצדק

ישנו הבדל מהותי בין התנהגותו של נוח לזו של אברהם אבינו כששמע על תכנית אלוהים להרוס את סדום ועמורה על יושביהן (בראשית יח-יט). בעוד אברהם התווכח והתחנן למען נפשות הצדיקים בסדום, אנחנו לא שומעים את נוח אומר מילה. נוח לא ביקש מאלוהים שיכניס אנשים נוספים לתיבה מעבר למשפחתו המידית.

מדוע?

קודם כל, יש לקחת בחשבון כי אלוהים עצמו תיאר את נוח כצדיק בדורו. זאת אומרת שלא הייתה בו אשמה רעה. אם כן, עצם העובדה שנוח לא הגיב להתרעה שבפסוק 4 עם תחינות להצלת בני דורו לא נחשבה לו לחטא.
אם כל הרצון הטוב, נוח לא היהיכול לציין צדיק נוסף שחי באותה עת. מתוך לימוד רשימות היוחסין שבפרק ה, אנו למדים שלמך ומתושלח נפטרו זמן קצר מאוד לפני המבול. במותם הבין נוח שמלבדו ובני משפחתו המידיים, אין יותר נושעים על פני כדור הארץ.
את זאת גם למד על בשרו במשך 120 השנים של בניית התיבה. אל לנו לשכוח שהשליח פטרוס קורא לו"נֹחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק" (פטר"ב ב 5). בנוסף לעבודתו על התיבה נוח בישר לסובבים אותו את בשורת הצדק של אלוהים וקרא להם לתשובה.

ומה הוי התוצאות של 120 שנים של בישור? — אפס! אנחנו יכולים להיות בטוחים שנוח ספג הרבה לעג, אבל אין אף אדם אחד שנושע והצטרף אליו ואל משפחתו בתיבה.

נוח ידע: אין על מי להתחנן לאלוהים. לא נשארו מאמינים ולא נשארו צדיקים.

ציותו של נוח להוראת אלוהים

פסוקים 16-6:

6 וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. 7 וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. 8 מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה, וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, 9 שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

10 וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. 11 בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. 12 וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. 13 בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת, בְּנֵי נֹחַ, וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה, 14 הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ, וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף.15 וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. 16 וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּסְגֹּר יהוה בַּעֲדוֹ.

כאשר נוח היה בן שש מאות שנה, החל המבול. לפיכך, נוח היה בן 480 שנה כאשר אלוהים הודיע לו לראשונה שהמבול עתיד לבוא. לאור הנתונים שבפרקים, בנו הראשון של נוח נולד כאשר אביו היה בן 500 שנה.

מכאן, אם נוח החל בבניית התיבה מיד לאחר הציווי של אלוהים, היו אלו בני משפחתו הקרובים, כמו אביו וסבו שעזרו לו בבניית התיבה ולא ילדיו. הילדים יכלו לעזור לאביהם לאחר שבגרו מעט.

אלוהים ציווה על נוח להכניס אל התיבה חיות ועופות, והציווי הזה מעלה מספר שאלות:

איך יגיעו כל החיות במספר הנכון אל נוח?
האם נוח אמור לשכנע כל זוג חיות להגיע?
ומה עם העופות, הרמשים, החרקים למיניהם?
מנין לנוח לדעת שאכן הגיעו כל המינים הקיימים ולא חסר מין כלשהו?

השאלות הללו מבהירות את גודל מעורבותו של אלוהים בכל התהליך. רק אלוהים יכול לקרוא לכל החיות והעופות ולהכניס אותם אל תוך התיבה; רק הוא יכול לגרום לכולן להיות מרוסנות, שקטות וידידותיות במהלך השהייה בתיבה (לדוגמא נוספת של שליטת אלוהים על התנהגות בעלי החיים ראה ישעיהו יא 9-5).

"וַיִּסְגֹּר יהוה בַּעֲדוֹ." — זיכרו! פסוקים 1, 16 מרמזים שאלוהים עצמו שהה עם נוח בתיבה. אלוהים היה זה קרא לנוח לבוא אל התיבה, והוא זה שסגר את דלת התיבה לפני תחילת המבול.

סגירת הדלת על־ידי אלוהים מהווה סמל לכך שלאחר משפט אלוהים על העולם לא היה אדם אחד שיכול היה לחזור בתשובה ולהיכנס לתיבה. סגירת הדלת סימלה את נקודה של "אין חזרה!" — מצד אחד בלטה הגנתו של אלוהים על ילדיו, אך מצד שני נראתה הנחרצוּת של משפטו הצודק.

נוכחותו והשפעתו של אלוהים היו מורגשות בכל. החיים בתיבה היו דגימה של סגנון החיים בממלכת אלוהים.

■ כמה זמן שהו נוח ומשפחתו בתיבה? (לפי בראשית ו-ט)

המבול (ירידת הגשמים) נמשך ארבעים ימים 40
מי המבול המשיכו לעלות במשך 110 ימים נוספים 110
המים נסוגו במשך 74 ימים 74
לאחר ארבעים ימים נוספים נוח שלח את העורב 40
לאחר שבעה ימים הוא שלח את היונה 7
לאחר שבעה ימים נוספים שלח את היונה בשנית 7
כעבור שבעה ימים נוספים שוב שלח נוח את היונה 7
חלפו עוד 29 ימים 29
מהיום שנוח הסיר את מכסה התיבה ועד שהארץ יבשה 57

אם כן, השהייה בתיבה ארכה 371 ימים.

■ מהיכן נכנס האור לתיבה?

ידוע לנו שלתיבה היה "צוהר" בגג (ו 16) שנקרא גם "חלון" (ח 6). עם תום הגשמים אולי היה אפשר לפתוח את התריס שנועד למנוע כניסת מים (כי הרי לא היו חלונות מזכוכית בתקופת נוח), ואז נכנס מעט אור לעליונה משלוש הקומות. לקומה בגודל של כ-3200 מ"ר חלון אחד בודד כמקור תאורה בוודאי לא היה יעיל במיוחד.

וגם אם צודקים המפרשים שרואים ב"צוהר" פתחי אוורור שהיו מותקנים במקום שבו הגג ישב על דפנות התיבה — גם אלה הכניסו אור לקומה העליונה בלבד.

חוץ מזה היתה התיבה לא רק מחולקת לקומות אך גם ל"קִנִּים", דהיינו חדרים. אור ממקור בודד לא היה יכול להאיר את כל חדריה.

לכן יש לנו כאן נס נוסף: האור, שהיה נחוץ לקיום בני האדם ובעלי החיים בתיבה, נבע ישירות מאלוהים, ממש כפי שהוא עתיד להאיר את ירושלים של מעלה (ראה התגלות פרקים כא־כב).

פסוק 11:

"בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה." — המבול היה מורכב לא רק מגשמים משמים, אלא גם מעליית מי תהום ממעמקי האדמה.

התפרצות מי התהום מתוך האדמה במימדים המתוראים כאן גרמה לשינויים טופוגרפיים נרחבים על פני כדור הארץ. ואמנם, לאחר המבול — וככל הנראה כתוצאה מהמבול — נתפלגה היבשה (י 25) והחלו להיווצר היבשות כפי שאנו מכירים אותן היום.

המבול ותוצאותיו

פסוקים 24-17:

17 וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.18 וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. 19 וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. 20 חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. 21 וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם. 22 כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה, מֵתוּ. 23 וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ; וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. 24 וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

ישנם הטוענים שהמבול היה אירוע מקומי קטן יחסית, אחרים טוענים שהשפיע רק על שליש מכדור הארץ.

מה מלמד דבר אלוהים?

בפסוק 19נאמר כי "יְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם," ואנו יודעים שהיבשה נתפלגה למספר יבשות רק לאחר המבול (ראה בראשית י 25: "…שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ."). ז"א, החל מהבריאה ועד המבול כל היבשה הייתה מחוברת כגוש אחד. אם "כָּל הֶהָרִים … תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" כוסו, אנחנו מבינים שלא נשאר מקום יבש בכל היבשת המקורית.
שים לב לנקודה נוספת:כתוב "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים" — זאת אומרת אף הגבוהים ביותר! פסוק 20 ממשיך ומפרט: "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים." — מפלס המים עמד כשבעה מטרים מעל הפסגה הגבוהה ביותר. אפילו אם רכסי ההרים נראו שונים בעת ההיא והר האררט (5137 מ' מעל פני הים) היה הגבוה בעולם — מים בגובה כזה היו מכסים גם כל מקום אחר בכדור הארץ.

בפסוקים 20-24אנו עדים להשמדת כל החי על פני האדמה. המילה "יְקוּם" בפסוק 23 מתייחסת לכל אשר על האדמה בעולם. אלוהים אינו מציין שם של איזור אלא משתמש במונחים הכוללים את כל אשר נברא.
אילו המבול היה מקומי, הרי שאלוהים היה יכול לומר לנוח ללכת בעוד מועד לאיזור מרוחק וגבוה. במקרה כזה גם שאר בני האדם יכלו, לפחות באופן תיאורטי, לברוח למקומות הגבוהים ולהינצל מן המבול.
נוח, משפחתו וכל החיות שהו בתיבה 371 ימים. אילו המבול היה מקומי, לא היו צריכים להישאר בתבה זמן כה ארוך, כי המים היו מתפזרים ונספגים מהר יותר.
תכלית המבול הייתה לשפוט את כל בני האדם, ולכן המבול היה חייב לכלול את כל המקומות בהן שכנו בני אדם.
בפרק ח 22-21 ובפרק ט 15-11 אלוהים הבטיח שלא יעניש עוד את בני האדם על ידי מבול. אם המבול היה מקומי, מילתו של אלוהים לא היתה אמת. הרי פעמים רבות מאז תקופת נוח סבלו איזורים בעולם משיטפונות והצפות שהשמידו בני אדם וחיות בהיקף נרחב.
לאחר המבול כתוב על שלושת בניו של נוח: "וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל"(י 32) — דהיינו, כל מי שחי בעולם היום הוא צאצא של שם, חם או יפת. אילו היה המבול מקומי היו בני אדם נוספים, בנוסף לאלה שנולדו משלושת בני נוח — וכתבי הקודש היו דברי שקר.

לא יהיה לעולם מבול נוסף.

שמעון פטרוס (פטר"ב ג 6-5) מציין שבעתיד אלוהים יביא את עונשו על העולם כפי שהעניש בני אדם בעת המבול. אך לא מדובר על מבול אלא על צרות, מלחמות ומגפות שישפיעו על כל יושבי תבל, ולא רק על תושבי איזור מסוים.

ישנה מילה בפסוק 24 שמשכה את תשומת לבי:

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

"וַיִּגְבְּרוּ…" — המים "התגברו" על היבשה. נאמר כאן באופן ציורי שהמים היו חזקים יותר מן האדמה, והם "התחזקו" יותר ויותר במשך מאה וחמישים ימים.

בספר דניאל פרק ט 27 נאמר: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם." הפסוק מתייחס לפעולותיו של צר המשיח במהלך תקופת צרת יעקב בת שבע השנים.

לאור השימוש במילה "וַיִּגְבְּרוּ" בבראשית ז 24 ניתן לומר שהכוונה בספר דניאל ט 27 היא: צר המשיח יכפה את רצונו על העמים ה"רַבִּים" בכוח. הוא "הִגְבִּיר בְּרִית" — דהיינו, הוא יאלץ את העמים כנגד רצונם להשתתף בבריתו ולעמוד בתנאיה.

גם אם תהיה נסיון מצד עמים מסוימים לפרוש מהברית או לא לקיים אותה, צר המשיח יאלץ את הצדדים בכוח ליישם את הכתוב בברית, כשהוא בעצמו ערב לכך שכל צד יזכה להגנה ולתנאים שהברית מעניקה לו.

המילה בצורותיה השונות גם מופיעה בספר זכריה פרק י 12-5. אלוהים מבטיח לעם ישראל:"וְגִבַּרְתִּים בַּיהוה." גם כאן המילה מציינת את עליונותו של העם שאותו מגבה אלוהים.

בראשית פרק ח

קץ המבול

פרק ז מסתיים בנתונים הבאים:

ההרים הגבוהים ביותר בעולם מכוסים במים בגובה של כשבעה מטרים.
נוח ומשפחתו, יחד עם החיות והעופות שאלוהים ציין, נמצאים בטוחים בתיבה.
כאשר כולם בתיבה, כל שהם שומעים הם טיפות הגשם הנוחתות על התיבה. אין כל רעש או ציוץ של חיים מחוץ לתיבה.
כל שניתן לראות הם מים מאופק ועד אופק.

והנה, פרק ח פותח במילים של תקווה:

פסוק 1:

וַיִּזְכּוֹר אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלוֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשׁוֹכּוּ הַמָּיִם.

את מה זכר אלוהים? — אלוהים זכר את הבטחתו לנוח בפרק ו 18 (ראה גם בראשית יט 29, ל 22, ישעיהו נד 9).

המילה "לזכור" כשמדובר באלוהים אינה רומזת שאלוהים יכול לשכוח. המשמעות היא שאלוהים נמצא קרוב, מטפל כרגע בנוח ובנמצאים אתו (ראה שמות ב 24; ירמיהו ב 2, לא 20; לוקס א 55-54).

אלוהים זכר שאמר לנוח כי הוא משמיד את כל החי, אך מבטיח לשמור את חייהם של נוח ומשפחתו. האלוהים של כתבי הקודש הוא אלוהי אמת, צדק וקדושה. הוא נאמן לכל מילה והבטחה שיוצאת מפיו.

כפי שהוא נאמן להבטחתו לנוח, הוא נאמן לכל ילדיו להם הבטיח סליחה, ישועה וחיי נצח עימו.

כתבי הקודש מלאים בהבטחותיו של אלוהים לעם ישראל, וכן בהבטחותיו לילדיו הנושעים מכלל העמים. כולנו יכולים להימלא בשלווה ובביטחון לאור נאמנותו של אלוהים לקיים את כל שהבטיח.

הלוואי שנאמנות אלוהים להבטחותיו תאתגר אותנו ותגרום לנו להיות יותר נאמנים להבטחות שאנו מבטיחים לאלוהים בכל יום — להישמר מן הרע על כל צורותיו.

אלוהים לא רק זכר את נוח ומשפחתו אלא גם את כל החיות שבתיבה. אמנם חיות אינן נושעות אך קיומן נחוץ לחיי האדם וליופי הבריאה. מכאן, הנאמנות לשמר את חיי האדם כוללת בתוכה את המחויבות לשמר את שברא אלוהים בארץ כחלק מחיי האדם (ראה גם תהילים לו 7; סוף ספר יונה).

ומה החל אלוהים לעשות כדי לסיים את המבול על הארץ?

"וַיַּעֲבֵר אֱלוֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשׁוֹכּוּ הַמָּיִם."

אלוהים העביר רוח על הארץ על מנת לייבש את המים. — פעולה דומה מוזכרת בספר שמות יד 21: "וַיּוֹלֶךְ יהוה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה." כאן, בקריעת ים סוף, הרוח לא רק גרמה לייבוש ולאידוי המים אלא גם לתזוזתם (הזמנית).

"וַיָּשׁוֹכּוּ הַמָּיִם." במגילת אסתר (ב 1) כתוב "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ" — זאת אומרת "כאשר ירד, פחת כעסו של אחשורוש" (ראה גם במדבר יז 20). לפיכך, המשמעות היא שהמים החלו לאבד גובה.

בפסוקים 5-2 הכתוב מונה אמצעים נוספים בהם נקט אלוהים כדי להחסיר את המים ולייבש את האדמה:

2 וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמָיִם, וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. 3 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

4 וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט. 5 וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחוֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי. בָּעֲשִׂירִי, בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

אלוהים סכר, סגר, אטם מעיינות מים תת-קרקעיים. בשלב זה התהום לא העלה מים לפני האדמה ומקורות אלו נסגרו.

האם משמעות הדבר שלא היו יותר מעיינות מים בארץ? — לא. — אני משער שכל המעיינות שנבעו לפני המבול המשיכו להיות פעילים כחלק משימור החיים על פני כדור הארץ. לעומת זאת, כל מעיינות התהום שנפתחו במיוחד כדי ליצור את המבול נסגרו.

"אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמָיִם" נסגרו, משמע שהגשם פסק.
כעת התחיל שלב שבו האדמה ספגה מים בזמן שחלק אחר מהמים התאדו. — מפלס המים שמעל הקרקע החל לרדת.

"וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם." — לאחר שנאמר בפרק ז 24 שהמים "גברו" על הארץ במשך 150 ימים, כעת אנחנו למדים כי בתום התקופה הזו החלה ירידת מפלס המים שמעל פני הקרקע.

עוד באותו יום שהחלה ירידת המפלס כתוב: "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט." עד לנקודה זו עברו בדיוק 150 ימים מתחילת המבול (ראה ז 11). זאת אומרת שירידת המים היתה מהירה יחסית: על מנת לרדת מגובה פסגת האררט עד לגובה פני הים הרגיל בימינו — וזאת עד לתאריך שבו יצא נוח מהתיבה — היתה דרושה ירידה של מטר אחד בשעה בערך.

"…עַל הָרֵי אֲרָרָט." ז"א, על פסגה או כתף הר של אחד מפסגות שרשרת ההרים הנקראים אררט — הכוונה לחבל ארץ הררי מצפון לאשור, באיזור ארמניה.

"וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר." — אין הדבר אומר שכל המים נספגו בקרקע. העולם היה עדיין מכוסה במים, אך ניתן בשלב זה לראות את רכסי ההרים: "בָּעֲשִׂירִי, בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים." — בכל יום היה ניתן לראות יותר ויותר צבע חום של ההרים והאדמה הגבוהה.

היה דרוש עוד זמן רב עד שכל המים התאספו למקווי המים ועד שכל היבשה נראתה ושבה להיות יבשה וראויה ליישוב אדם וחיה. "התגברות" המים על האדמה ארכה 150 ימים, אך עבור ירידת המפלס ויבוש וקרקע נדרשו 221 ימים.

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה" —
נוח בודק את תנאי המחיה שמחוץ לתיבה

פסוקים 12-6:

6 וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיִּפְתַּח נוֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. 7 וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבוֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

8 וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. 9 וְלא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אוֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

10 וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיּוֹסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. 11 וַתָּבוא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. וַיֵּדַע נחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

12 וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד."

נוח מבקש לדעת אם המצב מחוץ לתיבה מאפשר לבעלי החיים לחיות באופן בטוח. לשם כך הוא משחרר החוצה עורב: "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב." — העורב יצא אך חזר לתיבה, כך בכל פעם. ז"א שהעורב יצא מספר פעמים לא ידוע, אך התמיד לחזור לתיבה.

מה היה לעורב מחוץ לתיבה? — העורב הוא, בין היתר, אוכל נבלות. לכן ככל הנראה לא חסר אוכל. הרי על המים צפו פגרי חיות, יחד עם גזעי עצים, פירות, עלים, זרעים — כל דבר שצף. העורב היה יכול להתישב על העצמים הצפים ולאכול, אך הוא אינו עוף מים. כל עוד המים כיסו את פני הקרקע הוא תמיד חזר לתיבה כדי לנוח ולישון.

נוח בכוונה שחרר ציפור טמאה אוכלת נבלות, וזאת כחלק מדאגתו לשימור המין. אם היה עוף שיכול להסתדר ולשרוד בתנאים קשים היה זה העורב. גם בימינו מסכימים המדענים שיכולת ההסתגלות והאינטליגנציה של העורב עומדות בדרגה אחת מעל לכל שאר העופות.

אלוהים ציווה על נוח להכניס רק זוג אחד מהחיות הטמאות, ולכן נוח שחרר ציפור שסיכויה לישרוד ולמצא מזון גבוה ביותר.

העורב בכתבי הקודש:

העורב הינו עוף טמא (ויקרא יא 15; דברים יד 14);
העורב גם מוזכר ב-איוב לח 41; תהילים קמז 9; משלי ל 17;
אלוהים השתמש בעורבים כדי להביא מזון לאליהו הנביא כאשר ברח מאיזבל ואחאב (מלכים־א יז 6).
למרות היות העורב ציפור טמאה, הוא נהנה מחסד אלוהים כמו שאר החיות, שהרי אלוהים דואג לכלכל את כולם (לוקס יב 24);

לאחר שהמים נסוגו מעט יותר החליט נוח לשלח את היונה. היונה אינה ניזונה מפגרים, היא חייבת למצוא צמחים או זרעים. מכאן, אם היונה לא חוזרת משמע שהיא מצאה מקום נוח, ויש אדמה יבשה בהיקף גדול מספיק כדי להכיל בעלי חיים נוספים ולהאכיל אותם.

מדוע נוח לא הביט מבעד לצוהר כדי לראות במו עיניו אם יש מספיק אדמה יבשה? מן הסתם נוח יכול היה לעשות זאת, אך כמה כבר אפשר לראות מנקודה אחת? הרי לא היתה מספיקה לו חלקה יבשה מסביב לתיבה. עלינו לזכור שהיה עתיד לשחרר את כל החיות שבילו שנה בתיבה.

חלקן בינתיים גדלו, ויתכן שחלקן אפילו עמדו להמליט. על נוח היה לוודא שיש מספיק אדמה חשופה, יבשה ומכוסה בצמחייה, כך שכל יושבי התיבה יוכלו לצאת וליהנות ממרחב מחיה מתאים. לו כל החיות היו יוצאות ומוצאות רק עץ אחד בודד להספקת מזון, הרי שכולן היו נכחדות תוך פרק זמן קצר.

נוח הרשה לעצמו להשאיר את החיות בתיבה, כל עוד היה בתיבה מספיק מזון לכלכל את החיות ואת בני משפחתו. ההמתנה לוידוי מרחב מחיה לכולם מוכיחה את חכמת נוח ואת דאגתו למשפחתו, יחד עם כל החי שבתיבה. — הרי אלוהים הצילם מן המבול לא כדי להמיתם ברעב לאחר המבול.

מן הסתם, אלוהים הדריך את נוח מראש לאחסן את הכמות הנכונה של מזון בתיבה (ראה מתי ו 34-25). אלוהים ידע בדיוק כמה זמן נוח וכל השאר ישהו בתיבה.

12 וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד."

"וַיָּחֶל" — משורש "חיל" וקרוב במשמעותו ל"יחל" = חכה, צפה (שופטים ג 25; מיכה א 12; איכה ג 26).

"וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ." — מדוע דווקא עלה זית? עץ הזית מבטיח חיים! לא רק לחיה ולעוף אלא גם לאדם.

המבול לא הרג את החיים שבצומח. העלה מציין שהפרי בדרך, כך יש מזון לבני האדם וגם לחיות.

הודיה וזבח

פסוקים 22-13:

13 וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיָּסַר נוֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. 14 וּבַחוֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחוֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

15 וַיְדַבֵּר אֱלוֹהִים אֶל נוֹחַ לֵאמוֹר: 16 "צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. 17 כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, הַיְצֵא אִתָּךְ. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ."

18 וַיֵּצֵא נוחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. 19 כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

20 וַיִּבֶן נוֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוה, וַיִּקַּח מִכּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עוֹלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ.21 וַיָּרַח יהוה אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ, וַיאמֶר יהוה אֶל לִבּוֹ: "לא אוֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלא אוֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. 22 עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחוֹם וְקַיִץ וָחוֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה, לא יִשְׁבּוֹתוּ."

חלפו להם 371 ימים מאז שנכנס נוח אל התיבה, ועד שפתח את הדלת ויצא ממנה, על פי מצוות אלוהים, עם משפחתו ועם כל בעלי החיים.

שים לב שאלוהים לא מאפשר לנוח להשתמש בתיבה כבית. 4 פעמים חוזרת המילה "יצא" בצורותיה השונות בפסוקים 19-16.

כל החיים בעולם כולו יצאו מן התיבה ומצאו להם מקום מחיה על האדמה שנתן להם אלוהים. בדרך זו אכן החלו לגשים האדם והחיה את הוראת אלוהים: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" — ולא רק את התיבה ואת סביבתה.

בסוף פסוק 17 אלוהים ברך את בעלי החיים אשר יצאו מן התיבה באותה ברכה שנתן בסיום היום השישי לבריאה (בראשית א 28). גם שם אמר אלוהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ."

מכאן, אלוהים רואה את עת היציאה מן התיבה כנקודה המקבילה לסיום היום השישי של הבריאה: עולם חדש — הזדמנות חדשה!

פסוק 20:

"וַיִּבֶן נוֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוה." — כאן מוזכר לראשונה בכתבי הקודש שנבנה מזבח להעלאת קורבן (הבל הביא אמנם קורבן מן החי [ד 4], אך לא מוזכר מזבח להקרבתו).

אם כן, מה מיוחד במזבח?

א. מזבח מציין מקום מיוחד, מוקדש להעלאת קורבנות ולהשתחוות לפני אלוהים.

ב. המזבח היה, ככל הנראה, גם המקום שבו שוחח אלוהים עם נוח על מנת להדריך אותו למהלכים הבאים לפני שנעלם ממנו.

עלינו לזכור את הנאמר בפירוש לפרק ז פסוקים 1, 16: אלוהים עצמו שהה עם נוח בתיבה — וזאת כנראה עד לנקודה הזו של בניית המזבח והעלאת קורבנות התודה.

גם מאוחר יותר בכתבי הקודש אנחנו רואים שבניית מזבח ציין תמיד מקום בעל חשיבות מכוננת, אלוהית (ראה לדוגמא אברהם [בראשית כב 9]; יעקב [בראשית כח 18]; דויד [שמו"ב כד 25-18]).

■ אילו חיות ראוי לזבוח?

"וַיִּקַּח מִכּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה…" — נוח העלה לעולה חלק מן החיות הטהורות. בספר ויקרא אלוהים מפרט מהי חיה טהורה הראויה להעלאת זבח.

כפי שציינתי בפרק הקודם, משה היה זה שכתב את ספר בראשית — וזאת לפי דברי אלוהים ששמע על הר סיני. לכן היתה לו הסמכות לציין כאן שהחיות היו טהורות.

בפסוק 20 מסופר שנוח לא העלה רק קורבן אחד אלא קורבנות רבים.

כמה? — אם ניקח לדוגמא את מעשה איוב, הוא העלה קורבן עבור כל אחד מילדיו (איוב א 5).

לפיכך ניתן לשער בסבירות רבה שנוח העלה קורבנות לאלוהים לפחות לפי מספר הנפשות אשר יצאו מן התיבה. בכך הוא הודה לאלוהים על הצלת כל אחד. בכך הוא גם הכריז את מה שהאמין באמונה שלמה: שחיי כל אחד מנפשות משפחתו נשמרו אך ורק בחסד אלוהים — בקורבנו של אלוהים — ולא בזכות מעשיו של האדם.

לאור הנאמר בפרק ד על הבל, שהביא קורבן מראשית צאנו, אני מסיק שנוח העלה זבח לאלוהים מן החיות והעופות הטהורים שנולדו כבכורות לחיות שנכנסו לתיבה 371 ימים קודם לכן.

במילים פשוטות, כל הביכורים שנולדו בתיבה או מיד בצאת החיות ממנה, הוקרבו לאלוהים כאות תודה.

"וַיָּרַח יהוה אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ." — פסוק 21 מאשר שאלוהים קיבל ברצון את קורבנו של נוח.

■ מתי מקבל אלוהים את הזבח שלנו כקורבן רצוי?

רק כאשר הקורבן ניתן באמונה, באהבה וברצון רב. לאורך הכתובים אלוהים מבהיר שוב ושוב שאינו מעונין בקורבנות שבאים ללא אמונה כנה ושאינם מלווים בציות אוהב לאלוהים (ראה דברים י 22-12; מיכה ו 6; הושע ו 6; מלאכי א־ג; ישעיהו א; שמו"א טו 22).

הכתוב מציין שקורבנו של נוח התקבל כריח ניחוח באפו של אלוהים, ומכאן אנו יודעים שכל ליבו וכוונותיו של נוח היו נכונים ורצויים בעיני אלוהים.

נוח האמין לכל דבר אלוהים ולכן בנה תיבה.
נוח הכיר את אלוהים ולכן שמר את עצמו מזוהמת החטא שאיפיינה את דורו.
אלוהים גמל לנוח בכך שהציל את חייו וקיבל ברצון את זבחו.

מעשה הנאמנות של נוח חדר עמוק לליבו של אלוהים (21ב):

וַיאמֶר יהוה אֶל לִבּוֹ: "לא אוֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלא אוֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי."

אלוהים החליט שהעונש שהטיל על בני האדם ועל שאר הבריאה במבול לא יחזור על עצמו לעולם.

אין הדבר אומר שהאדם אינו היה ראיו לעונש שקיבל, אך כעת החליט אלוהים ברחמיו שלא להעניש שוב את כלל בני האדם בחומרה שכזו שוב.

מדוע? — "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו." — לאחר החטא של אדם וחווה, האדם מת מבחינה רוחנית ואינו מסוגל לעשות את הטוב והמושלם בעיני אלוהים מבלי שאלוהים בעצמו יפעל בעבור אותו אדם. לפיכך, אם אלוהים לא ירחם על האדם ויסלח לו בחסד רב, בסופו של דבר לא ישאר אף אדם על פני כדור הארץ.

■ המסקנה מפסוקים אלו ברורה:

איננו חיים בזכות מעשינו הטובים. לעולם לא נוכל לרָצות את ליבו של אלוהים לתמיד.
אם אלוהים לא יפעל בנו כדי לשנות אותנו, לא יהיו לנו חיי נצח.
עבור של כל יום נוסף שבו אנחנו רוצים להשאר בחיים אנו זקוקים נואשות לחסדי אלוהים.

זאת הבין נוח, ולכן העלה קורבנות כה רבים.

פסוק 22:

"עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחוֹם וְקַיִץ וָחוֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה, לא יִשְׁבּוֹתוּ."

הפרק מסתיים בהבטחתו של אלוהים לשמור על מנגנון החיים שבעולם בעבור האדם, החי והצומח. סדר העונות, היום והלילה מבטיחים חיים. אלוהים מבטיח לשמור על המנגנון הזה כדי לאפשר את קיום האדם והחי.

בפרק ט ניווכח איך הנתונים הללו מרכיבים את הברית הנפלאה שכרת אלוהים עם נוח — ואות הברית: הקשת בענן.

בראשית פרקים ז' – ח'

בראשית פרקים ז-ח

המבול וקץ המבול

בראשית פרק ח

כותרת