בראשית פרק ג'

בראשית פרק ג

 

חטאם של אדם וחווה

 

חלוקת הפרק

 

1. החטא הראשון של אדם וחווה(ג 24-1):

א.        אי־ציותו של אדם (ג 6-1)

• השקר של השטן (ג 5-1)
• האסון ― נפילת אדם וחווה בחטא (ג 6)

ב.        הניסיון של אדם וחווה להתחמק מאלוהים (ג 8-7)

ג.         ייאושו של אדם (ג 11-9)

ד.         אדם וחווה מתחמקים מאחריות (ג 13-12)

 

2. עונש וישועה

עונש על החוטאים וישועה לבני אנוש (ג 24-14)

 

אי־ציותו של אדם (ג 6-1)

 

1 וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יהוה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

2 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ, מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל;

3 וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ; פֶּן תְּמֻתוּן. 4 וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

5 כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. 6 וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

 

הנחש הקדמוני ואויבנו השטן

 

■         מי הוא אותו נחש קדמון? כיצד הוא נראה בבראשית ומה היו יכולותיו?

 

כתבי הקודש מציינים את השטן בתור הנחש הקדמון. ז"א, השטן השתמש בחיה ― הנחש (השטן נכנס לתוך הנחש באותה צורה שהיום שד אוחז בנפשו של אדם כלשהו( ― כדי להוציא לפועל את מזימתו ההרסנית, הרס תכניתו של אלוהים, הכשלת אדם וחווה אשר תוביל להרס ההתחברות בין אלוהים לאדם, תכלית בריאתו.

יוחנן השליח (התגלות יב 9, כ 2) מכנה את השטן "הנחש הקדמוני", ובכך מציין את הקשר ההדוק שנוצר בין הנחש לבין השטן בכבודו ובעצמו.

שאול השליח מזהיר את המאמינים בקורינתוס לבל יפלו בתחבולת הנחש כפי שקרה לחווה ―  ב־קורינתים יא 3: "אַךְ חוֹשְׁשַׁנִי שֶׁמָּא תֻּדַּחְנָה מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם מִן הַפַּשְׁטוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְחַוָּה כַּאֲשֶׁר הִדִּיחַ אוֹתָהּ הַנָּחָשׁ בְּעָרְמָתוֹ." שאול מציין את הנחש באופן סמלי כמקביל לשטן, שהרי הנחשים הפיזיים היום אינם משוחחים עם בני אדם ואינם מהווים סכנה תיאולוגית לגוף המשיח.

השטן עצמו הוא מלאך רם מעלה בדרגת כרוב. שמו המקורי של השטן היה "הילל בן שחר". לאחר שנברא נמצא בו חטא. הוא חפץ להיות כאלוהים. חטאו גרם לסילוקו ממקומו ומתפקידו, ואחריו הלכו שליש מכלל המלאכים (ישעיהו יד 14-13; יחזקאל כח 15-11; התגלות יב).

הילל בן שחר נקרא "שטן" מאז שחטא מכיוון שכל מעשיו מסתכמים בדברי שטנה נגד בחירי אלוהים והרס תכלית עבודת אלוהים בבריאה. הוא מתואר כאריה משוטט הרעב לטרף (א־פטרוס ה 8; א־יוחנן ג 8).

השטן עדיין בעל כוח רב. הוא נקרא "שר העולם הזה" (אל האפסים ב 2-1: "… הַשר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי").

לצדו של השטן שליש מכלל המלאכים שברא אלוהים פועלים יחדיו כדי להפוך את חיי הנאמנים לאלוהים לסיוט מתמשך.

השטן ומלאכיו מנסים להסיטנו מן האמת. הם מנסים להכשיל אותנו בכל חטא.

ילדי אלוהים יכולים לעמוד נגד נכלי השטן רק בעזרת כוח רוח הקודש השוכן בקרבם (אל האפסים ו 16-10; א־קורינתים ג 17-16, ב 15-10).

חטאו של השטן בוצע אחרי הכתוב בבראשית א 31 מכיוון שאלוהים ציין בסוף היום השישי כי כל אשר נברא היה טוב. לכן השטן חטא בעת בין בראשית א 31 לבראשית ג 1.

סיכום על השטן ותכלית פעולתו נמצא בשיעור על איגרת יוחנן הראשונה, פרק ג 10-4 (שיעור מס' 7).

 

■         איך נראה הנחש לפני שגופו שימש ככלי להכשיל את אדם וחווה?

 

בפרק ג 14 אלוהים מעניש את הנחש וקובע כי ילך על גחונו.

מכאן ניתן להסיק שהנחש לפני החטא היה בעל רגליים.

מעניין לציין שהנחש ימשיך לזחול על גחונו גם לאחר שאלוהים ירפא את הבריאה מן החטא (ישעיהו יא 9-8, סה 25). זאת ללמדנו את עומק תוצאת החטא שנעשה בעזרתו של הנחש.

 

פסוק 1:

…וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

 

■         למה הכוונה במילה "ערום"?

 

מן הסתם המילה "ערום" לא מתייחסת להיותו חסר בגדים מכיוון שכל שאר החיות גם כן לא היו לבושות. "ערום" ― משמע, בעל הבנה ויכולת לזהות איך מתפתח תהליך. בעל יכולת לפעול בשלבים ולהבין את התפתחותם והשפעתם.

ראו את אזהרתו של ישוע המשיח לתלמידיו בבשורת מתי י 16:

"הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם כִּכְבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים. לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כִּנְחָשִׁים וּתְמִימִים כְּיוֹנִים."

המילה "ערום" מתארת יכולת להבין ולזהות מכשול או פיתוי שעלול להסתיים בנזק. "ערום" הוא בעל יכולת הבנה, ומכאן האחריות המוטלת על אדם המבין את המתרחש סביבו.

ישוע המשיח ציווה על תלמידיו להיות חכמים בכל הקשור להבנת המתרחש מסביבם למען לא יפלו בתרמית ובפיתוי של השטן.

 

ישוע גם ציווה על תלמידיו להיות "תמימים כמו יונים", משמע שלא יהיה להם ניסיון אישי ברע על כל צורותיו. — בקיצור:

• להיות ערום כדי להבין במה לא להסתבך.
• להיות תמים בכך שאתה חסר ניסיון מעשי ברע.

 

"הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" ― משמע, בעל יכולת הבנה שעומד להתרחש דבר רע ובאפשרותו לעצור את מעורבותו בתהליך שהשטן עירב אותו בו.

מכיוון שהנחש היה ערום מכל חיות השדה, אלוהים העניש אותו בעונש קשה ולאורך זמן. דרגת העונש כדרגת האחריות שהייתה לנחש.

 

הפיתוי

 

השטן, כשהוא אוחז בנפש הנחש, משוחח עם האישה ומפתה אותה לחטא.

 

■         מדוע השטן לא ניסה את אדם?

 

…ומדוע הוא מפתה את האישה שלא בנוכחות אדם?

השטן הערמומי פנה אל האישה ביודעו שהיא החוליה החלשה יותר:

 

א.        היא לא שמעה את האיסור במקור מפיו של אלוהים, אלא מאדם. אלוהים אמר את האיסור לאדם עוד לפני בריאתה של חווה (ב 17-16).

 

ב.        היא הייתה לבד. אדם, בעלה, לא נכח. הוא לא היה לידה כדי לגונן עליה ולענות לשטן ביתר דיוק (ב־טימותיאוס ג 6).

 

שימו לב לדבריו של השטן:

1 … וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?"

 

■         מה מסתתר מאחורי דבריו של השטן?

כל כוונתו הייתה להכניס ספק בלבה של חווה בכל הקשור לאיסור של אלוהים. הוא כאילו אומר:

"אלוהים אכן הטיל איסור, אך האם את באמת מתכוונת לא לאכול מכל העצים אשר בגן!?

האם זה הוגן למנוע ממך את התענוג ואת ההנאה? האם את באמת מתכוונת לציית לאיסור הזה שנראה מוזר ולא הוגן?

הרי הפרי של העץ הזה מיוחד מאוד (בפסוק 6 נאמר 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל.'), מדוע שאלוהים ימנע ממך את האכילה מהפרי שנראה הכי מושך מכל פירות עצי הגן?"

דבריו של השטן נאמרים במטרה לגרום לחווה לחשוב רע על המניעים של אלוהים לגביה ולגבי אדם. השטן מציג את המניעים "הרעים" כביכול של אלוהים בפסוק 5.

חווה יוצאת מהפגש הזה עם המחשבה שלאלוהים מניעים ומטרות פסולים לגביה ולגבי אדם.

לא לחינם כתבי הקודש מכנים את השטן "מלאך האור" (ב-קורינתים יא 14: "וְאֵין לִתְמֹהַּ עַל כָּךְ, שֶׁהֲרֵי הַשָטָן עַצְמוֹ מִתְחַפֵּשׂ לְמַלְאַךְ אוֹר"). הוא מציג את עצמו כתמים הרוצה את הטוב בעבורנו, אך למעשה אין יותר רע ומסוכן ממנו בכל בריאתו של אלוהים.

 

שים לב שהשטן מעוות את דברי אלוהים. הוא אינו מצטט אלא מוסיף או גורע, וזאת בדרך של פנים יפות ואוהבות הדורשות את הטוב.

 

בפסוקים 2-3 חווה עונה לנחש ― לשטן ― ומעמידה את דברי אלוהים על דיוקם ― לפחות בערך:

2 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, 3 וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ; פֶּן תְּמֻתוּן.

חווה מציינת שאלוהים לא אסר עליהם לאכול מכל פרי עצי הגן, אלא רק מפרי עץ אחד.

 

שים לב לחסד ולפתיחות של אלוהים כלפי יציריו! הרי הבריאה כללה אין ספור מיני עצים ופירות. אלוהים הפקיד את הכול בידי אדם וחווה ולא מנע מהם דבר, חוץ מפרי אחד ויחיד.

חווה כבר בשלב זה הייתה צריכה להבין שיש דבר פסול בדברי הנחש והיה עליה להפסיק את שיחתה עמו, אך היא המשיכה.

חווה אינה מצטטת במדויק את דבר אלוהים, אלא מוסיפה נתון שאלוהים לא אמר: "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ."

 

בספר משלי ל 6 נאמר:

"… אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו, פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ."

 

אלוהים אמר לאדם: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב 17). חווה, לעומת זאת, ציינה את העונש של אלוהים כנאמר בצורת רבים: "…פֶּן תְּמֻתוּן".

אלוהים ציין שהאוכל מן הפרי יהיה חייב מיתה; הוא לא אמר שכל שאר בני האדם ימותו. חווה אומרת כעת שהאכילה תביא מוות עליה ועל אדם גם יחד.

חווה בדתה את הדבר מלבה. אילו אדם היה בודה מלבו דבר שכזה כי אז היה חוטא לפני כן.

חווה מציינת את העונש שאלוהים קבע למי שיפר את האיסור: מוות.

 

זכור שאלוהים אמר את האיסור לאדם עוד לפני בריאתה של חווה. כל שחווה ידעה על האיסור נובע מנתונים שאדם אמר לה.

 

השקר

 

בפסוקים 5-4 השטן עונה לאישה ומפיל אותה בתחבולתו:

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. 5 כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע."

השטן אינו מערער על העובדה שאלוהים הטיל איסור לאכול מפרי עץ הדעת, אלא מערער על הקביעה שהאוכל מפרי עץ הדעת ימות.

השטן ידע היטב מניסיונו האישי שאלוהים לא התכוון למוות פיזי שיתרחש מיד לאחר אכילת הפרי, אלא למוות רוחני ולזרע המוות הפיזי שייכנס מיד למעגל החיים של האדם.

השטן הרי חטא בעצמו ונענש, והוא עדיין חי.

המוות הקשה ביותר הנו הריחוק מאלוהים. השטן לא פרט לחווה את גורלו לאחר שחטא. הוא הסתיר ממנה את האמת וסילף את האמת כדי להפילה למקום בו הוא עצמו נמצא ― מקולל, רחוק מאלוהים ועונש מוות מרחף על ראשו.

לא לחינם ישוע המשיח מכנה את השטן "רוצח ושקרן" ― "…הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר"(יוחנן ח 44).

 

השטן ממשיך ומתאר את הסיבות שבגללן אלוהים אסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת. הוא מציין שאלוהים אינו רוצה שבני האדם יהיו "כמוהו". ואיך הוא אלוהים: הוא שליט ריבון, וכול שנעשה בבריאתו הוא כדי לקיים את רצונו (ראה גם יחזקאל כח 2).

יתרה על כך, מדברי השטן לחווה ניתן גם להבין כי "אם תאכלו מפרי עץ הדעת, אתם תהיו עצמאים בכל הקשור לידיעת הטוב והרע ולא תצטרכו להיות תלויים באלוהים." זוהי הרוח שחיה בכל נפשות בני האדם הדוחים את אלוהים כריבון על חייהם.

 

■         האם השטן הצליח לשכנע את האישה?

 

פסוק 6:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

 

למעשה האישה הבטיחה את כשלונה בכך שהמשיכה לשוחח עם השטן.

אלוהים מנחה אותנו להתרחק מן הרע על כל צורותיו. אלוהים מדריך אותנו לא "ללכת" עם אלו הדוחים את הוראותיו.

כאשר האישה אפשרה לשטן לפעול על מיתרי לבה ומוחה, הוא הצליח לערפל את חושיה ולהסית אותה לחטא.

במקום לסמוך על הוראתו של אלוהים אשר העניק לאדם וחווה רק את הטוב, היא ערערה על דבר אלוהים והסתמכה על מחשבתה (משלי ג 8-1).

 

קיימת דעה הרווחת בין רבנים רבים כי לחווה היו יחסים אסורים עם הנחש / השטן. מכיוון שכבר כבש את לבה וגופה, לא הייתה לו בעיה גדולה לפתותה לאכול מפרי עץ הדעת. הנחה או קביעה שכזו אינה כתובה בכתבי הקודש וכולה פרי מחשבת אנשים וסיפורי אגדות.

 

האישה הביטה שוב על פרי עץ הדעת ובחנה אותו שלא על פי הנחייתו של אלוהים. האישה העדיפה את חכמתה על פני חכמת אלוהים ולכן חטאה.

 

הפרי היה יפה מכל הבחינות:

א.        טוב למאכל;

ב.        תאווה לעיניים ― כלומר מאוד מושך, מזמין לנגיסה;

ג.         נחמד להשכיל ― הוא הבטיח רווח אינטלקטואלי לאוכלו.

 

מתברר שפרי עץ הדעת נגע בכל הרגשות הקיימים באדם אשר מפתים אותו לחטא.

באיגרת הראשונה ליוחנן ב 17-16 כתוב:

כִּי כָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם — תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים — לֹא מִן הָאָב הוּא כִּי אִם מִן הָעוֹלָם. 17 וְהָעוֹלָם עוֹבֵר עִם תַּאֲווֹתָיו, אַךְ הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים עוֹמֵד לָעַד.

 

כל חטא שקיים בבריאה נמצא תחת אחת מהקטגוריות שיוחנן ציין:

א.        תַּאֲוַת בְּשָׂרִים

ב.        תַּאֲוַת הָעֵינַיִם

ג.         גַאֲוַת הַנְּכָסִים

 

הוא לא המציא את הקטגוריות, אלא העתיק אותן מבראשית ג.

מתברר שאלוהים לא הציב מבחנים רבים לאדם וחווה, אלא רק מבחן אחד הכולל בתוכו את כל הקטגוריות האפשריות. לו היו עומדים במילתו של אלוהים, כי אז היו חווים את כוחו ואהבתו ברמות שלא ידעו.

ראו איך ישוע המשיח עמד במבחן דומה המתואר בבשורת לוקס פרק ד 15-1.

את החוויה שאדם וחווה הפסידו אז, יחוו ילדי אלוהים כאשר יקבלו את גופם החדש ההדור כבוד בהתגלות האדון ישוע.

 

החטא

 

ובכן, האישה לקחה מפרי עץ הדעת ואכלה ממנו, והנה היא לא נפלה ארצה ומתה.

 

■         מה חשבה, לדעתנו, האישה לאחר הנגיסה בפרי עץ הדעת?

 

לדעתה מן הסתם השטן צדק, הרי היא לא מתה כפי שאלוהים הבטיח.

מכיוון שהפרי היה כה טוב והיא חוותה הנאה מידית, היא הציעה לאדם שגם הוא יאכל מפרי עץ הדעת. אדם הביט בה וראה כי יש בפיה רק טוב על הפרי והיא לא מתה. ואז נפל גם הוא בפיתוי ואכל מפרי עץ הדעת.

 

מכל הפגישה הזו יצא רק אחד מנצח, הוא השטן.

לא היה לו דבר להפסיד. הוא כבר קיבל את עונשו מאלוהים, לאחר שחטא בראשונה, וכעת הוא משקיע את כל מרצו למלא את "אגם האש" בשותפים.

עבירה אחת על הוראה ברורה של אלוהים הספיקה כדי להרוס את חיי בני האדם מאז בראשית ועד ליום בו אלוהים יחדש את הבריאה.

 

■         מדוע העונש חמור כל כך?

 

העונש החמור עומד כנגד האהבה הרבה והמתנה הגדולה שהעניק אלוהים לאדם וחווה.

מנקודה זו ואילך כל הכתוב בכתבי הקודש מתייחס לתוצאת החטא והפיתרון של אלוהים לקללת החטא.

 

אדם וחווה מסתתרים מאלוהים (ג 8-7):

 

7 וַתִּפָּקחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. 8 וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יהוה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

 

ידוע לכל שאדם וחווה לא היו עיוורים באופן פיזי, ולכן לא מדובר בפקיחת עיניים למטרת ראייה פשוטה. עיניהם נפקחו להבין את עומק חטאם.

עיני מוחם ולבם נפקחו להבין את אשר מסביבם באופן שונה. כעת הם מנוסים ברע, והרע הוא כבר חלק בלתי נפרד ממחשבתם וממעשיהם.

לפני החטא לא היה להם ניסיון ברע, ולכן כל מה שראו ועשו נעשה בתמימות. כעת נוסף מרכיב לחייהם שהרס את התמימות והכניס את הפחד, את האשמה, את הבושה ואת שאר החוליים שהנם תוצאת החטא.

אף העירום הגופני גרם להם להתבייש זה מזה. — מדוע שיתביישו? כי נוסף מימד של מחשבה פסולה, של רעיונות שאינם ראויים לאופן מחשבתם הקודמת. מערכת קבלת ההחלטות שלהם כוללת פתאום מרכיבים שלא היו שם לפני כן. כעת עולים רעיונות מפחידים, ועדיף היה שלא להיות מודעים להם. במקום לחשוב את הטוב בלבד, נוספו אופציות חדשות שהן תוצאת החטא.

מסיבה זו, אדם וחווה ניסו מיד לכסות את ערוותם.

 

אדם וחווה לא חסרו חכמת חיים. כמו שאדם היה חכם מספיק כדי להעניק שמות לכל חיה ועוף, כך יכלו השניים לתפור כיסוי לגופם. הם לקחו עלי תאנה ותפרו לעצמם כיסוי, חגורות.

למה הכוונה במילה "חגורות"?

בשמות כח 42 כתוב: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה, מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ"; והנביא ישעיהו מונה את החגורה כחלק מלבוש האישה: "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק"(ישעיהו ג 24).

משמעות המילה "חגורות": לבוש שנועד לכסות את בשר הערווה.

 

בפסוק 8 הכתוב מתאר את המשך ההשפעה הקשה של החטא על אדם וחווה.

התיאור רק מחזק את המילה של אלוהים לאדם כי ביום שיאכל מפרי עץ הדעת מות ימות:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יהוה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

 

מה יותר יפה ומענג מאשר לחיות בקרבה מוחלטת לאלוהים! והנה, הדבר הראשון שנהרס בגלל החטא הוא ההתחברות, הקרבה שהייתה לאדם וחווה עם אלוהים.

ממצב בו הם הלכו ביחד והיו מסוגלים להביט זה בזה, אדם וחווה התביישו מעצמם והתחבאו מאלוהים. הם כבר לא יכלו להביט בעיני אלוהים כפי שהיה לפני החטא.

אלוהים עדיין אהב אותם. הוא בא לקראתם וחיפש אותם, אך הקרבה שהייתה לפני כן כבר איננה. היא לא תהיה יותר מנת חלקו של האדם מהיוולדו, אלא רק לאחר מותו במידה וייוושע במהלך חייו.

 

■         אדם וחווה שמעו את קול אלוהים "מתהלך בגן". מה הם שמעו?

 

בפסוק 9 כתוב שאלוהים קרא להם:

וַיִּקְרָא יהוה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם.

הם לא רק שמעו רשרוש של צעדים בין עצי הגן, הם אכן שמעו את קול אלוהים — אך מיד הסתתרו מעיניו.

 

עד היום אלוהים קורא בשמות ילדיו החוטאים למען יחזרו בתשובה. עד היום הוא מחפש את הנפשות הנופלות בנכלי השטן. הוא פותח את זרועותיו ומוכן לסלוח להם בדם כפרת המשיח ישוע.

עד היום רבים שומעים את קולו של אלוהים מעל דפי כתבי הקודש ― התנ"ך והברית החדשה.

רבים סולדים מקולו של אלוהים, אך עדיין ישנם כאלו אשר קולו של אלוהים מכתבי הקודש מרענן את חייהם, פוקח את עיני לבם וגורם להם להכיר את ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

לזוכים בחסד אלוהים ניתנת ישועה, ריפוי מקללת החטא.

לזוכים בחסד אלוהים מוענקת מתנה עצומה: ההבטחה לחיי נצח עם אלוהים בהתחברות טהורה וקדושה, כפי שהייתה לאדם וחווה לפני החטא הראשון (אל הרומים י 10-9; ישעיהו נג 6-5; מע"ש ד 12; יוחנן ג 16).

אדם וחווה התחבאו מאחורי אחד העצים בגן אשר בעדן, או אף בתוך אחד העצים ― כפשט הפסוק.

 

התהלכותו של אלוהים בגן מקבילה ליחס של אלוהים עם עמו ישראל:

"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו 12).

אותה ברכה גם עומדת לגוף המשיח אשר רוח אלוהים שוכן בגופם. המאמינים בו מהווים היכל לאלוהים החי בקרבם.

לאור זאת, עלינו לשאוף לחיות בטוהר ובקדושה היאים לאלוהים.

אם נלך באור, נקיים מאשמה ומטוהרים בדם ישוע המשיח אדוננו, כי אז נוכל לחוות כבר היום את השמחה, את השלווה ואת הברכה שבהליכה עם אלוהים.

 

ייאושו של אדם (ג 11-9):

 

9 וַיִּקְרָא יהוה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ: "אַיֶּכָּה?"
10 וַיֹּאמֶר: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא."
11 וַיֹּאמֶר: "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"

 

קריאתו של אלוהים לאדם ― "אַיֶּכָּה", היא מילה קורעת לב. במילה אחת מסתכם הניתוק בין אלוהים לאדם בגלל החטא.

 

■         האם אלוהים לא ידע היכן אדם וחווה?

 

בוודאי שהוא ידע! הרי במזמור קל"ט ובישעיהו ב נאמר שאין מקום בו ניתן להסתתר מעיניו של אלוהים.

אז מדוע שאלוהים יקרא "אַיֶּכָּה"?

אלוהים באהבתו מאפשר לאדם להתוודות על חטאו, להודות בכישלונו ולבקש את חסד אלוהים. אלוהים מאפשר לו להסביר את שהתרחש . משלי כח 13 מבטא את נכונותו של אלוהים לסלוח:"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם."

 

מדוע אלוהים לא קרא גם לחווה? מדוע לא אמר: אייכם?

אני מאמין שאלוהים קרא לאדם בלבד כדי לציין את האחריות שהייתה לו בכל הקשור לאירוע. אלוהים רואה באדם את הראש לאישתו. לא לחינם אלוהים מציין בכתובים שהבעל הוא ראש האישה.

לפני החטא היה מצופה מאדם וחווה לנהוג בהתאם לסדר הזה, אך לאחר החטא ההוראה הזו ניתנה כציווי (ראה גם אל האפסים ה; אל הקולוסים ג 18; א־פטרוס ג 7-1).

 

שים לב לתשובתו של אדם: במקום להתוודות מיד הוא כבר החל לומר חצאי־אמת. במילים פשוטות: חטא מוליד חטא.

אדם לא התחבא מאלוהים בגלל ששמע את קולו, אלא מכיוון שעבר על מצוותו.

אדם לא התחבא מכיוון שהיה עירום, כי הרי אלוהים ברא אותו עירום, ועד החטא הסתובבו אדם וחווה עירומים זה ליד זה ובחברת אלוהים.

בעקבות החטא נכנס הפחד לחיי האדם.

בעקבות החטא איבד האדם את חירותו. ממצב בו האדם, מלא בשלווה, עושה את רצון אלוהים בלבד, הוא כעת נתון ללחצים של הרע ואינו יכול לעשות במדויק את רצון אלוהים. בכל אשר יעשה עד יומו האחרון, יימלא חיי האדם בפחד, בכאב, בצער ובריחוק מאלוהים.

השטן הבטיח לחווה כי לאחר שיאכלו מפרי עץ הדעת הם יהיו כאלוהים. והנה, אדם מתחבא ומפחד. ראו עד כמה שקרן הוא השטן ועד כמה הוא נהנה להרוס חיים!

 

הבה נלמד מהלקח הזה לציית לכתוב בראשונה לתסלוניקים ה 22:

"הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו!"

 

■         מדוע שאדם יאמר כי הוא עירום?

 

אדם אינו אומר את האמת. הוא מעמיד פנים של חסיד המעוניין לכבד את אלוהים, שהרי לא יאה לעמוד עירום מול אלוהים.

את הנתונים הללו זכה אדם לדעת בעקבות נפילתו בחטא. לו לא היה חוטא לא היה מתחבא. בשומעו את אלוהים קורא לו, אדם היה רץ לקראתו ולא היה חושב על עובדת היותו עירום.

למרות שקריו והתחמקויותיו של אדם, אלוהים המשיך לשוחח עם אדם בגישה של אהבה וניסיון לאפשר לו "לרדת מן העץ".

 

ראה פסוק 11:

וַיֹּאמֶר: "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"

 

אלוהים רומז לאדם כי הוא יודע שמישהו "אמר" לו את הנתון הללו. הרי הפרי עצמו אינו מדבר. אלוהים רומז לאדם שהוא יודע מה קרא, כדי להקל על אדם להתוודות. אלוהים אינו שואל בגלל שאינו יודע, אלא כדי לאפשר לאדם לענות כראוי.

 

■         האם אדם ייכנע לפני אלוהים, יתוודה על חטאו ויבקש מחילה?

 

אדם וחווה מתחמקים מאחריות (ג 13-12)

 

12 וַיֹּאמֶר הָאָדָם: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל." 13 וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: "מַה זֹּאת עָשִׂית?" וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל."

 

תשובתו של אדם הייתה תשובה מאכזבת ובוטה נגד אלוהים. במקום להודות באשמתו, אדם מגלגל את כשלונו על זולתו, על האישה. מלבד האשמת האישה בגרימת החטא, אדם ממשיך ואף מאשים את אלוהים, כי הרי הוא זה שצירף אליו את האישה.

במילים פשוטות, אדם אינו לוקח אפילו אחריות חלקית, אלא מתנער מכל אחריות לאירוע. הוא מציג את המצב כך: "האישה שנתת לי הציעה לי פרי לאכול ואני אכלתי. מה לי לבדוק איזה פרי מגישה לי אשתי? הרי הגן מלא בפירות טובים ונעימים למראה!"

גם טענה שכזו אינה במקומה, כי הרי אלוהים הציג לפני אדם את הפרי שאסור לאכול.

אדם מתנער לחלוטין מהאחריות שאלוהים נתן לו בכל הקשור לחווה. מילותיו של אדם אינן נובעות מחוסר אינטליגנציה, אלא הם תוצאת החטא שבזמן קצר ביותר זיהם כל חלקה טובה במוח האדם. במקום לאהוב את אשתו ולפעול למענה, אדם מתאמץ להציל את עורו. מכאן אנו מגלים גם את הקרע שנוצר בין אדם לחווה בעקבות החטא, ולא רק בין אדם לאלוהים.

כמה כואב שחטא אחד גרם לאדם וחווה להתנהג ממש כמו השטן!

 

לאחר שאדם נכשל בכל אחת מההזדמנויות שאלוהים נתן לו, פונה אלוהים אל האישה, כי הרי אדם טען שהיא נתנה לו לאכול מפרי עץ הדעת. אלוהים פונה אל האישה ושואל אותה: "מַה זֹּאת עָשִׂית?" שאלתו של אלוהים מאוד ברורה. הוא יודע שהאישה עשתה דבר כלשהו ומבקש ממנה את הפרטים למעשיה.

גם האישה בתשובתה מגלה פחד ואת תוצאותיו ההרסניות של החטא.

 

■         האם חווה לוקחת על עצמה אחריות כלשהי למעשיה?

 

לא ולא! כפי שבעלה עשה, כך היא עושה. חווה פועלת לפי הדוגמה הרעה שנתן בעלה, אדם. לו אדם היה מתוודה על חטאו, כי אז היה מקבל את סליחת אלוהים, וגם חווה הייתה עושה כמוהו. כמה חבל שהדוגמה הפסולה של אדם הכשילה את אישתו.

חווה עונה לאלוהים ומגלגלת את האחריות על הנחש.

 

■         מדוע אלוהים לא פונה כעת בשאלה לנחש?

 

מדוע שלא יתן לנחש את ההזדמנות לבקש סליחה, או לפחות להסביר את עצמו, כפי שנתן לאדם וחווה?

 

א.        אלוהים אינו זקוק להסבריו של הנחש. הוא הרי רואה, שומע ויודע את הכל.

בישעיהו יא 3-1 נאמר: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. 2 וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה; רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה. 3 וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יהוה; וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ." בפסוקים אלה ישעיהו מתאר את ריבונותו של המשיח בכך שאינו זקוק לשמוע או לראות עדות על מנת לשפוט בצדק.

 

ב.        אנו מניחים שהנחש לא נחקר ונשאל מכיוון שהוא ידע טוב יותר ובכל זאת נכשל. עלינו לזכור שעל הנחש נאמר בפסוק 1: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יהוה אֱלֹהִים." ― כגודל היכולות והיתרון שהנחש קיבל על פני שאר החיות, כך האחריות שהוטלה עליו, ומכאן גם חומרת העונש.

 

ג.         אלוהים צדיק וקדוש, ולכן אין בו כל אשמה ופסול. אי־מתן רשות דיבור לנחש אינו פוגם בצדקת אלוהים המושלמת, גם אם אנחנו לא מבינים את הסיבה.

 

בשלב זה אלוהים פונה אל הנחש ומתחילה פרשה חדשה ביחס של אלוהים לכלל הבריאה.

 

עונש וישועה

 

עונש על החוטאים וישועה לבני אנוש

 

בראשית ג 24-14:

14 וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

15 וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב."

16 אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

17 וּלְאָדָם אָמַר: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, 'לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ,  18 וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. 19 בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."

20 וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ 'חַוָּה'; כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

21 וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

22 וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם…"

23 וַיְשַׁלְּחֵהוּ יהוה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. 24 וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

 

בפסוק 14 אלוהים פונה אל הנחש וקובע את אחריותו ודינו:

 

א.        הנחש ארור מכל שאר החיות. במילה "ארור" נמצאות כל הקללות האפשריות. הנחש הופך לסמל הרע בעולם. הנחש מופלה לרעה מכל בהמה וחיה (ראה לדוגמא: קין ― בפרק ד 11: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה; מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ").

 

ב.        "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ." ― משמע שהנחש היה בעל רגליים לפני שאלוהים הענישו.

 

ג.         "עָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ." ― בתחילה היה הנחש אוכל מפירות הארץ, ומעתה יצטרך לאכול את מזונו כשהוא מלוכלך בעפר (ישעיהו סה 25; מיכה ז 1: "יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ…" ― מלחך עפר = יפסיד ויושפל). שים לב שהנחש ימשיך לזחול על גחונו גם לאחר שהמשיח יחזור ויבריא את הבריאה מתוצאות החטא של אדם וחווה. הנחש ישא לעולמי עולמים את "הצלקת" של חטאו.

 

■         מדוע להעניש חיה?

 

אף על פי שהנחש היה ערום מכל שאר החיות, הוא הרי חיה ולא בן אדם.

ובכן כפי שאלוהים מצווה להרוג שור מועד, כזה שנגח באדם למוות ואיבד את יראתו לאדם, כך אנו יכולים להסיק שאלוהים מעניש גם חיה שפועלת במתכוון נגד האדם (שמות כא 29: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל").

 

בפסוק 15 אלוהים ממשיך בתיאור העונש, אך למי אלוהים מתייחס בפסוק זה?

"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב."

משמעות המילים:

"אֵיבָה" ― שנאה עזה;

"אָשִׁית" ― אשים;

"הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ…" ― "שאוף" או "שוף" משמעם: רמוס ורצוץ ברגל (עמוס ב 7, ח 4; ראה גם בראשית מט 17; תהילים קל"ט 11).

 

■         האם אלוהים מתייחס לנחש או לשטן שפעל מתוך הנחש?

 

השטן נקרא "הנחש הקדמוני" בכתבי הקודש (התגלות יב 9, כ 2, 10; ב־קורינתים יא 3). מכיוון שהוא לעולם הוא יחזור בתשובה ויחסיו עם בני האדם לעולם לא ישתפרו, ניתן לקבוע שהעונש המצוין בפסוק 15 מתייחס לשטן בכבודו ובעצמו.

 

"אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה." — היחס החברי אשר היה בין השטן לאישה ואשר היווה כלי ביד השטן כדי להכשילה ייפסק. משלב זה ואילך האישה תשנא ותתעב את השטן. העוינות הזו גם קיימת מאז ולתמיד בין יראי אלוהים לבין השטן וההולכים בדרכו (ראה תהילים א). לאחר המקרה בו השטן הכשיל את האישה, איננו מוצאים עוד אירוע בו יש קשר כלשהו בין האישה לשטן.

האיבה הזו קיימת מצדה של האישה ― כי בגלל השטן קללת החטא באה עליה, על בעלה ועל כל הבריאה.

האיבה הזו קיימת מצדו של השטן ― כי מן האישה עתיד לבוא הזרע שירוצץ את ראשו של השטן. מכאן, השטן יפעל כל העת לפגוע באישה ובצאצאיה כדי למנוע את בואו של אותו "זרע" שעתיד לחסלו.

 

"… וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ." — מכיוון שההתייחסות ממשיכה להיות כלפי השטן, נשאלת השאלה:

 

■         מי הם "זרעו" של השטן?

 

האם יש לו  צאצאים? — בבשורת יוחנן ישוע המשיח מתאר את הפרושים הדוחים אותו במילים:"אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָֹטָן וְאֶת מַאֲוַיֵּי אֲבִיכֶם חֲפֵצִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת. הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר"(יוחנן ח 44; ראה גם: מתי כג 33; א־יוחנן ג 8).

לאור זאת, זרע השטן מתייחס לכל אלו הדוחים את ישוע ובוחרים בשקר על כל צורותיו.

אתה הקורא שורות אלו, אנא בחן את יחסך לישוע המשיח!

 

■         ומי הוא "זרע אישה" בהא־הידיעה?

 

ישוע המשיח בא לעולם דרך התערבות רוח הקודש בהפרייתה של מרים הבתולה (ישעיהו ז 14; מתי א 23), ניתן לקבוע שישוע הוא צאצא של האישה, הזרע שעתיד לרוצץ את ראשו של השטן.

 

הנביא ישעיהו בפרק ט 5-6 ציין את מעלותיו של הבן אשר קיבלנו מאלוהים:

5 כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם. 6 לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת יהוה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

 

הנביא מיכה ציין שאותו מושיע מובטח יבוא מבית לחם אפרתה ומוצאותיו מקדם ימי עולם.

ואיך נקראים בני האדם המאמינים בישוע?

כתבי הקודש מכנים אותנו: "ילדי אלוהים", העתידים להידמות לאדוננו ישוע (א־יוחנן ג 1-3; אל הרומים ח 15-19; א־קורינתים טו 50-58). לאור זאת ניתן גם לקבוע שכל בני האדם האוחזים באמונה בישוע הם צאצאיו של ישוע, שהרי הם ניזונים מרוחו והוראתו.

מכאן המאבק של השטן נגד האישה מתרחב למאבק רוחני בין זרע השטן לבין זרע האישה, בין אלו הדוחים את ישוע כאדון ומושיע לבין אלו השייכים לו באמונה כנה.

 

■         מה מיוחד באותו זרע, אותו צאצא שיבוא מן האישה?

 

"הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב." — צאצא מיוחד שיבוא מן האישה עתיד לרוצץ את ראשו של השטן. הצאצא המדובר הוא לא אחר מאשר המשיח ישוע, כי הרי רק לאלוהים היכולת למשימה שכזו. אנו רואים חיזוק לקביעה הזו בפסוק מאל הרומים טז 20: "… וֵאלֹהֵי הַשָּׁלוֹם יַכְרִיעַ בִּמְהֵרָה אֶת הַשָֹטָן תַּחַת רַגְלֵיכֶם. חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִמָּכֶם."

שאול השליח מעודד את המאמינים הסובלים שמלוא כוחו של האדון ישוע עמהם. כפי שהאדון ניצח את השטן בכך שניצלב בעבורנו וקם לתחיה, כך מובטח לנו לנצח את השטן באותה מידה.

 

ראה גם את הכתוב באיגרת אל העברים ב 18-14:

14 וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל־יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת — הוּא הַשָֹטָן, 15 וִישַׁחְרֵר אֶת אֵלֶּה שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם.

16 הֵן לֹא בְּמַלְאָכִים הוּא תּוֹמֵךְ, אֶלָּא בְּזֶרַע אַבְרָהָם. 17 לְפִיכָךְ הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵי הָעָם; 18 כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא עַצְמוֹ סָבַל כַּאֲשֶׁר הִתְנַסָּה, הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נְתוּנִים בְּנִסָּיוֹן.

 

פסוק 15:

"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב."

משמעות הפסוק: זרע האישה ירמוס או ירוצץ את ראשך, ואתה תרמוס או תרוצץ את עקבו.

נשאלות השאלות:

 

■         מתי השטן פגע במשיח או פצע אותו (את זרע האישה)?

 

• הניסיון של השטן לפגוע במשיח, בזרע האישה ― וזאת כדי לנסות להציל את עורו ממשפט אלוהים ― החל מיד לאחר שאלוהים קבע שזרע האישה יחרוץ את דינו של השטן. השטן החל לפעול מיד כדי לטמא כל רחם אישה ― ראה בראשית ו 4-1 (פירוט בשיעורים על פרק ו).

 

• השטן ניסה להשמיד את עם ישראל ― כי הרי ממנו עתיד לבוא זרע האישה ― דרך פרעה במצרים (שמות א-יב), בני עמלק ועמים אחרים.

 

• השטן המשיך בניסיונו להשמיד את זרע האישה, את עם ישראל, דרך המן (מגילת אסתר) בפרס; דרך אנטיוכוס אפיפנס; דרך הורדוס הגדול שציווה על רצח התינוקות בבית לחם אפרתה לאחר ששמע כי נולד מלך בישראל (מתי א-ב).

 

• השטן המשיך לפגוע בזרע האישה, כאשר האדון ישוע מסר את עצמו לידי בני אדם ואיפשר להם לצלוב אותו.

 

■         מתי ישוע (זרע האישה) רוצץ את ראשו של השטן?

 

• כאשר ישוע המשיח נצלב, הוא שילם את המחיר אותו קבע אלוהים האב לסליחת החטאים של בני האדם. אלוהים חפץ במות המשיח, כי מותו כיפר על חטאי בני האדם (ישעיהו נג 10: "וַיהוהחָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח").

 

• שם על הצלב ניצח אלוהים את השטן.

 

• שם על הצלב נהרס אחת ולתמיד העוקץ של השטן ― המוות.

 

• שם על הצלב מת פודה האדם מוות מרצון, ללא כל אשמה משלו, כך שכל המאמין בו נושע, חי לעולם ומנצח את המוות (יוחנן ג 16; א־קורינתים טו 50 ― 58; אל הרומים ח 11, 18-39).

 

הישועה

 

ישוע המשיח בא כדי להפר את פעולות השטן והוא ניצח את השטן (א־יוחנן ג 8, ד 4).

מותו ותחייתו של המשיח הנם ניצחונו של אלוהים על השטן (ישעיהו נג 10).

השטן הובס כאשר ישוע המשיח חי חיי טוהר וקדושה והגיע אל הצלב כשהוא נקי מכל חטא.

השטן כבר נוצח. הוא קיבל את אותה מכה קטלנית בראשו שאלוהים ניבא בבראשית ג 15. אף על פי שהוא עדיין חי עד ימינו ופועל כ"שר העולם" הזה הרי שזמנו כבר קצוב, וניצחון המשיח עליו כבר הושלם על הצלב (אל האפסים ב 2-1, ו 12-10).

כאשר המשיח ישוע יחזור ארצה כדי להקים את מלכות אלף השנים, השטן יהיה כבול בשאול. לאחר אלף שנות מלכות המשיח ישוע בארץ, ישוחרר השטן מן השאול רק כדי לאסוף את תומכיו ולהישמד יחד עמם. אז השטן ייזרק לאגם האש לנצח נצחים (התגלות כ, כא).

נכן להיום השטן פועל בכל דרך להרע לילדי אלוהים, למאמינים בישוע כאדון ומושיע מן החטא.

מובטח לנו לנצח את השטן בכל מערכה אם נמקד עינינו בישוע כאדון ומושיע מן החטא ונפעל על פי הנחיית רוח אלוהים בכל תחום ועניין בחיינו (אל האפסים ד 17 עד סוף האיגרת).

לאחר שאלוהים הטיל את עונשו על הנחש ועל השטן אשר השתמש בו, הוא פונה אל האישה ומעניש אותה במילים הבאות:

 

תוצאות החטא בחיי האישה

 

פסוק 16:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ." 

 

אלוהים פונה אל האישה ומעניש אותה בעונשים הבאים:

"הַרְבָּה אַרְבֶּה…" ― שתי מילים נגזרות מן השורש 'רבה'. הכוונה היא ריבוי מופלג, אם בכמות, אם בעצמה, אם בטיב וכיוצא בזה.

 

את מה אלוהים ייתן בריבוי מופלג?

• "עֶצֶב"― צער, יגון, ייסורים, רוגז, טורח ויגיעה.
• הריונך ― "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".

 

לאור זאת ניתן להבין שאילו חווה לא חטאה אזי הייתה עוברת את ההריון והלידה בנחת, ללא כל כאב או צער הכרוכים כיום בתהליכים אלה. כמו כן, ניתן מכאן לשער שגם כאבי המחזור לאישה נובעים מן החטא.

בהתאם לכך ניתן לומר שהקללה על האישה מתבטאת בין היתר בעובדה שהיא תמשיך לעשות את שהיא יועדה לעשות, אך בקושי רב, בצער ובכאב.

 

שאול השליח מתייחס לעונש הזה מאלוהים כלפי חווה ומזכיר את המילים הללו באיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 15-14: "אָדָם לֹא נִפְתָּה, אֶלָּא הָאִשָּׁה שָׁמְעָה לְקוֹל הַמְפַתֶּה וּבָאָה לִידֵי עֲבֵרָה. 15 אֲבָל הִיא תִּוָּשַׁע בְּלִדְתָּהּ יְלָדִים, אִם תַּעֲמֹד בָּאֱמוּנָה, בָּאַהֲבָה, בַּקְּדֻשָּׁה וּבַצְּנִיעוּת."

למה מתכוון שאול השליח? — המילה "תִּוָּשַׁע" במשפט זה אינה מתייחסת לישועה מן החטא, אלא להצלה, שמירה, הגנה (מתי ח 25, ט 22-21, כד 22, כז 40, 42, 49; ב־טימותיאוס ד 18).

שאול אינו מלמד שישועת הנשים מן החטא תלויה בהבאת ילדים לעולם, שהרי רעיון שכזה נוגד את העיקרון של ישועה על סמך אמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא (אל הרומים י 10-9, ג 20-19).

האישה יכולה להשתחרר מן הסטיגמה שדבקה בה כאחת שבגללה בא החטא לבני האדם, בכך שהיא תיכנע לרצון אלוהים, ותעמיד דור של ילדים יראי אלוהים הסרים מן החטא על כל צורותיו.

באותה מידה שהאישה הראשונה הציגה את החטא לאדם, כך האישה — הקרובה ביותר לילדיה,  יכולה להעניק להם את האהבה הראשונה לאלוהים בדוגמת חייה האישיים.

האם מכאן כל אישה צריכה לחשוב שחובתה להתחתן ולהוליד ילדים? — לא! אך על כל אישה, כמו שעל כל גבר, מוטלת האחריות מאלוהים להתהלך באמונה, באהבה, בקדושה ובריסון עצמי (א־קורינתים ז 40-25).

 

אלוהים ממשיך ואומר לאישה:

"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ." 

 

זהו משפט קצר עם משמעות רבה:

 

"ומה לגבי היחסים שעתידים לשרור בינך לבין בעלך? בעלך אשר הוא משוש לבך, אהבתך, שלבך חושק בו ואליו כמה, הוא ימשול בך. את, שנבראת להיות עזר כנגדו, ובאין חטא מעמדך שווה לשלו, כעת נענשת ונקבע לך שתהיי תחת מרותו של בעלך.

את שואלת מה רע בכך? — אילו לא היה חטא, הרי שמרות הבעל האידיאלי אינה עול אלא שמחה ונועם. אך לאחר שהחטא טימא והרס כל חלקה טובה באדם, וכעת מחשבותיו ורגשותיו של האדם אינן אידיאליות ואינן מתחשבות כמו בעבר, הרי שלהיות תחת מרות הבעל שאינו אידיאלי משמע להיות נתונה ליחסו הרע הלא מתחשב והפוגע.

במילים פשוטות: קיבלת בעל אידיאלי אשר גרמת לו לחטא. החטא הרס את תמימותו וכל חלקה טובה באופיו ובתכונותיו. כעת, כאשתו, תיאלצי להיות כנועה לבעל עם חסרונות הגורמים לכאב ועצב רבים ביחסים ביניכם."

 

במשפט אחד אלוהים ציין את כל הצרות אותן אנו חווים בחיי הנישואין שלנו.

 

יחד עם זאת עלינו לזכור שיש תיקון לעוולת החטא. אלוהים מעניק לילדיו את רוח הקודש המשנה יום אחר יום את אופיינו הפגוע בחטא. בכל יום אנו משנים מעט מפרי הבשר כך שיהפוך לפרי הרוח (ראה אל הגלטים ה 23-19).

שמעון השליח מלמד את הנשים ואת הגברים המאמינים להתנהג בדרך המפארת את האדון כדי להתגבר על נזקי החטא ולהמעיט את השפעתם. הוא מנחה את הגברים לאהוב את נשיהם בכל לבם, וזאת כדי להקל עליהן לציית לאלוהים ולהיכנע להם.

לא קל לאישה להיכנע לבעלה. לעומת זאת, בעל האוהב את אשתו ואשר לבו נתון רק לה מקל עליה מאוד לציית לאלוהים (א־פטרוס ג 7-1).

 

בפסוקים 19-17 אלוהים מציין את עונשו של אדם:

17 וּלְאָדָם אָמַר: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר: 'לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; 18 וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. 19 בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."

20 וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

 

בפסוק 17 אלוהים מציין עיקרון מאוד חשוב לחיינו עד היום: דבר אלוהים חייב להיות בעל חשיבות עליונה לכל הוראה או ציווי הנובעים מבני אדם, יהיו אשר יהיו.

אלוהים ציפה מאדם שיסרב להצעתה של אשתו, מכיוון שזו נגדה את הוראתו של אלוהים. לא לחינם פסוקים לא מעטים בכתבי הקודש מלמדים אותנו לציית לדבר אלוהים בכל מצב ובכל תנאי (לדוגמה שלמה המלך בספר משלי ג 8-1; ירמיהו יז 7; ראה גם את דוגמתו של דניאל הנביא בפרק א וכן בפרק ו).

 

■         ובכן, מהו עונשו של אדם?

 

"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ."

לפני החטא כל פעולה של האדם הייתה מניבה רק הצלחה ורק את הטוב המועיל לו.

כעת, בעקבות החטא, גם האדמה, החומר, לא תפעל רק לטובת האדם.

המילה "ארור" מתייחסת לדבר הפועל לרעה. היא מציינת הפסד, בזבוז, מאמץ לחינם, אכזבה.

לאור זאת ניתן לומר שמאז החטא, לא כל חלקת אדמה היוותה ברכה לאדם העובד אותה. לא כל זרע הניב עץ ופרי עבור האדם. האדמה הניבה גם קוצים ודרדרים ועשבים מזיקים שהקשו על מלאכת האדם, חנקו את יבוליו ופצעו אותו. חלק ניכר ממאמץ האדם כעת מבוזבז בניקוש עשבים לא מועילים וקוצים פוגעים (בראשית ה 29, ח 21; תהילים קכז 2).

בפסוקים הללו גם ניתן לראות את חלוקת התפקידים שאלוהים קבע לאדם.

אלוהים רואה את אדם ― את הגבר ― כמפרנס האישה.

והנה האחריות שמראש הייתה עליו, שיכלה להיעשות בקלות ובנועם, הפכה למטלה קשה שעתידה להיעשות במאמץ רב ― "בזיעת אפו".

 

בפסוק 19 אלוהים מציין את החלק בקללה שהוא הקשה ביותר ― תיזכורת המוות:

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."

 

כאשר אלוהים ברא את האדם, המוות לא היה חלק מחייו. בני האדם נועדו להיוולד לחיים נצחיים, והנה החטא גם קטע את הברכה הזו. אדם כבר לא יחיה לעד, אלא עתיד למות ולשוב להיות עפר כפי שהיה בעת שאלוהים ברא אותו בתחילה.

אלוהים מציין שכל ימי האדם יהיו מלאים בתוצאת החטא.

 

■         האם האדם נדון להיות חסר תקווה לנצח? האם המוות ישלוט לעולם?

 

חס וחלילה! — אלוהים הבטיח בכתבי הקודש שהמוות לא ישלוט לעולם על ילדי אלוהים. לילדי אלוהים יש תרופה המנצחת את עוקץ המוות.

 

ישוע המשיח אומר בבשורת יוחנן יא 26-25:

"אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים. הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם אִם יָמוּת. וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם."

 

וביוחנן יד 6 ישוע אומר:

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי."

שאול השליח חוגג את ניצחון המאמין על המוות בזכות דם הכפרה של ישוע המשיח (א־קורינתים טו 58-35). המסר הוא: "בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח." ― למי? ― למתכסים באמונה בדם הכפרה של ישוע המשיח, שה האלוהים.

 

בפסוק 20, לאחר שאלוהים סיים להעניש את האדם ואת האישה, את הנחש ואת השטן כתוב כי אדם נתן שם לאשתו:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

 

מדוע קרא לה חווה? ― כי היא אם כל חי.

למה הכוונה? ― "אֵם" ― הכוונה לאישה ביחס אל בניה (ראה ירמיהו נ 12). מכיוון שמחווה יצאו כל שאר האנשים שעתידים לחיות על פני האדמה, יוצא שהשם שלה באמת מתאר את פועלה ותוארה. חווה היא אם כל חי שהוא בן־אנוש.

מכאן, אנו יכולים לקבוע שבני אנוש נמצאים רק בכוכב ארץ. יש הטוענים שישנם חיים, ואף בני אדם, בכוכבים אחרים. אני מאמין שכל בני האדם שאלוהים רצה לברוא קיימים רק בכדור הארץ שלנו. חווה היא אם כל חי. אין אדם כלשהו שבא לעולם בדרך טבעית שלא מחווה.

 

שימו לב להתנהגותו של אדם לאחר שאלוהים סיים את דבר העונש.

אדם לא מרד נגד אלוהים ולא טבע בצער, אלא קרא לאישתו בשם המציין תקווה וחיים. ― מדוע? ― אדם וחווה שמעו את אלוהים וגם את הטון בו דיבר. אדם וחווה ידעו שאלוהים לא בא אחריהם להשמידם, אלא להצילם מקללת החטא.

אדם ידע כי למרות העונש שהוטל על בני האדם יש חיים עם אלוהים, ואת התקווה הזו הוא מביע בשם שנתן לאשתו: חווה ― "אֵם כָּל חָי".

 

ומה כעת? מה יעשה אלוהים לאדם וחווה המתחבאים כשהם ערומים?

 

פסוק 21:

וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

המשפט הזה טומן בחובו מידע רב.

נכון כי עורות של בעלי חיים עמידים וחזקים יותר מעלי התאנה שבהם כיסו אדם וחווה את גופם, אך זאת אינה הסיבה העיקרית שאלוהים עשה להם כותנות עור והלבישם.

אדם וחווה היו אלו שחטאו, אך…

 

■         המוות הראשון המוזכר בכתבי הקודש הוא של החיה שממנה נלקח העור להכין מלבוש לאדם וחווה.

 

בדרך זו למדו אדם וחווה מספר עקרונות ואמיתות:

 

1. חטאם אכן הביא מוות פיזי לעולם.

 

2. גם הטבע מושפע מחטאם של אדם וחווה וזועק ליום שבו יסולק החטא ממעגל החיים (ראה אל הרומים ח 25-19).

 

3. עלי תאנה אינם מספיקים לכסות את תוצאת חטאם של אדם וחווה, ולכך נדרש להקריב חיים של אחר. הריגת החיה לימדה את אדם וחווה את העיקרון של "חיים תמורת חיים". כך יבינו שכפרת החטאים שלהם תדרוש תשלום חיים של אחר בעבור חייהם.

 

מסיבה זו אמר אלוהים דרך משה רבנו לעם ישראל:

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז 11).

 

כתבי הקודש מלמדים שרבים ממצוות אלוהים בתורה ניתנו לבני האדם כסמל וצל של דברים נצחיים (ראה אל הקולוסים ב 17-16; אל הגלטים ג 25-23, ד 10-1). כל הסמלים והצל הקשורים לישועת האדם התגשמו ומתגשמים בחייו ופועלו של ישוע המשיח.

 

שים לב לנקודה חשובה:

כאשר אדם וחווה חטאו הם לא התחבאו זה מזה, אלא מאלוהים.

מכאן, הכיסוי שאלוהים העניק לאדם וחווה לא נועד בראשונה לחבר ביניהם, אלא קודם כל לאפשר להם כחוטאים לחזור להתחברות עם אלוהים. בדרך זו אלוהים מוכיח את אהבתו כלפי אדם וחווה ואת רצונו בקרבתם אליו.

מכיוון שאלוהים לא השתנה, הרי שרצונו זה כלפיי וכלפיך לא השתנה. אלוהים רוצה אותנו קרובים אליו, והתנאי לקרבה שכזו הוא טוהר מן החטא. לשם כך נתן לנו אלוהים את בנו יחידו כקורבן כפרת חטאים (יוחנן ג 16; ישעיהו נג).

 

הגירוש מן הגן

 

פסוקים 24-22:

22 וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע. וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם…"

23 וַיְשַׁלְּחֵהוּ יהוה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

24 וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

 

עם מי אלוהים מדבר? — פסוק 22 דומה לכתוב בפרק א 26: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'."

בשני המקומות אלוהים מדבר אל שאר ההוויות האלוהיות. כתבי הקודש מלמדים על קיום ריבוי הוויות באחדות האלוהית האחת. משמע, יש לנו אלוהים אחד אך האחדות הזו מורכבת משלוש הוויות:

 

1. הוויה שאסור לאדם לראות פן ימות (שמות לג 20).
2. הוויה שמותר לאדם לראות פנים אל פנים ואף הופיעה לפני בני אדם בדמות אדם (שמות לג 11; בראשית יז 2-1, יח).
3. רוח הקודש (בראשית א 2; ישעיהו סג 10).

 

בפרק א 26 הוכח שאלוהים דיבר אל שאר ההוויות השוות לו ולא אל מלאכים. גם כאן התשובה זהה (להסבר מפורט יותר ראה פרק א 26; כמו כן ראה בספר "ישוע בתנ"ך"; ניתן להזמין עותק ללא תשלום באתר זה תחת "חינם / ספרים").

 

עץ החיים

 

"וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם…" — מדוע שאלוהים ימנע מאדם וחווה לאכול מעץ החיים?

המניעה של אכילה מעץ החיים הייתה מעשה חסד עם אדם וחווה. אילו היו אוכלים מפרי עץ החיים כי אז היו יכולים להמשיך לחיות עם הצער, הכאב והסבל לאורך זמן בלתי מוגבל. עץ החיים הרי אינו מסיר את הסבל והצער של קללת החטא. הוא רק מעניק המשך חיים ובכךמנציח את בעיית החטא.

ישועת אלוהים לעומת זאת, הישועה שעתידה להסיר את קללת החטא והשפעותיה מן האדם והבריאה, עדיפה יותר והיא מתנת החסד הגדולה ביותר שאלוהים מכין לבני האדם ולבריאה כולה.

מטרתו של אלוהים היא שכל בני האדם יביטו אליו ויבטחו בו — ולא בעץ החיים.

 

למה אלוהים מתכוון באומרו: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ (מאיתנו) לָדַעַת טוֹב וָרָע."

דבריו של אלוהים אינם נובעים מתוך קנאה או פחד ממעשי האדם נגד אלוהים. האדם לעולם לא יהיה בדרגת אלוהות שמאיימת על קיומו או על ריבונותו של בורא העולם.

דאגתו של אלוהים הייתה בעבור האדם, כי הרי לאחר שאדם אכל מפרי עץ הדעת, מוחו פועל בדרך אנוכית ולא טהורה. כבר אי־אפשר לסמוך על אדם וחווה ועל שאר צאצאיהם שלא יגעו במה שאסור. כתוצאה מן החטא, החלטותיו של האדם אינן מושלמות ועלולות להביא עליו צרות נוספות. על מנת לעזור לאדם לא ליפול בהחלטה הרסנית נוספת, מנע אלוהים מהאדם את הקרבה לעץ החיים (ב 9).

 

עץ החיים מוזכר שוב בספר ההתגלות פרק כב 2: "בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה — עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם."

 

■         מדוע לא תהיה מניעה לאכול מעץ החיים הזה?

 

האנשים הנוכחים בירושלים החדשה הגיעו לשם מתוך אמונתם ובטחונם בשה האלוהים ישוע המשיח.

אותם אנשים, בעלי גוף חדש, אינם יכולים לחטוא עוד. מכיוון שהם ממוקדים באדון, שאותו מכירים באופן אישי ואותו משרתים (פסוקים 5-3), אין סכנה שישתמשו בעץ בדרך פסולה או שיבטחו בו ולא במושיעם ואדונם.

לאור הנאמר לעיל, החליט אלוהים לשלח את אדם וחווה מגן־עדן. מאז נאסר על אדם וחווה ועל צאצאיהם הנגועים בקללת החטא, לחזור ולהיכנס לגן־עדן.

אלוהים לא שינה את תכלית הבריאה של האדם. אדם עדיין נדרש לעבוד את האדמה אשר נתן לו אלוהים (ב 15), אלא שכעת עבודה זו מהולה בעצב, כאב, צער וכישלון.

 

בפסוק 24 נאמר שאלוהים מגרש את האדם:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

משמעות הגירוש היא שכעת האדם לא נמצא בקרבה האינטימית שהייתה לו לאלוהים. לגירוש היה כמובן גם מימד פיזי: נאסר על האדם להיכנס לגן אשר בעדן.

איננו יודעים פרטים נוספים מעבר לכתוב. איננו יודעים אם אדם קבע את מקומו סנטימטר מעבר לפתח, ולא רצה ללכת רחוק יותר ― או לאו!

כעת, כתוצאה מן החטא נהרסה ההתחברות והקרבה הכל כך אינטימית בין אלוהים לאדם, לחווה ולכל שאר צאצאיהם.

 

"הַכְּרֻבִים וְ…לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" — האם יוכלו אדם או חווה לחזור ולהתפרץ אל תוך גן־עדן? — לא ולא! אלוהים הציב את מלאכיו הבכירים ביותר מזרחית לגן־עדן כדי לשמור על הדרך אל עץ החיים.

הכרובים גם מוזכרים בהקשר של ארון הברית. הם הסוככים בכנפיהם על ארון הברית שהוא כסא אלוהים (שמות כה 18 ואילך; ראה גם תהילים יח 11; ב־שמואל כב 11; תהילים קד 4-3; יחזקאל א ועוד).

מהו בדיוק "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת"? — הכוונה לברק המוקרן מן הלהב אשר נעה לכל כיוון למנוע כניסה לדרך המובילה לעץ החיים. מי שינסה לעבור דרכה ימצא את מותו המידי.

 

בדרך זו אלוהים מבהיר…

 

• עד כמה גדולה קדושתו ועד כמה גדולה הרצינות וההקפדה שבני אדם צריכים לאמץ בנוגע לריחוק מן החטא ולחיי טוהר וקדושה;

 

• עד כמה מהר חייב כל אדם לכפר על חטאיו למען יישאר בקרבת אלוהים.

 

מהרגע שאדם וחווה סולקו מגן־עדן, הגן במשמעותו הראשונית כבר חדל מהיות "גן־עדן". הוא הפך לגן כמו כל גן אחר הנתון לשחת וכיליון.

מה שהופך מקום כלשהו לגן־עדן זוהי נוכחות אלוהים בו עם בני האדם, כאשר צדק, טוהר וקדושה נמצאים בכל, ולחטא אין בו מקום וזכר.

 

■         מתי האדם יוכל לחזור שוב לנוכחות ולקרבה עם אלוהים כפי שהיה בבראשית לפני החטא?

 

שלב א:

חזרה לנוכחות אלוהים בחיי האדם ― רק לאחר שהאדם מתוודה על חטאיו ומקבל באמונה את סליחת החטאים של אלוהים בקורבן דם בן האלוהים, המשיח ישוע.

 

שלב ב:

חזרה לנוכחות אלוהים וראיית אלוהים פנים אל פנים ― רק לאחר מות האדם הנושע או לקיחתו השמיימה. אז זוכה הנושע לגוף חדש נטול כל חטא ותוצאותיו (א־קורינתים טו 26 ואילך).