אל העברים פרק ג'

א. הדוגמא החיובית: ישוע, הדוגמא הנעלה לבן הנאמן (ג' 1-6)

ב. הדוגמא השלילית: חוסר האמונה והנאמנות של דור המדבר (ג' 7-19)

חלוקת פרק ג:

  1. היו נאמנים כמו ישוע
  2. אל תהיו חסרי נאמנות כמו הנודדים במדבר. ראו את אחריתם.

א. הדוגמא החיובית: ישוע, הדוגמא הנעלה לבן הנאמן (ג' 1-6)

  1. לכן, אחי הקדושים, אשר חלקכם בקריאה שמימית, התבוננו אל השליח והכהן הגדול של הכרזת אמונתנו, ישוע,
  2. הנאמן למכונן אותו, כמו שהיה גם משה בכל ביתו;
  3. והרי הוא נמצא ראוי לכבוד רב יותר משזכה לו משה, באותה מידה שבונה הבית נכבד יותר מן הבית.
  4. הן כל בית יש לו בונה, אך בונה הכל הוא האלהים.
  5. משה אמנם היה נאמן בכל ביתו, כעבד, לשם עדות על הדברים אשר היו עתידים להאמר,
  6. אבל המשיח הוא כבן על ביתו; ואנחנו ביתו, אם נחזיק עד קץ בבטחון ובתקוה שאנו מתהללים בה.

מטרת המחבר לעודד ולדחוף את שומעיו להישאר נאמנים למכונן אמונתם האדון ישוע המשיח.

לשם כך המחבר מבהיר להם שהאמונה בישוע כאדון ומושיע אינה רעיון חדש בן דור או שניים אלא בסיס האמת התנכית.

האדון ישוע אינו בחור נחמד שבא לעולם רק לפני שני דורות (מבחינת המבקרים אותם), ועשה מספר ניסים, אלא המשיח המובטח, אל-שדי, קדוש ישראל אשר היה מאז ומעולם.

ישוע הוא בן האלוהים הנאמן שכל הנביאים ניבאו אודותיו וציפו לו בכליון עיניים.

בגלל לחצים עליהם, חלק מהמאמינים בקהילה אליה נשלחה האיגרת החלו לשקול נטישת האמונה וחזרה לחיק ומרות היהדות הרבנית. שם בבית הכנסת הרבני, יחיו בהכחשת הברית החדשה שהקים האדון ישוע המשיח בדמו ויחזרו לעבוד צל, סמל ותבנית ולא את העיקר – המשיח, כפי שאומת לפניהם (ב' 1-4).

אומנם תחת חסות היהדות הרבנית אותם אנשים לא יירדפו על ידי השלטונות ובני משפחתם, אבל אז הם ינטשו את האמת ויוכיחו קבל עם ועדה שמעולם לא נושעו.

הם לא יהיו דומים למשה הנאמן אלא לבני דור המדבר שמרדו באלוהים ולא זכו להיכנס להבטחה.

הנה לפנינו ששת הפסוקים הראשונים שנועדו להראות את הדוגמא הנעלה, הטובה.

המחבר פונה אל הנמענים כאחיו הקדושים שיש להם חלק בקריאה של אלוהים.

אם כן מדובר על נושעים – לפחות רובם, אך חסרי בגרות רוחנית (ראה פרק ה' 11-14).

משמעות המילים: "חלקיכם בקריאה שמיימית", מלמדת שנקראנו אל נוכחות אלוהים ויש לנו חלק במה שמתרחש שם בנוכחות אלוהים ובממלכתו.

להם הוא אומר ומפציר: ראו את הדוגמא הנפלאה של השליח והכוהן הגדול שלנו – ישוע המשיח בן האלוהים. וכן את דוגמתו הנפלאה של משה, עבד ה'.

בדוגמא, המחבר מציין את משה כעד נאמן, אך נאמן לישוע…

משה נאמן בכל ביתו, והמשיח הוא כבן המופקד על אותו הבית – משמע – משה נאמן לישוע…

ומה כוונתו של המחבר בדוגמא זו?

אתם כל כך מכבדים את משה וכל כך רוצים ללכת בעקבותיו, אז בבקשה, עשו זאת, האמינו כמו שמשה האמין – בישוע כאדון ומושיע, והיו נאמנים לאדון כפי שהיה משה – ולכן זכה להגיע למלכותו של אלוהים.

אתם כל כך רוצים להיות כמו משה?

אז היו כמו משה שהתנ"ך מתאר ולא כמו זה שרבניכם מציירים.

גם פרק ג' פותח במילה: "לכן", [THEREFOR] מכאן, הנאמר כעת מהווה מסקנה לנלמד קודם לכן.

בסוף פרק ב' למדנו שישוע הוא הכוהן הגדול שלנו, אשר העניק לנו צדקה וישועה בכך שהציג את דמו הטהור והמכפר.

כוהן גדול של מי?

של כל עדת הנושעים מאז נברא האדם הראשון ועד שייוושע האדם האחרון שאלוהים בחר להושיע. זה "הבית" של אלוהים.

ישוע המשיח הוא הכוהן הגדול של כל הקבוצה הזו –

הוא הכוהן הגדול של אברהם, יצחק ויעקב.

ישוע הוא הכוהן הגדול של משה רבנו.

לאור זאת, מה נדרש מאיתנו כעת?

להיות נאמנים לישוע באמונה, לפחות כפי שהיה משה…

מכיוון שיש רק כוהן גדול נצחי אחד, אזי הוא הכוהן הגדול שלנו ממש כפי שהיה הכוהן הגדול של משה. כי משה אדם הזקוק לישועה כמונו!

המחבר מפציר בנמענים: "התבוננו אל השליח והכוהן הגדול של הכרזת אמונתנו, ישוע…"

ז"א, לימדו מן הנאמנות שלו לאביו – כשליח וככוהן גדול.

זו פעם יחידה בה ישוע נקרא שליח, כי אומנם הוא נשלח על ידי האב למלא את משימת כפרת החטאים.

הוא גם שליח וגם כוהן גדול כי הוא מבצע בעצמו את הגשת דם הכפרה – שלו עצמו ובידיו שלו.

האדון ישוע לא נטש את המשימה שהאב הטיל עליו, אלא היה נאמן עד מוות בצלב. בגת שמנים האדון התפלל לקבל כוח, והמשיך את צעדיו אל הצלב ולא נטש או סר ממשימתו (מתי כ"ו).

האדון ישוע לא הסתיר את זהותו או בשורתו, אלא אמר אותה בגאון לכל מי שרק רצה לשמוע.

כך גם אנו צריכים להכריז את אמונתנו בקול רם, אם בטבילתנו הציבורית או בכל הזדמנות בה אנו יכולים ומתאפשר לנו לחלוק את אמונתנו בישוע.

אז, אחים יקרים, היו אמיצים ונאמנים כמו הכוהן הגדול שלנו – ישוע.

לאחר שהמחבר ציין את נאמנותו של הבן ישוע לאביו, הוא מציג דוגמא חיובית נוספת של נאמנות – משה רבנו.

או, כמה נערץ משה בלב כל יהודי…

אם יש צדיק בתנ"ך שכל יהודי היה רוצה להידמות לו הרי זה משה רבנו.

המחבר מחשיב את משה רבנו כדמות נערצת, אך יחד עם זאת משה היה אדם בדיוק כמונו. חוטא הזקוק לישועת אלוהים.

משה הופקד על בני ישראל.

למרות תפקידו הרם, משה היה כעבד בביתו של אלוהים

המחבר כעת מעמיד את השניים – ישוע ומשה.

בבית – לכלל ילדי אלוהים שאותם אלוהים קרא לישועתו.

הבית – בו משה הופקד הינו עם ישראל.

הבית – עליו מופקד האדון ישוע – כלל בני האדם הנושעים מהבריאה ועד עת הנצח.

שימו לב: בספר שמואל-ב פרק ז' אלוהים משתמש באותו מונח כדי לציין את קהל ילדיו – בית.

על זרע דוד הוא אומר: הוא יבנה בית לשמי…הכוונה למקדש האולטימטיבי של אלוהים וזה גוף ילדיו הנושעים.

המשיח הוא היורש כל. הוא יושב לימין אלוהים והוא ראש הקהילה, ואנו כלתו.

משה לעומת זאת הוא עבד נאמן של אלוהים שהופקד על בני ישראל. משה היה העבד הנאמן ביותר בכל עם ישראל.

מה היה תפקידו של משה על "הבית" ההוא? – עם ישראל

  1. להציג לפניהם את התורה, את כתב ההדרכה לכוהני אלוהים למען יכירו את המלך האדון ויאמינו בו.
  2. להדריך את אותה קבוצה – עם – במדבר כדי שיגיעו לארץ ההבטחה.

והנה משה נמצא נאמן בעיני אלוהים.

מדוע?

כי גם בתנאים הקשים ביותר לא סרה עינו מאלוהים.

גם ברגעים הקשים ביותר לא העלה משה על דל שפתיו לומר – אני מסיר את עיני מאלוהים והולך לדרך אחרת…

מי היה האדון של משה?

על מי היו מופקדים עיניו של משה היקר לנו כל כך?

הבה נבחן!

משה שוחח עם אלוהים פנים אל פנים בספר שמות ל"ג 11.

משה הכין את העם ובספר דברים י"ח 15-18, הוא אמר להם שאלוהים יקים להם נביא כמוהו, ושעל העם יידרש לשמוע ולציית לאותו אחד.

כתבי הקודש מלמדים אותנו שמשה התכוון לאדון ישוע המשיח. (מע"ש ג' 22-24, ז' 37-39)

כתבי הקודש מלמדים אותנו שאף אדם לא ראה מעולם את אלוהים האב.

אם כן, משה רבנו ראה גם ראה והרבה פעמים את האדון ישוע המשיח, בן האלוהים.

משה רבנו היה עבד נאמן המופקד על ילדי אלוהים.

והנה, אתם אחיי היקרים רוצים להיות כמו משה ולהאמין כמו משה.

אז בבקשה עשו בדיוק כמו משה והיכנעו לישוע, כי הוא ולא אחר הינו הנביא המובטח, הכוהן הגדול שלנו, קדוש ישראל, ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות, אותה הוויה שמשה ראה ודיבר עימה פנים אל פנים והיה נאמן לה בכל.

אחים יקרים:

האדון ישוע אינו סתם אדם אלא הינו מושא כניעתו של משה רבנו.

ישוע המשיח הוא כבן על ביתו – הוא היורש.

משה הינו עבד, משרת נאמן המופקד על ילדי אלוהים.

ישוע עליון למשה!

לפיכך, היו נאמנים כמו משה ולימדו מהדוגמא המופתית שלו, ואל תסירו לבבכם מהאדון ישוע.

פסוק 6: אנו ביתו – אם נחזיק עד קץ ….

האם מדובר על אפשרות של איבוד ישועה?

חס וחלילה! נדבר על כך בהרחבה בפרק ו'.

אנו נושעים אם אנו ממשיכים לאחוז בביטחון באמונתנו בישוע, באמיתות הבשורה.

אמונה כנה ואמיתית מתבטאת בפרי הרוח.

אמונה כנה ואמיתית מתבטאת באחיזת האדון גם בקושי ומשבר. אין מדובר באיבוד ישועה אלא בתנאים המוכיחים את קיומה באדם הטוען להיותו מאמין בישוע (יוח"א ב' 17-19).

מסר לרועי קהילה ולמנהיגים בקרב גוף המשיח.

אנו מופקדים על צאן אלוהים. צאן יקר שנפדה במחיר יקר של דם המשיח. גם מאיתנו נדרש להימצא טהורים וממוקדים באדון ישוע. הבה נהיה נאמנים כמשה ולא נסור לתורות מטעות, או שננסה חס וחלילה להתפשר על טוהר וקדושת הבשורה מפחד לחץ או רדיפה.

הבה נהיה נאמנים לאדון ישוע בביתו!

ב. הדוגמא השלילית: חוסר הנאמנות של דור המדבר (ג' 7-19)

  1. על כן, כמאמר רוח הקודש, "היום אם-בקולו תשמעו;
  2. אל-תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר,
  3. אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם-ראו פעלי ארבעים שנה.
  4. לכן אקוט בדור ואומר, עם תעי לבב הם, והם לא-ידעו דרכי.
  5. אשר-נשבעתי באפי אם יבואון אל-מנוחתי."
  6. השמרו, אחי, שלא יהיה באיש מכם לב מרושע וחסר אמונה, הסוטה מאלוהים חיים.
  7. עודדו איש את רעהו יום יום, כל עוד הזמן מכונה "היום", למען לא יקשה לב איש מכם בנכלי החטא.
  8. הן נהיינו שותפים למשיח אם נחזיק ללא הרף, עד הסוף, בבטחון אשר התחלנו בו,
  9. בעוד שנאמר "היום אם-בקולו תשמעו, אל-תקשו לבבכם כמריבה";
  10. כי מי השומעים אשר רבו אם לא כל יוצאי מצרים ביד משה?
  11. ובמי נקטה נפשו ארבעים שנה? הלא בחוטאים אשר נפלו פגרים במדבר?
  12. ולמי נשבע שלא יבואו אל מנוחתו אם לא לסוררים?
  13. אנחנו רואים כי לא יכלו לבוא משום שלא האמינו.

[מראי מקומות למרידת בני ישראל באלוהים – במדבר י"ד, דברים ט', תהילים ע"ח].

אם הדוגמא הראשונה (נאמנותו של משה רבנו לישוע) הייתה כסטירת לחי למנהיגים בקהילה, אז הקטע הנוכחי מהווה מסר ישיר לבני הקהילה.

המחבר מצטט קטע נרחב ממזמור תהילים צ"ה 7-11.

מזמור צ"ה מהלל את אלוהים על נפלאותיו שעשה במדבר.

מעשי אלוהים היו ברורים לעיניהם של כל בני ישראל.

בעוד הנאמנים בעם היללו את אלוהים ונשארו נאמנים לו בעת קושי ומשבר, חסרי הנאמנות סטו מאלוהים ועל כך נענשו.

מחבר האיגרת משווה אחד לאחד את המקרה המתואר במזמור לזה המתרחש בקהילה אליה נשלחה האיגרת.

מכיוון שהנמענים מכירים את התנ"ך היטב ומזמרים את המזמורים ללא הרף, הרי שקל ללמדם את הלקח ממקרה ידוע ומוכר.

אחי היקרים, תפסיקו לזמר את הפסוקים כשיר המתאים רק לדור המדבר החוטאים.

אתם לא טובים מהם וחוטאים בדיוק באותו החטא!

ולכן, כפי שחסרי הנאמנות מקרב בני ישראל לא זכו להיכנס לארץ ההבטחה, גם אתם נמצאים בסכנת עונש חמורה.

אנא, אל תמשיכו בדרך חוסר הנאמנות.

אם תחזרו בתשובה כרגע – היום – תזכו לחסדי אלוהים וטעותכם תתוקן.

ישנו דימיון מבהיל בין דור המדבר לבני הקהילה הסוטים מדרך האמת.

גם הם שמעו אודות המופתים והאותות שאימתו את מסר הישועה מפי מוריהם.

גם הם עדים למתנות רוח הקודש שנעשו בקרבם.

לכן, אל תתעלמו מבשורת האמת שהוצגה לפניכם ואומתה בכוחותיו של אלוהים. (ראה התבטאות דומה מפיו של שאול השליח למאמינים בגלטיה – אל הגלטים ג 1)

פרק ג' 12 מקביל לפרק ב' 1, 14.

שניהם מזהירים את השומעים לבל יתעלמו מבשורת האמת שהוצגה לפניהם אודות האדון ישוע המשיח, ואומתה במופתים ואותות.

אם תתעלמו מכל האמת, כי אז תוכיחו שמעולם לא נושעתם. ממש כמו דור המדבר!

אם תתמידו באמת גם בקושי ועת מבחן, כי אז תוכיחו את אמיתות ישועתכם.

המחבר מבקש מאלו הבוגרים באמונה לעודד את אלו שהספקות מקננים בהם והפחד מרדיפה ולחץ משתקים אותם.

אל תעצרו מלעודד את הספקנים והפוחדים.

אל תתנו לחטא אפשרות לקנן בליבכם ולהסיט אתכם יותר מן האדון.

המשיכו לעודד איש את רעהו ולא להרים ידיים – כל עוד היום מכונה "היום"

למה הכוונה?

"היום" מתייחס לעת בה עוד ניתן לחזור בתשובה ולא להיכנס לכותרת של: קשיי לב ובלתי ניתנים לישועה", כפי שקרה לפרעה.

"היום" מתייחס למיידיות של הצורך בתיקון, שהרי מחר אולי נמות ולא תהיה אפשרות לתקן את הדרך הפסולה בה אנו חיים היום, או דיעה פסולה אותה אנו אוחזים כעת.

מכיוון שאיננו יודעים מה גודל הרחמים והסבלנות של אלוהים כלפי כל אדם, אל לנו לחכות למחר, או לדחות לרגע את הזדמנות החזרה בתשובה.

אם אפשר – אז כרגע, כי המחר אינו שלנו…

אפשר מן הסתם לדון על כל משפט, אך כדאי יותר לתת לכתבי הקודש לפרשן ולבאר את עצמם.

לפיכך, הבה נקרא את דברי השליח שאול באיגרת הראשונה לקורינתים פרק י' פסוקים 1-13:

  1. אחי, אינני רוצה שיעלם מכם שאבותינו כולם היו תחת הענן, וכולם עברו בתוך הים,
  2. וכולם נטבלו למשה בענן ובים.
  3. כולם אכלו אותו מאכל רוחני,
  4. וכולם שתו אותו משקה רוחני, כי שתו מן הצור הרוחני ההולך עמהם והצור הוא המשיח.
  5. אבל ברובם לא רצה אלוהים והם הומתו במדבר.
  6. כל זה היה דוגמה לנו, למען לא נתאוה לרעות כשם שהתאוו הם.
  7. אל תהיו עובדי אלילים כשם שהיו כמה מהם, ככתוב: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק."
  8. גם אל נזנה כשם שזנו כמה מהם וביום אחד נפלו עשרים ושלושה אלף.
  9. ואל ננסה את יהוה כשם שנסוהו אנשים מהם והומתו על-ידי הנחשים.
  10. אף אל תתלוננו כשם שהתלוננו כמה מהם ומתו בידי המלאך המשחית.
  11. מה שקרה להם היה לקח לדוגמה וזה נכתב כדי להזהיר אותנו, אנחנו אשר קצי העולמים הגיעו אלינו.
  12. לכן מי שחושב כי עמידתו איתנה, יזהר פן יפול.
  13. שום ניסיון לא בא עליכם מלבד נסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכלתכם, אלא עם הנסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו.

דברי השליח שאול מקבילים לדברי המחבר של איגרת אל העברים.

המצב דומה.

הלקח והתכלית זהים.

הישארו נאמנים לבשורת הישועה של האדון ישוע גם בעת קושי ומבחן!

מה שכבר ראיתם וטעמתם היוו הוכחה לאמת אמונתכם.

אנו חיים בתקופת אחרית הימים, ולכן בכל רגע יתכן שיחל השלב הבא בתוכנית אלוהים שמשמעו – הילקחות הקהילה, וצמצום האפשרות להיוושע.

אחים יקרים, שום קושי או ניסיון גדול מדי עבורכם – אלא בקשו כוח מאלוהים.

היו נאמנים כמו משה.

עימדו באמונה – כי רק כאלו אנשים רצויים לאלוהים!

ללא אמונה, איננו רצויים לפניו! (י"א 6).

לסיכום פרק ג:

בפרק ג' המחבר מציג שני דוגמאות לנאמנות בעת קושי ומשבר.

האחת חיובית והשניה שלילית.

החיובית מציגה את נאמנותו של משה רבנו לאדון ישוע.

משה היה נאמן בכל אשר הופקד בידו בכל הקשור להנהגת עם ישראל.

משה הדריכם להישאר נאמנים לאלוהים ולא לסטות מן האמת גם במשברים וקשיים.

בכל מצב משה סמך על אלוהים ולא פזל לדרך שקר.

כשבודקים על פי הכתוב בתנ"ך את מי ראה משה פנים אל פנים ולמי היה נאמן ללא סייג, מגלים שההוויה האלוהית עימה היה משה בקשר כה הדוק ונאמן לה עד תום הוא לא אחר מאשר האדון ישוע המשיח.

שהרי את אלוהים האב לא ראה איש מעולם.

אם כן, אחים יקרים: רוצים לחזור למשה? בבקשה, אז למשה שהתנ"ך מלמד ומתאר ולא לזה שמלמדים רבני היהדות הרבנית.

הדוגמא השניה היא בני ישראל אשר ברובם סטו מאלוהים למרות שכל מנת האמת הוצגה לפניהם.

אותם בני ישראל ראו וחוו את כל שקרה במצרים.

הם חוו את יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

הם טעמו ממזונו של אלוהים ושתו מן הצור.

בגדיהם לא בלו לאורך כל שנות הנדודים.

הם ראו איך אלוהים מנצח את מלחמותיהם.

בכל יום ראו את הסימן לנוכחות אלוהים במשכן דרך עמוד האש בלילה וענן ביום.

למרות הכל, בעת מבחן האמונה הם נכשלו וסטו מן האמת.

בגלל חוסר אמונה – שזה המצרך המחייב לישועה – נענשו אותם מורדים מקרב בני ישראל ולא זכו להיכנס לארץ ההבטחה.

שוב חוזר המוטיב: ללא אמונה איננו רצויים לאלוהים (י"א 6)

רק באמונה אנו רצויים לאלוהים. ואמונתנו נבחנת דרך קשיים ונסיונות.

רק כך נבחנת אמיתותה.

לבוגרים מבחינה רוחנית אשר ביננו – אנא עודדו כל העת את החלשים לבל יסטו מן האמת. היום זה יום ישועה – המחר אינו נתון לנו!

המסר המרכזי של הספר:

עמידתך באמונה תהיה ביחס ישר לבהירות שבה אתה רואה ומבין מי הוא ישוע ומה הוא עשה בעדנו.