המשך תגובתו של אלוהים לאיוב

להזכירנו, תשובתו של אלוהים לזעקותיו ותלונותיו של איוב מתחילה בפרק ל"ח ומשתרעת עד סוף פרק מ"א.

לאורך כל תשובתו, אלוהים מפרט את ריבונותו הנשגבת.

בפרקים לח-לט, אלוהים מציין את גדולת הבריאה ובדרך זו מלמד את איוב שאין דבר בבריאה שאינו נמצא תחת עינו הפקוחה של אלוהים. לא רק שאלוהים ברא הכל, הוא גם מתחזק את הכל והכל נותנים לו דין וחשבון.

בדרך זו איוב הבין שגם האירועים שהתרחשו בחייו היו תחת עינו הפקוחה של אלוהים. ומכיוון שאיוב יודע שאלוהים צדיק, הרי שעליו להבין ולהפנים שאין כל מקום או סיבה להפנות אצבע מאשימה כלפי אלוהים.

בפרק מ' איוב עונה לאלוהים תשובה קצרה ומתומצתת: אני כלום, גם המעט שאמרתי היה מיותר…

למרות תשובתו של איוב, אלוהים ממשיך בפרקים מ-מא לתאר את גבורתו בציון בהמות הענק של היבשה והים.

אלוהים ברא את הבהמות הכבירות ואת הגדולה בחיות הים. לכן גדולתו וגבורתו גדולה מגדולת החיות האמתניות הללו.

אם איוב אינו מסוגל להתמודד ולהכניע את הבהמות והמפלצות הענקיות הללו, אז שלא יעז להתמודד עם אלוהים או לפקפק במניעיו.

 

א. הֵן-תֹּחַלְתּוֹ נִכְזָבָה, הֲגַם אֶל-מַרְאָיו יֻטָל.

 

כדי לחזק את דבריו האחרונים של אלוהים מסוף פרק מ, ממשיך אלוהים ואומר לאיוב:

התקווה לצוד את הלוויתן [יתכן אף ומדובר בתנין ענק] נתבררה ככוזבת. אף לא אחד עשה זאת.

יתרה על כך, כל מי שרק רואה את הלוויתן במלא גודלו מתמלא ביראה ואינו מעז לנסות ללכדו. מראהו איום ונורא וכל הרואה אותו נבעת ונופל ארצה, ועל אחת כמה וכמה שאין לאדם תקווה לצודו.

ב. לֹא-אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ, וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב?

 

אַכְזָר: 'אכזר' בא כאן במשמעות של בעל חמה וקשה עורף שאינו ירא להילחם עם אויב חזק.

יְעוּרֶנּוּ: יבוא להילחם בו בכלי נשק

אין אדם חזק וחסר יראה המסוגל לבוא ולהתיצב למלחמה נגד הלוויתן, או מי שיעיר את הלוויתן ממקום מנוחתו כדי להילחם נגדו.

אם יש אחד כזה, אז שיתייצב לפניי.

ולכן, אם אין מי שיעז לעשות כך מול הלוויתן שבראתי, הרי שלא קיים האדם שיכול להתייצב מולי ולמחות על מעשיי.

ג. מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם? תַּחַת כָּל-הַשָּׁמַיִם לִי-הוּא.

 

מי מוכן להתייצב ולהתחרות עימי על הקרב מול הלוויתן?

מי שיצליח להוכיח כי הוא מקדים אותי בנצחון על הלוויתן, אשלם לו כגמולו, אתן לו פרס גדול. כי הרי כל אשר תחת השמיים שייך לי (ראה כח 24).

פסוקים 4-14: תיאור מבנה גופו ונוראותיו של הלוויתן

ד. לא- (לוֹ-) אַחֲרִישׁ בַּדָּיו, וּדְבַר-גְּבוּרוֹת וְחִין עֶרְכּוֹ.

 

בַּדָּיו: ענפיו, ובהשאלה, אברי גופו (יחזקאל יז 6)

וְחִין עֶרְכּוֹ: יופי מערכת גופו, מבנהו המפואר

לא אוכל לעבור בשתיקה על אבריו האמיצים. לא אוכל שלא לתאר במלוא הפירוט את אבריו החזקים והמפוארים.

ה. מִי-גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ, בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא?

 

מי יעז ויוכל לגשת אל הלוויתן ולהרים מעליו את הצד החיצון של לבושו העליון?

הכוונה לשריון הקשקשים העבה המכסה את גוף הלוויתן כלבוש

פְּנֵי: הצד שממול המביט בו (ראה ישעיה כה 7)

בְּכֶפֶל רִסְנוֹ: ברסנו הכפול

רסן: שתי טבעות ברזל מוארכות, אחוזות זו בזו, ששמים בין שיני הסוס ומחוברות למושכות לעצור בו ולהנהיגו. כאן בא רסן במובן שורות שיניים.

מי מסוגל להיכנס לתוך פיו הפעור של הלוויתן, בין שיניו הנוראות, שבשתי לסתותיו, העליונה והתחתונה?

בתרגום השבעים ההתיחסות היא לקשקשים העבים המוטלים זה על זה, ונראים ככפולים.

ו. דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ? סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה.

 

מי יעז לפתוח את פיו של הלוויתן? הרי שפתיו העצומות נראות כדלתות ענק

ובהיפתח פיהו תראה האימה השוכנת בין שיניו הנוראות

ז. גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים, סָגוּר חוֹתָם צָר.

 

קשקשיו המסודרים בשורות (אפיקים) מהווים חומות הגנה לגופו של הלוויתן. הן כלוחות מתכת המגינות עליו מכל פגע. בעבר, גיבורי מלחמה היו עושים להם מגינים מעור תנין בגלל קושי הקשקשים שעל גבו.

הקשקשים דבוקים ומחוברים היטב לעור הלוויתן כסתימה דחוקה.

כך גופו של הלוויתן מכוסה מיכסה מהודק, שאינו מניח מקום לפגוע בגופו.

ח. אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ, וְרוּחַ לֹא-יָבֹא בֵינֵיהֶם.

 

הקשקשים של הלוויתן צמודים אחד לשני כך שאין אפילו סדק ביניהם. אפילו רוח לא יבוא ביניהם.

ט. אִישׁ-בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ, יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ.

 

פסוק 9 מהווה חזרה כמקביל לפסוק 8.

כל קשקש דבוק לזה שעל ידו, ואי אפשר להפריד ביניהם

י. עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר, וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.

 

עֲטִישֹׁתָיו: ההתעטשויות שלו. [יתכן מאוד גם – נחיריו]. מקביל אל הפועל זרור במקרא: "ויזורר הנער" (מל"ב ד 35)

תָּהֶל: הלל = זרוח. ראה איוב כט 3: בהילו נרו עלי ראשי.

כשהלוויתן מתעטש הוא פולט הבל זוהר באור (ניצוצות אור), ועיניו שולחות אור כאור השחר הבוקע.

יא. מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ, כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

 

פסוק 11 מהווה חזרה על הנאמר בפסוק 10.

כִּידוֹדֵי אֵשׁ: ניצוצות אש

יִתְמַלָּטוּ: ניתזים ממנו [בשימוש דומה במקרה – והמליטה זכר (ישעיה סו 7)]

מרוב חומו הטבעי יחומם הבל פיו כאילו לפידי אש יוצאים מפיו, וכאילו ניצוצות אש נשלחים ממנו.

יב. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן, כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן.
ההבל היוצא מנחיריו הוא רב ונראה כעשן, בדומה לאדים (קיטור), היוצאים מדוד רותח, כעשן הנובע משריפת קש (אגמון – קש, שיחי ביצה).

יג. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט, וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא.

 

נשימתו של הלוויתן מבעירה גחלים. להבה יוצאת מפיו [ראה תיאור דומה בתהילים יח 9: "עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל. גחלים בערו ממנו".]

מחבר מזמור יח משתמש במילים דומות וכמעט זהות, כדי לציין את החלטיותו ועוזו הרב של אלוהים להגנת ילדיו בשמעו את זעקתם לעזרה וישועה.

במקרה שלנו אלוהים מציין את כוחו של הלוויתן כדי לציין מצד אחד את אפסותו של האדם מול אחד מיציריו של אלוהים, ומנגד את ריבונותו של אלוהים על האדם. כאומר, אין אדם שיכול או זכאי להטיל ספק באלוהים או להתמודד עם כוחו הריבוני והנשגב.

יד. בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז, וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה.

 

תָּדוּץ: רקוד, וממנו בתלמוד השם 'דיצה' = ריקוד, גם שמחה

דְּאָבָה: פחד. (ירמיה לא 11)

בעוד הצואר הינו החלק החלש יותר ופגיע יותר בגוף החיות באופן כללי, הרי שבצוואר הלוויתן יתמיד העוז והחוזק. הבהלה והפחד רצים לפניו. ז"א, כל העומד מולו אינו יכול שלא לברוח בבהלה

טו. מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ, יָצוּק עָלָיו בַּל-יִמּוֹט.

 

שרירי גופו (חלקי גופו, שכבות הבשר) דבקים זה בזה כאילו היו יצוקים ביציקה אחת חזקה שלא תתמוטט.

טז. לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ-אָבֶן, וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית.

 

ליבו מוצק כמו אבן, מוצק כמו האבן התחתונה של הרחיים. [אבן הרחיים התחתונה גדולה מהעליונה, קבועה ואינה זזה, ראה שופטים ט 53].

יז. מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים, מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ.

 

מִשֵּׂתוֹ: לשון פחד. מהתנשאותו, רוממותו. (ראה יג 11 – הלא שאתו תבעת אתכם, ופחדו יפול עליכם. ראה גם איכה ג 43)

מִשְּׁבָרִים: משברי הים, הגלים הגואים

יִתְחַטָּאוּ: יחסרו ויעלמו ממקומם

מהתנשאותו, כלומר, כאשר הוא קם ממקום רבצו, כולם יראים, גם החזקים והנישאים מבני אדם. מרוב אימה, יעלמו כל הנמצאים מולו. יש המפרשים – יהיו נזרקים, מושלכים לאחור.

כמו כן ניתן גם לומר: לא זאת בלבד שהחיות שבים מתיראות ממנו, אלא אף גלי הים נחבאים מפניו. והכוונה – שבעברו בים, משתבשים סדרי הזרמים שבים מעוצמת חתירתו.

יח. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם, חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה.

 

הלוחם עם הלוויתן בחרב כדי למוטטו, ידע כי לא יצליח להשיג דבר עם חרבו, כי היא תשבר. כך יהיה גם עם שאר כלי הנשק: חנית, כידון וחץ קצר מחודד.

מַסָּע: יש מפרשים מרגמה, אבן קלע [על פי הערבית]

שִׁרְיָה: חוד חץ או חנית [על פי הערבית]

יט. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל, לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה.

ברזל ונחושה הם המתכות שמהן עשויים כלי מלחמה. הלוויתן חושב את הברזל לתבן, היינו לצמח רך ואפילו אכיל. ואילו את הנחושה (נחושת) הוא חושב לעץ רקוב. [צמד המילים ברזל ונחושה מופיעים גם ב: ויקרא כו 19: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה."].

כ. לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת, לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע.

 

שום כלי נשק אינו מפחיד את הלוויתן ואינו מרתיע אותו. שום כלי נשק הנורה מקשת, יהיה זה חץ או חנית (ראה גם איכה ג 13). כמו כן, גם לא שום קליע הנורה מכלי קלע כלשהו.

במילים פשוטות, כל כלי החוזק שבנה האדם אינם יכולים לו ללוויתן, אלא נחשבים בעיני הלוויתן כגבעולי שיבולת – קש!.

כא. כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן.

 

הלוויתן מחשיב לגבעולי שיבולת (קש) את כל כלי הקלע שבידי בן האדם. הלוויתן צוחק (אינו ירא) לכל הרעש הנובע מירי או השלכת כידון לעברו. שהרי קשקשיו אינם חדירים לכלי זין אלו ומעיפים אותם הצידה בהיפגעם בהם.

כב. תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ, יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי-טִיט.

 

חַדּוּדֵי חָרֶשׂ: פיסות חרס חדים

יִרְפַּד: ישכב על רפידה, על מצע

חָרוּץ: כלי בעל שיניים חדות, שדשים בו את-התבואה (ראה ישעיה מא 15, עמוס א 3).

החלק התחתון של הלוויתן מכוסה קשקשות חדות כשברי כלי חרס חדים ודוקרים.

בשכבו על הקרקע, הוא שוטח על הטיט את קשקשיו החדים, והקרקע נראית כאילו עברו עליה עם מורג חרוץ, כאילו חרשו אותה בסכיני מתכת [ראה איוב מא 15, כה 27, ישעיה מא 15). יש המפרשים את הפסוק כאומר שתחתיתו של הלוויתן כה נוקשית, עד כי גם אם ישכב על מצע מלא חלקי חרש חדים, הוא לא ירגיש בזאת, אלא יחשוב שהוא שוכב על מצע של טיט רך ונוח.

כג. יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה, יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה.

 

תיאור תנועתו המהירה של הלוויתן במים ותוצאותיה.

בשוטו במצולה הלוויתן מכה בזנבו על המים בכוח גדול, עד שהמים מתמלאים בקצף, כאילו היו סיר רותח.

המים נראים כאילו היו סיר בו מערבבים כל מיני בשמים ומשחות. בדרך כלל סיר בו מערבבים ומחממים כל מיני שמנים, חומרים ומשחות גורם לפעפוע ותגובות כימיות. כך נראים המים בו מתנועע הלוויתן.

כד. אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב, יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה.

 

הלוויתן משאיר אחריו שובל לבן ומבריק, מלא קצף, והמים נראים בעיני הצופה כשערות שיבה.

כה. אֵין-עַל-עָפָר מָשְׁלוֹ, הֶעָשׂוּ לִבְלִי-חָת.

 

לִבְלִי-חָת: ללא פחד (ראה בראשית ט 2)

על הארץ אין נמשל ודומה לו אשר עשוי להיות ללא פחד. אין אחר בארץ שיכול למשול בו ולהכניענו. פשוט אין אחר כדוגמתו או יצור אחר שנוכל להשוות אליו.

כו. אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה, הוּא מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ.

שָׁחַץ: בני גאווה ועזות [כינוי לחיות הטרף הגסות והאדירות]

הלוויתן מביט ללא פחד על כל היצורים הגבוהים, החזקים והגאים כמלך. ז"א, הוא רואה את כולם כחלשים ונמוכים ממנו.

תשובתו הארוכה של אלוהים, הממשיכה גם לאחר תשובתו הכנועה של איוב בפתח פרק מ, מעלה מספר שאלות.

מדוע אלוהים ממשיך לתאר את ריבונותו הנשגבת גם לאחר שאיוב כביכול עונה תשובה המציינת כניעה מוחלטת?

אני רק יכול להציע מספר תשובות.

  1. פרק מ"א מסתיים במשפט המציין את אנשי השחץ, רהב. יתכן שאלוהים עדיין מוצא באיוב אפילו רמז לשחץ ולכן המשיך אלוהים בתיאור ריבונותו הנשגבת כדי להביא את איוב לכניעה מושלמת.

בדוגמא זו איוב הינו אחד מהיצורים בעלי הגאווה שהרשה לעצמו להתגרות באלוהים.

הנה הלוויתן, מלך החיות האדירות, ירא מאלהים, על אחת כמה וכמה איוב, שהוא חלש מהלוויתן ושאיננו יכול להשתוות אליו ולהשתלט עליו, צריך לקבל על עצמו את מרות האל.

  1. לא מן הנמנע שתשובת אלוהים גם מיועדת לרעיו של איוב. ואלו, עדיין לא חזרו בתשובה מדבריהם המוטעים כלפי אלוהים וכלפי איוב.

לפיכך, כל תיאור ענין השחץ – גאווה, מופנה אליהם ונועד ללמדם לחזור בתשובה – מהר.