איוב פרק ח

שני הפרקים הקודמים היוו את נאומו הראשון של איוב:

בפרק 6       הוא ענה לחבריו, ובפרט לאליפז התימני, ואמר כמה הוא מאוכזב מחוסר ההבנה שלהם;

בפרק 7       איוב פונה לאלוהים, מתאר בפניו את סבלו ושואל: "אלוהים, בשביל מה אני עובר את כל זה? אפילו אם אני חטאתי, אתה הרי בורא היקום. מה כבר תולעת כמוני יכולה לעשות שכל כך חמור בעיניך? אני אפס, אני כמו אד שברגע אחד ישנו וברגע הבא מתנדף. לכן מדוע אתה צריך כל כך להקפיד על כל מעשיי, מילותיי ומחשבותיי? — אלוהים, אין לי כבר כוח להמשיך ולשאת את הסבל. בבקשה, קצר את חיי. אני מחכה למוות."

בפרק 8       בלדד השוחי עונה לאיוב.

נאומו הראשון של בלדד

פסוקים 3-1:

1 וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי, וַיֹאמַר׃ 2 "עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה, וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ?

3 הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט, וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?"

מיד שומעים שבלדד מזלזל בדברי איוב. הוא קורא להם "אלה" ו"רוח". הוא אומר: "איוב, כמה זמן אתה רוצה להמשיך לעשות רוח?"

"הַ(אם) אֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט, וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?" — "איוב, אתה אומר (ו 10), 'וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי, … כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.' אבל איך זה יכול להיות? אם היית כל כך צדיק, אם באמת היית מציית לכל דברי אלוהים הקדוש, אז לא היית סובל היום כפי שאנחנו רואים. אלוהים הרי לא מעוות צדק ומשפט. אם הוא מעניש אותך, סימן שמגיע לך."

ואז באה ההאשמה הקשה ביותר מפי בלדד:

פסוק 4:

"אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ, וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם."

"איוב, נכון שאִבּדת את כל עשרת ילדיך באסון טבע? — נחש למה. — אלוהים שלח אותם למוות כעונש על פשעם! אם ילדיך מתו בצורה כזו, סימן שהיו רשעים גמורים."

הערה:

כל הקורא את תגובתו של בלדד וגם זו של אליפז חייב לזכור את המציאות שעמדה מולם.

כל המכות שבאו על איוב התרחשו ביום אחד. בסמיכות מעוררת פליאה.
כל בר דעת היה מתקשה לחשוב על סתם צירוף מקרים.
כל בר דעת ירא אלוהים ומאמין במשפט הצדק של אלוהים, היה חושב שכזה חיבור בלתי אפשרי לאדם אחד וביום אחד. שרשרת אירועים שכזו מחייבת את מעורבותו הבולטת של אלוהים.
ומכאן, המסקנה ההגיונית היא שאיוב ומשפחתו חטאו באופן בוטה נגד אלוהים ולכן זכו למשפט מידי וקשה. עלינו בכל עת לזכור שכל המעורבים לא היו מודעים למהלך השמימי בין אלוהים לשטן (ראה פרקים א' ו-ב').

אך, איוב ידע יותר טוב מזה. — אתם זוכרים את הקורבנות שהעלה עבור ילדיו בימים הטובים? שם לא כתוב שהוא נאלץ לרוץ ולהקריב קורבנות בגלל שראה אותם חוטאים. כל פעם שהעלה קורבן היה זה רק כי איוב אמר לעצמו: "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם." הוא ידע שהם ילדים מאמינים; הוא לא היה ער לשום חטא גלוי בחייהם, והוא רק ביקש סליחה מאלוהים עבורם "ליתר ביטחון" — במיקרה שחטאו "בלבבם", דהיינו במחשבות.

אין פלא שאלוהים דרש יותר מאוחר, בפרק מ"ב, שחברי איוב יקריבו לו קורבן, דהיינו שיבקשו סליחה על חטאותיהם שביצעו בכך שהאשימו ושפטו את איוב ואת ילדיו.

■            זה מזכיר לנו חטא שכולנו נופלים בו הרבה (או אולי אתם לא ורק אני?): אנחנו שופטים את האנשים שלידינו. אם לא במילים, אז במחשבות. אנחנו מתבוננים בהתנהגות של אדם שאומר שהוא מאמין וחושבים לעצמנו: "אם הוא מתנהג כך, ספק אם הוא בכלל נושע."

אך מה אומר שאול השליח על כך ברומים יד 13-10: "מַדּוּעַ אַתָּה חוֹרֵץ מִשְׁפָּט עַל אָחִיךָ? מַדּוּעַ אַתָּה בָּז לְאָחִיךָ? הֲרֵי כֻּלָּנוּ נַעֲמֹד לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל אֱלֹהִים; 11 הֲלֹא כָּתוּב: 'חַי אֲנִי, נְאֻם יהוה, כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה לֵאלֹהִים.' 12 וּבְכֵן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל עַצְמוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים. 13 לָכֵן אַל נִשְׁפֹּט עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֶלָּא שֶׁזֶּה יִהְיֶה שִׁפּוּטְכֶם: שֶׁלֹּא יִתֵּן אִישׁ אֶבֶן נֶגֶף אוֹ מִכְשׁוֹל לִפְנֵי אָחִיו."

עלינו להשאיר את המשפט לשופט — לאלוהים. אבל בו בזמן גם חשוב שנתנהג בצורה שלא נותנת לסובבים אותנו סיבה לשפוט אותנו.

בפסוקים 6-5 בלדד ממשיך בנאומו. הוא אומר לאיוב:

5 אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן — 6 אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ.

בשביל בלדד העניין מאוד פשוט. השקפת עולמו דומה קצת לתורת ה"prosperity" (השגשוג) של ימינו שאומרת: "אם אתה מאמין טוב, אתה חייב להיות בריא, בעל אמצעים ומצליח — ואם אתה חסר באחד מתחומים אלה, סימן שאתה לא מאמין טוב."

בלדד אומר:

  • "אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל…", ז"א "אם תדרוש את אלוהים ותתחנן לפניו,"
  • ו"אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה", ז"א "אם שמרת את עצמך נקי מחטא,"
  • "כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ", ז"א "אם קיימת את שני התנאים הללו, אלוהים בהכרח יקום (יעיר) לטובתך ויחזיר את נווה הצדק שלך — את ביתך, רכושך ומשפחתך — לשלמות ולשלום כפי שהיו לפני האסון."

ואז הוא מוסיף את פסוק 7:

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד.

במילים אחרות: "איוב, אם תדרוש את אלוהים כשידיך נקיות מחטא, הוא לא רק יחזיר את מצבך לקדמותו. 60 השנים הטובות שהיו לך לפני האסון ייחשבו ל"מִצְעָר", לדבר קטן וזניח, בהשוואה לגדוּלה ולעושר שיהיו לך באחריתך."

אני לא חושב שבלדד הבין עד כמה הוא קלע בול בדבריו. הוא כאילו ניבא בדיוק את מה שקרה מאוחר יותר לאיוב. — ובכל זאת, בלדד לא צדק בכך שהוא מציג את העניין כעיקרון. אבהיר זאת על ידי דוגמה:

אם מחר יתגלה אצלי סרטן, ואני אתחנן לאלוהים לרפואה, כשאני מטוהר מחטא על ידי דמו של ישוע מושיעי וכשידיי נקיים מחטא פתוח — אני עדיין עלול לעבור חודשים של סבל ובסופם למות מהמחלה.

נכון שגם במקרה שכזה פסוק 7 יהיה נכון: הסוף עבורי יהיה יותר טוב מההתחלה, כי המוות הפיזי מביא אותי לנוכחותו של ישוע. — אבל לא לזה התכוון בלדד. הוא הבטיח שלמאמין טוב יהיה תמיד טוב כאן בעולם הגשמי, — וזאת הבטחת שווא.

פסוקים 10-8:

8 כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן, וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם. — 9 כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע, כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. — 10 הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ, וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים:"

■            לפני שנמשיך בטענותיו של בלדד, הבה נעצור לרגע בתזכורת חשובה שהוא נותן לכולנו בפסוק 9: "צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ." — החיים שלנו הם לא דבר יציב. היום אנחנו כאן — עובדים, מתכננים, מנהלים עניינים — אבל מחר אולי כבר לא. כל פעם שאנחנו רואים תאונה קשה, כל פעם שאדם קרוב אלינו נפגע מאירוע מוחי או מהתקף לב, מתברר לנו מחדש עד כמה אנחנו יצורים עדינים.

לכן, אם הבנּו "כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" — אם הבנּו שהזמן קצר ואין לדעת אם מחר יינתן לנו עוד יום — האם התגובה הנכונה היא להגיד: "הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת!?" (א־קורינתים טו 32) — כי הרי החיים הם קצרים; לכן הבה נקח לעצמינו כל כיף ותענוג עכשיו, כי מחר אולי כבר לא נוכל.

אם נחיה כך כמאמינים, זה יהיה חבל, כי כל מה שאנחנו בונים ואוספים בגישה אנוכית שכזו יישאר מאחור ברגע המוות.

חשוב שנמלא את הזמן הקצר שיש לנו בעשיית רצון אלוהים (תהילים צ' 10-12). זהו הרגל טוב להתחיל כל יום בתפילה: "בבקשה, אבא, עזור לי היום בכל דבר לעשות את רצונך" — ורצוי לזכור ולחזור על התפילה הזו כמה פעמים במשך היום. אין דבר חשוב יותר מעשיית רצון אלוהים. הציות לדברו נותן לנו סיפוק ושלווה בהווה, ויש לו גמול אפילו בנצח.

גם שאול השליח מזכיר לנו ברומים יג 14-11 שהזמן קצר, ושעלינו למלא אותו בדברים הנכונים:

יְשׁוּעָתֵנוּ קְרוֹבָה עַכְשָׁו יוֹתֵר מִשֶּׁהָיְתָה בַּיּוֹם שֶׁהִתְחַלְנוּ לְהַאֲמִין. 12 הַלַּיְלָה חוֹלֵף וְהַיּוֹם קָרֵב. עַל כֵּן נָסִירָה מֵעָלֵינוּ אֶת מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ וְנִלְבַּשׁ אֶת שִׁרְיוֹן הָאוֹר. 13 וּכְמוֹ בַּיּוֹם נִתְנַהֵג נָא כַּיָּאוּת, לֹא בְּהוֹלְלוּת וּבְשִׁכְרוּת, לֹא בְּזִמָּה וּפְרִיצוּת, לֹא בְּרִיב וְקִנְאָה, 14 כִּי אִם לִבְשׁוּ אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, וְאַל תִּדְאֲגוּ לַגּוּף בִּמְגַמָּה לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הַתַּאֲווֹת.

זכרו תמיד: "צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ."

ובכן, בלדד קבע את העיקרון כי…

  • אם אתה סובל, סימן שחטאת;
  • ואם תחזור בתשובה, אלוהים יסלח לך;
  • ואם סלח לך, תקבל בחזרה את כל מה שנלקח ממך בתור עונש.

אך בלדד לא רוצה להישען רק על סמכותו שלו בקביעת עיקרון זה. לכן הוא טוען כי תורתו מבוססת על מסורת שהועברה הלאה מדור לדור. הוא אומר: "תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע", ז"א "איוב, אל תסמוך עלינו, כי אנחנו נולדנו רק אתמול. סמוך על מה שהאבות חקרו ומצאו לנכון. — "כוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם."

כעיקרון, זה חכם ללמוד מנסיונם של קודמינו. אבל לא כל תורה עתיקת יומין היא בהכרח אמת. יש תורות שקר ששרדו כבר 2000 שנה, והן עדיין תורות שקר. לימוד שסותר את דבר אלוהים הכתוב הוא תורת שקר, וזה לא משנה אם הוא מבוסס על מסורת מתקופת אברהם אבינו.

ואז בלדד מצטט את מה שאמרו חכמי העבר. בפסוקים 13-11 הוא מביא משל ראשון, ופירושו: "גורל הרשע הוא כגורל צמח בלי מים."

פסוקים 12-11:

11 הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם? 12 עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ — לֹא יִקָּטֵף, וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ.

צמח הגומא (הפּפּירוס) וצמח האחו (קני הסוף) יגדלו רק עם הרבה מאוד מים. ברגע שהקרקע לא ספוגה יותר, צמחים אלה יתיבשו וימותו. אין זה משנה שהצמח עדיין "בְאִבּוֹ" (ז"א באביב שלו, בתחילת התפתחותו), אין זה משנה אם הוא טרם הגיע למצב שבו הוא ראוי להיקטף — אם חסר מים הוא ימות. "וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ." — הוא יותר פגיע מכל הצמחים האחרים.

ואת מי מתאר המשל הזה? — פסוק 13:

כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל, וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד.

כמו צמחים ירוקים שסוגרים להם את הברז, כך הוא גורלם של "שֹׁכְחֵי אֵל" ושל"חנפים". עושרם, בריאותם וביטחונם פגיעים מאוד.

בפסוקים 15-14 בלדד מביא משל שני מאוצר החוכמה של אבותיו. המשל מתאר את ביטחונם הרופף של "שוכחי האל". בלדד אומר: "גורל הרשע הוא כגורל אדם ששם את בטחונו בחפצים זמניים שאין בהם יציבות:"

14 אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ, וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ. 15 יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד, יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם.

"אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ, וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ." — ה"כּסל", דהיינו התקווה, הביטחון של "שוכחי האל" הוא כמו "יָקוֹט" (ואף אחד לא בטוח מהו "יָקוֹט". אופציה א': הסביונים הלבנים הקטנים שעפים באוויר בחודשי הקיץ; אופציה ב': חור בסלע שהתמלא במי גשם, והמים האלה מתאדים תוך זמן קצר עם חום השמש.)

בכל מקרה, "יָקוֹט" הוא דבר קטן, חלש, לא יציב שאין לסמוך עליו. זה מתברר גם מהמשל המקביל בהמשך המשפט: "וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ." — ביטחונם של "שוכחי האל" הוא כמו קורי עכביש. אתה רק נוגע בהם והם נקרעים. "שוכחי האל" חיים עם ביטחון מדומה. בשעת המבחן אין להם על מה להישען — זה מה שאומר פסוק 15: "יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד, יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם." — מי שנשען על קורי עכביש ימעד ויפול, ומי שאוחז בהם כדי למשוך את עצמו כלפי מעלה לא יצליח לקום.

בלדד בהחלט צודק: רק למי שבוטח באלוהים יש ביטחון יציב, אמין ונצחי. לאדם "שוכח אל" אין ביטחון כזה. כל תקוותיו תלויות בחפצים שיכולים להתפורר מהיום למחר, או בבני אדם שנוטים לאכזב.

פסוקים 17-16 הם משל שלישי שהמשילו החכמים הקדמונים: "גורל הרשע המצליח דומה לעץ חזק ומרשים שבסופו של דבר נעקר ממקומו":

16 רָטֹב הוּא לִפְנֵי שָׁמֶשׁ, וְעַל גַּנָּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא. 17 עַל גַּל שָׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ, בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה.

בלדד מתאר את הרשעים, את "שוכחי האל" בהצלחתם. הם נראים לחים ופוריים לנגד השמש, כמו עץ שמצמיח "יניקות" (ז"א ענפים טריים) שמעניקים צל לגן כולו.

לעצים אין רק ענפים אלא גם שורשים, ולכן המשל ממשיך (פסוק 17): "עַל גַּל שָׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ"אופציה א': שורשיו יונקים מגוּלת מים (זוכרים את ה"גוּלות" שאכסה, בתו של כלב, בקשה כנדוניה? — יהושוע טו 19); אופציה ב': שורשיו מסתעפים בתוך ומסביב ל"גַּל" אבנים על מנת לתת יציבות לעץ.

חציו השני של הפסוק אומר "בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה", וחלק מהמפרשים רואים בו משפט מקביל לראשון: "השורשים חוצים דרך ערימת האבנים" או "מבית לאבנים / בתוכם", וכך מתוארת יכולת השורשים אף לבקע סלעים.

זכרו שבלדד, עם כל השׂפה הציורית היפה, כל הזמן רומז לאיוב. הוא אומר: "איוב, הייתה לָךְ, פוריות והצלחה, כמו עץ שגדל עם שפע של מים; מי שראה אותך היה בטוח שאתה נטוע לנצח — אבל מכיוון שאתה נמנה עם 'שוכחי האל', תראה מה קרה לך עכשיו:"

פסוקים 19-18:

18 אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ: 'לֹא רְאִיתִיךָ.' 19 הֶן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ, וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ.

"איוב ידידי, כאשר תמות (והרי אתה בעצמך חוזר ואומר שמותך קרוב), אזי מקומך לא יקיר אותך יותר. כעבור זמן קצר אף אחד לא יזכור אותך."

"הֶן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ." — כך, כמו שקרה לעץ הפורא שנעקר, יקרה לכל הדברים שגרמו שמחה (מְשׂוֹשׂ) לרשע. הם ייבָּלעו ממקומם יחד אתו.

"וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ." — בָמָקום שהתפנה על ידי עקירת העץ ייצמחו עצים אחרים, ובמקום שהתפנה על ידי מות הרשע יחיו בני אדם אחרים.

שימו לב שכל המשלים האלה נכונים. בלדד לא היה טיפש — לא הוא ולא החכמים הקדמונים אותם הוא מצטט. הטעות היחידה של בלדד היתה שהוא החשיב את ידידו איוב עם החוטאים ואם "שוכחי האל".

■            האמת ש"מקומנו מכחיש בנו ואומר 'לא ראיתיו'" היא הנסיון של כולנו — לא רק של הרשעים. זה לא משנה איזה מקום בולט וחשוב אתה ממלא היום בעבודה, בקהילה, בפוליטיקה, בצבא או בכל מסגרת אחרת, ולא משנה שאתה ואחרים חושבים שאי־אפשר להמשיך ולקיים את המסגרת הזו בלעדך. — ברגע שתלקח (בין אם על ידי המוות, בין אם על ידי מחלה ממושכת או נסיבות אחרות), תמיד יתברר שכן אפשר בלעדך.

ואם יכולת כעבור 20 שנים לחזור ולבקר באותו מפעל שבנית במו ידיך, או אם יכולת לחזור לאותו מקום עבודה שבו חשבו שאי אפשר בלעדיך, ואם היית שואל מי זוכר אותך, היית מקבל את התשובה, "לֹא רְאִיתִיךָ." — לא מכירים אותך, לא זוכרים אותך, מי אתה בכלל?

ובכן, בלדד משוכנע כי…

  • הרשע תמיד מקבל את עונשו בעולם הזה,
  • ולעומתו הצדיק תמיד מקבל את גמולו בעולם הזה.

על מנת לחזק את טענתו הוא ציטט מחכמת האבות והביא שלושה משלים:

  1. משל הצמחים שנובלים ללא מים — כך הם הרשעים;
  2. משל החפצים החלשים (כגון קורי עכביש) שלא יכולים להעניק ביטחון אמיתי — כך הוא ביטחונם של הרשעים;
  3. משל העץ החזק והפורא שהיום ישנו ומחר יעקר — כך היא הצלחתם של הרשעים.

…וכעת בלדד נותן מעין משפט סיכום לעיקרון שקבע:

פסוק 20:

20 הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם, וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים.

מצד אחד, בלדד צודק. אלוהים באמת "לֹא יִמְאַס תָּם" — הוא לא ידחה את ילדיו שאותם הוא הצדיק בקורבנו ובדמו של ישוע המשיח. אלוהים גם לעולם לא ידחה את מי שמבקש להיות "תָּם", ז"א את האדם שבא אליו בכניעה אמיתית ומבקש סליחה על חטאיו.

זה גם נכון שאלוהים "לֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים." הוא לעולם לא יסכים עם מעשי החוטאים.

מצד שני, בלדד ממשיך בטעותו להלביש על איוב המסכן את תפקיד הרשע:

באמירה "הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם" הוא מתכוון להגיד: "איוב, ידידי, אם היית 'תָּם', כפי שאתה טוען, אלוהים לא היה מואס בך ולא היה מעניש אותך בסידרה של אסונות."

"…וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים." — "איוב, עד שלא תחזור בתשובה ותבקש סליחה על כך שהיית רשע, אלוהים יסרב להחזיק בידך. הרי אלוהים הקדוש לא מוותר לחטא."

פסוקים 22-21:

21 עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ, וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה.
22 שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת, וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ.

בהתבסס על תפיסתו הפשטנית מסיים בלדד את נאומו בדברי עידוד. הוא אומר: "איוב, ברור לכולנו שאתה סובל כרגע את עונשו של אלוהים. כל זה קורה לך בגלל חטא כלשהו. לא ייתכן אחרת! — לכן חזור בתשובה.

איוב, אתה אמרת בפרק ז שאין לך תקווה, שמצבך סופני ושאתה מחכה למוות. אבל זה לא נכון. אלוהים יכול לרפא גם חולים סופניים. אם רק תבקש סליחה על חטאיך, עוד 'יְמַלֵּה [יימלא] שְׂחוֹק פִּיךָ, וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה.' — אתה עוד תשמח ותהלל את אלוהים."

"שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת." — אויביך, שלועגים לך היום ושׂמחים על הצרה שפגעה בך, יאלצו להתבייש.

"אֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ." — אם תחזור בתשובה יהיה לך עתיד, אך אלה שמתעקשים להישאר בדרך הרֶשע — ייכחדו.