איוב פרק ה

איוב

המשך נאומו של אליפז התמני

פרק ה הינו המשכו של פרק ד.

פרקים ד-ה מוקדשים לנאומו של אליפז התמני.

בסיום פרק ד, למרות שאליפז לא סיים את נאומו, ניתן כבר להסיק את המסקנה שאליפז טוען:

"איוב, אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא נראה!".

עלינו לזכור שאליפז כמו שאר החברים של איוב מנסים לפענח את תעלומת האירוע המצער שהתרחש לאיוב דרך הבנתם וללא כל הנתונים הידועים לנו.

כל אחד מהחברים מסיק מסקנה מלומדת שנשמעת מלומדת ועל פניה נראית ראויה, אך מסקנתם חסרת ערך במקרה של איוב מכיוון שאינם בקיאים בכל הנתונים.

לבסוף כל החברים המלומדים מוכחים כחסרי חכמה ונדרשים להתנצל על טעותם.

נאומיהם של חבריו של איוב ניתנים לנו כדי ללמוד ולהבין:

1. עד כמה גדולה חכמתו של אלוהים ועד כמה נסתרים דרכיו מעינינו (ישעיה נה 7-9, איוב מב)
2. עד כמה עלינו להיזהר משפיטת הזולת כאשר כל הנתונים אינם לנגד עינינו.
3. ללמדנו להשתטח בכניעה לפני האדון – בענווה, ולעודד ולנחם ולעזור מבלי לשפוט.

חלוקת הפרק:

1. אליפז רוצה להוכיח לאיוב, כי אין תועלת בתלונותיו, שכן האדם אחראי למעשיו הרעים, ואלוהים מתנהג בצדק (פרק ה פסוקים 1-7).
2. אליפז מייעץ לאיוב להתפלל לה' ולהיכנע לפניו. לא להתנגד למוסר שדי. הוא מנמק את דבריו בגדולת ה' המתגלה בשלטונו בטבע ובאדם (פרק ה פסוקים 8-16)
3. אליפז קובע שהיסורים באים על האדם לטובתו, למען יתוודה על חטאיו ויסור מרע, להיטיב עימו ולהרבות שלומו. המקבל ייסורי שדי באהבה – שמורה לו טובה (פרק ה פסוקים 17-27).

א. אליפז רוצה להוכיח לאיוב, כי אין תועלת בתלונותיו. האדם אחראי למעשיו הרעים, ואלוהים מתנהג בצדק (פרק ה פסוקים 1-7).

א. קְרָא-נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל-מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?
ב. כִּי-לֶאֱוִיל יַהֲרָג-כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה.
ג. אֲנִי-רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ; וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם.
ד. יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע, וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל.
ה. אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.
ו. כִּי לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן, וּמֵאֲדָמָה לֹא-יִצְמַח עָמָל.
ז. כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.

 

א. קְרָא-נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל-מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?
אליפז שואל שאלה ריאטורית:

"איוב, אתה חושב שאלוהים יענה לך על תלונותיך?"

"אם אלוהים החליט שלא לענות לך, האם אתה חושב שתמצא מקורבים כלשהם שיפעלו לטובתך וישנו את דעתו של אלוהים?"

"האם אתה חושב שתמצא אוזן קשבת אצל מלאך כלשהו שיעשה לך פרוטקציה כלשהי?"

אנו יודעים כבר בשלב כה מוקדם שהנחתו של אליפז היא הנחה מוטעית.

אלוהים עונה לתפילות ילדיו כאשר אלו נעשות על פי רצונו (תהילים לז 4-5, יוח"א ג 22, ה 13-15, תהילים נא 19).

תשובתו של אלוהים אינה ניתנת תמיד בקול רם או על פי לוח הזמנים שאנו היינו רוצים, אך אלוהים בוודאי עונה לילדיו ועושה זאת באהבה רבה.

אלוהים לבסוף ענה לאיוב והוכיח את חוסר הבנתם של כל החברים שדברו בחכמה על פי דעתם.

תשובתו של אלוהים לעיתים באה בכך שהוא מעניק למבקש שקט נפשי, ביטחון באלוהים ובריבונותו. אלוהים אף יכול לשנות את הנסיבות.

במקרה של איוב, תשובתו של אלוהים מתפרסת על ארבעה פרקים (לח-מא).

אליפז התמני אכן צדק בחלקו השני של פסוק א.

אם אלוהים החליט לא לענות למישהו, שום מלאך או "מקורב" לא יוכל להפר את החלטת אלוהים. בפסוקנו, המילה "קדושים" מתייחסת למלאכים.

למרות שהאמת הזו ידועה בכתבי הקודש – (איסור לפניה לגורמים אחרים מלבד אלוהים) [הכוונה לצדיקים ו"קדושים" מתים], אנו עדים לפעילות ענפה שכזו בכנסיה הקתולית ובזרמים מסויימים ביהדות הרבנית.

הרי דבר אלוהים אף אוסר "לדרוש אל המתים" (ראה ספר דברים יח 11, ישעיה ח).

הסיבה שבגללה אנשים פונים למתווכים כדי לדעת את הנסתר אצל אלוהים זה מכיוון שאנשים מחפשים מתווך!

אנשים מרגישים שהמרחק בינם לבין אלוהים הינו מרחק גדול מידי.

הם מחפשים מישהו שמצד אחד יכול להזדהות איתם, עם חולשתם, עם נטייתם ליפול בחטא – אך מצד שני הוא קדוש, צדיק, קרוב לאלוהים, ולמילתו יש משקל לפני כס הכבוד של אלוהים. אנשים מחפשים מישהו שידבר בעדם.

ישנם הפונים אל מלאכים כמתווכים פוטנציאלים.

הרי המלאכים המתוארים בכתבי הקודש פעלו לטובת בני האדם [ראה את המלאכים גבריאל בספר דניאל ח-ט וכן מיכאל בעבור בני ישראל בספר דניאל פרק יב].

ישנם המבינים את הכתוב בבשורת מתי יח 10 כרמז לכך שלכל אדם (אל לפחות לכל אדם נושע או הנקרא ונבחר על ידי אלוהים) יש מלאך אישי ששומר עליו ושמוסר דיווחים עליו לפני אלוהים.

אך, בכתבי הקודש אין דוגמה למקרה בו מאמין ניסה ליצור קשר עם מלאכים, שפנה אליהם בתפילה או שנצטווה לחפש קשר מסוג שכזה עם העולם הרוחני.

בני אדם מחפשים מתווך, אך אליפז התמני אומר: וְאֶל-מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?

התשובה כתובה בראשונה לטימותיאוס ב 5-6:

"הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע,

אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל."

שאול השליח מוסיף בנושא זה ואומר באיגרת לאפסים ב 18:

"…דרכו (דרך האדון ישוע) יש לכם ולנו גישה ברוח אחת אל האב."

מחבר איגרת אל העברים מתאר את האדון ישוע ככוהן הגדול שלנו. הוא יודע את שאנו עוברים וסובלים ומייצג אותנו לפני אלוהים האב (אל העברים פרקים ז-י).

ישוע הוא הפרקליט שלנו אצל אלוהים האב (ראה גם זכריה ג).

אם כן, בניגוד למאמרו של אליפז התמני: כן יש לנו מי שעונה לנו.

ישוע המשיח מבטיח לנו: "כל מה שתבקשו בשמי אעשה, למען יכובד האב בבן" (יוחנן יד 13).

כאמור, אליפז התמני אחז בדיעה שאין מי ששומע את תלונתו של איוב, ולכן, ייטיב איוב אם ייכנע מיד לפועל אלוהים ולא יתלונן.

מכיוון שכך חושב אליפז, הוא ממשיך לחזק את טענתו…

פסוק 2:

"…כִּי-לֶאֱוִיל יַהֲרָג-כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה."
הכעס, ההתמרמרות, הורג את האוויל המתלונן.

הפתי, הוא אדם הפתוח לכל השפעה חיצונית ומתרשם מכל דבר, בלי התבוננות וחוש ביקורת עצמית. הפתי מוצג בכתובים כמילה נרדפת לאוויל.

לפיכך, הפתי מתמרמר וזועם נגד היוצר, וכך מביא על עצמו כליה. (ראה התייחסות לאוויל ופתי בספר משלי יב 16, כז 3).

מכאן, מסקנתו של אליפז התמני היא: איוב היזהר: התלונה נגד היוצר, איוולת היא, וגורמת רעה רבה. אז, תפסיק להתלונן (ראה פרק ג).

בפסוקים הבאים אליפז התמני ממשיך ומצדיק את מסקנתו לאור נסיונו האישי.

פסוקים 3-7:

ג. אֲנִי-רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ; וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם.
ד. יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע, וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל.
ה. אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.
ו. כִּי לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן, וּמֵאֲדָמָה לֹא-יִצְמַח עָמָל.
ז. כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.

 

אליפז התמני מתחיל את המשפט באומרו: אני ראיתי.

מכאן, אליפז מחזק את טענותיו מתוך עדות אישית.

ראיתי אוויל [איש רשע], המכה שורשים עמוק באדמה – כלומר: תקיף ובטוח בקיומו. אדם חסר יראת אלוהים הפועל בדרך רעה ובאופן מתמשך.

ראיתי רשעים שפעולתם הרעה הצליחה, אך הצלחתם לא נשארה לזמן רב.

ופתאום, ללא הודעה מוקדמת או התראה, נהרס ונחרב כל אשר בנה אותו רשע. קללה באה עליהם ועל כל אשר בנו ברשעתם (ראה כד 18).

אליפז מתרגם את האסון שבא על איוב, כגמול מאלוהים על רעה שעשה וכעת צדקתו של אלוהים באה חשבון עם איוב.

לדעתו של אליפז, וזה לאור מילותיו – יתכן שאיוב התלונן נגד אלוהים בעת שבאה עליו צרה – שזה חטא גדול, וכעת הוא חווה את עונשו.

אליפז אינו אומר זאת באופן ישיר, אך דוגמאותיו מרמזות על כך.

הרעיון שאליפז מציג, נכון הוא באופן כללי, שהרי הדבר גם כתוב במזמור תהילים לז 35-36.

"ראיתי רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן.

ויעבור [= ואעבור], והנה – איננו!

ואבקשהו – ולא נמצא!"

הבעיה עם דברי אליפז היא שמסקנתו אומנם נכונה באופן כללי, אך אינה נכונה לגבי המקרה של איוב.

מפסוק 4 אליפז ממשיך ומצדיק את טענתו באומרו שהעונש על האוויל אינו מסתיים רק בו עצמו אלא גם עובר ובא על בניו.

בני אותו רשע לא יזכו להצלה. ההצלה תהיה רחוקה מהם…לא יהיה מי שיעמוד לצידם בעת צרה.

בניו של הרשע ישאפו לקבל נחמה מהשופטים אשר בשער העיר, אך גם הללו לא יאירו להם פנים.

כך, אליפז נשמע כל כך צודק, שהרי גם דבר אלוהים אומר: "…פוקד עוון אבות על בנים" (שמות כ 5).

בפסוק 5 אליפז ממשיך לתאר את המכות העתידות ליפול על הרשע שבנה את כל הונו והצלחותיו בדרך פסולה של החטא.

אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.
בניו לא יזכו ליהנות מכל אשר בנה אביהם הרשע בכלי הרשע.

את הרווח מפועלו (קצירו), עתידים לאכול או לקחת אלו שאותם הונה או ניצל (הרעבים).

הרעבים – קרי, הניזוקים מפעולותיו של הרשע, לא יחמלו עליו ועל בניו. הם יקחו את כל אשר לו. גם את אשר שמר במקום מוגן.

…וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

צינים = קוץ (ראה משלי כב 5: "צינים פחים בדרך עיקש").

ז"א, גם הנמצא בשדה גדור במסוכת קוצים סביבו, יקח ה"רעב".

…וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

הרעבים יבלעו את כל עושרו של הרשע העשיר.

יש המפרשים את המשפט כמתייחס לתוקפים אשר יעלו על אותו עשיר ויקחו את כל אשר לו.

צמים = לדעתם, קבוצת פראים המגדלים שיער, נודדי מדבר.

בפסוק 6 אומר אליפז התמני:

כִּי לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן, וּמֵאֲדָמָה לֹא-יִצְמַח עָמָל.
איוב ידידי, אין תועלת להתלונן, כי יש טעם לעונש.

האוון והעמל, כלומר הרשע והצרות, אינם צצים במקרה מן האדמה או מן העפר.

כלומר, צרות אינן באות ללא סיבה וככה סתם. אלא, האדם מביא אותם ובעיקבותיהם באים היסורים הרעים (ראה ד 8: זוהי תבואת "חורשי אוון וזורעי עמל").

רבותיי, דבריו של אליפז אינם מנותקים מן המציאות.

החלטה או פעולה שגויה של הורה, בהחלט יכולה להמית אסון על כל בני משפחתו.

אב שמשתמש בפשע כדי להצליח ולבנות את עסקיו, הריהו בונה בטחון שווא לבני ביתו.

ביום בהיר יבוא הצדק עימו חשבון, בין עם אנשי החוק או בין עם שותפיו לפשע אשר יפגעו בו, ברכושו ובבני משפחתו ללא רחמים.

אליפז סוגר חלק זה בנאומו במילות נחמה בפסוק 7:

כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.
איוב,

האירוע שהתרחש בחייך אינו אירוע יוצא דופן, אלא רגיל ואף מחויב המציאות.

מה שהתרחש בחייך כמוהו כחוק החיים

כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד

האדם, בנטיתו הטבעית לחטא, נולד על כורחו לסבל ועינויים, שהם תוצאת החטא.

כך איוב, אל תחשוב שאתה יוצא דופן משאר בני האדם.

כמו שטבעי לראות את ניצוצות האש עולים מתוך הלהבה, [וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף] כך טבעי לראות אנשים חוטאים וסובלים בעקבות מעשיהם הפסולים.

חלק ב:

לאחר שאליפז אמר לאיוב שאין תועלת בתלונה נגד אלוהים, שהרי כל אשר בא על האדם נובע מחטאיו שלו…

2. אליפז מייעץ לאיוב להתפלל לה' ולהיכנע לפניו. לא להתנגד למוסר שדי. הוא מנמק את דבריו בגדולת ה' המתגלה בשלטונו בטבע ובאדם (פרק ה פסוקים 8-16)

ח. אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל-אֵל; וְאֶל-אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי.
ט. עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר; נִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר.
י. הַנֹּתֵן מָטָר עַל-פְּנֵי-אָרֶץ; וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל-פְּנֵי חוּצוֹת.
יא. לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם; וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע.
יב. מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים; וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה.
יג. לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם; וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.
יד. יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ-חֹשֶׁךְ; וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם.
טו. וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם; וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן.
טז. וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה; וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ.

בפסוקים הללו אליפז אומר לאיוב מה הוא היה עושה אילו היה נמצא במצבו של איוב.

…אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל-אֵל; וְאֶל-אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי.
אליפז מנחה את איוב להתחנן לפני אלוהים למען ירחם עליו ויחון אותו (ראה ישעיה הנביא ח 19 לשימוש במילה – אדרוש).

אליפז מציע לאיוב להתמקד בתחינה ובקשת סליחה מאלוהים. [דברתי]

בפסוקים הבאים אליפז מסביר מדוע ראוי לאיוב להתחנן לפני אלוהים: אליפז מנמק זאת בגדולתו של אלוהים בכל הקשור למעשיו בבריאה ובחיי האדם.

 

ט. עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר; נִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר.

אלוהים כה גדול ומעשיו כה רמים עד כי אין האדם מסוגל לחקור את נסתרי האל.

[כל שאדם צריך לעשות כדי להסכים עם אליפז זה להביט לשמים ולראות את עוצמת אלוהים בבריאה].

י. הַנֹּתֵן מָטָר עַל-פְּנֵי-אָרֶץ; וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל-פְּנֵי חוּצוֹת.

אלוהים הוא האחראי להשקיית האדמה. הוא האב הטוב הדואג לצרכי כל חי בבריאה.

אלוהים הוא האחראי על מסלול הנחלים, מקום נפילת כל טיפה של מים כך שיושקו גם השדות שמחוץ לעיר – קרי, כל פיסת אדמה וכל צמח ועץ, יהיה אשר יהיה.

בפסוקים 11-16 ממשיך אליפז בנימוקים אך כאן הוא מתאר את גדולתו, ריבונותו, ושלטונו המוסרי של אלוהים בחיי האדם בכלל.

יא. לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם; וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע.

אלוהים הוא זה המקים את הענווים, מעניק להם חכמה ומעמידם במקומות רמים.

אלוהים הוא זה המרפא ומשמח אבלים ונואשים מכל תקווה. אלוהים משנה את קדרותם ואבלם בכך שמחליף זאת בשמחת הישועה ובקרבה אינטימית אליו כאדונם ומושיעם האישי.

עיקרון זה גם מוזכר לאורך כל הפסוקים במזמור קיג.

יב. מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים; וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה.

אלוהים הוא זה המבטל את תוכניותיהם הפושעות של אנשי מרמה.

אותם אנשים נקראים "חכמים", אך את כל מרצם והבנתם הם מקדישים למעשי רשע ובונים את אושרם על פגיעה רעה באחרים.

אלוהים מוודא שתוכניתם הרעה לא תצא לפועל.

יג. לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם; וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.

אלוהים הריבון והגדול מסוגל להפר תוכניתם של רשעים ולגרום להם ליפול בתוכנית הרעה שהכינו לאחר. מזימתם הרעה תתנקם בהם.

עצתם של הרשעים – שהיא עצה רעה, תבוא עליהם במהרה. ז"א, הרשעים לא יהנו מנחת לאורך זמן.

בפסוקים הבאים אליפז מתאר בפירוט איך אלוהים יפגע ברשעים

יד. יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ-חֹשֶׁךְ; וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם.

אותם רשעים יפגשו את החושך – באמצע היום.

בעת הצהריים הם ימששו ויחפשו את דרכם כאילו הם מהלכים בעלטה (ראה דברים כח 29, תהילים ז 16).

אין הכוונה שהרשעים יסתובבו ברחובות העיר כאילו הם עיוורים או שלא יוכלו לראות דבר בצהרי היום.

כוונת המילים לומר שאותם רשעים לא ימצאו תשובה, מזור והגנה למעשיהם הנפשעים.

לכל מקום שלשם יימלטו – הם יימצאו על ידי הרשויות וידו הצודקת של אלוהים.

כל פיתרון שיאחזו בו, יתגלה כאכזבה. כך לבסוף יבינו שלמרות שיש להם עיניים, ולמרות שהם חושבים שהם חכמים גדולים, הם לא יוכלו למצא דרך להצלה ממעשיהם הנפשעים.

טו. וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם; וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן.

אלוהים הוא זה הנלחם את נקמת העני והנפגע שלא בצדק.

כפי שצוין בפסוק הקודם, בדרך זו אלוהים מציל את האביון והעני ממזימותיהם של הרשעים.

מזימת הרשע כמוה כחרב נגד העני והאביון.

כך, אלוהים הוא המגן לעני והאביון הנעשקים על ידי העשיר הרשע.

טז. וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה; וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ.

תקוותו של הדל והאביון הנעשק על ידי הרשע, היא פועל אלוהים בעבורו.

וכאשר אלוהים הוא זה הפועל בעבור צדקת האביון והעני, העוולה, שפה מואנשת, הריה סותמת פיה (ראה ישעיה נב 15). טפשותה וריקנותה מוכחת בפומבי.

יש בתשובה של אליפז מעין רמז לאיוב: אולי פגעת בחלשים והעונש שבא עליך זו תשובת אלוהים להענישך על כך.

חלק ג:

לאחר שאליפז אמר לאיוב שאין תועלת בתלונה נגד אלוהים, שהרי כל אשר בא על האדם נובע מחטאיו שלו, הוא ייעץ לאיוב להתפלל ולהיכנע לפני אלוהים (פסוקים 1-6).

מדוע להיכנע לאלוהים ולא להתנגד לכל אשר בא מאלוהים? אליפז מנמק זאת בגדולת אלוהים בבריאה ובחיי האדם. איוב, מי אתה ומי הוא האדם שיוכל להתנגד לאלוהים ריבון שכזה? (פסוקים 7-16).

לכן…

3. אליפז קובע שהיסורים באים על האדם לטובתו, למען יתוודה על חטאיו ויסור מרע, להיטיב עימו ולהרבות שלומו. המקבל ייסורי שדי (אל-שדי) באהבה – שמורה לו טובה (פרק ה פסוקים 17-27).

יז. הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ; וּמוּסַר שַׁדַּי אַל-תִּמְאָס.
יח. כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ; יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה.
יט. בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ; וּבְשֶׁבַע לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע.
כ. בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת; וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב.
כא. בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא; וְלֹא-תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא.
כב. לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק; וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל-תִּירָא.
כג. כִּי עִם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ; וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה-לָּךְ.
כד. וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ; וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא.
כה. וְיָדַעְתָּ כִּי-רַב זַרְעֶךָ; וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
כו. תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר; כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.
כז. הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ, כֶּן-הִיא; שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע-לָךְ.

אליפז פותח את החלק המסיים את נאומו במילה: הנה.

משמע, איוב, אלו סיכום דבריי.

בסופו של ענין, מה שעובר עליך כרגע הריהו חלק מהחינוך של אלוהים את ילדיו.

לכן, אם האסון אשר פקד אותך מהווה חלק ממוסר אלוהים עליך, אנא תחשיב זאת לברכה.

מדוע?

כי אלוהים מוכיח את אלו שהוא אוהב, ממש כמו שאב מחנך את ילדיו ולא את שאר הילדים שבשכונה…

לראיה, הינה הכתוב בספר משלי ג 11-12:

"…מוסר יהוה, בני, אל-תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו.

כי את אשר יאהב יהוה יוכיח, וכאב את בן ירצה…"

מוסרו של אלוהים יכול לבוא על כל אחד מאיתנו בדרכים ואופנים שונים.

בין אם כמכה, אסון או הפסד, ובין אם כמשפט הוכחה מחבר הרוצה את טובתנו.

כאשר אנו חווים ביקורת נכונה, עלינו ללבוש ענווה, יראת אלוהים, ולהקשיב למילים שלמרות שהם נאמרות מפי אדם, הם יצאו מפיו של אלוהים ובאו עד אלינו כחלק מאהבת אלוהים אותנו.

לכן, אם ימאס אדם את תוכחת אלוהים, הריהו שם עצמו למורד באלוהים וצפוי למכה ועונש חמורים יותר.

מדוע כדאי לספוג בענווה את עונשו של אלוהים?

כי עונשו של אלוהים לא נועד להשמיד את ילדיו אלא לחנכם.

מכאן, אותה היד של אלוהים המכה אותי, היא זו שלאחר המכה גם תחבוש את פצעיי ותרפאני.

מכאן, אין חכמה וטוב בדחיית ידו של אלוהים, כי דחיית יד אלוהים היא גם דחיית הרפואה והנחמה.

בפסוק 19 אליפז משתמש במטבע לשון מקובלת באותם ימים.

אם תיכנע בידו של אלוהים, אתה תזכה לחוות את אלוהים פועל למענך ומציל אותך מכל סוגי הרעות והמכות העתידות לבוא עליך (ראה משלי ו 16, ל 15, מיכה ה 4).

במילים פשוטות, אלוהים יציל אותך מכל רעה, תהיה אשר תהיה.

בפסוקים הבאים, אליפז מפרט סוגי רעות הידועות לכל ומכולם בני האדם יראים.

כ. בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת; וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב.
כא. בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא; וְלֹא-תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא.
כב. לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק; וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל-תִּירָא.

 

אליפז מציין את המכות והצרות הבאות:

רעב, מלחמה, רכילות, אשמת שווא [שוט-לשון], פורענות-אסון [שוד, ראה ישעיה יג 6], לשד ולכפן [התנפלות שודדים הנובעת מתקופות רעב בארץ], חיית-הארץ [שנתרבו במקומות שלא היה שם יישוב – ראה מל"ב יז 25 – האריות בארץ].

אליפז מציין רשימת אסונות ומכות נפוצות.

והנה, למרות עוצמת כל אחת מהמכות הללו, יראי אלוהים הנכנעים למרותו ולמוסרו, יעמדו כמנצחים גם אם מכות אלו יבואו עליהם.

מדוע?

כי יהוה מגינם ומוסרו אינו נועד להשמידם אלא לעצב את אופיים וטוהרם.

לאחר שאליפז תיאר את השגחתו של אלוהים מן הצד השלילי, הוא מפרט מפסוקים 23-26 את השגחתו של אלוהים על יראיו מן הצד החיובי.

כג. כִּי עִם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ; וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה-לָּךְ.
כד. וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ; וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא.
כה. וְיָדַעְתָּ כִּי-רַב זַרְעֶךָ; וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
כו. תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר; כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.
ריבונותו של אלוהים כל כך כבירה, שאפילו אבני השדה יפעלו כדי להצילך מרעה, אויב או צר הבא נגדך או ייטיבו עם שדך למען יבולך ירבה.

מכאן, גם הטבע הדומם יתייחס בידידות לילדי אלוהים.

חיות השדה, למרות היותן חיות פרא, יהיו ידידותיות כלפיך כדי לשמרך.

בעוד החיות הללו יטרפו את עדריהם של האחרים או את רועיהם, בכך ובעדריך לא יפגעו (ראה שפה דומה בספר הושע ב 20).

בפסוק 24 אליפז מדגיש את השלום והשלווה שהן מנת חלקם של ידידי אלוהים.

ביתם יהיה בטוח.

בכל פעם שיצאו ויחזרו לביתם, לא יחששו מפורץ, גנב או אויב שפגע ברכושם ובשלוותם [לא תחטא = לא יחסר דבר].

הנכנע לאלוהים ואינו מתלונן על תוכחה ומוסר ממשיך לזכות לברכה רבה מתאר.

ברכת אלוהים לא תתבטא רק בשלום הבית והרכוש, אלא גם באברי המשפחה.

מן הסתם, במילים אלו אליפז רומז לאיוב שאם ייכנע למוסר והתוכחה של אלוהים, הוא עתיד ליהנות שוב מילדים.

אליפז מציין: וצאצאיך כעשב השדה, כדי לומר שילדיו יגדלו בכל טוב, עוצמה וכמות (ראה תהילים עב 16).

בפסוק 26 אליפז משתמש במילים שאינן שגורות בפי דובר העברית המודרנית

תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר; כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.
כלח = זקנה מופלגת (ראה ל 2). פרשנות על סמך הענין ועל סמך מילים דומות בשפות אחרות, המורות על 'בישול גמור', נראה לבאר: זקנה.

גדיש = ערימת שבלי תבואה מורמה בעיתה לדוש. ערימת עומרים המוטלים זה על זה להתייבש בשמש.

ויש המפרשים שגדיש הוא הקמה, ואז: כפי שמעלים, כלומר מסלקים, תולשים, את התבואה בהגיע הזמן, לאחר שהבשילה.

לפיכך פרשנות הפסוק היא: תמות זקן ושבע ימים בזמן הנכון, כשם שמעלים בזמן הנכון את צבורי האלומות אל הגורן לדישה.

בפסוק 27 אליפז התמני מסיים את נאומו במילים הבאות:

"הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ, כֶּן-הִיא; שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע-לָךְ."

אליפז בשלב זה מדבר בלשון רבים.

לדעתו, כל מה שאמרתי לך איוב עד כה אינו מבוסס על דיעה אישית או ניחוש, אלא מיוסד על חקירה וניסיון של אנשים רבים.

שמע איוב, אנו חקרנו את הנושא הזה ומקרים דומים לשלך והגענו למשנה סדורה, למסקנה ברורה ונכונה.

אתה איוב, חייב לסמוך עלינו, לקבל את מסקנותינו ולהאמין בהם.

לסיכום נאומו של אליפז התמני, המבוגר מבין רעיו של איוב.

צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו!

אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם יתכן שיזכה ויטעם למנה של קושי וצרה.

האדם אחראי למעשיו ולכן אין לאדם כל תועלת בתלונה נגד אלוהים צדיק.

לפיכך, במקום להתלונן לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו להתפלל לאלוהים ולהיכנע לפניו.

היסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו, לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עימו ולהרבות שלומו לעתיד.

כל הקורא את הפסוקים הללו, ומיד לאחר מכן קורא את תשובת אלוהים שבפרק מב, זוכה לראות את מערומי האדם אל מול ריבונותו וחכמתו של אלוהים.

למרות שדברי אליפז כוללים עקרונות נכונים מכתבי הקודש ולעיתים משפטי זהב, הרי שכלל המסקנה לגבי איוב אינה נכונה ולעיתים אף מנוגדת להם.

יתרה על כך, יש צורך לבדוק היטב את קביעותיו התיאולוגיות של אליפז.

איוב הסובל עד עמקי נשמתו מאובדן ילדיו ורכושו, זוכה גם לסבול ממשפט מוטעה מפי חבריו הקורבים ביותר.

אותם רעים לא אמרו את שאמרו בזדון – חס וחלילה, אלא הם עצמם לא ביצעו את מה שיעצו לאיוב לעשות – להיכנע לפני אלוהים, להתפלל, ולשמוע את עצת אלוהים!

בפרקים ו-ז נזכה לשמוע את תשובתו של איוב לאליפז התמני.