כעת אליפז התימני נושא את נאומו הראשון. למרות האריכות והשפה הגבוהה, מסרו של אליפז פשטני למדאי:

"מי שבאמת תם ונקי מחטא — לא יסבול"

האמנם?

1 וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃

2 "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ, תִּלְאֶה?       וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל?"

אליפז פונה לאיוב בעדינות רבה: "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ, תִּלְאֶה?" במילים אחרות: "האם אפשר לדבר אליך — או האם זה יעייף אותך ויכביד עליך יתר על המידה?"

"וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל?" — "…אך למען האמת, איוב, קשה מאוד לשתוק ולא לתת תשובה אחרי כל מה שאמרת."

אליפז לאיוב: "ישנה סתירה בין הלימוד והדוגמה האישית שלך בעבר לבין התנהגותך כעת."

פסוקים 4-3:

3 "הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים,                   וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק.
4 כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ,                   וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ."

אליפז מזכיר לאיוב את מעשי הצדק והחסד שעשה לאחרים לפני שפקד אותו האסון. הוא אומר: "עד כה, איוב, אתה הייתה זה שהרים את מי שנפל, עודד את המדוכא וחיזק את החלש."

"הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים." — "עד כה אתה הייתה זה שהטיף לאנשים מוסר. אתה היתה מתקן את הטועים." במילים אחרות: "איוב, כשהיה מדובר בטעויות ובאסונות שפקדו אחרים, תמיד ידעת מה הדבר הנכון להגיד ואיך לתקן את המצב, אבל …"

פסוק 5:

"כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ — וַתֵּלֶא?" — "עכשיו, כשאסון פקד אותך, אין לך כוח להתגבר?"

"[כִּי עַתָּה] תִּגַּע עָדֶיךָ — וַתִּבָּהֵל?" — "עכשיו, כשזה נוגע בבשר שלך, אתה פתאום נבהל ולא יודע מה לעשות?"

פסוק 6:

"הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ" [כִּסְלָה / כֶּסֶל = ביטחון]. — "איוב, זכור שאתה איש יראה אלוהים. בעבר, היראה הזו תמיד העניקה לך ביטחון ושלווה. אז איך זה שעכשיו, בזמן הצרות, אתה אומר, "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי, וַיָּבֹא רֹגֶז"? (ג 26).

"[הֲלֹא]…תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" — בשפה שלנו: "תקוותך היא בכך שאתה הולך בדרך הטוהר והאמת. אתה, איוב, הרי תמיד ידעת שאם אתה נשמר נקי מחטא, אתה מוגן ובטוח."

אליפז לאיוב: "אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא באמת צדיק."

פסוק 7:

"זְכָר נָא: מִי הוּא נָקִי אָבָד? וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?" — "נסה לזכור, איוב, האם פעם ראית אדם שהלך נקי ותמים לפני אלוהים, ופתאום קרה לו אסון שהפיל אותו לתוך סבל ויסורים שאין מהם מוצא? — נסה לזכור, מתי ראית אדם ישר מת כמו פושע? מי כמוך יודע, איוב, שסבל ויסורים בחייהם של אנשים יראי אלוהים, הם דבר זמני — לא מצב נצחי."

פסוקים 9-8:

"לעומת זאת, איוב, תמיד ראיתי את הרשעים באים על עונשם": "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי, חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ." — "לפי מה שאני ראיתי בחיי, אלה שמתכננים חטא ועושים רע גם קוצרים את מה שהם זורעים. העונש תמיד משיג אותם, והוא…

פסוק 9:

"מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַ יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ." — אלוהים משמיד את הרשעים. הוא אפילו לא צריך לגעת בהם. נשיפה קלה מפיו, והם אינם.

פסוקים 11-10:

"שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ." — הרשעים הם כמו חיות טרף (וכאן אליפז מביא 5 שמות של האריה, או סוגים שונים של אריות: אריה, שחל, כפיר, לַיִשׁ, לביא). הם שואגים, אך בסופו של דבר שיניהם נשברים [נתע = נתץ].

"לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ." — הרשע, שדומה לאריה חזק, נענש בכך שהוא מאבד את הכל, וצאצאין מתפזרים לכל עבר.

חזיונו של אליפז

בפסוקים 16-12 אליפז עושה דבר שאנחנו פוגשים, לדאבוננו, גם היום. הוא טוען: "הדעה שלי נכונה כי קיבלתי אותה בחזון אלוהי."

פסוק 12:

אליפז מספר: "אֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב." — דברי הארה 'התגנבו' אלי — באו אלי בסתר. "…וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ." — "אוזני שמע את ההתגלות בלחישה בלבד" ["שמץ" כאן במובן של "דיבור קטן = לחישה"].

אליפז ממשיך לתאר עד כמה היה החזון הזה מרשים ומפחיד. בכך הוא מקווה לגרום ליותר יראה אצל איוב ושאר שומעיו:    (16-13 בקריאה דרמטית)

13 בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה,         בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים,
14 פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה,                וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד;
15 וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף,                 תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי.
16 יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ,          תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי,
דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע:

"דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע." — מילים אלה מזכירים לנו את החוויה של אליהו הנביא בהר סיני, כשהוא שמע את קול אלוהים ותיאר אותו כ-"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט 12).

אליפז לאיוב: "אדם מטבעו אינו יכול להיות צדיק בעיני אלוהים."

בפסוקים 21-17 אליפז מפרט מה אותו חיזיון שמיימי אמר אליו:

פסוק 17:

"הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק?" — האים אדם יכול להיחשב צדיק בהשוואה לאלוהים?

"אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר?" — האם אדם יכול להיחשב טהור בהשוואה לבוראו?

  • או אופציה שניה לפירוש: האם יכול אדם להיות יותר צדיק מאלוהים?

פסוק 18:

"הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה." — בוודאי אדם לא יכול להיחשב צדיק לפני אלוהים. הרי אפילו "בַּעֲבָדָיו" המלאכים הוא לא יכול לבטוח לגמרי. אפילו בהם הוא מוציא "תָּהֳלָה" (ז"א טעות).

פסוק 19:

"…אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם." — אם במלאכים אלוהים לא רואה צדיקים, אז בוודאי שלא בבני אדם. הפסוק מורה על חולשת האדם ועל זמניותו.

פירוש אחד הוא:      בני אדם הרי חיים בתוך מבנים ארעיים שעשויים אדמה ועומדים על האדמה.

והפירוש השני: נפש האדם הרי שוכנת בתוך גוף זמני וחלש שעשוי מאדמה ויום אחד יהפוך בחזרה לאדמה.

"יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ." — אלוהים בוודאי שלא סומך על בני אדם, כי הרי הם יצורים חלשים עד כדי כך שאפשר להשמיד אותם כמו עש.

פסוק 20:

"מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ." — אליפז ממשיך להדגיש את חולשתם ואת זמניותם של בני האדם: "בבוקר הם עוד קיימים, אך לפני שמגיע הערב הם כבר נשברים לרסיסים" ["יֻכַּתּוּ" מן השורש "כתת" = כָּתַשׂ, שָׂחַק, הֵדֵק].

"מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ." — עוד לפני שמישהו מספיק לשים לב לקיומם של בני האדם, הם כבר מתים ועוזבים את העולם לנצח.

פסוק 21:

"הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם?"

פירוש ראשון:   כל מה שבני אדם חשבו ליתרון "הולך להם" (שימוש בשורש "נסע" בצורה זו קיים גם בישעיהו לח 12);

פירוש שני:       מיתר האוהל של בני האדם "נִסַּע" — נותק ממקומו. כל מה שבנו מתמוטט ונהיה כלא היה.

ובסופו של דבר בני האדם עצמם "יָמוּתוּ, וְלֹא בְחָכְמָה." במילים אחרות: "הם מתים עוד לפני שהשיגו חוכמה," או, "כל חוכמתם לא תציל אותם מהמוות."

את כל הנאום הארוך הזה של אליפז ניתן לתמצת לשלושה משפטים קצרים:

          "איוב, אתה בעצמך רואה וחווה כעת כמה קטן, חלש וזמני הוא האדם.

          לייצור שכזה אסור לעמוד לפני אלוהים ולהגיד, 'אני לא רואה איפה חטאתי, ולכן אינני מבין מדוע מגיע לי לסבול.'

          אם אתה סובל, הסיבה חייבת להיות חטא בחייך."

אנחנו עוברים לפרק הבא, ואליפז המכובד עדיין מדבר.