איגרת יעקב פרק ב'

היום קוראים לזה "פרוטקציה"

אחרי שיעקב לימד אותנו איך להתנהג בעתות משבר, איך להימנע מליפול בפיתויים ואיך להגיב לדבר ה', הוא מלמד אותנו בפסוקים הבאים להיזהר ממשוא פנים.

בפרק ב מזהיר יעקב את מכותביו מפני משוא פנים. מתברר, שבקהילות לא מעטות נהנו העשירים מיחס מועדף עקב עושרם ומעמדם החברתי בלבד. העניים, לעומת זאת, זכו ליחס מזלזל והתעלמות ממצבם. במלים אחרות, הקהילה לא דאגה לצורכיהם הבסיסיים, אדרבה, היא ראתה בהם פחותי ערך, כאילו שדלותם היא סימן לעוניים הרוחני, הירוד, ומכאן – לעונשם.

לפני שנלמד את פרק ב אני חושב שראוי שנקרא לפחות את ארבע הפסוקים הראשונים של פרק ד כדי לקבל מושג על רמתם הרוחנית והלך מחשבתם של מאמינים רבים ממכותבי יעקב.

יעקב ד, פסוקים 4-1:

מֵאַיִן הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם? הַאִם לֹא מִתַּאֲווֹתֵיכֶם הַנִּלְחָמוֹת בְּתוֹךְ אֵיבְרֵיכֶם? 2 אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם. אַתֶּם הוֹרְגִים וּמְקַנְּאִים וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשִֹיג. אַתֶּם רָבִים וְנִלְחָמִים וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם מְבַקְשִׁים. 3 אַתֶּם מְבַקְשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם. 4 מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת, הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים.

יעקב כתב את האיגרת למאמינים השוהים בגולה בתקופה לא קלה. המאמינים בארץ ישראל נדחו על ידי בני משפחותיהם ושכניהם. רבים מהם היגרו לארצות אסיה הקטנה בתקווה לחיים שקטים יותר ללא רדיפות וחרמות. מאמינים אלו התיישבו בעיקר בערים ובאזורים שבהם היה גרעין יהודי, והקימו שם קהילות חדשות או הצטרפו לגרעין מאמין קיים.

גם בגולה לא זכו המאמינים בישוע לשקט ולמנוחה. עיקר הרדיפה הפעם לא היה מבני עמם אלא מהשלטון, שלא היה אוהד את המאמינים בישוע.

במקום להתקרב לאדון, לגדול באמונה, לציית לדבר אלוהים ולהסתמך על עזרה משמיים, נכשלו רבים ופנו למצוא מזור לבעיותיהם בהתרפסות לפני בני אדם בעלי אמצעים. בכל יום שעבר, התנהגו מאמינים רבים יותר יותר בדומה לעולם מאשר כיאה לילדי אלוהים נושעים (ד 4).

הבה ונפנה כעת לטקסט שלנו בפרק ב:

יעקב ב 13-1:

אַחַי, אַל יְהֵא בָּכֶם מַשּׂוֹא פָּנִים בֶּאֱמוּנַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲדוֹן הַכָּבוֹד. 2 אִם יָבוֹא אִישׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּכֶם וְטַבַּעַת זָהָב עַל יָדוֹ וּלְבוּשׁוֹ הָדוּר, וּבָא גַּם אִישׁ עָנִי לָבוּשׁ בְּגָדִים בָּלִים, 3 וְהִנֵּה פּוֹנִים אַתֶּם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר לְבוּשׁוֹ הָדוּר וְאוֹמְרִים: "שֵׁב לְךָ פֹּה בְּטוֹב;" וְלֶעָנִי אַתֶּם אוֹמְרִים: "עֲמֹד שָׁם," אוֹ "שֵׁב מִתַּחַת לַהֲדֹם רַגְלַי" — 4 הַאִם אֵינְכֶם מַפְלִים בְּקִרְבְּכֶם בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וְהוֹפְכִים לִהְיוֹת שׁוֹפְטִים בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע?

5 שִׁמְעוּ, אַחַי אֲהוּבַי, הֲלֹא בַּעֲנִיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בָּחַר אֱלֹהִים לִהְיוֹת עֲשִׁירֵי אֱמוּנָה וְיוֹרְשֵׁי הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לְאוֹהֲבָיו. 6 וְאַתֶּם בְּזִיתֶם אֶת הֶעָנִי. הֲלֹא הָעֲשִׁירִים מְדַכְּאִים אֶתְכֶם וְסוֹחֲבִים אֶתְכֶם לְבָתֵּי מִשְׁפָּט. 7 הֲלֹא הֵם הַמְגַדְּפִים אֶת הַשֵּׁם הַטּוֹב הַנִּקְרָא עֲלֵיכֶם. 8 אִם בֶּאֱמֶת מְקַיְּמִים אַתֶּם אֶת תּוֹרַת הַמַּלְכוּת, כַּכָּתוּב, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ," אֲזַי הֵיטַבְתֶּם לַעֲשׂוֹת. 9 אֲבָל אִם אַתֶּם נוֹהֲגִים בְּמַשּׂוֹא פָּנִים, חוֹטְאִים אַתֶּם וְהַתּוֹרָה תַּאֲשִׁימְכֶם כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. 10 הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל; 11 שֶׁכֵּן הָאוֹמֵר "לֹא תִנְאַף" אָמַר גַּם "לֹא תִרְצַח," וְאִם אֵינְךָ נוֹאֵף אֲבָל רוֹצֵחַ, עוֹבֵר אַתָּה עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה. 12 דַּבְּרוּ וַעֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם כַּאֲנָשִׁים הָעֲתִידִים לְהִשָּׁפֵט עַל־פִּי תּוֹרָה שֶׁל חֵרוּת. 13 אֵין רַחֲמִים בַּדִּין לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג בְּרַחֲמִים; הָרַחֲמִים מִתְנַשְֹאִים עַל הַדִּין.

"אַל יְהֵא בָּכֶם מַשּׂוֹא פָּנִים."—יעקב פותח את הקטע בציון הבעיה.

משוא פנים: ותרנות וסלחנות, אפליה לטובה, הידור פני איש (מילון אבן שושן).

בימינו קוראים לזה "פרוטקציה" — שהיא העדפה של אדם על פני רעהו מסיבות פסולות שאינן צודקות.

יעקב מבהיר למכותביו: כמו שאין כל אפליה ביחסו של אלוהים כלפי בני אדם — עשירים או עניים, מלומדים או פשוטים, גברים או נשים— כך לא ראוי שתהה אפליה לטובה של עשירים על פני עניים (מה"ש י 34; א־טימותיאוס ה 21; רומים ב 11).

אמות המידה שעל פיהם מכבדים או שופטים המאמינים את בני-האדם חייבים להיות מבוססים על העקרונות שבדבר אלוהים ולא על פי עושר ומעמד חברתי. הרי הקהילה היא בית אלוהים לעשיר ולעני גם יחד. כל המאמינים הם בנים לאלוהים בעלי מעמד זהה, ולכן אסור שבקהילה, בבית אלוהים הקדוש, יפעלו על פי העקרונות של עולם החטא.

לא לחינם מסיים יעקב את פסוק 1 בהגדרת אמונתנו כ"אֱמוּנַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲדוֹן הַכָּבוֹד." במקום להעניק לאדון ישוע את כל הכבוד ולפעול על פי הוראותיו והנחיותיו, התרפסו מאמינים רבים בפני עשירים (חוטאים או אף כאלה שאינם נושעים) ונתנו להם כבוד מלכים בתקווה לקבלת טובות הנאה או הגנה.

רבותי — האדון שלכם הוא ישוע ולא שום איש עשיר או מכובד, יהיה מי שיהיה. תקוותכם, עתידכם וקיומכם היומיומי תלויים בישוע ולא בבעלי אמצעים כלשהם. כמה עצוב שמאמינים רבים שמו את מבטחם בבני אדם במקום באלוהים (ירמיהו יז 7-5).

אחד עם טבעת זהב — ואחר עם ג'ינס קרועים

בפסוקים 2-4 יעקב מביא דוגמה, שככל הנראה מתרחשת באופן קבוע בבתי הקהילות ואינה תיאורטית וזרה לחייהם היומיום שלהם:

אִם יָבוֹא אִישׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּכֶם וְטַבַּעַת זָהָב עַל יָדוֹ וּלְבוּשׁוֹ הָדוּר, וּבָא גַּם אִישׁ עָנִי לָבוּשׁ בְּגָדִים בָּלִים, 3 וְהִנֵּה פּוֹנִים אַתֶּם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר לְבוּשׁוֹ הָדוּר וְאוֹמְרִים: "שֵׁב לְךָ פֹּה בְּטוֹב;" וְלֶעָנִי אַתֶּם אוֹמְרִים: "עֲמֹד שָׁם," אוֹ "שֵׁב מִתַּחַת לַהֲדֹם רַגְלַי" — 4 הַאִם אֵינְכֶם מַפְלִים בְּקִרְבְּכֶם בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וְהוֹפְכִים לִהְיוֹת שׁוֹפְטִים בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע?

הוא אומר, שהדרך בה אנו מתייחסים לאנשים בקהילה כמוה כשפיטה: כשאנו פונים אל העשיר ומתייחסים אליו בכבוד או בהעדפה על פני העני שלצידו, אנו למעשה אומרים שהעשיר קדוש יותר, צדיק יותר, טהור יותר וטוב יותר מן העני.

יחס מזלזל כלפי העני או התעלמות ממצבו הקשה משמעם שאנו למעשה קובעים שהוא שווה פחות מתוקף היותו עני, או שהוא בהכרח גם נמוך מבחינה רוחנית. התנהגותנו הפסולה כלפי העני גורמת לאחר להבין שאנו אוחזים בדעה, שחיצוניותו של האדם היא זו המקנה לו זכויות, ופנימיותו חסרת חשיבות. לפיכך העשיר טוב והעני רע (שמואל־א טז 7).

אמות מידה שכאלו אינן נכונות ואף מושחתות. מסיבה זו אומר יעקב שהנוהגים כך הם "שופטים בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע", ואלוהים שונא מחשבות שכאלה ושפיטה בזויה וחסרת צדק שכזו.

איך התנהג ישוע במצבים הדומים למתואר בקטע זה?

האדון ישוע נלחם קשות נגד מי שרדף כבוד ומי ששפט על פי המראה החיצוני. בבשורת מתי כ"ג תוקף ישוע בחריפות את הפרושים, שכל עיסוקם התרכז בחיצוניות ורדיפת כבוד.

בניגוד להתנהגות הפרושים, ציווה עלינו ישוע: "הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה מְשָׁרֶתְכֶם. 12 הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם" (מתי כג 12-11; דוגמה נפלאה נוספת — לוקס י"ד פס' 7-14).

הדרך הטובה ביותר ללמוד כיצד יש להתייחס לבני אדם היא לראות אותם דרך עיניו של ישוע. ישוע הביט אל הלב ולא אל המראה החיצוני או אל חשבון הבנק. אפילו אויביו של ישוע נאלצו להודות: "אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִּׁים" (מתי כב 17-16).

דוגמאות:

  • ישוע החשיב את האישה הענייה שנתנה שתי אגורות לקופת המקדש (נתינה בהקרבה), יותר מאשר את העשירים שנתנו סכומים גדולים, אך לא מלבם ולא בהקרבה (מרקוס יב 44-41).
  • ישוע שוחח עם אישה חוטאת ליד באר יעקב. תלמידיו התפלאו, אך ישוע ידע את לבה, ודרכה למדו אחרים על משיחיותו (יוחנן ד).
  • ישוע לא בחר את תלמידיו מהאקדמיה של הפרושים אלא מאוכלוסיית הדייגים הפשוטים שליד הכינרת. ישוע בחן את לבם וידע מה הוא מסוגל להפיק מהם.

ישוע הבין את לבם של המדוכאים והנדחים.  מדוע?

כי ישוע המשיח בכבודו ובעצמו נדחה ע"י עמו רק משום שלא בא בדמות הציפיות שלהם:

  • הוא גדל בנצרת, בגליל הלא דתי;
  • הוא לא היה בוגר ישיבה;
  • הוא לא היה מוכר ע"י הרשויות הדתיות;
  • הוא היה עני;
  • הלכו אחריו אנשים פשוטים.

בספר ישעיהו פרק נג כתוב שמראהו היה בלתי מושך ולכן חשבנוהו לנגוע, לאדם שנענש מידי אלוהים. התרכזותנו במראהו החיצוני עוורה את עינינו לעובדה שהוא המשיח, בן האלוהים.

עם ישראל והעולם קיבלו את כל הפרטים לזיהויו של המשיח האמיתי וכשהוא בא, הם שפטו אותו על פי מראהו החיצוני ולא על פי הכתוב בדבר אלוהים.

יעקב מזהיר אותנו: "אל תהיו כאלה! — אל תישפטו לפי המראה החיצוני, אלא הביטו דרך העיניים של המשיח — אל תוך הלב ולא לתוך הכיס."

"אִם יָבוֹא אִישׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּכֶם…"

  • אם מאמין מצטרף לקהילה עלינו לקבל אותו באהבה, כי ישוע חי בלבו.
  • אם יבוא לא-מאמין נקבל אותו, כי ישוע מת עבורו.

פסוק 4: הַאִם אֵינְכֶם מַפְלִים בְּקִרְבְּכֶם בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וְהוֹפְכִים לִהְיוֹת שׁוֹפְטִים בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע?

—כל אחד מאיתנו הקורא פסוקים אלה יאמר בליבו: "אפליה בקהילה? בושה וחרפה! מי יעשה כדבר הזה? לי זה לעולם לא יקרה."

היזהרו בלשונכם! האנשים שחיו אז לא היו שונים מאיתנו, ואנחנו ממש לא טובים או מוכשרים מהם. בשעת לחץ או צורך כלכלי גם אנו עלולים "לעגל פינות" בכל הקשור לעקרונות האמונה שלנו. קל לומר — "התפללו ובטחו באדון בלבד." אמנם נכון לומר זאת, אך מבחן האמונה הוא לעיתים לא קל, והמציאות עלולה להיות "חזקה יותר" מהאמונה ומהביטחון שלנו בדבר אלוהים. יש צורך בתפילה ללא הרף, בעידוד רב ובהתחברות עקבית עם מאמינים בוגרים מבחינה רוחנית כדי להתמודד עם לחצים שכאלו.

דוגמה:

לפני זמן מה חתמנו על חוזה לרכישת מבנה לקהילה. בעת החתימה, היה הסכום החסר כמיליון וחצי דולר, וזה כלל רק את המבנה כפי שהוא ולא את הסכום הנדרש לשיפוצו.

חששתי שהלחץ הכלכלי להשיג את הסכום החסר עלול לגרום לי להתחבר עם ארגונים או אנשים, שלולא כן לא הייתי מתחבר עימם. התפללתי ובקשתי מאלוהים שלא אצטרך להתחנן בפני אנשים או לנסות למצוא חן בעיניהם רק בגלל יכולתם הכלכלית.

בדיעבד יכול אני לומר "תודה" לאלוהים— וגם לאחים ולאחיות באמונה הסובבים אותי. התנהגותם ותלותם המוחלטת באלוהים היוותה השראה שעזרה ועודנה עוזרת לי להביט רק אל אלוהים ולא אל אנשים. ישנם אנשים בקהילתנו שהארוחה הבאה שלהם תלויה בחסדי אלוהים. הם ההשראה שלי להביט אל האדון ולדעת כל הזמן: כמו שהוא נימצא שם עבורם ואין הם רעבים ולו יום אחד, כך הוא נימצא גם עבורי ועבורינו כקהילה וייספק את כל מחסורינו — ללא כל קשר לגובה הסכום.

בחסד אלוהים נשארנו תלויים בו ורק בו ולא התפתינו לנהוג במשוא פנים. אך המבחן אינו קל ונמשך כל עוד אנו חיים בגוף הנתון להשפעות החטא.

משוא פנים אינו עניין למבוגרים בלבד.

משוא פנים בבית הספר- הבה ונבחן לאלו ילדים או חבורות אנו בוחרים להשתייך ומאילו אנו מתרחקים? נשאל את עצמנו אם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר בכך שנשב ונתחבר עם הילד החדש בכיתה.

אלוהים בוחר דווקא בקטנים

בפסוקים 13-5 יעקב מתבסס על שלוש סיבות לגינוי משוא פנים:

א.           משוא פנים יגרום לכם לפספס את אלה שבהם אלוהים בחר (פס' 7-5);

ב.           משוא פנים הוא עבירה על תורת החירות של אלוהים (פס' 11-8);

ג.            אלוהים ישפוט את הנוהגים במשוא פנים (פס' 13-12).

א.        פסוקים 7-5: משוא פנים יגרום לכם לפספס את אלה שאלוהים בחר

5 שִׁמְעוּ, אַחַי אֲהוּבַי, הֲלֹא בַּעֲנִיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בָּחַר אֱלֹהִים לִהְיוֹת עֲשִׁירֵי אֱמוּנָה וְיוֹרְשֵׁי הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לְאוֹהֲבָיו.6 וְאַתֶּם בְּזִיתֶם אֶת הֶעָנִי. הֲלֹא הָעֲשִׁירִים מְדַכְּאִים אֶתְכֶם וְסוֹחֲבִים אֶתְכֶם לְבָתֵּי מִשְׁפָּט.7 הֲלֹא הֵם הַמְגַדְּפִים אֶת הַשֵּׁם הַטּוֹב הַנִּקְרָא עֲלֵיכֶם.

יעקב מרענן את זיכרונם של מכותביו בכל הקשור לריבונותו של אלוהים ודרכי פעולתו. אלוהים אינו זקוק ליכולותיו ולעושרו של אדם כלשהו כדי להגשים את תוכניתו ואת רצונו.

לאורך ההיסטוריה בחר אלוהים דווקא בחלשים כדי להבהיר לעם ישראל, שכל דבר גדול שקורה נובע ממעורבותו ומחסדו ולא מכוחו של אדם.

אלוהים אמר לגדעון לשלוח הביתה את כל לוחמיו (כמעט) והשאיר איתו 300 גברים חסרי יכולת וחכמה. אלוהים עשה זאת על מנת ללמדו שניצחונו על המדיינים יקרה בעזרת אלוהים בלבד, ללא כל תלות באנשים (שופטים ז-ח). בדרך זו גם לימד אלוהים את הלוחמים המוכשרים (שנשלחו לביתם) שניצחון בחייהם חייב לנבוע ממעורבותו של אלוהים ומתלותם בו, ולא מיכולתם האישית (ראה שירת חנה ומזמור קיג).

הלקח ברור:

אלוהים מלמד את ברואיו להביט אליו ולהסתמך עליו בכל תחום ועניין בחייהם.

מדוע בוחר אלוהים דווקא בעניים ובפשוטים?

א־קורינתים א 29-26:

אַחַי, רְאוּ מִי אַתֶּם שֶׁנִּקְרֵאתֶם: לֹא רַבִּים מִכֶּם חֲכָמִים מִבְּחִינַת הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא רַבִּים חֲזָקִים וְלֹא רַבִּים רָמֵי יַחַשׂ. 27 אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; 28 בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים, 29 לְמַעַן לֹא יִתְהַלֵּל אִישׁ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

בפסוקים 7-5 יעקב מבהיר לאלו החוטאים בחטא משוא הפנים, שהם מפספסים את הבחירה של אלוהים, ובשל כך הם פועלים נגדו:

  • דווקא אצל אותם עניים הם יוכלו למצוא את התכונות שאלוהים מכבד וחפץ.
  • דווקא אצל אותם עניים הם יוכלו למצוא את הענווה, שהיא תכונה חשובה ונדירה כל כך.
  • דווקא בין הנבחרים על ידי אלוהים הם יוכלו לטעום מברכת אלוהים וללמוד על אודות חסדו וריבונותו של אלוהים בכל תחום בחייהם.

בדרשה על ההר (מתי ה-ז) ציין ישוע המשיח את התכונות הנדרשות מבני המלכות — מאזרחי השמיים. והנה, תכונות אלו ניצפות יותר בחייהם של העניים שחיו בקרב בני הקהילה מאשר בחיי העשירים, שלפי תיאוריו של יעקב אף לא היו נושעים.

במקום לעודד את העניים, לנחם אותם ולעזור להם להכיר בכך שהם ילדי אלוהים סובלים, התחנפו מאמינים רבים לעשירים, שלא בחלו בשום אמצעי לפגוע בהם כשהדבר תאם את רצונם.

למרות שהעשירים ניצלו אותם ופגעו בהם, פעלו בעליל נגד תורת אלוהים ולא הציגו עדות קדושה וטהורה, המשיכו הנוהגים במשוא פנים להתחנף בפני אותם עשירים במקום לפנות לאלוהים. סבלם מאותם עשירים היה עונשם על משוא הפנים שהפגינו.

אלוהים מצפה מאיתנו לכבד את בחירתו. כאשר אנו בוחרים בדבר הנוגד את רצון האלוהים, אנו מבזים את הבחירה האלוהית ומצהירים שבחירתנו ראויה יותר מזו שלו. זהו מצב גרוע שמוליד חוסר ברכה.

ב.        פסוקים 11-8: משוא פנים הוא עבירה על תורת החירות של אלוהים

אִם בֶּאֱמֶת מְקַיְּמִים אַתֶּם אֶת תּוֹרַת הַמַּלְכוּת, כַּכָּתוּב, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ," אֲזַי הֵיטַבְתֶּם לַעֲשׂוֹת.9 אֲבָל אִם אַתֶּם נוֹהֲגִים בְּמַשּׂוֹא פָּנִים, חוֹטְאִים אַתֶּם וְהַתּוֹרָה תַּאֲשִׁימְכֶם כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה.10 הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל;11 שֶׁכֵּן הָאוֹמֵר "לֹא תִנְאַף" אָמַר גַּם "לֹא תִרְצַח," וְאִם אֵינְךָ נוֹאֵף אֲבָל רוֹצֵחַ, עוֹבֵר אַתָּה עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה.

תורת המלכות: סגנון ודרך החיים של ילדי אלוהים בממלכת אלוהים. סגנון חיים שכזה נדרש מילדי אלוהים גם היום בהיותם חיים בעולם הזה, כי  רוח אלוהים שוכן בהם ומעניק להם את הכוח, יכולת ואמונה כדי לחיות ברמה שכזו [ראה את דברי האדון ישוע בדרשה על ההר בבשורת מתי פרקים ה-ז].

בפסוק 8 מבהיר יעקב שאין לו ואין לאלוהים כל דבר נגד העשיר רק משום היותו עשיר. פסוקים אלה לא נועדו, חלילה וחס, לגרום לנו לשנוא  אנשים בעלי אמצעים. הם נכתבו על מנת ללמד אותנו התנהגות נכונה כלפי בני אדם. לעשירים ניתן השיעור הזה על מנת שיזכרו תמיד שאלוהים עומד מעל לכוחו של הכסף – הוא הנותן וגם הלוקח (שמואל־א ב 8-7).

יעקב אומר: אם אתם מכבדים את העשיר שנכנס לקהילה באותה מידה שאתם מכבדים את העני מכיוון שאתם ממלאים באהבה את מצוות ה' "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ," כי אז אתם עושים טוב, והלוואי ותמשיכו לפעול כך. אהבת הזולת שלא למטרת רווח אישי ולא מתוך משוא פנים היא סגנון החיים הנדרש מהמאמינים בישוע. כך נחיה בחברת אלוהים בממלכתו הנצחית, וכך אנו נדרשים לחיות היום בעולם.

"אִם אַתֶּם נוֹהֲגִים מַשּׂוֹא פָּנִים, חוֹטְאִים אַתֶּם."—בפסוקים 11-9 מלמדם יעקב שמשוא פנים הוא חטא (למרות שהוראה שכזו אינה כתובה במילים אלו בעשרת הדברות, הרי שהיא כלולה במצווה, ואהבת לרעך כמוך…וכן במצוות לדאוג לצרכי הנזקקים והחלשים בחברה – גר, יתום ואלמנה).

אותם מאמינים שמתחנפים לעשירים עושים זאת כדי להשיג כביכול מטרות טובות.

הם מנסים להצליח ולהינצל ממצב רע כזה או אחר בכוחות עצמם. הם אולי מנסים לעשות טוב בעבור עצמם ובעבור הקהילה, אך בדרך שהיא רעה בעיני אלוהים.

"הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל." כמוהם כאנשים המנסים למצוא צדקה בעיני ה' בעשיית מצוותיו בשלמותן. כשם שדבר שכזה בלתי אפשרי הוא (דברים כז 26, קוהלת ז 20), כך יהיה זה בלתי אפשרי למצוא הצלה, הצלחה וביטחון ביכולתו של העשיר, ועוד בדרך שהיא עברה על מצוות אלוהים.

אותם מאמינים מצדיקים את התנהגותם במשפט הידוע: "המטרה מקדשת את האמצעים." יעקב מזכיר להם שאין זו דרכו של אלוהים. אצל אלוהים המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אלוהים ריבון, ואינו זקוק לתככים או להתחכמויות. עליהם להבין זאת ולגדול באמונה ובביטחון באלוהים ולא בבני אדם (תהילים קי"ח 9, קמ"ו 3).

ג.        פסוקים 13-12: אלוהים ישפוט את הנוהגים במשוא פנים

דַּבְּרוּ וַעֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם כַּאֲנָשִׁים הָעֲתִידִים לְהִשָּׁפֵט עַל־פִּי תּוֹרָה שֶׁל חֵרוּת.13 אֵין רַחֲמִים בַּדִּין לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג בְּרַחֲמִים; הָרַחֲמִים מִתְנַשְֹאִים עַל הַדִּין.

[תורת החירות — ההיפך מהאות הכתובה — כי אם על פי כוונת הלב והדרכת רוח הקודש. ז"א, חיי עשיה על פי הוראת אלוהים ולא על פי מסורת  והוראת אדם].

אלוהים הושיע אותנו בחסד וחרט את תורתו על לב ילדיו (ירמיהו לא 34-30).

יעקב מנחה את כולנו לחיות ולעשות כמי שעתידים להישפט בכל רגע על המניעים שבליבנו לאור תורת החסד שאלוהים חרט בלב הנושעים.

יעקב אינו מתכוון למשפט בו נשפטים חסרי הישועה לדיראון עולם אלא למשפטם של המאמינים לפני כס המשיח (ב־קורינתים ה 10; א־קורינתים ג 15-12).

אז ייבחנו כל מעשינו באש וכל מעשה שנעשה ממניע פסול יישרף. כל מעשה שנעשה ממניע קדוש וטהור יזוקק ויעמוד לזכותו של העושה אותו, ויהווה גורם קובע לסוג העטרות שיקבל ולתפקיד בו ישרת את האדון בממלכתו.

"אֵין רַחֲמִים בַּדִּין לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג בְּרַחֲמִים."—על אילו רחמים מדבר יעקב?—על הרחמים שנמנעו מהעניים ומהמסכנים. אם תפנו להם גב ותקשו עליהם, לא ירחם עליכם אלוהים בעת משפט.

יעקב מזהיר את שומעיו: מכיוון שכולנו אשמים לפני אלוהים ולא מושלמים בדבר, הרי שכולנו נזדקק לרחמי שמים.

אם אלוהים ישפוט אותנו רק על פי אמות מידה של צדק, ניענש למוות ולדיראון עולם לנצח נצחים. לפיכך, "הָרַחֲמִים מִתְנַשְֹאִים עַל הַדִּין." מכיוון שכולנו זקוקים לרחמי אלוהים הרי שראוי שננהג באותה מידה כלפי הזקוקים לרחמים היום.

סיכום לפסוקים 13-1:

יעקב מזהיר את המאמינים מפני משוא פנים:

  1. משוא פנים יגרום לכם לפספס את אלה שאלוהים בחר.

בדרך זו תלכו אחרי הנחיית הבשר ותתעלמו מהאנשים שאלוהים פועל בהם ודרכם.

אם תפספסו את בחירת אלוהים — תפספסו את ברכתו ותעשו את רצונכם, אך לא את רצונו. שירותכם יהיה לשווא.

  1. משוא פנים הוא עבירה על תורת החירות של אלוהים.

משוא פנים היא פעולה הנוגדת את מצוות אלוהים הבסיסית — ואהבת לרעך כמוך, ואינה מייצגת את אופן פעולתו או דרכו של אלוהים. מי שפועל כך, פועל בניגוד לתורת אלוהים.

  1. אלוהים ישפוט את הנוהגים במשוא פנים.

נכון שאלוהים לא תמיד שופט את הרע מידית, אך כולנו יודעים, ששום דבר אינו נסתר מעיניו. מכיוון שבכל רגע אנו עשויים לפגוש את האדון ולתת דין וחשבון על כל מעשינו, הבה ונוודא שאלו ישקפו את טוהר אלוהים וקדושתו.

אמונה חיה לעומת אמונה מתה

יעקב ב, פסוקים 26-14

עד כה למדנו…

  • איך להתנהג בעתות משבר;
  • איך לעמוד בניסיונות שאלוהים מאפשר בחיינו ואיך לא להפוך אותם לפיתוי שיכשיל אותנו;
  • איך להגיב לדבר אלוהים ולהתנהג באופן שוויוני — ללא משוא פנים— כלפי בני אדם.

בפסוקים אלו מלמד אותנו יעקב את ההבדלים בין אמונה מתה (אמונה שאינה מושיעה) לאמונה חיה ומושיעה.

מאז ימי בראשית נושעו בני אדם על סמך אמונתם באלוהים כַּאחד אשר עתיד להושיעם מקללת החטא.

מאז ימי בראשית בטאו בני אדם נושעים את אמונתם החיה והכנה באמצעות ציות למצוותיו של אלוהים ולהנחיותיו (בראשית פרקים טו וכב).

לאורך התורה מבהיר אלוהים לבני ישראל שוב ושוב שכל קורבנותיהם ומעשיהם כאין הם, אם אינם נובעים מאמונה כנה באלוהים. אלוהים התריע בפי הנביאים שאמונה חיה וכנה אינה מתבטאת רק במילוי מצוות טכניות אלא באהבת הזולת, ובנתינה הנובעת משפעת נוכחותו של אלוהים בלב המאמין (דברים י 12-21, מיכה ו 8-6, הושע ו 6).

מכיוון שאף אדם לא יכול היה למלא את כל מצוות אלוהים בשלמותן, צריך היה כל יהודי ירא אלוהים להבין שישועתו — כפרת עוונותיו — היא פועל יוצא של חסד אלוהים (דברים כז 26; במדבר כא 9-4; ישעיהו נג; מיכה ז 20-14).

זהותו של המושיע מעולם לא הייתה בגדר סוד. לאורך התנ"ך מצויין במפורש שאלוהים הוא המושיע. הנביאים חידדו את הנושא וגילו שהמושיע הוא לא אחר מאשר ההוויה אותה אנו בני האדם יכולים לראות — קרי — אל שדי, מלאך פניו של אלוהים, קדוש ישראל.

הנביאים ניבאו אודות המשיח. בחסד אלוהים ובנבואות רבות תיארו לנו את זהותו, מאפייניו, מועד הופעתו, מקום היוולדו ותכלית פועלו.

בברית החדשה המסר זהה. גם בברית החדשה מתבססת הישועה על אמונה כנה במשיח, אלא כעת נדרש המאמין לזהות את המשיח בשמו, זאת מכיוון שהמשיח הופיע והגשים את הנבואות המתייחסות להופעתו הראשונה.

לאור הדברים הללו ישועה מושיעה היא זו המתבססת על אמונתו של האדם בישוע כאדון וכמושיע מן החטא.

אמונה מושיעה אינה מסתכמת בהכרזה בלבד אלא מתבטאת בשינוי חיים, בהקדשת חיינו למילוי רצון אלוהים (יוחנן ח 12, 32-31;מה"ש ד 12; יוחנן ג 16, יד 6; רומים י 10-9, יב 2-1; אפסים ד 6-1, 32-17).

להלן אוסף פסוקים המלמד שישועה היא מתנת חסד מאלוהים המבוססת על אמונה בישוע.

א.         אפסים ב 9-8:   "בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה."

ב.         ב־קורינתים ה 7:           "עַל־פִּי אֱמוּנָה אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּכִים וְלֹא עַל־פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם."

ג.         עברים יא 6:      "בְּלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים."

ד.         רומים יד 23:     "כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה חֵטְא הוּא."

כמו שלאורך התנ"ך כשל עם ישראל פעמים רבות ויחסו לאלוהים התבטא במילוי מצוות ללא אהבה או קרבה אישית, כך קרה גם בחייהם של אנשים רבים בקהילה, אשר כינו עצמם מאמינים בישוע אך לא נכנעו למצוותיו מתוך אהבה והקרבה.

אמונתם הייתה אמונה מתה. אמונה שהסתכמה בהכרזות, במילים גבוהות, ומאוחר יותר בדת שלעיתים נראתה מפוארת מבחינה חיצונית אך ניטלה ממנה הישועה.

על מנת להזהיר אותנו לבל נהיה שותפים לאמונה חסרת ישועה, מציין יעקב את סוגי האמונה הקיימים ומנחה אותנו לאמץ את האמונה המושיעה. נלמד על אודות…

א.       אמונה מתה (פס' 17-14);

ב.       אמונה כזו שיש לשדים (פס' 19-18);

ג.       אמונה דינמית וחיה— אמונה מושיעה (פס' 26-21).

א.     אמונה מתה (יעקב ב 17-14)

אַחַי, מַה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֹאמַר אִישׁ, "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה," וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ?15 אָח אוֹ אָחוֹת אִם יִהְיוּ בְּעֵירֹם וְאֵין לָהֶם לֶחֶם חֻקָּם,16 וְאִישׁ מִכֶּם יֹאמַר לָהֶם, "לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְאִכְלוּ לָשׂבַע," וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם צָרְכֵי גּוּפָם — מַה הוֹעַלְתֶּם?17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ.

יעקב מציג דוגמה מעשית מחיי הקהילה. הוא לא בחר דוגמה שאף אחד משומעיו לא התנסה בה, אלא מקרים שהם ראו והתנסו בהם בחיי היומיום. יעקב בחר בדוגמה נפלאה המוכיחה שאמונה מעניקה חיים רק כאשר היא חיה ודינאמית.

המקרה לדוגמה:

לקהילה (או לפתח ביתו של אדם הטוען להיות מאמין בישוע) נכנס אח כשהוא ערום ורעב —הכוונה למאמין חסר כל.

שימו לב לדוגמה הקלה. יעקב לא מציג מקרה של אויב שבא לבקש טובה, אף לא מדמיין מישהו זר שמנסה לנצל את טוב לבם של חברי הקהילה או של מאמין כלשהו. מדובר במקרה פשוט, המעמיד במבחן את אמונתם של המכותבים ברמה הבסיסית ביותר — לחם ובגד עבור אח במשיח!

ובכן, אדם עם "אמונה מתה"—אדם שנוהג להגיד "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה"— מבחין בצרכיו של המסכן, ומה הוא עושה? — במקום לספק את צרכיו של האח, הוא "מספק" לו מילים: "לך לשלום, התחמם, אכול לך ארוחה טובה — תרגיש טוב, אחי."…והאח הולך רעב וחסר כל, כשם שנכנס.

רבותי, האח המאמין לא בא לבקש דירה, מכונית או טבעת זהב. הוא הגיע עם צורך מחיה בסיסי. כתבי  הקודש מציינים לבוש ולחם כצרכיו הבסיסיים ביותר של אדם (בראשית כח 20; א־טימותיאוס ו 8). זאת אומרת, שאותו עני ביקש את המינימום הנדרש על מנת לחיות (לפי פסוק 15 ייתכן שאפילו לא ביקש שום דבר, שהרי צרכיו נראו בברור ללא צורך במילים).

שאול השליח כתב לגלטים בפרק ו 10:"נִגְמֹל טוֹב לְכָל אָדָם, וּבְיִחוּד לִבְנֵי אֱמוּנָתֵנוּ." אדם בעל אמונה מתה לא יענה גם לצורך שכזה, כי הרי הסובלים הם לא באמת "בני אמונתו". עזרה לזולת היא ביטוי של אהבה, ואמונה חיה פועלת דרך אהבה (גלטים ה 6).

"אִם יֹאמַר אִישׁ, 'יֵשׁ לִי אֱמוּנָה' וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים…"—ישנם אנשים הטוענים שהם מאמינים. הם מומחים בדיבורים ובתפילות שנשמעות כמו שירים. הם מכירים את התנ"ך ובקיאים בכל עקרונות האמונה המשיחית. הם ידועים אולי כ"רוחניים" ביותר, אך ברגע שנדרש מהם לפעול או לתת, הם מעלים תירוצים שונים ומשונים כדי להצדיק את חוסר מעורבותם המעשית. ישוע אמר על אנשים כאלו: "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" (מתי ז 21).

שאלה: לאור הנאמר עד כה, מי מכם חושב בכנות כרגע שיש אפשרות שאם יפגוש את ישוע היום יאמר לו האדון: "סור ממני, אני לא מכיר אותך"?

קבלת ישוע כאדון ומושיע אישי הוא מאורע מרכזי ומכונן בחייו של אדם. אף אחד לא יכול להישאר אדיש כשהשינוי הזה מתרחש בחייו. זה כמו לצפות מאדם שמתחשמל להישאר אדיש. — זה בלתי אפשרי! הרי מדובר בלידה מחדש — בהתחלה של חיים חדשים!

"…וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים."—יעקב שואל בפסוק 14: "הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ?"— "האם סוג כזה של אמונה תושיע את האדם?"—איזה סוג של אמונה? אמונה שאינה מוכיחה את אמיתותה במעשים. התשובה היא "לא!"

לפיכך: מי שטוען להיות מאמין בישוע והוא אדיש לסבלו ולמחסורו של האח העני הנקרה בדרכו, ואינו נוקף אצבע לעזרה, הריהו אדם בעל אמונה מתה, דהיינו – ככל הנראה לא נושע.

שים לב: תודה לאלוהים שאיננו נשלחים לדיראון עולם על כל החלטה שגויה או טעות. יעקב אינו מתכוון למקרה חד פעמי בו נכשלנו, אלא למצב המשכי המציין את הלך מחשבתנו הקבוע.

■            האם עלי לרוקן את כיסי ולהאכיל כל פושט יד בעיר?;

כולנו יודעים שמספר לא מבוטל של חסרי בית ופושטי יד הם עניים מקצועיים המסרבים לקבל אוכל, ומוכנים לקחת רק כסף כדי לקנות שתייה חריפה וסיגריות.

האם בשל כך עלי להיות אדיש לצורכי אדם רעב\ערום מחוץ לקהילה?—לא! כולנו מכירים את הדוגמה של השומרוני הטוב.

בכל אופן, אשתי ואני מפקידים את כל מעשרותנו בקופת הקהילה ויודעים שהקהילה אינה אדישה לצרכים האמיתיים של האחים שבתוכה.

בקצרה, יעקב מציין שאמונה מתה היא זו המתעלמת מצורכי הזולת שאותם יש לספק באהבה ובהקרבה.

סוג נוסף של אמונת שקר הוא…

ב.     אמונה כמו זו של השדים (יעקב ב 19-18)

וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֹאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי.19 אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים."

יעקב רצה להמם את שומעיו ולכן לקח את השדים כדוגמה. שומעיו של יעקב מבינים היטב ששדים אינם מהווים דוגמא חיובית ואינם עתידים לבלות את הנצח בממלכת אלוהים. הדבר האחרון שאדם ירצה הוא להשתוות לשדים או להישפט לדיראון עולם יחד אתם.

■            במה מאמינים השדים?

  • הם מאמינים בקיומו של אלוהים;
  • הם מאמינים באלוהותו של ישוע (מרקוס ג 12-11);
  • הם מאמינים שיום יבוא וייענשו (לוקס ח 31);
  • הם יודעים שישוע הוא זה אשר ישפוט אותם (מרקוס ה 13-1).

למרות כל הידע המדויק שלהם על אודות אלוהים ועל המשיח, אמונתם אינה אמונה מושיעה.

מדוע השתמש יעקב בדוגמה שכזו?

הפרושים היו מתגאים בפסוקים שהיו אומרים כל בוקר ובהצהרות גדולות ביחס לאמונתם ולהשתיכותם הדתית, כאילו אמירת הפסוקים והצהרות מילוליות מוכיחות את אמונתם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד" (דברים ו 4). יעקב אומר להם: "אז מה אם אתם מאמינים באלוהים, גם השדים מאמינים, ולא רק מאמינים, הם רועדים ממנו. זה עדיין לא מספיק."

ידיעתם של השדים את אלוהים אינה מושיעה אותם מכיוון שאינם נכנעים לרצון אלוהים ואינם משרתים אותו באמונה ובאהבה.

בפסוק 18 יעקב קורא תיגר על בני האמונה המתה: "הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים!"—איך אפשר להפגין אמונה ללא מעשים? — זה בלתי אפשרי! שהרי אין אהבה ללא פעולה. אין כניעה לאלוהים ללא ציות. מה שאדם מאמין בו חייב להתבטא במה שהאדם עושה. המעשים לא מושיעים את האדם, אבל המעשים מעידים על אמונתו.

לכן הוא ממשיך ואומר: "…וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי."—

"שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (אפסים ב 10, טיטוס ב 144).

במילים פשוטות: אמונה מושיעה היא כזו שחייבת להתבטא בפועלו של אלוהים בחיינו.

עד כה יעקב הציג שני סוגים של אמונה:

האחת – אמונה מתה: הידע נמצא בראש אך לא בא לידי ביטוי בפעולות חיצוניות (אמונה אינטלקטואלית בלבד).

השניה, אמונה כמו זו שיש לשדים: ידע ורגשות.

יעקב הוכיח כי אין זה די לדעת את התנ"ך כולו, ואפילו לפחד מאלוהים, כדי שהדבר יחשב לאמונה מושיעה.

הסוג השלישי של האמונה הוא…

ג.      אמונה דינמית וחיה— אמונה מושיעה (יעקב ב 26-20)

אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? 21 אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? 22 הִנְּךָ רוֹאֶה כִּי הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה, 23 וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הָאוֹמֵר, "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה," וְגַם נִקְרָא "אוֹהֵב אֱלֹהִים". 24 הִנְּכֶם רוֹאִים כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. 25 וְכֵן גַּם רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים כַּאֲשֶׁר אָסְפָה אֶת שְׁלִיחֵי יְהוֹשֻׁעַ אֶל בֵּיתָהּ וְשִׁלְּחָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת? 26 כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.

המילים "אמונה" ו"מעשים" מופיעים 12 פעמים כל אחת בפסוקים 26-14 כדי לומר לנו שאם ישנה אמונה, עליה לבוא ביחד עם מעשים.

"אִישׁ בַּעַר!" = חֲסַר דַּעַת, בּוּר (אבן־שושן). —יעקב משתמש במילת גנאי כדי להדגיש שהמסר שלו אמור להיות ידוע לכל. הוא הרי נאמר, נראה ונלמד לכל אורך כתבי הקודש. אדם צריך להיות "בער" כדי לפספס עיקרון זה.

לאורך כתבי הקודש, אמונה אמיתית ומושיעה היא כזו המניבה פעולה בחיי המאמין. זוהי אמונה עם כוח, שמראה תוצאות ומשנה את חיינו. אמונה אמיתית מבוססת על דבר ה' ופועלת על פיו. היא נוגעת בידע, ברגשות, אך גם ברצון שלנו לפעול על פי הנחית אלוהים שבדברו. אמונה מושיעה מפעילה את הגוף כולו. המוח מבין את האמת, הלב חפץ באמת, והרצון פועל על פי האמת.

"אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק?"— האיגרת אל העבריים מציגה בפרק יא את גדולי האמונה בתנ"ך, וכולם ללא יוצא מן הכלל מוזכרים על פי מעשיהם. לכן משתמש יעקב באיגרתו גם באברהם וברחב על מנת להביא דוגמה של אמונה מושיעה. בחירתן של שתי הדוגמאות מפתיעה עקב השוני ביניהן:

  • אברהם יהודי — רחב גויה.
  • אברהם צדיק — רחב זונה.
  • אברהם "אוֹהֵב אֱלֹהִים" — רחב כנענית, משתייכת לעם העוין את אלוהים.

אם כן, מהו המשותף בין שתי דמויות שונות לחלוטין אלו?

שניהם האמינו באלוהים והוכיחו את אמונתם באמצעות מעשים. אברהם שמע לדבר אלוהים. הוא עזב את בית אביו באור כשדים והלך באמונה לארץ כנען. בלילה הראה אלוהים לאברהם את כוכבי השמים ואמר לו שכמספר הכוכבים — כן יהיה זרעו (בראשית טו).

"…וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."—מה אברהם עשה? אברהם האמין ואלוהים ראה באמונתו צדקה (בראשית טו 6). מה זאת אומרת? —אלוהים מחק את כל חטאיו של אברהם וראה בו אדם צדיק. אלוהים החשיב את הצדקה שלו עצמו כאילו הייתה צדקתו של אברהם. אברהם לא עבד להשגת צדקתו, הוא קיבל אותה במתנה מאלוהים.

"הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ?"—בבראשית פרק כב צווה אלוהים על אברהם להקריב לו את בנו. אברהם לא שאל שאלות, ולמחרת קם עם שחר על מנת למלא את הציווי האלוהי.

מעשיו של אברהם מוכיחים כי לבו חפץ למלא את דבר ה'. הם מצביעים על כך שאמונתו היתה אמיתית ומושיעה. אברהם ידע שישוב עם בנו, ולכן אמר למשרתיו: "אני ויצחק נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם." אברהם ידע זאת כי בטח באמיתותה של ההבטחה האלוהית, שמיצחק יקים לו זרע.

"וְכֵן גַּם רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים?"—הדוגמה השניה היא זו של רחב (יהושע ב 6).

"…כַּאֲשֶׁר אָסְפָה אֶת שְׁלִיחֵי יְהוֹשֻׁעַ אֶל בֵּיתָהּ."—יהושע שלח מרגלים ליריחו כדי לגלות את מידת כוחה ולארגן כוח פלישה כדי לכבוש אותה. המרגלים פגשו את רחב והיא הגנה עליהם בכך שהעניקה להם מחסה ואפילו סיכנה את חייה למענם.

רחב האמינה באלוהים על סמך הדברים ששמעה. היא הוכיחה את אמונתה על ידי מעשיה למען המרגלים מבני ישראל. רחב הגיבה לדבר ה' במוחה, ברגשותיה וברצונה. היא פעלה תוך סיכון חייה.

האם יודעים אתם מדוע עלינו להעריך אנשים אלו?

  • הם בטאו את אמונתם במעשים שהיו בגדר הקרבה אישית;
  • הם אף סיכנו את חייהם עבור מה שהאמינו — וללא היסוס;
  • הם שמעו, ראו וידעו חלק מכלל פעולותיו של אלוהים, וזה הספיק להם כדי להפקיד את חייהם בידו.

אנחנו— המאמינים בישוע היום — מחזיקים את כתבי הקודש השלמים בידינו, מודעים ומלומדים בכל הפסוקים, אך רק מעטים מאיתנו מפקידים את מלוא חייהם ביד האדון באמונה זכה ושלמה… האם האדון אינו ראוי ליותר מכך?

פסוק 26:

כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.

■            איך נבדוק אם אמונתנו היא חיה או מתה?

הבה ונשאל את עצמנו מספר שאלות:

  1. האם אי פעם הבנתי שאני חוטא והודיתי בכך בפני אלוהים?
  2. האם אני באמת מאמין שישוע הוא בן אלוהים, שהוא מת עבור חטאי, נקבר וקם ביום השלישי?
  3. האם באמת חזרתי בתשובה? והאם מעשי השתנו מאז?
  4. האם אני נהנה ללמוד מדבר אלוהים?
  5. האם אני משתוקק להתחבר עם מאמינים?
  6. האם אחרים יכולים להעיד עליי שאני מאמין? האם מעשיי משקפים את אמונתי?
  7. האם אני חפץ לחלוק את אמונתי עם אחרים— או שאני בוש באמונה בישוע?
  8. האם אני מוכן לפגוש את האדון בכל רגע?

לא כולנו חשים אותה הרגשה ובאותה עוצמה, אך עלינו להיות מודעים לכל אחד מהסעיפים הללו ולנסות ולבטא כל אחד מהם בחיינו באופן מלא ומושלם. כי הרי…

כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.