שני בעלי החוב

לוקס ז 43-41

מבוא

?         זוכרים את המשל שלמדנו בשבוע שעבר? — משל שני הבונים (או "הבית על הסלע"):

  1. האחד בחר לחסוך ביסודות. הוא בנה על חול — וישוע ממשיל אותו לאדם ששומע את דבריו אך בוחר שלא לעשות אותם. ישוע קורא לאדם כזה "אֱוִיל" — טיפש.
  2. הבנאי השני במשל בחר להשקיע ביסודות הבית, והוא ייסד אותו על הסלע. אותו ישוע ממשיל לאדם ששומע את דבריו וגם עושה אותם. בנאי כזה נקרא "נָבוֹן".

כל אחד חייב לעשות את הבחירה הזאת: לציית לישוע — או לא לציית.

והיום נלמד על כך שאפילו אם אין לך אוברדרפט, ואין לך משכנתא, ואתה לא חייב כסף לאף אחד — אתה בכל זאת בעל חוב. בעצם כולנו חייבים.

 

שני בעלי החוב

המשל

לוקס ז 43-41:

41 "לְנוֹשֶׁה מְסֻיָּם הָיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹב. הָאֶחָד הָיָה חַיָּב לוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרִים, וְהַשֵּׁנִי חֲמִשִּׁים דִּינָרִים. 42 כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִשִֹיגָה יָדָם לְשַׁלֵּם וִתֵּר לִשְׁנֵיהֶם. וְעַכְשָׁו, אֱמֹר נָא, מִי מִשְּׁנֵיהֶם יֹאהַב אוֹתוֹ יוֹתֵר?"

43 הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן [ואנחנו תיכף נשמע איזה שימעון]: "לְפִי דַּעְתִּי, זֶה שֶׁהַנּוֹשֶׁה וִתֵּר לוֹ יוֹתֵר."

אָמַר יֵשׁוּעַ: "יָפֶה פָּסַקְתָּ."

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

מי שהיה זקוק להלוואה בתקופת בית שני לא פנה לבנק (לפחות לא בארץ ישראל) אלא למלווה פרטי. ישוע מצייר כאן תמונה של "נוֹשֶׁה מְסֻיָּם [שלו] הָיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹב" — זאת אומרת לא של חבר או בן משפחה נדיב שעוזר ומלווה מתוך רחמים, אלא של אדם בעל אמצעים שנותן הלוואות ומרוויח מהריבית.

שומעיו של ישוע יכלו להזדהות עם בעלי החוב שבמשל, כי הרי מי לא מכיר את ההרגשה "להיות חייב". גם הסכומים היו בתחום המקובל (ולא חוב של מיליונים כמו במשל העבד שלא רצה למחול [מתי יח 35-23]):

  • 50 דינרים היו שווה ערך לשכר עבור 50 ימי עבודה של פועל;
  • 500 דינרים היוו שכר עבודה עבור כשנה וחצי.

כיום אנחנו מתבדחים על מי ששוקע בחובות כעל "עבד לבנק", אך בני זמנו של ישוע עוד הכירו אנשים שנמכרו לעבדוּת של ממש בגלל אי־יכולת להחזיר חובות (מתי יח 25).

מה שמִן הסתם הפתיע את השומעים היתה נכונוּת הנושה לוותר על החוב. הרי מי פעם שמע על מלווה כספים מסחרי אשר, במקום להפעיל אמצעי אכיפה כמקובל, מתנדב לכסות חובות של פושטי־רגל מכיסו? זוהי התאבדות עסקית!

הרקע שעליו סופר המשל

לפנינו עוד מקרה שבו המשל לא רק "צומח" באופן טבעי מתוך המתרחש, אלא ישוע גם מפרש ומסביר אותו לכל הנוכחים.

לוקס ז 50-36:

הזמנה לסעודה

36 אַחַד הַפְּרוּשִׁים בִּקֵּשׁ מִיֵּשׁוּעַ כִּי יִסְעַד אִתּוֹ. הוּא נִכְנַס לְבֵית הַפָּרוּשׁ וְהֵסֵב שָׁם.

מה שנראה במבט ראשון כהכנסת אורחים נדיבה מתברר בהמשך כעוד נסיון לגרום לישוע להפליל את עצמו באמירותיו בנוכחות עדים (לוקס יד 1; מתי כב 15).

לא היתה בהזמנה הזו כל כוונה לכבד את ישוע. עובדה שהמארח לא עמד בכללים הנהוגים כלפי אורח מכובד ואף לא העניק לו את המינימום שאורח "רגיל" ציפה לקבל: מים לרחיצת הרגליים (פס' 44).

האורחת שעשתה בושות

לזכותו של הפרוש יש לציין שביתו היה פתוח גם למי שלא הוזמן רשמית:

37 וְהִנֵּה אִשָּׁה חוֹטֵאת מִן הָעִיר, שֶׁיָּדְעָה כִּי הוּא מֵסֵב בְּבֵית הַפָּרוּשׁ, הֵבִיאָה פַּךְ שֶׁמֶן בֹּשֶׂם. 38 הִיא הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְרָכְנָה לְרַגְלָיו כְּשֶׁהִיא בּוֹכָה, וּבְדִמְעוֹתֶיהָ הֵחֵלָּה לְהַרְטִיב אֶת רַגְלָיו. אַחֲרֵי כֵן נִגְּבָה אוֹתָן בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ, נִשְּׁקָה אֶת רַגְלָיו וּמָשְׁחָה אוֹתָן בְּשֶׁמֶן בֹּשֶׂם.

"אִשָּׁה חוֹטֵאת מִן הָעִיר" נכנסת מהרחוב — כנראה יחד עם אנשים נוספים שבאו כדי להקשיב לדברי החכמה של ישוע והסועדים הפרושים.

"הִיא הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְרָכְנָה לְרַגְלָיו." — כמקובל אצל בעלי אמצעים דאז, הסועד שכב על צדו כשהוא נשען על מרפק אחד ואוכל עם היד השנייה. ראשו היה קרוב לשולחן ורגליו רחוקות ממנו. מהתנוחה הזו קבלנו את "כולנו מסובין" בליל הסדר.

על הקורא לשכוח מהציורים הנוצריים מימי הביניים שבהם נראית "האישה החוטאת" זוחלת מתחת לשולחן על־מנת להגיע לרגליו של ישוע. בתוך מעגל האורחים הפחות מכובדים שעמדו לאורך קיר החדר, מסביב לסועדים אשר שכבו במעגל הפניםי, היא פשוט בחרה לעצמה מקום קרוב לקצה משכבו של ישוע.

דליטש מתרגם נכון: "וַתַּעֲמֹד לְרַגְלָיו מֵאַחֲרָיו." (במקור היווני στᾶσα — "עומדת"), כי בהתחלה האישה בוודאי לא "רָכְנָה לְרַגְלָיו" של ישוע אלא חיכתה להזדמות למשוח את ראשו בבושם היקר שהביאה למטרה זו (פס' 37, 47).

אך כעבור מספר דקות הכריעה סערת הרגשות שהתנהלה בתוכה. היא פרצה בבכי, ודמעותיה הרטיבו את כפות רגליו של ישוע. רק בשלב הזה היא התקופפה קדימה, הורידה את כיסוי ראשה, נגבה את רגליו של ישוע בשערותיה ואף נשקה אותן. מפני שלא היה לה שום דרך להתקרב לשולחן ולראשו של ישוע, היא בלית ברירה יצקה את שמן הבושם על כפות רגליו.

כל המראה היה מביך מאוד עבור המארח וכל האורחים האדוקים: "תראו איזו בושה! 'אִשָּׁה חוֹטֵאת' שמוּכרת בכל העיר נוגעת ברב ישוע — והוא לא מגרש אותה ולא אומר לה כלום!"

ישוע קורא מחשבות

הכתוב ממשיך לפרט:

39 הַפָּרוּשׁ שֶׁהִזְמִינוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַנַּעֲשֶׂה, אָמַר בְּלִבּוֹ: "אִלּוּ הָיָה זֶה נָבִיא, הָיָה יוֹדֵעַ מִי הִיא וּמַה טִּיבָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַנּוֹגַעַת בּוֹ — שֶׁהִיא אִשָּׁה חוֹטֵאת."

"לנביא אמיתי יש יכולת של 'הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת' (קור"א יב 10)," חשב הפרוש לעצמו, "והנה ישוע, לא רק שאינו מבין מי האשה הזאת, הוא אפילו מרשה לה לגעת בו. זוהי עוד הוכחה שאלוהים לא שלח אותו."

40 פָּנָה אֵלָיו יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "שִׁמְעוֹן, יֵשׁ לִי דָּבָר לוֹמַר לְךָ."

בפניה הזו למארח ישוע קוטע את כל הלחישות והשיחות שבוודאי התנהלו בין האורחים ומשיג את מלוא תשומת הלב.

אָמַר שִׁמְעוֹן: "דַּבֵּר, רַבִּי."

למדנו את הרקע — וכעת אנחנו מוכנים לשמוע את…

משל שני בעלי החוב (43-41 )

41 "לְנוֹשֶׁה מְסֻיָּם הָיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹב. הָאֶחָד הָיָה חַיָּב לוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרִים, וְהַשֵּׁנִי חֲמִשִּׁים דִּינָרִים. 42 כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִשִֹיגָה יָדָם לְשַׁלֵּם וִתֵּר לִשְׁנֵיהֶם. — וְעַכְשָׁו, אֱמֹר נָא, מִי מִשְּׁנֵיהֶם יֹאהַב אוֹתוֹ יוֹתֵר?"

43 הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: "לְפִי דַּעְתִּי, זֶה שֶׁהַנּוֹשֶׁה וִתֵּר לוֹ יוֹתֵר."

אָמַר יֵשׁוּעַ: "יָפֶה פָּסַקְתָּ."

…והוא מיד ממשיך ב…

פירוש המשל (48-44 )

44 וּבִפְנוֹתוֹ אֶל הָאִשָּׁה אָמַר אֶל שִׁמְעוֹן: "אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת? — אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְבֵיתְךָ…

  • וּ[אתה, שמעון] מַיִם בִּשְׁבִיל רַגְלַי לֹא נָתַתָּ,
    ●   אַךְ הִיא בְּדִמְעוֹתֶיהָ הִרְטִיבָה אֶת רַגְלַי
    וּבְשַׂעֲרוֹתֶיהָ נִגְּבָה אוֹתָן.
  • 45 אַתָּה[, שמעון] נְשִׁיקָה לֹא נָתַתָּ לִי,
    ●   אַךְ הִיא מֵאָז שֶׁנִּכְנַסְתִּי לֹא חָדְלָה לְנַשֵּׁק אֶת רַגְלַי.
  • 46 [אתה, שמעון] בְּשֶׁמֶן אֶת רֹאשִׁי לֹא מָשַׁחְתָּ,
    ●   אַךְ הִיא בְּשֶׁמֶן בֹּשֶׂם מָשְׁחָה אֶת רַגְלַי.

47 עַל כֵּן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ:

  • נִסְלְחוּ לָהּ חֲטָאֶיהָ הָרַבִּים, כִּי רַבָּה אַהֲבָתָהּ. —
    ●   אֲבָל מִי שֶׁנִּסְלַח לוֹ מְעַט אוֹהֵב מְעַט."

48 וְאֵלֶיהָ אָמַר: "נִסְלְחוּ לָךְ חֲטָאַיִךְ."

אם כך,…

  • מי שנמשל לבעל החוב הקטן, הוא שמעון הפרוש, כי הוא הרי השתדל מאוד לחיות חיים טהורים, לשמור מצוות, להתפלל ולהקריב קורבנות כנדרש בתורה.

אבל כמובן, גם בעל חוב קטן, כל עוד "שלא משיגה ידו לשלם", נשאר בעל חוב.

שים לב שזה בדיוק מה שישוע רוצה להבהיר לשמעון: "האם חשבת שלך אין חוב? האם אתה מאמין שתוכל להצטדק לפני אלוהים בכוחות עצמך על־ידי שמירת מצוות?

דע לך שכל בני האדם הם בעלי חוב. כולם כאלה 'שֶׁלֹּא הִשִֹיגָה יָדָם לְשַׁלֵּם' — גם אתה, שמעון."

כרגע ישוע מציע לפרוּש המארח את מחיקת חובו — את סליחת החטאים. כל שעליו לעשות הוא לנהוג לפי דוגמת האשה החוטאת. הרי אליה ישוע אומר: "נִסְלְחוּ לָךְ חֲטָאַיִךְ." עכשיו הגיע תורו של שמעון לפנות לישוע ולהיכנע לו.

  • ומי שנמשל לבעל החוב הגדול זו כמובן האישה החוטאת. היא חיה חיי פריצות והוללות גלויים — והיא היתה מודעת לחטאה.

אך ההבדל המכריע בינה לבין שמעון הפרוש המכובד לא היה בגודל החטא. ההבדל היה במה שהתרחש בתוך הלב שלהם. — זוכרים? אמרנו לפני דקה שישוע קורא מחשבות:

▪          האישה לא רק בכתה, היא גם התפללה. בעומק לבה היא התחננה לפני אלוהים לחסד ולסליחה;

▪          שמעון הפרוש, באותו זמן, הביט באישה החוטאת, הישווה את עצמו עליה וחשב בתוך לבו: "אני בסך הכל בן־אדם טוב. אני לא פושע, אני לא חוטא כמו זאתי; אין לי חוב!"

  • וישנה אישיות שלישית במשל: הנושה — והוא כמובן אלוהים. הרי רק אלוהים יכול לסלוח חטאים.

שמעון הפרוש ואורחיו המכובדים הבינו זאת היטב. לכן זה מיד הפריע להם כי…

ישוע טוען לפעול בסמכות אלוהית

49 הַמְסֻבִּים עִמּוֹ הֵחֵלּוּ לוֹמַר בְּלִבָּם: "מִי הוּא זֶה שֶׁגַּם סוֹלֵחַ עַל חֲטָאִים?"

50 הוֹסִיף וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה: "אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ,…
▪  לא המצווה שבאת לשמוע דברי חוכמה של רב מפורסם;
▪  לא המצווה שרחצת את רגליי;
▪  לא המצווה שהקרבת שמן בושם בשווי 300 דולר;

אלא אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ. לְכִי לְשָׁלוֹם."

הישועה היא "בַּחֶסֶד…עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" (אפס' ב 8). האישה החוטאת זכתה לסליחה ויצאה מהמפגש עם ישוע כשהיא נולדה מחדש — כמאמינה נושעת. במקרה שלה ישוע לא הוסיף את האזהרה "לְכִי וְאַל תּוֹסִיפִי לַחֲטֹא עוֹד" (יוחנן ח 11), אך אני משוכנע שהיא הבינה זאת גם בלי מילים.

לגבי שמעון, אנחנו יכולים רק לקוות שהוא קיבל את המסר — שאמר לעצמו: "כמה טעיתי כששפטתי את ישוע!"

  • "הייתי בטוח שאין לו מושג איזו אישה מעיזה כאן לגעת ברגליו — אך מתברר שהוא ידע אפילו את מחשבות לבה;"
  • "חשבתי שאני יכול להחניף לו על־ידי הזמנה לסעודה ולגרום לו להפליל את עצמו מול קבוצה של חכמים פרושים — אך הוא ידע את כוונותיי לאורך כל הדרך;"
  • "האמנתי שאין צורך לקבל רב תפרן כמו ישוע באותן מחוות שבהן אני מכבד את אורחיי המיוחסים — והנה הוא הוכיח אותי על הזלזול הזה מול כולם, ובצדק;"
  • "כל רב שאני מכיר היה מרגיש חובה להפגין סלידה לנוכח המגע הפיזי מצד האישה החוטאת, והדבר היה יוצר סצנה מביכה מאוד עבור כל המעורבים. — ישוע, לעומת זאת, נשאר רגוע ולכולם היה ברור שהוא בשליטה מלאה לאורך כל המאורע. הוא לא רק ידע איך לצאת מהמצב בצורה מכובדת — הוא אף גרם לי להבין שגם אני 'בעל חוב' שזקוק לסליחה."

מעט אהבה או הרבה אהבה

פסוק 47 מלמד אותנו שיעור חשוב:

"נִסְלְחוּ לָהּ חֲטָאֶיהָ הָרַבִּים, כִּי רַבָּה אַהֲבָתָהּ. — אֲבָל מִי שֶׁנִּסְלַח לוֹ מְעַט אוֹהֵב מְעַט."

לפעמים אנחנו לא קוראים את הפסוק הזה נכון. אמחיש זאת בשתי דוגמאות:

דוגמה א:  נגיד שפגשנו מאמין שנושע מתוך מצב של גיהינום ממש — מתוך רקע של פשע, התמכרות ואלימות — והוא מבשר נלהב, הוא שופע אהבה לישוע, לאובדים ולאחיו המאמינים. ואנחנו אומרים לעצמנו: "ברור. אחרי כל מה שהוא עשה — אחרי כל מה שעבר עליו לפני שנושע — ברור שהוא מלא בהודייה ואהבה לישוע."

דוגמה ב:  אך באותה מידה יש אחרים שנולדו במשפחה משיחית, גדלו בקהילה, בקייטנות ובחוגים משיחיים, נושעו בגיל צעיר מבלי לצלול לתוך הביבים של החטא —
וגם הם משרתים נאמנים ונלהבים אשר אהבת המשיח קורנת מהם.

לפי ההיגיון שלנו, דוגמה ב' סותרת את העיקרון שישוע מלמד בפסוק 47. אך זוהי טעות. הרי לא כתוב בפסוק הזה: "היא אוהבת הרבה מפני שנסלחו לה הרבה חטאים." לא. —כתוב: "נִסְלְחוּ לָהּ חֲטָאֶיהָ הָרַבִּים, כִּי רַבָּה אַהֲבָתָהּ." דהיינו, "היא אוהבת הרבה, ולכן נסלחו לה חטאיה."

הטעות הזו נובעת מהבנתנו של חומרת החטא — מכך שאנחנו נוהגים להבדיל בין "חטא גדול" ל"חטא קטן". אלוהים אינו עושה את ההבדל הזה.

כל אי־ציות למצוותיו הוא חטא; ולכל אי־ציות לאלוהים יש אותה תוצאה: מוות רוחני — ניתוק מנוכחות אלוהים — נצח באגם האש.

הנה שתי דוגמאות שכולנו מכירים:

א.        החטא הראשון בהיסטוריה: השטן רצה לשבת במקומו של אלוהים (ישע' יד 15-12; לוקס ט 18). הוא המציא את חטא הגאווה שממשיך להרוס את עולמנו גם היום. — עבורינו זוהי דוגמה ל"חטא גדול".

ב.        החטא השני בהיסטוריה: אדם וחוה אכלו מעץ הדעת (ברא' ב 17, ג 6). בסך הכל אכילת פרי. — לפי הבנתנו זהו בהחלט "חטא קטן".

אך אלוהים שפט את שניהם באותה חומרה: הִלל־בן־שחר, השטן, יבלה את הנצח באגם האש, ואדם הראשון — לו היה חוזר בתשובה — היה צפוי לעונש זהה (התגל' כ 10, 15).

!          לכן חשוב לזכור: כולנו חוטאים שנסלחו. כולנו היינו "בַּעֲלֵי חוֹב…שֶׁלֹּא הִשִֹיגָה יָדָם לְשַׁלֵּם." כולנו נושענו בחסד אלוהים בלבד.

הבה לא נפול באשלייה שאנחנו "מִי שֶׁנִּסְלַח לוֹ מְעַט". אין דבר כזה! לכולנו נסלח הרבה. ועם כל שנה נוספת שאלוהים בחסדו מעניק לנו עלי אדמות — לכל אחד מאתנו עוד יהיה צורך בהרבה סליחה.

לכן, אין לאף אחד את הזכות "לאהוב מעט". האדון ישוע מצפה מכולנו לאהוב הרבה (יוחנן יג 35), כי כך הוא אוהב אותנו (יוח"א ג 16; רומ' ה 10).