השופט יפתח – ספר שופטים פרקים י' – י"ב

השופט יפתח (ספר שופטים פרק י' 6 – י"ב 7)

 

א. רקע לספר שופטים.

בערוב ימיו של יהושוע בן נון, הוא אסף את בני ישראל ועודד אותם להיצמד לאלוהים ולתורתו.

המשפט שחרוט בלב רבים ותלוי כשלט בבתים רבים של יראי אלוהים הינו הפסוק מספר יהושוע כ"ד 15: "…ואנוכי וביתי נעבוד את יהוה"

יהושוע בן נון ידע היטב שלא יעבור דור אחד לפני שהעם יתפזר ויאמץ את תורות האלילים של העמים השכנים. במבט לאחור, גם אנו היום יכולים לומר שכל הנחוץ זה דור אחד הזונח את תורת אלוהים כדי להבטיח שכלל העם יפנה לדרך האלילות.

 

הערה: בעוד משה רבנו הקים יורש (יהושוע בן נון) לאורך כל שנות שירותו כמנהיג העם, יהושוע בן נון לא הקים ולא הכין יורש.

מדוע?

משה רבנו הוביל את עם ישראל אל הנחלה ובתוך הנחלה היה על העם לכבוש את הארץ מעמי כנען. לשם כך היה צורך בממשיך למשה.

יהושוע בן נון לעומתו הכניס את העם לנחלה והיה עימם בכיבושה.

כעת כשהעם יושב בנחלתו לשבטיו ומשכן אלוהים עומד, העם אינו זקוק ליורש ליהושוע בן נון, אלא עליו לקבל את מלכותו של אלוהים והנהגתו בכל תחום בחייהם.

על העם לפנות לכוהן הגדול בכל ענין לאומי, ואל שופטיהם בכל ענין פרטי.

אין מקום למלך בשר ודם בממלכת ישראל! (ראה שמואל-א ח' 1-7).

במבחן המציאות, עם ישראל לא פספס שום הזדמנות לסטות מתורת אלוהים וגם הפעם אימץ את האלילות על פני התורה הקדושה.

 

ספר שופטים ידוע לכולנו כספר בו מתואר מעגל הסבל והחזרה בתשובה של עם ישראל.

לאורך פרקים רבים אנו עדים לסדר הבא:

  1. עם ישראל סוטה מדרך אלוהים
  2. אלוהים מעניש את העם בעם אחר העולה עליהם למלחמה
  3. עם ישראל סובל תחת לחץ העם הנוגש
  4. עם ישראל זועק לרחמי אלוהים ואלוהים עונה לבקשתם
  5. אלוהים מעמיד לעמו מציל אשר מסיר את העול הזר והעם זוכה לתקופה של שלום ורגיעה
  6. עם ישראל חוזר לסורו וסוטה מדרך אלוהים…

 

כ 300 שנים לאחר תקופת יהושוע בן נון מתרחש האירוע הקשור ליפתח וכתוב בספר שופטים פרק י' מפסוק 6.

 

ו. וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת, וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם, וְאֶת-אֱלֹהֵי צִידוֹן, וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב, וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ.

ז. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן.

ח. וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא: שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד.

ט. וַיַּעַבְרוּ בְנֵי-עַמּוֹן אֶת-הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם-בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם; וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד.

י. וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: חָטָאנוּ לָךְ, וְכִי עָזַבְנוּ אֶת-אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים.

יא. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן-הָאֱמֹרִי וּמִן-בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן-פְּלִשְׁתִּים.

יב. וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם; וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם.

יג. וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא-אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

יד. לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל-הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם:  הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם.

טו. וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה: חָטָאנוּ, עֲשֵׂה-אַתָּה לָנוּ כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:  אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה.

טז. וַיָּסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם, וַיַּעַבְדוּ אֶת-יְהוָה; וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל.
יז. וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד; וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה.

יח. וַיֹּאמְרוּ הָעָם, שָׂרֵי גִלְעָד, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.

 

פרק י"א

א. וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה; וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח.

ב. וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים; וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה, וַיְגָרְשׁוּ אֶת-יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ, כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה.

ג. וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב; וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ.
ד. וַיְהִי מִיָּמִים; וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל.

ה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב.

ו. וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין, וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן.

ז. וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד: הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם?

ח. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח: לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.

ט. וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד: אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי. אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ.

י. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח:  יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ, אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

יא. וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין; וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה.
יב. וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר:  מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי?

יג. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח: כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי, בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.

יד. וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן.

טו. וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר יִפְתָּח:  לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן.

טז. כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה.

יז. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם. וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ.

יח. וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן; וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב.

יט. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי, מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל: נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי.

כ. וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל.

כא. וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם; וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא.

כב. וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי: מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק, וּמִן-הַמִּדְבָּר וְעַד-הַיַּרְדֵּן.

כג. וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ?

כד. הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ, אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ, אוֹתוֹ נִירָשׁ.

כה. וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב?  הֲרוֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל? אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם?

כו. בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה – וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?

כז. וְאָנֹכִי לֹא-חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי:  יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.

כח. וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו.
כט. וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.

ל. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.

לא. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה.
לב. וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ.

לג. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית, עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לד. וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.

לה. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ, וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ, בִּתִּי! הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.

לו. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אָבִי, פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה, עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ, מִבְּנֵי עַמּוֹן.

לז. וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ: יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי).

לח. וַיֹּאמֶר: לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.

לט. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל.

מ. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.

 

פרק י"ב 1-7:

א. וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי-עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!

ב. וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם: אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי-עַמּוֹן מְאֹד; וָאֶזְעַק אֶתְכֶם, וְלֹא-הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם.

ג. וָאֶרְאֶה, כִּי-אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדִי; וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?

ד. וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי גִלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת-אֶפְרָיִם; וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת-אֶפְרַיִם, כִּי אָמְרוּ: פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם, גִּלְעָד, בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה.

ה. וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אֶעֱבֹרָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי-גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה? וַיֹּאמֶר לֹא.

ו. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר-נָא שִׁבֹּלֶת, וַיֹּאמֶר: סִבֹּלֶת, וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף.

ז. וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת-יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים; וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד.

 

בתקופתו של יפתח, נלחצו בני ישראל על ידי בני עמון.

העמונים שכנו בצד המזרחי של ירדן באיזור הידוע גם היום כעיר הבירה של מדינת ירדן – רבת עמון.

בעקבות לחצם של העמונים על בני ישראל – במיוחד על תושבי גלעד, פנו הללו לאלוהים בזעקה לרחמים ועזרה.

עם ישראל הודה בחטאו וביקש להתוודות לפני אלוהים (י 10).

תשובת אלוהים לא איחרה לבוא ועימה גם מילות תוכחה.

אלוהים טוען בפני העם שהעמונים אינם הראשונים שלוחצים על ישראל ובכל פעם העם פונה לאלוהים וזוכה לחסדו ועזרתו…

אם כן, מדוע העם נוטש את אלוהים לאחר שהלה מסיר מעליהם את צריהם ואינו מתמיד ללכת בדרכי האל האמיתי הפועל למענם ועושה עמם חסדים כה רבים?

מה ההגיון לנטוש אל אמת לטובת אלילים?

אלוהים אומר לעמו:

לכו וזעקו אל האלילים אותם אתם כל העת "מחבקים"…נראה אם הם יושיעו אתכם…

עם ישראל מבין היטב את תוכחתו של אלוהים שככל הנראה נאמרה מפי נביאי אותה תקופה אשר במקרה זה שמם אינו מתועד.

העם מפקיד את גורלו ביד אלוהים ומבקש שוב – אנא הושיענו מהעמונים.

עם ישראל מראה את רצינות דברו ומוכיח זאת בהסרת אלוהי הניכר מקרבו ובחזרה בתשובה כנה.

 

חזרתם בתשובה של בני ישראל נגעה לליבו של אלוהים. לפיכך, אנו עומדים לראות איך אלוהים מעמיד מציל ומושיע בעבור עמו.

 

הערה: שימו לב לפסוקים 13-15 בפרק י, הם דומים לתשובתו של יפתח לזקני גלעד שבאו לבקש את עזרתו.

 

בפרק י 17 נאמר שבני עמון – יצעקו…

הכוונה, הם התאספו אך בהתלהמות וכוונה רבה להשמיד את יושבי גלעד בני ישראל.

צבא בני עמון ואנשי ישראל ניצבים כעת בשני מחנות וניצוץ האש עלול להידלק בכל שניה.

 

בשלב זה נכנס יפתח לתמונה.

 

מי הוא יפתח?

פרק י"א פותח בתיאור קצר של יפתח.

יפתח הינו בנו של איש בשם גלעד שהתגורר בגלעד.

אותו איש היה נשוי ומאשתו החוקית הביא בנים.

מתברר שאותו האיש קיים יחסים עם אשה אחרת, זונה, וממפגש זה נולד יפתח.

אימו של יפתח אינה נקראת שפחה או פילגש אלא זונה. זאת כדי לציין שהיא נכנסה להריון במהלך דרכה הנלוזה…

על פניו ניראה שיפתח גדל בבית אביו ובחברת אחיו מהאם החוקית של האב.

 

יפתח מתואר כגיבור חיל. משמע, הוא ניחן ביכולת וכוח להילחם.

 

כאשר גדלו יפתח ואחיו, פעלו האחים להדיר ולסלק את יפתח מקרבם כי לא רצו שירושת אביהם תינתן גם לבן אשר נולד מהזונה.

מכיוון שבני משפחתו גרשו אותו, ויפתח לא זכה לשום תמיכה משאר בני גלעד, עזב יפתח את בית אביו וחי בעיר טוב, הנמצאת בפינה הצפון מזרחית של עבר הירדן (ראה שמואל-ב י' 6-8)

 

בהיות יפתח בארץ טוב התאספו והתלקטו סביבו אנשים ריקים ויצאו עימו…י"א 3.

למה הכוונה?

לאור הכתוב בהמשך הפרק, ולאור ציון יפתח כאחד מגיבורי האמונה באיגרת אל העברים י"א 32, אני יכול לקבוע בוודאות שמעורבותו ופועלו של יפתח עם אותם אנשים הייתה לטובה.

אנשים נזקקים וחסרי יכולת התאספו והתלקטו סביב יפתח כי בו ודרכו הם מצאו תשובות ופתרונות למצבם הבעייתי.

דרכו וממנו הם זכו לדרכי מחיה, כפי שעשה דוד המלך עם מאות האנשים שהתאספו סביבו ופעלו למחייתם ופרנסתם (שמואל-א כב)

מכאן אפשר לראות את מנהיגותו של יפתח אשר אינו רק דואג לעצמו אלא גם לנזקקים וחלשים סביבו.

 

ילדותו הקשה של יפתח הטביעה חותמה על נפשו ועיצבה גבר חכם, ירא אלוהים הרגיש לצורכי החלשים והנדכאים.

 

המקרא אינו מפרט איך התפרנס יפתח והאנשים סביבו, אך אולי ניתן ללמוד ממקרה דוד המלך. הוא ואנשיו שמרו על עדרי בעלי הנכסים אשר בסוף העונה תגמלו את השומרים… ראה מקרה נבל הכרמלי ואשתו אביגייל (שמ"א כ"ה).

 

  • האם אנו אנשים מועילים וחיוביים לחברה הסובבת אותנו?

 

  • האם אנו רגישים לצרכי הנזקקים או רק עסוקים בקידום עניניינו האישים וטובתנו הבלעדית?

 

כאשר הבינו זקני גלעד שהסיכוי שלהם להתמודד עם צבא בני עמון הינו קלוש ביותר, הם זכרו את יפתח גיבור החיל ושלחו אליו משלחת כדי לבקשו להנהיג את המערכה נגד בני עמון. להיות להם לקצין.

לא חסרו לבני ישראל גברים כדי להילחם, אלא חסר היה להם מנהיג – קצין, אדם בעל יכולת להוביל את עמו למערכה כל כך מכרעת וגורלית עבור כלל העם.

 

תשובתו של יפתח אינה מפתיעה (פ. 7).

אתם שנאתם אותי (משמע, לא דאגתם לי בעת הלחץ של אחיי נגדי וסילוקי מביתי…), ומדוע אתם באים לבקש את עזרתי כעת כשאתם לחוצים?

 

תשובת הזקנים היא מעין התנצלות. (פ 8).

אומנם עשינו לך עוול, אך כעת בבקשה בוא והיה ראש ליושבי גלעד.

יפתח אשר נחשב בעבר "לזנב" בקרב בני משפחתו ועירו, כעת נקרא להיות "ראש".

יפתח לא בזבז זמן בויכוחים והתנצחויות. דחיפות המצב דרשה פעולה מיידית ויפתח הבין את גודל המעמד ופעל מיד.

 

תשובתו של יפתח בפסוק 9 מגלה את גודל יראת אלוהים שבו.

אם אלוהים יתן בידי את בני עמון – אז אהיה לראש…

משמע, יפתח מוכן לקבל את המעמד והדרגה לא מבני אדם אלא רק בהסכמתו של אלוהים.

ואיך ידע שאלוהים עומד מאחורי זקני גלעד?

אם יעניק אלוהים לו הניצחון על בני עמון.

 

  • האם גם אנו מעונינים תמיד לדעת אם אלוהים הוא זה העומד מאחורי כל הזדמנות הנקריית בדרכנו?

 

זקני גלעד מסכימים לתנאיו של יפתח ואף מבטיחים לו שאם יינצח את בני עמון, כי אז יהיה להם לא רק כקצין – מנהיג צבאי למערכה הנוכחית אלא לראש – ז"א, השופט מנהיג העם בעת שלום.

 

בפסוק 11 נאמר שיפתח אמר את כל דבריו במצפה – לפני יהוה.

משמע, כל ההבטחות וההסכמים נעשו מבחינתו של יפתח בנוכחות אלוהים.

 

יפתח מנהיג את המערכה נגד בני עמון (י"א 12 ואילך)

היינו מצפים שיפתח יאסוף מיד את אנשי המלחמה ויכין אותם לקרב נגד בני עמון, אך זה לא היה צעדו הראשון של יפתח כקצין וראש לעמו.

גם בתפקיד הזה מתגלה יפתח כאיש ירא אלוהים, חכם הרודף שלום בכל מחיר.

יפתח אינו מפחד מהקרב, אך מבין היטב שמלחמות גורמות להרג, מוות, צער וכאב לשני הצדדים.

לפיכך, יפתח מנסה להבין את הסיבה לעימות וזאת במטרה לחפש פיתרון שימנע שפיכות דמים. יפתח אינו מפחד מקרב (ראה י"ב 1-7), אך גם אינו שש לקרב מיותר.

 

המשלחת הראשונה למלך עמון: פ. 12

יפתח שולח שליחים למלך בני עמון כדי לשאול: מה לי ולך כי באת אליי להילחם בארצי?

מה הסיבה לאיום שלך עלי? מה עשיתי?

 

תשובתו של מלך בני עמון מוזרה אך ברורה מאוד.

לטענתו, בני ישראל  לקחו את "ארצו", הכוונה לאיזור ארנון ועד היבוק, בעת שעלו ממצרים לארץ כנען. הכוונה היא שבני ישראל כבשו את השטחים הללו ממלך סיחון שהוא בזמנו כבש שטחים אלו מבני עמון ומואב (יהושוע יג 25)

 

הנה שני המנהיגים טוענים שאותה חלקה נידונה שייכת לשניהם. שניהם מכנים אותה – ארצי.

 

המשלחת השניה למלך בני עמון: פ. 14.

יפתח שולח את תשובתו בידי שליחים ובה הוא מסביר את מהלכי בני ישראל מאז יצאו ממצרים והגיעו לארץ ההבטחה.

יפתח יודע היטב שאלוהים ציווה על בני ישראל לא להתגרות בבני עמון ומואב כי הם בני לוט (בראשית י"ט), ולו הבטיח אלוהים גם כן נחלה באיזור בו הוא יושב – בעבר הירדן (דברים ב 9, 19).

יפתח טוען האיזור ארנון ויבוק אינם חלק מירושת עמון ומואב אלא חלק מירושת בני ישראל.

במשפט הנשמע מעט מלגלג – ראה פסוק 23, יפתח אומר למלך בני עמון:

אתה תיקח את מה שהוריש לך האל כמוש – (הכוונה לאליל של בני עמון), ואנו נירש את מה שהבטיח לנו יהוה…

 

ולראיה, יפתח מוכיח למלך בני עמון שגדולים ממנו חשבו לקחת לעצמם את ירושת יהוה לישראל ופעלו באמצעים הנחשבים אסטרטגיים ועל טבעיים.

ראה את בלק בן ציפור ששילם לבלעם כדי שיקלל את עם ישראל והדבר עלה לו בחייו שלו ובכלל אדמתו.

האם אתה, מלך בני עמון מחשיב עצמך גדול מבלק בן ציפור?

 

אדוני מלך בני עמון: החלקה בה אתה חושק ומחשיב לשלך, אינה שלך! יהוה הנחיל אותה לבני ישראל אשר כבשוה מסיחון.  – למד מההיסטוריה ובבקשה החזר את כוחותיך בחזרה לנחלתך הבטוחה…

 

לסיום יפתח סוגר את דבריו במשפט המעלה גיחוך ופליאה: (פ. 25).

מלך בני עמון. חלפו כ-300 שנים מאז כבש עם ישראל את חלק הארץ אותו אתה דורש לעצמך…האם אתה חושב שקודמך לא היו מנסים לקחת זאת לפניך לו היו בטוחים שחלק ארץ זה שייך להם?

האם עלה במוחך שאולי גם קודמיך הבינו שאין להם קייס או סיכוי?

 

בפסוק 27 יפתח מבין שנגמרו כל הסיכויים לפתור את העימות בטוב, ולכן מכריז בפי מלך בני עמון: ידי נקיות!. לא חטאתי נגדך, לא לקחתי דבר ממך, כל העימות הזה מיותר ונובע מיוזמתך הרעה.

 

בפסוק 28 מלך בני עמון דחה את תשובת יפתח והעימות הפך לבלתי נמנע.

 

דו השיח בין יפתח למלך בני עמון מגלה רבות אודות אישיותו ותכונותיו של יפתח.

א.    יפתח בקיא בדבר אלוהים בתקופה בה לאנשים מן השורה לא היה העתק של מגילת התורה ברשותם הפרטית. כל ידע בתורה נרכש על ידי עליה לרגל למשכן אלוהים ושם לשמוע את התורה מפי הכוהנים. או במידה שיפתח התגורר בסמוך לכוהן אשר שינן והגה בקול בתורה וכך יכול היה יפתח ללמוד ולזכור את דבר אלוהים.

ב.     יפתח הכיר וידע את הבטחות אלוהים לעמו. הוא ידע מהי נחלת ישראל ומה אינו שייך לעמו.

ג.      יפתח בטח באלוהים וידע באמונה בוטחת (ראה אל העברים י"א 32), שכל אשר אלוהים מבטיח אכן ייתקיים.

ד.     יפתח גם ידע שאין ממש באלילים ורק אלוהים הוא אחד ואין שני לו.

 

הקרב בין יפתח ובני גלעד נגד בני עמון

תוצאת הקרב כבר ניתנת לנו בפסוק 29.

ותהי רוח יהוה על יפתח.

משלב ה והלאה אנו מקבלים נתונים טכניים ותו לו. התוצאה כבר נקבעה כי אלוהים ריבון ורצונו נעשה.

רוח אלוהים עם יפתח ולא נגדו ולכן נצחונו מובטח.

 

הנדר פ. 30 ואילך

לפני יציאתו לקרב המכריע את גורל כלל בני ישראל, נדר יפתח נדר לאלוהים.

אם יתן אלוהים בידו את הנצחון על בני עמון, כי אז, הראשון אשר יצא מפתח ביתו לקבלו, יהיה ליהוה ויעלה אותו לעולה…

 

והנה, אלוהים נתן את בני עמון ביד יפתח.

בגמר המלחמה, כאשר חזר יפתח לביתו, יצאה מן הבית בתו היחידה לקבל את פניו במחולות ותופים.

בתו של יפתח הייתה יחידתו ולא היו לו ילדים אחרים מנשים אחרות.

יפתח מתגלה כאיש ירא אלוהים ונאמן לקיים את מצוות תורת אלוהים.

בעידן בו גברים נישאו למספר נשים, ובמיוחד במצב בו האישה הראשונה עצרה מלדת, יפתח קיבל את רצון אלוהים ונשאר נאמן לרצון אלוהים שאיש יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב 24).

יפתח לא הקים עוד זרע מאשה אחרת אלא נשאר נאמן לאחת שהייתה מתנת אלוהים עבורו.

 

קיימות דיעות שונות לגבי משמעות הכתוב.

–         האם הכוונה שיפתח ממש העלה את בתו יחידתו לקורבן? ז"א, שחט אותה כשה?

–         האם הקריבה כעולה?, משמע – העניק אותה למשכן אלוהים למען תשרת שם את אלוהים ולא תינשא ולא תקים משפחה?

 

אנשים חכמים ויראי אלוהים אוחזים ברצינות תהומית בדיעות שונות.

לדעתי הצנועה, אני חושב שיפתח כן שחט את בתו כקורבן.

בפסוק 40 כתוב שבנות ישראל היו עולות מדי שנה לתנות (לבכות) עליה.

 

עלינו לזכור שכאשר יפתח נדר את הנדר הוא הבין את המציאות הבאה:

אלוהים, אם אנצח, משמע שיש חיים לשארית ישראל.

אם אפסיד, יש חשש לקיום עם ישראל

יפתח הבין שתוצאת המערכה גורלית לקיום עם ישראל ולכן נדר את נדרו.

יפתח היה מוכן להקריב כל דבר אישי ולו היקר ביותר למען קיום עם ישראל.

כל דבר שברשותו אינו משתווה לקיום העם ככלל.

 

יפתח חי בתקופה רוויה במסורות אליליות. למרות שבני ישראל עבדו את יהוה, הייתה בעם מסורת אלילית והקרבת ילדים הייתה אחת מהן. מבחינתו של יפתח, היה זה ביטוי להודיה ברמה הגבוהה ביותר – למרות שאלוהים עצמו סולד מזה ואסר על בני ישראל לעשות כך.

 

סיכום לגבי אופיו ותכונותיו של יפתח.

יפתח מתגלה כ:

–         ירא אלוהים

–         מכיר ויודע את תורת אלוהים

–         בוטח בהבטחותיו של אלוהים

–         מעמיד את טובת עמו מעל ומעבר לטובתו האישית

–         צייתן ועניו. הוא לא התווכח עם זקני גלעד אלא הבין את גודל האירוע ופעל מיד לטובת עמו

–         רודף שלום. יפתח ניסה בכל דרך למנוע את הקרב בכך ששאל לסיבת העימות וניסה להסביר שטענת מלך בני עמון אינה נכונה.

–         הוא איש העומד במילתו. נוכל להתווכח על נחיצות הנדר, אך אין ויכוח לגבי אמינותו של יפתח

 

יפתח נחשב לשקוף ודחוי בעיני משפחתו ועירו, אך לא כך בעיני אלוהים.

אדרבא, אלוהים מוכיח שדווקא הדחויים והסובלים הם כלי העבודה המפארים את שמו יותר מכל.

מי שמחפש את אלוהים ומאפשר לאלוהים להשתמש בו, הופך להיות היכל אלוהים ודרכו פועל אלוהים במלוא כוחו האלוהי.