חלק א:

בכל פעם שאנו קוראים בספר ויקרא ומתעמקים בכתוב, חשוב לזכור את התכלית של ספר ויקרא בתורה:

הספר מתמקד בקורבנות הנדרשים לטהרה ולהסיר טומאה כדי להיטהר ולחזור לנוכחות אלוהים. במילים פשוטות, ספר ויקרא נועד ללמדנו את החובה בקורבן כדי להיות קרובים לאלוהים.

ומה הנושא המרכזי של פרשות תזריע ומצורע?

היטמאות מדם הווסת, לידה, זיבות הגוף וממחלת הצרעת ונגעיה.

שימו לב שפסוק המפתח המסיים את הפרשה פונה אל הכוהנים ומבהיר להם את תכלית עבודתם: להחזיק את עם ישראל נקיים וטהורים מול אלוהים, כי אלוהים שוכן בקרבם.

ויקרא ט"ו 31 – "והיזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם." (הקודמת – ויקרא י"א 44-45).

 

ובכן, פרשות השבוע תזריע ומצורע מלמדות שישנן דרכים רבות להיטמא, אך יש רק דרך אחת להיטהר, והיא על ידי קורבן.

מה מטמא?

  1. דם הווסת, דם הלידה, זיבות הגוף.
  2. צרעת, מחלת הצרעת.

בשלב זה אני אתמקד בנושא הצרעת.

מדוע להתמקד כל כך במחלת הצרעת?

כי מחלת הצרעת היא מחלת עור קשה ביותר ההורסת ומעוותת את עור האדם ואת גופו.

מחלת הצרעת נחשבה למחלה חשוכת מרפא, וגורמת לריחוק חברתי של החולה מהקרובים לו ביותר וגם משאר החברה.

מחלת הצרעת מידבקת והופכת למצורע כל מי שבא עימה במגע.

מחלה זו מהווה סמל נאמן לריחוק שגורם החטא של בני האדם מאלוהים קדוש.

כמו כן, כמו שמחלת הצרעת היא מחלה חשוכת מרפא וריפוי ממנה אפשרי רק בחסד אלוהים ובגדר נס (ראה מלכים-ב ה – ריפוי נעמן המצורע), כך הסרת קללת החטא מן האדם היא פעולה אפשרית רק בחסד אלוהים והיא בגדר נס.

הצרעת, היא סמל למצב ולמחלה הרוחנית שכל בני האדם נמצאים בו מלידתם.

נכון, לא רואים את העור של כולנו מתקלף ולא רואים איברים נופלים מגופנו, אך במבט כללי על כל שנות חיינו, זה בדיוק מה שקורה לכולנו מיום לידתנו ועד יום מותנו מזיקנה – אל עפר אנו שבים. גופנו בלה ומתפורר.

הצרעת מבטאת היטב את השפעת קללת החטא על גופנו לאורך כל חיינו.

שימו לב:

יש סיבה מאוד חכמה וישירה לכך שאלוהים בחר לציין את הצרעת שהיא מחלת עור חשוכת מרפא.

בבראשית פרק ג', (ואני ממליץ לכולנו תמיד להעמיד את העקרונות של בראשית ג' כשאנו קוראים בכתבי הקודש), אלוהים כיסה את אדם וחווה לאחר שחטאו, בעור של חיה.

נכון, אלוהים לימד את אדם וחווה שחידוש הקשר עימו עולה בחיים של אחר, אך יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה שאדם וחווה כוסו בעור חדש מבחינה סמלית.

לפיכך, התיאור הזה בספר ויקרא בפרשה שלנו, נועד לוודא שבני ישראל יזכרו תמיד מה היה הגורם לריחוק של בני אדם מאלוהים, וכן את הקורבן היחידי והבלעדי שמסוגל להסיר את קללת החטא.

הכל נועד לשמור את עיני לבבנו כל העת מחוברים לבראשית ג' – אל הסיבה לקללה וכן אל הפתרון לקללה – זרע האישה.

ומה הפתרון להסרת הצרעת הרוחנית הזו, קללת החטא מעלינו ומעל כל אשר בבריאה?

הפתרון הוא דם הכפרה של המשיח ישוע. המשיח ישוע ששילם בחייו להסיר את הקללה כדי להלבישנו בצדקתו.

זהו פתרון שאלוהים בעצמו סיפק והוא מבוסס על חסד אלוהים ויכול להיות מושלם רק בכוחו הריבוני של אלוהים.

שימו לב שהפרשה גם מתייחסת לצרעת באבני בית ובחומרים חסרי חיים.

כן, מחלת הצרעת פוגעת והורסת לא רק בני אדם אלא גם חפצים חסרי חיים כמו בגדים, כלים, עצי בניה ואבנים.

מה המסר?

המסר הוא שקללת החטא משפיעה על כלל הבריאה וגורמת לכך שכל מה שתחת קללת החטא מרוחק מאלוהים ונחשב לטמא.

אם כן, הטיהור של אלוהים כולל את הסרת קללת המוות והחטא לא רק מן האדם אלא גם מן הבריאה כולה.

מהי התכלית של הדוגמאות הללו?

התכלית היא להבהיר לבני ישראל ולכלל בני האדם שקדושה וטוהר הם לא פעולה מעשה ידי אדם, אלא פעולת חסד של אלוהים שנעשית עבור ילדיו הנאמנים שמילאו ליבם באמונה מושיעה בו.

 

בברית החדשה אנו זוכים לקרא אודות מקרה בו האדון ישוע ריפא מצורע.

המקרה מתועד בבשורת מרקוס א 40-44; לוקס ה 12-14; מתי ח 1-4.

איש מצורע בא אל ישוע והתחנן שישוע יירפא אותו.

המצורע עשה דבר אסור. הוא התקרב לאדם בריא, ועל כך הוא יכול היה להיענש ולשלם בחייו.

אותו אדם ידע היטב והאמין בכל ליבו שרק אלוהים יכול לרפאו, ואין לי כל ספק שהוא ידע מי הוא ישוע.

האיש המצורע ניגש לישוע עם ביטחון מושלם שישוע יכול לטהרו. המצורע ידע שהריפוי הינו חסד ולכן אמר לישוע: אם תרצה תוכל לטהר אותי.

שימו לב שהאדון ישוע המשיח לא ברח או התרחק מהמצורע. האדון ישוע התקרב אליו ונגע בו. כל שאר בני האדם היו בורחים מאדם מצורע כמו מאש, אך ישוע התקרב אליו ונגע בו.

האדון ישוע ידע את טיב אמונתו של המצורע ולכן ריפא אותו.

יש לי שאלה!

לאן נעלמה הצרעת שהייתה בגוף האיש המצורע?

ובכן, האדון ישוע המשיח נשא על עצמו, בגופו את קללת החטא של אותו אדם.

האדון ישוע נשא על עצמו את קללת החטא של כל בני האדם שקראו בשמו ובקשו כפרת חטאים. כך תיאר בפרוטרוט ישעיה הנביא בפרק נ"ג.

האדון ישוע התקרב אליו ונגע בו. האדון ישוע טיהר אותו לא בשימוש בתרופות כאלה ואחרות אלא במילתו, וכך הוכיח את ריבונותו ואלוהותו.

שם על הצלב שילם המשיח את המחיר במזומן – בדמו!

שימו לב שהאדון ישוע שלח את המצורע שנרפא אל הכוהן.

מדוע?

תפקידם לזהות את יד אלוהים בפעולתה. האדון ישוע שלח את המצורע שהבריא אל הכוהן כדי שהכוהן יבין שהמשיח בקרבם והוא ישוע.

כמה כואב שהכוהנים שהחשיבו עצמם לטהורים היו למעשה טמאים ועיוורים רוחנית, בעוד המצורע שנחשב טמא ראה היטב את המשיח, האמין בו ונרפא.

תכלס, מה למדנו בין היתר?

ישוע ענה למצורע: רוצה אני…

אלוהים רוצה לטהר אותנו מקללת החטא. אלוהים קורא לך, כן לך, בוא!

אלוהים רוצה לטהרנו מקללת החטא, אך כמו המצורע, גם אנו חייבים להבין שאנו טמאים הזקוקים לטיהור, ולבקש טהרה וצדקה מישוע באמונה.

 

לכן, התעודדו:

כאשר תחודש הבריאה, כל אשר בה יהיה ללא חטא, כפי שהיה בעת הבריאה בבראשית. יש לנו תקווה נפלאה.

למי?

לאלו שמתכסים בצדקה של אלוהים והיא דם המשיח ישוע.

באמונה בישוע קיבלנו חיסון נצחי מקללת החטא. המוות לא יכבוש אותנו לנצח. אנו ניצחנו את המוות בדם המשיח ישוע.

אני אסיים בפסוק של תקווה גדולה מהאיגרת השניה לקורינתיים פרק ה' פסוקים 20-21: "התרצו נא לאלוהים. את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו."

לכן, הבה נחיה כבר כרגע כקדושים המפארים את גואלנו במחשבותינו ומעשינו.

 

חלק ב: תקופת הנידה הנדרשת מאישה על פי התורה: ויקרא ט"ו 19-33.

בהגות הזו אנו נלמד בקצרה את נושא הנידה.

הנושא אינו כה פופולארי בשיחות פומביות, אך מכיוון שאלוהים נוגע בנושא זה והכליל אותו בכתבי הקודש, חובה עלינו ללמוד את הנושא ולהבין את התכלית לשמה נכתב בספר ויקרא, בתורה.

אני שוב חוזר ואומר, לפני שנלמד על הנידה.

בכך פעם שאנו לומדים מספר ויקרא, חובה לזכור את התכלית של הספר הזה.

הספר נכתב כדי ללמד אותנו שהדרך חזרה לאלוהים דורשת קורבן.

הספר נכתב כדי שבני אדם יבינו שהם נושאים על גופם את קללת החטא של אדם וחווה וזקוקים נואשות לחסד אלוהים כדי שיסיר את קללת החטא מחייהם ויכפר על חטאם.

הספר נכתב כדי שנבין שמחיר כפרת החטאים הינו גבוה מאוד.

הקורבנות שהם כבשים ופרים, מהווים רק צל וסמל של הקורבן הנצחי, והוא המשיח. כן, המשיח ישוע.

כעת נחזור לנושא הנידה. למי שאינו יודע מהי נידה, אז מדובר בשבוע שבה לאישה יש מחזור, ווסת.

כל מי שישאל אישה חרדית – כמה הם ימי הנידה? התשובה שיקבל בדרך כלל היא: ארבעה עשר ימי נידה. זאת אומרת שבועיים של ימי נידה שהאישה אסורה על בעלה.

האם זה מה שהתורה מלמדת? האם מדובר באיסור מאלוהים או איסור פרי מחשבת אדם?

בספר ויקרא פרק ט"ו פסוקים 19 ואילך, התורה מבהירה במילים פשוטות ובהירות כמה ימי נידה מצווים על אישה.

אני מצטט: "וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה,  דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ,  שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. "

כלומר, אישה בנידה, ז"א בעת המחזור החודשי, טמאה לבעלה שבעה ימים. התורה מציינת שבעה ימים ללמדנו שגם אם מחזור האישה היה קצר יותר, היא עדיין מחויבת בשבעה ימי נידה.

מהיום השמיני האישה כבר לא בנידה ואינה נחשבת לטמאה למגע או ליחסים עם בעלה.

על פי תורת המצוות מסיני, כל דבר שאישה בנידה נגעה בו נחשב לטמא וחייב ברחיצה כדי להיטהר.

אם כן, בפסוקים 19 עד 24, התורה מתארת מצב נורמלי ובריא של אישה במחזור החודשי. אני חוזר על המשפט הזה:

בפסוקים 19 עד 24, התורה מתארת מצב נורמלי ובריא של אישה במחזור החודשי.

עד כאן הכל פשוט וברור.

מפסוק 25 והלאה, התורה מתארת מצב יוצא דופן, מצב של חולי. בעיה.

ומהי המחלה שהתורה מציינת?

החולי מוסבר במצב בו האישה ממשיכה לדמם ימים נוספים לאחר שבעת ימי המחזור.

מה עושים במקרה שכזה?

התורה קובעת שכל עוד האישה מדממת ממקום הרבייה, חלים עליה חוקי הנידה. זאת אומרת שהיא ממשיכה להיחשב טמאה.

ומתי היא יכולה להיות טהורה ומותרת לבעלה?

רק לאחר שספרה שבעה ימים נקיים מסוף הדימום. זאת אומרת שהדימום חייב להיפסק ולאחר שפסק הדימום, האישה צריכה לספור שבעה ימים נקיים.

ובכן,

התורה ברורה. התורה מציינת שני מצבים.

מצב ראשון – מצב תקין ובריא:

מחזור האישה מתרחש במהלך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים אין כל דימום ואז האישה מותרת לבעלה.

מצב שני: מקרה מחלה.

במצב מחלה, הדימום ממשיך והאישה בנידה עד לאחר שייפסק הדימום, ויעברו שבעה ימים נקיים ללא דם.

 

מהי ההלכה הרבנית בנוגע למספר ימי הנידה?

ההלכה הרבנית קובעת ארבעה עשר ימי נידה.

מדוע?

אם התורה כל כך ברורה, מדוע הלימוד הרבני שונה מהכתוב בתורה?

רבי זירא, שחי בדור השלישי של האמוראים, מן המאה השלישית לספירה קבע הלכה חדשה.

מה הוא קבע? שזמן הנידה יעמוד על ארבעה עשר ימים.

מדוע?

ובכן, קורה שלעיתים גם לאחר שבעת ימי הנידה, נשטפת לה החוצה טיפת דם, שארית דם מן המחזור.

וכך, על מנת להיות בטוחים ששום טיפת דם נידה לא תבוא במגע עם בן ישראל, וכן לשמור את כלל ישראל נקיים מחטא הנידה, קבע אותו רב הלכה המחייבת ארבע עשר ימי נידה.

בקיצור – ההלכה הרבנית ניתנה כדי להיות על הצד הבטוח.

חשוב לזכור:

התורה מעולם לא ציוותה על ארבעה עשר ימי נידה לאישה בריאה שאינה מדממת. קביעה של ארבעה עשר ימי נידה היא קביעה רבנית ולא מאלוהים.

 

האם יש השלכות כלשהן לקביעה הרבנית לנידה בת ארבעה עשר ימים?

ועוד איך,

כן, לקביעה הרבנית יש השלכות קשות ואיומות.

א. המצווה הזו פוגעת ביחסי האישות בין גבר לאישתו. גברים נדרשים להימנע מנשותיהם למשך שבוע נוסף ומיותר. מניעת יחסים אינה בריאה לחיי הנישואין. זה לא בריא לזוג נשוי.

ב. בבקשה תשמעו טוב. ההלכה הרבנית הדורשת להוסיף עוד שבוע לנידה מנעה מנשים רבות להיכנס להיריון ולהיחשב עקרות. זוגות רבים נפגעו וחיי הנישואין שלהם נהרסו בגלל מצוות אדם ולא מצוות אלוהים.

הנה ההסבר.

חלק מהנשים מבייצות בשבוע מיד לאחר המחזור.

הביצית שלהן תוכן לקלוט את הזרע רק במהלך השבוע שלאחר המחזור.

מכיוון שהרבנים קבעו שהשבוע השני גם כן נחשב לנידה והאישה נחשבת לטמאה, ולא יכולה להתייחד עם בעלה, נגזר עליהן לא להיכנס להיריון ולהיחשב לעקרות.

זה מאוד עצוב.

יש זוגות שאימצו עד תום את ההלכה הרבנית ושילמו עליה מחיר אישי גבוה.

אחרים שמעו לעצת רופאים וקיבלו אישור לקיים יחסים מיד לאחר שבעת ימי הנידה הרגילים.

כך או כך, אותם אנשים מרגישים שהם הפרו את מצוות אלוהים וצריכים לחיות עם האשמה הזו לאורך חייהם. זאת למרות שהמצווה לא מאלוהים אלא מאדם.

מסקנה:

תורת אלוהים מעניקה חיים וברכה.

תורת אדם הסוטה מתורת אלוהים גונבת חיים וגונבת ברכה.

בבקשה,  התרחקו מכל דבר הסוטה מאמת אלוהים.

ומה לגבינו המאמינים בישוע?

האם אנו מחויבים לשמור על מצוות הנידה?

ובכן, חלק מהמצוות שאלוהים העניק בתורה ניתנו בין היתר למען בריאותנו.

אז נכון שאף אדם לא ילך לגהינום בגלל העבירה הזו, אך שמירה על כללי הנידה כפי שהתורה מלמדת, והכוונה להימנע מיחסי אישות בעת המחזור החודשי, הם הצעה טובה לחיים בריאים. ראוי לשמור על הכללים הללו.

כדאי ומומלץ לשמור על ההנחיה הזו מעצם היותנו בני אדם המעוניינים בחיים בריאים.

 

מה הברית החדשה מלמדת אותנו על הנידה?

בברית החדשה אנו קוראים בבשורת מרקוס פרק ה' מפסוק 21 על האישה שהייתה זבת דם במשך שתיים עשרה שנים. אותה אישה סבלה מדימום כמו ווסת, במשך שתיים עשרה שנים רצופות.

הטקסט מבהיר שמדובר במחלה שגרמה לאותה אישה סבל רב. במשך שתיים עשרה שנים היא לא הייתה עם בעלה. במשך שתיים עשרה שנים היא הייתה במרחק מהאנשים שהיא אהבה. גם האוהבים אותה לא יכלו לשבת לידה או לגעת בה ולחבק אותה. למרות שהיא הייתה קרוב פיזית למשפחתה, היא הייתה מספיק רחוקה מהם כדי שליבה יישבר.

כדאי לציין כעת ששורש המילה נידה זה נ.ד.ד. והמשמעות היא שהאישה בנידה נמצאת רחוק…

ומי הושיעה אותה מטומאתה? אמונתה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

אמונתה בישוע כמגשים הנבואה "שמש צדקה ומרפא בכנפיה." כמו שכתוב בספר מלאכי פרק ג'.

שימו לב לקונטקסט, להקשר שבו מוזכרת האישה שישוע ריפא.

זה היה כאשר אחד מהנכבדים בא אל ישוע וביקש שיבוא מיד לביתו כי בתו נוטה למות.

תנסו לדמיין עד כמה אותו איש רצה שישוע יגיע מהר ומיד לבית שלו כדי לרפא את בתי לפני שהיא תמות,

והנה, אישה אחת, שצריכה בכל מקרה לעמוד במרחק מאנשים אחרים כאילו היא מצורעת, מגיעה אל ישוע ונוגעת בו…

אוי ואבוי, אישה בנידה נוגעת במישהו אחר, זה מטמא, זה אסור.

ישוע פונה אל האישה ואומר לה שאמונתה הושיעה אותה. באותו הרגע האישה נרפאה. באותו הרגע היא כבר לא הייתה טמאה, אלא טהורה.

אמונתה הושיעה אותה, זה בדיוק המסר שהיא הייתה צריכה וגם המסר שאותו איש נכבד היה צריך.

האיש הנכבד למד דרך מקרה הריפוי של האישה, שאמונה בישוע מעניקה חיים.

הוא למד שאין לישוע צורך למהר להגיע לביתו, כי אם הוא מאמין, הבת שלו  תחיה גם אם תמות – כי ישוע הוא אלוהים.

מכאן, סיפור ריפוי האישה בנידה נועד ללמד אותנו שאמונה באדון ישוע מרפאת אותנו מטומאה, מטהרת אותנו מבחינה רוחנית ומאפשרת לנו לחזור ולהתקרב לאלוהים. לא יותר נדודים רחוקים מאלוהים, אלא קרבה נצחית לבורא שלנו, לאוהב אותנו.

מה שמרחיק אותנו לתמיד מאלוהים זה החטא.

מה שמקרב אותנו לאלוהים לעולמי עולמים זה סליחת החטאים שישוע נתן לנו בדמו.

יש בכל הסיפור של הנידה מסר לכולנו, גם לגברים…

כבני אדם הכורעים תחת נטל קללת החטא, כולנו, גברים ונשים נמצאים בנידה מול אלוהים.

הנידה הזו אינה חולפת לאחר שבוע ימים, אלא רק לאחר נגיעת האמונה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

הנגיעה בישוע המשיח באמונה, הפסיקה את נדידתה של האישה, את ריחוקה וקירבה אותה לאלוהים ואדם.

אם קראת בשם האדון ישוע לכפר על חטאיך, הרי שאינך נחשב לטמא בעיני אלוהים, אינך בנידה רוחנית.

הנידה שלנו מאלוהים הסתיימה בחסד האדון ישוע.

מה איתך?

האם אתה או את בנידה תמידית או נרפאתם ממנה בדם המשיח ישוע?

 

ביבליוגרפיה

Sailhamer, J. H. (1992). The Pentateuch as Narrative. A Biblical-Theological Commentary. Grand Rapids, MI: Zondervan.

Sailhamer, J. H. (1995). Introduction to Old Testament Theology. A Aanonical Approach. Grand Rapids, MI: Zondervan.

Sailhamer, J. H. (2009). The Meaning of the Pentateuch. Revelation, Composition and Interpretation. Downers Grove, IL: IVP.

 

מקורות רבניים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%93%D7%94

https://www.hamichlol.org.il/%D7%A0%D7%99%D7%93%D7%94