א.    טלאי חדש על בגד ישן
ב.     יין חדש, נאדות ישנים; יין חדש לעומת יין ישן

מבוא

זוכרים מה ישוע אומר על משליו? (מרקוס ד 11):

11 "לָכֶם [לתלמידיו] נִתַּן סוֹד מַלְכוּת הָאֱלֹהִים,
אַךְ לְאוֹתָם שֶׁבַּחוּץ הַכֹּל יִהְיֶה בִּמְשָׁלִים…"

סוד מלכות האלוהים

ישנם שלושה מאפיינים של המלכות הזו שהיו בגדר סוד עבור קדושי התנ"ך — עבור הנביאים והנושעים מתקופת בראשית ועד ביאת המשיח הראשונה (אפס' ג 9, ה 32; קול' א 27-26; טימ"א ג 16; כיפא"א א 12-10). הם ידעו שתבוא מלכות, אבל הם לא ראו אותה בברור.

שלושת מאפייני ה"סוד" הם:

  1. המלכות תתנהל במשך תקופה מסויימת בהעדרו של המלך;
  2. המלכות תהיה מורכבת מיהודים וגויים גם יחד;
  3. המלכות תכלול בני מלכות אמיתיים ובני מלכות מזוייפים, ואנחנו לא תמיד נדע להבדיל ביניהם.

כדי לגלות את ה"סוד" הזה למאמיניו, ישוע לימד במשלים — לימד והסביר אותם.

?         כעת אנחנו שואלים:

  • למה בכלל היה צריך לדבר במשלים? למה לא לדבר ברור וגלוי ובצורה שמובנת לכולם?

?         אתם זוכרים שגם תלמידי ישוע שאלו (מתי יג 10): "מַדּוּעַ אַתָּה מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בִּמְשָׁלִים?"

!          ישוע עונה, ותשובתו חשובה מאוד. הוא אומר (מתי יג 11):

"אני מדבר במשלים 'מִפְּנֵי שֶׁ…  [ הקשיבו טוב: ]

  • לָּכֶם[ למי שקיבל את המלך ] נִתַּן לָדַעַת אֶת סוֹדוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם,
  • אַךְ לָהֶם [ למי שדחה את המלך ] לֹא נִתַּן'." [ repeat this]

אם כן, הדיבור במשלים הוא:

מצד אחד  כלי של משפט אלוהים על מי שמסרב להאמין ודוחה את ישוע: האדם הבלתי־מאמין שומע את דברי המשל — שומע את העקרונות — אך באזניו הם, במקרה הטוב, "אמירה עממית נחמדה", ובמקרה הגרוע "ג'יבריש חסר משמעות".

מצד שני   הדיבור במשלים הוא כלי שעוזר לנו, למאמינים, ללמוד ולזכור את עקרונות מלכות האלוהים.

 

נפתח את הסדרה על משלי ישוע עם שני משלים שיש להם אותו מסר. המשלים הם:

  1. טלאי חדש על בגד ישן
  2. יין חדש בנאדות ישנים / יין חדש לעומת יין ישן

שניהם נאמרו ברצף — אחד אחרי השני — כדי להסביר את אותו העניין, ולכן נלמד אותם ביחד.

שני המשלים

א.        לוקס ה 36 (מתי ט 16; מרקוס ב 21):

36 גַּם מָשָׁל סִפֵּר לָהֶם: "אֵין אִישׁ קוֹרֵעַ פִּסַּת בַּד מִבֶּגֶד חָדָשׁ וְתוֹפֵר אוֹתָהּ עַל בֶּגֶד יָשָׁן; אִם יַעֲשֶׂה כֵן, יִקְרַע אֶת הֶחָדָשׁ וְגַם פִּסַּת הַבַּד שֶׁנִּלְקְחָה מִן הֶחָדָשׁ לֹא תִּשְׁתַּלֵּב בַּיָּשָׁן."

מתי ט 16 מוסיף למשל הזה פרט נוסף:

16 "אֵין אִישׁ שָׂם פִּסָּה שֶׁל בַּד חָדָשׁ עַל בֶּגֶד יָשָׁן, שֶׁכֵּן הַטְּלַאי יִתָּלֵשׁ מִן הַבֶּגֶד וְהַקֶּרַע יִגְדַּל."

ישוע מיד מציג משל נוסף על־מנת להבהיר את הנקודה שלו עוד יותר:

ב.        לוקס ה 39-37 (מתי ט 17; מרקוס ב 22)

37 "וְאֵין אִישׁ שָׂם יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת יְשָׁנִים; אִם יַעֲשֶׂה כֵן, יִבְקַע הַיַּיִן הֶחָדָשׁ אֶת הַנֹּאדוֹת וְיִשָּׁפֵךְ, וְהַנֹּאדוֹת לֹא יִצְלְחוּ עוֹד. 38 כִּי יַיִן חָדָשׁ יֵשׁ לָצֶקֶת לְנֹאדוֹת חֲדָשִׁים וּשְׁנֵיהֶם יִשָּׁמְרוּ.

39 וּמִי שֶׁשָּׁתָה יַיִן יָשָׁן אֵינוֹ רוֹצֶה בֶּחָדָשׁ שֶׁכֵּן יֹאמַר 'הַיָּשָׁן טוֹב יוֹתֵר'."

כך ראו שומעיו של ישוע את שני המשלים

אלה הנתונים מתוך לוקס ומתי:

  • יש לך שני דברים: "ישן" ו"חדש".
  • אין זה הגיוני שתנסה לתקן את "הישן" באמצעות חלק מן "החדש".
  • אם תנסה לעשות זאת…
  • תהרוס את "החדש";
    •  השילוב ייצור אי־התאמה מצמררת;
    •  לא רק שלא תצליח לתקן את "הישן", אדרבא — אתה תגדיל את הנזק שבו;
    •  ולבסוף תשאר ללא כלום: "הישן" מקולקל וגם "החדש".
  • גם הנסיון להשתמש ב"ישן" ככלי או כעטיפה לָתוכן ה"חדש" לא יצליח אלא יוביל לאובדן.

…והתוספת הקטנה שבלוקס ה 39:

  • לבני אדם יש נטייה לדבוק ב"ישן" והמוּכר שאליו התרגלו.

!          שים לב: כל שומע הבין אמנם את העקרונות המעשיים שבמשלים הללו — אך ללא הסבר נוסף מצד ישוע לא הייתה שום דרך לגלות את האמת הרוחנית שמסתתרת מאחורי תמונות המשל.

הבגד

"אֵין אִישׁ קוֹרֵעַ פִּסַּת בַּד מִבֶּגֶד חָדָשׁ." — בתקופת ישוע ערכם של פרטי ביגוד היה גדול יותר מהיום (מתי כז 35). לא היתה תעשיית טקסטיל ממוכנת, ובגדים לא הובאו מסין, הודו או בנגלדש. ייצור החוטים, האריגה והתפירה נעשו בעבודת יד מקומית. לכן אף אחד לא מיהר לזרוק בגד בלוי או קרוע אלא טרח לתקן ולשמר אותו.

הנאדות

"אֵין אִישׁ שָׂם יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת יְשָׁנִים." — שתיית יין / יין מהול במים הייתה חלק מחיי היומיום בתקופת בית שני. כל אדם הכיר נאדות — עורות של בהמות כשרות ששימשו כמיכלי מים או יין. מה שאמר ישוע על בחירת הנאדות הנכונים היה ידע כללי: רק נאד חדש יעמוד בָלחץ שנוצר מתהליך התסיסה של יין חדש. נאד משומש ייבקע.

הרקע שעליו סופרו המשלים

?         ▪  מה גרם לישוע לספר את שני המשלים הללו על "החדש" לעומת "הישן"?
▪  איזה עקרונות רוחניים הוא רצה להבהיר?

כדי להבין, הבה נלמד את ההקשר בלוקס פרק ה. — אנחנו נראה …

  • מה אמר ישוע — ומה אמרו מתנגדיו,
    ●    איך התנהג ישוע — ואיך התנהגו מתנגדיו.

נעמיד את "החדש" מול "הישן" — בדיוק כמו שישוע עשה בשני משליו הקצרים.

החדש: ישועה בחסד על־ידי האמונה (אפס' ב 8)

לוקס ה 27:

בְּצֵאתוֹ אַחֲרֵי כֵן רָאָה מוֹכֵס יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמֶּכֶס וּשְׁמוֹ לֵוִי. "לֵךְ אַחֲרַי", אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ.

ישוע מפגין כאן בפעולה מוחשית חלק ממה שהוא מגדיר כ"חדש" — את האהבה לחוטא ומתן סליחה: הוא מצרף מוכס לחוג הפנימי של תלמידיו.

?         מה זה "מוֹכֵס"?

מוכסים היו יהודים שגבו מיסים עבור הכובש הרומי. מוכס נחשב לבוגד — למשתף פעולה עם האוייב — והוא היה בדרך כלל גם גנב:

■         נניח שהשלטונות הרומים דרשו ממני 100 שקל מס, אזי המוכס היה יכול לטעון: "אתה חייב 200 שקל!" (ראה לוקס ג 13) — מה יכולתי לעשות? לפני 2000 שנה עוד לא יכולתי לבדוק באתר של מס הכנסה מהן דרגות המס שחלות עליי. ואם סרבתי לשלם את מה שהמוכס דרש, היה מביא לי משטרה או צבא. הרי הוא היה נציג השלטון.

?         מי יודע איזה שם נוסף יש ללוי המוכס? — "מַתַּי". זהו מתי שכתב את בשורת מתי.

■         תראו מה זה! אם ישוע יכול לקחת מוכס — אדם שנחשב לָבזוי ביותר בחברה — ולהשתמש בו כדי לכתוב חלק מדבר אלוהים, אז הוא יכול להשתמש גם בכל אחד מאתנו.

ישוע משנה בני אדם! — אם הוא יכול לשנות את מתי לוי הבוגד, השקרן והגנב ולהפוך אותו לאחד מ-12 השליחים — אז הוא יכול לשנות גם אותי ואותך. לא להתייאש!

?         מה היתה התגובה המיידית של מתי לוי לקריאה מצד ישוע? (פס' 28):

הוּא קָם, עָזַב אֶת הַכֹּל וְהָלַךְ אַחֲרָיו.

"הוּא … עָזַב אֶת הַכֹּל." — מתי עוזב את הפרנסה, את ההרגלים הישנים ואת חיי החטא. מתי לוי מסוגל לעשות זאת בגלל שברגע הזה הוא נושע. מתי לוי הישן מת — נולד מתי לוי החדש.

בשמחתו הגדולה מזמין מתי את ישוע ואת תלמידיו לביתו (פס' 29):

בְּבֵיתוֹ עָרַךְ לֵוִי מְסִבָּה גְּדוֹלָה, וְקָהָל רַב שֶׁל מוֹכְסִים וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים הָיוּ מְסֻבִּים עִמָּהֶם.

מתי לוי ידע בדיוק איזה "אֲנָשִׁים אֲחֵרִים" היו שם. לכן, כשהוא עצמו כותב על האירוע, הוא פחות דיפלומטי מלוקס. הוא כותב שלארוחה הגיעו "חוֹטְאִים רַבִּים" (מתי ט 10).

עד כאן הדגימה מ"החדש":

  • אהבה לחוטא,
    ●        ישועה בחסד על־ידי אמונה.

בפסוק הבא אנחנו רואים את…

הישן: ניסיון להיוושע על ידי מילוי מצוות אדם

הפרושים מפגינים כעת חלק ממה שישוע מגדיר כ"ישן":

  • סלידה מהחוטא ו…
    ●        צדקנות צבועה.

לוקס ה 30:

אַךְ הַפְּרוּשִׁים וְסוֹפְרֵיהֶם רָטְנוּ וְאָמְרוּ לְתַלְמִידָיו [של ישוע]: "מַדּוּעַ אַתֶּם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים עִם הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים?"

?         שמתם לב שזוהי שאלה רטורית?

הפרושים "רָטְנוּ" (ז"א הם מתלוננים). — הם לא מצפים לתשובה. הם לא באמת רוצים לדעת אם היתה לישוע סיבה מוצדקת וטהורה להתחבר עם אותם חוטאים. הם כבר קבעו שמה שהוא עושה הוא חטא.

זוהי הגישה "הישנה" שאומרת: "אסור לי לבוא במגע עם חוטאים. כל מגע שכזה ייטמא אותי."

יש לזכור שמעמד המוכסים היה כה בזוי שההנהגה הדתית אסרה עליהם להתפלל בבתי הכנסת, הם לא יכלו לשמש עדים במשפט, וליהודים "טובים" היה אסור לאכול אתם.

!          שים לב: "להתרחק מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו", זוהי התנהגות נכונה על־פי הכתובים
(תסל"א ה 22). הבעיה שלנו היא שלפעמים אנחנו מתבלבלים בין …

  • שנאת החטא — שהיא נכונה, כי גם אלוהים שונא חטא,

לבין…

  • שנאת האדם החוטא — שהיא אסורה, כי אלוהים הרי אינו חפץ "בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ" (יחז' לג 11).

הפרושים נפלו בטעות הזו. הם ראו את עצמם רשאים לשנוא חוטאים, כי לא היו מסוגלים לראות שגם הם שייכים לקטגוריה הזו — שגם הם זקוקים לסליחה — לא פחות ממתי לוי המוכס.

ישוע מנמק את התנהגותו

…והוא משתמש בדימוי — במעין "מיני־משל".

דימוי הרופא

לוקס ה 31:

הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים."

תארו לכם רופא ששונא אנשים חולים. הוא אמנם למד רפואה, קיבל תואר דוקטור, אך הוא נמנע מלבוא במגע עם כל הזקוקים לשירותיו המקצועיים. הוא לפעמים נותן הרצאות על רפואה, אך לאורך כל הקריירה שלו הוא לא מטפל באף חולה אחד.

הפרושים היו "רופאים" כאלה במישור הרוחני:

  • הם היו בקיאים בתורת משה יותר מכל אדם אחר בעם (מתי כג 3-2);
  • הם שיננו את ספר התהילים. לכן הם היו אמורים לדעת כי "אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד" (תהל' יד 3; רומ' ג 10) — דהיינו שבעיני אלוהים גם הם לא טובים יותר ממוכסים;
  • הם היו אמורים לדעת שאין לאף אדם — גם לא לטוב ביותר — את היכולת להצטדק לפני אלוהים בכוחות עצמו (ישע' סד 5);
  • הם היו אמורים לדעת כי "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבק' ב 4; ברא' טו 6) — דהיינו, הישועה היא על־ידי האמונה בָמושיע בלבד.

על בסיס כל המידע הזה — ומתוקף תפקידם כמנהיגים רוחניים — הם היו אמורים להדריך חוטאים לתשובה. אך את זאת לא עשו, כי הייתה חסרה להם אהבה (מתי ט 13).

שים לב:        גם הפרושים הטיפו חזרה בתשובה — באותה מידה שגם היהדות הרבנית בימינו מרבה להשתמש במונח התנ"כי הזה. אך לא מדובר בתשובה לאלוהים ובכניעה לדברו הכתוב. — לא! זאת תמיד תהיה "תשובה" להוראת הרבנים ולקבלת פירושיהם כאילו הם היו דבר אלוהים (מרקוס ז 9; מתי כג 15).

החדש: קריאה לחוטא לתשובה — מתוך אהבה

ישוע ממשיך בנימוקו — ובו הוא מפרש לשומעיו את משל הרופא.

לוקס ה 32:

"לֹא בָּאתִי לִקְרֹא אֶת הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבָה, כִּי אִם אֶת הַחוֹטְאִים."

"כמו שהחולה זקוק לרופא, כך החוטא זקוק למי שמכוון אותו לתשובה. החטא הוא כמו מחלה, ולי," אומר ישוע, "לי יש את הסמכות והיכולת לרפא מחלה זו. אני הרופא היחיד שיכול לסלוח חטאים. את זה כבר הוכחתי לכם" (לוקס ה 24-23).

"ותראו איזו הזדמנות הכין לי מתי לוי המוכס כדי 'לִקְרֹא חוֹטְאִים לִתְשׁוּבָה': הוא אִרגן מסיבה — מסיבה לכבודי, כך שהייתה לי רשות דיבור כמה שרציתי.

ואת מי הוא הזמין אל המסיבה? — את כל החוטאים הגדולים שבעיר. כך כולם שמעו את הבשורה."

צדיקים מדומים

"לעומת זאת, לֹא בָּאתִי לִקְרֹא אֶת הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבָה." — ישוע מבטא משפט חמור על הפרושים והמנהיגים הרוחניים: הוא בעצם אומר, "מאחר שאתם רואים את עצמכם כצדיקים — מאחר שאתם חושבים שעל־ידי שמירת מצווֹת רבניכם תכלו להצטדק לפני אלוהים — אין לי מה להציע לכם. כמו שאדם בריא לא קורא לרופא — כך הצדיק המדומה לא רואה צורך במושיע."

?         זוכרים עדיין את פרטי המשל? — בגד ישן, בלוי וקרוע / נאדות ישנים.

אז הנה מתבהר לאט־לאט הנמשל:

הישן: "מצוות" שאלוהים לא ציווה

[ממשיכים בלוקס ה 33 ]

יחד עם הפרושים נכחו במעמד הזה גם תלמידי יוחנן המטביל.

אם אתם זוכרים, יוחנן האיץ בתלמידיו ללכת אחרי ישוע (יוחנן ג 36-27), אך היו אלה שלא עשו זאת. הם העדיפו להעריץ את פורץ הדרך של המלך במקום להצטרף למלך עצמו. כך קרה שאנשים מסויימים הגדירו את עצמם כ"תלמידי יוחנן" עוד מעל עשרים שנה אחרי מות יוחנן המטביל (מה"ש יט 7-1).

■         שים לב! התופעה הזו קיימת גם היום. אנשים מעריצים פָּסטור או מטיף, והוא הופך ל"גורו" שלהם. הם לא מפספסים אף דרשה שהוא נותן, הם קוראים את כל ספריו ומצטטים אותו בתור סמכותם העליונה.

הם דומים לאותם מאמינים בקורינתוס שאמרו: "אֲנִי שַׁיָּךְ לְשָׁאוּל", אוֹ "אֲנִי לְאַפּוֹלוֹס", אוֹ "אֲנִי שֶׁל כֵּיפָא" (קור"א א 12). — בקיצור, ה"גורו" המשיחי תופס בחייהם את המקום של ישוע. הם מושיבים את משרת המלך על הכיסא ששייך למלך בלבד.

אותם תלמידי יוחנן פונים כרגע לישוע.

לוקס ה 33:

אָמְרוּ לוֹ: "תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן מַרְבִּים לָצוּם וּמְקַיְּמִים תְּפִלּוֹת, וְכֵן גַּם תַּלְמִידֵי הַפְּרוּשִׁים, אַךְ תַּלְמִידֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים."

(הקטע המקביל במתי ט 14 מציין את תלמידי יוחנן כדוברים.)

שימו לב לנזיפה שמסתתרת במשפט הזה:

א.        תלמידי יוחנן והפרושים אמנם אומרים: "תַּלְמִידֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים", אך ישוע מבין את הכוונה שלהם. לוּ היה להם אומץ היו מאשימים אותו ישירות: "אתה אוכל ושותה."

בכל פנייה של הפרושים לישוע בשלב הזה, הם עדיין משתמשים בתואר הכבוד "רבי", אך מאחורי גבו הם כבר מגדירים אותו כ"אִישׁ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, יְדִיד הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים" (לוקס ז 34).

ב.        עיקר הביקורת בפסוק 33 הוא: "אם אתה, ישוע, היית באמת ירא אלוהים, היית צם פעמיים בשבוע — כל שני וחמישי (לוקס יח 12). אנחנו צמים ומתפללים בפומבי (מתי ו 5, 16), ואתה לא! — אתה רואה, ישוע? אנחנו צדיקים, ואתה חוטא!"

?         זוכרים את פרטי המשל?

  • ניסיון לתקן בגד ישן בטלאי שנקרע מבגד חדש;
    ●      ניסיון לשָמר יין חדש בתוך נאדות ישנים.

אז הנה מתברר עוד קצת מהנמשל:

החדש: החתן נמצא!

לוקס ה 35-34:

ישוע לא מתרגש מההתקפה. הוא עונה רגוע ולעניין, והוא נעזר בדימוי שבו השתמש יוחנן המטביל לפניו (יוחנן ג 29):  ביאת המשיח כ"חתונה" (עוד משל זוּטא).

34 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "וְכִי יְכוֹלִים אַתֶּם לְהָנִיעַ אֶת בְּנֵי הַחֻפָּה לָצוּם בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם? 35 הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְהֶחָתָן יִלָּקַח מֵהֶם; בַּיָּמִים הָהֵם יָצוּמוּ."

?         על כמה צומות מצָווה דבר אלוהים? — אחד. על הצום של יום כיפור; על "עינוי הנפש" שמביע חרטה על חטא — צום שהוא חלק מחזרה בתשובה.

זאת אומרת שאלוהים לא דרש לצום פעמיים בשבוע — לא מהפרושים, לא מתלמידי יוחנן ולא מאף יהודי אחר.

מקור הצומות הנוספים היה בוודאי רצון אמיתי להוכיח לאלוהים אדיקות וכנות — אך חשוב מאוד שתמיד נזכור: אלוהים לא מעוניין בעוד טכס, עוד מִנהג ועוד מצווָת אדם.

!          •  אלוהים לא רוצה שאנחנו נוסיף על מה שהוא אומר בדברו הכתוב.
•  הוא רוצה שנציית לכתוב — ושנעשה זאת בָגישה הנכונה.

נתבונן רגע בָבשורה של מתי לוי — המוכס החוטא שזכה לסליחה. — שָם הקטע שלפנינו מופיע עם משפט נוסף של ישוע. הוא מסביר שלא הבריאים זקוקים לרופא כי אם החולים, ואז הוא מוסיף (מתי ט 13): "אַתֶּם צְאוּ וְלִמְדוּ מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זֶבַח'" (מצוטט מהושע ו 6).

במילים אחרות: "אלוהים לא מעוניין בעוד ועוד קורבנות. גם אם אתם תצומו ותמנעו מעצמכם אוכל ותענוגות, זה לא מעניין את אלוהים. לוֹ חשוב שתתייחסו לאח שלידכם בחסד ובאהבה. לוֹ חשוב שתסלחו לאחיכם כפי שאלוהים סלח לכם. רק אם זו תהיה הגישה שלכם ייתקבלו גם קורבנותיכם" (זכריה ז 5; ישע' נח 6-5; שמו"א טו 22).

וכעת ישוע ממשיך לענות ספציפית לתלמידי יוחנן (פס' 34): "אתם זוכרים שיוחנן לימד שאני 'הֶחָתָן'? אתם זוכרים כמה הוא שמח לשמוע את קולי (יוחנן ג 29)? — אזי אם אני כרגע נמצא אתכם, משמע שאתם בחתונה! לאורחים בחתונה אסור לצום. מי שצם בחתונה מעליב את החתן."

כל יהודי מבין את העיקרון הזה. לכו היום לחתונה וראו מה הדבר החשוב ביותר לרוב האורחים: האוכל! — ועכשיו תאַרו לעצמכם אורח שהחתן אומר לו: "תאכל, אחי. למה אתה יושב בפרצוף חמוץ מבלי לאכול (מתי ו 16), בזמן שכולנו שמחים?" — ואותו אורח היה מתעקש להמשיך לצום. הרי זה היה הורס את השמחה לחתן ולאורחים האחרים.

וישוע ממשיך ואומר (פס' 35): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְהֶחָתָן יִלָּקַח מֵהֶם; בַּיָּמִים הָהֵם יָצוּמוּ."

הכוונה היא לתקופת העצב, הפחד וחוסר הוודאות שהחלה עבור התלמידים עם צליבת ישוע — תקופה שנִמשכה עד לחג השבועות וביאת רוח הקודש. הרי עד אז אנחנו רואים אותם מפוחדים ומסתגרים מפני האיום של רדיפה (יוחנן כ 19).

?         ומה עם התפילות? — חלק מההאשמה נגד ישוע בפסוק 33 היתה: "אנחנו 'מְקַיְּמִים תְּפִלּוֹת', ואתה לא."

קוראי הבשורות יודעים כי ישוע התפלל יותר מכולם. אך הוא לא "קיים תפילות" ראוותניות כך שכולם יכלו לראות ולשמוע. הוא התפלל בלילה או מוקדם בבוקר, בזמן שאנשים אחרים ישנו. הוא לימד שתפילה היא לא הצגה צבועה. הוראתו היתה (מתי ו 6): "אַתָּה, כַּאֲשֶׁר תִּתְפַּלֵּל, הִכָּנֵס לְחַדְרְךָ, סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת בַּעַדְךָ וְהִתְפַּלֵּל לְאָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר, ואָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים יִגְמֹל לְךָ."

■         תפילה היא שיחה עם בורא היקום — לא הצגה בפני האנשים שסובבים אותנו. לפעמים, לדאבוננו, אנחנו שוכחים למי אנחנו פונים באמת. אז, בִמְקום להתפלל לאלוהים, אנחנו נותנים "דרשה" לבני אדם.

לכן: דע לפני מי אתה עומד!

זהו הרקע שעליו השמיע ישוע את משליו הקצרים על "החדש" לעומת "הישן" —

  • את תמונת הטלאי מבגד חדש שלא מתאים לבגד הישן,
  • ואת תמונת הנאדות הישנים שאינם ראויים — ואינם יכולים — להכיל יין חדש.

כוח ההרגל

לוקס ה 39:

לסיום ישוע מוסיף עוד משל זוּטא על הישן לעומת החדש:

וּמִי שֶׁשָּׁתָה יַיִן יָשָׁן אֵינוֹ רוֹצֶה בֶּחָדָשׁ, שֶׁכֵּן יֹאמַר: "הַיָּשָׁן טוֹב יוֹתֵר."

ייתכן שגדלת בסביבה דתית. ייתכן שבסביבה הזו למדת לקבל כמובן מאליו כי…

▪          הרקע הלאומי שלך מעמיד אותך, בעיני הבורא, מעלה אחת מעל הגוי;

▪          ועצם העובדה שאתה נמנה עם ה"שומרים" מוסיפה לך עוד מעלה אחת (או שתיים) על יהודים פחות אדוקים.

עוד מימיך הראשונים ינקת את העיקרון כי ניתן להרוויח נקודות זיכוי אצל הקב"ה על־ידי קיום מצוות. חרוטה בך תמונת המאזניים שאותם אתה מסוגל להטות בין ראש השנה ליום כיפור על־ידי מעשים טובים וקיום קפדני של כל התפילות. הרי כך האמינו כבר אבות אבותיך…

?         וכעת כל זה מבוטל?

ישוע מבין את הרגשות הללו. לכן הוא אומר: "מִי שֶׁשָּׁתָה יַיִן יָשָׁן אֵינוֹ רוֹצֶה בֶּחָדָשׁ." מי שרגיל לאורח חיים מסויים שמעניק לו בטחון לא בקלות עוזב אותו לטובת חיים חדשים — אפילו אם הוא יודע ש"החדש" הוא הנכון.

יש לנצח את כוח ההרגל, וזה עלול לדרוש זמן ומאמץ. אבל אם אתה תלמיד נושע של ישוע המשיח אין מנוס — "אֵין אִישׁ קוֹרֵעַ פִּסַּת בַּד מִבֶּגֶד חָדָשׁ וְתוֹפֵר אוֹתָהּ עַל בֶּגֶד יָשָׁן."

שים לב:    מה שישוע מציג כדבר "ישן" זאת לא תורת משה. הוא לא אומר: "אל תביאו יותר קורבנות." — לא. — הרי כשבאו אליו הפרושים ותלמידי יוחנן, ברית סיני היתה עדיין בתוקף, וישוע היה מחוייב לה.

מה שישוע מלמד הוא: "אם אתם מתעלמים ממצווָת אלוהים לאהוב את רעכם, ואם אינכם מושיטים חסד וסליחה לחוטא — אזי אין ערך לקורבנותיכם ולכל המצוות הטכניות והטכסיות שאתם מקיימים."

 

סיכום

עכשיו אני מקווה שהבנּו מדוע ישוע לימד את המשלים על החדש לעומת הישן — על אי־התאמת החדש עם הישן.

הנמשל — המשמעות הרוחנית

  • הדבר ה"ישן" במשלים הללו היא הוראת הפרושים והרבנים.
  • הדבר ה"ישן" הוא כל מערכת שמלמדת כי ניתן להצטדק לפני אלוהים על־ידי מילוי מצוות — דהיינו, "אם תתאמץ מספיק, תציל את עצמך מזעם אלוהים."
  • הדבר ה"חדש" היא הישועה "בַּחֶסֶד … עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" (אפס' ב 8) — אמונה בישוע המשיח ובכפרתו על הצלב.
  • בשורת ישוע היא "חדשה". היא אינה עדכון או שידרוג לתורת הפרושים והרבנים. — בשורת ישוע מבטלת את תורת הפרושים והרבנים.

היישום — "עשה" ו"לא תעשה"

  • אי־אפשר לערבב את בשורת ישוע עם מסורות הפרושים והרבנים. נסיון לעשות כך הוא כמו לקרוע טלאי מבגד חדש במטרה לתקן בו בגד ישן, בלוי וקרוע. השניים לא מתאימים יחד.
  • אי־אפשר לערבב את בשורת ישוע עם מסורות הפרושים והרבנים. מי שעושה זאת דומה לאדם שממלא נאדות ישנים ביין חדש. כתוצאה שניהם נהרסים: הנאדות נקרעים והיין נשפך.
  • באותה מידה אי־אפשר לשפר את בשורת ישוע על־ידי תוספות מתוך תורת הפרושים והרבנים. מי שחושב שהוא יכול לעשות זאת…
    ▪  כדי לקבל "יותר עומק",
    ▪  כדי "להתחבר לשורשים היהודיים של הבשורה",
    ▪  כדי "לבטא את הזהות היהידית שלו כמאמין משיחי",

…נמצא בסכנה לִצור "בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת" (גלט' א 6) — והרי בשורה אחרת לא מסוגלת להושיע.

  • והתמונה האחרונה — העדפה של יין ישן על יין חדש:

כן, נכון, קשה לנו לשנות הרגלים ישנים. אבל אם הם מעיבים על הציות שלי לדבר אלוהים, אם הם גורמים לכך שעדותי המשיחית לסובבים אותי לא תהיה חד־משמעית וברורה — אז ההרגלים הללו חייבים ללכת. הרי (קור"ב ה 17)…

מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת.